אור ברסלב
דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א קונטרס אחרון להלכות שחיטה

דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון

קונטרס אחרון להלכות שחיטה

סימן כח

לפתיחה

בפתיחה אות כ"ב הארכתי בענין סמוך מיעוטא לחזקה ובהא דיליף ר"א משחיטה דאזלי' בת"ר אעתיק מה שאמרתי בענין זה בעזה"י דרוש לשה"ג בסוגיא דפסחים ע' ע"ב יען שנוגע גם למ"ש בפנים סי' י"א ולפתיחה אות ג':

תניא יהודה בן דורתאי פירש הוא ודורתאי בנו והלך וישב לו בדרום אמר אם יבא אליהו ויאמר להם לישראל מפ"מ לא חגגתם חגיגה בשבת מה הן אומרים לו. תמהני על ב' גדולי הדור שמעי' ואבטליון שהן חכמים גדולים ודרשנין גדולים ולא אמרו להן לישראל חגיגה דוחה את השבת. אמר רב מ"ט דב"ד דכתיב וזבחת פסח וכו' צאן ובקר והלא אין פסח אלא מן הכבשים ומן העזים אלא צאן זה פסח בקר זו חגיגה ואמר רחמנא וזבחת פסח (ואיתקוש חגיגה לפסח תוס' שם) אמר רב אשי ואנן טעמא דפרושים ניקו ונפרוש אלא קרא לכדר"נ הוא דאתא דאר"נ אמר רבה בר אבוה מנין למותר פסח (שהפריש פסחו ואבד או הפריש מעות והוזלו פסחים ונותר מן המעות) שקרב שלמים שנא' וזבחת פסח וכו' צאן ובקר וכו' אלא מותר פסח יהא לדבר הבא מן הצאן ש ומן הבקר. עכת"ד הסוגיא:

א ויל"ד אמאי נקט שישב לו בדרום דלפירש"י הול"ל שהלך למרחוק מירושלים וכבר העירו המפרשים בזה (ב) יל"ד על אמרו אם יבא אליהו וכו' דכיון דקרא קדריש דחגיגה דו"ש אין זה תלוי באליהו וכל ישראל מחויבים לקיים דת תוה"ק (ג) יל"ד על אמרו ויאמר להם לישראל כי מלת להם מיותר דהול"ל ויאמר לישראל (ובפשי' י"ל משום דאליהו עצמו הא אין עליו חיוב קרבנות כלל וע' פסקי מהרא"י סי' ק"ב ולז"א ויאמר להם וכו) (ד) יל"ד על אמרו תמהני על ב' גדולי הדור שמעי' ואבטליון. מה נ"מ אם הם גדולי הדור וגם הלא על כל חכמי ישראל יש לתמוה בזה וגם מה זה שמנה ושילש בשבחם שהם גדולי הדור וחכמים גדולים ודרשנין גדולים. וכל אלה אך למותר כיון דהאי דרשא דהיקשא מובן לכל וגם יל"ד על אמרו ולא אמרו להן לישראל כי מלת להן מיותר (ה) יל"ד בהא דאמר רב אשי ואנן טעמא דפרושים ניקו ונפרוש מהו לשון ואנן דמשמע דאחרים יכולים לפרש טעמו רק הם א"י לפרש. ונראה לבאר בעזה"י. ונקדים עוד סוגי' דפסחים (ס"ו ע"א) ת"ר הלכה זו נתעלמה מבני בתירה פ"א חל י"ד להיות בשבת שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה שבת אם לאו אמרו כלום יש אדם שיודע וכו' א"ל אדם א' יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששימש שני גדולי הדור שמעי' ואבטליון ויודע אם פסח דו"ש אם לאו וכו' וא"ל נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד מה מועדו האמור בתמיד דו"ש (דכתיב עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה) אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת (א) ויל"ד על אמרו שכחו ולא ידעו שהוא כפל לשון ומשמע שכבר ידעו ואח"כ שכחו ומה נ"מ בזה לענינינו (ב) יל"ד על אמרו אדם א' יש שעלה מבבל מה נ"מ בזה אם עלה מבבל (ג) יל"ד על אמרו והלל הבבלי שמו מה נ"מ איך שמו ושנקרא על שם מקומו (ד) יל"ד על אמרו ששמש ב' גדולי הדור שמעי' ואבטליון וג"ז אך למותר (ה) הביא הפ"י בליקוטיו קושית העולם למה הוצרכו לגז"ש דמועדו הרי לעיל דף נ"ט ע"ב רמי לי' ר"ס לרבא כתיב לא ילין לבקר זבח חג הפסח הא כל הלילה ילין והכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט א"ל כבר רמיי' ניהלי' ר' אבא בר חייא לר' אבוה ושני לי' הכא בי"ד שחל להיות בשבת עסקי' דחלבי' שבת קרבין ביו"ט, א"כ מוכח מהך קרא דפסח דו"ש והו"ל למידק מזה ולמ"ל הג"ש. (וא"ו) הקשו בתוס' שם דף ס"ו ד"ה מה מועדו וכו' דבמנחות ע"ב דרש דשתה"ל דוחה שבת מתקריב תקריב אפי' בשבת והו"ל למילף מגז"ש דמועדו ואי ל"ל הך גז"ש מנ"ל דפסח דו"ש (ז) הקשה בשו"ת רח"כ חאו"ח סי' ט"ז על אמרו ויודע אם פסח דו"ש אם לאו כי סיום זה שאמר אם לאו הוא אך למותר:

וליישב כ"ז נקדים סוגיא דסוכה (כ"ה סוע"א ורע"ב) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם אותם אנשים מי היו, נושאי ארונו של יוסף היו דברי ריה"ג רע"א משאל ואלצפן היו שהיו עוסקים בנדב ואבוהו ר' יצחק אומר אם נושאי ארונו של יוסף היו כבר היו יכולין ליטהר אם מישאל ואלצפן היו יכולין היו לטהר אלא עוסקין במת מצוה היו שחל ז' שלהן להיות בע"פ וכו'. ויש להבין מה פריך ר' יצחק דלמא ע"י שוגג או אונס לא נטהרו מקודם ובאו לשאול מה יעשו וכבר העיר בזה הריטב"א שם ונדחק בישובו ונראה ליישב דהנה הראב"ד בפ"ו מהל' ק"פ ה"ב כ' דהך קרא מיירי ששחטו וזרקו עליהם קודם טבילה והזאה והם טעו וסברו דשוחטין וזורקין על טמא שרץ כיון שראוי לערב וגם הם יטבלו ויזו עליהם אח"כ והביא ראי' מדכתיב אנחנו טמאים לנפש אדם וכו' ואם לאחר טבילה והזאה מה טומאה הוה בהו ובכ"מ פי' דלהראב"ד מ"ש לבלתי הקריב היינו שלא יעלה להם הקרבן שכבר הקריבו ע"ש ולכאורה ק' לפמ"ש השי"ק על הירושלמי סוף עירובין ובתשו' ח"ס חאו"ח סי' קע"א בשם הסמ"ג דגזירת הזאה בשבת משום שמא יעבירנו ד"א ברה"ר הי' עוד בימי מרע"ה ע"ש וא"כ הרי מבואר בפסחים ע"ח ב' דאף דאין אכילת פסחים מעכב מ"מ בעינן שיהי' ראוי עכ"פ לאכילה ועתוס' שם דף ס"ט ע"ב ד"ה אכילת וכו' דדוקא בדאיכא בידו לתקן אבל טמא גמור דומיא דחולה וזקן הוא ע"ש א"כ כיון דלשי' הברייתא שהובא בשבת דף פ"ז דעשר עטרות נטלו בו ביום שחל בשנה ההוא ר"ח ניסן באחד בשבת והי' גם ראשון למע"ב א"כ חל ע"פ בשבת ואיך הי' אפשר שתעלה להם השחיטה וזריקה משום דשו"ז על ט"ש הרי שא"ה שיהי' ראוין לערב אבל כאן הרי לא יכלו להזות עליהם בשבת ולא יהי' ראוים לאכילת הפסח ובכה"ג מעכב גם בדיעבד וכמ"ש ומה נסתפקו בזה ואולם נראה לפמ"ש הריטב"א בסוכה מ"ג ע"א ליישב הא דלא גזרו במילה שמא יעבירנו דדוקא בלולב ושופר דלא אשתרי בגוף הדבר שום מלאכה דאורייתא גזרו שמא יעבירנו אבל במילה שנדחה שבת מפני' במלאכות של תורה א"כ גם גזירת יעבירנו הותרה בזה דהוי כזלזול לשל תורה ע"ש וא"כ גבי פסח ששחטו וזרקו עליהם בשבת והותר בו מלאכות של תורה שוב הותרה גם ההזאה בשביל הפסח הזה והיו ראוים להזות עליהם ואין לגזור שמא יעבירנו ואף דההזאה הוא מעשה בפ"ע מ"מ אין לאסרו דהי' זלזול לשל תורה והוכשר הק"פ לפי דעתם שסברו דשו"ז על ט"ש והנה נודע דכלל אר"ע כל מלאכה שאפשר לעשות מע"ש אינו דוחה את השבת וכל שא"א לעשות מע"ש דו"ש ומבואר בירושלמי רפ"ו דפסחים דגם באירע אונס מע"ש אינו דוחה וא"כ י"ל דזהו קושי' ר' יצחק אם נושאי ארונו של יוסף או מישאל ואלצפן יכולין היו ליטהר מקודם וא"כ שוב א"א להזות עליהם בשבת משום גזירת יעבירנו ול"ה ראוים לאכילת ק"פ ואי משום דכבר הותרו בו מלאכות של תורה ז"א דשאר מלאכות א"א לעשות מע"ש אבל ההזאה הרי הי' אפשר לעשות מע"ש ואין בזה זלזול לשל תורה (והא דבמנחות ע"ב קאמר שכבר דחתה שחיטה את השבת ומהני לענין הקטרה אף דאפשר להמתין עד שתחשך ובש"ס שם מדמה לאפשר מע"ש היינו משום דחביבה מצוה בשעתה משא"כ בהזאה דהכא) וא"כ ממילא לא הוכשר שחיטה וזריקה הקודמת ואמאי אמרו למה נגרע ומזה הוכיח רי"צ שהיו עוסקין במת מצוה שחל ז' בע"פ, ומיושב קושי' הריטב"א ז"ל:

ואולם בדעת ריה"ג ור"ע צ"ל דהא בש"ס דשבת פ"ז שם מייתי דעת אחרים דאין בין עצרת לעצרת ואין בין ר"ה לר"ה אלא ד' ימים וכיון דלר"י בשבת נתנה תורה ולרבנן בע"ש א"א שיחול ר"ח ניסן של שנה שאחריה באחד בשבת ופליגי אברייתא דעשר עטרות ע"ש וא"כ י"ל דריה"ג ור"פ סברי כדעת אחרים הנ"ל דלא חל אז ע"פ בשבת כלל ול"ק קושי' רי"צ עליהם ואף שהק"א על הת"כ ובדל"צ דרוש ג' כתבו דהעיקר כברייתא דעשר עטרות דלישנא דקראי משמע הכי ופ' בת"כ ר"פ שמיני ובמשנה י"ד שם דדריש דיום השמיני למנין הי' והי' בר"ח ניסן ולא בשמיני לניסן מדנקט ויהי בחדש הראשון בשנה השנית הוקם המשכן וביום הקים וכו' כסה הענן וכו' ומוכח דבו ביום שרתה שכינה והוא יום ח' למילואים שהתחיל אהרן לשמש שנאמר קח לך וכו' כי היום ד' נראה אליכם והי' ר"ח באחר בשבת דסתם אחד היינו בכל מילי גם למע"ב ע"ש מ"מ הרי בדאיכא הוכחה להיפוך מוכרחים לפרש בענין אחר וכבר כ' הפ"י בסוכה דריה"ג ור"ע דייקי מלישנא דקרא דנקט אשר היו טמאים וכו' ומוכח שהיו מפורסמים וידועים ולזה פריך מי היו אותן אנשים ע"ש וא"כ הי' לריה"ג ור"ע הוכחה זו להוכיח דלא כברייתא דעשר עטרות אלא כדעת אחרים הנ"ל (אבל אין לומר דלעולם ס"ל כברייתא דעשר עטרות אלא דס"ל דאכילת פסחים לא מעכבא וא"צ שיהי' ראוים כלל וכדעת זקני דרום זבחים כ"ג ותוס' פסחים ע"ח דז"א דהא בתוס' קידושין (ל"ז ע"ב) ד"ה הואיל וכו' מבואר דלדעת ר"ע דסבר מושבות היינו נמי בח"ל הא דלא קרבו ישראל במדבר רק פסח א' משום שהיו ערלים וכתי' כל ערל לא יאכל בו ול"ה ראוים לאכילת פסחים ע"ש והרי ר"ע סובר בפסחים ס"ט ע"ב דאכילת פסחים לא מעכבא ובע"כ דס"ל דמ"מ בעינן שיהיו ראוים עכ"פ, ובעכצ"ל כמ"ש):

והנה בילקוט משלי (סי' ט') מעשה בר"ע שהי' חבוש בבית האסורים ומת נטפל אליהו ונטלו על כתיפו א"ל ר' יהושע הגרסי הלא כהן חתה ואסור ליטמא למתים א"ל אין טומאה בת"ח ותלמידיהם ע"ש והובא בתוס' ב"מ קי"ד וכתבו דדיחוי בעלמא הוא דבלא"ה הרי ר"ע סי' מת מצוה וכהן מותר ליטמאות לו. ואולם לענ"ד יש לדון בזה דהא בתוס' ב"מ שם ע"ב ד"ה א"ל לאו כהן הוא וכו' הקשו איך החי' אליהו בן הצרפית וכתי' ויתמודד על הילד הא כהן אסור ליטמאות ותי' משום פ"נ שרי וצ"ל שהוצרך גם להתמודד ולא הוי סגי בתפלה לבד אך הנה בברכ"י או"ח סי' ש"א אות ו' העלה דלשי' הרמב"ם אסור לכתוב קמיע מומחה ובדיקה בשבת לחשיב"ס דלא הותר משום פ"נ רק רפואה בטבע ולא ע"י סגולה ושמות הקדושים ע"ש א"כ נשאר קו' התוס' על אליהו דלא הותר להיטמאות משום פ"נ בכה"ג שלא היה רפואה בטבע ובעכצ"ל דצדיקים אינם מטמאים ולפמ"ש התוס' שם לעיל אותו תינוק היה משיח בן יוסף ולשי' פדר"א שהובא בילקוט מלכים י"ז הי' יונה בן אמתי הנביא ולכן הי' מותר לו ליטמא לו:

והנה בתשו' מהרי"ל פי' ק"נ הוכיח דקברי צדיקים מטמאים מהא דנושאי ארונו של יוסף ומישאל אלצפן שנטמאו ע"ש וא"כ לדעת אליהו דסבר דצדיקים אין מטמאים א"א לפרש כדעת ריה"ג ור"ע אלא כדעת רי"צ דנטמאו במת אחר ודיוקא דקרא דנקט אשר היו טמאים לאו דוקא. וא"כ שוב י"ל כברייתא דעשר עטרות כיון דליכא הוכחה להיפוך וכמש"ל בשם הק"א דבדליכא הוכחה ראוי לפרש כפשטא דלישנא. והנה בתוס' ב"מ שם הביאו בשם ב"ר פ' ויצא דאיכא פלוגתא אם אליהו כהן הוי ולר"א מבני בנימין הי' שנאמר (בד"ה א' ח') וירעשיה ואליהו וזכרי בני ירוחם וירוחם מבני בנימין היה ומסיק הב"ר שם דקראי דדה"י מדרשות הן (ע"ע בויקרא רבה פ"א דדה"י לא ניתן אלא לידרש) בשעה שהקב"ה מרעיש עולמו אליהו מזכיר זכות אבות והקב"ה מרחם על עולמו ולעולם י"ל דמבני לאה בא והי' כהן. נמצא דאם אליהו היה כהן א"א לפרש כדעת ריה"ג ור"פ רק כדעת רי"צ וליכא הוכחה כדעת אחרים ושוב פסקינן כברייתא דעשר עטרות דחל פ"פ בשבת והיינו אי נימא כדעת הב"ר דמדרשות הן. ואי נימא כפשטא דקראי דדה"י לא הי' אליהו כהן י"ל כריה"ג ור"ע ופסקי' כדעת אחרים:

ומעתה נתנה ראש ונשובה אל הסוגיא דף ס"ו הנ"ל ונקדים ליישב קו' הפ"י הנ"ל מהא דלעיל (נ"ט ב') ולכאורה היה נראה לפי המבואר בירושלמי (פ"ו ה"א) כתיב לא ילין חלב חגי עד בוקר ואימורי חול קרבין ביו"ט א"ר אבוה קיימתיה בשחל י"ד להיות בשבת ר' יונה בעי אם בשחל י"ד בשבת אין חגיגה באה עמו א"ר חיננא אלו עבר והביא שמא אינו כשר ופי' בק"ע דמשני דקרא דלא ילין היינו היכא שעבר והקריב באיסור ולכאורה לפ"ז ל"ק קושי' הפ"י דגם בקרא דלא ילין לבקר זבח חג הפסח י"ל כן דמיירי בעבר והקריב ולא נשמע מזה דפסח דו"ש. ואולם יש לדון בזה דהנה בשי"ק שם הקשה דבעבר והביא באיסור נימא אעל"מ והירושלמי סובר לעיל פ"ה כרבא ע"ש והנה קושיתו לא תסוב רק על השחיטה אבל בהקטרה לק"מ דכבר העלה הצל"ח פסחים כ"ח ע"א דגם בפסח פסול איכא לאו דלא תותירו כיון דליכא הוכחה מקרא למעט כמו בשבירת עצם דממעט קרא פסח פסול ע"ש וא"כ גם בלאו דלא ילין דינא הכי ושפיר י"ל דמיירי בעבר והביא אבל בשחיטה נהי נמי דגם בנפסל בשחיטה שייך לאו דלא ילין וכמ"ש כה"ג בצל"ח דף ע"ג לענין לאו דב"נ לא יאכל בו דגם בזה בעינן מיעוטא דקרא ובדליכא מיעוטא הוי בכלל האיסור וא"כ ה"נ בזה מ"מ בזה תיקשי שפיר אמאי נקט לא ילין לבקר הא כל הלילה ילין הרי אי נימא דאעל"מ והשחיטה פסולה והוי נבלה א"כ הרי המכניס נבלה למקדש לוקה וגם לשהות הטומאה אסור כדאי' בעירובין (דף ק"ד ע"ב) וגם כל הלילה לא ילין. ואולם כבר נודע מ"ש מהרי"ט סי' ס"ט ליישב הא דהשוחט בשבת שחיטתו כשרה דכיון דלא יתוקן האיסור דגם אי נימא דל"מ נהי דיהי' מקלקל כיון דבחיי' עומדת לג' דברים מ"מ מתקן להוציא מידי אמ"ה לב"נ ובשבת בתיקון כל דהוא חייב דמלאכת מחשבת אסרה תורה כמ"ש התוס' בחולין ח' ע"ש א"כ מיושב גם קושי' השי"ק דבשחיטה בשבת א"ע מהני ונגד ההקטרה הרי נתבאר דבלא"ה לק"מ. ומעתה לפ"ז קושי' הפ"י במקומה עומדת דהנה הצל"ח דף ע"ג העלה דבפסח דכתיב כל ב"נ לא יאכל בו האיסור גם על הב"נ עצמו ולא רק על ישראל המאכילו והא דלא חשיב לי' בז' מצות משום דאינו כל השנה רק בפסח ע"ש וא"כ שוב יתוקן האיסור אי נימא דל"מ דלא יהי' תיקון לב"נ כיון דבלא"ה מוזהר בפסח ואזהרתן זו היא מיתתן וגם בנפסל בשחיטה דינא הכי כמ"ש בצל"ח שם ושוב מהראוי דנימא אעל"מ בעבר והקריב באיסור ובע"כ דפסח דו"ש והדק"ל דהו"ל לדייק מהכא דין פסח דו"ש:

ואולם בגוף דינו של הצל"ח יש לי לדון דאליבא דהלל הזקן שהי' כורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד לקיים מה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו דס"ל מצות אין מבטלות זא"ז ומבואר בירושלמי (פ"א דחלה) דאי לאו ה"ט הי' מתבטל ברוב (וצ"ל דאף דהוי מבשא"מ היינו בנרגש הטעם אבל כאן דחוזק המרירות מבטל הטעם כמ"ש התוס' זבחים פ"ח ממילא דינו כמב"מ דבטל ברוב) וא"כ הרי בקרא כתיב זאת חוקת הפסח כל ב"נ לא יאכל בו וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו וכו' בבית אחד יאכל וכו' כל עדת ישראל יעשו אותו וכו' א"כ משמע דבהך גוונא שהמצוה על ישראל לאכלו אסור לב"נ לאכלו וא"כ איך אפשר לפרש דהאיסור על הב"נ עצמו הרי בב"נ דליכא מצוה במצה ומרור שוב מבטלים את הפסח לשי' הסוברים דגם בב"נ מהני ביטול ברוב ובע"כ דקרא קאי רק על הישראל המאכילו דלגבי הישראל אין מצות מבטלות זא"ז ואסור לו להאכילו וכיון דקרא לא קאי על הב"נ שוב גם כשאוכלו בעין ליכא איסורא על הב"נ כיון דלא נשמע מקרא לאסרו א"כ שוב י"ל דקרא דלא ילין מיירי בעבר והקריב דמהני שפיר כיון דלא יתוקן האיסור דהא גם אי נימא דל"מ מתקן מידי אמ"ה לב"נ כשיאכל הפסח בעין דבלא השחיטה הי' מוזהר עליו משום אמ"ה ובשחיטה ניתקן האיסור נמצא דאליבא דהלל ליכא למידק מקרא דלא ילין דפסח דו"ש די"ל בעבר והקריב אבל לרבנן דהלל י"ל כדעת צל"ח דהב"נ מוזהר בו ולא יהי' תיקון לב"נ ויתוקן האיסור אי נימא דאעל"מ וא"א לאוקמי בעבר והקריב ומוכח דפסח דו"ש וא"כ מיושב קו' הפ"י דלהלל לשי' הוצרך לגז"ש דמועדו ומיושב גם קושי' התוס' מהנך תנאי דמנחות די"ל דס"ל כרבנן דהלל וממילא אית להו דיוק מקרא דלא ילין דפסח דו"ש ואולם הנה כבר הקשו התוי"ט פ"א דאבות ובכנה"ג חו"מ סי' ז' ובדל"צ דרוש ג' איך נתמנו שמעי' ואבטליון זה לנשיא וזה לאב"ד הרי הם היו גרים מב"ב של סנחרב מאשור והרי גר פסול מלהיות בשום מינוי שנאמר מקרב אחיך תשים עליך מלך וה"ה בכל המינוים ובכנה"ג תי' דישראל קבלום עליהם ברצונם ובכה"ג שרי וחזר ודחה דקרא כתיב לא תוכל לתת עליך איש נכרי ומשמע דל"מ שום קבלה ורצון הקהל ע"ש ונראה ליישב דהנה בש"ם דיבמות ט"ז אי' דמשבא סנחרב ובלבל כל האומות נכרי שקידש בזה"ז ראוי הי' לחוש לקידושין דלמא מעשרת שבטים הוא אלא דכל דפריש מרובא פריש ובדוכתא דקביעי חוששין באמת לקידושין מדאורייתא והנה באס"ז לב"מ ו' בהא דקפץ א' מן המנוים לתוכן כולן פטורים והקשו התוס' דליבטל ברוב והביא בשם הרא"ש מלוניל שתי' דכל רוב הוי ספק אלא שהתורה התירתו וגבי מעשר דבעינן עשירי ודאי ולא עשירי ספק גם רוב ל"מ בזה ע"ש ונודע מ"ש החוו"ד ריש דיני ס"ס וכבר קדמו הרשב"א יבמות מ' דהתורה מיירי בכל מקום בודאי ואם ההיתר מפורש בקרא בעינן היתר ודאי ואם האיסור מפורש בקרא בעינן איסור ודאי ע"ש וא"כ כיון דשמעי' ואבטליון פרשו ויצאו מאשור יש ספק עכ"פ שמא מיו"ד שבטים הם ואף דכל דפריש מרובא פריש הרי רוב הוי רק ספק וקרא דכתי' לא תוכל לתת עליך איש נכרי היינו נכרי ודאי ולא ספק לכן שפיר הי' מועיל קבלת הצבור דהא מהא דכתי' מקרב אחיך וכו' אף דבעינן אחיך ודאי הא לזה מועיל קבלת הצבור וגם לאו דלא תוכל דמשמע דל"מ קבלה הרי התם כתיב נכרי ובעינן נכרי ודאי ולכן גבי שמעי' ואבטליון שהיו ספק כיון דרוב נמי הוי ספק הי' מועיל שפיר קבלת הצבור ואף דמבואר ביבמות שם דחזרו ועשאום נכרים גמורים היינו רק מתקנתא ולזה פשי' דמהני קבלת הציבור וא"ש:

והנה בתשו' בר"א חיו"ד סי' כ"ד העלה בדין אי מהני ביטול ברוב לב"נ דתליא בזה דאי רוב הוי ודאי מהני גם לב"נ אבל אם הרוב רק ספק אלא שהתורה התירתו מהני רק בישראל ולא לב"נ ע"ש וא"כ אליבא דשמעי' ואבטליון שוב י"ל גם אליבא דהלל דכורך ביחד אפ"ה הוי הלאו דכל ב"נ לא יאכל גם על תבזר עצמו כיון דל"מ ביטול ברוב בב"נ כיון דלדידהו הרוב רק ספק:

ואולם לפמ"ש בכנה"ג שם לחלק בין מינוי מלך דבזה ל"מ קבלת ציבור אבל בשאר מינוים מהני קבלת הציבור א"כ י"ל דגם לשמעי' ואבטליון שנתמנו ברצון הקהל הרוב הוא ודאי אלא דמהני בהו קבלת ציבור ואין הכרח לומד שהרוב רק ספק.

ומעתה נבא אל הביאור של הסוגיא דף ס"ו הנ"ל ונקדים עוד מ"ש בסמ"ח ראי' דגם ב"נ מוזהר בלאו דפסח דכל ב"נ לא יאכל בו מהש"ס (דפסחים ג') בעובדא דההיא ארמאה דהוי סליק ואכיל פסחים בירושלים אמר כתי' כל ב"נ לא יאכל בו וכל ערל לא יאכל בו ואנא הא קאכילנא משופרי שופרי א"ל ריב"ב מי קספו לך מאלי' א"ל לא כי סלקת להתם אימא להו ספי לי מאלי' וכו' בדקו בתרי' ואשכחוה דארמאה הוא וקטלוה שלחו לי' לריב"ב שלם לך ריב"ב דאנת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים ולכאורה איך הרגוהו משום זה ובע"כ דב"נ מוזהר בו ואזהרתן הוא מיתתן ע"ש. גם נקדים דאיתא בירושלמי (פ"ה דפסחים ה"ג) ר' שמלאי אתי לקמי' דר"י א"ל אלפן מר פפר יוחסין (מתני' דדה"י ומדרשו) א"ל מסורת בידי מאבותי שלא ללמד אגדה (מדרש דה"י פ"מ) לא לבבלי ולא לדרומי שהן גסי רוח ומעוטי תורה ואת נהרדעי ודר בדרום ע"ש (והוא עובדא שהובא בש"ס דילן פסחים ס"ב ע"ב אלא דהתם נקט אין נידונין לא ללודים ולא לנהרדעים וי"ל דהכל סובב על כונה א' דלוד ונהרדעי היו מבבל ודרום) והנה כבר נתבאר דלפי מדרש של דה"י יש לפרש קרא דירעשי' ואליהו וזכרי בני ירוחם באופן דלא נשמע מזה לומר דאליהו מבני בנימין אבל בלא מדרש הנ"ל מוכח מזה דאליהו לא הוי כהן:

והנה עוד י"ל דכיון דנכתב שם אליה חסר וא"ו בסופו מוכח דאינו אליהו אבל הנה בכתובות (ה' ע"א) דרש ב"ק גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ דאלו במש"ו כתי' אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים ואלו במע"י של צדיקים כתיב מכון לשבתך פעלת ד' מקדש ד' כוננו ידיך השיב בבלי א' ור"ח שמו ויבשת ידיו יצרו א"ל ידו כתי' ויצרו אצבעותיו ובאס"ז שם ביאר הא דנקט בבלי א' מפני שהבבלים לא היו בקיאים בחסרות ויתירות ע"ש א"כ לשיטתם י"ל הוכחה דאליהו ל"ה כהן כיון דאצלם ליכא הוכחה מדכתי' אליהו חפר וגם הם לא ידעו מדרש של דה"י:

ומעתה יתבאר הכל על נכון ת"ר הלכה זו נתעלמה מב"ב וכו' שכחו ולא ידעו אם פסח דו"ש. כי הנה ב"ב שגם ריב"ב הי' מהם הלא ממעשה שאירע בההיא ארמאה היו יודעים דב"נ מוזהר מלאכול הפסח וא"כ שוב הי"ל הוכחה מקרא דלא ילין דפסח דו"ש כיון דמיירי בי"ד שחל בשבת וא"ל דמיירי בעבר והקריב דא"כ תיקשי דנימא אעל"מ ויתוקן איסור חילול שבת שיהי' מקלקל וליכא תיקון לב"נ להוציא מידי אמ"ה כיון דמ"מ אסור לב"נ משום פסח אלא שהם שכחו דברי עצמם ולא ידעו אם פסח דו"ש או לא:

א"ל אדם א' יש שעלה מבבל. ר"ל דלפי דעת הבבלים שאין יודעין מדרש דה"י ואין בקיאים בחסרות ויתירות א"כ יש להם הוכחה דאליהו מבני בנימין וליכא הוכחה דצדיקים אין מטמאין וא"כ יש מקום לומר דאותן אנשים נושאי ארונו של יוסף או מישאל ואלצפן היו ודייקינן לישנא דאשר היו טמאים וכו' ומוכח כדעת אחרים דלא כברייתא דעשר עטרות וליכא הוכחה דפסח דו"ש:

והלל הבבלי שמו דלהלל לשיטתו דכורך פסח מצה ומרור ליכא אזהרת כל ב"נ לא יאכל בו על הב"נ עצמו רק על ישראל המאכיל וא"כ גם אי נימא אעל"מ לא יתוקן איסור חילול שבת דמ"מ תיקן מידי אמ"ה לב"נ ושוב אמרי' דא"ע מהני ואיכא לאוקמי קרא דלא ילין בעבר והקריב וליכא הוכחה משם דפסח דו"ש א"כ כפי ב' הוכחות אלו בודאי יאמר שאין פסח דו"ש:

ששימש ב' גדולי הדור שמעי' ואבטליון. אלא דכיון ששימש אותם ומהם מוכח דרוב הוי ספק ול"מ ביטול ברוב גבי ב"נ א"כ שוב יש לפרש קרא דכל ב"נ לא יאכל בו גם על הב"נ עצמו וא"כ שוב ראוי לומר דאעל"מ דלב"נ הא ליכא תיקון מידי אמ"ה דמ"מ אסור משום פסח וא"כ א"א לאוקמי קרא דלא ילין בעבר והקריב ומוכח דפסח דו"ש ועוד דהם בודאי היו בקיאים במדרש דה"י וחסרות ויתירות וא"כ יודעים דאליהו כהן ומוכח דצדיקים אינם מטמאים וא"א לומר דאותן אנשים היו נושאי ארונו של יוסף או מישאל ואלצפן רק כדעת רי"צ וא"כ קיי"ל כברייתא דעשר עטרות ומוכח משם דפסח דו"ש:

ונודע דהתלמיד ע"פ רוב ס"ל כרבו כמ"ש התוס' בשבועות (מ"ב רע"א) אך לפעמים חולק עליו כמ"ש בתוס' נדה י"ד ותשו' רדב"ז ח"א סי' תצ"ה ולזה נסתפקו בדעת הלל אם יסבור כשמעי' ואבטליון ויאמר דפסח דו"ש ואם לא ס"ל כרבותיו יאמר שאינו דו"ש ולז"א ויודע אם פסח דוחה שבת אם לאו ובזה יתבאר גם הסוגיא דדף ע' הנ"ל דהנה כבר כתבו הא"ח והצל"ח דאם דין פסח דדו"ש נלמד רק מגז"ש דמועדו לא נוכל למילף מהקישא דצאן ובקר להקיש חגיגה לפסח דאין דבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בהיקש אך דאי ס"ל כברייתא דעשר עטרות דחל ע"פ בשבת וקרא כתיב ויעשו את הפסח בראשון בי"ד או דיליף מקרא דלא ילין דפסח דו"ש אזי שפיר נוכל ללמוד בהיקש דגם חגיגה דו"ש וכבר נתבאר דלשי' ריה"ג ור"ע דאותן אנשים היו נושאי ארונו של יוסף או מישאל ואלצפן קשה קושי' רי"צ דהא אפשר היו ליטהר ושוב יש לגזור על הזאה ולא היו ראוים לאכילת פסח כלל ובעכצ"ל כדעת אחרים דלא חל ע"פ בשבת:

ואולם לדעת זקני דרום דאין אכילה מעכב גם באינו ראוי כלל ובפרט דמבואר בזבחים כ"ג דלשיטת זקני דרום גם טמא ששילח קרבן פסחו ושחטו וזרקו עליו כשר בדיעבד וא"כ א"א לפרש כלל כפי' הראב"ד שהבאתי לעיל דאם כבר שחטו וזרקו הרי הפסח כשר וא"כ שוב נוכל לפרש כדעת ריה"ג ור"ע גם לפי ברייתא דעשר עטרות ונשמע משם דפסח דו"ש ולזה הלך וישב לו בדרום דלשי' זקני דרום נשמע מברייתא דעשר עטרות דפסח דו"ש ושוב נוכל ללמוד מהקישא דגם חגיגה דו"ש אלא דכל התנאים חלקו על זקני דרום וס"ל דבעינן עכ"פ שיהי' ראוי לאכילת פסחים וכמ"ש התוס' פסחים ע"ח לזה אמר אם יבא אליהו וכו' ור"ל דלפי שי' אליהו דסובר דצדיקים אין מטמאים הרי בע"כ לא ס"ל כריה"ג ור"ע כלל וליכא למידק מדיוקא דקרא דכתיב אשר היו טמאים שהיו מתים מפורסמים אלא צ"ל כדעת רי"צ ושוב קיי"ל כברייתא דעשר עטרות ונשמע דפסח דו"ש וכן חגיגה:

אלא דלשי' אנשי דרום שלא ידעו ממדרש דה"י הרי מוכח מקראי דדה"י דאליהו מבני בנימין הי' ולא הי' כהן כלל ושוב י"ל כדעת ריה"ג ור"ע ויהי' הוכחה כדעת אחרים דלא כברייתא דעשר עטרות אבל באמת הרי כל ישראל יודעים מדרש דה"י וז"ש אם יבא אליהו ויאמר להם לישראל (ר"ל לפי שיטתם שיודעים ממדרש דה"י) מפ"מ לא חגגתם חגיגה בשבת מה הן אומרים לו לאליהו לשיטתו:

והוסיף עוד ואמר תמהני על ב' גדולי הדור שמעי' א ואבטליון דכיון שנתמנו לגדולי הדור מוכח דס"ל דרוב הוי ספק וא"כ ב"נ מוזהר באכילת פסח וא"א לפרש קרא דלא ילין בעבר והקריב ומוכח משם דפסח דו"ש שהם חכמים גדולים ונמסר להם מדרש דה"י דדוקא לבבלים ודרומים שהם מעוטי תורה לא נמסר מדרש דהי' וכמש"ל משא"כ לחכמים גדולים הנ"ל וא"כ אליהו כהן הי' וצדיקים אין מטמאים ומוכח דלא כריה"ג ור"ע רק כדעת רי"צ וא"כ ליכא הוכחה מקרא לדעת אחרים וקיי"ל כברייתא דעשר עטרות ומוכח משם דפסח דו"ש וכיון דאיכא ב' קראי דפסח דו"ש פשי' דיש ללמוד חגיגה בהיקש מפסח:

ודרשינן גדולים יש לבאר בהקדם ש"ס דזבחים (י"א ע"ב) הפסח ששחטו שחרית בי"ד שלא לשמו ר' יהושע מכשיר כאלו נשחט בי"ג בן בתירה פוסל כאלו נשחט בין הערבים (ושם י"ב ע"א) אר"א יוחנן פוסל הי' ב"ב בפסח ששחטו בי"ד שחרית בין לשמו בין שלא לשמו הואיל ומקצתו ראוי מגדף בה ר' אבהו א"כ פסח כשר לב"ב היכי משכח"ל אי דאפרשי' האידנא דיחוי מעיקרו הוא ואי דאפרשי' מאתמול נראה ונדחה היא אלא אר"א תהא לאחר חצות ויל"ד על לשון מגדף בה ר' אבהו כיון שתירץ בעצמו דמשכח"ל אחר חצות וגם יל"ד בלשון תהא לאחר חצות דהול"ל דמשכח"ל לאחר חצות:

ונראה דהנה בטה"ק שם הקשה מהא דלעיל (ט' ע"ב) תלתא קראי כתיבי במותר פסח דקרב שלמים חד לעברה זמנו ושנתו וחד לעברה זמנו ולא שנתו וחד ללא עברה זמנו ולא שנתו דהיינו קודם זמן שחיטת פסח (וחד מהנך קראי הוא קרא דצאן ובקר דר"נ דסוגיין דפסחים ע' הנ"ל) וא"כ לפי תי' דר"א דלא משכח"ל רק בדאפרשי' אחר חצות א"כ תיקשי קרא שלישי למ"ל דהא היכי דלא עבר זמנו ולא שנתו ל"מ ההפרשה כלל ונ"ל ליישב דהנה בתוס' שם סוד"ה וש"מ וכו' הקשו מה פריך ר' אבהו הרי היכי דבידו לתקן לא הוי דיחוי וה"נ בידו להשהותו ולהפרישו לאחר חצות אבל י"ל דהש"ס פריך להס"ד דלא ידע אם משכח"ל אחר חצות ולבתר דמשני תהא לאחר חצות ממילא מהני גם בדאפרשי' קודם חצות משום דבידו להשהותו לאחר חצות ואולם בחי' פמ"א תי' לקושי' תוס' הנ"ל דהש"ס פריך לר"י דאמר לקמן גבי שותפין שהקדיש חצי' וחזר ולקח חצי' דקדושה ואינה קריבה משום דס"ל דגם היכי דבידו הוי דיחוי גם בבע"ח ולכן פריך שפיר פסח כשר היכי משכח"ל וא"כ א"ש דלר"י לשיטתו מגדף בה ר' אבהו דא"א לתרץ תהא לאחר חצות דא"כ תיקשי קושי' טה"ק הנ"ל דא"כ למ"ל ג' קראי למותר פסח אבל ר' אבהו לדידן משני שפיר תהא לאחר חצות וממילא גם קודם חצות מהני משום דבידו להשהותו לאחר חצות ושפיר אצטריך קרא למותר פסח גם בלא עברה זמנו ולא שנתו:

והנה ביומא (ס"ד ע"א) פליגי רב ור"י בדין אם ב"ח נדחים דלרב אין נדחים ולר"י נדחים ויליף ר"י מקרא דכתיב כי משחתם בהם מום בם בהם הוא דקמ"ל קרא דכי עבר מומן ירצו הא כל דחוין הואיל ונדחו ידחו ומוכח דב"ח נדחין ורב דריש בהם בעינייהו הוא דלא מרצו הא ע"י תערובות מרצו ור"י נפק"ל מבם בהם (דהול"ל בם וכתי' בהם בה"א מיותרת) ורב בה בהם לא דריש:

והנה הא"ח דף צ"ה הביא בשם ח"א שביאר דעת יהודא בן דורתאי דדריש קרא דצאן ובקר לחגיגה דו"ש ולא למותר פסח משום דהוא סובר כריב"ב ולא משכח"ל פסח רק בדאפרשי' לאחר חצות ולא צריך ג' קראי למותר פסח (כקושי' טה"ק הנ"ל) ולכן מוכרח דאתיא להקישא דחגיגה דו"ש ע"ש וא"כ סובר כר"י דב"ח נדחים וגם היכי דהוי בידו אפ"ה הוי דיחוי וז"ש ודרשנין גדולים. ר"ל דכיון שהם דרשנין גדולים דרשו בם בהם וא"כ ב"ח נדחים ולא משכח"ל הפרשת פסח רק לאחר חצות וא"כ א"א למידרש קרא דצאן ובקר למותר פסח ולזה תמה עליהם על שלא אמרו להם לישראל חגיגה דוחה את השבת. ועל שמעי' ואבטליון עצמם לא הוי קשי' לי' דהא בפסחים ח' מבואר דכל שאין לו קרקע פטור מן הראיי' וכל הפטור מראיי' פטור מחגיגה כדאי' בחגיגה ו' ונודע דהגרים לא נטלו חלק בארץ וא"כ שמעי' ואבטליון עצמם היו פטורים מחגיגה אבל תמה עליהם מפ"מ לא אמרו להם לישראל. דייקא. דחגיגה דו"ש:

ומעתה יבואר מאמר רב אשי ואנן טעמא דפרושים ניקו ונפרוש דהנה יסוד ראיית ב"ד הי' מן אליהו דסובר צדיקים אין מטמאים וההכרח לזה הוא רק ממה שהחי' בן הצרפית דאי מעובדא דר"ע כבר הבאתי ד' התוס' דעיקר טעמו הי' משום דמת מצוה הי'. והיינו משום דתי' התוס' שהי' משום פ"נ לא יעלה לשי' רמב"ם כמ"ש הברכ"י דרפואה שאינה בטבע אינו דוחה שום איסור. ואולא הנה התוס' בשבועות (ט"ו ע"ב) הקשו בהא דאמרו ויאסור להתרפאות בד"ת והלוחש על המכה אין לו חלק לעוה"ב מהא דבש"ס דשבת (דף ס"ז ע"א) לאשתא צימרתא וכו' לימא וירא ד' אליו בלבת אש מתוך הסנה וכו' ותי' דסכנתא שאני ובב"י יו"ד סי' קע"ט ביאר דבלא רקיקה בלא"ה שרי דהא אר"י ברוקק שנו אלא דאפי' ברקיקה שרי ולכאורה לשי' רמב"ם הנ"ל י"ל דבאמת ברקיקה אסור אבל נראה דהא בסנהדרין ק"א רב ור' חנינא נראה דפליגי [על ר"י וסברי דגם בלא רקיקה אל"ח לעוה"ב כמ"ש הב"י שם לעיל בדעת רמב"ם (ומה שתמה הב"י שם ובכ"מ פי"א מעכו"ם פ"ד רמב"ם יעוין במרה"פ על הירושלמי סנהדרין דלענין אל"ח לעוה"ב דוקא ברוקק אבל מ"מ אסור וצ"ע) דפסק כרב ור"ח וא"כ מוכח כדעת תוס' דגם רפואה בשם שרי משום פ"נ והנה בשבת ס"ז שם גם רב אשי פסק דלאשתא צימרתא שרי למימר הנך פסוקים ע"ש וז"ש ואנן ר"ל לרב (דמפרש טעמא דב"ד) ולרב אשי בצירוף דברי שניהם מוכח דגם רפואה כזו שרי משום פ"נ וא"כ שוב י"ל כתי' תוס' דב"מ קי"ד דאליהו שהחי' בן הצרפית משום פ"נ הי' ולא נשמע מינה דצדיקים אין מטמאים וא"כ שוב י"ל כדעת ריה"ג ור"ע דאותו אנשים נושאי ארונו של יוסף ומישאל ואלצפן היו ודיוקא דקרא דאשר היו טמאים וכו' דוסא הוא ומוכח כדעת אחרים ודלא כברייתא דעשר עטרות,

ואי משום קרא דלא ילין. הרי נתבאר דאי רוב הוי ודאי ומהני ביטול ברוב לב"נ בע"כ קרא דכל ב"נ לא יאכל בו קאי רק על הישראל וע' פסחים קט"ו דרב אשי ס"ל דגם לרבנן הוי המצוה גם בכריכה וא"כ כיון דאסרה תורה שלא יאכל ב"נ הפסח בכל גווני דקרא סתמא כתיב וכדאי' כה"ג בזבחים דף ק"ו ע"א בתוס' ד"ה כיון שנגע בו וכו' ועוד בכמ"ד א"כ בע"כ דהאיסור על הישראל לבד ולא נשמע כלל איסור לב"נ ושוב לא יתוקן האיסור במה דנימא אעל"מ דמ"מ יהי' תיקון מידי אמ"ה לב"נ והנה כבר כ' הפלתי סי' ס"ג דלרב דאמר דהולכין בפ"נ אחה"ר בע"כ דס"ל דרוב הוי ודאי וכן מדאמר דהולכין בממון אחה"ר והנה רב אשי יליף בחולין (י"א ע"ב) דאזלי' בת"ר משחיטה עצמה דניחוש שמא במקום נקב קשחיט והקשו הרא"ש ומהרש"א דנימא סמוך מיעוטא לחזקה דבהמה בחיי' בחז"א עומדת ותי' דהמיעוט לא שכיח והוי מיעוטא דמיעוטא וכבר תמהו השעה"מ פ"ג מיבום ופמ"ג בפתי' לפי' ל"ט דא"כ היכי דייק מינה דאזלי' בת"ר בעלמא היכי דהמיעוט שכיח וצ"ל כתי' ב' של מהרש"א דהא דאמרי' סמל"ח הוא רק חומרא דרבנן וצ"ל משום דהמיעוט כמאן דליתא מדאורייתא וכמ"ש במשה"ב להרשב"א בית א' וא"כ מוכח דרוב הוי ודאי וא"כ כיון דלרב ורב אשי הוי הרוב ודאי א"כ מהני ביטול ברוב גם לב"נ ונדחה הראי' מלא ילין וז"ש ואנן טעמא דפרושים ניקו ונפרוש. וגם ההוכחה שהביא ב"ד דא"א למידרש למותר פסח משום דלא משכח"ל רק בדאפרשי' לאחר חצות הרי לרב דסובר ב"ח אין נדחים ולרב אשי דסובר (בזבחים ל"ד) דכל שבידו ל"ה דיחוי נדחה ראי' זו דמשכח"ל גם אליבא דב"ב בדאפרשי' קודם חצות ומהני משום דבידו להשהותו לאחר חצות או משום דאין בע"ח נדחים וכקושי' התוס' זבחים הנ"ל. ולז"א ואנן דלשיטתינו נדחה הראי' מאליהו וגם הראי' מלא ילין וגם איכא לאוקמי קרא לכדר"נ וא"כ אטו טעמא דפרושים ניקו ונפרוש (בתמיה) וא"ש ודו"ק היטב בכ"ז כי הדברים נכונים ונחמדים כפתור ופרח בפ"ד:

פתיחה אות ל"ו בדבר האסור לכתחלה אם צריך הב"ד למחות יעוין עוד בנדרים כ' ע"א הואיל ואמרי רבנן אין נזקקין לו וכו' משמתינן ליה וע"ע בש"ך יו"ד סי' רכ"ח ס"ק מ"ט ומכ"ש דיש למחות שלא יעשה כן לכתחלה. (שם אות י"ד ואות ל"ו) הבאתי ד' רש"י דגם למ"ד חב"ע לאו דאורייתא מ"מ באכילה אסור בזה נראה לבאר ד' רש"י יבמות דף פ"ז ע"ב ד"ה הא אישתיק וכו' ולא אמרי' חב"ע קא מייתי ובד"ה וכי לא וכו' דאי לא מהימן היכא מתאכלא וכוי ע"ש והוא תמוה אמאי נקט רק האכילה ולפמ"ש י"ל דלעיל בד"ה הא וכו' דגם אם אסור רק מדרבנן יש נ"מ הזכיר רק איסור הבאה אבל לבתר דדייק מקרא דנאמן מה"ת בא ליישב למ"ד חב"ע ל"ד מנ"ל לדייק מקרא דאו הודע אליו דע"א נאמן ולכן כ' איסור אכילה דלכ"ע מדאורייתא. ובהיותי בזה קשה לי לפמ"ש בפנים סי' א' פ"ק כ"ו בשם הרמב"ן דהא דנדה נאמנת נגד חזקה משום דנוגע לעצמה א"כ מנ"ל מקרא דעא"נ דלמא התם בעד א' כהן מאותו משמר ונאמן לעצמו ומש"ה נאמן גם לאחרים (ועוד קשה לי לפמ"ש המש"ז או"ח סי' שד"מ דבאיסור עשה לכ"ע סד"א לחומרא רק מדרבנן א"כ איך דייק מקרא דעא"נ הרי לענין איסור חב"ע דהוי רק לאו הבא מכלל עשה גם מספק מותר ולכן עא"נ משא"כ באיסור לאו וע' שעה"מ פ"ב ממ"א וי"ל עפ"ד תה"ד שהבאתי בפתיחה אות ח' ודו"ק).

לסימן א

סעי' א. בתב"ש סק"ג הביא ד' הב"ח ופר"ח שנחלקו בדין היכי דמצי למירדף אבתרי' אם מחויבים לברר והביא מכמ"ק דבדאיכא טירחא א"צ לברר ואני כתבתי בתשו' להרב מוהר"ש אבד"ק ברעזוב דיש להוכיח מתשו' הרשב"א שבב"י יו"ד סי' קי"ט שכ' דגם בדאיכא טורח הליכה לא שביק התירא וכו' וכדמוכח מהא דחמצן של ע"ע אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין דכל שאינו טורח בבדיקת סכין נאמן ואולי יש לחלק בין הילוך למקום קרוב או רחוק אבל בתוס' יבמות צ"ג סוע"א ד"ה מייתי וכו' ולא מסתברא לומר דלא חשיב הכא בידו לפי שהוא רחוק מהם דאין נראה לחלק בין קרוב או רחוק ע"ש וי"ל דנהי דגם ברחוק מיקרי בידו מ"מ הוי טורח כדמוכח בתוס' נדה דף ו' ע"ב בד"ה בשעה"ד וכו' ועוי"ל שעה"ד שהשואל הלך לו והי' טורח גדול לרדוף אחריו כדאמר בפ' אע"פ רהט אבתרי' ג' פרסי וכו' עכ"ל ואפשר דדוקא בשיעור ג' פרסי הוי טירחא ומצאתי בתשו' רש"ל סי' ל"ו שכתב בפשי' דהילוך ממל"מ הוי טירחא כיון שכל הדרכים בחזקת סכנה וקשה טלטולא דגברא עי"ש ולפ"ז י"ל דהרשב"א הנ"ל דמיירי באותה העיר לכן לא מיקרי טירחא ולפ"ז גם בפחות מפרסה דא"צ לומר תפלת הדרך לא מיקרי טרחא ומצאתי בר"ן פ"ק דמ"ק במשנה דיוצאין על הכלאים וז"ל לא משום טרחא נקטי' דליכא טרחא מידי במה שהוא יוצא וכו' עכ"ל [וזהו כונת התוס' שם דף ב' ע"א ד"ה ויוצאין וכו'] ויש לומר דהיינו ג"כ בפחות מטרחא. והעירני ח"א מהא דפסחים מ"ו לאחריו מיל אינו חוזר הא פחות ממיל חוזר ויש לדון מזה לכאן וע"פ בש"ס דב"ב י"ב וחו"מ סי' קס"ב בענין טענת ריבוי הדרך וע' עירובין נ"ד ע"ב משום טירחא דאהרן ורש"י שם וע"ש דף נ"ב ע"א אפ"ה ניחא לי' כי היכי דלא נטרח וניפוק והתם רק בהילוך של אלפים אמה וע' ביומא דף י"ט ע"א ומי מטרחינן לי' כולי האי וכו' דמוכח דבמקדש עצמו הוי טרחא גדולה [אה"צ בהמ"ח נ"י במה שחקר התב"ש אי בדאיכא טרחא צריך לברר יש להעיר מד"מ א"ע סי' קמ"ב או"ק י"א דרחוק הדרך הוי כדיעבד וכל מקום דדיעבד כשר גם רחוק הדרך כשר ע"ש] ולענין אי הילוך הוי טרחא ע' בטיו"ד סי' של"ד בנדוהו בחלום טורח אחר עשרה ששונים הלכות עד פרסה וכו' וע' שבת קנ"ז ע"א בעיא אם למעט בהילוך עדיף או למעט במשא ומסיק דלכ"ע למעט בהילוך עדיף וע"ש בתוס' וע' בתוס' ביצה כ"ט ע"ב ד"ה המביא דטעמא משום טרחא יתירה:

[שם סקי"א] הארכתי בדין ע"א נוגע במלתא דעל"ג העירני נכדי החריף וכו' מוהרא"י נ"י מש"ס דכתובות דף כ"ד פ"א בהא דאני כהן וחברי כהן וכו' דפליגי אי חיישי' לגומלין ובר"ן שם מבואר דהוי מלתא דעל"ג וחשש גומלין הוא פחות מנוגע גמור ותדע שהרי בגומלין פליגי אי מיחשב נגיעה ומוכח דאינו נאמן וכ"ה במרדכי יבמות ר"פ האשה שהלך בעלה וכו'. ויפה העיר אבל הראיתי לו ברא"ש פ"ה דגיטין סי' י"ג שהביא ג"כ ד"ז וסיים דהיינו טעמא משום דכהני חשידי טפי מישראל משום דהוי שבח יוחסין וריוח כהונה לו ולזרעו לדורותיו וא"כ אדרבא מוכח דבעלמא בכה"ג נאמן והתם מיירי בתרומה דאורייתא לשי' התוס' והר"ן:

[שם סקי"ז] בענין שכחה העירני נכדי הנ"ל מש"ס דגיטין דף כ"ב ע"ב דלר"א בעשרה ימים חיישי' לשכחה ולר"י דוקא בתנאים הרבה וע"ש בתוס' ובר"ן אה"צ בהמ"ח נ"י יש להעיר בזה עוד מב"מ דף ב' ע"ב וקידושין דף פ"ג סוע"ב נאמן המוכר לומר לזה מכרתי נאמן הדיין לומר לזה זכיתי וה"מ היכי שבע"ד עומדים לפניו אבל יצאו מלפניו אינו נאמן וע' פירש"י שם דכל זמן שעומדים לפניו רמי אנפשי' ומידכר אבל לאחר שיצאו מלפניו אנן סהדי דלא מידכר לפיכך אינו נאמן וע' בר"ן ובס' המאור קידושין שם ג"כ כן אלמא דשייך שכחה ביומו פ"ש ואולי יש לחלק כמו שהעלה לחלק אאמו"ר בפנים שם דבמלתא דסברא שייך שכחה אפי' ביומו א ויהי' מכאן ג"כ ראי' לזה]:

[שם סקכ"ו] כתבתי דהבא לטעון בב"ד חוקר תחלה מת"ח את הדין ועמש"ל בפתיחה לסי' ל"ט שכ"ה בר"ן פ"ק דכתובות:

[שם סקכ"ו וסקכ"ז] הארכתי בדין אאמע"ר בבא לעשות תשובה ובבא להציל אחרים ממכשול העירני תלמידי הרב מו"ה אברהם יהודא נ"י מדברי הר"ן פ"ד דשבועות במשנה דשבועת העדות כיצד וכו' שהעלה דהא דאינו יכול לחזור ולהודות מאינו יודע ליודע לא משום דא"ח ומגיד אלא משום דאאמע"ר ע"ש והרי י"ל דבאים לעשות תשובה ובע"כ דס"ל דגם בכה"ג אאמע"ר. ובמק"א ביארתי דלא תיקשי על הר"ן מהא דכתובות י"ח דגם באונס א"ח ומגיד ומזה תמהו על הב"י בחו"מ סי' כ"ט שכתב בטעמא דא"ח ומגיד משום דאאמע"ר וע' ישויע"ק א"ע סי' קנ"ה ובמק"א הארכתי ליישב ע"ד פלפול אבל בפשיטות עולים דברי הר"ן יפה דודאי אם הגידו בתחלה עדותן גם בלא"ה אינו חוזר ומגיד והר"ן מיירי רק מאינו יודע ליודע וז"פ (ומ"ש הר"ן שם דבמה שאמרו בלא אלה אין אנו יודעים לא עברו יעוין בריטב"א ואס"ז ב"מ ל"ט ע"ב להיפוך ועתו"ס שם וע"ע בתשו' ח"ס חחו"מ סי' ל"ד שלא הביא מזה] גם העירני נכדי החריף מוהרא"י נ"י מתשו' הר"ן סי' מ"ג וב"י אה"ע סי' קל"ד דאין הבעל נאמן לומר שעבר על השבועה לבטל הגט דא"א מע"ר והרי י"ל דבא להציל האשה ממכשול ובע"כ כמ"ש [אה"צ בהמ"ח נ"י יש להעיר בזה מד' הר"ן כתובות פ"ז על מתני' דאלו יוצאות שלא בכתובה וכו' ומקשי' בגמ' ה"ד אי דידע וכו' והקשה הר"ן דלוקמי דמודית ותי' בשם הראב"ד דאאמע"ר ואינה נאמנת ע"ש והרי י"ל דבאה להציל את הבעל ממכשול דהרי חייב להוציאה וע' במרדכי כתובות שם סי' קצ"ו בשם הר"ם דנקרא רשע אם אינו מגרשה ואפי' לשי' הרשב"א וש"פ שיכול לקיימה עכ"פ מצוה לגרשה ע' בר"ן שם ובש"ג ובטוש"ע סי' קט"ו ס"ד אע"כ אף בכה"ג אאמע"ר]:

[שם ס"ק מ"ב] הבאתי דברי מהרי"ק שבב"י יו"ד סי' רס"ב ועמ"ש בפנים סוס"ק צ"ב מדברי הכ"מ פ"ד מטו"מ ורמב"ם פ"ד מרוצח וז"ל הרמב"ם שם אמדוהו למיתה והקל ממה שהי' ולאחר מכאן הכביד ומת ה"ז נהרג ואין אומדין אותו אומד ב' כשהקל שרגלים לדבר ובכ"מ נתקשה מלשון הש"ס ובתו"ח לסנהדרין ע"ח הביא מירושלמי דמפורש כרמב"ם וע"ע במרה"פ על הירושלמי פ"ט דנזיר הל' ה' ובסנהדרין שם בזה ומזה יש ראי' לדברי מהרי"ק הנ"ל. וכה הראני תלמידי הרב מו"ה אברהם יהודא נ"י בתשו' מבי"ט ח"א סי' רמ"ח בדין השפחה שנמצא רגלה נפוח במ"ש שם באמצע התשו' מהא דפ"ד דנגעים מ"ז גבי בהרת שהלכה וחזרה בסוף שבוע הרי היא כמות שהיתה וכו' ע"ש היטב וכן הראני נכדי החריף מוהרא"י נ"י דברי הראב"ד בפ"י לעדיות פ"ה מ"ו הוא הי' מטמא שער הפקידה וכו' וז"ל א"נ דקסבר עקביא כיון ששער לבן עומד במקומו עדיין לא נתרפא הנגע מעיקרא וכמו שלא הלכה הבהרת דמיא ומן החולי הראשון הוא שהרי רגל"ד וזה עיקר עכ"ל וע' בדרל"צ דרוש ב' שביאר דלהראב"ד זה המצורע מטמא למפרע דאף קודם שחזרה הבהרת עדיין טמא הוא מבהרת הראשונה אלא שבטעות טהרנוהו שסבורים היינו שנתרפא ועכשיו נודע שלא נתרפא ע"ש (וע' ברש"י מגלה ח' ע"ב וט"א שם) ואני אמרתי דאין ראי' מנגעי' לפמ"ש רש"י בגיטין פ"ו ע"א בד"ה עד טצהר וכו' ודרך שחין ישן שהולך לו חוזר פד ב' שנים וכו' לפי שכבר הי' בו המום הזה ולא ראהו עכ"ל הרי שדרך הנגעים לחזור ולבוא משא"כ בשאר חלאים אף דשכיח שיחזור לחליו כמ"ש בפנים מתוס' חולין י"ל דהיינו ע"י שעושה דבר המזיק לו בעודנו חלוש מחליו וגם נהי דשכיח אבל אין דרכו בכך (וע' בחמ"ח אה"ע סי' קי"ז סקי"ב בדין מצורעת פעם א' דאפי' נתרפאה יש לחוש שמא תחזור והוי מום וה"ה בנכפה ובב"ש סקי"ב הקשה מהש"ס ונדחק בישובו וע' ח"ס חחו"מ סי' קצ"ח בזה ולפמ"ש י"ל דדוקא במצורעת תוך ב' שנים) ומלבד הרי אנן קיי"ל כרבנן ודלא כעקביא גם י"ל דבהא דשער הפקידה נשאר עכ"פ שער לבן משא"כ בנתרפא לגמרי אבל מהא דפ"ד דנגעים משמע דגם בהלכה לגמרי וחזרה דינא הכי ומ"מ אין ראי' מזה כמ"ש וגם בלא"ה הלכות נגעים חידוש הם ואיסורא מטומאה לא ילפי' כנודע:

[שם סקמ"ח] הארכתי בד' הט"ז בענין הברכה על השחיטה כעת מצאתי בא"ז הל' ברכת המוציא סי' ק"מ דאותן מצות שלעולם חייב בהן ואין עתים להפטר מהן כגון וכו' והא דמברכין על השחיטה אע"פ שכל שעה שרוצה לאכול צריך לשחוט היינו משום שחיטת קדשים שיש לה הפסק הלכך לא חלקו בשחיטה א"נ משום שיכול להפטר משחיטת חולין שאם ירצה לא יאכל בשר וכו' ע"ש וע' בתשו' ריב"ש סי' שצ"ח באמצע התשו' בענין הפלגש וכו' שאע"פ שמצוה זו היא דין יש בה מצוה ממש אלא שאין מברכין על הקלקלה כמו שאין כהן המשקה סוטה מברך ולא החולץ יבמתו ודומיהן ומנ"ל למר שהאוכל נבלה או אמ"ה לא עבר על עשה דוזבחת כיון שאוכל בלא שחיטה אע"פ שיש באכילתו לאו מצד אחר וכו' וצ"ע שלא הביא מתוס' שבועות וש"פ שהבאתי בפתיחה ויש לדון מכל הנ"ל בדברי הט"ז ואחרונים הנ"ל וקצרתי:

[שם סק"נ] [אה"צ בהמ"ח נ"י במ"ש אאמו"ר שליט"א בפנים בנדון שו"ב שהזקין ורואה בבתי עינים נלענ"ד להעיר מפיהמ"ש להר"מ פ"ל דכלים מ"ב וז"ל אספקלריא הוא המכסה אשר יעשה לראות מאחוריו והיא אצלי מלה מורכבת ספק ראי' וזה שיראה אחורי המכסה שהוא מזכוכית וכו' לא יראה במקומו האמתי וכו' וכן לא יראה על שיעורו האמתי ויקראו החכמים המכסה הבהיר מאוד אשר לא יסתיר דבר מאחוריו אספקלריא המאירה וכו' עכ"ל ובתוי"ט שם כתב דלהרמב"ם פתרונו בל"א בריל ומוכח דלאו כל בתי עינים שוים וע"ע בפ"ב דנגעים מ"ג וברכ"י חו"מ סי' ה' אות י"ג וסי' ז' אות ט'] ומ"מ לענין דינא סיים אאמו"ר שליט"א כמ"ש בפנים דאם השו"ב מביט בבתי עינים המגדילים דבר הנראה יותר קטן בלי הבתי עינים הנ"ל ועכ"פ אינן מקטינים אותו אין חשש כלל:

[שם סקס"ח] הבאתי מירושלמי ותוס' סוטה ג' דכיעור ל"ה ערוה ותמהתי על הפוסקים שלא הביאו מזה ובתשו' להרב הגאבד"ק סנעטין נ"י תמהתי על הפוסקים במה שנחלקו אם תצא מבעלה משום כיעור ולא הביאו מהירושלמי הנ"ל דמפורש דלקיימה אינו יכול וצ"ע:

[שם סקפ"ט] במ"ש בדברי מהרי"ק עמש"ל בקו"א לסי'

לסימן ב

סק"ב] הבאתי שם הכלל דהיכי דדיעבד כשר לא גזרי' שמא ישכח וע"ע בדרישה סי' כ"ב דהיכי דע"פ רוב אין עושין כן אף דכשר דיעבד חיישי' שמא ישכח:

[שם סוס"ק י"א] הבאתי בשם מהרמ"ש בדין עבר ב"פ ביום א' נחשב לפ"א יש להעיר מירושלמי פ"ג דסוטה הי' גונב ומוציא בלילה ידעו בעלים בינתים ב' גניבות הן ואם לאו גניבה אחת אבל הכא בדברים שבין אדם למקום אם נעשה עי"ז מומר שאני. וכה העירני נכדי החריף מוהרא"י נ"י מדברי הט"ז אה"ע סוסי' קכ"ג וב"ש שם סק"ח בדין כתב גט בשבת דבכל ב' אותיות הוי מעשה בפ"ע ונעשה מומר גם למ"ד דבפ"א לא הוי מומר ומוכח דביום א' נעשה מומר בב' או בג"פ ואף דמהרמ"ש הנ"ל מיירי בב"פ מ"מ לפי טעמו אין לחלק [אה"צ בהמ"ח נ"י ע"ש בפר"ח וב"ח שם שחולקים על הט"ז וב"ש הנ"ל וע' בתב"ש סי' י"א או"ק י"ב שחולק ג"כ על הט"ז וב"ש הנ"ל והעלה דזה לא הוי רק מעשה א' דכל הגט ענין א' הוא וגם מי לא עסקינן גם בשחיטה דשחט בסכין רעה כל היום כולו אבל מ"מ אם עבר כמ"פ ביום א' יוכל להיות דגם הם מודים דלא כתשו' מהרמ"ש הנ"ל]:

[שם סקט"ו] בדין שו"ב שמיעך סרכא בעגל ואמר שטעה בדין נראה פשוט דגבי דינים המבוארים בשו"ע עכ"פ איכא הוכחה מזה ששכח תלמודו וצריך קבלה מחדש וגם נ"ל דבזה"ז שכל הדינים סדורים אינו נאמן לומר שטעה בדבר המצוי ושכיח בכל עת:

[שם סקכ"ד] בדין אם אינו מאמין בדבר א' מדברי חז"ל שו"ר בפר"ת סי' קי"ט סק"ז שהעלה דאם אינו מאמין בכל דברי חז"ל אלא במה דמסתבר דינו כעע"ז ומחלל שבת ויינו יי"נ וחשוד לכה"ת כולה ואין מצטרפין לפשרה ואין מזמנין עליהם ומ"מ סיים דבשבועה נאמנים דלא חשידי לישבע לשקר ועמ"ש בפנים סקל"א עוד בדין אפיקורסים:

[שם סקכ"ה] במה שהבאתי מהכ"מ פי"ב מעדות דמוכר טרפות אוכל בעצמו העירני נכדי החריף מוהרא"י ני' מדברי הפרישה יו"ד סי' י"ח וסמ"ע סי' ל"ד ס"ק פ' ומה שהבאתי בשם הש"ח בטעמא דעדל"ת ובאמת שכ"ה בחזקוני שם ובזה ביארתי טעמא דב"ש דלא ס"ל עדל"ת כמ"ש הפ"י בביצה ז' דלשיטתם אזלי בשבת י"ז דדרשי הך קרא לשביתת כלים:

[שם סקכ"ט] הבאתי ראיות דהא דמחלל שבת הוי כעע"ז היא מדאורייתא נ"ל עוד ראי' מתוס' יבמות ה' ע"ב ד"ה כולכם חייבים בכבודי וכו' ומנ"ל דקאי טפי אשבתות וכו' וי"ל וכו' כדאמר בעירובין ובחולין ה' דמחלל שבת ככופר במע"ב וכו' ע"ש ודריש לקרא בכך:

[שם סקל"א] [אה"צ בהמ"ח נ"י במה שחקר אאמו"ר בפנים אם מהני תשובה במין ע' בג"פ סי' קכ"ג אות ז' שהעלה דמהני תשובה בצדוקי ואפשר יש לומר דדוקא לענין גט מהני תשובה]:

[שם סקל"ח] בדין רצה לעשות איסור ולא עלתה בידו יש לדון עוד דהקהל יאמרו דגם אם אינו נפסל מ"מ חשיד הוא בעינינו ועמש"ל סי' א' סק"ס וסי' ח' בשם שבו"י ושאר שו"ת והעירני תלמידי החריף מוהר"א נ"י מדברי רש"י ב"ק ק"ח ע"ב בד"ה ולא הניחוהו מאי וכו' או דלמא כיון דעמד לישבע תו לא מהימנו לי בעלים עכ"ל ומוכח דבעמד לישבע לשקר ולא הניחוהו בעלים הוי בעיא דלא איפשטא אם הוי חשיד בעיני הבעלים וה"נ י"ל בנ"ד. [אה"צ בהמ"ח נ"י לפענ"ד יש לפשוט ספיקו של אאמו"ר שליט"א אי הוי בעיני הבעלים כחשוד מהא דכתובות דף ע"ב ע"א בתוס' ד"ה אי דידע וכו' שהקשו דלוקמי כגון דידע ופרש אבל היא רצתה להכשילה ותי' ר"י דלשון שהאכילתו משמע שאכל כבר עכ"פ מוכח דאף שלא האכילתו יוצאת שלא בכתובה והתם הטעם רק משום דחשידא שמא תאכילנה פעם אחרת ע' ברא"ש שם ותבין ותדע דרק משום שחשידא בעיניו ולא משום איסור דהא אם רוצה לקיימה אף אחר שהאכילתו אין כופין אותו לגרשה ע' בטוש"ע א"ע סי' קט"ו סעי' ד'. והרשב"א תי' דבשביל מה שרצתה להאכילו ולא עלתה בידה אינה יוצאת בלא כתובה וע' ברא"ש שם ג"כ כתי' הרשב"א שבתוס' וע' בר"ן שם שהביא בשם הרא"ה שפליג על הרשב"א ופסק ג"כ כתי' א' של התוס' דאפי' ברצתה להכשילו ולא עלתה בידה יוצאת שלא בכתובה וע' בב"י א"ע סי' קט"ו שהביאו וע"ש בטוש"ע שפסקו כהרשב"א ועכ"פ תלו הך פסקא בפלוגתת הפוסקים ולפי פסק הטוש"ע שם ס"א א"י לומר שחשידא בעיניו וא"כ גם כאן לענין השו"ב י"ל דאין הבעלים יכולים לומר שחשיד בעיניהם אף שאין נפסל שוב ראיתי שבס"ק י"ח הביא אאמו"ר בשם שו"ת ד"ח שהעיר מהא דכתובות הנ"ל לענין מש"ש בשם השמ"ח שהעלה לאסור שו"ב שרצה להכשיל באיסור ולא עלתה בידו והביא בשם תוי"ר לדחות דלא דמי אבל לא העיר בכל הנ"ל]:

[שם סקמ"א] כתבתי די"ל דדין קב"ע שלב"פ אי מהני בדיעבד תליא אם הא דאין מקבלין עדות שלב"פ הוי מה"ת או רק דרבנן וכעת הראני נכדי החריף מוהרא"י נ"י במהרי"ק שרש קי"ז שכ' די"ל דאע"ג דמדאורייתא כשר שלב"פ מ"מ רבנן עשו מעלה לפסול אפי' בדיעבד כדאשכחן בסנהדרין ס' דעביד רבנן מעלה לפסול אפי' בדיעבד אך דהיכי דמהני באונס צ"ל דבדיעבד כשר ע"ש באורך:

[שם סקמ"ד] הבאתי מכמ"ק בדין אם הממון פתיך ותלוי באיסור אם דינו כממון והראני נכדי הנ"ל בת"כ להש"ך סי' קי"ד שביאר דברי תוס' כתובות ט' שכ שכתבו דמוציאים ממון בס"ס וביאר דדוקא החם דכל הפסד כתובתה תלוי באיסור דנאסרת לבעלה וכיון דלגבי האיסור מהני ס"ס לכן מוציאה כתובתה משא"כ בעלמא גם התוס' מודים דאין להוציא בס"ס:

א

[שם ס"ק נ"ט] בדין הקראים הראני נכדי הנ"ל בש"ג פ"א דגיטין שכ' דראוי לומר על הצדוקים שבזה"ז כדרך שאמרו על הכותים בתחלה שהרי אין להם ממדרשי חכמים וכו' פ"ש [אה"צ בהמ"ח נ"י ע' בב"י א"ע סי' ק"ל ד"ה גט שחתמו בו כותיים וכו' שהביא בשם ר"י בח"ב שצדוקין ובייחוסים שבזה"ז דינם כמו כותים קודם שגזרו עליהם וגם מרמב"ם פ"ו מהל' עבדים הל' ו' ג"כ כן וז"ל הרמב"ם שם ובזה"ז וכו' אנו למדין וכו' שהצדוקין בזה"ז כמו כותים קודם שגזרו עליהם שיהי' כעכו"ם לכל דבריהם וע' בג"פ סי' קכ"ג אות ז' דהקראים הם הצדוקין (וזה נגד ד' הכרתי שהביא אאמו"ר שליט"א בפנים) והביא ד' השלטי גבורים פ' השולח שכ' בשם ריא"ז דהצדוקין הם כעכו"ם וכו' וזה. נגד דבריו שבפ"א הנ"ל וגם הביא מתשו' מהרש"ך ח"ג סי' מ"ו ומתשו' מבי"ט ח"א סי' נ"ז ע"ש]:

[שם סקס"ו] כתבתי דמדנקט הש"ס בקידושין רק דבע"ז או בעבר ושנה מחשבה כמעשה מוכח דגם בח"ל או שהוא בשוא"ת לא משכח"ל שיהי' מחשבה כמעשה נ"ל כעת ראי' מתוס' כתובות צ"ו ע"ב ד"ה נשאת עלי' להביא ראי' דכ' מדלא משכח עלי' להביא ראי' אלא בנשאת ש"מ דנתקבלה כתובתה או דתבעה כתובתה בב"ד וכו' עליהן להביא ראי' יעו"ש הרי שהוכיחו כעין דברי הנ"ל:

לסימן ג

[סעי' קט"ו ז'] הבאתי שם דברי היש"ש דאף דשחיטה אצ"כ מ"מ בנתכוין בפירוש לנחירה פסול שוב נזכרתי ראי' מדברי הא"ז הל' פסחים סי' רמ"ט שהביא שם דעת הרי"ף דבעינן שימור משעת קצירה והביא שם מרש"י חולין ז' וגיטין י' וכ' דאם נאבדה מצה של מצוה אינו יוצא בשאר מצות ואף שא"ב חימוץ מ"מ בעינן שימור לשמה ואף די"ל דבישראל סתמה לשמה כמו בקדשים מ"מ ל"נ כן מהש"ס ועוד דכיון שנוהגים לאפות ג' מצות למצוה ומייחדים אותם נראה כמדחה את האחרות שלא לצאת בהם רק אותן ג' עכת"ד שם וכ"ה בפסקי ר"מ ריקאנטי סי' קס"א וע' בב"י סוסי' תע"ז בשם רוקח להיפוך ובד"מ רמז לדברי הא"ז ברמיזא בעלמא ויש לחלק למעיין וקצרתי ונ"ל עוד דבשוחט או"ב או בשבת ויוה"כ אף ששחיטתו כשרה מ"מ י"ל דדוקא בנתכוין לשחיטה ולא בסתמא וכה"ג כתבו התוס' במנחות ז' ע"א ד"ה אר"י וכו' דכיון דשלא בזמנו הוא אע"ג דכ"ש מקדשין שלא בזמנן שלא מדעת אין מקדשין אע"ג דלילה אין מחוסר זמן ע"ש וע' בתוי"ש יומא נ"ז אע"ג דמצות אצ"כ מ"מ בלא הגיע זמנו עדיין לכ"ע צריך כונה ע"ש וה"נ בזה:

לסימן ד

בתב"ש סקי"ז הביא דברי נה"ך במ"ש דהוי ז"נ וזל"ח וכופין על מדת סדום והשיג עליו דזה הוי חסר כיון שיצטרך להטפל ביין חבירו ע"ש ואני תמה שלא הביאו מתשו' מהרי"ק שרש קי"ב בדין נשבע לפרוע בעיר פלוני ורוצה לפרוע בעיר אחרת והביא ממרדכי פ"ק דב"ק בשם ראבי' שפסק דכופין על מדת סדום ואפי' לר"י שפוסק שם דאין כופין מודה בכה"ג דעדיף טפי שהרי בכמ"ק בתלמוד אומר כגון זו כופין עמ"ס ואפי' במקום דאיכא טורח וגם אפשר שיבא לידי הפסד כההוא דכתובות ק"ג דאינו ודאי שימצא וגם מדנקט כגון זו יש ללמוד גם דבר שאינו דומה לגמרי וכו' ע"ש וע' בש"ך חו"מ סי' ע"ג ס"ק כ"ז מ"ש על יתר דברי מהרי"ק שם [והראוני נכדי ני' באס"ז כתובות ק"ג שמוכח מדבריו כהמהרי"ק ע"ש ויש לדון בזה וקצרתי] אבל יש לתמוה ע"ד מהרי"ק מהא דפסק המרדכי והובא בחו"מ סי' שי"ב ס"א בהג"ה גם יש להעיר מהא דחו"מ סי' קנ"ד סי"ג ובב"י בשם ריב"ש דמפורש דבמקום טורח אין כופין עמ"ס אבל תלמידי האברך החריף ובקי מו"ה יהושע נ"י העיר מדברי הגמ"ר דקידושין שהובא בד"מ חו"מ סי' קנ"ה אות ו' ורמוז בהג"ה שם סכ"ב וסמ"ע סק"נ דצריכים בני הכפרים לעקור דירתם ולהיות תחת השר משום דכופין עמ"ס ומוכח כמהרי"ק והראיתי לו במהרי"ק שרש ב' שהביא ג"כ דברי הגמ"ר הנ"ל להלכה וע' בשו"ת בש"ר סי' ק"ס בשם ר"נ שסותר כל דברי הגמ"ר ופסק להיפוך ובהגהת ריד"מ הביא בשם כמה גדולים שפסקו כן אך לפ"ז יסתרו פסקי השו"ע זא"ז ולכאורה י"ל לפמש"ל סי' א' לצדד דהילוך לא הוי טרחא אבל נראה דליתא דעקירת דירה ממל"מ לכ"ע הוי טרחא וכדאי' במ"ק י"ג דאין מפנין מחצר לחצר במועד ומבואר במרדכי שם ובב"י או"ח סי' תקל"ה דטעמא משום טרחא [ויעוין בפסחים דף פ' ע"א מאן ציית דעקר סיכי' ומשכני' ורהיט ופירש"י מי ישמע לנו להטריח וכו' ובתוס' שם כתבו דהך פרכא ליתא למ"ד דרך רחוקה מאסקופת העזרה ולחוץ וגדולה מזו מצינו בב"ר פל"ב ולפום דאמרין אינשי מבית לבית חלוק מאחר לאתר נפש ברם את לא נפש את חסר ולא ממון וכו' הרי דבפינוי ממל"מ איכא חסרון ממון ולכן נראה דעיקר טעמו של הגמ"ר מפני שכ' שם וז"ל ועוד וכו' דדמ"ד ע"ש ואף דהח"צ סי' ע"ג הוכיח מחולין מ"ט דהיכי דנקט ב' טעמים העיקר כטעם א' ושכ"ה גם בפוסקים אבל אני מצאתי ראי' מש"ס דמכות ח' ע"א היינו דקאמר להו ועוד וכו' ופירש"י דהדר בי' מטעם ראשון א"כ מוכח דהעיקר הוא כטעם ב' וזהו כונת תוס' שבת י' ע"א ד"ה טריחותא וכתובות צ"ה ע"א ד"ה התם וכו' דבכמ"ק בש"ס לא חייש לשנויי אלא קושיא אחרונה ע"ש וא"כ לדינא לא קיי"ל כמהרי"ק וצדקו דברי התב"ש. ועמ"ש בחיבורי לחו"מ בקת"ע לסי' רל"ז אות ב' לחלק בעניני טרחא והבאתי מהרא"ש במו"ק וט"ז או"ח סי' תקל"ט סק"ד דדרך מו"מ לא מיקרי טרחא הרבה ולפ"ז גם בנידון דהנה"ך ותב"ש י"ל כן וצ"ע וע' תוס' יבמות קי"א ע"ב בד"ה לאחר וכו' דבמקום זילותא אין כופין עמ"ס וכ"ה בש"ס דב"ק ק"ב פ"ב וא"כ אם אין כבודו בכך להטפל במכירתו לכ"ע אין כופין והרי אפי' השבת אבדה לא חייבה תורה בכה"ג וי"ל דיוכל למכור ע"י סרסור וע' ירושלמי רפ"ג דב"ק בשור שעלה ע"ג שור חבירו ושמטוהו בעלים ומת דפטור ולא יכיל למימר אלו שבקתי' הוינא יהיב לך נזקך וכו' לא כל כמינך שאהא מחזר עמך על בתי דינים וע"ש בפ"מ דמשום טרחא מיחשב פסידא ועביד אינש דינא לנפשי' ומוכח דטרחא הוי פסידא ואולי משום זילותא דבי דינא הוא וכמש"ל דבכה"ג לכ"ע דמי לפסידא וע' סנהדרין מ"ה ע"ב וב"ב ט' פלוגתא אם בזיון גרע מצערא וע' בכס"ד סי' ר"פ וע"ע בירושלמי פ"ד דכתובות הי"ד אנשי גליל חסו על כבודם ולא על ממונם אנשי יהודא חסו על ממונם ולא על כבודם וע"ע בשו"ת שבסו"ס תוה"ש שהוכיח מב"ק קי"ב דממון חביב מכבוד דהא שליח ב"ד נאמן לשמתא ולא לפתיחא ע"ש ולפ"ד ירושלמי י"ל דהכל לפ"מ שהוא אדם ועתוס' כתיבות ע"ה ע"א ד"ה אי הכי וכו' בבעל ל"ש זילותא לילך שרגיל ללכת לב"ד כל שעה לצרכו ע"ש ומשמע דאינו זילותא כ"כ ואפי' באשה דבושה לבא לפני ב"ד כדאי' ביבמות מ"ב (ופ' תוס' ב"ב קמ"ז ע"ב ד"ה המוכרן) מ"מ מצינו בכתובות צ"ו ע"א חילוק בין צנועה לפרוצה. וע' רש"י פסחים י"ג א' ד"ה נשקלי' וכו' למ"ל לטרוח ולילך בשוק וכו' מוכח ג"כ דלילך למכור בשוק הוי טרחא אבל מ"מ י"ל דלא מיקרי טרחא הרבה:

לסימן ה

[סק"א] הבאתי מכמ"ק בדין היכי דאסור רק משום חשד ומ"ע אם אסור גם דיעבד העירני נכדי החריף מוהרא"י נ"י מש"ס דגיטין פ' ע"ב נשאו דוקא משום דמיחלפא וכו' ופירש"י דהיינו משום חשד ותצא מזה ומזה ובכתובות י"ד פ"א מבואר דזהו דיעבד ובעכצ" כמ"ש בפנים דאין לדמות גזירות חז"ל או דבאיסור חמור שאני וגם הביא מיבמות כ"ה ע"ב דקיי"ל כמ"ד כנס אינו מוציא ודלא כר"כ שם ולשי' רשב"א היכי דחשדו לי' באיסור תורה גם בכנס יוציא ודוקא היכי דשריא לי' אלא שעשה שלא כהוגן לא קנסוהו ע' בב"ח א"ע סי' י"ב וב"ש שם סק"ג ותבין (וע"ע בש"ך חו"מ סי' ס"ו ס"ק ע"א ולב ארי' חולין מ"ד בזה):

[שם סקט"ו] בדין אמר זה לי ק"פ הבאתי מכמ"ק אם דבר שלם משמע ויעוין עוד בכתובות ק"ט ע"ב ואס"ז שם בשם ריטב"א ותר"י וש"פ בהא דשביק תרי פלגי דדיקלא:

שם ס"ק ט"ז בדין פרסום נגד חשש חשדא וגם אי בב"ד איכא פרסום הבאתי מכמ"ק ועמש"ל סי' ב' סוסק"ל עוד בזה וע"ע בירו' פי"ג דיבמות ה"א בסופה קול יוצא לנשואה ולא לארוסה ובשי"ק ביאר משום דבנשואין איכא עשרה והוכיח מזה כדעת ר"ש הנגיד דבאירוסין א"צ עשרה ע"ש וכן הראני נכדי החריף מוהרא"י נ"י בירושלמי פ"א דגיטין ה"א אם אין שם ביהכ"נ מצרף עשרה ובשי"ק הביא מהשו"ע בסה"ג דבעינן עשרה לפרסם הדבר וכ"ה בפ"מ וגם הביא מהירושלמי שם דבמקום ב"ד איכא פרסום טפי ע"ש ותבין אבל מ"מ י"ל דלענין חשדא סגי בפחות וכמ"ש בפנים ראי' מש"ס דשבת ומדברי הגמ"ר והראני תלמידי הרב מו"ה אברהם יהודא נ"י בב"ח יו"ד סי' קמ"ט ס"ג שביאר דעת יש שכתבו דבדאיכא ג' או ד' יהודים הדבר מפורסים וליכא חשדא וע' בש"ך שם אבל התם היינו שמפורסים שיש שם יהודים ותולין שנכנס לדבר עמהם ול"ד לחשדא דבנ"ד [אה"צ בהמ"ח נ"י ע' בטוש"ע א"ע סי' קס"ט לענין חליצה דבעינן חמשה לפרסומא מלתא דחליצה היא שלא תנשא לכהן ועיין בסדר חליצה אות י"ג בהג"ה דבעינן עשרה ובב"ש שם סקכ"ג הביא בשם פרד"א דבעינן עשרה אלמא דאין לדמות דבר לדבר דפעם אף בחמשה איכא פרסום. ולענין חשש חשדא ע' בתוס' פסחים דף י"ג ע"א ד"ה מאי לאו במה שהביאו בשם ירושלמי פסחים פ"א ומכתובות צ"ח ע"א ומב"מ כ"ח ע"ב דמוכח דגם בב"ד איכא חשדא דכתבו דלעצמו אינו יכול לעכב רק למכרם לאחרים בשוק ומשום שנעשה השומא בב"ד בשוק אין מקום לחשוד ואפ"ה אינו יכול לעכב דלעצמו אף בכה"ג יש חשד ע"ש]:

[שם סקי"ח] בדין חשש מ"ע אם יש לחוש גם בשאינו שלו שוב נ"ל ראי' מירושלמי פ"ב דכלאים הל' ה' בסופה בהא דמפרש טעמי' דר"ש דאמר א"א מקדיש דשא"ש וע"ש בפ"מ והרי החם משום מ"ע ואכתי יחשדו שהוא שלו ובע"כ דבכה"ג ל"ש מ"ע:

לסימן ו

סק"ו הבאתי בשם דמש"א וזב"ש להמליץ על מה שבודקים השו"ב הסכין ביו"ט ולפ"ז דוקא אם אין לוקחים שכר בעד כל עוף דאל"כ שוב אסור להם לבדוק הסכין ביו"ט:

לסימן ז

מסביבה שני' ולאחריה פסולה בהגהת י"ש הביא מרש"י חולין ט"ז ותמה על הכ"מ והש"ך והראוני בפרישה כאן שהביא מדברי רש"י וביאר יפה דלק"מ יעו"ש:

לסימן טו

[ס"ק ב] [אה"צ בהמ"ח נ"י במ"ש אאמו"ר שליט"א בפנים לענין אי הלכה כראב"י ע' בתוי"ט פ"ב דכלאים מ"י והובא בק"נ על הרא"ש פ"ד דפסחים אות ט"ו דכלל דמשנת ראב"י קב ונקי הוא רק היכא דאתפרש טעמי' וראה זה חדש שלא הובא כלל זה באחרונים]:

לסימן יז

ס"ק כ"ג הארכתי בדין אם קנה בהמה שאינה מותרת אלא משום הפ"מ אם יש להתיר והבאתי מכמ"ק וכעת נ"ל ראי' מש"ס דמ"ק י"א ע"א כיון דמעיקרא אדעתא דאכילה וכו' כדבר האבד דמיא וכו' ומוכח דאי מעיקרא אייתי להכי לא מיקרי דבר האבד וי"ל דהיינו ג"כ משום דעשה בזמן האסור וצ"ע וכה העירוני מדברי בל"י ושפ"ד פי' נ"ז סק"א וצ"ע שלא הזכירו מכל הנ"ל:

לסימן כג

[סק"י י"א] בדין נמצא גמי בושט בא מעשה לידי שנשחטו בעוף ב' הסימנים כולן ונמצא חוט פשתן דק וארוך תחוב בשני צדדי הושט ולא נחתך כלל ונ"ל דכיון דלא נחתך יש לתלות שנדחף למטה ובעת גמר שחיטת הסימן נדחף ויצא דרך מקום חתך שבושט חוץ לסימן ולא פגע בו חידוד הסכין כלל וכיון דרבים פקפקו בכל החשש של תה"ד ובפרט בעוף בשהיי' משהו והמעשה בתה"ד הי' שנחתך הגמי יש להקל בכה"ג שלא נחתך החוט כלל:

לסימן כח

[סקי"ב] הבאתי בפנים ד' פלתי סק"ה לענין כיסוי וע"ש דדם בהמה הוי מב"מ ואינו חוצץ אלא שצידד די"ל דכיון דא"צ כיסוי הוי מבשא"מ עם דם חיה ויש להביא ראי' מר"ה כ"ז ע"ב קדחו בזכרותו דמב"מ אינו חוצץ והרי זכרותו פסול ואפ"ה הוי מב"מ וע' במהריט"א לבכורות ט' ע"א ומזה יש לפשוט דגם היכי דבעינן שלא יהא אויר מפסיק אפ"ה מב"מ אינו חוצץ דהתם הא בעינן שלא יפסוק אויר כדמוכח בב"י סי' תקפ"ו גבי צפהו זהב ובט"ז סקי"ח ודלא כשו"ת טטו"ד מ"ק סוסי' רמ"ה וע"ע בברכ"י לאו"ח סי' כ"ז וסי' ע"ד:

א"ה צבי בהמ"ח שליט"א בסיום הספר אציג גם אנכי דבר ממשנתי שחידשתי זה כבר בכדי שלא להוציא הנייר חלק וזה החלי:

פסחים דף ה' סוע"א ר"ע אומר א"צ הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה וכו' אמר רבא ש"מ מדר"ע חלת ש"מ אין ביעור אלא שריפה וש"מ וכו' ע"ש:

והנה נודע קו' הגאון וכו' ר"א ברודא ז"ל הובא בצל"ח דאיך דייק רבא מדר"ע דס"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה כר"י דלמא כרבנן ס"ל דאף בשאר השבתות ושרפה בכלל ואפ"ה דייק שפיר דהשבתה בעיו"ט דאי ביו"ט הא שרפה א"א ביו"ט והתורה אמרה תשביתו אף בשרפה עי"ש בצל"ח מה שאמר בזה ואענה גם אנכי חלקי בעזה"י דהנה לכאורה קשה איך דייק ר"ע דהשבתה בעיו"ט דאי ביו"ט הא הבערה אסור נימא עשה דתשביתו דוחה ל"ת דיו"ט ואי נימא יו"ט הוי עשה ול"ת אכתי לא תינח דישרפו ע"י נשים דלגביהם לא הוי רק ל"ת גרידא. אולם באמת לק"מ דהנה בקידושין דף ל"ד הקשה הר"י מא"י דישרפו שמן שריפה ע"י נשים ותי' הפ"י דנשים ליתנהו בעשה דשרפת קדשים דהוי מ"ע שהז"ג דאין שורפין אלא ביום ע"ש והנה השאג"א חקר אי נשים חייבות בעשה דתשביתו כמו שמחויבות בלאו דב"י ואמרתי לפי מה דהעלה המק"ח בסי' תל"א דאם נאמר דתשביתו דקרא הוי דוקא שרפה אז הוי תשביתו עשה בפ"ע ומחויב לחזר לקיים המ"ע אבל אם נאמר דתשביתו בכל מיני השבתות א"כ הוי רק תיקון הלאו דב"י ועפ"ז אף אנו נאמר דאם תשביתו דקרא הוי דוקא שרפה אז נשים פטור דהוי מ"ע בפ"ע ונשים פטורות בעשה שהז"ג אבל אם נאמר דתשביתו בכל מיני השבתות אז הוי תיקון הלאו ואף נשים מחויבות דהא על הלאו המה מוזהרות ותשביתו הוי תיקון הלאו ולפ"ז ניחא הקו' הנ"ל דשפיר מוכיח רבא דס"ל לר"ע אין ביעור חמץ אלא שרפה דאי נימא אף בשאר השבתות ושרפה בכלל א"כ הדק"ל דאיך דייק ר"ע דהשבתה בעיו"ט דילמא לעולם ביו"ט ואי דהבערה לא משכחת ביו"ט הא משכחת לה ע"י נשים וא"ל דנשים אינן מוזהרות על עשה דתשביתו ואין שייך לומר עדל"ת כתי' הפ"י הנ"ל דהא אי נימא דתשביתו אף שאר השבתות א"כ הוי העשה דתשביתו תיקון הלאו ואף נשים מחויבות כמו שמחויבות על לאו דב"י אע"כ דאין ביעור חמץ אלא שרפה וא"כ הוי תשביתו עשה בפ"ע ונשים פטורות וא"א לשרוף על ידיהן דהא ליתנהו בעשה דתשביתו כתי' הפ"י הנ"ל ושפיר דייק דהשבתה בעיו"ט וא"ש ודו"ק:

תוכן העניינים

דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה