אור ברסלב
דרכי הוראה א › פרק א

דרכי הוראה· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

א · פרק א

א

כלל גדול צריך אתה לדעת, כי לא בכל מקום אשר פסקו בתלמוד הלכה, נוהגים כן במעשה, רק מצינו הרבה פעמים איזהו הלכות צודקות ונכונות לפי דרכי העיון והקבלה, ובכל זאת אין עושים אותם הלכות קבועות למעשה, להנהיג ככה את העם, רק במעשה עושים שלא כהלכה, והמורה צריך לדעת איזה הלכות נאמרים רק להלכה לבד, ואיזו הלכות נאמרו למעשה ג״כ, והברייתא נתנה לנו בזה כלל גדול (בבא בתרא דף ק״ל ע"ב) ״אין למדין לא מפי למוד ולא מפי מעשה עד שיאמר הלכה למעשה״ ובעוד שלא נאמר לו הלכה למעשה, אין מורין כן מפני הספק אולי נאמרה הלכה זאת רק להלכה אבל לא למעשה, וכן מצינו (שבת י״ב ע״ב) הלכה ואין מורין כן וכן מצינו (כתובות י״ד ע״א) הלכה כר׳ גמליאל, ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים ע״ש, וע׳ רשב״ם ב״ב שם שהביא הכלל אשר נתנו חז״ל (נדה ז' ע״ב) אין למדין הלכה מפי משנה, היינו מאותן משניות אשר נאמר שמה הלכה כדברי פלוני, וכן הביא שם הך דירושלמי פרק שני דפאה, אין למדין לא מהלכות ולא מתוספות — היינו תוספתות ע״ש - ומכאן משמע בפשיטות דאימת למדין הלכה למעשה, רק אם נאמר הלכה למעשה, אכן מצינו במקום אחר כלל גדול אשר נראה בתחלת העיון שסותר לכלל זה דהרי (תענית ך״ו ע״ב ובעירובין ע״ב ע״א) מצינו ג׳ חילוקים בהנהגת הוראה, אם אמרינן הלכה כפלוני אזי דרשינן זאת בפירקי ומשמיעים בפרסום תוקף הוראה זאת, ואם אמרינן המנהג כפלוני אזי אין דורשין הלכה זאת ומנהג זה ברבים, אולם ליחיד אשר בא לשאול, אזי מורין לכתחלה כהמנהג שנהגו העם, אכן אם נאמר נהגו העם, שוב גם ליחיד אשר בא לשאול אין מורין כן, רק אין הבית דין צריכים להוכיח העם על מנהגם זה, רק מניחים להם בסתמם ואין אומרים לא איסור ולא היתר, עכ"פ ראינו דסתם ענין שנאמר בו הלכה דרשינן ברבים שיתנהגו ככה למעשה ועיין ג״כ (עירובין מ״ו ע״ב) רש״י ותוס׳ ד״ה מטין אתמר, דאם אמרינן הלכה כר׳ יוסי שוב דרשינן בפירקי ואם אמרינן רק מטין כר׳ יוסי, אזי אין מורין רק להיחיד אשר בא לשאול ואין מגלים ומפרסמים הוראה זאת לציבור ע״ש, וכן מוכח ג"כ בפירוש מן ש״ס ערוכה (פסחים למ״ד ע״ב) אמר שמואל להנהו דמזבני קדירות, אשוי זביני ואם לאו אדרוש לכם כר׳ שמעון דקדירות משהין אותם אחר הפסח, ומקשה הש"ס ולדרוש להו כר״ש, דהא שמענו דשמואל כר״ש סבר לי׳ ע"ש, ולכאורה אם אמרינן דסתם הלכה ג״כ איננה למעשה בלתי אם מפורש הלכה למעשה, א״כ אין מקום לקו׳ הש״ס ולדרוש כר"ש, הרי אפשר אע"ג דשמואל כר״ש ס"ל, היינו רק בהוראה ליחיד, אולם אין הוראה זאת מוכשרת עדיין לפרסמה בהמון, ורק הפחיד אותם שמואל להמוכרים אשר היה מיקרים השער, שאם יתנהגו ככה ליקר השער אזי באופן זה יהיה מוכרח לפרסם ההיתר ברבים6 אלא ודאי דבכל מקום שנאמר הלכה דרשינן גם כן ברבים אף שלא מדוחק, ומפ״ז מקשה הש״ס פסחים ולדרוש להו כר״ש אם ס״ל הלכה כר"ש, דהרי הלכה דרשינן בפירקי וע׳ ג"כ (סוכה ל״ד ע״ב) ובתוס׳ שם, וא״כ איך אמרינן דצריך לומר הלכה למעשה דוקא, אולם המעיין ברשב״ם שם יראה דהכלל דאין למדין מפי הלכות, לא נאמר רק על הלכות שנאמרו במשנה וברייתא, מפני שהלכות אלו עדיין לא נתחקו להוראה, אבל בהלכות אשר באו בדברי אמוראים כלם הלכה למעשה הם, ור׳ יוחנן דאמר כי אמינא לכו הלכה לא תעבידו עובדא עד דאימר לכם הלכה למעשה, מחמיר על עצמו היה ע״ש באריכות, וא״כ לדידן כלל זה דמס׳ תענית, אם אומר לו הלכה ואין מורין כן, אזי הדין דאין מפרסמין כן לרבים, אבל ליחיד אשר בא לשאול מורין כהלכה זאת (ביצה כ״ח ע״ב מנחות ל״ו ע"ב) פרש״י ואין מורין כן לרבים, וע׳ רמב״ם פ״ד מה׳ תפילין הי״ד ורמב״ם פ״ד מה׳ יום טוב ה"ט דדוקא לרבים אין מורין הלכות אלו אבל ליחיד מורין ע״ש, והטעם בכל אלו מפני שהתנה האמורא ואמר הלכה ואין מורין כן, אבל סתם הלכה בלשון אמורא נאמרה אף למעשה ואין הבדל בין יחיד לציבור:

ובאלו הלכות אשר אמרו דאין מורין לרבים כ׳ רש"י הטעם שלא יזלזלו, היינו שחששו החכמים שאם יגיעו הוראות כאלו לאזני העם, אזי יזלזלו בעיקר ויבאו להתיר עצמם יותר מן המורשה וכן מצינו (נדרים כ״ג ע"ב) סבר למדרש בפירקי הדין המפורש, דהרוצה שלא יתקיימו נדריו, יאמר כל נדרים שאני עתיד לידור יהיה בטלים וחפץ לפרסם בהמון, א״ל תנא מסתם קא סתים ואת דרשית לי׳ בפירקי בתמי׳ הרי במכיוון סתם תנא דמתניתין לדין זה למען לא יבאו העם להקל ראש בנדרים, אם ידעו דיכולין להתיר הנדרים שידורו מכאן ולהבא, וע׳ ג״כ (חולין ט״ו ע"א) רב כי הוי מורי לתלמידי הוי מורי כר׳ מאיר, דמבשל בשבת בשוגג יאכל במוצאי שבת, וכי הוי דריש בפירקא הוי דריש כר׳ יהודה, ופרש״י שם שלא רצה להקל לפני נשים ועמי הארץ, אשר יתאספו לשמוע הדרשות ע"ש, והיינו דענינים אלו חמורים או מצד עצמם או מצד שנתקבלו ונתפשטו באומה, ורק יש באלו הדינים איזה פרטים אשר יכולים להקל, והנה לחכמים מביני מדע, אשר יודעים ומשכילים כל דבר לאשורו, המה מבחינים בטעם הדבר מדוע נשתנו איזה פעמים הפרטים מן העיקרים, ולא יקשה להם מאומה אם יראו דחכמים מקילים פעם, ומחמירים פעם אבל עמי הארץ אשר דרכי החכמה נסתרו מהם, המה אם יראו דחז״ל מקילים לפעמים, יבאו לזלזל במצוה ויתירו לעצמם אף אותם ענינים אשר אסרו חז"ל בדינים הללו, ועיין ג״כ (שבת כ״ג ע״א) דמפני זה תיקנו חז״ל ברכה על יום טוב שני של גליות, אע"ג דלא נתקן יו״ט שני רק מפני הספק, וספק דדבריהם לא בעי ברכה, מ״מ שמא יזלזלו העם בקדושת יו"ט שני, אם יראו המון העם דיו"ט שני קל אצלם, עד שאין מברכין זמן עליו, יבאו לחלל אותו גם בעשיות מלאכה, ולהיפוך ראינו דבאותן ענינים אשר קלו מצד עצמם, החמירו רבנן יותר עיין (ביצה ב׳ ע"ב) שבת דחמירי ולא אתי לזלזולי בה סתם תנא כר׳ שמעון דמוקצה מותר, יו״ט דקיל ואתי לזלזולי סתם כר' יהודה דמחמיר ע״ש, ראינו דכל דבר שקל מצד עצמו עשו חז"ל משמרת ונדר יותר, למען לא יפרצו בעיקר, וע׳ (שבת קנ״ג ע״ב) עוד אחרת היתה היינו תקנה אחרת ידעו חז״ל למי שהחשיך לו בדרך, שיוכל להוליך מעותיו פחות פחות מן ארבעה אמות, ולא רצו חכמים לגלות את היתר זה, משום דכתיב כבוד אלקים הסתר דבר ופרש״י מותר להסתיר דברי תורה לכבוד שמים, והיינו שאם יתירו להעם בהולכת פחות מן ד׳ אמות, אזי יבאו להוליכו ארבעה אמות, כי ההמון לא יבינו לחלק בין ד' אמות מצומצם, ובין פחות מזה, ומפ"ז העלימו היתר זה:

עוד חששו חז"ל שלא יהיה דבריהם שיחה בפי הבריות, כי מי שאינו מבעלי תורה אינו מבין לחלק בחלוקים דקים אשר נתלים בהם הוראות כאלו, ולפעמים נראה להם כי הוראות חז״ל המה תרתי דסתרי אהדדי ואמרו חז"ל בכ״מ לא ניתן פתחון פה לצדוקים לרדות, ע׳ (יומא מ׳ ע״ב) עלה בשמאל מהו שיחזור לימין אמר להו אל תתנו מקום לצדוקים לרדות, וע׳ רש״י שם לצדוקים תלמידים החולקים על התורה לרדות ולקפח אתכם בדברים שיאמרו לפי רצונם הם עושים הכל (ע׳ פרה פ״ג משנה ג׳) וע׳ ג״כ (עירובין ע״ו ע״א) אי לגבי׳ דהאי בית לגבי׳ דהאי בית, אי לגבי׳ דהאי בית שער וכו׳, ופרש״י והוי מילי דרבנן כחוכי ואטלולי, ולא ניתן פתחון פה לצדוקים לרדות ע״ש7 והיינו שיהיה הדבר תמוה לרבים אם מורה החכם בענין הסותר עצמו שני הפכים בנושא אחד, וע' (נדרים י״ד ע״ב) האומר לאשתו הרי את כאימא, בתלמיד חכם אין צריך שאלה, ובעם הארץ צריך שאלה, וע׳ (ב״מ ע״א ע״א) דתלמוד חכם שרי בלקיחת רבית מעכו"ם, משום דלא שייך אצלו הגזירה דשמא ילמד ממעשיו, וע' ג"כ (ב״מ ע״ח ע"א) תלמידי חכמים מותרים להלוות זה את זה בריבית, מטעם דמידע ידעי דריבית אסור ומתנה דיהבי אהדדי, וע׳ (תוס׳ ב״ק צ״ט ע״ב) ד״ה מנעך כי רב החמיר בעם הארץ היכי ששחט בטבעת הגדולה, וע׳ ג״כ (מנחות צ״ט ע״ב) אפילו לא קרא ק"ש רק שחרית וערבית, קיים לא ימוש ספר התורה מפיך, ודבר זה אסור לאומרה בפני עם הארץ, מפני החששה הקרובה שעל ידי זה לא יגדל בניו לתלמוד תורה, אחרי שיחשוב שמק"ש שחרית וערבית כבר יצא ידי חובה המוטלת עליו, וע׳ (נדרים מ"ט ע״א) לוליבא דקרא בסלקא לוליבא דכיתנא בכותחא, ודבר זה אסור לאומרה בפני עם הארץ ופי׳ הרא״ש הטעם שיבואו ללעוג על דברינו, ראינו שוב איסור פרסום איזהו דברים מפני החשש שיהי׳ דברי חז"ל אצלם לקלס:

ובהוראות כאלו בודאי אין חילוק בין יחיד לציבור, ואפילו יחיד עם הארץ שבא לשאול באלו אין מורין לו מפני חשש זלזול, ומכאן הוציא דבריו בעל הגהות מיימוני פ״ו מה׳ ת״ת, מובא בש״ע (יו״ד סי׳ רמ״ב סעיף יו״ד) שאסור לחכם להתיר דבר התמוה לרבים, שנראה לרבים שהתיר האיסור ע"ש, ולא נתבאר לנו המקור מאין שאב דבריו, אכן מן האמור למעלה אנו רואין, כי הרבה סוגיות בש"ס הולכות על דרך זה, שאנו מוזהרין על איזה הוראות שלא ליתן פתחון פה לעם הארץ, משני פנים, אחד מפני החשש שיבוא לזלזל במצוה זאת לגמרי, והסיבה השניה כי יאמר התורה נתונה ביד חכמים לעשות עמה כטוב בעיניהם, אוסרים ומתירים כחפצם ועושים בתורה המקובלת כרצונם ויבא ללעוג ג״כ, והש"ך כתב שמה ואפילו בהוראה התמוה לרבים אם אומר להשואל מפני מה הוא מתיר, ומראה פנים ומביא ראיות מן הספר מותר, והנה גם הוא לא כתב שום ראי׳ לדבריו, אכן מן הסוגיות שהצענו למעלה, אנו רואין שגם סברתו זאת מכרחת, דפעמים אמרינן הלכה ואין מורין כן לרבים, אבל ליחיד אשר בא לשאול מורין הוראות כאלו, באין הבדל, בין תלמיד חכם לעם הארץ, ופעמים אמרינן דאצל עם הארץ חיישינן שיבא לזלזל, ואפילו בא לשאול ביחיד אין מורין לו, אלא ודאי דבאופן שיש אפשרות להסבירו ליחיד השואל בטעם וסברא, אז מורין לו בביתו כפי הדין, ואם אין אפשרות להבינו הענין שלא יהיה תמוה בעיניו, אזי אסור להורות אפילו ליחיד, וזה הטעם ג״כ אשר מצינו (יו"ד סי׳ צ"ב) דבערב שבת מקילים אם נפלה הטיפה שלא כנגד הרוטב, (וכ׳ הטורי זהב ס״ק כ"ב) בשם מהר״ם מינץ, דנוהגין לומר להשואל מפני מה הוא מתיר עתה ע"ש, והטעם שלא יהיה הדבר תמוה בעיניו, מדוע מחמיר בחול: עכ״פ העולה מן המקובץ דאסור לפרסם איזה הוראת בציבור וברבים, והרבה פעמים בהוראות התמיהות אסור להורות אפילו ביחיד השואל, אם הוא עם הארץ והטעם בכלם משום שלא יזלזלו בעיקר הענין או שילעגו על דברי חכמים:

ומזה הרגילו ג״כ פוסקים ראשונים ואחרונים להשתמש בלשון זה על הלכות מיוחדות, שאין לפרסמם בפני עם הארץ, (רש״י חולין י״ב ע״א) דהדין בנאבדה הריאה כשרה הבהמה ואין מפרסמין דבר זה ע״ש, מפני החששה אם יהיה נודע הדבר להעם אזי יבואו לאבד הריאה בידים, וע׳ רש״י (תענית י״ג ע"א) ד״ה כשאמרו דבלילי ת"ב מותר בעשיות מלאכה ואין מפרסמין הדבר, וע׳ רמ״א (יו״ד סי׳ קכ״ד סעי׳ ך״ד) דמגע עכו״ם שלא בכוונה כשר אף לשתיה, ואין מפרסמים דבר זה לפני ע״ה, וע׳ בש״ך שם ס"ק ע״א, והיינו שחוששין שאם יגיע דבר זה לאזנם יבואו להקל בכל מקום בסתם יינם, ואף בנגיעה בכוונה, כי אין אצלם כור הבחינה להבדיל בין דבר שנעשה בכוונה שלימה או לא, וע׳ ג״כ (רמ״א יו״ד סי׳ ק"ס סעיף ט״ז) ריבית על ידי שליח מותר משום דאין שליח לדבר עבירה, ושוב לא הוי רבית הבא מיד לוה למלוה. ואין מפרסמים דבר זה לעם הארץ, והיינו ג״כ מפני הטעם שאם יראו דמותר רבית בישראל, יתירו לעצמם אף לא באמצעות שליח, וע׳ ג״כ נודע ביהודה מהדורא בתרא חלק או״ח סי׳ צ״ט לענין גלוח בחול המועד, שערערו עליו גדולי הדור על שתלה עצמו בשיטת רבינו תם, נגד כל הפוסקים ראשונים ואחרונים וכ׳ וז״ל אבל כאשר עיינתי שהדור פרוץ טוב יותר לפרסם היתר הנ״ל, והטעם כמוס עמדי ולא אוכל לגלותו ואם יפצור לא אשיב, ואני שוקל הדבר בדעתי כמאמר ר׳ יוחנן בן זכאי אוי לי אם אומר, וצריך אני ג״כ להעלים מה שהעלימו הם, וסודו אשר רמז הרב הנו״ב הנה רמז אותו הרב הזה במקום אחר וגילה טפח וכיסה עשרה טפחים בשו"ת נו"ב מה״ת חיו״ד, והגאון מוהר״מ סופר זצ״ל אבד"ק פרעשבורג רמז לי זאת במכתבו, וכ׳ אלי בזה הלשון מוטב היה שלא לפרסם, שלא ליתן פתחון פה לאלו המשחיתים בתער, וגם אנכי חשבתי למשפט שלא לגלותו כמאמרם ז"ל (שבת צ״ז ע"א) עתיד ליתן את הדין התורה כסתו ואתה מגלה:

תוכן העניינים

דרכי הוראה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה