אור ברסלב
דרכי הוראה א › פרק שני

דרכי הוראה· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

א · פרק שני

פרק א

ונגד אלו הענינים שהצענו למעלה מאיסור העלם הפרסום מאיזה קולות והיתרים, למען לא יבואו העם לזלזל במצות או בכבוד חכמים, הנה מצינו ג״כ להיפוך דאיזה ענינים אשר אסורים על פי הדין, ואפילו דיני תורה ג״כ, אולם ראינו דלא נתקבלו אצל העם, ונהגו מאז להקל בהם, הן באותן הענינים אשר מעולם לא קבלו העם עליהם חומר האיסור, או באותן איסורים אשר באמת נתפשטו פעם בעם, רק ברבות הזמנים, נתרשלו העם במצות כאלו, והתחילו מצד עצמם לנהוג היתר בדבר איסור, והחכמים שבדור מבינים אחרית דבר מראשיתו, כי התוכחה ופרסום האיסור לא יועיל מאומה להחזירם בזאת הפינה לאיתן התורה, אחר שכבר רפויה אצלם, ונשתקעו במנהגם הרע, אזי שוב נתנו חז״ל כלל גדול שאסור לפרסם לפני העם חומר האיסור גם כן, אחר שיודעים כי לא יקבלו העם את דבריהם, ולא יתנו אוזן קשבת להם, וגזרו מאמר מוחלט מוטב שיהיו שוגגים ועושים מעשיהם בדמיונם הנפסד שאין בזה עון אשר חטא, ואל יהיו מזידים, בדבר אם יהיה נודע להם חומר האיסור, ובכל זאת יעברו במזיד על מצות ה׳ אשר לא תעשנה (עיין ביצה למ״ד ע״א) אע"פ שתוספות יום כפור, אסור דבר תורה באכילה, עם כל זה אין מוחין בנשים האוכלות בשעה הזאת, משום מוטב שיהי׳ שוגגים ואל יהי׳ מזידים, וכן הדין באו״ח ה׳ שבת סי' שס"ה ס״ו דנשים היושבות על פתחן וכדיהן בידם, אין מוחין בהם מוטב שיהי׳ שוגגים ואל יהיו מזידים, ומזה למד רבינו הרמ״א (או״ח סימן של״ח ס״ה) בשם התוס׳ והגהות מיימוני דאין למחות בנשים המשחקות באגוזים בתם וחסר בשבת, משום מוטב שיהי׳ שוגגים ע״ש, (וע׳ או״ח סי׳ של״ט ס״ב) דאין מוחין לנשים הנוהגות היתר בטפוח ורקוד בשבת, משום מוטב שיהי׳ שוגגים וכו׳ ע״ש, וע׳ גם כן (רמ״א יו״ד סי׳ רצ"ג ס״ג) דהיתר אכילת החדש בזמן הזה, אינו מצד הדין, ומ״מ אין מוחין בזה, משום מוטב שיהי׳ שוגגין, וע׳ (ש״ך יו״ד סי׳ ל"ט ס״ק ל״ז) בשם הב"ח דמפ"ז מניחים היום להעם שיהיה נוהגין היתר במיעוך הסרכות, משום דכבר נתפשטו כן במדינתינו ובלי ספק לא ישמעו אלינו ומוטב שיהיו שוגגים, וע' (או"ח סי׳ רע״ו ס״ב בהג״ה) דאין מוחין במה שנוהגין לצוות לעכו״ם להדליק נרות בשבת, וכ׳ מג״א ס"ק ט׳ בשם ב"ח דהטעם מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידין, וע׳ טור או״ח סי׳ ס״ח מ״ש בשם הרמ"ה לענין אמירת הפיוטים, וע׳ (פרי חדש או״ח סי׳ קכ״ח) בשם ספר המקצועות ומובא דין זה גם בראב"ד בפי׳ למסכת תמיד, כמו שהתעורר מורי הגאון מהר״ז מרגליות ז״ל בתשובת בית אפרים סי׳ וא"ו חלק או״ח, שכל כהן שיש לו נדה בביתו, אשתו או אחותו או בני ביתו, אסור לו לעלות לדוכן, ויש לדבר זה שורש בירושלמי8, וסיים הפרי חדש שאין מפרסמין דבר זה מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, וע' שיורי כנסת הגדולה חאו״ח סימן א׳ ומובא ג״כ באחרונים, הא דהשמיט מרן בשלחנו הדין שאסור לילך ארבעה אמות בלי נטילת ידים שחרית, אע״ג דבתולעת יעקב מובא דין זה, בכל זאת ספר שלחן ערוך פתוח לכל ולא רצה לפרסם כאן, ומוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים:

והטעם בכל אלו אע״פ שהחוב מוטל על הב"ד, להוכיח העם שיחזרו למוטב, והוא בכלל מ״ע דהוכח תוכח, היינו במקום שיש עכ״פ ספק אולי ישמעו לנו, אבל אם ברור לב״ד שכל השתדלותם יהיה לבטלה, אזי אין צריכים למחות (תוס׳ ב״ב ס׳ ע"ב) ד״ה מוטב, והיינו כי הסכנה מפחדת שאם נרצה להפריעם מעשייתם, אזי יעמדו על גופנו ומאודנו, ומזה למד ג״כ (הרמ״א יו״ד ס״ס של״ד) שעכשיו נהגו להקל שלא למחות בעוברי עבירה, וע׳ ג״כ שו״ת חות יאיר סי׳ קמ״א וסי׳ קמ״ד, וענינים אלו אשר הצענו עתה, המה ממין אשר הזכירו חז״ל (תענית ך״ו ע"ב) נהגו העם אזי לא מורין כן אף ליחיד, וגם אין מוחין בהעם על עשייתם מוטב שיהיו שוגגים, ומניחים אותם בסתמם ואין אומרים לא איסור ולא היתר:

ולא לבד שלא הצריכו למחות באותן הענינים אשר מבינים שלא ישמעו להם, רק עוד יתרה עשו החכמים, באיזה דברים אשר מבינים כי קשה להחזיר העם למוטב, ויש חשש שיעברו על האיסור במזיד וביד רמה, אע״פ שיהיו יודעים חומר האיסור, הכשירו להם הענין על ידי זה שחפשו עצות מרחוק להתיר להם דרך הערמה, או על ידי עבירת איסור קל מפני שיודעים שאם לא יתירו להם הדרך הקצר והקל, ילכו דרך הרחוב, ומוטב לחטוא בעת ההכרח באיסור קל מלעבור על איסור חמור, כי כלל גדול אצלנו, אפילו בחולה שיש בו סכנה, אשר נאמר בו וחי בהם ולא שימות בהם, והותר אצלו כל איסורי תורה, בכל זאת קי״ל (יומא פ״ד ע״א) מאכילין אותו הקל הקל תחלה וכל היכי שאפשר להחזירו לאיתנו, ע"י עבירה קלה, אסור לו לחטוא בחמורה, ואפילו באכילת היתר ביו״כ לחולה, הצריכו גם כן שיאכל מעט מעט, למען לא יצטרף לשיעור בכדי אכילת פרס (או״ח סי׳ תרי״ח ס״ז) ועשו בכל מקום אופנים הללו, במקום שמבינים שאם לא יתירו הקלה יבואו לחטוא בחמורה, וקי״ל בדליקה שנפלה בשבת התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד (שבת קכ״א ע״א) אע״ג דגם זה נקרא שליחות (וכ׳ רש״י כתובות ע׳ ע״א), דמפ״ז התירו משום שאדם בהול על ממונו, ואי לא שרית לי׳ יבא לכבות בידים, וכן הלכה (שבת קנ״ג ע״א) מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי, משום דקים להו לרבנן דאין אדם מעמי׳ עצמו על ממונו, ואי לא שרי׳ לי׳ יבא להוליכו ארבע אמות ברשות הרבים, ולמען שלא יעבור על החמורה התירו לו הקלה, וע' ג״כ (פסחים י״א ע״א) דרבנן ס״ל אדם בהול על ממונו, אי לא שרית ליה הקזה במקום שאינו עושה מום, יבא להקיז גם במקום שעושה מום וע׳ רש״י שם, וע׳ ג״כ (שבת ג׳ ע״ב) דהושיט יד משחשיכה דאי שדי לי׳ מידו, אתי לידי איסור תורה, וחששו מפני שאין אפשרות שיחזיק כל היום היד בהושטה, התירו שיחזור ידו, ויעבור לכתחלה על איסור דרבנן:

וחכמים שהתירו מפני החששה אולי לא ישמע לקול מורים, לאו מצד עצמם אמרו, רק מתורת משה למדו זאת, שראינו כי כל ענין היתר יפת תואר אינו על פי הדין, רק משום דלא דברה תורה רק נגד יצר הרע, שאם לא תתירנו התורה בדרך היתר וכשר, אזי יעבור בשאט נפש, ומוטב שיאכל בשר תמותות שחוטות ולא יאכל נבילות (קידושין כ״א ע״ב), ועי רש״י שם, וע' (רמב״ם פ״ח מה׳ מלכים ה״א) דחלוצי צבא מותרים לאכול כל האיסורים אם ירעבו ולא ימצאו מה לאכול, והטעם שירדה תורה לסוף דעתו של אדם, דבולמס של עריות בשעת מלחמה, וכן בולמס של אכילה בשעת מלחמה אם הוא רעב ביותר במעמד זה היצר מתגבר ביותר, והתאוה בוערת בו, וכמעט אין אפשרות שיהיה אדם אדון ושליט אז על מעשיו, לכן התירה התורה עכ״פ ע"י ההתנהגות המוכרחות, וע׳ רשב"א (חולין י״ב ע״ב) על מה דמקש׳ הש״ס לר׳ מאיר דחייש למיעוטא פסח וקדשים מאי איכא למימר, וכ׳ הרשב"א ומבשר תאוה לא הקשה דהותרה תורה, דאפשר דלא דברה תורה רק נגד יצר הרע, אע״ג דיש בו צד איסור ולמדו חז״ל להתנהג ככה בכל מקום היכי שיש חששה קרובה, שיעבור על איסור תורה בקום ועשה, התירו איסור דרבנן בקום ועשה, כמו בהחזרת היד, וכן ברדיית הפת קודם שיאפה (שבת ג׳ ע״ב) וכן התירו שיעבור על איסור תורה בשב ואל תעשה, למען לא יעבור על איסור תורה בקום ועשה, כמו ערל הזאה ואיזמל ושופר ומילה (יבמות צ׳ ע"ב) ובטלו שלא יתקע בשופר בראש השנה שחל בשבת, מפני שהכל חייבים בתקיעת שופר ומפני טרדתו החששה קרובה שישכח ויעבור ארבע אמות ברשות הרבים, ויעבור איסור תורה איסור סקילה בקום ועשה, עקרו למ"ע של תורה בשב ואל תעשה (ר"ה כ"ט ע״ב) והטעם דמוטב שיעבור הקל, ולא יחטא בחמור:

ומזה שהזכרנו דאדם בהול על ממונו, והחששה שיעבור על החמור התירו לו הקלה, למדו האחרונים במה שהתירו אותנו להערים במכירת חמץ למוכרו על ימי הפסח לנכרים, וכבר התעורר הגאון בעל תבואות שור רפ״ב דפסחים, דכל ענין זה אינו רק הערמה, כי ידענו דנכרי זה שקונה החמץ, אינו דרכו לקנות סך עצום כזה, והבעלים אין דרכם למכור בהקפה, אכן מפני שכל עסקנו היום בגלות הזה במסחר, ואם לא יתירו להם דרך היתר אזי החששה קרובה אולי יעבור במזיד ואין אדם מעמיד עצמו על ממונו, והתירו לו דרך הערמה, וכן מצינו ג״כ (פסחים ט' ע״א) מערים אדם על תבואתו ומכניסו במוץ שלה כדי לפוטרה ממעשר, וכן מצינו (ביצה י״א ע״ב) ר׳ אדא בר אהבה מערים ומלח גרמי גרמי, וע׳ (שבת קל"ט ע"ב) מערים אדם על המשמורת, והנה הרב הת״ש הביא משם דדוקא בדרבנן מותר להערים ולא בדאורייתא, אולם מהך (דגיטין ס״ה (ע״ב) [ע"א]) לפי הסלקא דעתך מיירי במעשר שני דאורייתא, ומ״מ ראינו דמותר להערים להוציא לחולין בלא הוספות חומש ע"ש, וע׳ מקור חיים ה׳ פסח שהאריך בזה, ובלא זה אף אם נימא דבהערמה יש ג"כ קצת איסור, מ״מ לא גרע מאלו הדברים שהזכרתי למעלה, משום דאדם בהול על ממונו התירו לו איסור קל כדי שלא יעבור על החמורה, וע׳ (או״ח סי׳ רמ״ד ס״י) דהתירו הרבה דברים בשבת משום פסידא, והוא במרדכי פ״ק דשבת ומבואר שמה דמביא ראי׳ מהך דשבת קנ"ג, דמי שהחשיך לו בדרך התירו לו ע״י אופנים כדי שלא יעבור על החמור, וע' ה׳ יום כפור סי׳ תרי״ג ס״ח ההולך לשמור פירות ביו"כ, מותר לעבור במים בהליכתו משום הפסד ממון, ע׳ מג״א שם ס״ק ט׳ בשם הר"ן, וביותר תראה דברי הגאון בעל שאגת ארי׳ בטורי אבן (מגילה כ״ב ע״ב), דר"ח אסור במלאכה דאורייתא מפני הקרבן כמו ערב פסח, רק משום פסידא שרי כמ״ש באריכות, ועי״ז התירו ג״כ הערמה בלקיחת רבית למחצית שכר, וכן התירו הערמה לענין הפקר הבהמה לצורך שבת (או"ח סי׳ רמ״א ס״ג) וע׳ ט״ז ה׳ פסח סי׳ ת״נ שמתמה באמת מה שנתפשט המנהג שרחיים של ישראל טוחן בשבת והישראל נוטל לפי המדה, אע״ג דמכירה לא שייך בזה דהוה דבר שלא בא לעולם, אכן בכל אלו הטעם כדי שלא יעבור על איסור חמור התירו לו באיסור קל, משום דאדם בהול על ממונו וחפשו דרך מסולל, למען לא יעבור במזיד ובשאט נפש:

ובאותן הענינים שלא מצאו היתר דרך הערמה הניחו להם בסתמם כמבואר (חו״מ ס״ז ס״א) שנתבטלה אצלנו דין שמיטה ולא מצאו טעם לדבר, אולם העיקר מפני שאין עינינו רק למסחר והלואה ואין לך נעילת דלת בפני לווין גדול מזה, והבינו כי לא יפעלו בתוכחתם לכן הניחו להם מנהגם, וע׳ תשובת הרא"ש כלל ע״ו סי׳ ב׳ וסי׳ ד׳ וסי׳ ה׳ וסי׳ ז׳ שכ׳ כי מיום בואו לארץ ספרד צוח ככרוכיא וליכא דמשגח בי׳, ומפני שכבר נהגו כל הארץ שלא להשמיט ואי אפשר לבטל מנהגם הרע, כי הרבה מלוות ישנם בארץ לכן הניח להם והוי כאלו התנה ע״מ שלא תשמיטנו שביעית ע״ש:

ועוד אראך ענין חדש בענין חילוק ההוראות בין חכמי הספרדים והאשכנזים, הנה מצינו ראינו כי בכל עת האשכנזים המה מחמירים, בכל דבר הלכה והוראה הנוגע בחשש איסור, והחוקר בעין פקוחה בכל דיני שחיטות ובדיקות ומאכלות אסורות, יראה תמיד כי הרב הבית יוסף אשר נמשך בכל עת אחר הוראות חכמי הספרדים, הוא מיקל ברוב הפעמים, והרמ״א אשר מחזיק בכל עת בהוראות האשכנזים — בלתי פעם אחד סר מאשכנזים והחזיק בדעת הספרדים ע׳ או״ח ה׳ חנוכה סי' תרע"א והט״ז שם ס"ק א׳ התעורר באמת על זה - הוא המחמיר בכל עת ומסיים תמיד, ואנו אין בקיאין בבדיקה, ויש להחמיר, ויש להטריף, וכן נוהגים, ואין לשנות והאוסרים והמחמירים המה על פי הרוב, התוס׳, והרא״ש, והטור, ומהרי"ו, ומהרי״ל, או״ה, שערי דורא, הגהת אשר״י, אור זרוע, מרדכי, מהרא״י, מהר״מ רויטנבערג, מהר"ם מירזבורק, סמ"ק, אגודה, אגור, כל בו, מהרי"ק, וכדומה, זאת לא זאת רק ראינו כי האשכנזים מביאים לפעמים דינים ומנהגים חדשים, אשר אין להם שום רמז בש״ס ובפיסקי הגאונים, כמו הנהגת רבינו יהודה החסיד הידועים, וכן הרבה דינים חדשים מן הרוקח כמו ניטל הלשון עם המטולטלת דמטריף, ומובא בפרי חדש יו״ד סי׳ ל"ג וצוח ע״ז וכי להוסיף על הטרפות הוא בא, עוד ראינו מובא מהם ברמ״א ה׳ שבת סי׳ של״ד סך״ו וביו"ד סי׳ קפ"ה ס״ד, עניני תענית על מי שחילל שבת או בא על הנדה, וכן דיני תשובה מרוקח אשר רמז הרב המגן אברהם עליהם סוף ה׳ ר״ה סי׳ תר״ג, וכל ענינים אלו הם חדשים אצלנו אין להם זכר לא לבד בגמרא ואגדה, רק לא נמצא מזה זכר בפיסקי הספרדים, וכבר העיד רבינו הטור או״ח ה׳ ר"ה סי׳ תקפ״ה שהאשכנזים זריזים במצות יותר מבני ספרד, וז״ל עוד מנהג באשכנז שגדולי העיר מקדימים לתקוע כל מי שזריז בו יותר, מה שאין כן בספרד שבורחים מן המצות, עד שצריכים לשכור אחד מן השוק ע"ש, וע׳ תשובת הרא״ש כלל עשרים דין ך׳ מובא במרן בית יוסף טור יו"ד סי׳ פ״ב לענין אכילת הציגויניע כ׳ בזה הלשון, ודע כי אני לא הייתי אוכל על פי מסורת שלהם — היינו בני ספרד — כי אני מחזיק מסורת שלנו וקבלת חכמי אשכנז, שהיתה התורה ירושה להם מימות החורבן, וכן קבלת רבותינו הצרפתים יותר מקבלת בני הארץ הזאת — היינו ארץ ספרד שתקע הרא״ש שם אהלו בסוף ימיו - הרי שנתן יתרון למנהגי ומסורת מדינות אשכנז על בני ספרד, וע׳ עוד תשובת הרא״ש כלל חמשים וחמשה סי׳ ט׳ מה שהשיב לר׳ ישראל כ׳ ויש לי כל בסברא אמתית של תורת משה ככל חכמי ספרד, אע״פ שלא ידעתי מחכמה חיצונית שלכם וכו׳, ובכל זאת אנו רואים בהרבה הוראות קבועות שנאסרו מפי חכמי המשנה וגמרא, והספרדים יאמרו לנהוג אחר מורישי הקבלה, והאשכנזים המה המקילים ואומרים שאין דינים הללו נוהגים בזמנינו זה, כמו בענין היתר כיבוי הדליקה שנפלה בשבת, כ׳ הרמ״א בה׳ שבת סי׳ של״ד סכ״ד בשם תרומת הדשן ואור זרוע דבזמנינו שאנו דרין ביניהם ויש חשש סכנה מותר לכבות והזריז הרי זה משובח, וכן היתר הסחורה עמהם ביום אידם שנאסר מדין המשנה, ומ״מ כ׳ התוס׳ והרא"ש ריש ע״ז דבזמנינו מותר דחוששין לאיבה, וע׳ רמ״א חושן משפט סי׳ ע״ג סי"ד וסי׳ שס״ט ס״ח דהמלוה על המשכון אין יכול למוכרו רק אחר עבור שנה תמימה דכן הוא דינא דמלכותא והוא בשם רבינו פרץ, וע׳ עוד בחו"מ סי׳ שנ״ו ס"ז דהכי נהיגי עכשיו להחזיר כל גניבה אפילו אחר יאוש ושינוי רשות משום דינא דמלכותא, וע׳ עוד חו״מ סי׳ ת״ט אחר שהעתיק המחבר דין הגמרא שמובא ברי״ף ורמב״ם דאסור לגדל כלב רע בתוך ביתו, סיים הרמ"א שם בשם הגהות אלפסי דהשתא שאנו שרוים ביניהם בכל ענין שרי, ופוק חזי מאן עמא דבר ע״ש, ומאין בא זאת שהאשכנזים המחמירים והמדקדקים בכל ענין הוראה, יקילו בענינים אלו אפילו נגד חכמי התלמוד:

והטעם בזה נודע לכל מי שמתבונן בקורות אחינו בני ישראל במדינות אשכנז בימים הקדמונים, נגד מעמד עם ישראל במדינות ספרד, הנה רואה כי בספרד תחת ממשלת הערביים היו עמנו ישראל עצומים מאד במספר, ומעוטרים בתורה ובחכמה ועושר רב, והיו חשובים וספונים בעיני המלך והשרים, ממולאים כל טוב, היה להם נחלת שדה וכרם, ומקצתם היו ממונים על הפקודה, עושים מלאכתם בבית המלך, והיה מלאכתם עיקר והמסחר טפל, ולא היה איבה גדולה בין העמים ועמנו, ולא היו חושדים אותם בזדונות הנזכרות רק היו אהובים וחשובים וספונים אצלם, אולם מנת אחינו במדינות אשכנז, היה רע ומר וסגרו עליהם הפתח, ולא נתנו להם אחוזה ושארית בארץ, ולא הניחו אותם להסתפח בנחלתם, מעונים ומעותדים לכל מקרה ופגע, ואין להם שיור רק המסחר והלואה, כנודע, א"כ ההכרח לא יגונה והוצרכו להתנהג בדרך הקצר אשר הונח להם, אע״פ שיש בו צד איסור ג״כ, והחכמים בראות את אחיהם כי ברע הם, ומעמדם במדינות הללו איננו על צד היותר טוב, הניחו להם מנהגם מפני החששה דאדם בהול על ממונו ויתירו לעצמם יותר, וע׳ בטור (יו״ד סי׳ קנ״ט בשם התוספות) דהאידנא מותר להלוות לעכו"ם בריבית מפני שכל עסקינו היום רק בהלואה עמם ע״ש, ומי שמתבונן בקורות ישראל במשך זמן בעלי התוספות והרא״ש והטור יבין בנקל טעם ההיתר, כי לא השאירו לנו שום דבר רק הלואה לבד, וגם מפ״ז הקילו בהרבה ענינים נגד הדין מפני חשש איבה ושנאה ג״כ, והספרדים השאירו דיני הגמרא בכל תוקף מפני שלא הי׳ מוצאים שום הכרח להתנהג שלא כתורה:

תוכן העניינים

דרכי הוראה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה