אור ברסלב
דרכי הוראה א › פרק ששי

דרכי הוראה· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

א · פרק ששי

פרק חמישי

נשים עתה עין על עניני המנהגים, אשר אינם מנהגי איסור והיתר, ואשר נמצאו אצלנו על שלשה פנים:

אופן הראשון הם ענינים של מה בכך, ואינם נוגעים לא לאיסורי תורה ודרבנן ג״כ, כמו הכאות המן בשעת קריאת מגילה, וכן מנהג מאכלי חלב בחג השבועות, וענין הליכה לנהר ביום א׳ של ראש השנה לתשליך וכדומה, ונתן לנו הרמ״א כלל גדול בזה (או"ח סימן תר״צ) וז"ל אין ראוי ללעוג או לבטל שום מנהג, כי לא לחנם נקבעו, ובאמת ראינו כי גם חז״ל הזהירו אותנו על כיוצא בזה, ביעי חשילתא שריין, ואת לא תיכול משום אל תטוש תורת אמך, (חולין צ״ג ע״א) ועיין משנה סוף ברכות דלשיטות הרמב"ם ענין המשנה שסיימה, ונאמר אל תבוז כי זקנה אמך באה לעורר אותנו שלא נלעוג לתקנות והתנהגות הקדמונים, אף על פי שהם ישנים, וע׳ פתיחה לספרי משפט ההוראה כי לדעתי הוא נתינת טעם מדוע לא יבוז להתנהגות הקדמונים מפני כי זקנה מאוד עניני האומה והתנהגותיה, ואפילו ענינים של מה בכך מתמידים אצלנו מזמן כביר ולא מאתמול המה אלינו, ולכל הפחות מתנהגים באומה אלף שנים ויותר כמו מנהג הקל מהכאות המן בפורים, יש לו סמך במדרש הובא בערוך ערך שוור העתיקו בדרכי משה סימן תר״צ, ואותן הדברים אשר אוכלים בראש השנה לסימן יש להם רמז בש"ס (כריתות וא״ו והוריות י"ב) ולמדו הגאונים דה״ה שאר הדברים שמורים על סימנים כאלו, וכן עניני אכילת מאכלי חלב בשבועות מצאתי בספר אבן בוחן למוה׳ קלונימוס בן קלונימוס, והיה בזמן הרשב״א ומספר מנהגי הספרדים, ובתוך דבריו מזכיר ג"כ מנהגם לאכול מאכלי חלב בשבועות ואין ישנים כל הלילה, וכן כל המנהגים שעושים במת, כלם יש להם שורש במסכת אבל רבתי, קצתם העתיקם הרמב"ם פ"ד מה׳ אבל, וקצתם נזכרו בספרי אחרונים עיין (יו"ד סימן תקע״ו ברמ״א ס״ד) שהביא איזה מנהגים במה שנוהגים אחר הקבורה, וסיים בשם מהרי"ל, ומנהג אבותינו תורה:

אופן השני מאותן המנהגים אשר מונעים ענינים מפני כי יש בהם חשש וצד סכנה, ובש״ס מובא הרבה מאוד, אולם השמיטו אותם הפוסקים מפני שאינם נוהגים היום, ורק הרב בעל כנסת הגדולה (יו״ד סימן קט״ז), והרב פרי חדש (יו״ד סימן קט״ז), לקטום אחת אחת מכל המקומות המפוזרות בש״ס, וכן בעל אליהו רבה באו"ח סימן ד׳ העתיק ג״כ איזהו מהם, אולם אין אלו עלינו לחובה, אחר שגדולי המורים מרן הב״י והרמ״א לא אספו אותם בחיבורם, אכן הם הביאו לנו איזה התנהגות חדשות שלא נזכרו בש״ס ורק שהיו מתפשטים בזמנם, כמו הך שמביא (הב״י הלכות ביקור חולים סימן של״ט) שנהגו לשפוך המים בשכונת המת מפני הסכנה, וכן שלא לשתות המים בשעה שהתקופה נופלת (יו״ד סי׳ קט״ז) והמנע שחיטת אווז בטבת ושבט מפני שיש סכנה לשוחט (יו"ד סימן י"א), והמנע אכילת לב מפני שקשה לשכחה (ש״ך יו״ד סי׳ ע"ב), וכן מה שנוהגין שאין מתחילין בב' וד', וגם המניעה שלא לישא נשים רק במילוי הלבנה11 ושחיטת תרנגולת שקראה כתרנגול (יו״ד סימן קע״ט) בכל אלו אסרו מפני סכנה ונוהג כן בכל העולם, אף כי יש בהם ג״כ צד איסור דמקרי מעונן, וכן הוא ריח דרכי אמורי, וכן קצתם אסרו לילך להשתטח על קברי צדיקים, מפני דנראה כדורש אל המתים, עיין ב״י סי' קע״ט, והב"ח הביאו בש"ך שם החזיק המנהג, מפני דנמצא כן זכר באגדה דכלב ויהושע הלכו לחברון להשתטח על קברי אבות, וכן מצאתי בספרי פרשת שופטים בעגלה ערופה כפר לעמך ישראל אשר הוצאת ממצרים, מלמד שגם המתים צריכים כפרה, ע׳ (ה' שבת סימן רפ״ד ס״ז) על הנהגת הזכרת נשמות בשבת שהביא רמ״א שם, כתב הגאון מהר"א מווילנא סמך מספרי זה, עכ״פ ראינו סמך מדברי תלמוד, הן להשתטח על קברי צדיקים שיבקשו המתים רחמים, וע׳ (תענית ט״ז ע״א) כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו, וכן להיפוך בקשת רחמים עבור המתים, וכן מנהגי הכפרות אשר רבני ספרד כמו הרמב"ן והרשב״א והב״י, צעקו מרה על זה ורצו לבטלו, מפני דהוא דרכי אמורי, ואולם האשכנזים קיימו מנהג זה אשר נהוג עדיין מזמן הגאונים, (רש״י שבת פ״א ע"ב) בשם תשובת הגאונים כאשר התעורר המגן אברהם (סימן תר"ה) ועי׳ פרי חרש שם שהחזיק שראוי לבטל מנהג הכפרות מפני דהוא דרכי אמורי, וע׳ חות יאיר סימן רל״ד, שהתעורר על הרבה מנהגים אשר נהוגים אצלנו ויש בהם משום דרכי אמורי, ואיך הניחו חכמים ולא מיחו בהם אחרי שעוברים בפומבי על איסור תורה, וסיים דדרכי אמורי אינו שייך רק כשעשה מעשה דוקא כמו שמבואר (בהלכות שבת סימן ש״א סעיף ך"ז) אבל במניעה ושלילה ושב ואל תעשה לא שמענו איסור דרכי אמורי, ובאמת בהך דתרנגולת שקראה כתרנגול הוא במעשה ומ״מ הותר ע״פ חכמים, אולם העיקר באלו מפני שמצאו אותם מתפשטים באומה, וחששו שביטול ענינים אלו יגרום מחלוקת עצומות ופירוד הדיעות, השאירו אותם, ולא מוחין ולא מורין רק מניחים אותם בסתמם, והא דהזכירו מנהגים אלו בספריהם, הנה הזכירו אותם במכוון לבלתי ימהר אדם להרוס, כי הם הבינו אחרית דבר מראשיתו וידעו בנסיון, כי כל ענין התחדשות מביא להריסת סדר הקהלות, ושמיעת קול צוחה וקול פרץ, והכלל באלו מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, והניחו להם שיתנהגו כמו שהתנהגו עד כה, ואם במשך הזמן יתבטל מצד עצמו אין בכך כלום, ובפרט עתה נשתכח ענין דרכי אמורי, ולא שמענו שיתנהגו העם ככה, ולא היה רק בזמן קודם, וכיון שהעם אינם עושים עתה משום זה רק שחושבים שעושים בזה מצוה הנה אין שוה בזה לבטל ענינים כאלו ליתן מקום לבעל דין לחלוק ויפה עשו רבותינו שהשאירו דברים אלו ולא מהרו להרוס:

אופן השלישי המה המנהגים הנהוגים בבית הכנסת בשעת התפלה כמו באמירת היוצרות והפיוטים בברכת ק"ש, ובאמצע התפלה, אשר נהוג אצלנו מאז שלא על פי חכמים, ובקישוי התירו שישאר הדבר על מעמדו ומצבו, עיין טור או״ח סימן ס"ח שהביא לשון הרמ״ה, וז״ל אבל מה שהוגד לכם שיש בידי למחות לא הוגד לכם האמת, על כן אמרתי הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידים, וזו הוא סיבת שתיקתי ע״ש, והטור ומרן הב״י בש״ע סי׳ ס״ח וסימן קי״ב ס״ב כתבו גם כן שטוב ויפה לבטל המנהג ופי׳ רבינו תם שפי' לקיים המנהג לא ישר בעיניהם, ואולי היה הנקל בידם לבטלם אז, מפני שלא נתפשטו בימיהם, כמו שכתב הב״י שם, ועד כה לא שמענו בין הספרדים, שיהיה מפסיקים בקרובץ בברכת קריאת שמע, ומה שמפסיק הש"ץ בתפלה אין בזה איסור כיון שחזרת התפלה אינו עיקר התפלה, דהרי כבר יצא העם והש״ץ בתפלה בלחש עיין שו״ת חות יאיר סימן רל״ח באריכות, אבל הרמ"א שמצא אמירת קרובץ ואופן מתפשט בין האשכנזים, לא רצה לבטלו, והביא ברמ"א סימן קי״ב שנהגו בכ"מ לאמרם, ועיין מגן אברהם סי׳ ס״ח שכ׳ שאין לשנות שום מנהג בבית הכנסת, והביא בשם הירושלמי וז״ל אע״פ ששלחנו לכם סדר תפלות אל תשנו מנהג אבותיכם ע״ש12, ועיין אליהו רבה סימן ס״ח מה שהביא בשם המהרי״ל ולבוש בקיום המנהגים באלו, אע״פ שאינם על פי הדין, ועיין שו״ת חות יאיר סימן רל״ח שהתעורר הרבה בעניני הפיוטים, והצדיק את השגות אבן עזרא נגדם בפי׳ לקהלת, וכן סיפר שמה בסוף דבריו כי בק״ק ווארמיז נהגו שבמאורה לפ׳ חנוכה המתחלת שני זיתים נכרתים, מתחילים שמה באמצע המאורה מן ממלכה ממושכה, והנה השתדלו איזה חכמים לבטל זאת מדוע לא יאמרו כל המאורה כמו שהיא לפנינו, וספרו לו חכמי וזקני העיר סיבת המנהג, שאחר הגירוש נשרפו הספרים וסידורי התפלות גם כן בתוכם, ולא נשאר מוצל מאש רק סדר התפלה אשר חציו נשרף במו אש ובמאורה הלזו לא נשאר מן התבערה רק אמצע המאורה, מתחלת ממלכה ממושכה ונקבע שם למנהג קבוע בכל עת, אף שהגיע להם אחר כך סדור שלם עם הפיוטים בשלימות ע״ש, ועתה ראה הסיבה לאיזו מנהגים ומהם תלמוד על השאר — וע׳ (מג״א סימן קנ״ה ס״ק ג׳) פת שחרית אינה רק בתבואה רחוקה מן הישוב וכו׳, וכתב המג"א שהשומע שמע וטעה בפשט הגמרא ומפ״ז הביא דברי נביאות כאלו — ובכ״ז גם הרב חות יאיר הזהיר שם שלא לבטל המנהג, והעתיק דברי הב״ח כי שני רבנים גדולים נענשו על שרצו לבטל אמירת היוצרות, אע״פ שבעצמו הודה ולא בוש כי אינו יודע לתת טעם לדברי׳, במה שעוקרים בזה דין קבוע ומפורש באיסור הפסקה בברכות ק״ש, וע״פ הרוב הפיוטים אינם מענין התפלה כלל, והמה מלאים ממדרשות ואגדות אשר אין להם יחס לענינו של יום, וביותר תראה בפרי חדש או"ח סימן קי״ב, איך הרעיש העולם במה שמאבדין זמן באמירת הפיוטים, ומסיים השומע לי ומקצר כל מה דאפשר, יאריך ה׳ ימיו ושנותיו בנעימים:

וכן בעניני מכירת המצות בשבת, גם כן צעקו הראשונים והאחרונים מרה, שאינו על פי הדין והוא מקח וממכר בשבת ויו"ט, עיין (או״ח סימן ש״ז) ובכל זאת החזיקו האחרונים באלו המנהגים מפני שמצאם נהוגים ומתפשטים בכל מקום, ועשו בזה עקרים ויסודות וענפים, כאלו עסקו בדיני תורה ממש, והאריכו מעניני המכירות והחזקות והקדימות, ועיין כנסת הגדולה ואליהו רבה וברכי יוסף, ויש ספר מיוחד ע״ז להרב אזולאי מכונה לדוד אמת מדבר מאלו הענינים ג״כ כאלו היה הלכות מסורות מסיני, ובודאי מצד עצמו אין מזיק הביטול לאלו המנהגים, אולם נפן נא ונראה המחלוקות העצומות אשר גרמו בזמנינו ביטול ענינים אלו במדינות אשכנז, עד שבהרבה קהלות נחלק העם לחצי, והוצרכו להם לעשות בתי תפלות מיוחדות, ועדיין נשמעו קולי קולות משני צדדים המתלוחמים:

והבט נא וראה כי במדינתינו וברוב מחוזות פולין ורוסיא נתבטלו אמירת היוצרות והפיוטים, וכן מכירת המצות בשבתות וביו״ט זה כמה שנים, ולא גרמו התנהגות חדשות הללו, שום פירוד דיעות, והטעם כי לא נתבטלו על ידי צעקות והוצאות רבות, ולא נשאו ונתנו על זה בפרסום, ולא נעשה במדינתינו קיבוצים מיחידי סגולה על זה, ולא נכתבו בזה סדרי בית הכנסת, כי ידענו מאז כי כל מנהגים כאלו אשר אינם לפי הזמן והמקום, אינם מתקיימים13 ואינם עומדים נגד מרוצת העת, והנהיגו חכמי הדור במדינתינו כמו שנצטוינו ע"פ התורה (תענית ך״ו) ולא מורין ולא מוחין) שנעמוד מרחוק ולא נאמר בזה לא איסור ולא היתר, רק כל אחד יתנהג כמו שלבו חפץ, וכן נהוג אצלנו שבאיזהו בתי התפלה אומרים הפיוטים, וברובם אין אומרים אותם, אולם ההסכמה והקיבוץ והפרסום בזה מזיק מצדדים שונים, מאשר שהמון העם אשר אור תורת אלקים לא נגה עליהם, ואין יודעים להבחין בין מנהג ע״פ דין תורה, ובין מנהג קל, ולדעתם המהרהר אחר מנהג של ישראל אפילו מנהג שטות כאלו מהרהר אחר השכינה, ובראות המון העם הקיבוץ והפרסום לבטל התנהגות הקדמונים, אזי נצטרפו לדעת אחרת מזקת מאוד מפנים שונים, במה שסוברים כי גם עניני תורה הקבועים ומקובלים, גם המה נתונים תחת מקרה הזמן ותולדותיו, וגם המה מסורים ביד החכמים, להתנהג בהם כטוב בעיניהם, וכבר הראיתי לעיל שכל עיקר מגמת חז״ל במה שאסרו הפרסום באיזה היתירים, הוא מפני שלא יבאו העם לזלזל במצות, אולם אם נתבטלו מצד עצמם אין אנו אחראין וערבאין, להחזיקם בחזקת היד, ישארו בספר חקה, והעם יעשו בהם כטוב בעיניהם, וכל איש יתנהג כחפצו ורצונו להחמיר או להקל, וכן ראינו במדינתינו במנהג אמירת הלל בלילי פסח שאומרים בבית הכנסת באין מוחה אע"פ שהוא מנהג הספרדים, והרמ״א (בה׳ פסח סימן תפ"ז ס"ד) העיד כי אנו אין נוהגים בהלל בבהכ"נ, אולם עתה ע״פ הרוב נוהגים לאמרו אצלנו בבתי התפלות, וע׳ טורי אבן בחי׳ (מגילה י״ד ע״א) הוכיח דקו׳ הש״ס יציאת מצרים דנס שבח"ל ואמרינן הלל קאי על הלל זה, ובעניני מנהגי איסור אכתוב בחלק ב':

תוכן העניינים

דרכי הוראה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה