אור ברסלב
דרכי הוראה ב › דרכי ההוראה

דרכי הוראה· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

ב · דרכי ההוראה

ב

בירושלמי פרק שני מן מס' פיאה וסוף פרק ראשון דחגיגה, נתנו לנו חז״ל כלל גדול בעניני הוראות, וזה לשונם, אין למדין לא מן ההלכות, ולא מן האגדות, ולא מן התוספתות, אלא מן התלמוד, עוד אמרו שם בסמוך אמר שמואל אין למדין מן ההורייה הכל מודים שאין למדין מן המעשה, והנה בכאן שמתי המטרה לנוכח עיני, רק במה שנוגע להכלל אין למדין מן האגדות לבד, ובדרך הלוכי יתבארו גם כן שאר דברי הירושלמי, והסיבות הנתלים בזה, וראוי לחקור פה שלשה חקירות:

א אם כלל זה אשר ראינו מובא בספרי כללי התלמוד, אם באמת הוא כלל גדול בלי חולק, וכל הפוסקים כלם כאחד, עשו אותו יתד תקועה בהוראה, שלא להשגיח על דינים היוצאים מעניני אגדה, לעשות אותם הלכה קבועה להתנהג כן במעשה, או דברי הירושלמי הללו המה רק מאמר יחיד לבד:

ב אם כוונתם כאן לכלול כל האגדות, בין אותם שהכניסו בעל מסדרי התלמוד בתלמוד עצמו, בין אותם האגדות הנמצאים מפוזרות במדרשות, או עיקר כוונת הירושלמי לשלול ההוראה, רק מן האגדות אשר נמצאו בספרי מדרש ואגדה לבד, אבל אגדות המובאים בתלמוד בין בירושלמי בין בבבלי, לא נפרדו מהתלמוד עצמו ודין אחד להם עם שאר דברי התלמוד שכל דבריהם עלינו לחובה, ואלו ואלו דברי אלהים חיים, פרנס אחד קבצם, ודינים היוצאים ממילי דאגדה תלמודית, גם המה עקרים קבועים להלכה ולמעשה:

ג והחקירה השלישית תיסוב על פינה ראשית, לדעת ולחקור איזה דרך ישכון אור, ליישר המעוקלות ולהשוות הסתירות הנופלות בהשקפה ראשונה בכללים אלו ויתבארו בהמשך המאמר:

דע קורא יקר כי אין מגמתי במאמר זה לדבר מעניני אגדה ומגמתה ואיך נסדרו ובאו כלולים יחד עם הלכות ודינים, ולהסביר הסיבות שהניעו את ר׳ אשי והבאים אחריו בעלי חותמי התלמוד לכוללם יחד עם הלכות הקבועות המיועדים להורות לעם ה׳ המעש׳ אשר יעשון, ולמה לא עשאום מדור בפני עצמם, כאשר היו מסודרים בזמן קדום ספרי דאגדתא בפני עצמם, וגם היו רבנן דאגדתא מיוחדים אשר לא התעסקו רק בסדור האגדות ובקיבוץ השמועות, וכדומה שאר חקירות נכבדות, הנראות בענינים הללו להאיש המבקר אחר תכלית כל דבר בעין פקוחה, ודורש אחר האמת כאחר מטמונים:

גם תדע כי ענינים הללו צריכים לחיבור מיוחד בפני עצמו, ואין מאמר קטן מעט הכמות כזה מחזיק ענינים המרובים והעצומים הללו, ואי״ה בספרי לקיים

דברי אגרת, אבאר הכל בפרטות כיד ה׳ הטובה אלי אכן עתה באתי רק במה שנוגע לשרשים וענפים המונחים ליסוד בחכמת התלמוד, ולהבין הסיבה של הכלל הזה אשר נתנו חז״ל לנו בדרכי ההוראה, כי רק על כוונה זאת צריכים להבין עקרים הללו אשר הבאתי בשם הירושלמי, ואין אני מסכים לזה לדעת הרב בעל מאור עינים פרק ט"ו מספרו אמרי בינה, אשר כלל מאמר זה במנין שאר המאמרים בירושלמי, המדברים בגנות האגדות, כמו הך דירושלמי שבת פרק כל כתבי דאמר ר״י בן לוי הדא אגדתא הכותבה אין לו חלק, וכן הך דירושלמי ספ"ג דמעשרות ר׳ זעירי צוח לספרי דאגדתא ספרי קוסמין וכדומה, הנה לדעתי לא כמשפט המאמרים ההם משפט מאמר זה אשר עומד בפני עצמו רק להורות על איזה האופן נלמוד דרך הוראה, הרי אתה רואה כי הירושלמי השוה האגדות להלכות ותוספתות והוראה ומעשה שמכל אלו אין למדין, אע״פ שהלכות ותוספתות הן המה עקרי התורה, ועל כרחך דהירושלמי כאן בא מצד אחר, דענינים הללו כפי שהם עדיין אינם מוכשרים שיהיו יסודות קבועות להלכה ולמעשה, כאשר יתבאר בסמוך, וראיתי שגם הגאון מהר״י ברלין ז"ל מובאים דבריו בשו״ת נודע ביהודא מהדורא תנינא ח׳ יורה דיעה סימן קס״א גם הוא ז״ל הבין דברי הירושלמי על דרך זה ע״ש:

עוד צריך אני לעורר את המעיין על ההבדל אשר בין גירסת ירושלמי חגיגה, דשם הגירסא אין מורין, ואולם בירושלמי פיאה הגירסא אין למדין מן האגדות, אולם סוף המאמר אין למדין מן ההורייה הגירסא שוה בשניהם, ומזה מוכח דמורין ולמדין כוונה אחת היא וע׳ ג״כ שו"ת רדב״ז חלק שני סימן תרמ״ז שהתעורר ג"כ שגירסות שונות נפלו במאמר זה, בקצתם הגירסא אין למדין מן האגדות וכו׳ אלא מן התלמוד, ובקצתם הגירסא ולא מן התלמוד, אכן הגירסא שלפנינו אלא מן התלמוד מובא ג״כ ברשב״ם (בבא בתרא ק"ל ע״ב) וע' שו״ת הרשב״א סי׳ של"ה וע׳ מורה נבוכים בסוף הקדמתו שכתב ואמרו, אין משיבין בדברי אגדה, ולא מצאתי מקום לדברים אלו בשום מקום, וגם לדברי רבינו נסים גאון שמובא בכותב בעין יעקב (ברכות פ׳ הרואה) ובמאור עינים שם על הך דאובא טמיא מאי גוהה שכ׳ ובהא ובכל דדמי לה אמרו רבנן "אין סומכין על דברי אגדה"״ וגם את זה לא מצאתי בשום מקום, וע׳ רשב״א בחי׳ למס׳ מגילה ט"ו ע״ב מובא בנודע ביהודא מה״ת חיו״ד סימן קס״א שכתב "אלא שאין מתישבין בדברי אגדה" ולא נמצא בשום מקום, אכן משם אינו מבורר, אם הרשב"א העתיק מדחז״ל או אומר מעצמו דבר זה, אבל האב לכל אלו המאמרים הוא דברי הירושלמי אשר הצגנו בפתח דברינו:

והנה אין לנו שום ספק דדברי הירושלמי הללו המה אצלנו הלכה פסוקה אחרי שלא נמצא חולק בבבלי, וכלל גדול אצלנו כל מקום שאין דברי תלמוד בבלי חולקים על הירושלמי הלכה כהירושלמי, ע׳ יד מלאכי ח״ב סי׳ ד׳, וע׳ פחד יצחק ערך גמרא בבלית שהאריכו בכלל זה הרבה, ומפני זה מצינו בכל האחרונים שהביאו כלל זה ליסוד מוסד, וע׳ תוס׳ יום טוב פרק חמישי דברכות משנה ז׳, כתב אע״פ שנמצא במדרש ריש פ׳ תבא, דאם השליח צבור בטוח שלא יטעה, מותר לענות אמן אחר ברכות כהנים, ואולם גדולי המורים סותרים דגם אפילו אם בטוח אסור לו לענות אמן משום דאין למדין מן המדרש, ועי או״ח סי׳ קכ"ח ומגן אברהם שם ס״ק ך״ח שהעתיק דברי התוס׳ יו״ט הללו, עוד הביא הרב תוס׳ יו״ט מהך אבן העזר סימן א׳ דקי״ל כרבנן דר׳ יוחנן בן ברוקה דאין האשה מצווה על מצות פרו ורבו, אע״ג דבבראשית רבה סוף פ׳ חי"ת אמרו שם הלכה כר׳ יוחנן בן ברוקה דעל שניהם הוא אומר פרו ורבו, אלא ודאי מפני זה לא השגיחו הפוסקים על הלכה קבוע במדרש, מפני הכלל גדול אשר נתנו בירושלמי, דאין למדין מן האגדות16:

עוד ראיתי להרב מנחם עזרי׳ בתשובותיו סי׳ ל״ו שכתב לענין צורת ה״א היכי דלא איפסק כרעי׳, והיה סתום למעלה והביא דקצת מורים הביאו ראי׳ להכשיר ממדרש מובא רש״י בחומש פ׳ בראשית בהבראם בה׳ בראם, העולם נברא בה"א מה ה"א סתום מכל צד ופתוח למטה וכו׳, בכל זאת לא משגיחין על מילי דאגדה ע״ש, וע׳ ג״כ שו״ת תשב״ץ ח״א סי׳ נ׳ וסי׳ נ״א והוסיף שמה התשב״ץ בסי נ״א דאין לדמות ה״א לאות קו"ף דטעמים שנאמרו על דרך מדרש אין לדקדק מהם כל כך ע״ש17, וע׳ שו"ת חות יאיר סי׳ רכ"ד שכתב ג"כ על דברי הספרי דס״ל דמעשר כספים הוא חיוב מן התורה וכ׳ ע״ז דאין למדין מן האגדות ומדרשות ע״ש, וע׳ שו״ת חכם צבי סי׳ מ״ט שכתב על הך דאמרו מדרש ר״פ חיי דפחות מבן עשרים אינו בר עונשין הוא דברי אגדה ומדרש לבד, ואין למדין מזה ע״ש — כבר תמהתי במקום אחר שנעלם מהחכם צבי שגם בירושלמי פ״ב דביכורים נזכר דבר זה, ומובא ג״כ ברש"י (תענית ה׳ ע"ב) — וע׳ שו״ת כנסת יחזקאל חיו"ד סימן ך״ד לענין מה שהביא מפרקי דר׳ אליעזר דמימות מבול ואילך הטהורים מרובים על הטמאים, ובכל זאת אין לסמוך עליו כי אין למדין מן האגדות, וע׳ ג״כ שו״ת שבות יעקב ח"ב סי׳ קמ"ט, וע׳ שו״ת נודע ביהודא תנינא חיו"ד סי׳ קס"א מה שהשיב להגאון מהר״י ברלין בכלל זה וע׳ אבן העזר סי׳ קי״ט בבאר היטב שם שכתב להסיר קו׳ הפר"ח על הרמ"א דאם אין לבעלה לתת לה כתובה מגרשה וכתובה עליו חובה, ואולם באגדה (גיטין נ״ח ע"א) בההוא שוליא דנגרי דלא היה יכול לגרשה משום דכתובתה מרובה, וכ׳ הבאה״ט דאין למדין מן האגדות ומפ״ז אין מזה קו׳ על הרמ״א, וע׳ ספר באר יעקב ח׳ אהע״ז מה שהאריך בזה הרבה, על כל פנים ראינו דגדולי המורים הללו עשו כלל זה דירושלמי דאין למדין מן האגדות ליסוד מוסד ויתד נאמן בהוראה, להורות הלכה למעשה אף אם מתנגד לדברים היוצאים ממילי דאגדה:

ואולם אם הכוונה דרק אגדות המפוזרות במדרשות המה בכלל זה דאין למדין מהם, או גם אגדות אשר הכניסו בעל מסדרי התלמוד בתלמוד גם המה בכלל זה, הנה ראיתי בספר פחד יצחק ערך אין למדין, וכן בשו"ת נודע ביהודא סימן קס"א העתיקו מהירושלמי בזה״ל אין למדין מן המדרשות ולא מן האגדות הנה ראינו דהפרידו חז"ל בין מדרשות לאגדות ועשאו לכל אחד מדור בפני עצמו והכוונה מדרשות היינו אותן אגדות שלא נמצאו בתלמוד, ואגדות הם אותן שהכניסו מסדרי התלמוד בתלמוד ומן שניהם אין למדים הלכה למעשה, והנה חוץ מזה שלא מצאתי גירסא זו בשום מקום, ואין ספק אצלי שלא דקדקו הגאונים הללו בלשונם כי לפי מה שהראיתי למעלה לא נמצא זה רק שני פעמים בירושלמי ובשניהם הגירסא רק אגדות לבד, ועוד שמסיים הירושלמי אין למדין אלא מן התלמוד, ועל כרחך סתם תלמוד קאמר בין מהלכות בין מאגדות אשר בתלמוד, דאל״כ היה לו לפרש אין למדין אלא מן הלכות שבתלמוד, נוסף על זה כיון שהתלמוד מקובל אצלנו בכל פרטיו ודקדוקיו וכופין את כל ישראל להתנהג אחריו כמו שכתב רבינו הרמב״ם בהקדמתו לספר יד החזקה, א״כ מי עושה פירוד בין הדבקים לאמר את הלכות פסוקות נקבל ואת הדינים היוצאים ממילי דאגדה לא נקבל, ועוד כיון שידענו שתלמוד ירושלמי נסדר קודם לבבלי כאשר התעורר הרי״ף סוף עירובין דמפ״ז הלכה כבבלי נגד הירושלמי, מפני שכבר היה לפני חותמי ש״ס בבלי, תלמוד ירושלמי, ע׳ ג״כ ספר פחד יצחק ערך גמרא בבלית בארוכה — וגם אני אכתוב אי"ה ע״ז ענין ארוך — א״כ ע״כ מה שאמרו בירושלמי אין למדין אלא מן התלמוד, ע״כ הכוונה על תלמוד שלהם דאין סברא שידבר מתלמוד בבלי שלא נסדר בימיהם, וא"כ שוב אין לנו שום ראי׳ להוציא אגדות בתלמוד מכלל הוראה:

וכן ראיתי באמת להרב באר יעקב בחידושיו לאהע״ז סי׳ קי״ט שהוכיח כן מדברי הרא"ש בנדרים פ׳ תשיעי סי׳ ב' דעד כאן הדין דהנודר לדעת חבירו אין מתירין לו אלא בפניו, דוקא היכי דעשה לו טובה, אבל היכי שלא עשה מחמת טובה מתירין שלא בפניו, וכן מוכח (סוטה ל"ו) דא״ל יוסף לפרעה, אבי השביעני וא״ל זיל איתשיל אשבועתך אלמא היה יכול להתיר שלא בפני יעקב ואי לאו הלכתא לא הוי קבע לי׳ בהש״ס עכ״ל הרא״ש, ומזה מוכח בהדי׳ דהאגדות אשר נקבעו בש״ס הלכות פסוקות הן, ומדברי הרב מנחם עזרי׳ סימן ל״ו שהבאתי לעיל מוכח גם כן שדעתו לחלק כן, דהרי ראינו שנותן היתרון לאגדה (מנחות ך"ט ע״ב) מ״ט תליא כרעי׳ דה"א אם רצה לחזור בתשובה ליעול, על אגדה במדרש בראשית דה"א סתום מכל צד, הרי דאגדות שבתלמוד עקרים להלכה, אמת שמצאתי בפסקי מהרא״י סי׳ ק"ח ומרומז ג״כ בפחד יצחק שכתב על הך אגדה דמסכת (נדה ל״א ע״א) למה תינוק נימול לשמונה, שלא יהא הכל שמחים ואביו ואמו עצבים, וא"כ לפי זה היולדות בזוב, שצריכה להמתין י״ד יום יהיה נימול לי״ד, אלא ע"כ מילי דאגדה נינהו ואין למדין מהם כלל ע״ש, אולם משם אין ראי׳ כלל דאע״פ דאגדה זאת היא בתלמודנו מ"מ היא בכלל אין דורשין טעמי׳ דקרא ואנן לא קי״ל כר' שמעון (ב״מ קי״ד ע״א) ואסור לנו להסביר סברות מדעתינו לפרש טעמי המצות ולהוציא מזה דינים חדשים, ע׳ רמב״ם סוף ה׳ מעילה וסוף ה׳ תמורה וספר המצות מל״ת שס״ה, דרק דרך מוסר וסברא הותר לחז״ל להתבונן בענינים כאלו, אבל לא להוליד דינים חדשים, והתשב״ץ ח״א סי׳ נ"ח כתב רק על טעמים שנאמרו על צורת האותיות לדמות אות ה"א לאות קו״ף מזה אין לדקדק כל כך ובפרט סיים דאין לדמות ה״א לקו"ף משום דבה"א יש צד אחר דבעינן כתיבה תמה שלא יהיה דומה לחי״ת, אבל שאר אגדות תלמודית בודאי למדין מהם ודומים להלכות שבתלמוד:

ואני אוסיף להביא כאן ראיות שונות, שגם גדולי הפוסקים הביאו ראיות מן האגדות, בדרך משאם ומתנם בהלכות ודינים, ע׳ רא״ש גיטין סוף פ׳ השולח, שמביא דעת רבינו תם, דאשה כשרה לטוות חוטים לציצית, מהך אגדה (בבא בתרא ע״ד ע״ב) יצאה ברת קלא דביתהו דר׳ חנינא בן דוסא עתידה למשדי תכלתא לצדיקי לעלמא דאתא, ומובא ג״כ בבית יוסף או"ח סי׳ י״ד, וע׳ שם (ב״ב ע״ד ע״א) שהביאו ראי׳ דמטילין ציצית למתים מאגדה דרבה בר בר חנה שראה מתי מדבר מלובשים בציצית, וע׳ ג״כ תשובת הרא״ש כלל ק״ז שהביא ראי׳ שמותר לדיין לדון על פי אומדנא קרובה מהך (ב״ב נ״ח ע״א) שאמר ר׳ בנאה זילו חביטו על קברא דאבוהון, והוציא הירושה משאר האחים ונתן רק ליורש אחד ע״ש, וע׳ שו״ת תשב״ץ ח״ג סי׳ קס״ח שמותר לדון ע״י אומדנא מן ש״ס (ב״מ ך״ד ע״א) מר זוטרא איגנב לי׳ כסא דכספא ע״ש, וע׳ שו״ת רדב״ז ח"ב סי׳ קפ״ז ופסקי מהרא״י סימן קל״א מובא בטורי זהב יו"ד סי׳ של״ד ס״ק א׳ שהביאו ראי׳ שב״ד צריכים לעשות כל מה שמוטל עליהם ולא יחושו אם יצאו מן הדת אותם אשר יפגעו בהם מדת הדין שלהם, מהך אגדה (קידושין ע״א ע״א) דרבי ניבא, לפני מותו על אלו דאקפי׳ פירי דכוורא בשבת ונדהו ר׳ אחי ואשתמוד ע״ש, וע׳ ג״כ יורה דיעה סי׳ פ״א ס״ד שהוכיחו דאסור להאכיל את התינוק דברים האסורים מהך אגדה מובא תוס׳ (ע״ז י׳ ע״ב) ד"ה אמר דחלב מטמא חלב מטהר, וע׳ פר"ח שם דהביא ראי׳ מן (יומא פ״ג ע"א) לחישה לה ולא אלחישה נפיק מיני׳ שבתאי אצר פירי, קרי עליו זורו רשעים מרחם, ועוד הביא מן ירושלמי פ״ב דחגיגה דאמו של אלישע בן אבויה עברה על פתח ע״ז והריחה מאותה המין, והיה הריח מפעפע בגופה כארס של נחש, וע׳ ג״כ בים של שלמה (בבא קמא פ״ח סי׳ מ״ב) מהר״מ החמיר בפוגע בכבוד שוכני עפר, ורבינו גרשון גזר על זה והביא ראי׳ מאגדה (סנהדרין מ״ד ע״ב) אמרה רוח פסקנית לפני הקב״ה בשעה שאמר יחזקאל אביך האמורי ואמך החתית, אם יבואו אברהם ושרה ויעמדו לפניך, יאמרו ריבך ריב וסוד אחר אל תגלה, וע״ש ביש"ש שם סי׳ נו״ן, וגם ידענו שפסוק ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אשר אומרים בקריאת שמע, ומפסיקים באמצע הק״ש, נתקן על פי אגדה (פסחים נ״ו ע״א) ע׳ טור או״ח סי׳ ס"א, וע׳ עוד יש״ש ב״ק פ״ח סי׳ נ״ח שהביא בשם הריטב״א דמן אגדה (ע״ז י״ח ע״א) דר׳ חנינא בן תרדיון אמר מוטב שיטלנה מי שנתנה ולא אחבול בעצמי, דמכאן משמע דאפילו בסכנה שיהרגוהו, אסור לחבול בעצמו, וע׳ תוס׳ ע״ז שם ד״ה ואל יחבל דאור״ת היכי שיראים פן יעבירום נכרים לעבירה, כגון על ידי יסורין שלא יוכל לעמוד, אז מצוה לחבול בעצמו, והביאו מש״ס (גיטין נ״ז ע״ב) מילדים שנשבו לקלון שהטילו עצמם לים ע״ש, ועוד הביאו האחרונים ראי׳ לאסור לנשים שער ראשם אפילו בביתם, מה שאמרה קמחית מעולם לא ראו שערות ראשי קורת ביתי (יומא מ"ז ע״א), וע' (כתובות סי׳ ע״ב) בבתו של נקדימון בן גוריון כיון שראתה את ר׳ יוחנן בן זכאי נתעטפה בשערה, ואלמנה היתה כנראה שם מוכח ג״כ דנזהרת היתה להראות שערה לפני רבים, אבל בפני עצמה לא היתה נזהרת, וראי׳ היותר ברורה הוא מה שמצינו (סנהדרין נ״ז ע״ב) אשכחי׳ ר׳ יעקב כתיב באגדתי׳ דבי רב בן נח נהרג בעד אחד בדיין אחד שלא בהתראה, ומובא ג״כ בבראשית רבה, והרמב״ם פ׳ עשירי מה׳ מלכים פסק כן לפסק הלכה, אע״פ שלא נמצא רק באגדתי׳ דבי רב, מ״מ כיון שחז״ל הכניסו זאת בתלמוד מוכח דרצו לקבוע הלכה באגדה זאת, והה"ד מכל אגדות בתלמוד נוכל ללמוד דינים והוראה:

ומכל הדברים אשר בארנו למעלה, ראינו דאגדות בתלמוד המה עקרים קבועים בהלכה, וע"כ הכלל בירושלמי דאין מורין מן האגדות, רק על אגדות במדרשות נאמר, אולם מה נעשה ביום שידובר בספרי הפוסקים הלכות גדולות וקבועות אצלנו ואין להם שורש בגמרא בבלית וירושלמי רק בדברי המדרשות לבד, ונקבעים אצלנו הלכה פסוקה, כמו כל דיני קדיש יתום אשר עיקר מקומו הוא במדרשות ובתנא דבי אליהו ע׳ שו״ת הריב״ש סי׳ קט״ו וע׳ יו״ד סי׳ שע״ו בהגה, ובמגן אברהם סי׳ קל״ב ס״ק ב׳, וכן דיני תקיעת שופר במשך כל ימי חודש אלול, אין לו מקום רק בפרקי דר׳ אליעזר מובא ברא״ש סוף ה׳ ר"ה ובטור או״ח סימן תקפ״א, וצום תענית אסתר אין לו מקום בתלמודנו, רק במדרש תנחומא פ׳ בראשית, וכן תענית ערב ראש השנה לא נמצא רק בויקרא רבה פ׳ אמור וכן בתנחומא שם, וכן מה שנוהגין לעשות כסא של אליהו בעת שמלין התינוק, וכן הסעודה שעושין אז, גם כן אין לו מקום בשני התלמודים רק בא לנו מפרקי דר׳ אליעזר ומדרשות, כמבואר בטור יורה דיעה סי׳ רס״ה ובדרכי משה ורמ״א וש"ך וע׳ בטורי זהב שם, ועיקר החיוב לבדוק את הריאה ג״כ מקורו מן מדרש ילמדנו ע׳ תורת הבית הארוך להרשב״א ומרן בבית יוסף יורה דיעה סימן ל"ט וע׳ שו״ת תשב״ץ ח״א סימן ס״ז, וכן קצת מנהגים בספירה מה שמראין קצת אבילות הוא מן המדרשות עיין או״ח סימן תצ״ג, ובפרט מה שמתירין להסתפר מל״ג בעומר ואילך, כל אלו הדינים נבנו רק על המדרשות עיין מרן הבית יוסף שם בשם אבן שועב ושו"ת התשב״ץ ח״א סימן קע״ח, וכן מה שמבואר בש״ע או״ח הלכות תשעה באב סימן תקנ״א סעיף י״ח דמן י״ז בתמוז עד ט׳ באב אסור לילך יחידי מן ד׳ עד תשעה שעות, ואסור להכות התלמידים בימים הללו והוא ממדרש איכה ומדרש שוחר טוב ע״ש, ומה שנוהגין להרבות קצת בסעודה ראשונה ערב ט״ב הוא ג״כ מיוסד על פי מדרש קינות כאשר התעורר רבינו הרמ״א בש״ע או״ח סי׳ תקנ״ב ס״ט, וכן מה שנוהגין ביום כפור לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם, מבואר באו"ח סי׳ תרי״ט ס"ד שהוא על פי מדרש ואתחנן, ומה שמרבין בסעודה בחנוכה מבואר בטור או"ה סי׳ תרע״א שהוא על פי המדרשות, וע׳ מדרש במדבר רבה פ' בהעלותך וע׳ ג״כ דרכי משה שם, וכן מ"ש רמ״א שם שנוהגין לאכול בימי חנוכה מאכלי חלב יש לו שורש במדרש הובא ר״ן פ״ב דשבת דיהודית האכילתו מאכלי חלב, וע׳ ג״כ ה׳ יום טוב סי׳ תקכ״ו בטורי זהב שם ס״ק ו׳ בשם רש״ל, וז"ל ועוד מאחר דאיתא במדרש לא תאכלו על הדם אזהרה שאין לאכול סעודת קבע קודם שיקבר המת, למה יעבור על דברי המדרש, אלא קוברין אותו מיד אחר יציאת בית הכנסת ע״ש, — הלשון למה יעבור ע״ד המדרש קצת מגומגם דמשמע דרק מצוה מן המובחר ואינו חוב — וע׳ או"ח סי׳ קכ״ה שכתב שם מרן הבית יוסף ומובא ג״כ בטורי זהב ומגן אברהם שם בשם התנחומא, ובשתים יעופף מכאן תקנו לעוף על רגליו בשעה שהש״ץ אומר קדוש קדוש קדוש, וע׳ עוד טור או״ח סימן קל״ט שהביא בשם התנחומא דר"ע קראו אותו לספר תורה, ולא רצה לעלות מפני שלא סידר הפרשה עדיין לפניו, ומכאן הוציא הדין דמי שאינו יודע לקרות צריך למחות שלא יקראו אותו ע״ש, וע׳ תוס׳ (ברכות י״ג ע״ב) ד״ה על לבבך שהביאו ראי׳ מתנחומא דאם היה מהלך יעמוד ויקרא עד שיגיע לואהבת ע״ש, וע׳ מג״א סי׳ ר״י ס״ק ו׳ שהביא דברי הרוקח מאגדת שמואל ויפדו העם את יהונתן מפני שאמרו מטעמת אין צריכה ברכה, משמע אפילו כוונתו לאכילה דומיא דיהונתן כיון שטועם מעט א״צ ברכה ע״ש, וכן מבואר בהלכות חנוכה סי׳ תרע״ז ס"ד מותר השמן שבנר חנוכה עושה לה מדורה ושורפה ומקור הדין בפסיקתא, ועוד יש להוסיף הרבה מנהגים ודינים קבועים אצלנו להלכה פסוקה, אשר יסודתם במדרשות ופסיקתא, ואין להם שורש בתלמוד, ובכל זאת נתקבלו מן כל עדת בני ישראל וכלם נוהגים כן בלי פקפוק:

זאת לא זאת לבד שלמדו דינים חדשים מן המדרש רק אנו רואין עוד ענין יותר נפלא, שהרבה פעמים העולם סומכים על המדרשות, אפילו אם מתנגד דבריהם לדברים מפורשים בתלמוד שלנו, וכבר התעוררו על זה בעלי התוס׳ (פסחים מ׳ ע״ב ותוס׳ ברכות ח׳ ע״ב) שאנו מתנהגים על פי ספרים החיצונים, היינו פסיקתא ומסכתות קטנות נגד התלמוד, וקורין בתענית ציבור ויחל ע״פ הפסיקתא, ובש״ס (מגילה ל״א ע״א) מבואר שבתענית קורין בברכות וקללות, וכן מפטירין בר״ח אב שחל להיות בשבת השמים כסאי, וע״פ גמרא שלנו צריכין להפטיר חזון ישעיהו, וע׳ הלכות סוכה סי׳ תרס"ח הביא הט"ז שם בשם הגהות מיימוני, דנהגו לאכול שמיני עצרת מקצת הסעודה בסוכה ומקצתה חוץ לסוכה, וסומכין על דברי התנחומא פ׳ פנחס דמפטירין מן הסוכה בשמיני כדי שיתפללו על הגשמים בכוונה ע״ש, אע״ג שהוא להיפך מדינא דגמרא (סוכה (נ״ו) [מ"ז] ע"א) והלכתא מיתב יתבינן כל יום השמיני בסוכה אפילו סעודת בין השמשות, וע׳ עוד תוס׳ (מגילה ך״ג ע"א) דבזמן הש״ס היה המפטיר קורא שלשה פסוקים חדשים שלא קראו להראשונים, אבל אחר שהנהיגו אח״כ לומר קדיש אחר הקריאה, שוב קורא להמפטיר את אשר קראו כבר להראשונים ע"ש, ואנחנו ידענו דאמירת קדיש אחר קריאה, אין לו רמז בש״ס רק נהוג ע״פ האחרונים ונהגו העם כן, ובטלו עי״ז דברי תלמוד מפורש, ועתה החוב מוטל לישר המעוקלות וליישב הסתירות, ולהשוות התנהגות הללו עם הכלל הראשי שנתנו לנו חז״ל בירושלמי אין למדין מן האגדות:

וליישב כל זה צריך אני לחזור על מה שעוררתי בתחלת דברי, שכלל זה לא הונח מחז״ל מפני שהקילו במעלות האגדות, דבאמת כל דבריהם כגחלי אש וחייבים אנו לקבל דבריהם באימה, רק כל דבריהם במאמר זה אשר שמנו למטרת מאמרנו נוסדו על פי חקי ההוראה, שהיה לחז״ל כללים מיוחדים על איזה אופן נוכל להוציא דינים הלכה למעשה וגם דבריהם בהלכות רבו כמו רבו אשר אינם מוכשרים להורות מהם הלכה למעשה:

הטעם דאין למדין מן המשנה, מפני שלא נתבררו במשנה טעמי וסברות של פיסקי הלכות שלהם, וע׳ (סוטה ך״ב ע"א) התנאים מבלי עולם שמורין הלכה מתוך משנתן, ופרש"י שם כיון דאין יודעין טעמי המשנה פעמים גורמים שמדמין דבר שאינו דומה, ועוד יש משניות דאמרינן פלוני ויחידאי הוא ולית הלכתא כוותי׳, ועוד שאין יודעין במחלוקת הראשונים, הלכה כדברי מי, הלכך מורין בטעות ע״ש, וע׳ רש״י (ב"מ ל״ג ע״א) ד״ה גמרא אין לך מדה גדולה מזו, וע׳ רש"י (נדה ז׳ ע״ב) ד״ה הא קמ״ל מדאיצטריך לומר הלכה ש״מ דאין למדין הלכה מפי הש"ס מפי משנה וברייתא ששנויה בהם הלכה כדברי פלוני שהאמוראים אחרונים דקדקו בטעמי התנאים, והעמידו הלכה על בוריה, אבל הראשונים לא דקדקו איש (בדביר) [בדברי] חברו, אלא כל אחד מה ששמע מרבו מלמדה לתלמידו שמועה כמו שהוא וכו׳, ואותה סברא היתה נקראת גמרא בימי התנאים, ומשנה ששנויה בה פסק הלכה, מסברת גמרא שלהם נשנית ואין למדין הימנה ע״ש, וע' (ב״ב ק״ל ע״ב) אין למדין הלכה מפי משנה לא מפי למוד ולא מפי מעשה, והרשב״ם גרס שם אין למדין הלכה מפי גמרא, וע׳ רדב״ז חלק ב׳ סי׳ תרמ"ז שהשוה הענינים, דבירושלמי גרסינן אלא מן התלמוד ובקצתם ולא מן התלמוד, דתלמודא דתנאים אינם אצלנו יסודות קבועות להלכה למעשה, אבל תלמודא דאמוראים הן המה עקרי התורה, כמ״ש הרשב"ם שם דהרי אמרו (ב״מ פ״ו ע״א) רבינא ור׳ אשי סוף הוראה, ולמי נשאל עוד בשעת מעשה, אם לא נסמוך על הלכות פסוקות בגמרא, כמו שסדרן ר׳ אשי, דהרי אין אדם רשאי לחדש דבר מעתה ע"ש, וזה הטעם ג״כ דאין למדין מן התוספתות, משום דכלהו הלכות פסוקות מן התנאים הראשונים נינהו, וכל זמן שלא פסקו חז״ל בתלמוד, דבריהם הלכה למעשה, אין אנו רשאים ללמוד מדבריהם הלכה למעשה:

וכן הא דאמרו בירושלמי אין למדין מן ההוראה הוא ג״כ מפני הספק, אולי לא הורה רק למקומו ולשעתו, ומפני עמי הארץ אשר מתקבצין לשמוע הדרשות, החמיר להם הדורש לפעמים, מפני החשש שיבאו לזלזל באיסורים חמורים, ויתירו לעצמם דבר איסור לפעמים ע׳ (חולין ט״ו ע״א) רב כי הוה דריש בציבורא, הוי דריש כר׳ יהודה מבשל בשבת בשוגג לא יאכל, וכי הוי מורה לתלמידיו הוי מורה כר׳ מאיר, ולפני המון העם ונשים לא רצה להקל כמו שפי׳ רש״י שם, וכן מצינו כיוצא בזה (חולין ק"י ע"א) רב בקעה מצא וגדר, דאיקלע לטטלפוש וראה שלא ידעו העם איסור בשר בחלב, ואסר להם אף כחל ע״ש, הרי דאף רב מודה דאין איסור באכילת כחל ולא אסר לאנשי עיר הזאת, רק מפני שהשעה צריכה לכך, ולא מן עומק הדין ואין הלכה כן אצלנו, וה״ה דמכל הוראות שהורה חכם א׳ אין למדין ודילמא לא הורה רק למקומו ולשעתו מפני הטעמים והסיבות אשר נכונים בעיניו, ואין ראוי לקבוע יתד בזה ההוראה לדון כן במקום אחר וכן מצינו הרבה פעמים שהורה המורה שלא כהלכה מפני שהיה מקומו של החולק עליו עיין (שבת י״ט ע״ב):

והטעם דאין למדין מן המעשה מפורש גם כן ברשב״ם שם דילמא לא הבין הרואה והשומע טעמא דמלתא, ויצא מזה תקלה, ובכל מקום בש״ס אמרינן הא דפלוני לאו בפירוש אתמר רק מכללא ולא ילפינן מיני׳ למקום אחר, דמי יודע הסיבות אשר הנחו ליסוד לעשות מעשות כאלו, ואין מוכשרים ללמוד מהם במקום אחר, ולדוגמא מצינו (חולין צ״ו ע״ב) לענין בשר שנתעלם מן העין קאמר הש"ס הא דרב לאו בפירוש אתמר אלא מכללא, דהאי גברא דהוי מחריך רישי׳ דחיותי׳ נפיל מיני׳, אסיק תרין אסרינהו רב נהלי׳, ומסיק הש״ס דמשם אין ראי׳ למקום אחר, משוס דפרוותא דעכו"ם הוי, ושכיחי שם רוב טרפות, ודוקא בכי האי גוונא אסור, אבל בסתם בשר שנתעלם מן העין לא אסר, והרואה מעשה הלז סבר דרב אוסר בכל מקום, וכיוצא בזה מצינו הרבה עובדות בש״ס דהמורה בעצמו עשה מעשה שלא כהלכתא משום כבודו של החכם החולק, כגון בטלטול שרגא משום כבודו דר׳ יוחנן, (שבת מ״ו ע"א) לא רצה לטלטל אף דשרי מן הדין ע״ש, ומפני זה יוצדק גם כן מה שמבואר בירושלמי פיאה וחגיגה, הכל מודים שאין למדין מן המעשה, הדא דתימר בהא דלא סבר פירוש שלא אמר המורה טעם לעשייתו, ברם בהא דסבר היינו שנותן טעם מסברא להוראותיו, ושוב אין חששא שיצא מזה תקלה במקום אחר בכהאי גוונא עבדינן כמעשה, (אדרבא בכיוצא בזה אמרינן בכל מקום מעשה רב):

ומזה תבין דהכלל שנתנו אין למדין מן האגדות, הוא גם כן על דרך זה, וכבר כתבתי במאמר אגרת בקורת, כי הכוונה רק מאותן האגדות אשר נאמרו בכל שבת לפני המון העם נשים ועמי הארץ, אשר התאספו לשמוע את הדורש, והורה להם הדרך אשר ילכו והמעשה אשר יעשון, והתחיל בדבר הלכה בלשון ילמדנו רבינו השכיח מאוד בתנחומא ובפסיקתא, או בלשון הלכה אדם מישראל השכיח מאד במדרשים המאוחרים מן ספר במדבר ודברים, והיו מורים לעם באיסור והיתר, ובפרט בדיני שבת והלכות הרגל, והתחילו גם כן לתת טעם במצות על דרך דרוש, והתעסקו בביאור ענינים שונים בעניני מוסר ויראה ודברי תוכחה המושכים את הלב, והיו דורשים הלכות מועט ואגדות מרובות כמו דמצינו (שבת ל׳ ע״ב) מהו לכבות הנר מפני החולה בשבת דפתח בדברי אגדה אנת שלמה וסיים ולענין שאילא נר בחולה נשמתו קרויה נר ופשט השאלה על דרך אגדה ע׳ רש"י, ולא נשארו אצלנו אותן ההוראות במדרשות רק מעט מזעיר, אבל מן משמעות הש״ס בכל מקום אנו רואים דכל הדרשות היו מעניני התנהגות העם ודבריהם באים על פנים שונים פעם להחמיר לפני השומעים למען לא יזלזלו במצות ואיסורים, כמו שכתבתי למעלה מהך דרב דריש בציבורא כר׳ יהודה המבשל בשבת בשוגג לא יאכל, והחמיר לפני העם ע״ש, ופעם מצינו דהפחיד המוכרים שלא ימכרו ביוקר, ואם לאו ידרוש להם להקל בהלכה (פסחים ל׳ ע״א וסוכה ל"ה ע״ב) וע׳ ג״כ בשו"ת שער אפרים סי׳ ס״ה שהביא בשם הרב מהר"מ אלמושנינו, וז"ל כמו דלא קבעו חז״ל הלכה כר״מ, מפני שהיה דורש לכאן ולכאן כן אין לקבוע הלכה מדברי אגדה משום שיש פנים לכאן ולכאן ע״ש, והכוונה גם כן כי דרשות הנאמרים לפני העם, יכולים לתלות שנאמרו על פנים שונים, פעם החמירו לפני העם שלא יבאו לזלזל, ובפעם הקילו להם למען הפחיד המוכרים, שלא יעלו על השער וכמו שר״מ היה אומר על טהור טמא ועל טמא טהור, ובלי ספק לא טהר הטמא להכשיל בני אדם או להיפך שלא טמא את הטהור שהוא ג״כ אינו מורשה מפי חז״ל, כמו שאמרו בירושלמי סוף פרק ראשון דחגיגה, כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור, רק שר׳ מאיר הראה פנים על איזה אופן יכולים לעשות בהוראות שעה בעת ההכרח משום עת לעשות לה׳ הפרו תורתך, ופעמים שביטולה של תורה זו יסודה וקיומה, ואף בזה חייבים לעשות על כל פנים באופן שלא יגע באיסור יותר חמור היכי דאפשר, דוגמא לדבר מצינו בירושלמי פ"ב דחגינה דבעידן עקתא (היינו שעת הגזירה) הי׳ גוזרין על ישראל לחלל שבת, הווי מתכוונין מטעי׳ תרין חד מטיל, דהוו שנים שעשאוהו מלאכה אחת ואזי פטור משום דעושה כלה ולא שעשאו מקצתה, וכן הוי מתכוונין מפריק בכרמלית שלא להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים ע״ש, ועל אופן זה הי׳ דרשותיו של ר׳ מאיר להראות פנים לתורה על טמא טהור היכי שהיתה נחיצת השעה משום עול גלות:

עוד צריך אתה לדעת ולעורר על דברי שכתבתי בחיבורי תורת נביאים מאמר דברי קבלה פ"ד, אע״פ דהלכה פסוקה אצלנו דאין למדין מדברי קבלה, בכל זאת היכי שבאו דברי הנביאים דרך ספור ענין מה וממרוצת הדברים, נשמע לנו סדר התנהגות ישראל בזמן הקדמונים, והנביא לא שם מטרת מגמתו להורות דינים והלכות, רק כוונת דבריו נאותו רק לדברי מוסר ותוכחה אשר השמיע לעם מפי ה׳, ומן דרך הסדרת הדברים אנו מכירין ומתבוננים איך נהגו העם אז, אזי למדים מדברי קבלה, אחרי שעל כל פנים נודע לנו מזה דרך בני עמנו המתנהלים בבל עת על פי התורה, ושוב החוב מוטל עלינו להתנהג במנהגם ע״ש, כן בהכלל אשר נתנו חז״ל בירושלמי אין למדין מן האגדות אם בעל האומר לא כוון בראשית וראשונה להורות הלכות ודינים רק מדרך הספור של האגדות נשמע שהתנהגו העם ככה בזמן רבנן דאגדתא, אזי מנהג של ישראל תורה וחייבים אנו לאשר במסילותם, וכן כתב הרב בעל נודע ביהודא מה״ת חיו"ד סי׳ קס"א על מה שהקשה לו מהר״י ברלין ע"ד התוס׳ (ע"ז ל״ג ע״א) דלמדו דגם צונן צריך הדחה שלשה פעמים, ממה שאמר המן הרשע לאחשורוש ולא עוד אלא שמדיחו שלשה פעמים, והשיב הגאון בעל נו״ב דהרי בלאו הכי קשה איך למדין מאמירת המן הרשע להוראה למעשה עבור עם ישראל, ועל כרחך צריך אתה לומר, דאין למדין מהמן עצמו כלום רק המן מספר מהתנהגות ישראל בזמנו ונשמע מדבריו שהיו נוהגין בני ישראל אז להדיח הכוס שלשה פעמים, וא״כ פשיטא דגם אנחנו צריכים להתנהג כן כמו שהיו נהוגים אבותינו בזמן המן ע״ש, וע׳ ג״כ בשו״ת הרב בעל שער אפרים סי׳ מ"ז על דברי הרא״ש ע״ז פ׳ השוכר גבי׳ עכברא דשכרא דנותן טעם לפגם אסור בו, והקשה הרא״ש שם דהרי האי שכרא וחלא צונן הם, ולמה נאסרו בנפילת עכבר, והלא העיד המן הרשע דאם נפל זבוב בכוסו של אחד מהן זורקו ושותהו (מגילה י"ג ע״ב) וי״ל דכאן מיירי ששהא זמן מרובה והוי כבוש ע״ש, וכתב הרב שער אפרים דלמא מה שראה המן שזורקו ושותהו היינו ביש ששים, וכ׳ לתרץ דכוונת הרא״ש עד״ז דהלא המן לא ידע הדין דיש חילוק בין ששים לאין בו ששים, רק ראה מנהג היהודים שזורקו ושותהו א״כ אף באין ששים ג״כ זורקו ושותהו, דלפעמים הכוס קטן ע״ש, הרי לך כי שני הגאונים הסכימו לדעת אחת, אם האגדות לא באו להורות דינים רק מדרך ספורם נודע לנו מנהג ישראל כמו בנדון דידן שהמן העיד מדרך בני עמנו הראוי והנאות שגם אנחנו לא נזוז ממנהג קדמונינו:

ועל השלישית אני בא מה שמצאתי ביד מלאכי ח"א סי׳ ע״ב שהביא בשם הרב כנסת הגדולה כללי הגמרא שלו סי׳ ע׳, דעד כאן אין למדין מן האגדות ומדרשים דוקא היכי שהוא להיפוך נגד כלל המפורש בגמרא, אבל היכי שמפורש סתם באגדות ומדרשות, ולא נמצא חולק בגמרא שלנו, בודאי הלכה כדברי המדרש ולמדים משם להלכה למעשה ולהתנהגות העם ע״ש, הרי מבואר דדברי האגדות המה כתלמוד ירושלמי אשר מבואר בכללי הפוסקים דאם אינו מתנגד לתלמוד בבלי אזי הלכה כדברי הירושלמי, ה״נ במה שנוגע לעניני אגדות ידענו דנמצאו בזמן קודם חכמים מיוחדים אשר כל מגמתם היה רק בסדור האגדות, לכן נקראו רבנן דאגדתא ואמרינן ג״כ בירושלמי יבמות פרק החולץ האשה אינה מתעברת משני בני אדם כאחת, ופליגא על רבנן דאגדתא ע״ש, הרי מצינו דלפעמים היו מחולקים ביניהם, והיה להם בתי הועד מיוחדים כאשר הוכחתי במקום אחר, ונתנו לרבנן דהלכתא על רבנן דאגדתא משפט הבכורה לפסוק רק כדבריהם אם מתנגד לדברי אגדה אבל סתם אגדות בין תלמודית בין במדרשות הלכות פסוקות אצלנו, חוץ מן אותן ההלכות אשר באו במדרשות שנאמרו לפני המון העם בדרשות כבר אמרתי שבאו רק לפני העם לבד, ופעמים באו שלא כהלכה כאשר כתבתי למעלה:

ועל פי העקרים שהצעתי לפניך למעלה תבין להסיר כל הסתירות אשר התעוררנו למעלה, ע"ד התוס׳ יו״ט, כיון דהוכחנו למעלה דפשטות הגמרא (יבמות ס״ה ע״ב) מורה דנשים אין מצווים על פרו ורבו, א״כ אע״ג דהלכה ברורה במדרש, אין הולכין אחריו נגד הגמרא, ובהך דריש תבא שאמרו במדרש דאם ש״ץ בטוח שלא יטעה מותר לענות אמן, הוא גם כן מאותן המדרשות אשר נאמרו לפני המון העם, כיון שמתחילין הלכה אדם מישראל, ומאלו אין למדין, כמ״ש למעלה שלא נאמרו רק לצורך שעה, ואולי גם כאן היה להדורש סיבה מה להגדיל מעלת עניות אמן אצל העם, והראה להם דאף ש״ץ העומד בתפלה אם בטוח שיחזור למקום שפסק מותר לענות, ואע״פ שאין הלכה כך רצה להורות שלא כהלכה לפני העם, להלהיב לבבם לעניות אמן, אשר גדול מעלתו מאד, ואני אוסיף עוד ראיות לזה שעניני הדרשות המתחילות ילמדנו רבינו נאמרו לפעמים שלא כהלכה, כמו בתנחומא פ׳ ויקרא ילמדנו רבינו העובר לפני התיבה ולא הזכיר ברכת המינים מחזירים אותו ואומר בעל כרחו, אבל ההלכה אינו כן רק מבואר ברמב"ם ובש"ע או״ח סי׳ קכ״ו ס״א, בכל הברכות אם טעה אין מעבירין אותו, רק ברכת המינים אם טעה מסלקין אותו ויעלה ש״ץ אחר, והנה בזה אין דברי הש״ס מכריעים (ברכות ך״ט ע״א) דאמרו בכל הברכות אם טעה אין מעלין אותו, חוץ מברכות המינים דהרי אפשר לפרש בש״ס לשון מעלין היינו מחזירים אותו, ובכל זאת אין הלכה כתנחומא זה משום שנאמרו בלשון ילמדנו רבינו, וכן מצינו בתנחומא ר״פ ויקהל וז"ל אבל אם פירש כלאים תחתיו ובלבד שלא יהיה נוגע בשרו בכלאים מותר שנאמר לא יעלה (אולי) [ואילו] הרמב״ם פ״י מה׳ כלאים פסק דמדרבנן אסור אפילו עשר מצעות זו על גב זה, ואפשר דשאני התם משום דגמרא דילן פליג על זה (יומא ע"ב ע"א) ומה שסמך הרב הטורי זהב סוף ה׳ סוכה על תנחומא שמכניסין מן הסוכה בשמיני עצרת, אע"ג דג״כ נאמר בלשון הלכה אדם מישראל, הנה שמה אינו מורה דין חדש, רק מהלוך לשונו משמע דמדבר מענין נהוג בזמנו מכל העם שהיו נוהגין כן, ואף שמתנגד לדברי הגמרא, מ״מ כבר כתבתי לעיל סוף ח״א דהיכי דנהוג עלמא אף נגד הגמרא, בענין דרבנן לא מבטלין מנהגא, וכן כאן אינו מצדיק את מנהג העולם רק אומר דמנהג זה נהוג עדיין מזמן קדום ונתנו סמך למנהגם, אבל משארי המדרשות בעוד שלא נאמרו בציבור בדרשות לפני העם למדים מהם, וזה הטעם דפסק רבינו הרמב״ם בה׳ מילה דנולד מהול אין צריך להטיף דם ברית בשבת כדברי המדרש סוף פ׳ לך דפסקו כדברי ר"א בנו של ר׳ יוסי הגלילי דב"ש ובית הלל פליגי, אם נולד מהול צריך להטיף דם ברית בשבת כן ההלכה דנולד מהול אין מלין אותו בשבת, ואע"ג דאתמר שם הלכה הכי נקטינן:

וכל המנהגות אשר אנו נוהגין ע״פ המדרשות כאשר הראיתי למעלה, ויש עוד לצרף מ״ש הרא״ש בפ"ק דמגילה בשם ר"ת מקרא אהרן וחור תמכו ידיהם מכאן לתענית ציבור שצריך שלשה, וע׳ תוס׳ (ב"מ פ"ו ע״א) ד״ה אחתינהו והוא מפרקי דר׳ אליעזר, וכן מה שנוהגין הנשים באיסור מלאכה בראש חודש ע"פ פרקי דר׳ אליעזר מובא רש״י (מגילה ך״ב ע״ב) ובטור ריש ה׳ ראש חודש, וכן מה שנוהגין ביום כיפור לעמוד כל היום על פי פרקי דר"א מובא ברא"ש פרק יום הכיפורים, וכן מה שנוהגין לקבל האבל בבית הכנסת ופעם יושבין אצלו ואח״כ הולכים כל הקהל עמו הוא ע"פ אגדה בפירקי דר״א, ע׳ רא״ש פ׳ אלו מגלחין סי׳ צ״ג, וכן מה שהביא הרא״ש פ"ד דתענית ראי׳ ממדרש קינות, דאף אחר שהפסיק בערב יום כיפור מותר לאכול מ״ר יהודא בן בתירא שאכל, כל אלו דרך ספור המה ואינם מתנגדים ג״כ לדברי הש״ס שלנו לכן כלהו הלכות פסוקות הם אלינו וכבר הראיתי במקום אחר שגם רבינו הרמב״ם סמך עצמו ע״ד המדרש רבה, והעתיק בספרו פ״ב מה׳ רוצח ה"ג דאת דמכם לנפשותיכם אדרוש זה ההורג את עצמו, מיד כל חיה אדרשנו, זה המוסר חבירו לפני חיה לטרפו, מיד האדם מיד איש אחיו זה השוכר להרוג את חברו ובכלם נאמר אדרוש והוא ממדרש פ׳ בראשית משום דגם רבינו הולך בדרך זה דכל דבר שאין מתנגד לדברי חז״ל בתלמוד ולא באו דרך דרשה לפני העם כלם הלכות קבועות הם, ויש עוד להאריך ואין כאן מקומו:

תוכן העניינים

דרכי הוראה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה