דרכי הוראה· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
א · פרק רביעי
וכאשר נשאתי עיני להעמיק בהדרך אשר בחרו לעצמם, שני עמודי ההוראה מרן הבית יוסף והרמ״א בשלחנם הטהור, ראיתי כי לא סרו בכל עת להחזיק את המנהג אשר מצאו מתפשט בימיהם אפילו נגד הלכה כמו שהניח הרמ״א לעירו המנהג מלעיטת אווזות (יו״ד סימן ל״ג סעי׳ ט׳), וכן בכ״מ התנהגות העם עיקר אצלו10, ולא לבד להחמיר ולאסור כ' רמ"א בכל עת, וכבר נהגו להחמיר ואין לשנות, כי גם בהרבה ענינים אשר אסורים באמת מצד הדין ונתפשט המנהג להקל, כתב ג״כ רמ״א דהמנהג להתיר ולהקל ואין לשנות, כמו שכתב שמכשירין היום במדינתינו יותרת מקמא אשר רוב הפוסקים אוסרים (יו״ד סימן ל״ה), ובמדינתינו נוהגים להכשיר ואין לשנות, וע׳ ג״כ (יו״ד סימן ק״ז ס״ב) שכתב שמכשירין היום במדינתינו פליטת דברים הפגומים ואין לשנות המנהג, וכן נתבטל בזמנינו דינא דגמרא דכל מי שמתאבלין עליו מתאבלין עמו (יו״ד סי׳ שע״ד ס״ו) וכתב רמ״א וכל המחמירים אינו אלא מן המתמיהים, והרבה ענינים חמורים נתבטלו בזמנינו, ומצאן רבינו הרמ״א מתפשטים באומה, החזיק המנהג הזה מפני שמצא דיעה יחידית סומכת המנהג, או שראה שאין ענינים אלו עתה לפי הזמן והמקום, או לפי שנשתנו הטבעים ובנפול הסיבה המסובב לכן לא מיחה בהם, עיין (רמ״א או״ח סימן ג׳) דאסרו בגמרא לקנח בדבר שהאור שולטות ועכשיו נהגו להיתר, וסיים פוק חזי מאן עמא דבר, וכ׳ המג״א שם ס״ק י"א דהטעם בזה דעיקר האיסור משום כשפים ועכשיו לא חיישינן לכשפים, ועיין גם כן (אבן העזר סי׳ כ״ג ס״ה) אסרו בגמרא לרחוץ עם אביו ואחיו ונהגו עכשיו היתר בדבר הואיל ומכסין ערותן ליכא למיחש להרהור ע״ש, ועיין ג"כ יו״ד סימן קנ״ג ס״ג ובט״ז וש"ך ס"ק א׳ שכ׳ בזמנינו שרי בכל גווני ע"ש, וע׳ (יו״ד סי׳ שפ"ו) שנתבטל בזמנינו הדין דעטיפת הראש באבל אף על פי שהוא מדברי קבלה, וסיים הרמ"א ואין להחמיר לשנות במה שלא נהגו אבותינו, וע׳ שם יו״ד (סי' שפ״ז ס"ב) דעכשיו אין נוהגים בכפיית המטה מפני שאין המטות עשויות כמטות שלהם, וכן ראינו שנתבטלו בזמנינו כל דיני סכנה וזוגות ורוח רעה, עיין (ב״י או"ח סי' ק"ע) דנתבטל אצלינו כל דיני זוגות, אף ע״פ שאמרו על זה (פסחים קי״א ע״ב) שתי אגוזים ושתי בצים ודבר אחר הלכה למשה מסיני, בכל זאת גם אלו נתבטלו בזמנינו מפני שנתבטלה הסכנה, וע׳ תוס׳ (ברכות נ״ג ע״ב ותוס׳ יומא ע״ז ע"ב ותוס׳ חולין ק״ז ע״ב) שכ׳ דאין אנו נזהרין ליטול ידים כשמאכיל לתינוק, אע"פ שלא נטל ידיו שחרית משום רוח רעה, ואין אנו נזהרין בזה בזמנינו כמו שאין אנו מוזהרין על הזוגות ועל הגלוי ע״ש, וע' (טור יו״ד סי׳ קט״ז והמחבר) שכ׳ אע״פ שבמשניות וברייתות וכל הפוסקים האריכו מענין איסור משקין שנתגלו, מ"מ כיון שלא שכיח בזמנינו נחשים ובמדינתינו הנחשים אין מטילים ארס מותרים המשקים שנתגלו, אע״ג דהוא דבר שנגזור במנין, ועיין פרי חדש שם שלקט כל הדינים הפרטים המפוזרים, מעניני גילוי ושאר סכנות הנמצאים מפוזרים בגמרא, ולא נקבעו אצלנו לחובה בשלחן ערוך להב״י והרמ״א, והטעם כי בענין הנוהג לסכנה וכישוף וכדומה נשתנו הטבעים, כמ"ש התוס׳ (מועד קטן י״א ע״א) ומובא במגן אברהם סימן קע״ג ס"ק א׳, ורצה המג״א היום להקל בסכנה דגים עם בשר, ואין לך ענין היותר חמור מסכנת קטלנית באשה שמתו כבר שני בעלים, אשר פליגי עדיין רשב״ג ורבי אם בשני פעמים הוי חזקה (יבמות ס"ד ע״ב), ויש לזה ג״כ רמז בתורה במעשה דתמר שנאמר כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו, ובכל זאת ראינו מבואר (רמ״א אהע״ז סי׳ ט׳) שרבים מקילים בענין קטלנית ואין למחות, וע״ש תשובות הרמב״ם הביאו מרן הב״י והטעם דהעיקר האיסור משום דמעיין גורם ויש חשש סכנה ועכשיו נשתנו הטבעים, וע׳ ב"י שם שהביא בשם תרומת הדשן סי׳ רי״א על מעשים בכל יום שחכמים גדולים ואנשי מעשה לא קפידי לישא אשה שמתו לה ב׳ אנשים ואין מוחה בידם, נראה דלאו שפיר עבדי וכו׳ ואפשר דאהני מילי דאור זרוע סמכי עלמא ולא חיישינן לספק חששא, כמו שאין אנו נזהרין מכמה מילי דאסרו משום חשש סכנה ע"ש, ועיין (אהע״ז סי׳ קנ״ו ס"ד בהג״ה) וז״ל אע״פ דאמרינן בגמרא יולדת לתשעה אין יולדת למקוטעין, כבר תמהו על זה רבים שראינו שהחוש מכחיש את זאת, אלא שאנו צריכים לומר שעכשיו נשתנה הענין וכן הוא בכמה דברים ע״ש, וברשב"ץ מובא בב״י שם מוסיף עוד מהך דאמרו פרק קמא דבכורות פרה וחמורה אינה יולדת רק לשלשה שנים ועתה ידענו שיולדת לשני שנים ע״ש, וכן הואיל שבמדינתינו הקור גוברת בימי החורף והאסף, והכל חולים אצל צינה הקילו להסיק תנור בית החורף בשבת ע״י עכו״ם (או״ח רנ״ג וט״ז ס״ק ח"י) וכן הקיל הרמ״א בזמנינו ובמדינתינו שאין צריכים לישן בסוכה, ומקרי מצטער עי״ז (או״ח סימן תרל״ט) וכן הואיל דלא שכיחי לולבים במדינתינו, החזיק הרמ"א במנהג דלא נקרא יבש הלולב רק עד שתפרך בצפורן (או״ח סימן תרמ״ה), וכל זה מפני שטבע המדינות אשר אנו דרים בהם משונה מטבעה של ארץ ישראל ובבל, ועיין (או״ח ה׳ שבת סי' ער״ב) דבמדינתינו דלא שכיח יין מקרי שכר או יין שרף חמר מדינה לקדש עליו אע"ג דעיקר מצוה רק על היין עיין שם:
וכן מפני שנשתנה מעמד ומצב אחב״י עתה, והן נשתנו מדות ודיעות העמים אשר אנו יושבים בתוכם, וקים לנו דנכרים שבזמנינו אינם עובדי כו״ם, לכן התירו לנו הפוסקים האחרונים הרבה דברים שנאסרו ע״פ הגמרא, והקיל הרמ״א (יו״ד סימן קי״ד) בפת ושכר שלהם, ועוד שאר קולות המבוארים ברמ״א סימן קי״ג סי׳ קי״ד לענין פת של עכו״ם ובישולי עכו״ם, וכן התירו לשתות שכר של עכו״ם אפילו שכר תמרים (יו״ד סי׳ קי"ד) ועיין פרי חדש דהרבה לתמוה דהרי מדינא דש"ס אסור כל שכר ומכל שכן תמרים, והרמ״א יתרה עשה דהתיר אפילו שכר תמרים ולא נמצא מי שיתיר בזה, וע״ש הטעם דגבי׳ שכר לא שייך חתנות בזמן הזה, וגם הטעם מפני שאינו עשוי ללפת הפת, וע׳ פרי חדש סי׳ קי״ח שהביא מנהג אמשטרדם שנוהגין שם היתר בחלב של גוים, וכן היתר הרמ"א הסחורה בסתם יינם ושאר היתר הנאה בסתם יינם, משום דאין הנכרים בזמנינו עובדי כו"ם (יו״ד סי׳ קכ״ג וסי׳ קל״ג) ועיין ג"כ (יו״ד סי׳ ק״מ וסי׳ קמ"ח) שהתירו הסחורה ביום אידם בזמן הזה, ואפילו באותן החפצים שתולים על הצואר ועיין (או״ח סי׳ קנ"ו בהג"ה) שעתה מותר להשתתף עם הנכרים, מפני דאינם עובדי כו"ם רק משתתפים שם שמים ודבר אחר, וכן הרבה דברים שהתירו היום משום איבה, מפני שאנו דרים היום בין האומות וממשלתם תחופף עלינו (עיין יורה דיעה סימן קמ"ח וסימן קנ"ה), וכן התיר הרמ"א (או״ח סימן של״ד סך״ו) לכבות את הדליקה בשבת, מפני שאנו דרים בין האומות ואיכא בזמנינו חשש שנאה ואיבה, וכן התיר מרן המחבר (יו״ד סימן שפ״ב ס״ד) דבעיר שרובה נכרים א"צ האבל לחלוץ מנעליו, ומזה התיר הרמ״א (או״ח סי׳ תקנ״ד ס״ב) שמותר לילך בתשעה באב ברחוב של נכרים במנעלים מפני החשש שיבואו ללעוג עלינו, ועיין ג״כ (מג״א ה' תפלין סי׳ כ״ה ס״ק ה׳) במקום שמצויין נכרים ברחוב אין צריך להתעטף בטלית ברחוב ורמז באמת לעיין בסי' תקנ״ד, וע׳ (או״ח סי׳ קנ"ז מג״א ס״ק ב') בשם הב״ח שמפני שאנו דרים היום בין האומות חיישינן לאיבה, ומפ״ז אין צריך היום להגביה בית הכנסת על שאר הבתים, אע״פ שענין זה דהגבהת בית הכנסת הוא דינא דגמרא ונלמד ג"כ מקרא עיין (שבת י״א ע״א):
ועוד נמצא אצלנו הרבה דינים אשר נתבטלו מצד עצמם והוחזקו אצל ההמון להיתר גמור, אע"פ שנקבעו בשלחן ערוך למרן הב״י והרמ"א להחמיר, והעם אין משגיחין על זה ואין בזה שום סיבה וטעם, ע׳ (מג״א סי׳ ב׳ ס"ק א׳) אע״ג דאמרינן בגמרא חלוק של ת״ח כל שאין בשרו נראית מתחתיו טפח אין נזהרין בזה האידנא ואפשר משום שלובשין מכנסים: וכמו שמצינו בגמרא דהחוב מוטל לנעול מנעל של ימין תחלה ואחר כך של שמאל, ונקבע כן בש"ע או״ח סימן ב׳, ובכל זאת אין העם מדקדקים היום בזה אפילו הזריז ביותר, וכבר העיד הרמ״א בדרכי משה מובא מג"א סי׳ ב׳ ס״ק ד׳ דעדיין בזמנו נתבטל, וכן נתבטל אצלנו הדין אשר הוא חיוב על פי תנאים ואמוראים במשנה וגמרא, שהחוב ליטול ידיו לדבר שטבולו במשקה, ואפילו בברכה ומובא בפוסקים ראשונים ואחרונים, ומ"מ אין העם נזהרים בזה ונתבטל אצלנו לגמרי, ועיין (מג"א סימן קנ״ח ס״ק ח׳) ועיין (טורי זהב ה׳ פסח סי׳ תע״ג ס״ק וא"ו) וכן מבואר (או״ח סי׳ תק״ס) והוא ש״ס מפורש (ב״ב ס׳ ע״ב) שתקנו חכמים לעשות זכר לחורבן וטח ביתו בטיט ומשייר אמה על אמה נגד הפתח בלי סיד וכדומה שאר ענינים, והיום לא ראינו נוהגים כן, רק מעט מזעיר, אבל רובם וכמעט כלם אין נזהרים בזה, ולא ראינו ולא שמענו שום מחבר שיקיל בזמנינו בזה בעיקר הדין, ורק העם נהגו כן מעצמם ואין מוחה, שוב ראיתי למורי הגאון מוהר״א זלמן מרגליות בספרו שערי תשובה או״ח סי' תק״ס שתמה מאוד על מה שלא נהגו בזמנינו לשייר אמה על אמה נגד הפתח, והרי הוא דבר שנאסר במנין, ולא ידע למצוא טעם מדוע אין מוחין, רק רמז לעיין בסי׳ תקנ״ד, וכוונתו כמו שמותר לילך ברחוב של עכו״ם במנעלים מפני החששה שילעגו עלינו, וגם בזה אפשר דשייך איבה, ועיין (או״ח ה׳ יו"ט סי׳ תקי״ד) דנר של בטלה אסור ביום טוב, ומ״מ כ׳ המג״א שם דעכשיו נתפשט המנהג לדלוק ביו"ט כמה נרות, וכן נהגו העם לעשות קידוש בספינה ואח״כ לנים בביתם ובשבת חוזרים לספינה, וכן נהגו להפליג היום בספינה תוך שלשה ימים לשבת (או״ח סימן רמ״ח), ונהגו להקל לעשות אומן מלאכה בשביל ישראל אחר מראש חודש עד ט"ב (א״ח סי' תקנ״א ס״ז) ועוד מצאתי הרבה דינים והוראות אשר המנהג היום להקל בדבר שאסור מצד הדין, קצתם כבר התעוררו הפוסקים אחרונים, עיין מגן אברהם ה׳ תענית (ריש סי׳ תקע״ו) הביא דברי הרמב"ם דמ״ע מה״ת לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שלא תבא, ותמה למה אין אנו נוהגין לתקוע בעת צרה ואע״פ שאין תענית צבור בבבל מ״מ מדאורייתא מ"ע לתקוע בלא תענית, וכ״כ שם בסי׳ זה ס״ק ב׳ דהאידנא אין מתענין כלל בשעת הדבר, דמנוסה הוא כשאינו אוכל ושותה קולט ח"ו שינוי אויר, אע"ג דמדינא דגמרא חייב להתענות על הדבר ר״ל, וקצתם נתבטלו ממילא ואין מוחין בידם כמו שכתב המג״א ה׳ יו"כ סי׳ תרי״ו דבזה״ז אין מדקדקין להתענות תינוק בן י״ב שנים כיון שלומדין הוי כלם כחולין ע״ש ס״ק ב׳:
וכן הואיל שמצא הרמ״א פעם אחד בב״י סי׳ צ״ב שהקיל לכבוד שבת בנפלה טיפה שלא כנגד הרוטב, גם הוא נהג כן ברוב המקומות להקל בערב שבת, וכן הקיל ברוב הפעמים בהפסד מרובה, לסמוך על דעה יחידית נגד רוב האוסרים, ובאמת זה ערך ארבעה עשר שנה ראיתי ספר קטן אחד, מהרב ר״ח בר בצלאל אחיו של הגאון מהר"ל מפראג שדבר תוהו על הרמ״א במה שהרהיב בנפשו עוז, להקל בעניני איסור תורה בהפסד מרובה, כי דבר זה הוא ענין חדש שיהיו דיני איסור והיתר, וטמא וטהור, נתונים ביד המורה להכריע דעתו כפי הזמן והמקום, וכפי מה שהוא אדם, כי עניני הפסד מרובה אינם שווים בכל האישים, ולי קשה יותר הרי אמרו חז״ל בפשיטות (חולין מ״ט ע״ב וחולין ע"ז ע״ב) איסור דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל בתמי׳, דאיך שייך לחוס על ממון במקום שיש לחוש שיעבור על איסור תורה, ועיין (חולין נ"ו ע״א) עד מתי אתה מכלה ממונם של ישראל, א"ל עד מתי אתה מאכיל נבילות לישראל, והיינו במקום איסור תורה לא שייך התורה חסה על ממון, ואיך עשה הרמ״א הלכה למעשה ברוב הפעמים, להקל בהפסד מרובה בדיני איסור והיתר, אבל האמת אע״פ שבאלו הוראות שהקל יש מהם איזה ענינים אשר נוגעים באיסורי תורה, בכל זאת ע״י הספיקות והתערובות והגלגולים שנתהוו כאן, שבו כבר לאיסור דרבנן, ומצא הרבה דיעות המקילות לגמרי, לכן סמך עצמו על דעת המועטים נגד המרובים במקום הפסד מרובה אחר שמצא דברי הרשב״א בתשובה סי' רנ״ג, מובא ברמ״א חושן משפט סימן ך״ה, דבשעת הדחק והפסד מרובה סומכין על דעת קטן נגד גדול אפילו גדול במנין, ועיין ש"ך יו״ד סימן ר״מ בהנהגת איסור והיתר באריכות:
ודבריהם יש להם סמך בדברי חז״ל גמרא מפורשת (פסחים ך׳ ע"ב ושבת קנ״ג ע"ב) דלהפסד מועט לא חששו ולהפסד מרובה חששו, והתירו לטמא את התרומה ביד, למען לא ילך ממון של ישראל לאיבוד, וע׳ מרדכי פ״ק דשבת מובא ב״י ובש״ע (או״ח סי׳ רמ״ב) דישראל הקונה מכס מותר להשכיר לנכרי על השבת, ואע״ג דשייך שמא יכתוב והוא חשש איסור תורה, מ״מ משום פסידא התירו לו רבנן ועיין ג״כ (או״ח סי׳ רנ״ב ס״ה) מענין היתר השמעת קול מרחיים דבמקום פסידא מותר, ועיין ט״ז דלא שייך פסידא רק בהפסד גדול:
וכן ראינו דאף על גב דמלאכת חול המועד לקצת הפוסקים הוא דאורייתא, וכל שבעת ימי אבילות לדעת קצת הוא דאורייתא, ומ״מ התירו דבר האבד ובמקום פסידא, כמבואר (או״ח סימן תקל״ז תקל״ח ויו״ד סימן ש״פ), הרי דגם חז״ל השגיחו אפילו באיסורי תורה, על פסידא ודבר האבד, והטעם בכל אלו מפני שאדם בהול על ממונו, ואם לא שרית ליה יעשה עבירה בזדון, ולא ישמע לקול מורים, ולכן השגיחו חז״ל איזה דבר איסור אשר יכולים לעמוד בהם הניחו בתוקפו, ואיזה ענין שחששו שלא ישגיחו על דברי חז״ל, עשו דרך היתר קצת או הניחו להם בסתמם, ומה מאוד שמחתי בראותי כי עיקר ראיות המרדכי פ"ק דשבת דהתיר גזירת איסור תורה במקום פסידא מהך (שבת קנ״ג ע״א), משום דאדם בהול על ממונו, ואי לא שרית לי׳ אתי לאתוי ד׳ אמות ברשות הרבים, הרי דחששו בענין הפסד ממון שלא ישמעו לקול דבריהם, והקילו מפ״ז גם באיסורים אשר יש להם דיעה סומכת מחכם אחד, ובפרט המעיין הראשי הוא מש״ס (פסחים ך׳ ע״ב) שהזכרנו דמשגיחין על הפסד מרובה, אפילו במקום איסור תורה, ומזה למד רמ״א דבריו בכ"מ להקל בהפסד מרובה, אם איכא עוד צדדים להקל אשר עי"ז נעשה ענין דרבנן, ועיין עוד (כתובות ס׳ ע״א) דקשקשים שעלו בצינור ממעכן כלאחר יד, משום דבמקום פסידא שרי רבנן, ודוקא באיסור מבורר ל״א התורה חסה, וע׳ רש"י (תענית ך׳ ע״ב) ד״ה אין מאכילין לבהמה ע״ש: