דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
סימן כח
א
סעי' א השוחט וכו' צריך לכסות וכו'. ע' ברוקח סי' שי"ט בשם אגדה הטעם למה חי' ועוף דוקא צריך כיסוי וע' במד"ר בראשית פכ"ב ותמצא ד"ז דבשכר שקברו את הבל זכו לשני ברכות דשחיטה וכיסוי אבל בפרקי דר"א פכ"ח אי' דהעורב קברו וע' בס"ח סי' תתכ"ה דאסור להשתין או לרוק במקום הכיסוי והובא גם בא"ר א"ח סי' צ"ב סק"ט וע' בד"ק סק"ד שכ' מסברא להיפוך ולא הביא מהנ"ל:
ב
סעי' ב בהג"ה מברך שהחיינו וכו' דמזיק לברי'. ע' כה"ג במש"ז או"ח סי' תל"ב סוסק"ב בשם ר"פ ורשב"א דמה"ט אין מברכין שהחיינו על ביעור חמץ מפני שמכלה החמץ וע' תשו' ח"ס א"ח סי' נ"ה באורך ע"ד מהרי"ק שהביא הש"ך ובדברי התב"ש כאן וע"ע בשו"ת טט"ו מ"ג סי' צ"ח:
ג
סעי' ג' ואינו מברך ע' בב"י שהביא מחלוקת הפוסקים בזה וע"ע ברמב"ם פ"ג ממגלה וחנוכה הל' ה' וראב"ד ולח"מ שם ועמג"א סי' תרפ"ח סק"ו וע' בא"ז הל' כיסוי סי' ש"צ:
ד
ואם שחטן אינו מכסה דמן בש"ך סק"ט השיג ע"ד הלבוש ולפמ"ש הט"ז סי' תצ"ח סקי"ט בביאור ד' רש"י י"ל ד' הלבוש וע' בשו"ת טט"ו מ"ג סי' צ"ג באורך בזה וע' בא"ר א"ח סי' תצ"ח סקל"ה מ"ש בזה והשיג ע"ד בעל זבחי צדק בענין זה:
ה
ובלילה אם רישומו ניכר וכו'. בש"ך סק"י הביא בשם ב"ח דאם שחט ביו"ט יכול לקבל לתוך כלי ובחי' רע"א תמה דהא מבטל כלי מהיכנו ועמג"א סי' של"ה סק"ד וסי' רס"ו סקי"ד מרש"י שבת קנ"ה וע"ע בשו"ת ספר יושיע בפו"כ סי' תקס"ב בזה וי"ל לפמ"ש המג"א סי' רס"ה סק"ב בדעת הטור גם י"ל דיניח עוד איזה חפץ הראוי לתשמיש היתר וע' בא"ח סוסי' ש"י:
ו
סעי' ה וצריך להזמינו בפה. ע' בש"ך סקי"ב ומ"ש אבל בדיעבד פשי' דלכ"ע א"צ שיתן ע' פי"פ עה"ת פ' אחרי באורך בכונת הש"ך בזה וע"ע בשו"ת ספ"י פו"כ סי' תקס"ג מ"ש ע"ד הש"ך בזה ובעיקר הדין ע' בפר"ת סק"ח דהעיקר כדיעה ב' ויש להקל ואני מצאתי בא"ז הל' כיסוי סי' שצ"ג שפסק ג"כ להקל וביאר גם דברי רש"י עצמו כן ע"ש:
ז
סעי' ח מי ששחט הוא וכסה וכו'. בתב"ש סקי"ד הביא מהד"מ סי' רס"ד שהביא דברי הא"ז דאם האב מוהל אסור ליתן למוהל אחר וחמה הד"מ דהא שלוחו כמותו ותי' התב"ש דבתורת שליחות נראה שאינו חפץ לטרוח במצוה ואסור אבל דרך כיבוד מותר והביא מהש"ך חו"מ סי' שפ"ב שכ' דגבי מילה מבטל מ"ע ותמה עליו משבת קל"ג דאי איכא אחר ליעבד אחר ע"ש באורך והנה גוף הקושי' על הש"ך מצאתי גם בשו"ת יד אליהו סי' נ"א שדחה ג"כ ד' הש"ך מהש"ס הנ"ל וגם בס' יד הקטנה הל' מילה דחה ד' הש"ך מטעם הנ"ל אבל בישיע"ק כאן תי' לנכון דלק"מ ע"ש וכבר קדמו המקנה קידושין כ"ט ובשפ"ד סקי"ד ומה שתמה הד"מ דנימא שש"א כמותו יעוין בקצה"ח סי' שפ"ב סק"ב שביאר עפ"ד תוס' רי"ד רפ"ב דקידושין ולפמ"ש הקצה"ח בעצמו סי' קפ"ב סק"א בביאור דברי תוס' רי"ד הנ"ל נדחו דבריו כאן ע"ש ותבין וראיתי בשו"ת ב"א חח"מ סי' ס"ז שהאריך בביאור דברי תוס' רי"ד ולדחות דברי קצה"ח סי' שפ"ב הנ"ל ולא ראה שכבר קדמו הקצה"ח בעצמו בסי' קפ"ב ושוב מצאתי במטה אפרים בדיני קדיש בסופו שמצא בעצמו דברי קצה"ח הנ"ל וע"ש עוד מ"ש בזה אבל נעלם משניהם דברי תוס' רי"ד קידושין כ"ט ע"א שתי' קו' התוס' בהא דאצטריך אותו ולא אותה תיפוק לי' דהוי מ"ע שהז"ג ותי' וז"ל היכא אמרי' דמ"ע שהז"ג וכו' מצוה דתליא בגופה וכו' אבל האב שציוהו הבורא להתעסק במילת בנו העסק ההוא אין לו זמן שביום ובלילה יטרח ויכין צרכי מילת בנו והלכך אי לאו אותו הוה מחייבינן גם האשה וכו' שתתעסק וכו' עד שתמול בנה וכו' עכ"ל וכ"ה בא"ז ריש ה' מילה וע' בפ"י שם שכ' כה"ג מסברא ואף די"ל דדוקא באשה שפסולה למולו בעצמה כתב נן אבל הרי נקט כן גם באב ומשמע דא"ל שליחות במילה רק התעסקות לבד וכ"מ מהתוס' גיטין כ"ב ע"ב ד"ה והא וכו' וז"ל דלא בעי' שליחות בכתיבה דוכתב לאו אבעל קאי אלא אסופר וכו' ונראה דל"ש למיפסל משום דלא בני כריתות נינהו במידי דלא בעי שליחות וכו' דהא לא פסלי בפ"ב דע"ז מילה בנכרי משום דלאו בני מילה נינהו וכו' עכ"ל וכיון שהשוו מילה לכתיבת הגט נראה דס"ל דגם במילה א"צ דין שליחות כלל דהמצוה אינה מוטלת על האב דוקא רק העסק שיהי' נימול כמו כתיבת הגט ועוד מצאתי בשו"ת מהר"ח א"ז סי' י"א וז"ל ומענין המילה נראה דאין האב חייב למול את בנו בידיו אלא לעסוק שיהא נימול דומיא דכל הני דקחשיב בקידושין ללמדו תורה ואומנות וכו' וכי לא יאמר לאחר לעשות סוכה וכן גבי תפלין וכי לא יקשרם לו אחר על ראשו וזרועו וכן ציצית אלא כל הני עיקר מצותן אינו העשיי' אלא שהמילה תהי' חתומה בבשרו וכו' ועוד אם האב בעצמו חייב למולו או שלוחו א"כ אם מל אותו אחר בלא רשות האב שאינו חפץ בשליחותו אינו מהול ויצטרך להטיף ממנו דם ברית וכו' ואפי' אם האב אומן ואומר לאחר למול את בנו לא עבר בזה בעשה ובפ"ק דפסחים ז' דפריך אבי הבן מא"ל פי' כיון שעליו מוטל לעסוק שיהא בנו נימול וההוא דמילת זכרי' ביבמות ע"א איתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשיי' דמוקי לה כגון שהי' אביו ואמו חבושים וכו' עכ"ל [וע' ברש"י יבמות שם ד"ה חבושין דנקט ומצות מילה מוטלת עליהם ולא על אחרים ולפמ"ש מהר"ח א"ז הכונה דעסק המילה מוטלת עליהם והתם הב"ד הי' בטוחין שיצאו מבית האסורין ויעסקו בעצמם ע"ש ותבין] ובסי' קכ"ח באמצע התשו' העלה דבשחיטה והפרשת חלה ל"ש מצוה בו יותר מבשלוחו דעיקר המצוה שיהי' נשחט והעיסה תהי' מתוקנת וכן ללמד בנו תורה וכן יהא גם במילה שאפי' האב אומן יכול לומר לכתחילה לאחר למול ע"ש עוד בזה ולולא דמסתפינא הי' נ"ל גם כונת הא"ז אינו למעט שלא יעשה שליח וז"ל הא"ז ה' מילה סי' ק"ז והיכא שהאב יודע למול אסור לו להניח לאחר שימול לפניו וגם האחר אינו רשאי למול לפניו בלא רשותו דמצוה עלי' דאב רמיא והיכא דליכא אב מיחייבי' אחריני למימהלי' וכו' עכ"ל ומדנקט רק אסור לו להניח לאחר שימול נראה דמ"ש הא"ז בלא רשותו קאי גם ארישא והכונה דאסור לו להניח לאחר שימול לפניו בלא רשותו דהיינו בלא שליחותו וגם האחר אינו רשאי למול לפניו בלא רשותו וב' תיבות אלו שכ' הא"ז בלא רשותו קאי על ב' הבבות דנקט מעיקרא והיינו דאם האב לא עשהו שליח ולא ציוה לאחר למול ובא איש אחר למולו בלא רשותו דהיינו בלא ציויו ושליחותו אסור לו להניח למול דמבטל המצוה המוטלת עליו וכן אסור להאחר לגזול המצוה ממנו אבל אם האב עושהו שליח פשיטא דשש"א כמותו וע' מקמ"ח כאן שהביא מהר"ן פ"ק דפסחים שכ' דמילה אפשר לקיים ע"י אחר ומבואר בר"ן שם דאחר יכול לפטרו אפי' שלא מדעתו וע"ש עוד בזה וכבר הביא מזה בישיע"ק כאן וע"ע בשו"ת עט"ח או"ח סוסי' ד' מ"ש בענין זה וע' בנ"א שער או"ה סי' י' מ"ש באורך ע"ד התב"ש והביא מתשו' מהרי"ל סי' י"ח בשם תשו' גאונים ג"כ להתיר למול ע"י שליח ע"ש ואחרי שנתבאר דין מילה דמותר לשלוח שלוחו למול ה"ה דמותר לשלוח שלוחו לכסות הדם וכמ"ש התב"ש בעצמו דשני דינים אלו שוים ומצאתי במקנה לקידושין כ"ט שם שהביא מדברי רמב"ן וריטב"א שתי' קו' תוס' שם משום דמצות האב הוא ההתעסקות ולא שימול בעצמו והביא מתוס' ע"ז כ"ז ע"א ד"ה אשה והאריך לדחות ראיות התב"ש ונתכוין בכמ"ד למ"ש שאר אחרונים שהבאתי והעלה דגם הש"ך לא קרא תגר רק על מי שמכבד אחרים בהמצוה אבל דרך שליחות שרי אלא דמצוה בו יותר מבשלוחו ודוקא במילה אבל בכיסוי דהמצוה מי ששחט הוא יכסה המצוה מוטלת על השוחט שיכסה ולא שיתעסק שיתכסה בכל גווני אסור ע"ש והנה ז"ל הריטב"א דנהי דמ"ע שהז"ג נשים פטורות היינו מצות דנפשה אבל הכא במצוה דבנה הו"א דחייבת דלא גרעה מב"ד דחייבים למימהלי' עכ"ל ואין הכרח כלל מזה לסברת המקנה אבל מתוס' רי"ד ושאר מקומות שהבאתי מוכח כן ומ"ש המקנה לחלק בין דרך כיבוד לדרך שליחות הוא היפוך דעת תב"ש ומ"ש דבכיסוי בכל גווני אסור ע' בשו"ת מגה"ש סי' ל"ט באורך בזה ודעתו נוטה דכיסוי דמי בזה למילה:
ח
ואגב אעתיק מה שהשבתי לש"ב הרב המנוח מו"ה צבי הכהן ז"ל מטרנאפאל בדבר מה שרצה לחדש בהא דמי ששפך יכסה היינו רק במי ששוחט עוף שלו ומוטל עליו לכסות שהרי גבי מת"כ דרשו מריבויא דמאת זובחי הזבח שהטבח חייב בזה כדאי' בחולין קל"ב אבל הכא דליכא ריבויא ודאי עיקר המצוה על מי שהעוף שלו ואני השבתי דדוקא התם דהמתנות יושארו אצל בעל הבהמה הוי סד"א דאין חיוב תביעה כלל על הטבח ליתן המתנות לכהן כיון שאינם שלו ובפרט דבמת"כ כתי' ונתן לכהן ובעי' שיהי' משלו וכדאי' בגיטין כ' גבי ונתן בידה ובסנהדרין מ"ד כיון דכתי' תנו מדידהו ע"ש לכן בעי' ריבויא לחייב הטבח במת"כ אבל הכא דתליא בשפיכת הדם מה לי שלו ומה לי של אחר ותדע דהא בשחיטה אין שום חילוק בזה בין בעלים לאחר וכדאי' בפסחים ז' לא סגי דלאו איהו שחיט וא"כ ה"נ בכיסוי ומי ששפך יכסה:
ט
סעי' יא כסהו הרוח פטור מלכסות בתב"ש סקט"ז הביא בשם הל"ח דאם נכסה בדברים שאין מכסין בהם עדיין לא נדחה והוא השיג עליו ומ"מ העלה דיגלה ויכסה בלא ברכה ובסקל"ח הוסיף דבכל הנהו שאין מכסין בהם אם עבר וכיסה צריך לגלותו ולחזור ולכסות בלא ברכה וע' בל"א חולין פ"ג ע"ב בתוס' ד"ה שחט חי' וכו' שדחה ד"ז והעלה דהיכא דדחה בידים שעבר וכיסה בעצמו בדבר שאין מכסין בו לכ"ע אינו חוזר ונראה ומה"ט בשחט חי' ואח"כ בהמה פטור מלכסות והעלה דלשי' רמב"ם אינו כן ולדידי' גם בהא דסי"ד חייב לכסות ע"ש וע' שפ"ד סקי"ט בזה וע' בשו"ת מהר"ם שיק סי' ל"ז דקטן א"י לכסות ואם כיסה דינו ככיסהו הרוח ואם נתגלה חייב לכסות ע"ש וכ"ה בד"ק סק"ו אבל אם השו"ב ציוה לקטן לכסות וחזר ונתגלה י"ל דהוי כדחה בידים ולפמ"ש הל"א הנ"ל אין דיחוי כזו חוזר ונראה ואולי אינו דומה לדחהו בידים כיון שהוא לא עשה כלום ומעשה הקטן לא נחשב כשליחותו דאין שליחות לקטן אבל מצאתי בשו"ת בש"ר סי' י"ח באמצע התשו' שכ' שהדבר פשוט דאם כיסהו קטן מהני ולא דמי לכסהו הרוח ואפי' לכתחילה אומר לקטן לכסות ע"ש:
י
ואם חזר ונתגלה חייב לכסות בפר"ח ותב"ש פסקו דלא יברך דהוי ספיקא אבל בב"מ כאן ובשו"ת מהר"ם שיק סי' ל"ז העלו דחייב לכסות בברכה והביא מדברי מג"א סי' תקפ"ו סק"ו ומדברי הט"ז סי' תרמ"ו סק"ו שהעלה דר"פ פשיטא לי' דאין דיחוי במצות וכ"ה בכפ"ת שם ולכך לא הביאו הפוסקים הבעיא לענין דיחוי אצל מצות ע"ש עוד בזה אבל בעיקר ההשמטה שהשמיטו הרי"ף ורמב"ם הבעי' דבעי שם בדין עבר ומיעטן דכשר אי באשחור ביו"ט אמרי' דנראה ונדחה הוי דיחוי או דנימא אין דיחוי אצל מצות ולא דמי לקרבן וא"כ סד"א לחומרא. והרמב"ם כ' בסתם דמיעטן כשר יש לי לדין דרך פלפול דהנה הב"י העיר דכיון דאי מלקטן לאכילה שרי למעט דהוי דשא"מ א"כ בידו לתקן ולמעטן בכה"ג והיכא דבידו ל"ה דיחוי ואף דדוקא בדאית לי' הושענא אחריתא שרי הרי כיון דבאית לי' שרי שוב בכל גווני ל"ה דיחוי ע"ש ואני מוסיף דאף דגם בדרבנן אסור פ"ר ומה"ט פריך והא פ"ר הוא אף דמתקן הוי רק שבות וכמ"ש המג"א סי' שי"ד מ"מ באמירה לעכו"ם ודאי דשרי פ"ר לדעת תה"ד שם א"כ בידו למעט ע"י עכו"ם לאכילה דגם בפ"ר שרי ונראה דהנה המח"ל הקשה בהא דאמר דלמעט לאכילה שרי דהא בדאשחור ביו"ט דביה"ש ירוקות היו והוו בכלל ההדס דאתקצי למצותו ושוב גם כשהושחר לא חזי לאכילה משום מוקצה ותי' דגבי מצוה הזמנה לאו מילתא ואי אגדי' להושענא כל זמן דלא אגבהה מיפק בה שרי וכמ"ש בסי' תרל"ח א"כ לא הוקצה למצותו וע' בתשו' ב"א חאו"ח סי' נ"ה בזה והנה המג"א סי' חרנ"ח סק"ג הקשה דהא הזמנה לגוף הקדושה מילתא הוא ותי' דמצוה לא דמי לקרבן וקדושה ע"ש והנה הבעיא אם יש דיחוי אצל מצות או לא תליא אם מצוה דמי לקרבן או לא וע' בירושלמי פ"א דבכורים ה"ב וא"כ לפום הך צד בעיא דיש דיחוי דדמי מצוה לקרבן א"כ שוב הזמנה מילתא כמו בקרבן ושוב הוי מוקצה ולא הוי בידו למעט לאכילה אך דכיון דד"ז הוי בעיא דלא איפשטא ובמוקצה דרבנן אזלי' לקולא כנודע א"כ שוב גם לענין דיחוי אף דהוי דאורייתא ממילא אזלי' לקולא דכיון דל"ה מוקצה שוב הוי בידו ול"ה דיחוי ולכן פסק הרמב"ם דאם עבר ולקטן בכל גווני כשר ודו"ק כי נכון הוא בס"ד:
יא
אבל אם הוא עצמו כיסהו וכו' בפר"ח פסק דגם בכיסה מתחלה במקום שיחזור ויתגלה פטור והתב"ש חולק והביא ראי' מהבדה"ב ונ"ל עוד ראי' מדברי הא"ז שהובא בד"מ אות ח' שפסק דאין לכסות בשלג דלמחר יתמחה ויהי' מים והוא בא"ז הל' כיסוי סי' שצ"ו ומוכח דאף דלפי שעה מתכסה ולשי' הגאון מקרי עפר מ"מ כיון שעומד להתגלות ל"ה כיסוי וה"נ בזה וע' בד"ק סוסק"ח דהיכא שלא יתגלה הכל וישאר עכ"פ מקצת מכוסה סגי בהכי ועמש"ל סקי"ב בזה:
יב
סעי' י"ד בהג"ה שחט עוף וכו' ונתנבלה וכו' ע' בשו"ת טטו"ד מ"ג סי' צ"ד שהעלה בישוב ד' הגמי"י דהיכא דהאחרת שנתנבלה הוי אותו מין לא הוי כיסוי כמו דמב"מ אינו חוצץ וחייב לכסות אבל במבשא"מ פטור ועפ"ז פסק דהיכא דשוחט ספק טרפה דצריך ליקח עוד עוף אחר כשר לברך עליו ישחוט כל א' במקום בפ"ע דאם ישחוט אותו שהוא ודאי כשר מתחלה רפי הראוי כיון שבירך עליו וישחוט אח"כ עלי' מה שהוא ס"ט וימצא אח"כ שהוא טרפה הרי יכסה דם הטרפה ע"ג דם הכשר וצ"ל דהיינו אם הם ב' מינים דאל"כ ממ"נ יוכל לכסות דמב"מ אינו חוצץ אבל לשי' רמ"א וש"ך בנה"כ בכל גווני אם יוודע לו יופטר מלכסות ולכן יש ליזהר בזה שישחוט כל א' במקום בפ"ע וע' פלתי סק"ה שחילק בין מב"מ דאינו חוצץ יוכל לכסות למעלה משא"כ במבשא"מ ע"ש עוד היטב בזה:
יג
סעי' ט"ו שא"צ לכסות כל הדם וכו'. בס' חסידים סי' תתל"ד כ' חכם א' ראה א' שלקח נוצה מהצואר של עוף וקנח הסכין והשליך הנוצה א"ל החכם לא תעשה כן אלא תכסה הדם שנדבק בנוצה והמפרש שם כ' דנראה שסובר כמ"ד שצריך לכסות כל דמו ולא קיי"ל כן וע' בד"ק סק"ח בזה ומצאתי בעקרי הד"ט סי' א' אות ל"ח שהביא בשם תשו' ב"ש דלמצוה מהמובחר מחויבי' לכסות כל הדם היוצא מן העוף ולא סגי בכיסוי מקצתו ולפחות מדרבנן צריך כן ודוקא דם הניתז ושעל הסכין דהוי טרחא פטור מלכסות והוא השיג עליו שלא ראה בשום מקום ליזהר בזה ופשט לשון הפוסקים ל"מ כן ומעשים בכל יום יוכיחו והביא מתשו' זרע אמת ח"ב סי' י"ב שהשיג על הרמ"א במ"ש דצריך להמתין עד שיצאו טפין טפין דסגי לכסות מקצת דם הקילוח ע"ש וכעת נדפס ס' ברכת ראש לנזיר מהגאבד"ק טיקטין ז"ל ובסופו האריך להוכיח בכמה ראיות דלכתחלה צריך לכסות כל הדם היוצא בקילוח וזהו דם הנפש ומ"ש מהרי"ל עד שיצאו טפין עד ולא עד בכלל ודחה ד' הרמ"א ותב"ש בהבנת ד' מהרי"ל וגם מ"ש התב"ש דכשמכסה דם הניתז לא יברך עליו דשמא אינו דם הנפש ליתא דגם שלא מדם הנפש חייב בכיסוי ומברך ואין דם הנפש מעכב ובפרט דדם הקילוח הוא דם הנפש ולא היוצא טפין ובדיעבד סגי בטפה א' מדם השותת ע"ש באורך ומ"ש שם ראי' מחולין פ"ה ע"ב כבר העיר הל"א שם ותי' בע"א אבל שאר ראיותיו נכונים וע"ע בל"א חולין פ"ח ע"א בתוס' ד"ה רבנן וד"ה ור"י וכו' מ"ש ע"ד רמ"א וכרתי כאן וראוי ליזהר לכפות כל דם היוצא בקילוח וגם היוצא טפין וע' בא"ז הל' כיסוי סי' שצ"ו דדם יבש אינו ראוי לכיסוי דוכסהו בעפר משמע שיכנוס בהעפר ואם הוא יבש אין נכנס בו:
יד
סעי' ט"ו וי"מ שאומר וכו' אפי' בשבת וכו'. ע' שו"ת ספ"י פו"כ סי' תקס"ד שהקשה לשי' הסוברים בא"ח סי' שכ"א ומג"א סקי"ט דבאפר דלאו בר גיבול נתינת מים זהו גיבולו א"כ חייב בכיסוי בשבת משום גיבול ולא ידעתי מאי ק"ל על י"א אלו די"ל דס"ל כשי' הרמב"ם שם דבאפר דלאו בר גיבול ליכא חיוב וע"ע בפיהמ"ש להר"מ פ"ב דאהלות מ"ב גבי עפר קברות ג"כ בזה ואנן קיי"ל כהרמב"ם ועוד דבאמת בב"י אי' דאם הי"ל עפר מוכן וכו' ועפר בר גיבול ואולי גם בש"ע צ"ל כן אבל יש להקשות כן על המשנה פי"א דביצה דשוין ב"ש וב"ה דאם יש לו עפר מוכן וכו' ואפר כירה מוכן הוא ובשבת י"ח ע"א מוכח דב"ש ס"ל דנתינת מים זהו גיבולו וע"ש בתוס' ד"ה אבל ובביצה י"ב דב"ש לא ס"ל מתוך וא"כ גם ביו"ט יאסר לכפות משום מגבל אבל י"ל דלב"ש לשיטתם בחולין פ"ח אין מכסין באפר אלא בעפר והרי עפר בר גיבול ולא מיחייב בנתינת מים ועתוס' ביצה ח' ע"א ד"ה ה"ק וכו' דלתי' א' הא דאפר כירה מוכן הוא לא אזול לב"ש א"כ א"ש אבל לתי' ב' קשה אבל לפענ"ד לק"מ דדוקא בנתינת מעט אפר ומים כשיעור גיבול שייך חיוב מגבל אבל במכסה באפר הרבה ע"ג הדם אין זה דרך גיבול ולכ"ע לא מחייב בנתינת מים לבד וע' בס' ראשון לציון מהגה"ק בעל אה"ח דיש לאסור למוהל שלא לרוק בשבת דם המציצה ע"ג עפר דהוי כגיבול וכמ"ש המג"א סי' שכ"ו סקי"ט דלא ישתין בטיט בשבת מה"ט והקשה מהא דאו"ח סי' ש"ח סל"ח דמותר לכסות רוק בעפר ותי' דמיירי ברוק עבה וע' בי"ש יו"ד סוסי' רס"ו באורך בזה כמה צדדים להקל וגם בנ"ד י"ל טעמים שלו ע"ש ולדינא יעוין בעקרי הד"ט סי' א' אות מ"ב בשם תשו' בעי חיי סי' כ"ג דהעיקר כדיעה א' ואסור לכסות בשבת גם בי"ל עפר מוכן ע"ש וכ"פ התפל"מ הובא בפ"ת ומ"ש התב"ש לדחות ראיית משה"ב יעוין בריטב"א שם שהוא הקשה קושי' משה"ב להרא"ה ותי' לו כמ"ש התב"ש והביאו המחב"ר סי' זה וגם תמה על התב"ש שלא הביא ד' התוס' חולין ויש"ש פכ"ה סי' ד' שפסקו דגם ביש עפר מוכן אין לכסות וכ"פ בתשו' כנה"ג שבסו"ס קול בן לוי סי' כ"ג ובתפל"מ ואח"ז הביא שמצא בספר הבתים להרשב"א ח"א בית א' סי' י"ט וז"ל ומה ששאלת השוחט לחולה בשבת ואין לו עפר מוכן מבע"י אם חייב לכסות או לא מסתברא שאינו מכסה לא בדקר נעוץ ולא באפר כירה ולא בקופת עפר כדאמרי' בפכ"ה עכ"ל.
טו
סעי' י"ח נוחר או מעקר וכו'. בפ"ת סק"ח הביא בשם נו"ב בדין אם מותר לישראל לצד ציד חיות ועופות והנה מ"ש הנו"ב דלהמית ליכא משום צב"ח כן מוכח גם מהתוס' ב"ב כ' ע"א ד"ה כיון וכו' דלמא כולה בהמה שקול ושדי לכלבים וכו' ע"ש אבל באס"ז שם בשם רי"ן מג"ש מבואר דשחיטתה נמי צב"ח היא דהריגה הוא ולא שחיטה אך דיש לתמוה מחולין ז' שהביא הנו"ב אבל לפמ"ש בשו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' קס"ד בשם תוספי הרא"ש לתמיד דבהפקר ל"ש ב"ת ותמה מחולין הנ"ל דהו"ל להפקירן והוכיח מזה דגם בדקטלינהו שייך צב"ח אלא דעדיפא פריך ע"ש א"כ י"ל דגם הרי"ן מג"ש ס"ל כן ולפמ"ש הרא"ה בחינוך מצוה רנ"א דטעם שחיטה משום צב"ח מוכח דגם בשעת מיתה שייך צב"ח שיברור לו מיתה יפה ובע"כ דבהא דחולין ז' היינו משום דהו"ל לקטלינהו דרך שחיטה דהוי מיתה קלה ולכן משני דאיכא ב"ח וע' באשכול ה"ש סי' י' בזה ובגוף הדין של הנו"ב יעוין בעקרי הד"ט סי' א' אות כ' בשם מהר"ש אבוהב וכמה גדולים דאסור מכמה טעמים ע"ש וגם בשו"ת שמ"צ חיו"ד סי' י"ח פסק דאסור משום צב"ח ובל תשחית ומושב לצים ואם רוצה למכור לעכו"ם עובר משום עושה סחורה בנו"ט ע"ש:
טז
אע"פ שא"צ אלא לדם חייב לכסות וכו'. ע' במחב"ר בקו"א בשם גן המלך סי' נ"ה דעל השחיטה לא יברך בכה"ג ואין הספר ת"י אבל לענ"ד לפמ"ש התב"ש סי' י"ט סק"ד גם כאן יש לברך:
יז
סעי' כ' וה"ה לכל פיסול שהוא מחמת ספק כגון האי דחיישי' וכו'. ע' שפ"ד סקכ"ז ומ"ש דגם מילי דרבנן הוי כד"ת יעוין חולין כ"ז וא"א אשל"ע מה"ת וכו' ליבעי כיסוי וכו' וע' בתשו' שברא"פ סי' ב' וע"ע במהריט"א פ"ד דבכורות אות כ"ו ובש"ש להקצה"ח ש"ג פט"ו בזה ובעיקר דין התה"ד והש"ע ע' תוי"ק סק"ה שהאריך מאוד ותמה בכמה דברים על התה"ד ובדברי הב"ח וש"ך סקכ"ז והעלה לדינא דשחיטת חש"ו לדידן דקיי"ל רוב מעשיהם מקולקלים פטור מלכסות ובשאר ספק טרפות אי ליכא שום חזקה להיתרא והספק בשחיטה פטור מלכסות דבהמה בחיי' בחז"א עומדת אבל היכא דאיכא חזה"ת כגון בספק שמוטה ספק אם קודם שחיטה נשמטה או לאח"ש וכן בנמצאת הסכין פגומה אח"ש דאיכא כנגד חז"א של הבהמה חזקת הסכין שהי' בדוק חייב לכסות מספק בלא ברכה ואם ספק בשהיי' אם הספק מצד עצמו אם שהה ואיכא רובא דרוב שוחטים אין שוהים אף דמ"מ אסור דסמוך מיעוטא לחז"א מכסה מספק בלא ברכה אבל היכא דספק שהה ע"י דבר המזדמן שאינו נגד רובא הנ"ל הוי ספק שקול וחז"א וא"צ לכסות כלל ואם הס"ט שלא בשחיטה אם הספק שקול מכסה בלא ברכה ואי שכיח טפי לאיסור א"ל לכסות ובדין חתך כל המפרקת העלה דלא כהש"ך סקכ"ז אלא יכסה בלא ברכה ובכל מקום דמכסה בלא ברכה מספק אם הוא ביו"ט אפי' יש לו עפר מוכן אסור לכסות דמו גזירה שמא יבא לאכול ממנו כדקיי"ל כה"ג גבי כוי ע"ש באורך ועמש"ל סי' כ"ד סק"ד דבעוף יש להתיר לגמרי בחתך המפרקת ופשי' דצריך לכסות בברכה:
יח
סעי' כ"ג אם אינן שרופין וכו'. ע' בשו"ת טטו"ד מ"ג סי' צ"ה ליישב הא דקשה מכאן אהא דסי' קמ"ו ע"ש בזה ובדין ירקות רקובין אם מכסין בהן ע' סוטה ט"ז ע"ב דמיקרי עפר אבל מ"מ י"ל דדמי לזבל הגס שבסעי' זה:
יט
סעי' כ"ד ואינה מצמחת וכו'. עי' בעקרי הד"ט סי' א' אות מ"ג מ"ש בשם תשו' בעי חיי בענין זה ובדברי הרמ"א כאן בדין עפר לחה וכתב דהג"ה זו צ"ל בסעי' הקודם בהא דאין מכסין בזבל גס וא"צ להגהת הש"ך. ובדין שלג הראני בני הרב החריף מו"ה צבי נ"י בחי' א"ש שעל המרדכי סופ"ו דחולין שהביא מפרק דר"א שהארץ נבראת משלג שתחת כסה"כ ולזה כיון הגאון דכמו דמכסין בזהב לפי שנלקח מעפר וה"נ בשלג ע"ש אבל מ"מ הביא בני הנ"ל ראי' מהא דפ"ז דמקואות מ"א ופ"ח דאהלות מ"ה דשלג דינו כמים מפני שנימוח וזהו כמ"ש הד"מ בשם א"ז ואני מצאתי בירושלמי פ"ב דחגיגה ה"א דרש ריב"פ בתחלה הי' העולם מים וכו' חזר ועשאו שלג וכו' חזר ועשאו ארץ כי לשלג יאמר הוי ארץ ומזה נראה כדעת הגאון ומצאתי בספר הבהיר שנדפס בזהר שמות בסופו ושייך לדף ר"ט בשם צוואת ר"א הגדול שנברא מהשלג קרקע הגן ואינו נוגע עם הארץ שלנו ע"ש א"כ י"ל דאין ראי' לענין כיסוי אבל מירוש' הנ"ל יש ראי':
כ
בט"ז בקו"א לסי' זה הביא מהש"ס דביצה ח' דמוכח דשרי לכסות באפר חם שהיס"ב ודלא כיש טועים וכ"ה בט"ז או"ח סי' תצ"ח וכ"ה בפסקי תוס' ביצה שם ובסמ"ח על החינוך מצוה קפ"ז העיר בזה דכיון דדם שבשלו אינו עובר משום דנפיק מתורת דם ומבשל כ"ק עכ"פ א"כ מבטל קצת דם מתורת כיסוי ולק"מ דהא א"ל לכסות כל הדם ועמש"ל סקי"ב אבל למ"ד עלאה גבר תיקשי כן וע' בחוו"ד סי' ק"ה סק"ט דבדבר המתלבן באש ל"ש בי' דין ח"ג כלל וגם בלא"ה העיר בסמ"ח שם דהא מבשל ביו"ט שלא לצורך ומזה הוכיח דנוטל האפר בידו עד שמצטנן וכל זמן שהוא בידו מותר לטלטלו ע"ש אבל לפמ"ש האהעו"ז באו"ח סי' רס"ו ליתא וע' בא"ר או"ח סי' תמ"ו ומש"ז שם ומצאתי בספר הפרדס לרש"י סי' ר"ו וז"ל ואם אין לו אפר ישן ה"ז צריך להערים ומכסה באפר חדש בהיותו חם הרבה שראוי לצלות בו שהוא נולד וכו' מי שהתירו לו לבשל ביצה משום חמימותו התירו לו נמי משום חמימותו לכסות בו אבל אחר שנצטנן וא"ר לצלות בו ביצה אסור לטלטלו וכו' עכ"ל ואפשר דרש"י לשיטתו אזיל דס"ל דם שבשלו עובר עליו ומצאתי בא"ז הל' כיסוי סי' שצ"ב שהקשה איך מותר לכסות באפר הראוי לצלות בו הרי בעי' שיהי' ראוי לגדל בו צמחים וכאן הרי ישרפו הצמחים ותי' דחזי למחר לכשיכבה ע"ש ומבואר ג"כ דגם בשעת חמימותו ויס"ב שרי לכסות בו וע' בד"ק סקי"א וגה"ק שם מ"ש בזה דלהתבשל צריך שהיי' קצת וכבר כיסהו מקודם אבל לא הביאו מכל הנ"ל: