אור ברסלב
דרכי הוראה ב › סימן א

דרכי הוראה· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

ב · סימן א

דרכי ההוראה

בא שאלה לפני אם מותר לרופא כהן להתעסק בגוסס, כי בש״ע יו"ד סימן ש״ע מבואר שאסור לכהן להיות בבית שיש שמה גוסס, ולדעת הב"ח מובא בש״ך שם, הוא אסור מדינא, בכל זאת אפשר פקוח נפש שאני ומצוה גם כן עושה הכהן במה שמשתדל ברפואתו והנה כבר נשאל בזה הרב בעל בית יעקב סימן ק"ל, ונראה מדבריו כי מסופק בזה אחר שרוב גוססין למיתה וההצלה איננה ודאית, ומפני זה מפקפק בדבר, ואולם כל דבריו שמה מגומגמים דהרי הלכה רווחת אצלנו שאין מתעצלין בפקוח נפש וכל המלאכו׳ הותרו בשב׳ עבור חולה שיש בו סכנ', ול"ד איסור שבת רק שאר כל עניני תורה הותרו משום דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם, כמ״ש בטור וש״ע או״ח הל׳ שבת סי׳ שכ״ח, ואפילו אם בפנים היותר רחוק שיש צד תקוה, אולי יועיל לו אפילו לחיי שעה לבד מפקחין הגל בשבת, והדין שאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב אפילו בהרבה ספקות, כגון בנפל מפולת ברוב עכו"ם, ויש ספק אם חי או מת, מ״מ מפקחין (יומא פ״ה ע"ב), ובודאי גם כאן מצוה להתעסק, דבעודו גוסס הרי הוא כחי ואינו מטמא, ואף שיוכל להיות דברגע ההתעסקות ימות החולה תחת ידו ויטמא הכהן, מ״מ כשנכנס להתעסק בהיתר נכנס ובזמן היתר וברשות דמצוה, ואף שאפשר להתרפא מרופא אחר שאינו כהן מ"מ אין חילוק ומותר לכהן לכנוס אליו כמ"ש הרמב״ן בשבת פ׳ ר״א דמילה ומובא בר״ן שם, דתינוק שנשפך החמים שצריכים לרחצו אחר המילה, דעת הרז״ה שאין מלין עד אחר השבת, דהכנת חמין לא הותר בשבת ואסור לגרום ולהתנות על חילול שבת בכוונה, והרמב״ן פליג וס"ל דאין למצוה רק מקומה ושעתה, ואין כאן גורם ותנאי לחילול שבת כיון שנכנס בזמן היתר, ולא תימא היכי שנכנס למצוה, אלא אפילו בנכנס לדבר רשות קודם שבת כגון בהפליג בספינה קודם שבת התיר הרמב״ן ע׳ או״ח סי׳ רמ״ח, וא"כ כ״ש בנ״ד אשר מצוה על הרופא לרפאות והוא רשות דמצוה ע׳ יו״ד סי׳ של״ו ובכלל לא תעמוד על דם ריעך, ואפילו מת תחת יד הרופא גם כן לאו כלום עביד דהרי מת בשעת הפקוח:

והוספתי עוד בזה דאם במת גמור למראה עין המבינים, ומוטל לפנינו כאבן דומם בכל זאת רצו איזה חכמים להתיר הלנת מתים, אע״ג דקי״ל המלין את מתו עובר בלאו, והיינו כיון שמצאו סמך לזה במס׳ שמחות שמפקחים על המתים שלשה ימים, מעשה באחד שחיה חמשה ועשרים שנה ואחד הוליד חמשה בנים, ועוד הביאו ראיה ממה שאמרו (נדה ס״ט ע״ב) דעד שימוק הבשר מטמאות בזיבה וחוששין שמא תתעלף, ולי נראה ראיה חדשה דהרי מצינו הל׳ שבת סימן ש״ל דכתב רמ״א דאין אנו נוהגין היום לקרוע בטן האם שמתה ולהוציא הולד אפילו בחול, משום דאין בקיאין להכיר במיתת האם וכ׳ המג״א שם דחיישינן לעילוף, וא״כ נהרוג בידים ע״י קריעת הבטן ע"ש, ראינו אף במת גמור חוששין לעילוף אע״ג שנפסקה הנשימה, בכל זאת יש ספק אולי יקום אחר נפלו, מפני שאין אתנו ראיות ברורות על אפיסת רוח חיים רק ע״י הנמיקה, וע׳ מורה נבוכים פ׳ נ״ב לראשון שהביא דעת האנדלוסין, כי זה אשר בא במקרא בבן הצרפית ויהי חליו חזק מאד עד אשר לא נותרה בו נשמה, כי נתבטלה אצלו נשימתו עד שלא הושגה בו נשימה כלל, כמו שיקרה לקצת חולי השתוק ובהתחנק הרחם עד שלא יודע אם חי אם מת ויתמיד זה הספק יום או יומים ע״ש, ויש פנים לשיטת האנדלוסין מן מה דשאלו (נדה ע׳ ע״ב) בן השונמית מהו שיטמא ולא שאלו על בן הצרפית שקדם לבן שונמית, וכן מצאתי מבואר ברדב"ז חלק חמישי סי׳ ר״ג וז״ל שאלת למאן דאמר פנחס זה אליהו איך נטמא אליהו להחיות בן הצרפית תשובה כמה דברים נאמרו בזה, יש אומרים שלא מת ממש, וכן משמע מדכתיב עד אשר לא נותרה בו נשמה, וכן נראה בתרגום יונתן שתרגם לא יתבאש ולא ימות ברא, משמע שעדיין לא מת, וכן משמע סוף נדה דבעי בן השונמית מהו שיטמא ומדלא בעי בן הצרפית דקדם בזמן משמע דס״ל דלא מת ממש, אולם אין דרך זה נכון בעיני דהא כתיב להמית את בנה, והא דלא בעי הש"ס בבן הצרפית דקדים אולי לבעל האבעיא לא פסיקא ליה עכ״ל18, על כל פנים הרב לא יכחיש הנסיון שיש אפשרות לחולי השתוק וחינק הרחם שנתבטל הנשימה, ובכל זאת עוד בו חייתו ורוחו מכ״ש בגוסס אשר דינו כחי לכל דבר אינו דין שאף כהן מותר להתעסק ברפואתו:

ואף לשיטת החכמים המתנגדים אשר צעקו מרה בהלנת מתים, והביאו ראיה מפורשת מש"ס (יומא פ"ד ע"א) נפל עליו הגל אין בודקים רק עד החוטם שנאמר כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, ראינו שחכמינו ז״ל החזיקו את פיסוק נשימה לראי׳ חותכת על אפיסת החיות אפילו במקום פקוח נפש, מכל מקום בגוסס אע״פ דקי״ל (גיטין כ"ח ע״א) דמביא גט ומצאו גוסס אינו נותן בחזקת חיים משום דרוב גוססין למיתה בכ״ז דבר זה אינו רק לכתחלה, אבל בדיעבד כתב הטור והמחבר אהע״ז ס"ס קמ״א דהוי ספק מגורשת, וע׳ בגליון הש״ע יו״ד ס״ס של״ט מה שהוכיח הגאון מהו׳ עוזר ז״ל דספק מדאורייתא הוא והביא מתוס׳ (בכורות כ׳ ע״ב) דהטעם משום דחזקת אשת איש תצטרף למיעוט גוססין שיכולים לעמוד מחליים, ומכ״ש בחולה דמפקחין עבורו אפילו לחיי שעה הן בשבת והן ע"י כהן, וע׳ מהר״י מינץ מובא טורי זהב סימן שצ"ו ובשו״ת חכם צבי סי' ג׳ אף שנודע לנו שמת מ"מ מוקמי על חזקת חיים ואמרינן השתא הוא שמת, והקושי׳ שהביא הטורי זהב שם מהך דקי״ל דהמפקח את הגל אינו עושה פסח, ולמה לא מוקמינן ליה על חזקת חי והשתא הוא שמת ובשעת הפקוח היה חי עדיין, אינו קושי׳ כלל דשאני התם שכבר איתרע חזקת חיים שלו ע״י נפילת הגל, ואפילו אם נחליט דעדיין יש בו רוח חיים, מ"מ איננו כמו קודם הנפילה וכיון שנתבטל חזקת חיים שלו במקצת בטלה כלה, וכמו שכתבו התוס׳ (כתובות ך״ג ע"א) דבספק קרוב (לה) [לו] ספק קרוב לה נתבטל חזקה דמעיקרא, ועיין תוס׳ ריש נדה בשם הירושלמי דבסוטה כיון שקינא לה ונסתרה אתרע חזקת כשרות שלה, וע׳ ג״כ מ״ש הרב הפ"י סוגיא דנכתב ביום (גיטין י״ז ע״ב) דאם זנתה לא שייך להעמידה על חזקת כשרות, ולומר שבעודה פנויה זינתה, כיון דגם ע״י זנות פנויה יצאה מחזקת כשרות שהיתה לה משעת לידה, א״כ נתבטלה החזקה אצלה לגמרי19 וגם כאן ע״י נפילת הגל נולד לנו ענין חדש אשר מגרע כח חזקת חיים שלו במקצת ושוב אין הולכין בתר חזקת חיים, וע׳ נקודת הכסף סימן שצ״ז שדחה ג״כ בכיוצא בזה קו׳ הט״ז דכתב בזה״ל נפילת הגל שאני דאיתרע חזקת חיים שלו, וע׳ שו״ת חות יאיר סי׳ ר"א לענין אמירת קדיש על פי עדות שהניח לאב גוסס זה עשרה ימים וז"ל באמצע הדיבור ומ״ש הט״ז ראי׳ ממפקח הגל שאני שיצא ע"י איזה סיבה רעה מדרך כל אדם איתרע חזקתייהו ורובא אפילו למפרע, ונפילת הגל המיתה אותו באמת בנפילתו א״כ אין דנין עפ"ז למפרע ע״ש, והא דמפקחין הגל בשבת אף בספק חי ספק מת ספק ישראל ספק עכו״ם ואפילו בהרבה ספיקות וספק ספיקות, י״ל דבשלמא לענין זה שנוגע לפקוח א״כ הלכה קבועה דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב, והחוב מוטל עלינו לפקח עליו אפילו בספק היותר רחוק, ושמא חי הוא עדיין, אולם אם נמצא מת אח"כ באמת, בודאי דנין שעת הפקוח גם כן כאלו נטמא למת, ואינו עושה פסח אחרי שעתה נמצא מת, ובשעת הפקוח לא היה לו חזקת חיים דנאמר דלא נטמא עדיין המפקח, משום דבתר השתא אזלינן, וע׳ ג״כ נו"ב מהדו״ק חאהע״ז סי׳ ל״א בשם הרב פ״י בק״א דכל היכי שאתרע חזקה במקצתה אין דנין אחריה כלל:

ועפ״ז יש באמת להסיר השגת המתנגדים ולומר דבאמת מאפיסת הנשימה אין ראיה על המיתה ומוקמינן ליה בחזקת חי לכל דבר עד שימוק הבשר וחוששין לעילוף, והא דבנפל הגל בשבת אין בודקין רק עד החוטם ותו לא, שאני התם כיון דבשעת נפילת הגל איתרע חזקת חיים שלו במקצת, רק לענין הצלת נפשו אין משגיחין ומפקחין אולי עדיין חי, אבל מיד שבדקו אותו עד החוטם, ולא הרגישו בו נשימה, שוב יש לנו ראיה עצומה דנפילת הגל פעלה אצלו כל כך עד שנתבטלה נשימתו, אם כן הלך לו חזקת חיים שלו, משא״כ במת על מטתו מיתה טבעית, ולא היה כאן מעשה אשר הוא לאות כי גרם לו יציאה מחזקת חיים במקצת, אפשר באופן זה, אין מביטול הנשימה ראיה על הפסק החיות מכל וכל, ומעמידין לו על חזקת חיים עד שימוק הבשר, דלא היה לנו עד כה שום מעשה לגרוע חזקת חיים, ועפ״ז הבנתי לנכון סוגית הש״ס (ביצה ל״ד ע״א) דבעי הש״ס בהמה שדרסה או טרפה בכותל, אם מותר לשוחטה ביו״ט אחר שצריכה בדיקה, וכתב רש"י בשלמא בשאר בהמה אף על פי דבדקינן אחר טריפות הריאה, מ״מ מדינא הולכין אחר רוב כשרות וגם בי״ט שוחטין על רוב זה, משא״כ כאן צריכה בדיקה ע״ש, והקשו האחרונים דהרי גם במסוכנת דצריכין לראות אם פרכסה, ובכל זאת הלכה רווחת דאם יוכל לאכול ממנה כזית בשר מבעוד יום שוחטין בי״ט, ע׳ תשובת שאגת אריה סי׳ ס״ד, אבל לפי הנ"ל ניחא דבמסוכנת כיון דלא היה כאן מעשה אשר גרעה חזקת חיים מעמידים על חזקת כשרות ולא גרע משאר בהמות דסומכין על חזקה ורובא לשחוט ביו״ט, משא״כ בדרסה או טרפה בכותל דהוה כאן מעשה גמור אשר גרעה חזקת חיים דבהמה, שוב בעי שפיר אפשר דבכה"ג דאיתרע חזקת חיים אין שוחטין ביו"ט, דהרי ע״י מעשה שנעשה בבהמה זו נגרע חזקתה שהיה לה מקודם ונכון:

עוד אני אומר לשיטת הגאון בעל נודע ביהודא מהד״ק חאהע"ז סימן ל״א הטעם דיש חילוק בנגע באחד בלילה, בין ראוהו חי מבערב ובין לא ראוהו חי מבערב, והתמי׳ עצומה דגם אם לא ראוהו חי מבערב, מ״מ זאת ידענו בבירור דהיה לו חזקת חיים בשום פעם, ומדוע לא נאמר דאף לא ראוהו חי אוקמי על חזקתו והשתא הוא דמת, וכ׳ הגאון הנ״ל דבאמת אם היה לנו ספק על איש פרטי הידוע לנו וראינהו חי בפעם אחד, ועתה נולד ספק אימת מת בודאי חזקת חיים חזקה אלימתא, ואמרינן עתה מת, משא״כ באדם שלא הכרנוהו מעולם, ולא נתבררה מעולם חזקת חיים שלו אע״ג דבלי ספק חי פעם אחת מ״מ כל חזקה שלא נתבררה בשעתה אינה חזקה לדון אחריה (תוס׳ חולין י״א ע״א), וראוהו חי מבערב לאו דוקא, ונגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי או מת, אין הכוונה שהספק אם איש זה בעת שנגע היה חי או מת ברגע זאת, רק הספק אם נגע באיש חי או במת, דכיון דהרבה מתים יש בעולם וחזקת חיים שלהם לא נתברר לנו עת באנו לדון עלי׳, אין חזקה זאת חשובה לילך אחריה ע״ש20, וא״כ ג״כ יש להסיר קו׳ הט״ז ולחלק דבהך דמפקח דאין עושה פסח, מיירי דיצא קול או דראינו איש אחד אשר נפלה מפולת ולא ידענו אותו מעולם, ולא נתברר חזקת חיים שלו, וגם יש ספק אם עכו״ם או ישראל, והוי חזקה שלא נתברר בשעתה ואין דנין אחריה, ורק לענין חילול שבת שאני דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב, אבל לענין פסח אם נפל הגל על איש ידוע ומבורר לנו, אפשר דהולכין בתר החזקה ועושה פסח ג"כ ואמרינן עתה מת, משא״כ סתם פקוח הגל הוא על איש שאינו ידוע לנו, ומפ״ז אין דנין בחזקת חיים שלו משום דהוי חזקה שלא נתבררה אבל בנתברר חזקתו הולכין אחריה, וא״כ בגוסס ג"כ מוקמינן ליה בחזקת חיים, ומותר כהן הרופא להתעסק עם הגוסס דעדיין יש לו חזקת חיים וע׳ ש״ע יו״ד סי׳ של״ט באם אמרו לו ראינו קרובך גוסס זה שלשה ימים חייב להתאבל, וכ׳ הש"ך שם דוקא בעודו לפנינו אז דינו כחי לכל דבר, אבל כשאינו לפנינו נדון כמת דרוב גוססין למיתה, ובלי ספק מת במשך שלשה ימים שהוא גוסס עכ״פ כשראנוהו גוסס יש לו חזקת חיים:

עוד יש לצרף בזה דעת הראב״ד פ״ה מה׳ נזירות הט״ו בהשגה שמסיים דכהנים בזמן הזה כלם טמאי מתים הם, ואין מוזהרים על הטומאה, והמחייב אותם בכלום עליו להביא ראיה עכ״ל, וא"כ יש להקל לכהן להתעסק בגוסס, דמדאורייתא אין עליו שום איסור, ואולם מש"ס נזיר (דף מ"ב ע״ב) לא משמע רק טומאה במחוברין ממש פטור, דבשעה שיש עליו טומאה אחת אינו חייב אם נוגע בטומאה אחרת, אבל מיד שפירש מן הטומאה והלך לו, ואחר זה נטמא במת אחר חייב על כל אחת ואחת, ואם כן מה מועיל דכהנים טמאי מתים, וע' דעת רבינו תם מובא בהרא״ש ה׳ טומאת כהנים סימן ו׳ דבאותו יום שנטמא שוב אין לנו תוספות טומאה מדאורייתא, ולדעת הראב״ד כל טומאה בזה"ז הוי טומאה בחיבורין, ואולי מפני שהטומאה רצופה אצלנו מנגיעות אדם שנגע במת, ובכל רגע נוגעין באנשים כאלו ושוב אינו מוסיף טומאה על טומאתו, דנחשב בודאי כאלו היום נטמא:

תוכן העניינים

דרכי הוראה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה