אור ברסלב
דרכי הוראה ב › סימן ב

דרכי הוראה· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

ב · סימן ב

סימן א

עוד יש לצרף כאן דעת מהרח"ש מובא בתשובות האחרונים בחוט השני סי׳ י״ג ובשו״ת חות יאיר ובנחלת שבעה דכהן שנשא שבויה אין מוציאין אותה ממנו, משום דיכול לומר אייתי ראיה דכהן אני, ובתשובת משאת משה הוסיף להקל אף בחליצה והביא דברי הריב״ש סי׳ צ״ד שכ' שמי שהקיל בזמן הזה בקדושת כהן אין לחייבו קנס, מפני שאין אנו מכירים היום ביחוסי כהונה ע״ש, וע׳ מגן אברהם סי׳ (נ״א) [ר"א] דמפני זה אין נוהגים היום כבוד בקדושת כהן ובקדימתו לכל דבר, אע״פ דקדושת כהן נלמד מקרא וקדשתו ומ״ע של תורה יש בזה, והטעם משום שאין לנו בזמן הזה כהן מיוחס ורמז לעיין ג״כ בסי׳ תנ״ז כי שמה מבואר הטעם דאין נותנין חלה בזמן הזה לכהן מפני שאינו מבורר אצלנו יחוסי הכהונה, וכבר הקדים לדבר בזה הרב מהו׳ יצחק הפרחי בעל ספר כפתור ופרח שכתב ששמע מרבו ר"י הכהן בשנת י"ז לאלף הששי, שרצה לנסוע לארץ ישראל, להקריב קרבנות בזמן הזה מפני דקי״ל טומאה הותרה בציבור, וגם קי״ל מקריבין אע״פ שאין בית, ואחר זה נזכר שאין לנו כהן מיוחס אשר יהיו ראוי לעבודה, וע' נודע ביהודא מהדו״ק חאו״ת ס״ס ל"ה, וע׳ תשובת בית אפרים חאו״ח סי' ו׳ שתקע מסמורת בפינה זאת דאין לנו כהן מיוחס בזה"ז, ועי״ז הראה לחזק המנהג שנהגו בכל הגולה שאין נושאים כפיהם בכל יום, אע״פ דנשיאת כפים הוא מ"ע של תורה בכל יום מ״מ אין לנו בזמן הזה כהן מיוחס ודאי רק כהן ספק ע"ש:

ועפ"ז מצאתי טעם הגון למה שאין מוזהרין בזמן הזה בטומאת וטהרת מצורע אע"פ שפסק הרמב״ם פי״א מה׳ טומאת צרעת והוא מן התוספתא, דטהרת מצורע נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, ומעשה רב שרבי טרפון הראה שבמקל זה טהר שלשה מצורעים, ור׳ טרפון לאחר החורבן הוה, כמו שמצינו (פסחים ע"ד ע"א) א"ר טרפון עבודה עבדתי א״ל כל דבריך אינו רק דברי תימא, וכי עבודה בזמן הזה מנין ע״ש21, וכיון שעכ"פ ראינו שהנהיגו באמת בטהרת המצורע גם אחר החורבן ובחוץ לארץ מדוע נתבטל היום, וכמדומה לי שראיתי בשו״ת יעב״ץ ובספר תולדות אדם המיוחס להגאון מהר״ז מווילנא ז״ל שהתעוררו בזה:

עוד ראינו דנתבטל בזמן הזה דין מעשר בהמה אף שנוהג מדינא גם בחוץ לארץ, והנה בש"ס (בכורות נ״ג ע"א) אמרו דנתבטל משום חשש תקלה שמא יבא לאכול את המעשר, ובאמת קשה וכי יש כח בזה לעקור דבר מן התורה בלי שום טעם, וראיתי בתשובת שאגת ארי׳ סימן ד' שמדמה דבר זה, להך שאמרו ריש ברכות לא אמרו עד חצות רק להרחיק האדם מן העבירה ומשמע אפילו בדיעבד אין קורא אחר חצות, וכתבו תלמידי רבינו יונה הטעם משום דבשב ואל תעשה יכולים ב״ד לעקור דבר מן התורה, כמו שראינו דמשום תקלה עקרוהו למצות מעשר בזמן הזה עכ״ל הש״א, אולם באמת לא דמי כלל דהנה כתב הרב מגן אברהם ה׳ ר"ה סימן תקפ״ח בשם מהר״מ פדווא, דמפ"ז אמרו דתקיעת שופר בשבת לא משום שמא יעבירנו ולא קאמר משום שמא יתקן כלי שיר, ותי׳ דמשום תיקון כלי שיר, א״כ נאסר אף ביו״ט דג״כ אסור לתקן כלי, וא"כ עקרת מצות תקיעת שופר לגמרי וזה אין כח ביד חכמים לעקור מ״ע מה״ת לגמרי, ואפילו בשב ואל תעשה אין כח זאת בידם, משא״כ לטעמא דשמא יעבירנו דזה אין שייך רק בשבת אבל ביו״ט לא נאסר הטלטול, ולא נעקרה מצות עשה של תורה רק היכי דחל בשבת, ואינו רק מקרה קרה אבל בחול תוקעין באמת ע״ש, וכן בהך דתר״י דהוא מקרה שקרה שלא קרא ק״ש עד לאחר חצות א״כ מישך שייך דבשוא״ת יוכלו חז״ל לעקור דבר מה״ת, והתקינו שלא יקרא אחר חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה, ומבטל בפעם זאת מצות ק״ש, וע׳ ר״ן (נדרים ט"ו ע"ב) דבאומר הנאת תשמישך עלי דנאסרה עליו העונה אע״ג דהיא דאורייתא והנדר אינו רק דרבנן דהנאת תשמיש לית בי׳ ממשא, מ״מ יכולין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ע"ש, ג״כ אינו רק מקרה לאותו האיש בלבד, משא״כ בהך דמעשר בהמה שנעקרה מצוה זאת בזמנינו לגמרי, וכן מצות טהרת מצורע נעקרה לגמרי ולא נשאר אצלנו שום זכר ושיור למצות אלו, פשיטא דאין כח ביד חכמים לעקור לגמרי מצות עשה של תורה אפילו בשב ואל תעשה22:

אלא ודאי דעקר הטעם שנתבטלו מצות אלו בזמן הזה מפני שאין אצלנו כהן מיוחס, אשר נדע בבירור מחצבתו כי הוא מזרע אהרן, ולא נתערב במשך הזמן במשפחתו חללים ופסולי כהונה, וכיון שטהרת מצורע ומעשר בהמה תלוי רק בכהן לבד, ומיד אחר החורבן בעוד שלא ארכו להם הימים בגלות, והיה יודעים בטיב משפחתם וסדר יחוסיהם, ור׳ טרפון היה עדיין מזמן המקדש, והיה זוכר כשהיה קטן הלך אחר אמו לדוכן (קידושין ע״א ע״א), נהג בטהרת מצורע שהיה יודע יחוסו, וכן ר״א בן עזריה שהנהיג באמת מעשר בהמה אחר החורבן ע״ש (בכורות נ"ג ע״א) מפני שג"כ היה מיד אחר החורבן, ואבותיו שמשו בכהונה בבית המקדש, ולכל הכהנים באותו הדור היה ידוע יחוסיהם, אבל עתה אשר ארכו הימים בח״ל והגלינו ה׳ לכל אפסי ארץ, מי יוכל היום להעיד על השלשלת שלהם כי נשמר בקדושה וטהרה, שלא נתערב בהם שום פסול, ואולי באו זרים ויפרצו פרץ ובהעדר כהן מיוחס שוב נפלו מ״ע דטהרת מצורע ומעשר בהמה ומפ"ז נתבטלו בזמן הזה וזה נכון:

ובמקום אחר הראיתי כי אף אחר חורבן הבית בירושלים, טרם שחרבה ביתר, כי נ״ב שנה עשתה ביתר אחר חורבן המקדש, ובמשך הזמן היה מקריבים עדיין קרבנות בירושלים אע״פ שלא היה להם בית המקדש, כמו שמצינו (פסחים ע"ד ע״א) משנה דכיצד צולין אמר ר׳ גמליאל לטבי עבדו, צא וצלי עלי את הפסח באסכלא

של אשכרוע, והרי ר״ג זה אדונו של טבי היה בזמן ר׳ יהושע ונקרא ר״ג דיבנה, שהיה עדיין קטן בזמן החורבן, ובמשך הזמן טרם שנתמנה ר״ג לנשיא היה ר״י בן זכאי נשיא והוא בקש מהקיסר שיחזור למשפחת ר״ג שלשלת הנשיאות (גיטין נ״ה ע"ב) וכן היה שר"ג דיבנה נעשה נשיא אחר ר״י בן זכאי, ואח״כ בנו רשב״ג אביו של רבינו הקדוש, ואח״כ רבינו הקדוש, ובנו ר״ג ובן בנו, ואיך עשה את הפסח אחר החורבן, ומי הקריבו ובאיזה מקום הקריבו, וכבר ראיתי זה איזה שנים בתשובת יעב"ץ שהתעורר בזה, ואין ספרו כעת ת״י לעיין בו, ושמחתי כי מצאתי ראיתי בפי׳ רבינו התשב״ץ להגדת פסח על מאמר ר״ג, כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח, פסח מצה ומרור לא יצא ידי חובתו, שהתעורר דר״ג זה הוא ר״ג דיבנה ובימיו היה עושים הפסח, אע״פ שכבר נחרב הבית ומביא ג״כ מהך דאמר לטבי עבדו צא וצלה עלי את הפסח ע״ש שהאריך, וכן אמרינן (סנהדרין י״ג ע״ב) דבימי ר״ג עברו את השנה מפני הטלאים שהיו עדיין רכים, והיה צריכים לפסח ושם על כרחך הכוונה על ר״ג דיבנה, דהרי אמרו שם בגמרא בתר דעברוה, היינו שעברו את רבן גמליאל מנשיאות ע״י המחלוקת שהיה לו עם ר״א בן עזריה (ברכות דף כ"ח ע"א) ע׳ רש״י ותוס׳ שם, וראינו עכ"פ דעברו השנה מפני הקרבנות, אע"פ שכבר נחרב הבית23, וכבר ראיתי להר"ן בחי׳ לסנהדרין שהתעורר בזה, וכן עוררני הרב המופלג החכם השלם מהו׳ יעקב רייפמאן נ"י מהא דאמרינן (חולין י״ב ע"א) לר' מאיר דחייש למעוטי היכי אכיל בישרא וכ"ת ה״נ פסח וקדשים מאי איכא למימר, ולשון איך אכיל בישרא פסח וקדשים מא״ל, משמע דהוא עצמו אכיל בשר פסח24, דא״כ היה לו להקשות לר״מ היכי אכלינן בישרא, ואיך נאכל פסח וקדשים, ולי נראה לדקדק יותר דהנה התוס׳ הקשו שם דבשר תאוה מאי איכא למימר, ותרצו דמודה ר"מ דמן התורה מותר, רק הוא חומרא בעלמא, והנה לא פריך היכי היו אוכלים פסח וקדשים דודאי כיון דאכילת פסח וקדשים הוא מצוה, בודאי מודה ר״מ דמותר כמ"ש התוס׳ דמה"ת מודה ר״מ דאזלינן בתר רוב, רק קו׳ הש"ס דלר״מ שהיה אחר החורבן דליכא מצוה כל כך דהרי כבר נחרב הבית, רק דהחמיר על עצמו משום דמקריבין אע״פ שאין בית, וא״כ כיון דמדרבנן חוששין למיעוט אף באכילת פסח וקדשים, דג״כ בזמן הזה אינם לחובה מן התורה ניחוש, ולשון הש״ס (מגילה י׳ ע"א) שמעתי שמקריבים אע"פ שאין בית, משמע דבימי ר׳ יהושע היו עדיין מקריבין, ועל בית חוניו אמר שמעתי שהיו מקריבין, מפני שבית חוניו נחרב בימיו:

והטעם בכל זה מפני שבימי ר׳ גמליאל ור' טרפון ור׳ אליעזר בן עזריה ור׳ מאיר אף על פי שבימיהם כבר נחרב הבית, מ״מ היה ביניהם עדיין כהן מיוחס, והפסח הואיל ואתי בכנופיא כקרבן ציבור דיינינן לי׳, וטומאה הותרה בציבור, ועוד שהיה בזמניהם אפר פרה כמו דאמרינן (פרק ג׳ דחגיגה דף ך״ג ע"א) חבריא מדכין בגלילא, ראינו דבזמן חכמי בבל, היה יכולים לטהר עצמם מטומאת מת, מכ״ש בזמן התנאים הראשונים דור ראשון אחר חורבן, אבל בזמן הזה אשר גלינו גולה אחר גולה, ונתערבו פסולים בינינו צדקו דברי המג״א, שאין כאן מ"ע וקדשת עליהם:

אולם בכל זאת אין זה שייך לענינינו אחרי שבתשובת חוט השני סימן ז׳ האריך בזה שלא לחלק בין כהנים הראשונים לכהני זמנינו, ומשום חזקה בא שמה, ולענין עונש לא גרע מהך דמכין ועונשין שלא מן הדין, וע׳ ב״ש אהע"ז סי״ג שכתב ג״כ דכל כהני זמנינו המה כהנים גמורים מפני שכבר נתחזקו מאז לכהנים, וע׳ בתשובת מהרי״ט סימן קמ"ח קמ"ט באריכות, ורק לענין חלוקת כבוד ומתנות כהונה, שמתעסק בענין שאחרים חייבים לו, הנה אצלם לא שייך חזקה זאת, ומפ"ז נתבטלו הרבה מצות שהזכרנו, אבל הכהן עצמו אשר התחזק עצמו לכהן מאז ע"י נשיאות כפים וכדומה פשיטא דכל דיני כהונה עליו מה״ת, ואסור לקחת נשים האסורות אלינו ולטמאות עצמו, כמו כהנים בזמן המקדש באין הבדל:

תוכן העניינים

דרכי הוראה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה