אור ברסלב
דרכי הוראה ב › סימן ג

דרכי הוראה· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

ב · סימן ג

סימן ב

עוד ראיתי לדבר כאן מדברי הרב חות יאיר בתשובה סי׳ קל״ט שרצה לחדש דאיסור הלנת מתים אינו רק מדרבנן והא דאמרו (סנהדרין מ״ו ע״ב) כל המלין את מתו עובר בלא תעשה, אינו רק אסמכתא בעלמא, כמו כל השח שיחת חולין עובר בעשה, וכן המונה את ישראל והקורא לאברהם אברם וכדומה, שכלם אינם רק מדבריהם ע״ש, והביא הך דקי״ל בחו"מ סי׳ ק״ז (ס״ק) [ס"ב] דמותר לעכב את הקבורה בשביל החוב, וקשה כיון דמצות קבורה היא מ"ע של תורה וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה, ואע"ג דאין כאן רק שב ואל תעשה, מ״מ לא שמענו דבשביל הפסד ממון נעקר דבר תורה, והרי הא דבטלו הזאה ושופר ולולב בשבת, אינו משום איסור טלטול העמידו דבריהם במקום כרת, רק מפני החששא שמא יוציא ד' אמות ברשות הרבים ויעשה איסור סקילה25 וע' ר"א מזרחי בתוספותיו לסמ"ג דכל עיקר החששה לא היה רק מפני שהנקל לשכוח מחמת טרדה ויהיה עלול לחטוא באיסור סקילה, אבל מפני הפסד ממון לבד, לא שמענו שיהיה הכח ביד ב״ד לעקור דבר מן התורה אפילו שב ואל תעשה, ואיך אפשר לעכב הקבורה א״ו דמ״ע דקבורה איננה מן התורה: והנה הרב חו״י הביא דברי הש״ך — אצלנו לא נמצא שמה - דמפ"ז רשאים לעכב הקבורה דשום איש אינו עובר כאן, דעל המלוה המעכב עליו אין המצוה חל לקבור, והקרובים אשר עליהם החוב מוטל לקבור המה מעוכבים מכח פקודת הב״ד, אולם בער אנכי ולא אדע ודברי הש״ך תמוהים בעיני מאד, דמנ"ל להרב הש"ך דמצות קבורה איננה חל רק על הקרובים, ועיקר מ״ע דקבורה נפקא לן בסנהדרין מדכתיב כי קבור תקברנו, וקבורת מת מצוה חל על כל איש ואיש מבני ישראל, רק במת שיש לו קוברים חל המצוה בראשית וראשונה על הקרובים, ואם הקרובים מעוכבים, שוב המצוה מוטלת על כל פרט ופרט מישראל, וגם זה מת מצוה מקרי כמו דאמרינן (יבמות פ״ט ע״ב) כיון דאין הקרובים רוצים להתעסק בו מפני שאין נוטלין חלק בירושה שוב קרי לי׳ ולא עני מת מצוה מקרי, ומותר אפילו לכהן לטמאות לו, וע׳ בית שמואל אהע״ז סי׳ קי״ז ס״ק ך׳ שכ׳ ג"כ סברא זאת ונהניתי, וא״כ שוב הקושיא חזקה איך קבע הרמ״א להלכה שמותר לעכב הקבורה בשביל חוב, א"ו העיקר כדברי הרב חות יאיר שם דכל עיקר מצות קבורה ואיסור הלנת המת אינו רק מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא:

עוד נראה ראי׳ לדברי הרב חות יאיר מש"ס (כתובות ד' ע"א) מת אביו של חתן או אמו של כלה בועל בעילת מצוה ופורש, והקשו הרשב״א והר״ן איך התירו לבעול באנינות הרי אנינות דאורייתא היא, ואיך אפשרות ביד חז"ל לתקן שנעקר איסור תורה בקום ועשה, ותירץ הרשב״א בחידושיו שם ובתשובה סי׳ קנ״ה וסימן קע״ב כיון דאין קוברין את המת עד למחר שוב לא הוי יום מיתה וקבורה ובכה"ג אין כאן אנינות דבר תורה ע״ש, ואולם הקו׳ עצומה דהרי ענין זה שעושים חז"ל שלא לקבור המת עד למחר, בזה עוקרים ג"כ איסור תורה, וכל המלין המת עובר בלא תעשה, ואע״פ דזה אינו רק שב ואל תעשה, מ״מ בשביל הפסד ממון לחודא אין כח ביד חכמים לבטל עניני תורה אפילו בשוא״ת, א"ו דהעיקר כשיטת הרב חות יאיר דהך דמלין מתו דעובר בלא תעשה, אינו רק אסמכתא ועיקר איסורו אינו רק מדבריהם, ומפ״ז הכח בידם לבטל דבריהם משום הפסד ממון, והם אמרו והם אמרו, וכן יש לפרש ג״כ סוגית הש"ס (בבא קמא דף פ״ב ע״ב) דחשב שמה בין עשרה תקנות הנהוגות בירושלים שאין מלינין בה המתים, וע׳ שיטה מקובצת דהקשה הרי מדינא אסור להלין המת, ומה עדיפות לירושלים, אולם לפי הנ"ל כיון דעיקר איסור הלנת מתים אינו רק מדרבנן, וחז״ל מתירים בעת הצורך אפילו בשביל הפסד ממון להלין, אולם משום קדושת המקום של ירושלים יתרה עשו, שבשום פעם אף במקום צורך גדול אין מלינים שמה מתים, ואף שחס ושלום אינני תוקע מסמורת בדברי הרב חות יאיר, ואני ידעתי כי הן דבריו והן ראיותי אינם שקולים נגד הלכה פסוקה של כל הראשונים והאחרונים שיש בזה איסור תורה, אולם ראינו במדינתינו שמצות המלכות עלינו חזקה בזה, והסכנה פרוסה שלא לסור מפקודת הרשות אף כחוט השערה ונזהרנו בכל מקום מפי חכמינו ז״ל, לעשות ולשמוע דבר המלך ודתו בכל עת, בלי סור ימין ושמאל, הנה דברי הרב חות יאיר ראויים להצטרף עכ״פ לסניף אחרי שדעתו שעיקר איסורו אינו רק מדרבנן ובזה האופן לא גזרו חז"ל:

תוכן העניינים

דרכי הוראה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה