דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
קונטרס אחרון להלכות שחיטה · לסימן ד
בתב"ש סקי"ז הביא דברי נה"ך במ"ש דהוי ז"נ וזל"ח וכופין על מדת סדום והשיג עליו דזה הוי חסר כיון שיצטרך להטפל ביין חבירו ע"ש ואני תמה שלא הביאו מתשו' מהרי"ק שרש קי"ב בדין נשבע לפרוע בעיר פלוני ורוצה לפרוע בעיר אחרת והביא ממרדכי פ"ק דב"ק בשם ראבי' שפסק דכופין על מדת סדום ואפי' לר"י שפוסק שם דאין כופין מודה בכה"ג דעדיף טפי שהרי בכמ"ק בתלמוד אומר כגון זו כופין עמ"ס ואפי' במקום דאיכא טורח וגם אפשר שיבא לידי הפסד כההוא דכתובות ק"ג דאינו ודאי שימצא וגם מדנקט כגון זו יש ללמוד גם דבר שאינו דומה לגמרי וכו' ע"ש וע' בש"ך חו"מ סי' ע"ג ס"ק כ"ז מ"ש על יתר דברי מהרי"ק שם [והראוני נכדי ני' באס"ז כתובות ק"ג שמוכח מדבריו כהמהרי"ק ע"ש ויש לדון בזה וקצרתי] אבל יש לתמוה ע"ד מהרי"ק מהא דפסק המרדכי והובא בחו"מ סי' שי"ב ס"א בהג"ה גם יש להעיר מהא דחו"מ סי' קנ"ד סי"ג ובב"י בשם ריב"ש דמפורש דבמקום טורח אין כופין עמ"ס אבל תלמידי האברך החריף ובקי מו"ה יהושע נ"י העיר מדברי הגמ"ר דקידושין שהובא בד"מ חו"מ סי' קנ"ה אות ו' ורמוז בהג"ה שם סכ"ב וסמ"ע סק"נ דצריכים בני הכפרים לעקור דירתם ולהיות תחת השר משום דכופין עמ"ס ומוכח כמהרי"ק והראיתי לו במהרי"ק שרש ב' שהביא ג"כ דברי הגמ"ר הנ"ל להלכה וע' בשו"ת בש"ר סי' ק"ס בשם ר"נ שסותר כל דברי הגמ"ר ופסק להיפוך ובהגהת ריד"מ הביא בשם כמה גדולים שפסקו כן אך לפ"ז יסתרו פסקי השו"ע זא"ז ולכאורה י"ל לפמש"ל סי' א' לצדד דהילוך לא הוי טרחא אבל נראה דליתא דעקירת דירה ממל"מ לכ"ע הוי טרחא וכדאי' במ"ק י"ג דאין מפנין מחצר לחצר במועד ומבואר במרדכי שם ובב"י או"ח סי' תקל"ה דטעמא משום טרחא [ויעוין בפסחים דף פ' ע"א מאן ציית דעקר סיכי' ומשכני' ורהיט ופירש"י מי ישמע לנו להטריח וכו' ובתוס' שם כתבו דהך פרכא ליתא למ"ד דרך רחוקה מאסקופת העזרה ולחוץ וגדולה מזו מצינו בב"ר פל"ב ולפום דאמרין אינשי מבית לבית חלוק מאחר לאתר נפש ברם את לא נפש את חסר ולא ממון וכו' הרי דבפינוי ממל"מ איכא חסרון ממון ולכן נראה דעיקר טעמו של הגמ"ר מפני שכ' שם וז"ל ועוד וכו' דדמ"ד ע"ש ואף דהח"צ סי' ע"ג הוכיח מחולין מ"ט דהיכי דנקט ב' טעמים העיקר כטעם א' ושכ"ה גם בפוסקים אבל אני מצאתי ראי' מש"ס דמכות ח' ע"א היינו דקאמר להו ועוד וכו' ופירש"י דהדר בי' מטעם ראשון א"כ מוכח דהעיקר הוא כטעם ב' וזהו כונת תוס' שבת י' ע"א ד"ה טריחותא וכתובות צ"ה ע"א ד"ה התם וכו' דבכמ"ק בש"ס לא חייש לשנויי אלא קושיא אחרונה ע"ש וא"כ לדינא לא קיי"ל כמהרי"ק וצדקו דברי התב"ש. ועמ"ש בחיבורי לחו"מ בקת"ע לסי' רל"ז אות ב' לחלק בעניני טרחא והבאתי מהרא"ש במו"ק וט"ז או"ח סי' תקל"ט סק"ד דדרך מו"מ לא מיקרי טרחא הרבה ולפ"ז גם בנידון דהנה"ך ותב"ש י"ל כן וצ"ע וע' תוס' יבמות קי"א ע"ב בד"ה לאחר וכו' דבמקום זילותא אין כופין עמ"ס וכ"ה בש"ס דב"ק ק"ב פ"ב וא"כ אם אין כבודו בכך להטפל במכירתו לכ"ע אין כופין והרי אפי' השבת אבדה לא חייבה תורה בכה"ג וי"ל דיוכל למכור ע"י סרסור וע' ירושלמי רפ"ג דב"ק בשור שעלה ע"ג שור חבירו ושמטוהו בעלים ומת דפטור ולא יכיל למימר אלו שבקתי' הוינא יהיב לך נזקך וכו' לא כל כמינך שאהא מחזר עמך על בתי דינים וע"ש בפ"מ דמשום טרחא מיחשב פסידא ועביד אינש דינא לנפשי' ומוכח דטרחא הוי פסידא ואולי משום זילותא דבי דינא הוא וכמש"ל דבכה"ג לכ"ע דמי לפסידא וע' סנהדרין מ"ה ע"ב וב"ב ט' פלוגתא אם בזיון גרע מצערא וע' בכס"ד סי' ר"פ וע"ע בירושלמי פ"ד דכתובות הי"ד אנשי גליל חסו על כבודם ולא על ממונם אנשי יהודא חסו על ממונם ולא על כבודם וע"ע בשו"ת שבסו"ס תוה"ש שהוכיח מב"ק קי"ב דממון חביב מכבוד דהא שליח ב"ד נאמן לשמתא ולא לפתיחא ע"ש ולפ"ד ירושלמי י"ל דהכל לפ"מ שהוא אדם ועתוס' כתיבות ע"ה ע"א ד"ה אי הכי וכו' בבעל ל"ש זילותא לילך שרגיל ללכת לב"ד כל שעה לצרכו ע"ש ומשמע דאינו זילותא כ"כ ואפי' באשה דבושה לבא לפני ב"ד כדאי' ביבמות מ"ב (ופ' תוס' ב"ב קמ"ז ע"ב ד"ה המוכרן) מ"מ מצינו בכתובות צ"ו ע"א חילוק בין צנועה לפרוצה. וע' רש"י פסחים י"ג א' ד"ה נשקלי' וכו' למ"ל לטרוח ולילך בשוק וכו' מוכח ג"כ דלילך למכור בשוק הוי טרחא אבל מ"מ י"ל דלא מיקרי טרחא הרבה: