דרכי הוראה· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
א · פרק חמישי
נשאר לנו לבאר עוד ענין אחד נכבד וראוי להתעורר עליו, אחר שראינו לעיל שנתבטלו בזמנינו איזה תקנות וגזירות, כמו גזירות זוגות וגילוי, וכל הענינים התלוים בסכנה, מפני שבטל הטעם אשר בשבילם נגזרו ונאסרו, וכן נתבטל היום ענין המתורגמן אשר הנהיג עזרא ובית דינו (רמב״ם פי״ב מה׳ סנהדרין ה"י), וכתב מרן הבית יוסף (או״ח סימן קמ״ה ס״ג) דהאידנא שאין מבינים מה שמתרגם, בטל ענין המתרגמין אחר שנתבטל הטעם, ועיין (תוס' ביצה וא"ו ע"א) ד"ה והאידנא שכתבו דבזמן הזה דליכא חברי, מותר לעשות כל צרכי מת ביו״ט שני, ואין צריך מנין אחר להתירו, כיון שבטל הטעם עברה הגזירה ע״ש, וע׳ מרדכי פ״ק דע״ז דאיסור סחורה ביום אידם, לא הוי דבר שבמנין, דיצריך מנין אחר להתירו, כיון דידענו דלא פלחו לצלמא, ועיין (ב״י יו״ד סי׳ קכ"ג) על הא דמגע עכו״ם בזמנינו אינו אוסר בהנאה, סיים הטור דראיה ברורה אין לנו להתיר, ומוטב שיהיו שוגגים, והקשה הב״י דמ״מ הוי דבר שבמנין דצריך מנין אחר להתירו, ותירץ דלא גזרו רק על המנסכים, וכיון דהשתא אין מנסכים לע"ז, יש לתלות להיתר, דמתחלה לא היו גזרו עליהם ע״ש:
ואולם להיפך אמרינן בכל מקום דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, אפילו בטל הטעם (רמב״ם פ״ב מה׳ ממרים ה״ב), וכן מוכח מסוגיות הש״ס (ביצה ה׳ ע״ב) אף על גב דבטל הטעם דעיטור שווקי ירושלים בפירות, מ״מ הוצרכו לעמוד למנין לבטל תקנה הראשונה, וכן קי״ל דערב פסח אסור בעשיות מלאכה משום הקרבת הפסח, וכ׳ התוס' (פסחים נ׳ ע״א) דאע״ג דעתה אין לנו פסח, מ״מ כיון דאסור היה אז בשעת הקרבה שוב אסור לעולם, וע׳ תוס׳ (ע״ז ה׳ ע״ב) דאף דאין לנו קרבן פסח היום, מ״מ שואלין ודורשין בענינו של חג שלשים יום קודם, כיון שהיתה תקנה אז נשארה התקנה כן לעולם, ועיין ברא״ש ריש פרק מקום שנהגו, שהביא מהך דר״א בר׳ צדוק דחל ט״ב להיות בשבת ונדחה לאחר השבת, ולא השלימו מפני דיו״ט של משפחתו היה, כיון שבזמן שהמקדש קיים היה מקריבים קרבן עצים ונשאר כן לעולם, וביותר ביאור תראה דברי הר״א מזרחי בתוספותיו לסמ״ג ה׳ חמץ, מובא במגן אברהם (או״ח סי׳ תס"ח ס״ק א׳), דמפ״ז אסור ערב פסח בעשיות מלאכה, אע״ג דאין לנו עתה קרבן פסח, מ״מ כיון שנאסר אז נשאר כן לעולם, והוי דבר שבמנין דצריך מנין אחר להתירו, וכן קי"ל הגבינות של עכו״ם אסורים לישראל אף אם ידוע דהעמידו אותם בעשבים, משום דהוי דבר שבמנין, ואע״פ שבטל הטעם דהאידנא לא חיישינן לגילוי, מ״מ נשאר האיסור לעולם (יו״ד סימן קט״ו וט"ז ס״ק י׳):
והנה ראיתי להרב הפרי חדש (יו״ד סימן קט״ז), שהתעורר והאריך בזה והביא דברי הר״ן פ׳ בתרא דע״ז, דעד כאן שייך דצריך מנין אחר להתירו, היינו דוקא היכי דבשעת התקנה והגזירה, היתה עכ״פ מתפשטת, והיה אז אסור בכל העולם, אבל ענין גילוי במדינות דלא שכיחי נחשים מעולם לא היה אסור שמה, וכן הוא לשון הרא״מ ג״כ מובא בה׳ פסח מג״א סי׳ תס"ח, משא״כ גבינות נתפשטו ונאסרו בשעת התקנה בכל מקום, כיון שהיה עוד טעמים לאיסור ע״ש, ולי נראה להטעים הדברים ע״פ דברי שיטה מקובצת פ״ק דכתובות סוגיא דמשעת הסכנה ואילך אשה נשאת בכל יום, דכ׳ דלא הוי בכלל אין ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו, כיון דאם היה ב״ד הראשון קיים היה מסכים לביטול דבריהם, שוב גם אנחנו רשאין לבטל ע״ש, וע׳ בספרי משפט ההוראה שהבאתי דבריו, עכ״פ כל עניני סכנה וגילוי וזוגות אחר שידענו שנשתנו הטבעים, ועתה אין מזיקים שוב יכולים להתיר, דהרי אז לא היתה גזירה כוללת באותן המדינות שאין נחשים מצויין, וכן אמרו בזוגות דלא קפיד לא קפדינן בהדי׳, ועתה משתנה הטבע ידענו בבירור אם היו החכמים קיימים היו מסכימים לביטול תקנתם, אחרי שלא אסרו אז רק באותן מדינות דשכיחי נחשים, וכן בשעה שהיתה שייכה הסכנה דזוגות ורוח רעה, משא״כ אם בשעת התקנה היה הענין מתפשט בכל העולם מפני הסיבה שנתנו, אף על גב דעתה בטל הטעם, מ״מ לא גרע ממנהג דהוי מטעם נדר כמו בבני מישן (פסחים נ׳ ע״ב) דאמר להו אל תשנו ממנהג אבותיכם נוחי נפש, אע״ג דבטל הטעם, וכן ענין יו״ט שני של גליות דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם (ביצה ד׳ ע״ב), והטעם מפני שבשעת התקנה עכ״פ היה כדין והלכה, והיה כוללים כל בני הגולה, שוב נשארה בתוקפה בכל מקום, וע׳ מ״ש הרב מגן אברהם (או"ח סי׳ ט׳ ס״ק ז') דאסרו טלית של פשתן רק משום תכלת, ולא הוי דבר שבמנין כיון שטעם האיסור ידוע, אם נתבטל הטעם בטל האיסור ממילא, וע׳ (מג״א סי׳ תר״צ ס״ק ך״ב), וביותר תראה בספרי משפט הוראה באריכות בענין זה:
ועיין מ״ש הרב יעב״ץ בספרו לחם שמים פרק ה׳ דמעשר שני, על המשנה שאמרו שם דתקנו שיהיה מעשר שני נפדה סמוך לחומה, ותנאי היה בדבר אימת שירצו, יחזור הדבר לכמות שהיה, והרב תוס׳ יום טוב הביא מכאן ראי׳ לשיטת רמב״ם פ״ב מה׳ ממרים, דאף אם בטל הטעם בכל זאת צריך להיות המבטלים גדולים מהמתקנים בחכמה ובמנין, ומפני זה היה המתקנים מוכרחים להטיל תנאי זה, למען יוכלו להחזיר בנקל התקנה הראשונה, והרב יעב״ץ חילק מדעתו דעד כאן שייך הדין של הרמב״ם, דאף בטל הטעם עומדת התקנה בתקפה ובחזקה, זה שייך אם אין כאן שום סייג וגדר לבטל התקנה ראשונה, כגון יום טוב שני של גליות, נהי דעתה בקיאים בקביעות החדשים, מ״מ אין כאן שום סייג וגדר לעקור תקנה, אבל אם רואין ב״ד האחרון כי נחוץ לעקור התקנה הראשונה כדי לעשות גדר ומשמרת, שוב רשאים ומורשים מפי התורה לעקור תקנות הראשונים, וכל שכוונתם רצויה להחמיר ולא להקל, אזי מוכרחים לעשות משמרת לבטל תקנת הקדמונים, אף אם אינם גדולים בחכמה ומנין ע״ש שהאריך בזה ותקע מסמורת בפינה זאת, בספרו מור וקציעה, (טור או״ח סימן תנ"ג) לענין היתר הקטניות בזמנינו שהוא לדעתו חומרא דאתי לידי קולא ע״ש:
ובאמת אם הוא אומר כן מסברא דנפשי׳, הנה לדעתי נראה דסוגיות הש״ס מכרחת לסברתו (ע״ז ל״ו ע״א ע״ב) דמקשה הש״ס איך התיר ר׳ יהודא הנשיא את השמן, הרי אין ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו, אלא אם כן גדול בחכמה ובמנין, ומשני הש"ס שמן לא פשט איסורו בכל ישראל, ודרשו שם דכתיב במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כלו דוקא גוי כלו ע״ש, פרש״י אתם מקבלים עליכם גזירה בארור ובקללה ונאסר עליכם, ואחר כך אותי אתם קובעים שאתם נהנים שוב מן הארורים ע״ש, ולדעת מרן הכ״מ פ"ב מה׳ ממרים גזירת השמן נתפשט בתחלה בשעת גזירה בכל העולם, רק אחר כך התחילו לזלזל ונעשה גזירה זאת רפויה אצלם, ומפני זה חשבו עצות להתיר להם למען לא יתנו מכשול לפני העם, אשר עוברים על הגזיר׳ בשאט נפש, ומפני זה עמדו למנין אף בב״ד קטן מהמתקנים ובטלו גזירת השמן ע״ש, הרי מפורש דאפילו בדבר שנתפשט בפעם אחד ועי״ז נתחקה הדבר לדין תורה, מ״מ כיון שאחר כך הקילו בו, והחוב מוטל על הב״ד לפקח בטובת העם, להסיר המכשלה, שתהיה הגזירה עומדת בעינה הראשון, והעם יעברו עליה, לכן התירו אף בב"ד קטן מהמתקנים, כיון שיעמוד גזירתם והעם יעברו עליה, מקרי אותי אתם קובעים, במה שאינם מקיימים הגזירה שקבלו עליהם, והאיסור עומד בעינו הראשון, לכן צריכים לבטלו, וע׳ ג״כ (כתובות ג ע״ב) נהגו לגמרי נעקרי', ופרש״י כיון דיש סכנה בדבר מדוע תהיה התקנה עדיין עומדת, מוטב לעקור התקנה כיון שאין אפשרות לשמרה ולהזהר בה ע"ש, ומפ״ז בקצת ענינים אשר נתבטלו עתה יש תועלת בהביטול, וביטולה זו הוא סודה כגון בטלית של פשתן אף על גב דקי"ל ציצית חובת גברא וחובת מנא, בכל זאת החובה להתעטף בציצית, כדי לזכור את כל מצות ד׳ אלקינו (עיין או״ח סי׳ ך״ד) אם כן צדקו דברי המגן אברהם סימן ט׳ כיון שאין מצוי תכלת היום וצריכין לעשות משמרת, מוטב לעשות טלית פשתן וציצית של פשתן משיתבטל מצות ציצית, אם כן אין שייך בזה דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אחרי שעתה בטל הטעם משום דאין לנו תכלת וגם יש משמרת וגדר בביטול התקנה הראשונה, כדי לקיים מצות ציצית בבגד זה א״כ מבטלין לגמרי התקנה הראשונה וזה נכון:
אולם זה דוקא אם נמצא (בין) [בית] דין שלם על כל פנים, אפילו ב״ד קטן מהמתקנים, אבל עכ״פ קיבוץ כל חכמים אשר יוכלו לעמוד במנין זה, אז החובה לבטל התקנה הרפויה מפני דביטולה הוא יסודה וקיומה, אחרי שבלא זה רפויה הוא בעיני ההמון ומקילין בה, מדוע תתקיים התקנה והעם יעברו עליה מוטב לבטלה בפרסום לבלתי השאיר שום מקום מכשול להמון, כמו שהיה בגזירת השמן שביטלה ר׳ יהודה הנשיא ובית דינו, אע״ג דהיה ב"ד קטן מהגוזרים מ"מ הוא ובית דינו עמדו ע״ז למנין והיה ב״ד שלם, אבל בזמן דלא נמצא בית דין שלם והחכמים נתפזרו במדינות שונות, ודיעותם שונות זו מזו מפנים שונים, וכמעט אין אפשרות לקבץ כל חכמי הדור בפעם אחת ובמקום אחד, שיהי׳ מבטלין תקנות הראשונות במנין באותן שהם רפוים, אזי מוטב להניח הדברים בסתמן, ולא להורות לא איסור ולא היתר, רק העם יתנהגו כטוב בעיניהם כעצה היעוצה לנו מפי חז״ל, שהבאתי דהיכי דנהגו העם כדעת יחיד נגד הלכה פסוקה, אזי אין מורין לאיסור ואין מוחין בעשייתן:
וזה דוקא בענין שלא נתפשט עתה בכל הגולה, ורפויה עתה ביד העם, אבל בדבר שנתפשט בכל מקום, ועדיין התקנה או הגזירה בתוקפה ובעינה הראשון עומדת לרוב העם, אזי אפילו בטל הטעם, ואפילו יש לנו עתה טעם לבטל התקנה הראשונה, וגם אפילו אם יש כאן גדר וסייג ומשמרת לדברי תורה בעקירת התקנה הראשונה, שוב הדרין לכללן דאין יכול ב״ד לבטל דברי ב״ד אחר אלא א״כ גדול בחכמה ובמנין, דמנהג שנתפשט נתחקה לדין תורה, כמ״ש הרמב״ם בהקדמתו לספר הי״ד, וכמו שהארכתי במשפט ההוראה באריכות:
ועתה יש לנו גם בענינים אלו שלשה חילוקים:
א בדבר שבטל הטעם וידענו דאם היה הראשונים קיימים לא היה מתקנים תקנה וגזירה זאת, בזה לא שייך דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, ונתבטל ממילא אחרי שבלא״ה העם מקילים בזה, שוב צריכים עקירה וביטול במנין, אם יש אפשרות לקבץ במנין כל חכמי הדור, אפילו אינם גדולים כהמתקנים, וזה הוי כעין משמרת וגדר לדברי תורה, למען לא יעמדו העם באיסור כל ימיהם במה שעברו בכל עת את תקנת או גזירות הקדמונים, והמה בכל שעה בכלל אותי אתם קובעים:
ב אם אין אפשרות לעמוד למנין, אזי מניחין הדבר בסתמו, אחר שבטל הטעם וגם לא נתפשט, ואין זה בכלל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו כיון דבטל הטעם ונשאר ההלכה דלא מורין להיתר, ואין מוחין בעוברים גם כן:
ג באותן הדברים אשר כבר נתפשטו באומה, ועודם נהוגים אצלנו בתוקף ועוז, כמו יו״ט שני של גליות, או איסור אכילת קטניות בפסח, אע״פ שבטל הטעם אשר בשבילם תקנו וגזרו, ואף שיש ג״כ משמרת וסייג לעקור הגזירה, בכל זאת מנהג של ישראל נתחקה לדין תורה ואין אפשרות אצלם הביטול וההריסה, אחר שמתפשטים באומה דינם כמנהג וגדר, ולקמן חלק ג׳ יבואר בארוכה, וע' ג״כ מ"ש בזה בס' תשובה מאהבה ח"א באריכות לענין איסור קטניות: