דרכי הוראה· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
א · פרק שלישי
ומן מה שביארתי אנו רואים דברוב הפעמים הניחו חז"ל להעם שישארו במנהגם, בין אם ידעו איזה קולות והעם נהגו להחמיר, לא רצו לפרסמם בהמון אלו הקולות, וכן להיפוך אם נתפשט בעם איזה קולות, אפילו נגד הלכה ג"כ הניחו להם מנהגם, ולא אמרו לא איסור ולא היתר, והנה הרב מהרי״ק בתשובה שורש ט׳ ושורש נ״ד ושורש ק״ב תקע מסמורת בעניני המנהגים והעלה כי זה שאמרו בירושלמי (ב״מ פרק הפועלים) מנהג מבטל הלכה לאו במנהגי המדינה ובעניני ממון נאמר, כי גם לענין איסור נאמר גם כן מנהג עוקר הלכה אפילו נגד דין קבוע, ומנהג של ישראל תורה היא, ואחריו נמשך הרמ״א (או"ח סי׳ תר״צ) שכתב שאין ללעוג על שום מנהג או לבטלו כי לא לחנם נקבע, וע' באר היטב שם מה שהביא דברי מהרי״ק וג״כ דברי מהר״א ששון בביאוריו לסמ״ג, דאפילו נגד דין קבוע בתלמוד אמרינן מנהג של ישראל תורה היא, אם יש למנהג איזה שורש בספרי אגדה, וראיות מהרי״ק ממה שאמרו (מנחות ל״ב ע"ב) דרב אזיל בתר מנהגא ואם יבא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין לו, מפני שכבר נהגו העם בסנדל, ראינו דמנהג אע״פ דיבא אליהו ובית דינו ויהיו מורים מעיקר הדין נגד המנהג ובכל זאת לא ישגיחו עליו דמנהג עיקר, והרב הפרי חדש ה׳ יו"ט סימן תצ״ז האריך מאד בענינים אלו, והתעורר על שיטת מהרי״ק מש"ס ערוכה (ר״ה ט״ו ע״ב) דאמרינן נהגו העם במעשר חרובין כר׳ נחמי׳, ומקשה הש״ס נהגו במקום איסורא מי שבקינן לי׳, וע׳ תוס׳ שם דהכוונה כיון שיש חשש איסור במנהג זה שוב מבטלין את המנהג אשר איננו על פי הדין — והיינו ביש כח למחות דבלא״ה אמרינן מוטב שיהי׳ שוגגים — ואיך החליט המהרי״ק דאפילו נגד הדין אמרינן מנהג עיקר, ועוד דלשון הירושלמי (פ"ה דמעשר שני על משנת כרם רבעי עולה לירושלים מהלך יום אחד), שאמרו אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאן עמא דבר, משמע דוקא רופפת אז המנהג עיקר אבל היכי דכבר יש לנו הלכה ברורה, אזי הנהגת העם לא מעלה ולא מוריד, וחייבים המורים לבטל המנהג ולהחזיק ההלכה, וע׳ ג״כ מהרי״ק עצמו שורש ח׳ שכתב דנגד הלכה קבועה ל״א מנהג מבטל הלכה, דבעינן דהמנהג יהיה נקבע ע״פ וותיקין, כמ״ש המרדכי ס״פ הפועלים, וע׳ ג״כ תשובת הרא״ש כלל נ״ה דין יו״ד שכ׳ ג״כ דלשון רופפת משמע דוקא רפויה אבל לא נגד הלכה ברורה עכ"פ:
אולם אמתית הדבר נראה על פי העקרים שקבעתי במאמר משפט ההוראה, דכל ענין הוראה אשר נתבטלה במנין במשנה או בגמרא, במעמד כל חכמי הדור בימי חכמי המשנה, או בימי חכמי התלמוד, הנה אין לדיעה זאת שנדחית על פי המרובים, שום קיום והעמדה כלל, ואין להעזר ממנה בשום אופן, לעשות אותה אפילו סניף להצטרף עם טעמים אחרים להקל ולהחמיר, כמו שאין יכולים היום להצטרף לעניני טרפות הריאה, את דעת ר' שמעון במשנה ראשונה פא״ט דסבר דלא נטרפה בהמה בנקיבת הריאה, רק עד שתנקב לבית הסמפונות דוקא וכדומה, והטעם כיון שנתבטלה הוראתו בגמרא, מן רוב התנאים והאמוראים, ואפילו אותן ענינים ודיעות יחידים שהשאיר רבינו הקדוש במשנה, מ״מ נתבטלו ע"י עמידת למנין בב״ד של ר׳ אשי בעת אשר חתמו התלמוד, והעבירו לפניהם במנין כל הלכות יחידות שלא נכרעו עוד בזמן מקודם, וכן לקולא אנו רואין שבש״ס (חולין מ״ז ע״א) אמרו לית הלכתא כרבא ביותרת בדרי דאונא, ואנו רואים הלכה רווחת ופסוקה בפוסקים אחרונים (יורה דעה סימן ל״ז וסימן ל"ט) דאפי׳ בתרתי לריעותא אין מצרפין דעת רבא להחמיר, והטעם כיון שאמרו בגמרא שם דלית הלכתא כרבא, ביותרת בדרי, שוב אפילו ריעותא לא מחשיב, וא"כ בהך דר׳ נחמי׳ (בר"ה ט״ו ע״ב) שזכרנו שמה ע״כ היתה אז עמידה למנין מרוב אמוראים לדחות דעת ר' נחמי׳, ולא נשאר לדבריו שום קיום והעמדה, ואין עושים דבריו סניף אפילו להחזיק המנהג שנתפשט בעם, ואמרו שפיר בפשיטות נהגו במקום איסורא מי שבקינן בתמי׳, אחר שאין למנהג העם שום קיום לעזור כיון דדעת ר׳ נחמי' נתבטלה לגמרי, א״כ לא שבקינן המנהג אבל אם לא נתבטלה דעת היחיד לגמרי, שוב עדיין יש לה עכ״פ קיום והעמדה להחזיק ולסמוך את המנהג שנתפשט לענין זה, דלא מבטלין מנהגא, ומניחין אותו המנהג שישאר בלי מוחה, ואין אומרים לא איסור ולא היתר, ועיין פרי חדש שם סי' תצ״ז שגם הוא תקע מסמורת ביסוד זה, דאם יש להמנהג רק דעה יחידות, למסייע ועוזר מניחין להעם מנהגם אפילו נגד רוב דעות, ואסור לבטלו בשום אופן: נמצא שיש לנו שלשה חילוקים בהתנהגות העם נגד דין קבוע ומבורר:
א נהגו העם בחומר איסור, והחכמים יודעים כי יש איזה היתרים בענינים הללו, ויש חשש שמא יזלזלו בעיקר, ויבאו לקצץ בנטיעות, שיהיה דברי חז"ל שיחה בפי הבריות אזי אסור לפרסם בהמון את ההיתר:
ב בענינים אשר הם אסורים קבועים, ואין להם צד היתר בשום אופן, רק העם נהגו בהם היתר מאז, והסכנה מפחדת כי העם לא יתנו אוזן קשבת לקול מורים, ולא יועילו החכמים בתוכחתם, אזי אסור לפרסם ג״כ חומר האיסור, מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים:
ג היכי שנהגו העם היתר בעניני איסור, ויש לחכמים כח למחות, רק יש דעה יחידית סומכת מנהג העם, אף שדיעות המרובים, תתנגד למנהג שנתפשט, אזי אין מורין היתר להעם, ואין מוחין להם ג"כ רק מניחין אותם בסתמם, שיתנהגו כמו שהתנהגו עד כה, כיון שיש דיעה סומכת את מנהגם, אולי נקבע המנהג ע״פ דיעה זאת, כמו שכ׳ המרדכי בשם אור זרוע ר״פ הפועלים, דדוקא מנהג קבוע על פי חכמי המקום בעינן,כדאמרינן במס׳ סופרים אין הלכה נקבעת עד שיהיה המנהג, והיינו מנהג ע״פ חכם דוקא9:
עוד צריך אתה לדעת דאותן הדיעות היחידות הנדחות, שעושים אותן סניף להחזיק המנהג שנתפשט, הנה הרשות נתונה ביד המורה, להעזר מהם ג״כ בעת הצורך במקום עגון ובמקום צער והפסד, כי אע"פ שאין מפרסמים אותם להמון העם, בכל זאת במה שנוגע למורה ולהכותב דבריו בספר, או בעסקו במשאו ומתנו לברר הדין לאמתו, אין איסור עליו להביא בהמשך המו"מ והפלפול, כל הסברות אשר נאמרו פעם בעולם מאיזה קדמון או אחרון, הבט וראה דרך המבי״ט בתשובת מרן הבית יוסף חלק אבן העזר, שרצה לסמוך על דעת הר״א מווארדון, מובא במרדכי יבמות, דעד כאן אמרינן דנטבע במים שאין להם סוף אשתו אסורה, דוקא בנטבע סתם אבל בנטבע בספינה אז מותרת להנשא, ואם אמנם כי מרן חולק עליו, ופסק דאף בכה״ג בדיעבד תצא, והחמיר כאן משאר מים שאין להם סוף דקי״ל דבדיעבד לא תצא, דכאן היתה מותרת מפי ב״ד ע״ש, בכל זאת לא ראינו דמרן יהיה נוהג עם המבי״ט, כדין מי שמתיר להנשא במים שאין להם סוף דהדין דהמורה חייב נדוי, והטעם כיון שהיה לו להמבי״ט לתלות בדיעה יחידית, הנה הרשות בידו לסמוך הוראתו כדיעה זאת, אע״פ שבאמת הוא דוחק גדול לחלק בין נטבע בספינה או לא:
וראינו עוד היום שעושים סניף את דברי ר׳ יהודאי גאון הובא ביתה יוסף (אבן העזר סי׳ קנ״ז) ביבמה שנפלה לפני מומר שאינה זקוקה ליבם, אע״פ שמרן הבית יוסף כתב שם שאינו מאמין שיצאו דברים הללו מפי גאון, והביא ג״כ בשם מהרי״ק שכ׳ בזה הלשון, ועל ר׳ יהודאי גאון שנכתבה ההלכה על שמו אין לתמוה, דגמירי לן דמאור עינים הוה, ולפעמים היו התלמידים כותבים בשמו מה שלא עלה על דעתו, ועל בעל העיטור שהעתיק דברי התלמידים יש לתמוה למה לא רדפם וכתתם עד חרמה, והדבר פשוט הוא שאין לדברים הללו שורש וענף ושום צד סמיכה, ואוי לו למי שמיקל ע״ש, ובכל זאת סמך על דיעה זאת רבן של ישראל הרמ"א בהג״ה סי׳ קנ״ז, וע׳ ג״כ שו״ת מעיל צדקה סימן א׳ ושו״ת נודע ביהודא מהדורא קמא חלק אהע״ז סימן נ"ו שהאריכו בדברי המרדכי הללו ותרומות הדשן סי׳ רנ״ג, וכן בזה שדעת קצת מחברים, שיוכלו להתנות בשעת החופה שאם יהיה היבם מומר שלא תזקק ליבום, והב״י כ׳ שם בשם גדולי הפוסקים דישתקע הדבר ולא (יאמרו בכל) [יאמר ובכל] זאת הרמ״א תקע מסמורת בהורא׳ הזאת בשלחנו הטהור סי׳ קנ״ז, וכן הואיל שמצא הרמ״א באור זרוע מובא בהגהות מיימוני בה׳ ספר תורה דכתב גלחות לאו דאורייתא ומותר באמירה לנכרי במקום צורך ובמקום מצוה, פירוש הרמ"א הלכות שבת סימן ש"ו סי"א דהך דהלוקח שדה בא"י כותבין עליו אונו אפילו בשבת, מיירי באופן זה ע"י כתב גלחות, אע״פ שכל הפוסקים ראשונים ואחרונים חלקו עליו בזה, עיין מגן אברהם הלכות שבת סי׳ ש״מ ס״ק יו״ד וב״ש אהע״ז סימן קכ״ו דהתעוררו עליו מדברי הרמב"ם פ׳ י״א מה׳ שבת ה״י דכתב דהכותב בכל כתב ובכל לשון חייב, וכן הוא בתוס׳ (גיטין ח׳ ע״ב) דבכל כתב הוא דאורייתא, אמת דמלשון המשנה לא משמע מידי דהרי נאמר הכותב בכל לשון, אולם עיין שו״ת נודע ביהודה מהדורא בתרא חלק או"ח סימן ל״ג, הוכיח מלשון הגמרא סוף פרק מרובה, דלא משכחת בשום אופן שיהיה איזה כתב מותר מן התורה בשבת ע״ש, וע' נודע ביהודה מהדורא תניינא חלק או"ח סימן ך״ט שסתר דברי עצמו להך דסימן ל״ג דשם כ׳ דאור זרוע יחיד בדבר ולא מצינו לו חבר ואפילו נימא דכדאי הרמ״א לסמוך עליו בשעת הדחק, מ"מ אמירה לעכו"ם לאו מלתא זוטרתי ע״ש, עכ״פ הרמ״א בודאי לא תקע מסמורת בהוראת אור זרוע והגמ״י, רק במקום מצוה ובמקום פסידא ובמקום צער, יכולים להעזר מן דיעה זאת ולסמוך בעת הצורך עליה, אע״פ שבעיקר הדין אין מורין כן וכתב גלחות חייב עליו ככתב אשורי, מ״מ ראוי דיעה זאת להצטרף עכ״פ: