אור ברסלב

דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון

סימן כז

סימן כו

א

חתך מבהמה וכו'. בש"ך הביא בשם רשב"א דבבהמה טמאה או נשחטה ע"י עכו"ם בשר הפורש קודם שתצא נפשה וב"מ אסורים לב"נ ובת"ח ותב"ש הוסיפו דגם בנתנבלה בשחיטה אסורים הב"מ לב"נ ואני מצאתי בס' האשכול ה"ש סוסי' ט"ו וז"ל וכל דבר שלא שרי לישראל כגון טמאה וכו' וכן טהורה שנתנבלה וכו' אבל לאחר שמתה הבהמה בין נשחטה בין נתנבלה בין טהורה בין טמאה ב"מ מותרים אף לב"נ דלא קיי"ל כר"ל ומיהו חכמים החמירו בדבר כל שאין היתר לישראל כגון טמאה וטהורה שנתנבלה שלא ימכור לגוי ב"מ שלה דלמא הלכתא כר"ל ולא קחזינא לרבוותא דקפדי עכ"ל ונ"ל עוד ראי' מתשו' הריב"ש סי' ת"ג בדין מכר המעיים בששה פשוטים ע"מ שיפרעם הלוקח בין אם הוא כשרה בין טרפה ואח"כ נמצא שלא נשחטה כראוי והאריך דבלשון ב"א אין חילוק בין טרפה לנבלה וגם בלשון תנאים כן הוא וסיים דאי ליכא אונאה שתות אין כאן מקח טעות והובא בקיצור בב"י חו"מ סי' רל"ב סט"ז ואי נימא דבנבלה הב"מ אסורים לב"נ א"כ ודאי יש קפידא ואונאה במעיים כיון שא"י למכרם אפי' לעכו"ם ובע"כ דס"ל דשרי לב"נ ושהמנהג כן ומצאתי בתשו' תשב"ץ ח"ג סי' רצ"ו וז"ל ובענין הישמעאלים ששוחטין הורידין וכו' דע שבפ"ב דחולין וכו' שאסור לזמן עכו"ם בב"מ וכו' דליכא מידי וכו' והי' אפשר לומר דאינו אלא כשהבהמה כשרה וכו' אבל אם אסורה לנו שיהא אסור למכור לב"נ הב"מ דליכא טעמא דמי איכא מידי וכו' אבל ז"א שלא באו בזה מטעם איסור והיתר אלא אם נקרא אמ"ה או לא וכיון שאינו אמ"ה לישראל מ"ל כשרה מ"ל טרפה ואפשר לומר כי בשחיטתן נשאר להם איסור ב"מ מפני אמ"ה ואין להם תקנה בזה אלא בנחירה או בשחיטת קצת סימנים ויצא לנו מזה שב"מ של שחיטתן אסור להושיט להם משום לפ"ע עכ"ל וי"ל דהיינו מפני ששוחטין רק הורידין שהרי סיים שאם היו נוחרין או שוחטין קצת הסימנים היו מותרים להם וא"כ אדרבא מוכח ג"כ להקל היכא דנתנבלה בשחיטה גם יש להביא ראי' מדברי הרי"ן מג"ש ור"ן פ"ב דע"ז שהקשו בהא דגבינות עכו"ם אסורות מפני שמעמידין בעור קיבת נבלה דאמאי אסורין ליטעמי' קפילא והרי התם האיסור משום הקיבה שהוא מן המעיים וכיון דנתנבלה הב"מ אסורים לב"נ ואסור ליתן להטעימו וע' בשו"ת שם ארי' להרב מזסלב בהוספות סי' ט' שפלפל ליישב בזה קו' התוס' ורי"ן מג"ש וש"פ אמאי לא קאמר משום בב"ח ותי' ע"פ הנ"ל דמשום בב"ח אפשר להטעימו ע"י קפילא משא"כ משום נבלה הב"מ אסורים ע"ש אבל מהראשונים הנ"ל מוכח דלא ס"ל כן והי' נ"ל לומר דאף דאסורים לב"נ מ"מ הטעם הנפלט מהם מותר דדרשת הטמאים לרבות צירן ורוטבן לא נאמר לב"נ וכמ"ש בפלתי סי' פ"א סק"ז אבל בתשו' ח"ס סוסי' י"ט העלה בפשי' דלב"נ טכ"ע אסור מה"ת דלא אצטריך לדרשת הטמאין רק דלא נימא דבטל ברוב ולב"נ ל"מ רוב ובתשו' מהר"ם שיק סי' כ"ו וסי' קי"ט ביאר דעתו עפמ"ש הח"ס סי' קי"ד לחלק בענין משקין היוצאין דע"י בישול הוי כממש ורק ציר היוצא ע"י סחיטה במליחה זהו בכלל משקין היוצאין אם הם כמותן וכ"ה בבאר יעקב ע"ש וכ"ה בתשו' יד אליהו סוסי' מ"ה דאם נפל אמ"ה לתבשיל ולא הי' ס' אסור ליתנו לב"נ וע' תשו' מהר"י אסאד סי' קל"ו אך לפמ"ש הח"ס סי' י"ט דהיכא דנוחר הבהמה ל"ש איסור ב"מ לב"נ אין ראי' דגבי קיבת נבלה היינו של נחירה גם י"ל דהקושיא דיוכל להטעים לעכו"ם שיש לו אמ"ה מוכן לפניו לאכלו ול"ש לפ"ע וע' בש"ך סי' קנ"א סק"ו וגם אם נימא דמדרבנן אסור הרי התם הוי רק ספק איסור וכמ"ש התוס' בע"ז שם א"כ הוי סד"ר ולהקל. ולדינא הגם דבתשו' ח"ס סי' י"ט ושו"ת הר המור סי' ח' ושו"ת בר"א המצוין בפ"ת ושו"ת כתב סופר סי' י"ד העלו דבבהמה יש להחמיר שלא למכור הב"מ לנכרי בנפסלה בשחיטה ורק בעוף יש להקל מ"מ כבר פשט המנהג להקל גם בבהמה וכבר הבאתי בשם האשכול דלא קפדי רבוותא בהכי וגם מצאתי בשו"ת משיבת נפש סי' ל"ג שהעלה להתיר למכור הב"מ לעכו"ם גם בנפסל בשחיטה ע"ש וע' בשו"ת טט"ו מ"ג סי' צ' שהעלה דבנפסל בפסול ברור מה"ת אסור למכור הב"מ אבל בכל ספק יש להקל וע"ש עוד סי' ל"ב וסי' צ"א צ"ב וכן נכון לנהוג לדינא:

ב

בפי"פ עה"ת פ' צו בפסוק וחלב נבלה וכו' העלה דגם למ"ד דאסורים המעיים לב"נ דוקא בנשחטו כל הסימנים אבל בנשחטו רק רובן והמיעוט נשאר אפי' מעורין כחוט השערה אין בו משום אמ"ה לב"נ וגם בתשו' ח"ס סי' י"ח העלה כן מסברא וכבר תמהו עליהם מהא דמיתה עושה ניפול בחולין ע"ד וע' בשו"ת כתב סופר סי' י"ז שהעלה דהא דמיתה עושה ניפול נלמד רק מקרא וזהו בישראל משא"כ בב"נ ואח"ז הביא מחידושי חולין בכת"י מאביו הח"ס ז"ל שחזר בעצמו מזה והעלה דגם בשלא חתך כל הסימנים אסור לנכרי מטעם דמיתה עושה ניפול וע"ש בכ"ס שהעלה ג"כ כן לדינא ואין להקל רק אם מתה הבהמה מיד עם גמר שחיטה אזי שאר ב"מ מותר למכור חוץ מן הריאה דתליא בקנה ע"ש:

ג

ובהיותי בזה אכתוב מה שאמרתי בעזה"י ע"פ דברי תב"ש הנ"ל ליישב דברי תשו' רש"י ורשב"א בתה"א שהובא בש"ע סי' קי"ח ס"ו דאם שלח ע"י עכו"ם בהמה או עוף שחוטים בלא חותם אסורים וכו' ובש"ך שם הוכיח מהרוקח דמיירי אפי' ברוב טבחי ישראל והקשה הש"ך סקכ"ה דנימא כל דפריש מרובא כריש ומ"ש הש"ך שם לחלק דבשולח ביד עכו"ם חמיר טפי יעוין כה"ג בתוס' מנחות מ"ב ד"ה ואין נקחין אבל בריטב"א חולין צ"ה ע"א ד"ה נמצא ביד עכו"ם וכו' העיר בסברא זו וחזר ודחאה ע"ש. ונראה דהנה בקצה"ח סי' רצ"ב סק"ב העלה ליישב דברי הירושלמי פ"ד דב"ק שהביא שם דהא דאמרי' גבי נכרי שלקח הוי כפירש שלא בפנינו ואמרי' כל דפריש מרובא פריש היינו דוקא בלקח נבלה וטרפה דאין ב"נ מצווה ע"ז ואין לו שום נ"מ איזו מהן כשר ואיזו טרפה א"כ גם בעודו בקביעתו לא נולד הספק לגבי הנכרי ולכן הוי כפי' שלא בפנינו אבל באיסור גזל דב"נ מצווה עליו כישראל וא"כ מה לי לקח ישראל או נכרי והו"ל כנולד הספק בקביעות דכמע"מ דמי ע"ש ולפמש"ל בשם הרשב"א ותב"ש דבנתנבל בשחיטה המעים אסורים לב"נ א"כ היכא דשלח בהמה או עוף שלם וכהא דסי' קי"ח הנ"ל דיש בתוכם גם המעים ולגבי מעיים הרי שפיר יש נ"מ להנכרי אם הבהמה או עוף נבלה או כשרה דהא אם הם נבלה הרי המעים אסורים משום אמ"ה לב"נ וא"כ שוב נולד הספק בקביעות לגבי הנכרי דיש לו נ"מ נגד המעים עכ"פ ושוב הוי כפירש בפנינו וכמע"מ דמי ול"מ רוב ישראל כלל ובפרט לשי' הט"ז סי' ק"י סק"ה דא"א לחלק לחצאין ועמש"ל סי' כ"ג סוסקכ"ז ולכן שפיר פסק הרשב"א לשיטתו דאסור בכל גווני וגם רש"י י"ל דס"ל כן אבל בסי' ס"ג וסי' ק"י מיירי בסתם בשר הנמצא בשוק או ביד נכרי שפיר אמרי' כל דפריש מרובא פריש ודו"ק והוא נכון:

ד

אבל לדינא קשה בעיני לומר דכל הנך דינים דסי' ס"ג וסי' ק"י מיירי בבשר בלא מעים דוקא א"כ לפי סברת קצה"ח הנ"ל יהי' ראי' מזה דלא קיי"ל כהתב"ש הנ"ל וכמש"ל והנה מ"ש התב"ש דבטרפה ל"ש זה ראיתי בשם מנחת יהודא שהביא ראי' לזה מש"ס דחולין ק"ב אלא לאו בב"נ והתם מיירי בטרפה ומוכח כהתב"ש ובמ"ש הש"ך בשם רש"ל דבבהמת עכו"ם אפי' שחטה ישראל אסורים המעים כבר השיג עליו התב"ש וע' במהרמ"ש חולין ל"ג הביא כמה ראיות דלא כמהרש"ל ופסק ג"כ להקל:

ה

בשו"ת בר"א סי' כ"ג הקשה לשי' הסוברים דגם בנשחטו ב' סימנים הב"מ כמנחי בדיקולא ואסורים לב"נ רק היכא דשייך מי איכא מידי וכו' מותרים א"כ במנחות מ"ה ע"א דפריך וכל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים למ"ל ומשני רבינא סד"א הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו אשתרי נמי נבלה וטרפה קמ"ל וקשה הרי אם הותר לכהנים נו"ט ולא נצטוו על הזביחה ואסר להם הב"מ ואיך ציותה תורה ליתן לכהן הקיבה וא"ל דנותן להם למכור לנכרי ולהאכיל לכלב הרי רבינא גופי' ס"ל חולין קל"ו ע"ב דטרפה פטור ממתנות דכתיב לו ולא לכלבו כמ"ש רש"י שם והתעצם מאוד בקושי' זו וראיתי בנח"א שבס' האשכול הל' טומאת כהנים סי' נ"ד שתי' דנהי דאשתרי נבלה מ"מ היינו דומיא דמליקה דהיינו בנחירת סימנים וכיון דתליא בסימנים אינם דומים לעכו"ם ומותרים המעים להם ובזה תי' מה שהקשה איך יהי' כהן מותר לשחוט לפי הס"ד דמותרים בנבלה ע"ש אבל לפמש"ל סק"א בשם הח"ס סי' י"ט דבנחירה מתה תכף לא הונח בזה ובפרט לשיטת תוס' חולין צ"א ד"ה כמאן גם ב"נ נצטוו על הנחירה אבל י"ל דמשנתנה תורה הותר להם גם נבלה ועמש"ל בפתיחה אות ג'. ובפשי' י"ל קו' הבר"א דראוי לו לכהן שימכרנה לישראל ולא דמי לטרפה דלא חזי לשום ישראל אבל יש להקשות דא"כ לריה"ג ושאר תנאי דס"ל בפסחים ע"ד ע"א דפסח נצלה מקולס ב"מ לתוכו ולשי' רש"י מעכב גם דיעבד א"כ איך אכלו הכהנים הק"פ הרי נאסר מטעם ב"מ הנבלע בו וא"ל דבצלי נאסר רק כ"נ וקלפו באמת כ"נ דז"א דהא מבואר ברש"י שם ד"ה ר"י קורהו תוך תוך דנותן לתוכו ס"ל וכשמרתיחין ומתבשלין בתוכו נשמע קול רתיחתן תוך תוך עכ"ל וא"כ לכ"ע הוי כבישול ולא פליגי ריה"ג ור"ע במציאות וא"כ נבלע בכולו ועוד דלפמ"ש בצל"ח שם בתוס' ד"ה נחתך וכו' דהפסח הי' מחויב להיות שמן משום דהקריבהו נא לפחתך ובשמן אוסר כולו וביאר בזה כונת התוס' שם א"כ ה"נ בזה אבל י"ל דבכה"ג דלא הי' אפשר בע"א ליכא איסור דהקריבהו לפחתך וכדאי' כה"ג בתמורה ז' סוע"א לחלק בין דיקלא לבע"מ וע"ש ברש"י אבל מ"מ מטעם א' קשה ואולם י"ל דכיון דמב"מ בטל ברוב מה"ת ורק מדרבנן אסור שפיר אצטריך קרא:

ואגב אכתוב מה שהקשיתי בש"ס דמנחות מ"ה הנ"ל מהא דחולין ק"כ דדריש תלתא קראי דנפש דגבי חלב ונבלה וחמץ וצריכא וכו' לא לכתוב רחמנא בחלב ותיתי מהנך מה להנך שכן לא הותר מכללן תאמר בחלב שהותר וכו' חלב חי' להדיוט נבלה נמי אשתראי מליקה לכהנים וכו' כהנים משלחן גבוה קא זכי וכו' ופירש"י דהיתרא משום גבוה הוא אבל לגבי הדיוט לא אשכחן דהותר ע"ש וא"כ קשה דלמ"ל קרא דיחזקאל הרי ממילא נשמע דאסורים בכל נבלה דהדיוט דאל"כ הדק"ל למ"ל קרא דנפש בחלב דל"ש תי' הש"ס הנ"ל וצ"ע:

ו

בט"ז סוסי' זה הביא תשו' מהר"י הלוי בענין נשבר מפרקת וחזר ונקשר שאשי"י וכ' דאם הי' נשבר רוב בשר א"א שיתרפא דאיך אפשר לנבלה מתה שתתרפא ור"ל נבלה מתה המטמא מחיים א"א שתתרפא משא"כ נקה"ו אף דהוי נבלה מחיים מ"מ אינו מטמא ול"ה כמתה ממש ואפשר שיתרפא כמ"ש רש"י חולין מ"ג ע"ב גבי ישב קוץ בושט וע' תב"ש וכר"ו סי' ל"ג ובתשו' ח"צ סי' ע"ח ותשו' ח"ס סי' י"ח ומ"ש מהר"י הלוי בדין נשבר בלא חוט ע' שב"י ח"א סי' נ' וח"צ סי' כ"ח ומ"ש הט"ז מתוס' חולין ל"ב ע' בשו"ת ב"ש אחרון סי' כ"ג מ"ש לדחות ראי' זו וע' ס' ב"א ח"ב חדר כ"א וח"ס סי' כ"ג עוד בזה ואני מצאתי בס' האשכול ה"ש סי' ט' ובהל' טומאת כהנים סי' נ"ד שכ' להדיא דגם בנשבר מפרקת ורוב בשר אם החוט קיים אפי' טרפה נמי לא הוי ולא מצינו טרפות בשבירת עצם לבד וכהא דנשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה ע"ש וכל האחרונים לא ראו ד"ז לפי שלא נדפס בימיהם ולכן יש להקל בזה וע' בעקרי הד"ט סי' ב' אות י"ב בשם תשו' זרע אמת ח"ב סי' ג' שהאריך לדחות דברי ח"צ ושב"י ומסיק ג"כ להקל כדעת הט"ז:

ז

בל"ש דיני טה"ע סי' ט"ו האריך בדין מפרקת עקום שפסקו כר"ו ופמ"ג דיש לבדוק החוט ואם הוא שלם כשר והוא העלה דאם הוא עקום הרבה דניכר שהי' שבר בכח ל"מ בדיקת חוט דחיישי' שמא נתרפא וע' בד"ק סי' ל"ב סק"ב באורך בזה ובתשובה להרב מוה' ברוך רייטלר נ"י מבוזנאב בדין שדרה עקומה כתבתי דבאמת מצינו גם מתולדה עיקום גדול וכדאי' בנדה כ"ד ע"א ששדרתו עקומה ופירש"י שעקומה עד שנראית כשתים ובכה"ג פסול מחמת מום ומ"מ חי וע' רמב"ם פ"ח מבימ"ק הל' י' ובכ"מ שם ודוחק לומר דמיירי בנשבר ונתרפא וכיון שהוא חי יש הוכחה שלא נפסק החוט וי"ל דהתם רב לשי' דס"ל דאין חוששין לספק דרוסה ולדידי' אין חוששין שמא הבריא כמ"ש תוס' חולין מ"ג משא"כ לדידן. והנה ביא"פ סי' נ"ד הביא בשם מט"י ומח"ב בענין שדרה עקומה כפולה ופסק דתלינן שמתולדה גדל כן שמתהוה ע"י קישוי הפלת הביצה בצאתה לאויר העולם וח"א הורה לפרק חוליא חוליא ולבדוק החוט ואם אין בו ריעותא כשר והמח"ב מסיק דא"ל בדיקה כלל דשכיח טובא כן ע"ש ולכאורה במפרקת ל"ש זה אבל מצאתי בזל"א הספרדי ח"ג יו"ד אות ט' סוסי' ק"ד וז"ל מעשה בתרנגולת בצואר עקומה והעצם הי' עולה ויורד באופן דנראה קצת שהי' בו שברים שחזרו ונתקשרו אבל לא שאשי"י והעלה בהיות דעצם הצואר עקום עולה ויורד דהוא דבר קשה לבדוק אחר החוט ומש"ה גמרתי בדעתי להטריף בנ"ד משום חשש פסה"ח ובפרט דלא הי' הפ"מ האמנם אלו הי' בא לפנינו צואר עקום באופן דלא הי' הוכחה דנשברה המפרקת והיינו יכולים לתלות דהי' כך מתחלת ברייתו הייתי מכשיר גם בלא הפ"מ וכן מצאתי בפסק מהה"ג מהרנ"ט שתלה בכה"ג להתיר משום דהיינו רבותי' בטבע או בשביל חולי ולא תלינן בשבירה וכו' וכן מצאתי בהגהות מהרא"ג וכו' שו"ת זרע אמת ח"ב סי' ג' עכ"ל וע' בעקרי הד"ט סי' ב' אות י"ב הנ"ל ומכל הנ"ל מבואר דהיכא דאפשר למתלי בתולדה א"צ בדיקה כלל והיכא דא"א לתלות בתולדה אם אפשר בבדיקת החוט כשר ולא חיישי' שמא נתרפא ומ"מ לדינא הכל כפי ראות העין דאם העיקום הוא רק קצת באופן דיש לתלות בתולדה אחזוקי ריעותא לא מחזקי' וא"צ בדיקה כלל ואם עקום הרבה באופן דעכ"פ יש להסתפק בו אם בתולדה או בחולי מהני בדיקת החוט ויש ליזהר לבשל מקודם המפרקת ואח"כ יפרק החוליות ויבדוק החוט שעי"ז הוא מתחזק שלא יתקרע בשעת פירוד החוליות זמ"ז כנודע לבקיאים והיכא דא"א לעשות ספק כלל שנעשה מתולדה יש להחמיר כהל"ש ומ"מ אם כבר שהה העיקום י"ב חודש או בתרנגולת כ"א יום כפי המבואר בסי' נ"ז סי"ח אין לחוש עוד מספק שמא נתרפא ותלינן דלא נפסק החוט כלל וכשר והדבר פשוט דהיכא דא"צ בדיקה מדינא אם בדק ונמצא החוט קרוע דיש לתלות שנקרע בשעת פירוק החוליות בסכין וכדומה אבל היכא דהבדיקה מעכבת לא תלינן בזה. ואם נשבר המפרקת ויש עוקץ ויצא דרך הבשר לפנים כלפי הסימנים נראה דיש לבדוק הסימנין כנגדו כמש"ל סי' נ"ד בדין עוקץ כנגד הריאה של עוף ועמש"ש בדין בהמה וע' בש"ך סי' ל"ג סק"ז ותב"ש סק"ח אי מהני בדיקה ועמש"ש בחיבורי סקי"ד ובנ"ד נראה דלכ"ע מהני בדיקה במקום ידוע דאין הבדיקה חיובית כ"כ כמש"ל סי' נ"ד:

תוכן העניינים

דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה