אור ברסלב
דרכי הוראה א › פרק שביעי

דרכי הוראה· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

א · פרק שביעי

פרק ששי

נשוב עתה לעניני המנהגות של מה בכך או לאיזה מנהגי בית הכנסת, אשר אמרנו למעלה כי ביטולם בפרסום מזיק מאוד, מצד שהעם נצטרפו על ידי זה לדעת אחרת, ויבאו לחשוב כי כל המצות והדינים תלויים רק ביד ב״ד, לעשות בהם כטוב בעיניהם, ועתה אראך הטעם מדוע הרבה מהם נתבטלו מאליהם ולא הצריכו לעמוד עליהם למנין לבטלם, אף אם היה לנו ב״ד, רק מתחלה נחקור מה המה המנהגים, ומה עסקם אצלנו, וההבדל אשר בין המצות וההלכות המיוסדות, ובין המנהגות כאלו, וצורך הנחתם בהתנהגות העם:

דע כי אחינו בני ישראל מצויינים היום בין העמים על שני פנים שונים, אחד מצד שהם בעלי דת מיוחד, ונפרדים בשרשי האמונה משארי בעלי הדת, ועוד נבדלו שהיו עם מיוחד בימים קדמונים בשפה נפרדה, ונימוסים מיוחדים, עת גרו בארץ יהודה וישראל, וכן לעתיד במהרה בימינו אנו מחכים, כי נוסף על התקוה הנכונה שיבנה בית המקדש ותחזור הנבואה ובית דין הגדול בישראל, להחזיר עטרת תפארת התורה, וקיום כל המצות לאיתנם הראשון, עוד אנו מקוים ומיחלים כי ישיבו עם ישראל להיות ממלכה בפני עצמה, בארץ ישראל אשר היתה לאבותינו ולנו למורשה, ועל הבדל הזה כבר התעוררו חז״ל (בירושלמי פרק חמישי מן מעשר שני) על מה שאמרו שמה במשנה דהתקינו אימת שיבנה בית המקדש. תחזיר תקנת עיטור הפירות כמות שהיה, ואמרו שם אמר ר׳ אחא זאת אומרת, שבית המקדש עתיד להבנות קודם למלכות בית דוד ע"ש, וע׳ בתוי״ט במשנה ראשונה פ״ה דמעשר שני, ראינו דגם חז״ל הבדילו בין ענין החזרת התורה שהוא בכלל בנין בית המקדש, ובין החזרת האומה אשר הוא בכלל החזרת מלכות בית דוד, והורונו חז״ל שתהיה גאולה העתידה, כמו שהיה בבית שני בנין בית המקדש תחלה, ואחר כך שבו לממלכת מיוחדת תחת החשמונאים:

ורק מפני שאין אפשרות להחזרת המקדש, בהעדר הנביאים, אשר צריכים להעיד על מקום המקדש, והמזבח, ושאר דברים אשר נשתכחו, ובפרט להעיד על המשפחות המיוחסות בכהנים, שלא נתערבו במשך הזמן הארוך, עיין (זבחים ס״ב ע״א) שלשה נביאים עלו עמהם מגולה, אשר העידו על דברים הנחוצים הללו ע"ש, ועתה שאין אתנו נביא וחוזה, הנה אצלנו עיקר ושורש באמונה שאליהו זכור לטוב, אשר לפי קבלתינו האמתית עודנו חי בגנזי מרומים, והוא הנביא אשר היה חי בזמן הנביאים, והוא יקדים למשיח והוא יחזיר ב״ד הגדול, והוא יעיד בכח הנבואה אשר בקרבו על הדברים הנעלמים ונשכחים במשך הזמן הארוך:

והנה בגלותינו, אנו מחזיקים בתורה ומצות, מצד כי אנחנו בעלי דת מיוחד, אוחזים באמונת אבותינו, וכן מצד השני אף כי אנחנו היום בגולה, ותמנו להיות עם מיוחד, ונצטוינו מפי חז״ל שבעוד שאנו נכנעים תחת איזה אומה שתהיה, אנו מוכרחים לעמוס הסבל על שכמנו, לשאת בעול המוטל עלינו ולהאזין ולהקשיב בכל עת להמושל בכל אשר יצוה, וגורל האומה והממלכה אשר אנו גרים שמה, צריך שתהיה מנת חבלנו גם כן, אם לטובה ואם לרעה, לשמח בשמחתם, ולקחת חבל ביגונם, בכל זאת הטילו חז״ל עלינו לחובה, לעשות זכר ואות גם להחזרת המלוכה והאומה, ונוסף על הכרח שפה עברית באיזה תפלות, כברכת כהנים וכדומה, נצטוו ג״כ על לימוד לשון הקודש14 והוא גם כן מצד זה למען יהיה לנו דבר מצויין בין העמים, ולמען חזק מיתרי האהבה והאחוה ביניהם ולמען יוכלו בנקל להכיר זה את זה, ועוד עשו איזה הנהגות בגלוי ובפרסום, אשר מיועדים להחזיק חיי האומה בחיי החיצוני, וכל אלו התנהגות בבית הכנסת ובקיבוצים בשעת נשואין המה על דרך שהזכירו חז״ל בירושלמי בעבודת בית המקדש שהיה הרבה עשיות לעשות פוימפע לדבר (ירושלמי פ״ב דיומא):

והנה המצות או אפלו עניני דרבנן, אשר באו לעשות, גדר ומשמרת אל ההלכות הקבועות ומיוסדות, המה אותות חיצונות, באו לעורר הנפשות על דיעות אמתיות ממציאות יתעלה ואמיתיות ההשגחה וכדומה, ומפני זה עומדים לנצח ולא יוכלו להשתנות בשום פנים, וכמו שהדיעות המה אמתיות נצחיות, ולא ישתנו בשום פעם, כך המצות אשר באו לקיים ולהחזיק הדיעות האלו אצלנו, גם כן המה בלתי משתנים, לא כן המנהגים אשר ראינו כי מצד עצמם הם דברים של מה בכך, וגם אינם מיוחדים לעורר העם על דיעות אמתיות ונצחיות רק מוכשרות לציין קיום האומה בחיי החיצוני להחזיק ביחד האברים הנפרדים, אבל לעצמם אינם מכוונים מאומה, ולא באו רק לסבב קיום האומה, שיתנהגו אנשי האומה בחיי החיצוני בדרך וסדר מיוחד, ובכל עת אשר אנו רואים את התועלת הנמשך מהם כי משיגים על ידיהם המטרה הנאותה אזי טוב ונכון להחזיקם, אולם אם רואים אנחנו בזמן מהזמנים שלא נתפשטו המנהגים הללו באומה והמה רפויים אצלם, אזי בטלים מעצמם, אחרי שאנו רואים ומכירים, שאינם מוכשרים לעבודתם ואין מצליחים בשליחותם, ואין להם כח ועוז להתקיים בעם, ואפילו אותן הדברים שנתפשטו באומה אז בשעה שהתחילו להנהיג אלו המנהגות, ואחר כך התרשלו בהם העם, הנה גם בזה האופן בטלים ומבוטלים, מפני שלא באו רק לצורך קיום האומה, ואם העם אינם חפצים בהם בטלה הסיבה והמסובב כיון שאין מועילים להנחות המבוקש אל המטרה המכוון מהם:

כלל הדברים, המצות המה עוזרות ומסייעות במה שמתיחס לטהרת הדת לבד בחיי הרוחני, והמנהגות אשר נעשו על פי הרוב בפרסום ובגלוי בבית הכנסת או בשעת נשואין וימי החג, המה מקיימות את האומה בחיי החיצוני לבד לעשות זכר לימים יבאו בימי המשיח שתחזור לעתיד הממלכה אלינו בארץ אבותינו, ואלו המנהגים המה כמו המלח המקיים את הבשר, שלא יתקלקל במשך הזמן, כן מנהגות קדומות באו בפרסום לפעול אצל המון העם חיזוק מיתרי האומה והאחוה, בין אחינו המפוזרים, וכל זמן שהעם נוהגים במנהגות כאלו, וקבלו עליהם להתנהל בפרסום אחריהם, אזי חלילה וחס לאיש פרטי להקיל בהם, ולהרוס הבנין כי גורם על ידי זה להפסיק חיי האומה, אשר מנהגות אלו באו לזכר וחיזוק על ידי הרשומות החיצוניות, וכיון שהכו שורש בלב העם מנעוריהם קשה להפרידם מן המורגל, ובלי ספק לא יטו בזה מני אורח המסולל להם מאז, וכבר כתב החכם הגדול מהו׳ ישר מקאנדיא שבזה נשתבחה בני אומתינו כי המה עם קשה עורף, ולא נקל להם לעזוב הענינים הישנים, אשר הורגלו בהם מני אז, לכן נתנו חז"ל כלל גדול כי העיקר בהתנהגות כאלו, רק להשגיח אם נתקבלו ונתפשטו באומה, ואם ראינו שנמשכו אצלנו זמן ארוך ועמדו נגד מרוצת הזמן המכלה הכל, הנה בלי ספק כח רוחני יש בהם, אף אם נעלם תועלתם למראה עינינו בכל זאת קיומם והתפשטם באומה בעצמם יתנו עדיהם ויצדקו, כי אתם העוז להתקיים באומה ולפעול גם כן חיזוק בחיי החיצוני מן האומה, והאיש אשר עומד על המצפה חלילה לו להרוס לבטלם, אף שאין נכבדים מצד עצמם מכל מקום בלי ספק המה רבי התועלת מצד פעולתם אצל העם, ואם נתבטלו מעצמם שוב אפס כחם ואינם לחוב עלינו, כי עמידתם נערך בכל עת לפעולתם ובהעדר המסובב המבוקש נפסק ג״כ הסיבה: אולם כל זה רק במנהגות סתמות, אשר אין מגיע מהם הפסד לאמונה הטהורה, ואף אותן שהזכרנו למעלה כמו שאין מתחילים בשני ורביעי, ואין נושאין אשה רק במילוי הלבנה, או בשחיטת התרנגולת שקראה כתרנגול, או בעניני כפרות, אף שיש בהם ריח מעונן וניחוש ודרכי אמורי (עיין יו״ד סי׳ קע״ט), הנה זה היה בזמן הש״ס בעת שהתחילו העם להנהיג ככה, אבל עתה אין עושים העם אלו הדברים, מפני דרכי האמורי, רק משום שכבר נהוג עדיין אצלם מזמן קודם, או מצד שנקבעו עליהם לחובה, מפני שעמודי ההוראה הב״י והרמ"א הביאם בש״ע, ואם אמרו הלכה מוחלטת, כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי אמורי (חולין ס״פ כיסוי הדם) מכ״ש באלו אשר נקבעו אצלנו מאז ונתפשטו בהמון, דאין בהם חשש דרכי אמורי: אבל שארי המנהגות הגרועות, אשר יש בהם דרכי אמורי וריח עבודה זרה ואין נזכרים בשום ספר מספרי חכמי ישראל רק נהוגות בתחלה מנשים וטפשים, באלו אפילו מצאו להם מקום באומה החובה על החכמים והמורים שלא יניחו ולא ישקטו בזה רק יחישו לשרש אחריהם, עיין מורה פ״ז לשלישי שכתב בזה הלשון, ודע שרושם הפעולה נשארה עד היום, ופרסומה עדיין בעולם, הלא תראה המילדות יקחו הנערים הקטנים בחתול, וישימו עשן בלתי טוב הריח על האש, וזה מין העברה באש בלי ספק, אין מותר לעשותו, והסתכל רוע ערמת נותן זה הדעת, איך השאירו וקיימו בזה הדמיון, עד שעמדה כנגדו התורה אלפים מן השנים, ולא נמחח זכרו ועומד עדיין רשומו ע"ש, וגם בזמנינו ובמדינתינו נמצאו עדיין רושמים ממנהגים גרועים, אשר אין ספק אצלי כי כלם ממעיין נרפש נובעים, ממה שנתערבו ולמדו מעשיהם בימים הקדומים, בזמן שהי׳ האומות עדיין עובדים כוכבים ומזלות, והחוב מוטל על כל מי אשר בידו למחות לעקרם לבלתי ישאר מהם זכר ושורש וענף, כי לא לבד שאין גורמים ומסייעים לקיום האומה, נהפוך הוא מחישים אבדן האומה והשחתות הדיעות הטהורות, והמדות הצרופות והיקרות, אשר נטעה על לוח לבבנו התורה הקדושה, ואם המנהגות הטובות אשר נקבעים אצלנו מפי הקדמונים אשר פקחו עין להטיב שאריתנו המה כמלח שעסקו לקיים הבשר זמן ארוך, הנה יתכן על המנהגים הנתעבים והרעים שאלת סבא דבי אתונא מלחא כי סרו במאי מלחו לי׳ (בכורות ח׳ ע״ב)15 כי מנהגים גרועים אשר יסודתם במשפט קודם מבעלי הצבא, המה מכלים כל נתח טוב אשר לנו למנה על פי החינוך על דרכי התורה, והתורה הזהירה אותנו על הניחוש והכישוף וכתבה תמים תהיה עם ה׳ אלקיך לא תנסה, אבל במנהגים סתמים, אשר אין להם שום יחס היותר רחוק לדרכי אמורי וכישוף וכדומה, ואפילו הם בעצמם המה דברים של מה בכך, בכל זאת אם נהוגים באומה, אזי אסור לבטלם בפרסום, כי יגרום למחלוקת עצומות והסכנה מפחדת כי יחלק העם לחצי על ידי זה כמו שהזכרתי כי המון העם אינם מבחינים בין הלכה ובין מנהג, וגדול כח המנהג אצלם מכח הלכה ברורה, לכן אם נתבטלו מצד עצמם אזי בטלים ומבוטלים ואין לקיימם בחזקה, אולם בעוד שעדיין בתוקפם אסור להרסם, וזה מה שרצינו לבאר עתה:

נשלם מאמר ראשון:

צבי הירש חיות חופ״ק זאלקווא והגליל

תוכן העניינים

דרכי הוראה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה