דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
סימן כג · יב
וראיתי בשו"ת שו"מ מ"ח ח"א סוסי' ט' שהעיד לפניו שו"ב א' מסטאניסלוי שבא מעשה לפני הגאון המנוח מו"ה ליבש אבד"ק הנ"ל ששחטו אווזא ומצאו גמי בושט ואמר דכיון דדרך אווזות שיהי' הקנה נשחט קודם לוושט שהקנה סמוך לעור א"כ הרי נשחט הקנה בהכשר והוי כתפס הקנה בידו דכשר וע"ז פקפקו הלומדים דהא מ"מ הוי שהיי' במ"ב והיא תי' דדוקא בחד סימן פוסל שהיי' במ"ב משא"כ היכא דהקנה כבר נשחט כהוגן ובעוף סגי בסי' א' מה פוסל שהיי' במ"ב של סי' ב' ע"ש ולא הביא שום ראי' לא לדברי הגאון הנ"ל ולא לדבריו והנה סברת הגאון הנ"ל כבר הבאתי בס"ק הקודם שכן מבואר ברש"י אך דמ"מ מידי ספיקא לא נפקא כמ"ש המרדכי והג"א וסמ"ק וכפי הנראה דעת הגאון מהר"ל הנ"ל דהתה"ד ורמ"א מיירי רק בשחט אותו סימן שנמצא בו הגמי לבד וכפי עובדא שבתה"ד שם משא"כ בשחטו גם הקנה והגמי נמצא בושט גם מספק שמא נשחט הקנה תחלה יש להקל בזה כיון דגוף דינו של תה"ד מפוקפק הרבה ואולם מ"ש השו"מ דבכה"ג ל"ש דין שהיי' במ"ב הנה בפ"ת סק"ח הביא בשם תשו' מא"נ שרצה ח"א להורות דאחר שנשחט סי' א' לגמרי אין פוסל שהיי' והוא חולק עליו אבל לקמן סקכ"ב וס"ק כ"ג יבואר דיש להקל בזה דהא אין בו איסור תורה רק ממנהגא ובכל ספק יש להקל וא"כ דברי הגאון הנ"ל יש להם מקום לסמוך ע"ז לצורך עני או לצורך שבת או שעה"ד ע"פ שאלת חכם ובפרט לפמש"ל סק"י בשם הרב התניא דכל טעם תה"ד ורמ"א רק מחשש שהיי' במ"ב א"כ בכה"ג שפיר יש להקל כמ"ש אבל בגוף דברי הרב התניא הנ"ל ראיתי למי שפקפק בדבריו דכיון שנהגו לתפוס בסימנים בשעת שחיטה כמ"ש בסוסי' כ' ס"ד והיינו שמושכין עור הצואר שעל הסימן לצד העורף ועי"ז נאחזים הסימנים בטוב ועי"ז נקפל חצי צד עור הושט העליון על חצי עור הושט הסמוך לצואר נמצא דלאחר שחתך רק משהו מעור הושט דהיינו חלק עור הושט המונח על בליטת הגמי מיד פוגע בגמי הבולט ושוהה בחתיכתו וא"כ יש חשש שהיי' גם במ"ק אבל לפע"ד אדרבא לפ"ז ל"ש כלל חשש של תה"ד דכיון שהעור נמתח למטה לצד העורף והסימן נקפל חציו העליון על התחתון א"כ אין מקום להגמי לזוז ולהיות נדחה מן הסכין ונשחט בשוה עם דופני הושט שמצדדי הגמי מכאן ומכאן וליכא חשש שהיי' כלל בכה"ג ובע"כ דחיישינן שמא לא נקפל הסימן זע"ז ולא נמתח עור הצואר היטב א"כ שוב ליכא חשש רק על שהיי' במ"ב. והנה נשאלתי מחתני הרב המאה"ג מוהר"ש נ"י אבד"ק לאנטשין במעשה שאירע ששחטו בהמה וחוץ לצואר הי' השלג שוה עם הצואר והלך הסכין בהולכה והבאה לתוך השלג ועשה חריץ בהשלג והשלג הי' רך ולא הי' הפ"מ כלל אם יש להתיר. וזה תשובתי הדבר פשוט דשלג רך דינו כסובין שהיקל התב"ש ולא דמי לנגע בכותל או בקרקע דשם מתעכב הסכין עי"ז משא"כ כאן וגם בגוף הדין דנמצא גמי כבר חילק בש"ע הרב ז"ל בין גמי שהוא קנה עגול וכו' ולכאורה הי' נ"ל דלשי' הסוברים דגם בבהמה יש לחוש לספק שהיי' של תורה פשי' דדוקא בגמי חלול או דוקא מבפנים שבשעה שמתעכב בחתיכת הגמי י"ל דאינו עוסק כלל בחתיכת הסימן מפני ששני דופני הסימן שסביב הגמי נפלו למטה והסכין מתעכב באמצע ושוהה ואינו חותך כלל הסימן באותה שעה אבל אם הגמי מבחוץ הרי בצד ב' של הסכין הסמוך אליו יכול לכפפו ולחתוך בשעת מעשה גם בסימן וראי' מחולין ל"ב ע"א נחתכה דלעת עמה והרי לפמ"ש רש"י חולין ט"ו ע"ב ד"ה כגון שקצץ דלעת וכו' דדלעת רכה הוא יותר מן הבשר ע"ש א"כ הרי שוהה בחתיכת דבר רך יותר מבבשר ואיכא ספק שהיי' ובע"כ דמבחוץ שרי או דדוקא בגמי חלול אבל י"ל דמדין הש"ס דלא אסרו בשהיי' משהו ודאי דשרי משא"כ לדידן אך לפ"ז בספק שהיי' מהראוי להקל כיון דליכא חשש רק בשהיי' משהו ודוחק לומר דהתם לא מיירי אלא מדין מלאכה בפרה ולא מדין פסול שחיטה מחשש שהיי' ובע"כ כמ"ש ועכ"פ בשלג רך ודאי דיש להקל גם בעוף ובלא הפ"מ אבל אם השלג קשה ע"י קרח וכדומה אין להקל: