דרכי הוראה· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
ב · סימן ד
והנה תשובות הללו ערכתי בחורף תקצ״ז לפני הגאון החסיד מהר״מ סופר זצ"ל אבד״ק פרעשבורג והאריך מאד ולא רציתי להעתיקו מפני שכבר סדורה בתשובותיו וזה מה שהשבתי לו:
לדעתי הפריז אדוני על המדה במה ששינה ושלש הרבה פעמים בתשובתו הארוכה, שיש בהלנת מתים עשה ולא תעשה, וכפי אשר עלתה מצודתי בסוגיית הש״ס (סנהדרין מ״ו ע״ב) ראיתי פשטות הגמרא שאין בהלנת מתים רק לא תעשה לחודא, דדרשו שמה שאר כל המתים בריבוי דכתיב כי קבור, איכא דאמרו רמז לקבורה מנין שנאמר כי קבור, הרי שלא אמרו רק עובר בלא תעשה ללשון ראשון, ולאיכא דאמרו באמת מוציאין הדיוק לעשה, אולם מוכיחין ענין אחר למצות עשה דקבורת מתים וצריך להיות בקרקע ולא סגי בעשיה בארון ע"ש, וע׳ רמב״ם ספי"א מה׳ זכי׳ ומתנה, עכ״פ ריבוי לעשה אינו רק לקבורה ולא להזהיר בעשה על המלין המת, ודברי הרמב״ם פט״ו מה׳ סנהדרין ה"ח שכ' מצות עשה לקבור הרוגי בית דין ביום ההריגה שנא׳ כי קבור ולא הרוגי ב"ד בלבד אמרו אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה ע״ש, ודבריו צריכים עיון פתח בעשה וסיים בלא תעשה, ומשמע שדעתו לחלק בזה בין הרוגי ב״ד ובין שאר מתים ולא ידעתי מנין לו זה פשטות הש״ס מורה דעל הלנה עובר בל״ת, והקבורה בקרקע היא מ״ע מיוחדת ואם קברו לאחר זמן הרבה ג"כ נתקיימה מ״ע זאת: ודע דיש לתמוה לפי ההלכה דקבורה הוא מ״ע דבר תורה, א״כ מה בעי הש"ס שם קבורה משום בזיוני או משום כפרה נפקא מיני' אם אמר אל תקברני ע״ש, ואם קבורה מ״ע דבר תורה מה מועיל דבורו פשיטא דאין שומעין לו לבטל מצות התורה, וראיתי להרב רדב״ז בתשובה חלק שני סי׳ תש״פ והרב לחם משנה ספי״א מהל' זכי׳ ומתנה שהתעוררו בקו׳ זאת, אולם העיקר בזה דלשון ראשון שלומד מריבוי דכי קבור שאר מתים, אינו מוכח רק איסור הלנה אבל קבורה בקרקע לא נשמע מכאן, ואם משים המת בארון, הוי כקבורה ולא עבר בלאו דלא תלין, ולשון שני לא דריש ריבוי בשאר מתים רק לקבורה בקרקע תהיה הקבורה באיזה יום שתהיה, ורק בהרוגי ב"ד מפורש בקרא חיוב הקבורה באותו יום, עכ״פ ללשון ראשון לא ידענו קבורה בקרקע מה״ת בשאר מתים ואינו רק מנהג שנהגו לקבור בקרקע, ובעי הש״ס שפיר אותו מנהג דקבורה בקרקע אם הוא משום בזיוני או משום כפרה, ונ"מ היכי דאמר אל תקברני, אבל ללשון שני דקבורה בקרקע הוא מ"ע דבר תורה בודאי אין מקום לבעיית הש"ס, דודאי אף אם אמר לא ניחא דליהוי לי כפרה, מכל מקום חוק התורה אי אפשר לבטל:
ואין להקשות על הרמב״ם דבה׳ סנהדרין פסק דגם שאר המתים בכלל איסור הלנה, והיינו כלשון הראשון, ובפי״ב מה׳ אבל פסק דקבורה מצות עשה מן התורה בכל המתים משמע דפסק כלשון שני, דבא הריבוי לחיוב קבורה בקרקע, ואיך מזכי שטרא אליבא דבי תרי יש לומר דהרמב״ם היה לו גירסת הילקוט שהביא הגאון מהר״י ברלין בהגהותיו דלשון ראשון ס"ל דמלין מתו עובר בעשה ולא תעשה, ולשון שני ס״ל דרק לא תעשה לחוד עובר במלין מתו ועשה קאי לקבורה בקרקע ע"ש, ולא סגי בהנחתו לארון לבד דעשיית ארון אינו מוציא רק מאיסור הלנה, אולם קבורת קרקע הוא ענין אחר ונלמד מריבוי דכי קבור וע׳ (טור יו״ד ה׳ קבורה סי׳ שנ״ז) והרמב"ן יחיד בדברי דכ' בספרו תורת האדם שער הקבורה דמלין מתו עובר בעשה ול״ת, ולדידי׳ עשיות ארון לא הועיל להוציאו מידי הלנת מתו, ואפשר דגם זה הוא אליבא דכ״ע כיון שרמזה תורה דעיקר קבורה היא בקרקע, וכ״ז שלא קברו בקרקע שוב הוי כמלין, והדרא לאיסורא קמא, ע׳ תוס׳ (ביצה י״ב ע״א וע״ז ס״ח ע״א וחולין צ״ח ע״א) עכ"פ הפריז אדוני על המדה במה שסברתו פשיטא דלכ״ע יש עשה ול״ת בהלנת מתים, ובפרט גם אנכי אסרתי הלנת מתים וכי בשביל שלא באתי עליהם בחרבות וברמחים יכתוב אדוני החדש אסור מן התורה, לא מהם ולא מהמונם: