דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
סימן כג
א
סעי' א' כל טבח שאינו יודע וכו' בפר"ת סק"ב פסק דאם יודע רק דיני שהיי' ודרסה אף שא"י דיני הגרמה וחלדה ועיקור משכח"ל להתיר שחיטתו ע"י בדיקת אחר ע"ש אבל בזה"ז אין נותנים קבלה עד שידע כל הדינים ואם שחט בלא קבלה גם דיעבד אסור ומ"מ נ"מ בשעה"ד דיש להקל בכה"ג ועמש"ל סי' א':
ב
סעי' ב' שהיי' כיצד בטעם איסור שהיי' ע' פרישה ב' טעמים ובתב"ש סק"א תמה וע' שפ"ד סק"ב ואני מצאתי בס' הפרדס לרש"י סי' רי"ח וז"ל הכי אשכחן בהלכות דר' אלייר שהיי' אמאי אסורה דכיון דאשתהי במיעוט סימן כל דהו ושהה כשיעור ודאי מחמת ביעתותא מסתלק דמא ומיבלע באיברים ולא נפק אפי' ע"י מליחה אבל אם שהה במיעוט ולא גמר לשחיטה והניחו יום או יומים ודאי חוזר הדם למקומו כבתחילה ונעשית בריאה כבראשונה ואע"פ שגומר שחיטתו אח"כ באותו מקום מותר דעכשיו אינו נבלע באיברים וכו' וזהו הטעם לפסה"ג וכו' וה"נ בשהה במיעוט קמא דקנה וכו' מזה הטעם איכא למימר כנבלה היא וכו' וכן מה שהזהירו חכמים שאין שוברין מפרקת וכו' משום טעמא דמבלע דם וכו' אבל בספר השכם מצאתי וכו' שהיי' וכו' כיון דשהה כשיעור וכו' מתה קשחיט וכו' ועוד וכו' מבלע דם וכו' עכ"ל וגם בכלבו סי' ק"ז פ"ג הביא בשם הר"פ ב' טעמים אלו ולכן אף דלהקל אין לצרף טעם זה דקיי"ל דלא דרשי' טעמא דהלל"מ מ"מ להחמיר לענין איסורין מבטלין זא"ז שהביא בשפ"ד יש לחוש לזה דאית בי' נמי משום איסור דם ועי' עוד בזבחי ריב למהר"מ סי' סק"ב באורך לדחות הטעמים של הר"ץ ולא ידע שהם דעת ראשונים ז"ל ובגוף דברי הלכות ר"א ופרדס הנ"ל יש לתמוה איך יפרנסו ש"ס ערוך שהובא לעיל סי' י"ג ס"ד דב"פ הבא על בהמה והוליד דלמ"ד חוששין לז"א אין לולד תקנה דסי' א' כשחוט והוי שהיי' והרי התם חי כמה ימים ואפ"ה הוי שהיי' וצ"ל דס"ל כהתוס' חולין שם דאין הטעם משום שהיי' ואולם יש לתמוה מתוספתא רפ"ב דחולין שהובא בתוס' חולין ל' ע"ב שחט רוב גרגרת בעוף אפי' אם גמרו לזמן מרובה שחיטתו כשרה ולשי' ר' אלייר הרי אדרבא לזמן מרובה עדיף טפי שכבר חזר הדם למקומו ואפשר דבשחט סימן א' או רובו מודה דגרע טפי בשהה זמן מרובה.:
ג
וישחוט עד רוב וכו'. בתב"ש סק"ו חקר באיזה שחיטה משערין אם לפי רוב ב"א או דמשערין לפי שחיטה היותר מהירה ואע"ג דמשמע דכל שיעור כא"פ הכל ברוב ב"א כעין מ"ש בפי"ז דכלים אבל י"ל דהכא הרי הזריז יותר משובח ע"ש והנה מ"ש בענין שיעור כא"פ תמהני מדוע לא הביא דברי רש"י סוכה מ"ב ע"ב ד"ה והוא וכו' דמפורש כן ועי' בט"ז ומג"א א"ח סי' פ"א סק"א. ובעיקר ספיקו של התב"ש לכאורה י"ל עוד דהכל כפי מה שהוא אדם אבל יש להביא ראי' מדברי הטור בא"ח סי' תקפ"ו בשיעור דשופר כדי שיאחזנו ובר"ן שהובא בב"י שם שהוכיחו מדלא תני לי' בפי"ז דכלים מי"א בהנך דהכל כפי מה שהוא אדם ש"מ דברוב ב"א משערין ע"ש וא"כ ה"נ בזה ואף דבעירובין מ"ח ע"א פריך כה"ג גבי שיעור ד"א לשבת דאם איתא דבאמה דידי' יהבינן מ"ט לא קתני לה גבי יש שאמרו וכו' אי דייקי' כולי האי לא תנינן וכו' דלא פסיקא לי' משום דאיכא ננס באיברי' אבל היינו משום דלא פסיקא לי' כיון דבננס אינו כן אלא משערין בבינונית אבל גבי שופר וכן בשיעור שהיי' שפיר תיקשי כמ"ש ובע"כ דברוב ב"א משערין ועי' בתשו' ח"צ סי' ס"ז מ"ש בדין שיעור כתם והעיר ג"כ מפי"ז דכלים הנ"ל ודחה ע"פ ש"ס דעירובין ובמחכת"ה נעלם ממנו דברי הר"ן וטור וב"י הנ"ל וגם אין ראי' מש"ס דעירובין הנ"ל וכמ"ש אבל מ"ש הח"צ ראיות אחרות לכאורה דבריו נכונים אבל מ"מ לדינא נראה דיש לשער ברוב שחיטות או להחמיר בשיעור כל א' בשלו דאם יבא לשער בשחיטה היותר מהירה א"כ איך נתנו חז"ל שיעור בכדי שישחוט וכו' מי יודע איזה אומן מהיר יש עוד בעולם ונפל כל השיעור בבירא וכה"ג כ' התוס' בגיטין מ"ט ע"א ד"ה ועוד וכו' דשיימינן בעידית דניזק ולא בדמזיק מי ידעי' עידית דהקדש שמא יש להקדש עידית בסוף העולם טובה שאין כמוה וכו' דלא שייך כלל למישם בדניזק עכ"ל וה"נ בזה [ועי' בט"ז יו"ד סי' ר"ח סק"א דכשאדם נותן סימן לדבריו ותולה דבריו בזה מסתמא מכוין ע"ד הרוב ולא מחית נפשי' לספיקא אבל אין ראי' לנ"ד דשא"ה דתלוי בלשון ב"א]:
ד
ובדין חיה מצאתי בשו"ת פרי הארץ חיו"ד סי' ד' שהעלה דשיעור שהיי' מדין הש"ס כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחטנה כיון דשיעור שחיטת חי' ברוב שנים וגם החולקים בעוף מודים בזה ע"ש ועי' מש"ז סי' כ"ח סקט"ז שכ' בפשי' דחי' דמי לעוף וצ"ע:
ה
והמנהג פשוט וכו' אפי' משהו וכו'. יש לבאר אי הוי לדידן בשהיי' משהו בעוף איסור תורה כיון שאנו חוששי' לדעת המחמירים בעוף וראיתי בד"ק סק"ז שצידד בדין שהיי' במ"ב דכיון דבמקום שאין מנהג מקילין בהפ"מ הוי רק איסור דרבנן ועמש"ל סי' ב' סקי"ג בשם תשו' בר"א ג"כ כן ובגה"ק הביא מתשו' רשב"א ח"ג סי' רל"ו וסי' ח"ב דהבנים מחויבים לנהוג במה שקבלו עליהם אבותיהם ונראה דהוי מה"ת והאריך בזה להשיג על החו"י ע"ש ואולם המעיין בתשו' רשב"א שם ימצא דקאי על שמנו של גיד שנהגו בו איסור ובחולין צ"ב ע"ב ומודה שמואל דלר"מ מדרבנן אסור דתניא ושמנו מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור וכו' ע"ש ותדע שהרי בכל דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור יליף בנדרים ט"ו ע"א מקרא דלא יחל וקאמר שם ומי איכא בל יחל דרבנן וכו' ומפורש דהוי רק מדרבנן וא"כ ה"נ בנידון הרשב"א הנ"ל אך די"ל דהיכי דנהגו משום שחוששין לחד דיעה ולהך דיעה הוי מה"ת ה"נ לדידן אבל עכ"פ א"א להעמיס ד"ז בדברי הרשב"א הנ"ל ובאמת שכבר ישב על מדוכה כזו הג' ח"ס חיו"ד סי' ק"ז ובאמצע התשו' שם כ' דהיכי דיש דיעה להחמיר וקבלו אבותינו כאותה דיעה קרוב בעיני דהוי נדר דאורייתא אף דקיל לכל דבר כשאר איסורי דרבנן דכך קבלו ע"ע הנדר שיהי' רק כאיסור דרבנן לכל דבר והביא מהר"ן נדרים ח' דכל שמקבל עליו לעשות מצוה הוי מה"ת כדכתיב מפיך זו צדקה ע"ש אבל לפענ"ד יש לדון דהא בר"ן פ"ק דתענית בהא דלוה אדם תעניתו ופורע מפורש דקבלה בעלמא אינו נדר גמור וכ"ה ברא"ש פ"ט דנדרים סי' ה' וכן מוכח מדברי הרמב"ן שהובא בטוש"ע סי' רט"ו וגם ברבים שקבלו ע"ע הרי כבר הבאתי עש"ס דנדרים דהוי רק מדרבנן ודוקא במקבל ע"ע לעשות מצוה של תורה ס"ל להר"ן דאיכא בי' משום בפיך זו צדקה אבל בנידון הח"ס דקאי לענין חלב עכו"ם דגם להאוסר הוא רק מדרבנן ודאי דליכא בי' משום נדר ועי' בר"ן פ"ד דפסחים שכ' וז"ל ומצינו למדין בתורת המנהגות שכל מנהג איסור וכו' שהן החמירו ע"ע לעשות סיג לתורה או לדבר שהוא מחלוקת חכמי ישראל ונהגו כדברי האוסר כל בני העיר חייבים בו מן הדין שנא' ואל תטוש ש תורת אמך וכו' עכ"ל ומשמע דתרוייהו דמי להדדי ולא הוי מה"ת אך דמ"מ י"ל דהיינו היכא דהאוסר אוסר רק מדרבנן אבל היכי דחד מ"ד אוסר מה"ת י"ל דכיון שנהגו כדעתו הוי לדידן ג"כ מה"ת אבל י"ל דהמנהג רק מספיקא חששו לדעתו והנהיגו לאסור אבל לא שיהי' כדין ודאי וכה"ג כ' הש"ך בחו"מ סי' פ"ז סוסקל"ח לענין סוגיא דעלמא כאידך דמאן לימא לן דהוא משום דס"ל דדינא הכי דלמא משום דהנתבע מוחזק מספיקא פטרו לי' ע"ש וה"נ בזה ומצאתי בשו"ת דברי חיים ח"ב יו"ד סי' מ"ז שהביא בשם הג' בעל ב"ט ז"ל שהי' דעתו דמנהג הוי כנדר מה"ת וכשחידש ד"ז חלקו עליו כל חכמי עירו ובספק ודאי יש להקל כמו בבועה בשיפולי וכדומה ע"ש ולא הביא ראיותיהם ואני מצאתי בשו"ת רמ"ע מפאנו סי' צ"ז בדין נשבר הרגל בפרק אמצעי למעלה מצוה"ג שהעלה דהעיקר כדיעה א' בסי' נ"ה ס"א ואף שנהגו כדיעה ב' הוי רק כדברים המותרים ונהגו בהם איסור ע"ש ונ"ל ראי' מהירושלמי דביכורים פ"א הל' ה' בפלוגתא דראב"י ור"י בבת גרים אם מותרת לכהן דלראב"י אסורה עד שתהא אמה מישראל ור"י מתיר וכל א' יליף מקרא ומסיק ר"י דהלכה כר' יוסי וכהנים נהגו סלסול בעצמן כראב"י חד כהן נסיב בת גרים אתא עובדא קומי ר"א וארבעי' על ספסילא להלקותו א"ל ר"ב לא כן אלפן הלכה כר"י א"ל ולא כהנים נהגו סלסול בעצמן כראב"י א"ל ועל מנהג לוקין וכו' ומבואר דאע"ג דנהגו כחד חנא אפ"ה הוי רק מנהג בעלמא דאין לוקין עליו מכת מרדות והתם הרי לראב"י הוי מה"ת דיליף לה מקרא ומוכח כמ"ש ואולי שא"ה דהוקבע הלכה כר"י וכהנים נהגו בפירוש רק לסלסול בעלמא כראב"י לכן הוי רק מנהג קל אבל כאן נהי דהמחבר קבע הלכה דבהפ"מ יש להקל מ"מ הנוהגים להחמיר י"ל דלדידהו הלכה כמחמירים אבל מדברי תשו' נחלת שבעה שהביא הפ"ת סי' כ"ח סקי"א מבואר דס"ל דשהיי' כ"ש בעוף הוי רק חומרא ונראה דהוי עכ"פ ספיקא דגם המחמירים שפסקו דשהיי' דעוף כדי שחיטת רוב סי' א' בעוף הוא רק משום דפליגי בזה אמוראי ובדאורייתא להחמיר וכמבואר ברש"י חולין ל"ב ע"א ד"ה דקם וכ"ה בעיטור דכיון דקם לי' ריב"ח כרב הו"ל תרי ותרי ועבדי' לחומרא וכ"ה באשכול ה"ש סוסי' י"ב דבדאורייתא אזלינן בתר המחמיר ומבואר דהיינו רק משום ספיקא וא"כ פשי' דאי איכא עוד ספיקא לשי' הסוברים דבספק פלוגתא מהני ס"ס במקום חזקה ה"נ בזה ובפרט בשהיי' כ"ש בבהמה דלכ"ע הוי רק חומרא בעלמא פשי' דאי איכא עוד ספיקא יש להקל ובזה הי' נראה ליישב מה שהקשה בזבחי צדק למהר"ם סי' ח' אות א' דלפמ"ש מהרי"ו דאנו נוהגים להטריף כל שהיות א"כ למה כ' מהרי"ו שיעור שהיות כלל והוכיח מזה דבהפ"מ או בפ"ש יש להקל וזהו כדעת הלבוש אבל כל האחרונים פסקו דגם בה"מ אין להקל ולפמ"ש שפיר יש נ"מ בדאיכא עוד ספיקא אבל צ"ע דא"כ למה לא הביא מהרי"ו דברי הפוסקים דגם בעוף שיעור שהיי' כשחיטת בהמה דקה כיון דהוי פלוגתא בש"ס וכמ"ש והי' נראה מזה כדעת מהר"ם בז"צ שדעת מהרי"ו דבהפ"מ שרי ואף דמהרי"ו כ' בסתם דהמנהג להטריף הרי מצינו כה"ג בש"ך סי' כ"ד סוסק"ה אבל מדברי הרמ"א לא נראה כן שהרי גם המחבר פסק רק להקל בהפ"מ וע"ז כ' הרמ"א דהמנהג להטריף ומשמע דגם בהפ"מ אבל י"ל דכונת הרמ"א רק להוסיף דגם בבהמה אסור בשהיי' בכ"ש דזה לא נזכר בש"ע ועכ"פ גם לדעת מהר"ם מוכח שדעת מהרי"ו דבעוף טרפה בשהיי' כ"ש גם בהפ"מ מדלא הביא כלל דעת המקילין וגם מבואר שם בזבחי צדק דגם בהפ"מ ושעה"ד אין רשות לשו"ב להקל רק ע"פ שאלת חכם ובמקום שאין חכם לא יורה לעצמו ונראה טעמו עפמ"ש היש"ש פ"ב סי' ט"ו דטעם המנהג להחמיר מפני הפוחזים כי השוחטים מרובים וכו' ע"ש ולכן אין רשות לשו"ב להקל בזה זולת ע"פ ש"ח אבל דעת כל האחרונים להחמיר בזה גם בהפ"מ. ובעיקר דין ספק שהיי' בעוף יש לצרף גם דעת ר"ת שהבאתי בפתיחה אות ב' בסופו דס"ל דליכא דין שהיי' בעוף אלא מדרבנן ע"ש ותבין ועמש"ל סי' כ"ד סקי"ב בשם תשובת ד"ש בדין ס"ס בשהיי':
ו
בט"ז סק"ב הביא בשם רש"ל דגם בזה"ז יש להקל בלא הגביה הסכין וגם הוא פסק כן ונמשכו אחריהם הפר"ח וכר"ו אבל בתב"ש סק"ב חולק ע"ז ומסיק להחמיר בעוף וכ"נ דעת הש"ך סי' כ"א סק"ג ובשפ"ד סי' כ"א סוסק"ג כ"ב פשי' דנדחף ממל"מ כשר אף לדידן ועתב"ש כאן והנכון כט"ז ובד"ק שם סק"ג בד"ה אוזות נדחף וכו' נדחק לפרש כונת מש"ז דקאי אדלעיל אבל מפשטות ד' הפמ"ג נראה בעליל דקאי על דין לא הגביה הסכין וגם במש"ז סי' כ' סק"ז משמע דס"ל דהעיקר בזה כהט"ז דבלא הגביה הסכין בשר גם לדידן וסיים שם וראי' משוחט בב' וג' מקומות ע"ש ומוכח דגם לדידן כשר דבכה"ג לא נהגו להחמיר ואף דבגוף דינו של הט"ז דסי' כ' שם גם התב"ש מודה כמ"ש בשמ"ח שם פ"ז בסופו אבל היינו משום דאין לחוש שמא הפסיק בחתיכת בשר אבל במש"ז כ' דאין מזיק כלל דדוקא בהגביה סכינו חיישינן לשהיי' כ"ש ומ"מ י"ל דהתם קאי רק אבהעה ובזה גם התב"ש כאן מודה ודוקא בעוף החמיר ובד"ק סי' כ"א סק"ג הביא עובדא שהרגיש נטי' בסכין ממל"מ ומצא שהי' בעור ב' חיתוכים נפרדים והטריף כמ"ש התב"ש ובגה"ק תמה דהתב"ש החמיר רק בהתחיל לשחוט בסימן ואח"כ נדחף הסכין למק"א אבל אם הי' החתך רק בעור לבד דזה גופי' רק חומרא לחוש שמא נגע בושט מדוע נוסיף עוד חומרא לחוש בכה"ג ורמז לדברי הד"ק שם אח"כ ובסי' כ"ג סקכ"ה ושם לא הקיל רק באווזא וכדומה שלא נחתך העור מעל"ע אבל בנחתך עעל"ע אף שהיא רק ספק נגע בושט לא רצה להקל והתב"ש בעצמו סיים בסוסק"ב שכן הביא בב"ל מעשה בתרנגולת ואסרה. ומצאתי בזבחי צדק למהר"ם סי' ח' אות ו' וז"ל ומעשה הי' בתרנגולת שנשחטה ואח"ש מצאו בצואר העוף שהעור נחתכת בב' מקומות והטריפו דהא כיון שהעור נחתכת שלא במקום חתיכת הסימנים חיישי' שמא התחיל לשחוט במקום ראשון ופסק וחזר ושחט במקום ב' וגמר שם השחיטה ומהרי"ו כ' שחט העור ופסק לא יגמור וכו' ואע"ג דהשו"ב אמר שלא שהה כלל אין בדבריו כלום דהא ע"כ שהה בין חתך א' לב' עכ"ל וכפי הנראה זהו העובדא שרמז התב"ש וי"ל דמיירי בנחתך העור מעל"ע ובד"ק שם בד"ה מצד אפושי פלוגתא וכו' צידד דהיכי דנדחף הסכין ע"ג עור החיצון הו"ל כהגביה הסכין ולפ"ז אין ראי' מעובדא הנ"ל נגד הט"ז דלא כתב"ש בדעת הט"ז וכה ראיתי בשו"ת טט"ו ע"ת קו"א סי' ע"ז בדין שחט עוף ואח"ש מצא בעור הצואר עוד חתך א' ולא ידע מתי עשה החתך אם לפני שחיטה או אח"ש והעלה ג"כ דהט"ז מיירי רק בלא נמצא עוד חתך בעור דאל"כ הו"ל כהגביה סכינו דא"א שיחתוך העור רק בהגבהת הסכין למעלה מן העור ועוד דהט"ז מיירי כשהי' בידיעתו שהרגיש בדחיפת הסכין ויודע שלא הגביה אבל היכי דלא הרגיש בשעת מעשה כלל בדחיפת הסכין רק ע"י שמצא אח"כ עוד חתך בעור הרגיש שמסתמא נדחף הסכין ממל"מ בכה"ג לא רמיא אנפשי' ושמא הגביה הסכין דתולין במצוי ע"ש. ולענ"ד טעם ב' ודאי ליתא דבשעת שחיטה רמי אנפשי' לידע אם מגביה סכינו ואדרבא כיון שלא הרגיש בדחיפת הסכין יש לתלות טפי שנעשה אח"ש בשעת הוצאת הסכין דלא רמי עוד אנפשי' לדקדק כ"כ ובפרט דכבר נתבאר בס"ק הקודם דכל דין שהיי' משהו יש להקל בספק וה"נ בזה ולכן בכה"ג שלא הרגיש דחיפת הסכין ויש לתלות שנעשה אח"ש נ"ל להקל וגם בד"ק סי' כ"א סוסק"ג הנ"ל צידד שם להקל בכה"ג ונראה מדבריו שם דגם אם הי' החתך בעור מעל"ע יש להקל בכה"ג ועובדא דתרנגולת שהובא בז"צ י"ל דמיירי שלא הי' מקום לתלות החתך אח"ש וגם בעיקר הדבר שכתבו הד"ק ורש"ק דהיכי דנמצא חתך בעור הו"ל כהגביה סכינו וגם הט"ז מודה כבר הבאתי שדעת התב"ש בכונת הט"ז אינו כן וגם לענ"ד הרי עיקר חילוקו של הרש"ל וט"ז היא דכיון דבשהיי' משהו ממש יש להקל מדינא לשי' כמ"פ ובתפ"מ יש לסמוך עליהם אלא דהמנהג להחמיר גם בהפ"מ והבאתי בס"ק הקודם בשם יש"ש דהטעם היא כדי שלא יבואו להקל גם בשהיי' קצת וכ"ה בב"ח סי' זה וזה שייך רק בהגביה הסכין דלפעמים ישהה יותר ויבא ג"כ להקל משא"כ בנדחף הסכין ממל"מ שהוא משהו ממש ול"ש למגזר בזה ולחוש לשהיי' יותר ממשהו וכ"ה להדיא בט"ז סי' כ' סק"ז וא"כ גם בנדחף ע"ג העור כרגע ממש ג"כ יש להקל אך דזה דוקא בהפ"מ או שעה"ד דאל"כ הרי חיישי' בעוף לדעת הסוברים דהוי כשחיטת עוף דלשי' כמ"פ הוי משהו ובזה י"ל דעובדא של הב"ל וז"צ הנ"ל אינו חולק על הט"ז דשלא בהפ"מ ודאי אסור ושם לא הי' הפ"מ ותדע דהא כבר הבאתי בס"ק הקודם שדעת הז"צ עצמו דבהפ"מ גם מהרי"ו מודה להקל בשהיי' משהו:
ז
שוב מצאתי בש"ע הרב ז"ל לסי' זה סק"ג שהעלה דמדינא גם בעוף אין להחמיר רק בשיעור שחיטת רוב סי' א' עם העור של צואר כמ"ש הר"ן וב"י וד"מ ולא כמ"ש האגודה דמשערין במשהו המשלים לרוב בחצי קנה פגום ובסקי"א ביאר דכיון דגם לשי' רש"י וסייעתו הוי רק ספיקא כמאן קיי"ל א"כ בספק אם שהה בעוף כדי שחיטת רוב סי' א' בעוף וידוע בודאי שלא שהה כשיעור שחיטת רוב סימני בהמה עם העור הצואר יש להקל גם בלא ח"מ דהוי ס"ס ומהני גם נגד חז"א אבל בספק שהה שהיי' גמורה אסור גם בהפ"מ ובבהמה אם ספק שהה כדי שחיטת רוב סימנים בלא הגבהה והרבצה יש להקל בהפ"מ דוקא דשמא לא שהה ואת"ל שהה שמא הלכה כמ"ד דבעי' הגבהה והרבצה אבל בלא הפ"מ אין להקל כיון דרוב הפוסקים לא ס"ל כן ומסיק שם לדינא דאין להחמיר בשהיי' כ"ש אלא בשפסק מלשחוט דהיינו כשנחה ידו משהו שלא עסקה בשחיטה או הגביה סכינו דבזה יש לגזור אטו שהיי' מרובה אבל כשנדחית ידו ממל"מ לגמור השחיטה שם ל"ש למיגזר אטו שהיי' מרובה דלא משכח"ל כלל בכה"ג שהיי' מרובה ולכן יש להקל כהרש"ל וט"ז ואף דהש"ך סי' כ"א משמע דס"ל גבי שוחט בב' מקומות דצריך שלא ישהה אפי' נ"ש מ"מ בד"ס הלך אחר המיקל וכ"ש בדבר שאינו אלא מנהג ובסקי"ב שם ביאר דבדין נמצא גמי בושט גם הט"ז מודה דכיון דעסק בחיתוך הגמי הו"ל כפסק לשחוט או כעקרו מן הצואר קצת כיון שהגמי מפסיק בין הסכין ובין תחתית הסימן ע"ש עוד בזה ולפ"ז אין לחלק בין נמצא בעור או גם בסימן ובכל גוונא יש להקל בנדחף הסכין ממל"מ ועי' תשו' בר"א חיו"ד סי' ח' אות ג' שחשש לדעת תב"ש בדין נדחף ממל"מ וצידד רק להתיר הכלים אחר מעל"ע ע"ש והמיקל יש לו, ע"מ שיסמוך ובכל כה"ג אין לשו"ב להורות בלא שאלת חכם וע"ע בשו"ת אמרי אש סי' ג' שנשאל בשו"ב שהוציא מת"י כמ"פ השחיטה בקלקול שנמצא נשחט בב' מקומות ונתן אמתלא שקנח סכינו אח"ש ואולי מחמת זה נחתך עוד הפעם וכפי שראו שנשחט במקום א' למעלה מאמצע הצואר כל הסימנים ובאמצע הצואר דשכיח לשחוט שם נחתך רק רובן וכפי דברי שאר שוחטים רחוק הדבר שיארע כן ע"י קינוח רק שנדחה סכינו ממל"מ וצידד דיש כמה ספיקות אולי נדחה ידו ולא שהה כלל ואת"ל שנקפץ ידו אולי הי' פחות משיעור שהי' ואולי שהיי' במ"ב כשר ואף די"ל דהט"ז לא כ"כ רק בנתהפך הסימן והוא לא פסק מלשחוט אבל בנדחה ידו ממל"מ י"ל דמודה דגם בנדחה ולא נקפץ אסור אבל מלשונו נראה דאין חילוק דאל"כ אכתי הו"ל לרמ"א בסי' כ"א ס"ג להגיה דבכה"ג אסור וסיים שם להקל לענין תערובות השומן ברוב שומן אחר וגם כלים שאב"י כיון דלשי' הלבוש יש להתיר שהי' במ"ב בהפ"מ נהי זילא פסקי' כותי' מ"מ בתערובות ובצירוף דיש עוד צד ספק אולי שחט מקודם למעלה במקום שנחתכו בל הסימנים ואח"כ נדחה ידו המיקל לא הפסיד ע"ש עוד בזה ויש לתמוה שלא הביא כלל דברי הבה"י ותב"ש בזה ומדוע החמיר בלא תערובות ולפמ"ש בשם הרב בש"ע יש להקל בכה"ג בפשיטות:
ח
אגב אכתוב במ"ש התב"ש סי' זה סק"ב מדברי הרוקח שהביא הפר"ח סק"כ ותי' דמיירי בדלא שהה כלל ותמהני מדוע לא הביא דברי הש"ך סי' זה סקי"ז ובמ"ש הד"ק סי' כ"א סק"ג דמשמע דההלכה דשיעור שהיי' בלא העוף ג"כ צ"ע שהרי בב"י וד"מ הביאו כן בפשיטות בשם הר"ן וכ"נ דעת רשב"א וכן מצאתי באשכול סוסי' י"ב וגם בשמ"ח ס"ב פסק כן ועי' בד"ק סי' כ"ג סק"ד מ"ש בזה וגה"ק שם וכבר הבאתי דברי הרב התניא דכן הלכה ובעיקר דעת האגודה דס"ל דשיעור שהיי' בעוף במשהו המשלים לרוב בחצי קנה פגום והתב"ש חושש לזה הי' נ"ל ראי' להיפוך מש"ס דחולין ק"מ ע"ב דבעי ר"ה הושיט ידו לקן ושחט מיעוט סימנים מהו וכו' א"ד כיון דבידו למגמר שחיטה תקח לך קרינן בי' וכו' והיינו בדליכא שיעור שהיי' בשילוח האם כמ"ש במעיו"ט שם ומוכח דאינו משהו אך לפמ"ש הש"ך סי' רצ"ב סקט"ו אין ראי' אבל מלשון רש"י שם שכתב ונוטל אח האם בהיתר ואח"כ גומר שחיטה נראה כהמע"מ ולא ס"ל להאגודה, ואולי ר"ה ס"ל כר"י לעיל ל"ב ואנן קיי"ל כרב:
ט
ואם שחט בידו אחת ובשעת שחיטה נטל בידו אחרת איזו דבר שלא יפול על הסכין ויעשה חלדה ובדומה אם השוחט אומר ברי שלא שהה כלל יש להקל גם בזה"ז וכ"ה להדיא בש"ך סי' רצ"ב סקט"ו:
י
שם ואם נמצא לאח"ש גמי וכו' ע' חוי"ק שהאריך לדחות ד' תה"ד וגם דחה ד' פר"ח ותב"ש במ"ש דהא דהשוחט בסכין רעה מותר דוקא בחותך הסימנים תמיד משא"כ במוליך ומביא בלא חתך אסור וכתב שהדברים מרפסין איגר' ובכל גווני שרי וגם נראה דבעוף ליכא פסול דסכין רפה כלל דלשי' רש"י חולין ל"ב דמפרש בעיא דרהב"נ לענין שהי' במ"ב ולחומרא לא נשמע איסור לשוחט בסכין רעה ור' אושעי' מפרש לענין שוחט בסכין רעה וא"כ בעוף ודאי אין חשש בשוחט בסכין רעה שהרי בעוף אחר ששחט רוב הסימן שוב אין שהיי' פוסלת ואם נחוש לפירש"י לפסול שהיי' במ"ב ונימא דהבעי' כפירש"י א"כ שוב לא נשמע איסור לשוחט בסכין רעה ולכן בעוף כשר ממ"נ וכיון דהתה"ד תלי לה בדין שוחט בסכין רעה א"כ גם בגמי יש להקל בעוף טפי לה בדין והוכיח מבה"ג ג"כ להקל במוליך ומביא על הסימנים ולכן בעשב דק עכ"פ יש להקל כדעת הב"ח וכן כל כיוצא בזה שיש עוד צד להקל יש לצרף גם זה עכת"ד ובתב"ש סקי"ג העתיק צ"כ לשון תה"ד וחמה על מ"ש דא"א בלא שהיי' והביא מהלבוש דמשוי לה ספיקא וג"ז הניח בצ"ע ע"ש טעמו ועפ"ז יש לי לדין דהיכי דלא שהה בכל שחיטת העוף רק כשיעור שאר שחיטה בינונית דא"א שתהי' השהיי' כשיעור שחיטת עוף ברוב סימן ועור הצואר ועמש"ל סק"ג וא"כ הרי בכל ספק שהיי' משהו יש להקל וכמש"ל סק"ה וסק"ז א"כ מספק אין לחוש שמא שהה. והתה"ד לשיטתי' אזיל דס"ל דמדינא שיעור שהיי' בעוף משהו כדעת האגודה שהבאתי לעיל סק"ז וכמבואר בתה"ד שם ועתב"ש סק"ו ולכן שפיר כ' דיש לחוש לשהיי' כזו משא"כ לדידן דקיי"ל כהרשב"א ור"ן וכמש"ל סק"ז בשם הרב ז"ל א"כ מספק אין לחוש בכה"ג אך דהתה"ד נקט באמת לשון ודאי וגם הרמ"א העתיק כן וכפי לשון הרמ"א שכתב דודאי הוצרך וכו' לאחר ששחט הסימן וכפי שביאר הרב בש"ע התניא סקי"ב הכוונה משום דדבר רך נדחף ונכפף למטה ולצדדין מפני הסכין ונדחה לבסוף למטה לתחתית הסימן גם אם אינו דק מאוד ואינו נחתך עד לאחר שנחתכים דופני הסימן שמצדדין ונשאר מהסימן רק תחתית הסימן מקום הנחת הגמי ומפסקת חתיכת הגמי בין חתיכת רוב הסימן ובין חתיכת תחתיתו והוי שהיי' לדידן שמטריפין שהיי' במ"ב וז"ש הרמ"א לאחר ששחט הסימן ר"ל רוב הסימן ועפ"ז העלה דדוקא בגמי עגול כמ"ש בתה"ד בהצעת השאלה שנמצא קנה של גמי רך ועגול שיש לו קצת גובה המפסיק בין חתיכתו לחתיכת תחתית הסימן משא"כ בעשב דק גם בעוף יש להקל והש"ך שהחמיר גם בעשב דק אזיל לשיטתו דמחמיר בנדחף ממל"מ אבל לדידן דקיי"ל כהט"ז דבלא הגביה כשר ה"נ בזה יש להקל דיש ס"ס שמא לא שהה ושמא שהיי' במ"ב אינו פוסל ע"ש באורך א"כ לפ"ז נראה דאם לא נשחט רק רוב סי' א' ונשאר תחתית הוושט שלם ונמצא בתחתיתו אפי' דבר עב כקנה של גמי יש להקל די"ל שפיר דנחתך אחר שחיטת רוב הסימן ולא שחוט אח"כ כלל וליכא אפי' שהיי' במ"ב ובפרט בנמצא רק עשב דק י"ל דגם הש"ך מודה להקל בכה"ג וראיתי בד"ק סקי"ז שחקר בזה וצידד בתחלה להקל ולבסוף הניח בצ"ע די"ל דלא פליג וצ"ע דאטו דבר זה הוא גזירת חז"ל בש"ס דנימא בזה לא פליג והלא התה"ד המציא חשש זה מלבו והתב"ש הניח דבריו בצ"ע ומדוע נוסיף עוד לאסור גם היכי דל"ש טעמו משום לא פליג וכה"ג כתב הב"ש אה"ע סי' י"ז סקי"ד דבזכרים דלא אמרו חז"ל כלום ל"ש לא פלוג ע"ש ובזה מדוקדק לשון התה"ד שכ' וז"ל שחט אווזא א' ומצא אח"ש קנה של גמי רך ועגול תחוב ארכו לאורך הושט ונשחטה הקנה ההוא עם הושט יפה כו' ולמ"ל הא דנקט שנשחט יפה דודאי אם לא נשחט יפה טרפה אבל י"ל דר"ל שנשחט כל הסימן כדין דלכתחילה ובכה"ג ס"ל לאסור ובפרט ד' הרמ"א נראה להדיא כן מדכ' החשש לאחר ששחט הסימן ועמש"ל סקי"ב עוד ע"ד הרב התניא הנ"ל:
יא
ובעיקר דין עשב דק שהחמיר הש"ך הגם שראיתי בשו"ת דבר שמואל למהר"ש אבוהב סי' רל"ו שפסק ג"כ כהש"ך בזה ועי' ביא"פ וגם בשו"ת שב"י ח"א סוסי' נ"ד נראה להדיא דגם בנמצא קש מחמיר אבל הנה בשו"ת עבוה"ג סי' צ"ו הביא בפשיטות דברי הב"ח דבעשב דק יש להקל וכבר כתבתי בשם הרב התניא שהעלה ג"כ כן וגם הבאתי דברי התוי"ק שהאריך לפקפק בכל דינו של תה"ד וסיים דאם יש עוד צד להקל כגון בעשב דק או כיוצא בו יש להקל ועי' בפר"ת סק"ו שכ' דהגם שלדעת הרמ"א משמע דגם בגמי דק אסור אבל לע"ד אין לאסור דפשיטא דהגמי נדחה מקמי חידוד הסכין ונשחטים רוב הסימנים קודם ששולטת הסכין בגמי זולת אם הי' הגמי רחב וממלא רוב חלל הסימן או חציו דבזה אסרינן ודוקא בעוף אבל בבהמה אם קדם ושחט הושט והי' הגמי בו שמן הנמנע שישחוט הקנה עד שיחתוך הגמי בזה פשיטא דאסור עכת"ד ומ"ש דבבהמה אסור נראה דהיינו דוקא כשיודע שקדם ושחט הושט קודם הקנה אבל בספק הוי ס"ס דהא מבואר ברש"י חולין ל"ב ע"ב ד"ה אבל בב"מ וכו' לעולם דרך קנה לישחט תחלה לפי שהוא סמוך לעור והוושט סמוך למפרקת עכ"ל אך דמבואר במרדכי והג"א פ"ב דחולין ובכלבו סי' ק"ז פ"ג דע"י אחיזת סימנים שתופס בהן לשחוט לפעמים בא הושט סמוך לעור ולכן מחמירים בחתך מעט עד שהדם יוצא וכ"ה בב"ח סוסי' זה בשם הסמ"ק ועכ"פ הוי רק ספיקא וכיון דבעוף מותר ולא חיישי' לספק שהיי' במ"ב ה"נ בבהמה שמא שחט הקנה תחלה ושמא לא שהה כיון דשהיי' משהו בבהמה הוא רק ממנהגא וגם בתב"ש וש"ע הרב פסקו להקל בבהמה בנמצא גמי ובע"כ דהפר"ת מיירי בידוע ששחט הושט קודם ולכן דקדק וכ' אם קדם ושחט הושט וכו' אבל בסתמא תלינן להקל ועכ"פ מבואר גם דעת הפר"ת להקל בעשב דק בעוף וכן מצאתי בזבחי צדק למהר"ם סי' ח' דבגמי דק יש להקל אם אינו רחב עד שלא הפסיק מליגע בצדדין של ושט בשעת שחיטה ועי' בז"צ הנ"ל שיש לראות דקות שלו איזה נקרא דק ואין לשו"ב לעשות בלא ש"ח ולפמ"ש הפר"ת נראה דגם קש ותבן או נוצה דקה הם בכלל עשב דק כיון שאינו ממלא רוב או חצי חלל הסימן ומכ"ש בנמצא חוט חתוך וכל כה"ג ועי' בגליון רש"א שפסק ג"כ להקל בנמצא גמי דק בצד מטה של ושט ועמש"ל סי' ל"ג סקמ"ח בדין חתך תולע שנמצא בושט:
השמטה לסי' כ"ג סק"י יא
[סק"י י"א] בדין נמצא גמי בושט בא מעשה לידי שנשחטו בעוף ב' הסימנים כולן ונמצא חוט פשתן דק וארוך תחוב בשני צדדי הושט ולא נחתך כלל ונ"ל דכיון דלא נחתך יש לתלות שנדחף למטה ובעת גמר שחיטת הסימן נדחף ויצא דרך מקים חתך שבושט חוץ לסימן ולא פגע בו חידוד הסכין כלל וכיון דרבים פקפקו בכל החשש של תה"ד ובפרט בעוף בשהיי' משהו והמעשה בתה"ד הי' שנחתך הגמי יש להקל בכה"ג שלא נחתך החוט כלל:
יב
וראיתי בשו"ת שו"מ מ"ח ח"א סוסי' ט' שהעיד לפניו שו"ב א' מסטאניסלוי שבא מעשה לפני הגאון המנוח מו"ה ליבש אבד"ק הנ"ל ששחטו אווזא ומצאו גמי בושט ואמר דכיון דדרך אווזות שיהי' הקנה נשחט קודם לוושט שהקנה סמוך לעור א"כ הרי נשחט הקנה בהכשר והוי כתפס הקנה בידו דכשר וע"ז פקפקו הלומדים דהא מ"מ הוי שהיי' במ"ב והיא תי' דדוקא בחד סימן פוסל שהיי' במ"ב משא"כ היכא דהקנה כבר נשחט כהוגן ובעוף סגי בסי' א' מה פוסל שהיי' במ"ב של סי' ב' ע"ש ולא הביא שום ראי' לא לדברי הגאון הנ"ל ולא לדבריו והנה סברת הגאון הנ"ל כבר הבאתי בס"ק הקודם שכן מבואר ברש"י אך דמ"מ מידי ספיקא לא נפקא כמ"ש המרדכי והג"א וסמ"ק וכפי הנראה דעת הגאון מהר"ל הנ"ל דהתה"ד ורמ"א מיירי רק בשחט אותו סימן שנמצא בו הגמי לבד וכפי עובדא שבתה"ד שם משא"כ בשחטו גם הקנה והגמי נמצא בושט גם מספק שמא נשחט הקנה תחלה יש להקל בזה כיון דגוף דינו של תה"ד מפוקפק הרבה ואולם מ"ש השו"מ דבכה"ג ל"ש דין שהיי' במ"ב הנה בפ"ת סק"ח הביא בשם תשו' מא"נ שרצה ח"א להורות דאחר שנשחט סי' א' לגמרי אין פוסל שהיי' והוא חולק עליו אבל לקמן סקכ"ב וס"ק כ"ג יבואר דיש להקל בזה דהא אין בו איסור תורה רק ממנהגא ובכל ספק יש להקל וא"כ דברי הגאון הנ"ל יש להם מקום לסמוך ע"ז לצורך עני או לצורך שבת או שעה"ד ע"פ שאלת חכם ובפרט לפמש"ל סק"י בשם הרב התניא דכל טעם תה"ד ורמ"א רק מחשש שהיי' במ"ב א"כ בכה"ג שפיר יש להקל כמ"ש אבל בגוף דברי הרב התניא הנ"ל ראיתי למי שפקפק בדבריו דכיון שנהגו לתפוס בסימנים בשעת שחיטה כמ"ש בסוסי' כ' ס"ד והיינו שמושכין עור הצואר שעל הסימן לצד העורף ועי"ז נאחזים הסימנים בטוב ועי"ז נקפל חצי צד עור הושט העליון על חצי עור הושט הסמוך לצואר נמצא דלאחר שחתך רק משהו מעור הושט דהיינו חלק עור הושט המונח על בליטת הגמי מיד פוגע בגמי הבולט ושוהה בחתיכתו וא"כ יש חשש שהיי' גם במ"ק אבל לפע"ד אדרבא לפ"ז ל"ש כלל חשש של תה"ד דכיון שהעור נמתח למטה לצד העורף והסימן נקפל חציו העליון על התחתון א"כ אין מקום להגמי לזוז ולהיות נדחה מן הסכין ונשחט בשוה עם דופני הושט שמצדדי הגמי מכאן ומכאן וליכא חשש שהיי' כלל בכה"ג ובע"כ דחיישינן שמא לא נקפל הסימן זע"ז ולא נמתח עור הצואר היטב א"כ שוב ליכא חשש רק על שהיי' במ"ב. והנה נשאלתי מחתני הרב המאה"ג מוהר"ש נ"י אבד"ק לאנטשין במעשה שאירע ששחטו בהמה וחוץ לצואר הי' השלג שוה עם הצואר והלך הסכין בהולכה והבאה לתוך השלג ועשה חריץ בהשלג והשלג הי' רך ולא הי' הפ"מ כלל אם יש להתיר. וזה תשובתי הדבר פשוט דשלג רך דינו כסובין שהיקל התב"ש ולא דמי לנגע בכותל או בקרקע דשם מתעכב הסכין עי"ז משא"כ כאן וגם בגוף הדין דנמצא גמי כבר חילק בש"ע הרב ז"ל בין גמי שהוא קנה עגול וכו' ולכאורה הי' נ"ל דלשי' הסוברים דגם בבהמה יש לחוש לספק שהיי' של תורה פשי' דדוקא בגמי חלול או דוקא מבפנים שבשעה שמתעכב בחתיכת הגמי י"ל דאינו עוסק כלל בחתיכת הסימן מפני ששני דופני הסימן שסביב הגמי נפלו למטה והסכין מתעכב באמצע ושוהה ואינו חותך כלל הסימן באותה שעה אבל אם הגמי מבחוץ הרי בצד ב' של הסכין הסמוך אליו יכול לכפפו ולחתוך בשעת מעשה גם בסימן וראי' מחולין ל"ב ע"א נחתכה דלעת עמה והרי לפמ"ש רש"י חולין ט"ו ע"ב ד"ה כגון שקצץ דלעת וכו' דדלעת רכה הוא יותר מן הבשר ע"ש א"כ הרי שוהה בחתיכת דבר רך יותר מבבשר ואיכא ספק שהיי' ובע"כ דמבחוץ שרי או דדוקא בגמי חלול אבל י"ל דמדין הש"ס דלא אסרו בשהיי' משהו ודאי דשרי משא"כ לדידן אך לפ"ז בספק שהיי' מהראוי להקל כיון דליכא חשש רק בשהיי' משהו ודוחק לומר דהתם לא מיירי אלא מדין מלאכה בפרה ולא מדין פסול שחיטה מחשש שהיי' ובע"כ כמ"ש ועכ"פ בשלג רך ודאי דיש להקל גם בעוף ובלא הפ"מ אבל אם השלג קשה ע"י קרח וכדומה אין להקל:
יג
בד"ק סקי"א פסק דאם נמצא מאכל רך כגון מה שקורין לעמישקע או מאקעך בתוך הושט דמי לגמי ואסור וכן מצאתי בזב"ש בהקדמתו דאם נמצא עיסה בושט או עפר וחתך בהם הוי שהיי' ופסול ומצאתי בעקרי הד"ט סי' א' אות מ"ט דמעשה אירע שנמצא בושט אווז עיסה אפוי' שמלעיטין בה אווזות והורה מהר"ש אבוהב דכל שלא נודע ודאי שנחתך יש להקל ואם ודאי נחתך דמי לגמי וטרפה ע"ש אבל לפמ"ש הרב התניא הנ"ל בביאור מ"ש תה"ד בטעם איסור גמי הואיל שהוא רך משום דדבר קשה אף שנדחה מפני הסכין מ"מ כשמגיע למטה לתחתית הסימן והסכין חותכו שם הוא נחתך בשוה עם דופני הסימן שמצדדין דאף שהסימן מתוח ורך אינו נחתך מהר מפני דבר הקשה המעכב את הסכין כי תחתית הסימן נכפף מעט מפני דבר הקשה ונפשה כדפנות מקיפות את הדבר הקשה מצדדיו ונחתכים עמו שוה בשוה בלא שהיי' כלל משא"כ בדבר רך אין תחתית הסימן נכפף לפניו ע"ש וזהו היפך ד' תב"ש שכ' דבדבר קשה יש לאסור גם בבהמה וא"כ בנמצא עיסה אפוי' יש להקל ועי' בפ"ת סק"ד בשם ב"כ שצידד ג"כ להקל בדבר קשה אלא שלא מלאו לבו וע"פ דברי הרב הנ"ל יש להקל בנמצא נוצה חתיכה בסימן גם בנוצה רחבה כיון דהוי דבר קשה ומכ"ש בנוצה דקה ולפמש"ל בס"ק הקודם דאם שחט גם הקנה יש להקל בגמי א"כ ה"ה בנמצא עיסה אפוי' או גם מאכל רך ועפר או נוצה הנ"ל המיקל לצורך עני או לצורך שבת ע"פ שאלת חכם לא הפסיד וגם בשחט רק הוושט המיקל בכה"ג וסומך על הרב בש"ע הנ"ל יש לו ע"מ שיסמוך:
יד
בפ"ת סק"ב העתיק בשם ז"י בדין חתך בסימנים ובעץ השראגען ועי' ביא"פ שהעתיקו בפ"א ואולם הנה בט"ז סי' כ' סק"ז מיקל גם בחתך בעצם מפרקת בתוך שחיטת הסימנים ואין בו חשש שהיי' והתב"ש שם חולק ועי' בתב"ש סי' זה סקי"ז עוד בזה וא"כ ה"נ בזה תליא במחלוקת הנ"ל ויש לחלק קצת דשא"ה דהוי דרך שחיטה משא"כ בזה ועי' מש"ז סי' כ' שם וצ"ע ובדין נגע הסכין בכותל שהחמיר התב"ש שהביא בפ"ת תשו' מקום שמואל להקל יעוין גם בעקרי הד"ט סי' א' אות י"ד שהעתיקו וגם בשם ז"י דבנגיעה בעלמא בעץ והשו"ב אומר ברי שלא שהה ולא נזדעזע דיש להקל גם לפי המנהג וע"ע ביא"פ הנ"ל ועתב"ש שהחמיר בחתך באצבעו והרגיש בו בשעת שחיטה בעוף אבל בש"ע התניא פסק כדעת עה"ג סי' צ"ו שהביא גם התב"ש ולהקל בזה גם בעוף ומבואר בתשו' שם דגם אם מסופק אולי הי' בדרך שהיי' משהו יש להקל והרב בש"ע הנ"ל כ' דהתב"ש דמחמיר משום דחושש לדעת אגודה דבעוף הוי משהו ממש אבל אין לחוש לדעת יחיד ולא קיי"ל כן וסיים בזה"ל וכן מ"ש הבודקים עוד חומרות משום שהיי' אין להחמיר בהם אא"כ יש להסתפק בשהיי' פוסלת מדינא או בודאי שהיי' משהו עכ"ל ומזה מבואר דגם בנגע הסכין בכותל וכדומה יש להקל בכה"ג בפשיטות ובפרט בבהמה ודאי יש להקל ועפ"ז יש להקל בכמה דברים שהובא בד"ק סקי"ז י"ח י"ט ע"ש ותבין ועי' בפ"ת סק"ה בשם חמ"ד בדין נמצא בועות בין סימן לסימן שהחמיר בבועות קשים וכבר הבאתי מדברי הט"ז ותב"ש סי' כ' שנחלקו בחתך בעצם מפרקת בינתיים ובועות היותר קשות אינם דומות לעצם מפרקת וי"ל דגם התב"ש מודה להקל ובפרט דיש ספק אולי נזדמנו ב' הסימנים יחד זה כנגד זה בשחיטה ולא שהה כלל בינתיים בחתיכת הבועות וחתך שניהם יחד ובפרט לפמש"ל סקכ"ב כ"ג דאחר שחוטה סי' א' לגמרי יש צד להקל וא"כ ה"נ בשחט סי' א' כולו יש להקל בפשיטות בזה:
טו
ודע דגם להחמירין בנמצא בסימן קש ותבן חתוך היינו בודאי נחתך כמ"ש הכנה"ג ופמ"ג ובאה"ט ואם נמצא רק בצד א' של הסימן הו"ל ספק נחתך וכשר כמ"ש באהל יצחק ומכתב מאליהו וכ"פ בשו"ת טטו"ד מ"ג סי' פ"ה וכ"ה בשו"ת ב"ש אחרון חיו"ד סי' כ"ז והעלה דכיון דשהיי' משהו אסור רק מצד מנהג ולשי' הש"ע גם בעוף יש להקל בהפ"מ לכן בכל ספק יש להקל וגדולה מזו כ' הד"ק סוסקי"ג דגם בנמצא חתוכה בצד שלמעלה מביה"ש וגם בצד שלמטה מביה"ש אם אין ניכר חתך בגמי מב' צדדיו יש להקל וע"ש סק"כ דבחתך נוצה שבחוץ וספק הי' החתך אח"ש או קודם או בשעת שחיטה יש להקל:
טז
בד"ק סקי"ד פסק דגם בבהמה אם נמצא הרבה תבן חתוכים דיש לחוש לשהיי' גמורה גם בבהמה אסור ונראה פשוט דאם בכל השחיטה לא שהה רק כשיעור שחיטה בינונית ליכא חשש שהיי' כזו דכבר כתבתי לעיל סק"ג שהדעת נוטה דדוקא בכה"ג הוי שיעור שהיי' מדינא וכיון דבכל השחיטה לא שהה יותר א"כ ליכא חשש שהיי' בינתים וגם בלא"ה לפמש"ל סק"י בשם הרב בש"ע דכל החשש רק משום שהיי' במ"ב א"כ בכל גווני יש להקל משום ס"ס כיון דשהיי' במ"ב רבו המקילים וגם לרש"י הוי רק בעיא דלא איפשטא ובפרט דבבהמה הרי נשחט גם הקנה דלפמש"ל סקי"ב יש להקל מטעם אחר:
יז
בתה"ד ויש"ש פ"ב סי' י' ובלבוש העתיקו דין גמי המונח ארכו לאורך הושט ונודע דהתה"ד הציע בעצמו תואר השאלה ונראה מזה דאם נמצא הגמי תחוב ארכו לרוחב הושט וממלא חללו ונחתך לרחבו עם הושט דיש להקל כיון שלא הי"ל מקום להיות נדחה מן הסכין וגם נחתך יותר בקל לארכו כידוע בחוש:
יח
בשו"ת שו"מ מ"ג ח"א סי' קע"ז האריך בדין שו"ב שלא נראה שום ריעותא בשחיטתו רק שע"פ רוב אח"ש נראה בבהמה בעור בית השחיטה כעין עולה ויורד ונקרא לאפען והג' מהרש"ק ז"ל אסר שחיטתו והוא חולק עליו ולפמש"ל יש כמה טעמים להקל ואין להאריך יותר ועי' רש"י מלכים ב' שהובא לקמן סי' כ"ד סק"ט:
יט
בפ"ת סק"ה הביא בשם חמ"ד דאם מתיירא שמא ימצא דבר מאכל בושט מותר לשחוט סי' א' ובס"ק ג' הביא כן בשם שב"י והנה גם הכר"ו רסי' כ"א פסק כן אבל במש"ז שם סוסק"א פקפק עליו בזה והניח בצ"ע וגם בישיע"ק שם העתיק מ"ש בתשו' בענין זה ומסיק להחמיר וצ"ע:
כ
בשו"ת שו"מ מ"ת ח"ד סי' ל"ג נשאל בדין נדנדה הבהמה בראשה בשעת שחיטה לכאן ולכאן והשו"ב אומר שידוע לו שלא עקר סכינו מביה"ש אם יש לחוש לשהיי' משהו או גם לשאר פיסולים. והוא השיב דלשאר פיסולים אין מה לחוש אבל מכח ספק שהיי' משהו אסור כיון דאתחזיק איסורא וכבר נתבאר לעיל דכל ספק שהיי' משהו בבהמה מותר ולכן אם יש חשש שהגביהה צוארה מעט דאיכא חשש דרסה אסור אבל אם אין שום חשש דרסה כלל רק ספק שהיי' משהו יש להקל:
כא
סעי' ד בתוי"ק סק"א האריך לחלוק על הפר"ח ותב"ש במ"ש דהיכי דמוליך ומביא על הסימנים ואינו חותך כלל דהוי שהיי' והוא העלה דדוקא במגביה הסכין הוי שהיי' משא"כ במוליך ומביא על הסימנים ודחה כל ראיות התב"ש והוכיח להיפוך והביא לשון בה"ג וביאר דבריו ג"כ כן ע"ש:
כב
סעי' ה ויש מי שאומר וכו'. בתב"ש סק"ט האריך להוכיח דלרש"י שהיי' במ"ב פסול מה"ת ועי' במש"ז סק"ד וברא"י חולין ל' ע"ב ובלב"א שם כ"ט ע"א בזה ודברי פלתי סי' זה סותרי' למ"ש בעצמו לעיל סי' י"א סק"א ואני מצאתי בחי' הרמב"ן לחולין ל' ע"ב שהביא בשם הראב"ד שלדעת רש"י הוא רק מדרבנן ועי' בכ"מ פ"ג עה"ש ה"ד בסופה ובמל"מ שם בזה ועתשו' נו"ב מ"ת סי' ב' שהסכים לדעת התב"ש דהוי מה"ת וראיתי בס' עקמ"ח שתמה מש"ס דזבחים ס"ה ע"ב מתני' דלא כראב"ש וכו' רבא אמר שהיי' בסי' ב' בעולת העוף א"ב ת"ק סבר שתיי' בסי' ב' לא מעכב וכו' ומפורש דכיון דא"צ שחיטה רק בסי' א' אין שהיי' פוסל בסי' ב' וה"נ במיעוט בתרא ועי' בשו"ת שו"מ מ"ד ח"א סי' מ"ו מ"ש ליישבו דדוקא בשחיטת רשות כיון דשחט אח"כ גם המיעוט אחשבי' לשחיטה למפרע אבל התם דצריך להבדיל לא אחשבי' לשחיטה. ולענ"ד אם כל הטעם משום דאחשבי' בלבו לשחיטה א"כ אם שחט בהמת חבירו שלא לדעתו נימא בזה דאא"א דשא"ש כיון דתליא ברצונו ומחשבתו כמ"ש התוס' ביבמות פ"ג ע"ב ד"ה אין. ושוב מצאתי בתב"ש פי' זה סקי"א כעין זה אך לפמ"ש הר"ש פ"ז דכלאים משנה ד' ה' י"ל בזה ועמ"ש לקמן בשם רי"ו ותוי"ק דנראה כסברת שו"מ הנ"ל וצ"ע אבל לענ"ד לק"מ דהמעיין ברש"י חולין כ"א ע"ב ד"ה ואינו מבדיל ימצא שדעת רש"י דכל שצריך שחיטה לכתחילה ה"ז בכלל שחיטה ולא בכלל הבדלה אבל סימן ב' דא"צ שחיטה אפי' לכתחילה בעוף אינו נכנס בגדר שחיטה כלל ע"ש וכ"ה בב"י רסי' כ"א בשם רש"י וא"כ י"ל דהא דשהיי' במ"ב פוסל לשי' רש"י הרי מבואר הטעם ברש"י שם ל"ב ע"א ד"ה מהו וז"ל מי אמרי' כיון דעביד לי' רובא אתכשר או דלמא כיון דהדר וגמרה כולה חדא שחיטה הוא עכ"ל והיינו דכיון דלכתחילה צריך לשחוט כל הסימן גלי דעתי' שרוצה לקיים המצוה כפי החיוב המוטל עליו וה"ז בכלל שחיטה ושהיי' פוסלת בה ועי' תשו' רח"כ סי' ז' שכ' כה"ג לשי' הסוברים דשהיי' במ"ב פוסל מדרבנן אבל גם למ"ד מה"ת י"ל כן אבל בהא דזבחים דמיירי שכבר מלק סימן א' לגמרי והשהיי' בין סימן לסימן הרי סי' ב' א"צ אפי' לכתחילה לשי' רש"י הנ"ל ואיננו בגדר שחיטה כלל ולכן ס"ל לת"ק דשהיי' אינו מעכב וראב"ש ס"ל דכיון דמחויב להבדיל שהיי' מעכב ולכן לשי' רוב הפוסקים דס"ל דגם בעוף צריך לשחוט לכתחילה ב' סימנים כמ"ש הב"י רסי' כ"א שם ובכ"מ פ"א מה"ש לא קיי"ל כשי' רש"י באמת וכדמוכח מש"ס דזבחים הנ"ל ורש"י לשיטתי' אזיל ועפ"ז יצא לנו דהיכי דשחט סי' א' כולו ובסי' ב' שחט רובו גם רש"י מודה דלא מיפסל משום שהיי' במ"ב והא דכ' רש"י דהשוחט רוב הסימנים וכו' יכנו על ראשו היינו בשחט רק רוב ב' הסימנים. ושוב מצאתי בל"א חולין ל"ב ע"א ברש"י ד"ה תיקו וכו' שהעלה כן בשי' רש"י וביאר בזה מ"ש רש"י מוטב שיכנו על ראשו דהוא רק מהיות טוב ולא מדינא בכה"ג וא"כ מיושב קו' מקמ"ח הנ"ל וא"ש ופי' בשו"ת רח"כ סי' ז' באמצע התשו' שהביא ראי' מדף ל"ב מאי כדי שחיטה וכו' דשהיי' במ"ב פוסל רק מדרבנן ופי' בד"ק סי' זה סק"ז באמצע דבריו שכ' שלא ראה מפורש אחר שחתך סי' א' לגמרי אי שייך שהיי' במ"ב של סי' ב' וכו' ע"ש מ"ש בזה להוכיח להחמיר אבל גם לפי דבריו י"ל דבכה"ג הוי רק חומרא דרבנן לכ"ע ועמש"ל בס"ק שאח"ז עוד בזה:
כג
בהג"ה ואפי' בדיעבד המנהג להטריף וכו' ברי"ו כ' וז"ל רש"י פי' כך שאלו התלמידים אדם ששוחט רוב א' בעוף או רוב ב' בבהמה והגביה הסכין ועמד שיעור שהיי' וחזר ושחט המיעוט הנשאר מהו כלומר דכיון דשחט הרוב אותו המיעוט שחזר לשחוט כמחתך בשר בעלמא הוא וכבר נכשר ברוב השחוט וכו' או נאמר דכיון שהי' יכול להניח השחיטה אחר ששחט הרוב ולא עשה כן אלא שחזר אחר השהיי' לשחוט המיעוט הנשאר כבר גי"ד שהי' עושה עיקר כ"כ גדול מאותו מיעוט כמו מן הרוב ולפי דעתו עשיית השהיי' בעיקר השחיטה ופסולה השחיטה עכ"ל ועי' תוי"ק סוסי' זה דלפ"ז נראה דאם נתכוין לשחוט רק הרוב ושלא במתכוין נשחטו מיעוט הסימנים אחר ששהה יש להקל וצע"ג למעשה דל"מ כן מש"פ ועתוס' גיטין דף פ"ב ע"א בד"ה צא וכו' בשם ר"מ ור"ת ותמצא שנחלקו בסברת תוי"ק הנ"ל ואין להקל רק היכי דיש עוד צד להקל ועמ"ש לקמן בשם שו"ת אמרי אש עוד בדין זה וע' בפ"ח סק"ח שהביא בשם מא"נ שנחלקו על ח"א בדין שחט סי' א' כולו וכבר כתבתי בס"ק הקודם דגם רש"י מודה להקל בכה"ג ומ"מ י"ל דמכח המנהג יש להחמיר גם בכה"ג ועי' ביא"פ שהעתיק ד' מא"נ דמיירי ולענין לכתחילה ועכ"פ אין בזה חשש דאורייתא לכ"פ ובכל צד ספק יש להקל וע"פ בל"א חולין ל' ע"א בתוס' ד"ה החליד וכו' שהעלה בכונת רש"י שכ' דמוטב שיכנו על ראשו דדוקא היכי דהעוף עודנו בידו ועוסק בשחיטתו אזי אמרי' דכולה אדא שחיטה הוא אבל אם כבר השליך העוף מידו אחר שחיטת רובו והוא חוזר ושוחט המיעוט כדי שימות מהר איננו עוד בגדר שחיטה כלל ואין השהיי' פוסלת ולכן בכה"ג כ' רש"י דמוטב שיכנו על ראשו דבזה הוי רק זהירות לכתחילה ואינו פוסל בדיעבד וכבר קדמו בכ"ז בשו"ת שב"י ח"ב סי' נ"ד ובל"א שם סיים דגם מ"ש בש"פ יכנו על ראשו הוא רק לכתחילה או דמיירי בעודנו בידו ודלא כהתב"ש בשמ"ח ס"ה בסופו גבי עוף אינדק דמשמע מדבריו דגם דיעבד אסור ע"ש (ועמש"ל עוד בזה) ועתשו' ח"ס סי' מ"ב באמצע התשו' במה שהורה א' להתיר בגזז במספרים מיעוט הסימן שלא נשחט וצידד שם קצת להקל וסיים דחלילה לסמוך ע"ז כלל ועי' בשו"ת אמרי אש חיו"ד סימן ג' בדין נשחט אח"כ המיעוט בלא מתכוין והפלה דלשי' רש"י יש להקל אבל מדברי הסמ"ק משמע דגם בכה"ג אסור מדכתב דאפי' כששחט ב' הסימנים יש ליזהר שלא לחתוך ראשו לפי שפעמים משייר מעט ולאו אדעתי' והובא בב"י ע"ש ומוכח דגם בלא ידיעתו אסור ויעו"ש עוד מדברי הט"ז וש"ך רסי' כ"ו ע"ש וכבר הבאתי לעיל דברי תוי"ק בזה וע' בש"ך סי' ב' סקכ"ז ע"ד הדרישה וב"ח בדין גמר אדם אחר שחיטת המיעוט אי שייך פסול שהיי' וע' בשו"ת רח"כ סי' ז' שהחזיק בסברת הדרישה דאם גמר אחר לא הוי שהיי' לשי' הסוברים דשהיי' במ"ב פוסל רק מדרבנן והעלה דהטעם משום דלכתחילה בעי' שישחוט כל הסימן וחייב לחזור ולגמור השחיטה של המיעוט ולכן צריך שיהי' בכשרות כיון דאית בי' תורת שחיטה לכתחילה ולפמ"ש התוס' ביומא ל"ג פ"א ד"ה למה וכו' דבתרי גברי א"צ למרק דנראה כשהיי' וא"צ לגמור השחיטה לכן אין שהיי' פוסל בו אך דמ"מ לכתחילה אסור דנראה כשהיי' ובדיעבד יש להקל ועפ"ז פסק שם בדין אינדיק שחתך אדם אחר ראשו אחר שנשחטו רוב סימנים דיש להתיר בדיעבד ע"ש והנה מ"ש בטעם פסול דרבנן במ"ב כ"ה להדיא בחי' הרמב"ן לחולין וז"ל דכיון דלכתחילה בעי' ב' סימנים קמבע"ל כיון דאצרכוה רבנן למגמר לשחיטה אצרכוה נמי בכשרות כי היכי דלא ליתי לידי קלקול שחיטה ופסולה דרבנן מיבע"ל וכו' עכ"ל אבל מ"ש מתוס' יומא עמש"ל סי' ב' סקס"ב דכונת תוס' אינו משום שהיי' ורק התם בקדשים אסור ע"ש וא"כ נדחו דבריו וגם בלא"ה יש לפקפק בדבריו דהא כל טעם התוס' דלא ימרק לשיטתו הוא כדי שלא יהי' כשהיי' ואיך נימא דמה"ט ליכא דין שהיי' ועוד דא"כ גם באחד איך נימא דפוסל בו שהיי' לפי שחייב לחזור ולגמור הרי כיון דיש בו פיסול שהי' שוב א"ל לגמור השחיטה ושוב לא יהי' בו פיסול שהיי' ועתו"ס פסחים כ"ו פ"ב ד"ה עלה עלי' זכר וכו' כה"ג וע"ע כה"ג בירושלמי פט"ו דיבמות ה"ז וכמה דוכתי ובדרבנן מקשינן לקולא בכה"ג כמ"ש האחרונים ובע"כ משום דמ"מ תורת שחיטה עלי' טרם ששהה א"כ גם באחר י"ל דמ"מ תורת שחיטה הי' עלי' בלא שהיי' כלל וכמ"ש הש"ך סי' ב' שם דמשכח"ל כה"ג גם ע"י אחר אבל לפמש"ל בשם הל"א דהיכי דכבר השליכו מידו יש להקל א"כ בהך עובדא בלא"ה יש להתיר וכבר הבאתי לעיל שגם בתשו' שב"י העלה כסברת הל"א הנ"ל והובא גם ביא"פ אך שהוא העתיק בשמו להקל דיעבד ע"י סכין פגום ואמת שבתחלה צידד שם כן וחולק על הש"ך שפסק להחמיר גם בדיעבד בסכין פגום דבכה"ג שכבר סילק ידו מהשחיטה יש להקל אבל אח"כ סיים בזה"ל אין לפסול דיעבד אם במר מיתתה אח"כ ע"י סכין פגים או כשר וכו' וגם ראיותיו שם מוכיחים כן אך במ"ש שם מתוס' יומא כבר רמזתי למ"ש לעיל סי' ב' לדחות ד"ז ובפרט במ"ש לעיל בשם הח"ס בדין גזז במספרים ודאי דאין להחמיר בדיעבד אם כבר סילק ידיו מהשחיטה מטעמא דכתיבנא ואולם הנה בתשו' נוב"י מ"ת שרמז הפ"ת סק"ט חולק על השב"י והנה מ"ש הנ"ב דהא כל בעיית הש"ס הוא בדיעבד לא ידענא מאי קושי' הרי השב"י חידש דזהו דוקא אם לא סילק ידיו מהשחיטה לגמרי והיינו בעודו בידו או שהי' בדעתו לגמור עוד שחיטת המיעוט ושהה ומ"ש דגם אי הוי דרבנן הרי אתחזיק איסורא וגם סד"ר להחמיר ג"ז לק"מ דלשי' שב"י בכה"ג אין בו ספק הבעיא כלל וגם להסוברים דשהיי' במ"ב דאורייתא הוי כן דבכה"ג א"א לומר דחדא שחיטה הוא כיון שכבר סילק ידיו מהשחיטה ואולם מדברי הד"מ סי' כ"ב אות ה' וט"ז שם סק"א מוכח דגם אם כבר סילק ידיו אסור לחתוך המיעוט משום שהיי' במ"ב ואפשר דהיינו לכתחילה ולא לאסור בדיעבד וכ"מ מלשון הט"ז ששינה לשון הד"מ וכתב דנראה כשהיי' בשחיטה ולא הוי שהיי' ממש וזהו כעין מ"ש השב"י בדברי תוס' יומא הנ"ל ויותר נראה דהתם אי נימא דמחויב לחתוך מיעוט הסימנים תמיד מחשש דם א"כ דעתו מתחלה לכך ולא יהי' כסילק ידיו משחיטתו ושוב הוי שפיר כשהיי' במ"ב ולדינא כבר כ' גם הד"ק סק"ט לצרף סברת שב"י הנ"ל וע"ש בהג"ה מ"ש ע"ד הנוב"י הנ"ל וגם חידש דבהתיזו בקרדום ראש האינדק דהוי דרך עיקור הוי רק חומרא בעלמא וכל צד ספק מותר ולכן אפי' אם יש רק להסתפק אולי נחתכו כל הסימנים מקודם יש להקל וע"ש עוד צדדים להקל אבל היכי דאין צד ספק אף דלענין חשש שהיי' יש לצדד עפ"ד שב"י הנ"ל ובפרט כיון שהותז ע"י אחר וכמש"ל בשם רח"כ עפ"ד הדרישה ועתב"ש סי' זה סקי"א בזה עפ"ד רי"ו ומקצת שחיטות שהביא היש"ש בטעמא דשהי' במ"ב מ"מ אם התיז בקורדם ושאר סכין פגום הרי איכא חשש עיקור במ"ב כמ"ש בשמ"ח סי' כ"ד ס"כ ואין מקום להקל רק בחתכו במגל או בקורדם שכולו פגום ואין בו כמעט מקום בלי פגם ודמי למגל ובהפ"מ דוקא וכמש"ל בשם ש"ע הרב סי' כ"ד הנ"ל ושוב מצאתי בב"ח שהעתיק תשו' מהר"ם מ"ץ וז"ל אם שחט רוב וכו' והשליכה מידו ואח"כ חזר ושחט המיעוט וכו' אודיע כי רש"י אסר הכל אבל שאר רבותינו אינם מודים לו אך בסמ"ק בשם ר"פ כפירש"י וכו' עכ"ל ומבואר דלא כהשב"י ול"א הנ"ל ולכן קשה להקל זולת בצירוף צדדים אחרים ועמש"ל ס"ק כ"ו עוד בזה:
כד
בד"ק סי' כ"ב סוסק"א כתב בפשי' דגם לקרוע ביד מיעוט הסימן הנשאר יש חשש שהיי' במ"ב ולענ"ד יש לדין דאין זה בגדר שם שחיטה כלל שהרי בתשו' הרשב"א ח"א סי' שס"ז שרמז הד"מ סי' כ"ד אות י' נשאל אם שייך עיקור במ"ב לשי' רש"י והשיב וז"ל לפי דעת רש"י כל שמתעסק בו דרך שחיטה בין במ"ק בין במ"ב פסול וכו' אבל בעיקור ביד במ"ב כשרה שהרי אינו מתעסק בו דרך שחיטה והרי הוא כמכה על ראשה כדי שתמות וכו' עכ"ל ומבואר דבכה"ג דמי למכה בראשה וא"כ ל"ש בזה משום שהיי' וגדולה מזו מבואר בש"ע הרב ז"ל סי' כ"ד סקל"ו דבחתך המיעוט במגל כיון שהוא מלא פגימות ואין בו מקום פנוי בלא פגם אין בו משום שהיי' אך דיש לחוש משום עיקור ומ"מ מסיק להקל בהפ"מ ע"ש באורך וע' בש"ך סי' נ"ו סק"א בתי' ב' שם אבל י"ל דבאמת מטעם עיקור אסור לקרוע המיעוט לכתחילה ועי' בשמ"ח סי' כ"ד ס"כ ותב"ש שם סקכ"ט ותבין גם י"ל דלדידן דאית לן גם עיקור במ"ב שוב י"ל דגם איסור שהיי' איכא לכתחילה
כה
במש"ז סקי"ד נסתפק בדין ספק שהיי' גמורה במ"ב דיש להקל משום ס"ם וסיים ומ"מ להלכה ח"ו לומר כן ובד"ק סק"ז האריך קצת בזה וצידד ג"כ להחמיר אבל בש"ע הרב סוסקט"ז כ' בפשי' דגם להסוברים דשהיי' במ"ב פוסל מדאורייתא מספק מ"מ היכא דאיכא עוד ספק יש להתיר דהוי ס"ס וכן נראה עיקר כיון דרוב הפוסקים חולקים על רש"י ולשי' כמ"פ גם לשי' רש"י הוא רק מדרבנן א"כ עכ"פ בספק יש להקל:
כו
אעתיק מ"ש בתשובה להרב מו"ה שמעון שלמה ווערטהיים נ"י אבד"ק בענדער במדינת בעסראביע בדבר מה ששאל בדין בהמה שנשחטו רוב סימנים ושהו בינתים וחתכו אבר או חתיכת בשר מבית הצואר וכדומה ואח"כ חזרו וחתכו מיעוט הסימנים דהבהמה אסורה משום שהיי' במ"ב אם גם האבר או הבשר שנחתך קודם אסור די"ל דכיון שנחתך טרם שחזרו וחתכו המיעוט מותר לאכלו אך שי"ל דכיון דקודם מיתת הבהמה בלא"ה אסור משום ל"ת על הדם ולא הותר עדיין א"כ כיון שחזרו וחתכו המיעוט גם האבר או הבשר אסור עכ"ד ולענ"ד אם מתחלה הי' בדעתו לחתוך גם מיעוט הסימנים דאסור משום שהיי' ומבואר הטעם ברש"י משום דחדא שחיטה הוא והוי כשוהה באמצע שחיטה ממש ולשי' התב"ש הוי מדאורייתא א"כ ממילא האבר או בשר אסור משום אמ"ה או במה"ח דהוי כחותך באמצע שחיטה ואם מתחלה לא הי' בדעתו לשחוט יותר וסילק ידיו רק שאח"כ חזר ונמלך הוא או אחר וגמרו חתיכת הסימנים יש לדון להתיר גם הבהמה ע"פ דברי תוי"ק ותשו' שב"י ח"ב סי' נ"ד ול"א חולין [עמש"ל סקכ"ג] וכה"ג כ' התוס' בגיטין פ"ב ע"א ד"ה צא והשלם וכו' אבל כשהגט נגמר בשנים ולא הי' אז דעתו להחתים יותר כשחזר והחתים שלישי אין נפסל בכך וכו' ע"ש והוא כסברא זו ממש ויש לי להוכיח להיפוך מדעת שב"י הנ"ל מדברי רש"י בעצמו בחולין ל' ע"ב ד"ה תיקו שהקשה מהא דלעיל כ"ט דמשני דהא דשחט חצי גרגרת ושהה בה וגמרה כשרה דמיירי בעוף וממ"נ אי מע"מ כרוב הא עבד לי' רובא ומוכח דאין שהיי' פוסל אחר שחיטת רובו ונדחק לומר דלא קיי"ל כן ולהנ"ל הרי הול"ל דהתם בשכבר סילק ידיו משחיטתו ולא רצה לשחוט יותר כלל ולכן אין שהיי' פוסל יותר ואולם יש לדון ע"ד פלפול דהא גם בסילק ידיו ונמלך וגמר שחיטת המיעוט יש מקום לומר דהוברר למפרע דמעיקרא הי' עומד לכך וחדא שחיטה הוא אלא דקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה ולשי' היש"ש שהובא בב"ש אה"ע סי' קל"א סק"ד גם להקל אין ברירה ולכן בכה"ג שפיר יש להקל אבל בדף כ"ט שם דקאי כל הקושי' לרב דס"ל דמע"מ כרוב ורב ס"ל בביצה ל"ז ובב"ק וכמה דוכתי גבי האחין שחלקו דיש ברירה וא"כ לדידי' גם בסילק ידיו אסור ובע"כ דלא שייך שהיי' כלל במ"ב ולכן הוצרך רש"י ליישב דלא קיי"ל כהך שינויא אכן עוד נראה ליישב בפשי' דהא מבואר בש"ס שם דלכ"ע מדרבנן מע"מ אינו כרוב ולא פליגי אלא בדאורייתא וא"כ א"א לומר דמיירי בסילק ידיו מלשחוט כיון דעכ"פ מדרבנן מחויב לשחוט עוד ולכן נקט שם וגמרה ולכן הקשה רש"י שפיר ומ"מ לדינא יש לעיין דכיון דאנן קיי"ל דהא דבדאורייתא א"ב הוא רק מספק ולהחמיר וכדעת הר"ן וכ"מ שהביא הב"ש שם וכ"ה להדיא בעיטור אות ח' חלוקת קרקעות וכמ"ש במלה"ר אות ב' ומ"ש בהגהות ש"ל לא"ע שם ראי' להיפוך מהנמוק"י ב"ק פ' המניח המעיין שם ימצא דקאי התם אליבא דר"י דס"ל א"ב ולדידי' גם בדאורייתא ולקולא אמרי' כן ורק לדידן דמסופקין איך הלכה מחלקי' כן וא"כ נס בסילק ידיו וחזר ושחט י"ל דלחומרא י"ב והוי כחדא שחיטה אבל יש לדחות כל הדמיון לסברת ברירה דאינו ענין לנ"ד דמלבד שיש כמה חילוקים בין מתנה בפירוש או לא ובין תולה בדעת עצמו וכו' גם י"ל דהכא תליא רק בדרך שחיטה ובכה"ג שסילק כבר ידיו איננו עוד דרך שחיטה לחזור ולשחוט להיות נראה כשהה בינתים אף גם כיון שרוב הפוסקים חולקים על רש"י שוב יש לסמוך ע"ד היש"ש דגם לקולא א"ב ועכ"פ בנ"ד ממ"נ אי נימא דגם בכה"ג שסילק ידיו אסור משום דהוברר למפרע שהי' עומד לכך א"כ גם הבשר שנחתך הוי כנחתך באמצע שחיטה דאסור והעירוני בזה מש"ס דבכורות ל"ג ע"א הי' לפניו ב' חטאות וכו' אם עד שלא נזרק דמה וכו' ראב"ש אומר אפי' בשר בקדירה ונזרק דמה של תמימה וכו' וע"ש ברש"י ויש לחלק וק"ל:
כז
ובעיקר שאלתו אמר חתני הה"ג מו"ה שמעון באב"ד נ"י אבד"ק יאנוב ראי' מהש"ס דב"ק ק"ו ע"ב בהא דאר"י הטוען טענת גנב בפקדון כו' טבח ומכר משלם דו"ה ופריך מהא דהיכן שורי נגנב משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים שאכלו משלם כפל והא הכא דא"א לכזית בשר בלא שחיטה וקתני משלם כפל ולא קרני דו"ה ומשני הב"ע שאכלו נבלה ופריך ולישני לי' בב"פ וכו' והיינו משום דהו"ל לשנויי בשאכל בהיתר ומשני דס"ל כר"מ וכו' ואי נימא דבכה"ג דנד"ד מותר הבשר שנחתך קודם שחיטת המיעוט ומ"מ הבהמה אסורה ולשי' תב"ש הוי נבלה מה"ת א"כ הול"ל כגון שחתך הבשר אחר שחיטת רוב סימנים וחזר וגמר שחיטת המיעוט אחר ששהה כשיעור וא"כ פטור מדו"ה דהשחיטה נבלה והבשר שחתך אכל בהיתר ובע"כ דגם הבשר אסור ויפה העיר. ולכאורה י"ל דנהי דבשחיטת נבלה פטור מדו"ה היינו היכא דלא התירה השחיטה כלום אבל הכא אי נימא דהתיר עכ"פ הבשר שחתך אחר שחיטת הרוב שוב חייב דו"ה על השחיטה אבל ז"א דמבואר בב"ק ע"ח ע"ב דמכרו חוץ מא' ממאה שבו דפטור ולרבי דוקא בשייר דבר המעכב בשחיטה דדומיא דטביחה בעי ומבואר דבכה"ג ל"ה בכלל וטבחו כולו ופטור מדו"ה אך לפמ"ש התוס' ביבמות צ' ע"א ד"ה ואוכלת דלא בעי לשנויי בתרומה דאורייתא ומשום דקטן או"ל הוא דבעיא דלא איפשטא היא ותיקשי דליפשוט מהכא וכה"ג כ' התוס' בפסחים ע"ג ע"א ד"ה תיקן ובתוס' כתובות פ"ז ע"א סוד"ה מנכסי וכו' וא"כ ה"נ הרי כל דין שהיי' במ"ב הוי בעיא דלא איפשטא ולכן לא בעי לשנויי הכי ועוד דגם בלא"ה איכא לאשכוחי כמה גווני כמ"ש באס"ז שם בשם גאון אלא דהש"ס גופי' מסיק דחדא מתרי ותלת טעמי נקט ובפרט לשי' הסוברים דשהיי' במ"ב פוסל רק מדרבנן הרי אינו פוטר מדו"ה כדאי' בב"ק ע"א ורמב"ם פ"ב מגניבה ה"ח ולכן אין מזה ראי' ולדינא יש לדון קצת ממעשה דווילנא שהובא בפר"ח ואחרונים סי' ק"ו דא"א להתיר מקצתו ולאסור מקצתו ועי' בבכ"ש חולין צ"ב שהביא מכמ"ד בזה וע' בש"ש להקצה"ח שמעתא ד' פ"ג מהא דפ"ו דטהרות המסוכן ברה"י ואני הבאתי מהר"ש פ"ה דטהרות מ"א ע"ד התוספתא ורשב"א רפ"ק דנדה ותוס' יבמות מ"ב ע"א סוד"ה מ"ש וגם הבאתי מפ"ה דאהלות מ"ד ורע"ב ותוי"ט שם מ"א בזה וגם מס' האשכול פג"ה והל' תערובות סי' ל"ג וס' הפרדס לרש"י הל' טרפות סוסי' קי"ט ואס"ז ב"ב קנ"ג בשם הראב"ד וכ"מ פ"ז מתרומות הט"ז בסופה ועי' בשו"ת נא"ד סי' כ"ג ושו"ת טה"א סי' מ"ד בהגה שבאמצע התשו' ושו"ת שי"ט ח"ב סי' י"ח ואכמ"ל אבל כבר כתבתי שלענ"ד היכא דבהמה אסורה גם הבשר שנחתך אסור:
כח
בד"ק סוסק"ט העיר דבכל ספק שהיי' במ"ב אף דהוי נגד חז"א היכי דכבר יצא מידו בחזה"ת י"ל דדמי למ"ש הט"ז בחו"מ סי' ע"ה לענין איא"פ דכיון שכבר נסתלקו זמ"ז בחזקת פטור הו"ל כאיא"נ דפטור וע' בהסכמת הגאבד"ק לבוב על הד"ק ובשו"ת שו"מ מ"ק ח"ג סי' מ"א מ"ש בזה אבל בס' בית אברהם לחו"מ סוסי' ע"ה האריך לדחות ד' הט"ז הנ"ל והביא מהא דחזקה שלא נתבררה בשעתה דל"מ והביא בשם תשו' רש"ך ח"ב פי' קס"ז ובית דוד ח"מ סי' קי"ח שפסקו דהוי כאיא"פ וכ"ה בתשו' ראנ"ח ח"ב סי' א' ומסיק דלא כהט"ז וכן מצאתי בשו"ת גו"ר הספרדי חחו"מ כלל ג' שפסק כן בפשי' ולא הביא מדברי הט"ז ורשד"ם כלל ועמ"ש בחיבורי לחו"מ סי' רל"ב סי"ח ושם לא הבאתי מהנ"ל ועמש"ל סי' י"ח סקכ"ו בענין יצא בהיתר:
כט
סעי' ו ואינו יודע אם ניקב בש"ך פסק דאם תפס הקנה לבדו ויודע שלא ניקב כשר ובתב"ש סק"ט הוכיח מבה"ג להיפוך ופסק להחמיר בלא הפ"מ והנה כתב לי הרב מוה' יהודא שפירא ני' מבוטשאטש דבכה"ג הביא שם דשחט חצי קנה ושהה כשר ופסק כן ובע"כ כמ"ש במעיו"ט פ"א דחולין אות קפ"ז בביאור ד' כה"ג דלצדדין קאמר ע"ש ותבין וצדקו ד' הש"ך וגם בלא הפ"מ כשר ודבריו נכונים:
ל
בהג"ה ואסור למכרו לעכו"ם וכו'. במרדכי והג"א שהובא בב"י מבואר הטעם משום דחיישי' שמא יתרפא וימכרנו לישראל ומוכח מזה דמיירי דעכשיו ניכר החתך ואין חשש רק דשמא ימכרנו אחר שיתרפא ולא דמי להא דסי' נ"ז סכ"א בהג"ה דבטריפות הניכר מותר למכור לעכו"ם דהתם בניכר לעולם ואין חשש שיתרפא ודלא כשו"ת שו"מ מ"ת ח"א סי' פ"ה ובסוף התשו' הרגיש קצת מהנ"ל והדבר פשוט כמ"ש:
לא
שם אלא ימיתנו וכו' ע' תב"ש סקכ"ו וע"ע בתשו' נו"ב מ"ת יו"ד סי' י"ג באורך בזה ועמש"ל סוסי' נ"ז סי"ח עוד בזה:
לב
שם אם תלש הנוצות וכו'. אעתיק מ"ש בתשו' להרב מוה' רפאל האמער ני' אבד"ק קאמפולינג בדבר מה ששאל בדין שמרט השו"ב הנוצות מצואר אווזא קודם שחיטה ונקרע עור הצואר שם מעט וגם יצא דם ונשאר רק קרום דק הפרוס ע"ג הסימנים תחת עור הצואר ורו"מ כ' דלשי' הט"ז בשם מהרי"ק ואחרונים אין שום צד היתר דבעוף גם מקצת העור ככל העור אך בד"ק סקכ"ה מיקל בנשארו ב' עורות הנקלפים מהעור החיצון של הושט וכו' והנה גוף דינו של הט"ז שהוכיח ממהרי"ק צ"ע לענ"ד. דהא המהרי"ק שם מכשיר גם בחתך כולו ולא יצא דם והביא ראי' מהגהת סמ"ק דאפי' התחיל לשחוט שרי ע"י בדיקה לשחטו למעלה או למטה ולבדוק הושט כנגד החתך הראשון וכ"ש בנ"ד שלא חתך רק מקצת מיעוט עובי העור ולא קרינן בי' התחיל לשחוט וכ' וז"ל ולא עוד אלא לפי הנלע"ד אפי' בדבר הכתוב בהגהת סמ"ק לא אסר אלא ביצא דם שהרי כ' וכן יש ליזהר כשאדם התחיל לשחוט בעוף וחתך מעט עד שהדם יוצא והגביה ידו מן הצואר שלא יגמור שחיטתו וכו' ושהיי' דעוף מועטת מאוד עכ"ל הרי משמע דאע"ג דחשוב שהיי' בעוף במשהו אפ"ה אינו אוסר רק עד שיצא הדם ואע"ג דנחתך כל העור דבעוף ל"ש לחלק בין נחתך כל עובי העור לנחתך מקצתו לפי הנלע"ד שהרי הוא דק וקלוש מאוד וגם פשי' שאין הדם יוצא עד שיחתוך כל העור ואם אי' דבנחתך העור יש לאסור א"כ לפלוג וליתני בדידי' דאע"ג דלא יצא הדם אסור אם נחתך כל העור עכ"ל מהרי"ק שם והנה מלבד מה די"ל דאין כונת מהרי"ק להכחיש את החוש שרואין לפעמים שלא נחתך כולו רק דכונתו דמסתמא כן הוא ולא יתכן לאוקמי דינו של הסמ"ק בחתך מקצת עור דלא שכיח כלל וע"פ רוב נחתך כולו כיון שהוא דק וקלוש וגדולה מזו מצינו בש"ס דחולין גבי הוריקה כבד כנגד ב"מ בידוע שנפלה לאור ונחמרו ב"מ ומבואר במשה"ב להרשב"א בית ב' ש"ג וש"פ דהכונה רק דמסתמא הוי כן ואם נולד מהבטן וידוע שלא נפלה לאור כשר שהרי רואין שאינו כן וכה"ג אי' ברא"ש פ"ח דיבמות וק"נ שם אות י"ג בהא דאמרו ניקב פסול מפני שהוא שותת דמ"מ אם רואין שאינו שותת כשר רק דמסתמא שותת ועתוס' נדה ס"ד ע"ב ד"ה ע"ג כולם וכו' בידוע שיש לתלות וכו' וע"ע תוס' מ"ק ה' ע"ב ד"ה יש ג"כ כה"ג ועתב"ש סי' י"ז סק"ז מהא דביצה כ"ד ולא הביא מהנ"ל וע' נזיר מ"ב ע"א מפני שהוא משרת תנן והיכא דידעין דלא מתרא שפיר דמי ובחולין צ"ב ע"ב ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף ובעי ר"י היכא דאית לי' וכו' וה"נ אף דמהרי"ק קאמר דמרוב דקותו מסתמא נחתך כולו מ"מ אם רואין שלא נחתך כולו כשר וא"ל דס"ל דא"א בקיאים בבדיקה ז"ח חדא דגם בנחתך כולו הוי רק חומרא בעלמא ומדוע נחמיר עוד יותר ועוד דבוושט גופי' מבואר בש"ך סי' ל"ג סק"ז דמבפנים במקום ידוע בקיאים בבדיקה ורק בחיצון שהוא אדום ל"מ בדיקה ומכ"ש בעור הצואר במקום ידוע ודאי דמהני בדיקה לכ"ע ועוד דהא מהרי"ק הוכיח ע"פ סברא זו להתיר גם בנחתך כולו ולא יצא דם מדנקט הסמ"ק ויצא דם דא"א לומר דהסמ"ק מיירי בחתך מעט ולא נחתך כל העור דבעוף ל"ש לחלק כן א"כ לדידן דמחמירין בנחתך כולו שוב אין ראי' דקיי"ל כסברת מהרי"ק והא דכ' ב"י דהסמ"ק אורחא דמילתא נקט שהדרך שיצא דם י"ל משום דאל"כ תיקשו קו' מהרי"ק דליפלוג בדידי' בין חתך מקצתו לחתך כולו ואיך הוכיח הט"ז להחמיר בעוף גם בנחתך מקצתו ולא יצא דם מכח ד' מהרי"ק הרי לדעת מהרי"ק באמת גם בנחתך כולו כשר מטעם זה. וכה ראיתי בשו"ת טט"ו מ"ק סי' ל"ז שהעיד ג"כ שבחן ומצא דאפשר לחתוך קצת מהעור גם בעוף ולא יחתך כולו ובדבר הנראה בחוש ונסיון יכולים לסמוך ע"ז וביאר ד' מהרי"ק כמש"ל בתי' א' דר"ל דלא שכיח ולא הביא שום סמוכין לדבריו וכבר הבאתי מכמ"ק כה"ג ועוד כ' שם דבנידון הסמ"ק דמיירי קודם בדיקה מצד ב' שפיר יש להחמיר דמסתמא נחתך כל העור בעוף אבל היכי דבדקו מצד ב' וראו שלא נחתך מודה מהרי"ק דמהני בדיקה וגם אין כל העופות שוין ויש שעורו שמן ועב יותר ולכן מסיק לדינא להקל גם בעוף אם חתך בסכין קצת מהעור ולא יצא דם ובדקו מבפנים וראו שלא נחתך מעל"ע גם בלא בדיקת הושט ועכ"פ בצירוף בדיקת הושט בודאי יש להקל ואף דבשו"ת טט"ו מ"ת סי' ר"ו כתב בעצמו להיפוך והוכיח שם דהט"ז מחמיר גם בלא יצא דם ול"מ בדיקה כיון דמצוי יותר שינקוב לגמרי והיכא דהבדיקה חיובית אא"ב בבדיקה ובפרט בנחתך רוב העור רובו ככולו ע"ש עוד בזה הנה מלבד שסותר ד"ע אף גם כל דבריו תמוהים במח"כ דהא מדין הש"ס גם בחתך כל העור מהני בדיקה וכ"פ המחבר וגם כבר הבאתי מהש"ך סי' ל"ג דבמקום ידוע מהני בדיקה גם בוושט בפנים ולשי' כמ"פ גם בוושט מבחוץ מהני בדיקה במקום ידוע ועי' בב"י סוסי' זה ומכ"ש בפנים אלא דהמנהג להחמיר והיינו בחתך כל העור אבל איך יעלה עה"ד לומר דא"א בקיאים בבדיקת עור הצואר במה שהוא חומרא בעלמא ומהרש"ל מחיר לגמרי גם בחתך כל העור ולא יצא דם וגם מ"ש דרובו ככולו הוא תמוה וא"צ תשובה ומ"ש ראי' ממהרי"ק כבר נתבאר דליתא ועוד דהא בש"ך סק"ו הביא ד' מהרש"ל להתיר בהפ"מ גם בחתך כולו ויצא דם ע"י שישחוט במק"א ויהפוך הושט ויבדקנו מבפנים והב"י החולק על מהרי"ק וס"ל דבחתך כולו גם בלא יצא דם טרפה ס"ל ג"כ דמהני בדיקה וא"כ עכ"פ בלא יצא דם יש להקל בצירוף בדיקת הושט וכ"פ בש"ע הרב סקכ"ז דבצירוף בדיקת הושט יש לסמוך ולהקל בהפ"מ גם בחתך כולו אם לא יצא דם ע"ש וא"כ לפ"ז עכ"פ היכי דלא חתך כל העור של הצואר בעוף ונשאר עוד איזו קרום הפריש ע"ג הסימנים שלם אם לא יצא דם בודאי יש להקל ע"י בדיקת הושט הנ"ל גם בלא הפ"מ ועוד דהא בד"ק סי' כ"א סק"ג הביא בשם הנט"ש שהתיר בעוף אינדיק שעורו עב בחיתוך בעור חיצון ול"ה מפולש ולא יצא דם והוא צידד להקל גם באווזא ובפרט באווזא שמנה שהעור עב וע' בד"ק סי' זה סקכ"ו שפקפק קצת אבל ראיתי גם בשו"ת שם ארי' להרב מזסלב חיו"ד סי' ו' שהעלה להקל בהפ"מ וצ"ש באווזא והכל לפי ראות העין ואני מוסיף דגם בתרנגולים הגדולים שבאו למדינתינו ממדינות רחוקות והם גדולים כאווזות אם עור הצואר עב כעין של אווזות יש להקל בהם ג"כ וכלל הדבר שבצירוף בדיקת הושט כפי הנ"ל נ"ל להתיר בכל העופות אם רואים אחר בדיקה שלא נחתכו כל העורות המונחים ע"ג הסימנים אפי' נשאר רק עור דק ורואים שא"ב נקב כלל ועכ"פ בעוף אינדיק ואווזא ועופות גדולים בודאי יש להקל גם בחתך בסכין ולא יצא דם גם בלא הפ"מ ובמקום הפ"מ ושעה"ד הסומך על רש"ל להקל ע"י בדיקת הושט גם ביצא דם לא הפסיד וע' בשפ"ד סק"ו בזה דדוקא בקיבוץ כל חכמי העיר וע' תשו' ב"ש יו"ד סי' ל"ט אי דוקא בשחיטת הקנה לבד ובנ"ד יש להקל גם בשחיטת ב' הסימנים וע' בד"ק סוסק"ו אם השומן מהני בזה שיהי' עי"ז כאינו מפולש ועמש"ל סי' מ"ט בזה ועמש"ל סי' ל"ג סק"ל בשם תשו' מהר"ם שיק בזה:
לג
וכ"ז בחתך בסכין אבל בתלש נוצות ויצא דם כבר כ' הפוסקים דאין חשש שיקרע הושט עי"ז אלא דהטעם משום גזירה וכבר תמה הט"ז דמנ"ל להוסיף גזירות שלא נזכרו בתלמוד ואני מוסיף שהרי מבואר כה"ג בהה"מ פ"ה מחו"מ ה"כ וברא"ש שבת כ"ד וברא"ש פ"ו דנדה שהובא בב"י יו"ד סי' קפ"ז ובריב"ש סי' קכ"ה וכ"ה בירושלמי פ"ב דשבועות ה"ד אין מחדשין על הגזירה:
וגם מיש הט"ז דביצא דם בודאי ניקב הושט דבעור אין דם כבר תמהו עליו האחרונים מש"ס דיומא מ"ח מדם הפר ולא מדם העור ואף דבשו"ת ספ"י סי' נ' דחה דהתם ממעט דם הנפש שנפל על העור משום דצריך לקבל הדם מהצואר עצמו וע' רמב"ם פ"א מפהמ"ק ופ"ד ממעה"ק ע"ש אבל הוא דחוק וע' חולין כ"ב ע"ב משיעלעו וכו' מכי שמיט גדפא ואתו דמא וע"ש בתוס' ד"ה ועלעו אבל י"ל דהתם נקבה באמת העור מעל"ע והדם יוצא מהבשר שבפנים ע' בשו"ת טט"ו מ"ק סי' נ"ז שתי' ד' הט"ז דעכ"פ לא שכיח דם בעור ותולין במצוי וג"ז דחוק ועכ"פ הוא חומרא בעלמא בלא טעם אך דלכאורה י"ל דזהו בתלש הנוצות ולא נקרע העור משא"כ היכי דנקרע העור עי"ז וכדמוכח מלשון מהרמ"פ שבד"מ וש"ך סק"כ שכ' דגזרי' אטו נקרע העור מן הצואר מוכח דהתם מדינא טרפה וכן מצאתי בזבחי צדק למהר"ם סוסי' ח' וז"ל ואם אירע שנפשט העור מע"ג הסימן אין להכשיר לא בעוף ולא בבהמה דהא לא עדיף הפשטת העור מפריטת נוצות וא"ת הא דאמרי' איזה גלודה וכו' אמאי לא אמרו נמי בושט י"ל דהתם אם נשאר מקצת עור ל"ה גלודה וכאן אפי' במיעוט טרפה א"נ התם טרפה משום הפשטה אבל הכא משום נקה"ו עכ"ל אבל בשו"ת טטו"ד מ"ג סי' קס"ז האריך בדין מריטת הצמר מצואר הכבשים ולפעמים נקרע קצת העור ויוצא דם והוכיח מלשון הב"י בשם רשב"א וא"ח שכ' וז"ל כשהשוחט תולש הנוצה מצואר העוף פעמים מתבוסס בדם או נקרע העור אין לחוש לנקה"ו ומ"ש הד"מ דגזרי' אטו נקרע העור וכו' ר"ל דגזרי' אטו נקרע העור ע"י סכין וקוץ ומסיק דדוקא בנוצה שיכולה לנקוב הושט בעוקצה שייך לגזור אטו נקרע הצואר ע"י קוץ אבל בתלישת הצמר יש להתיר גם ביצא דם ע"ש באורך [וע' בד"ק סקכ"ז שכ' ג"כ בפשיטות דבמריטת צמר אין חשש] וכן ראיתי בס' דעת הזבח שנדפס מחדש משו"ב א' סי' א' שביאר כונת הרמ"א דהגזירה אטו בא עוף לפנינו ועור הצואר נקרע דדמי לממסמס קועי דמא דטרפה אבל בנקרע ביד ע"י תלישת הנוצות אם נשאר תחתיו עור דק הפרוס ע"ג הסימנים אשר מעבר פניו נראים הסימנים כרואה דרך זכוכית יש להקל בהפ"מ ודחה ד' המש"ז שפסק דגם בנקרע ביד ל"ש לומר בעוף שנקרע רק קצתו כמ"ש הט"ז בחתך ואין לו דמיון כלל דדוקא בסכין חד יש לחוש שמא נגע בסימן משא"כ בנקרע העור ביד וכ"פ הפ"ת סקי"א בשם חמ"ד והביא שהסכימו עמו כמה רבנים בזה ע"ש וע' בד"ק סקכ"ו שפקפק הרבה ע"ד המש"ז בזה ומסיק להקל גם בקרע שע"י ניקור פי התרנגולת כל שראה שתחתיו שלם כברייתו וצ"ע דזהו חד כקוץ ממש אבל בנקרע ע"י מריטת נוצות כ' שם די"ל דגם המש"ז מודה דיש להקל כל שיודע שלא נגע בצפורן אך שסיים דאין להקל רק כשהעור החיצון של הצואר אינו מפולש אבל מ"ש ראי' מסי' ל"ג צ"ע דשא"ה דיש לחוש שמא ע"י קוץ משא"כ כאן דידוע שנקרע בשעת מריטה ולא נגע בצפורן וליכא חשש נקה"ו כלל ולכן אין להחמיר בזה יותר מבתלישת הנוצות וכיון דקיי"ל דבהפ"מ יש להקל בתלש הנוצות ויצא דם ובס' הארוך מש"ך מיקל גם בלא הפ"מ וכן מצאתי ברשד"ם סי' זה וימין משה בשם ריק"ש שמתירים לגמרי בדין תלש נוצות אע"פ שיצא דם וא"כ גם בנקרע קצת העור ונשאר תחתיו עור הפרוס ע"ג הסימנים שלם יש להקל בהפ"מ ובפרט בנשאר מעט מגוף עור חיצון של הצואר ועמש"ל סי' ל"ג סקל"ד בזה והנלע"ד כתבתי עכ"ד תשובתו:
לד
בשו"ת מהר"ם זיסקינד סי' ה' נשאל בדין נמצא נקב קטן בעור צואר של אווזא שהוגלד עליו שחין ונתפרק השחין מעליו ונתערבו כמה אווזות והשומן וצידד השואל דלא דמי לממסמס קועי דמא דהתם אין הטעם משום דכיון דניקב עור הצואר חיישי' לנקה"ו רק כיון דממסמס דמא חיישי' שמא דם זה בא מהושט אבל בדליכא דם לפנינו אין לחוש לנקה"ו וגם אין לחוש בעור הצואר שמא הבריא והא דכ' רמ"פ גבי תלישת נוצות גזירה אטו נקרע עור הצואר י"ל דהיינו אטו נקרע וגם יצא דם כהא דממסמס קופי דמא וגם אם נימא דגזרי' קריעה בלא דם אטו יצא דם י"ל דבהפ"מ מקילין כמו במריטת נוצות דהוי רק גזירה ומקילין בהפ"מ ועוד דגם בממסמס קועי דמא בעי' דוקא שיהי' במקום הסימנים ובנ"ד ספק אולי ל"ה כנגד הסימנים והוי ס"ס שמא ל"ה נגד הסי' ושמא לא ניקב הושט ושמא רק עור חיצון ואף דבסי' ל"ג ס"ד בהג"ה מוכח ודוקא בידוע שע"י חולי אבל מספק אין להקל כמ"ש הש"ך סק"ח מ"מ הרי בסי' מ"ט ס"ד גבי קורקבן קיי"ל להקל בספק ע"י חולי ואת"ל שיש לחלק בין ושט לקורקבן מ"מ כאן בספק בעור הצואר ויש כמה ספיקות יש להקל ואף שהי' במקום הושט אין זה בכלל ספק בשחיטה והשיב הרמ"ז ע"פ דברי הב"ח סי' ל"ג שכ' וז"ל כשנראה הריעותא נגד הסימן כגון שנקרע העור ויצא דם ונעשה עליו גלד שחין דאיכא למיחש לקוץ וכדומה וניקב הושט אבל אם אינו אלא נפוח סביב הסימנים לא חיישי' לנקה"ו אלא תולין דמחמת חולי הוא ואפי' נצרר שם דם לית לן בה עכ"ל ומשמע דתרל"ר בעינן שיקרע העור ויצא דם ונגלד שחין אז תלינן בקוץ אבל בנקרע העור ונעשה עליו גלד ולא נודע אם יצא דם או שיצא דם ולא נקרע העור רק נפוח תולין בחולי וכשר וא"כ מ"ש הט"ז סוסי' כ"ג דבגרד יבש וראה בצד פנימי שאין שם ריעותא דכשר ומשמע דאם לא שחט במק"א ולא בדק בצד פנימי ומכ"ש בנמצא הריעותא בצד פנימי דטרפה ולא מחלק בין נמצא דם על הגרד היינו בניכר שבא ע"י קוץ או דהט"ז אזיל לשי' בסי' מ"ט סק"ג שפסק גם בקורקבן להחמיר בספק ע"י חולי אבל לדידן יש להקל בכה"ג והא דבסי' ל"ג ס"ד מחמירי' גם הרמ"א וש"ך בספק ע"י חולי י"ל דבושט שכיחי קוצים בפנים וכמ"ש בנה"כ סי' מ"ט ועוד העלה שם לחלק בע"א דבושט דאין בדיקה לושט מבחוץ היכא דניקב פנימי שהוא דק מסתמא ניקב גם החיצון וליכא ס"ס והאריך בביאור לשון רמ"א ס"ט שם ולכן בנקרע עור הצואר וספק ע"י חולי יש להקל וא"כ בחדא לריעותא כגון בנקרע וגרד ולא נודע אם יצא דם יש להקל אבל בנקרע בבירור ע"י קוץ גם בלא יצא דם טרפה כמו בחתך בסכין וגם לשי' רש"ל דמיקל בחתך כולו ולא יצא דם י"ל דהיינו בידוע שלא יצא דם אבל היכא דלא נודע בגרד אם בתחלה יצא דם או לא אם נודע שנקרע ע"י קוץ אסור וכ"נ מדברי הט"ז שכ' דאם ראה בפנים ואין ריעותא כשר משמע הא אם לא בדק טרפה ולא חילק בין נמצא דם על הגרד או לא כלל הדבר שאם לא ניכר בנקב שבא ע"י קוץ ולא נצרר שם דם ויש לתלות שבא ע"י חולי יש להקל גם בלא תערובות עכת"ד. ובסי' ד' שם השיג ע"ד השואל שצידד דהוי ס"ס שמא הי' הנקב נגד העורף ושמא לא ניקב הושט דהוי ס"ס משם א' דאין הספק ב' מחיר יותר מן הראשון וב' הספיקות הם רק שמא לא ניקב הושט וגם הוי ס' בשחיטה כיון דנקה"ו נבלה ול"מ ס"ס ויש לתמוה מדוע בסי' ה' החזיק להקל בספק ע"י חולי וגם נדחק ליישב סתירת הש"ע מסי' ל"ג ס"ד לסי' מ"ט והרי לשיטתו בלא"ה לק"מ דבושט ל"מ ס"ס וכמ"ש הפלתי סי' ל"ג סק"ד ליישב באמת קו' הט"ז סי' מ"ט הנ"ל כמ"ש וגם במש"ז סי' זה סק"ח העלה בפשיטות דגם בספק ע"י חולי אסור דל"מ ס"ס נגד חזקה אבל כבר הארכתי בזה בפתיחה מן אות כ"ה עד אות כ"ט והעליתי להקל בהפ"מ דל"ה ספק בשחיטה ומ"ש הרמ"ז דהוי משם א' הנה גם ע"ד הש"ע סי' מ"ט הנ"ל תיקשי כן וכבר האריך בזה בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג האחרונים חיו"ד סי' ו' ליישבו דבספק ע"י חולי אינו בגדר ריעותא כלל והו"ל כספק לא על דא"צ שיהי' משם א' ע"ש באורך וע' בהגהת י"ש שם ג"כ בזה וע' בשו"ת תפ"צ סי' ס"ז כה"ג ויבואר אי"ה לקמן סי' מ"ט שם ובזה א"ש גם דברי הרמ"ז הנ"ל שלא יסתרו זל"ז ולכן צדקו דברי הרמ"ז סי' ה' דבספק ע"י חולי כגון שלא ניכר צרורות דם משעת נקב יש להקל ונראה פשוט דגם אם עתה נתפרק הגלד של שחין מאיזו סיבה ויצא דם י"ל דעתה נתהוה הדם ע"י שנתפרק השחין ואין זה הוכחה שנעשה מתחלה ע"י קוץ ועמש"ל סי' ל"ג סקי"ד וסקט"ז י"ז עוד בזה לדינא וע' בשו"ת טט"ו מ"ק סי' ל"ה ומ"ג סי' ס"ג שהחמיר בספק ע"י חולי ונעלם ממנו כל הנ"ל וע' טט"ו מ"ג סי' פ"ו בדין עוף שהי"ל גרד על צוארו ולא הספיקו לבדוק בצד פנימי עד שנקרע הצואר וא"א לבדקו ופסק דהחוש מעיד דכמ"פ אין מנוקב מעל"ע ודלא כהט"ז א"כ אף דעכ"פ צריך בדיקה י"ל דבכה"ג שאין הריעותא רק מחשש נקה"ו אין הבדיקה מעכב וגם י"ל דספק ע"י חולי וגם להמחמירין בספק חולי היינו בניקב בבירור מעל"ע משא"כ בספק גם י"ל דגרד בצואר שכיח טפי ע"י נשיכת פי תרנגולים ואינו דומה לקוץ לכנוס לפנים לנקוב הושט ותולין במצוי וכשר ע"ש וסותר למ"ש בעצמו במה"ק הנ"ל וי"ל קצת אבל מ"ש דאין הבדיקה מעכב כבר הבאתי בשם מהרמ"ז להיפוך וגם מ"ש דניקור פי תרנגולים אינו דומה לקוץ הוא תמוה ובד"ק סקכ"ו הביא בשם פמ"ג דדמי לסכין ולא מצאתיו בפמ"ג אבל גם מסברא כן הוא ועמש"ל סי' ל"ג סקל"ד ע"ד הב"ח שם בזה וגם מ"ש הטטו"ד דהחוש מעיד דלא כהט"ז היינו דלפעמים גם כשחותך בסכין נשאר שלם וכמש"ל סק"ל בשמו אבל בגרד גם הט"ז מודה דלפעמים אינו מעל"ע וא"כ לא הוצרך לזה כאן כלל וע' טט"ו מ"ת בקו"א סי' ט' עוד בדין גרד הנעשה בעוף ע"י נשיכת התרנגולים בעור הצואר ויוצא דם ומתייבש ונעשה גרד וכ' דהט"ז מיירי רק היכא דיש לתלות שבא ע"י חולי אבל היכא דראינו שבא ע"י נשיכה דינו כסכין שחתך מקצת ויצא דם דטרפה ע"ש וזה סותר למ"ש בעצמו מ"ג סי' פ"ו הנ"ל וגם נעלם ממנו תשו' מהרמ"ז הנ"ל דהט"ז מיירי רק היכא דידוע שנעשה ע"י קוץ או דראינו מקודם שיצא דם ואפ"ה מהני בדיקה מצד ב' שבפנים ואנן קיי"ל דבחתך מקצת ויצא דם מותר בהפ"מ ובמ"ש הש"ך לה"נ בזה וע' טט"ו מ"ק סוסי' ס"ט היכא דנמצא גרד יבש וגם ניפוח אפ"ה מהני בדיקה מבפנים אם נשאר שלם ויפה כמ"ש הט"ז:
לה
בשו"ת טטו"ד מ"ת קו"א סי' ב' נשאל בדין הרכין א השו"ב את צואר העוף לאחוריו לצורך שחיטה ונקרע העור במקום השחיטה אם מותר לשחטו במק"א ולבדוק הושט מבפנים והביא שם ראי' לאסור מדכתב רמ"פ במריטת נוצות אטו נקרע העור וגם בהפ"מ וצ"ש אין להתיר ע"ש והוא סותר למ"ש בעצמו מ"ג סי' קס"ז שהובא לעיל סקל"א ע"ש ותבין וע"ע בשו"ת שו"מ מ"ת ח"ד סי' כ"ט מ"ש בזה וכל דבריו שם אינם נכונים וע' בשו"ת ב"ש חיו"ד סי' ל"ט וסי' קמ"ז שהרחיב הדיבור בענין זה ומסיק להקל בשחט הקנה לבד דבכה"ג יש לסמוך על בדיקת הושט בפנים אבל בשחט ב' הסימנים אין לסמוך על הבדיקה אף דהיש"ש מיקל גם בכה"ג וגם האריך שם בדין ספק ע"י חולי ובדברי מש"ז שדימה נקרע בידי אדם לחתך ופקפק עליו הרבה וגם הוא לא ראה תשו' מהרמ"ז הנ"ל ובגוף הדין כבר צידד בד"ק סקכ"ו כמה צדדי קולא בנקרע ע"י אדם שלא בצפורן ומיקל בקרע שאינו מפולש ובכה"ג שיקרע ע"י הרכנת הראש יש להקל יותר דל"ש בזה חשש נקה"ו ולכן מהני שפיר לשחוט במק"א ולבדוק הושט בפנים גם בשחט ב' הסימנים