דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
סימן טז · ה
בש"ך פסק דלאחרים מותר והתב"ש חולק וע' בשפ"ד סי' צ"ט ס"ק י"ב להאריך לדחות ד' התב"ש בזה וע' בדמש"א רפ"ה דחולין שביאר ד' בה"ג במ"ש דקמא שרי לאכול לאלתר דלכאורה מה קמ"ל ולכן העלה דודאי לאחרים שרי ולא לגמרי ילפי' לה משבת דהתם דרצה להנות ממלאכת שבת קנסו גם לאחרים שלא יהנו ממלאכת שבת של זה אבל הכא משום שזה האחרון עשה איסור לא יקנוס לראשון ולאחרים וז"ש בה"ג דקמא שרי לאכול גם מן השני לאלתר ובתרא אסור לאכול ביומי' גם מן הראשון דכיון דע"י שחיטת האחרונה שאחד"א לאחת מהן והי מינייהו מפקת ע"ש ומה שסיים דאסור גם בראשונה צ"ע דלא שחד"א רק מה שעשה בו איסור דהיינו האחרונה לבד ועכ"פ גם הוא פסק להקל לאחרים כדעת הפרישה שהביא תב"ש ואני הארכתי בזה בתשו' להרב מוה' יעקב מענדיל ני' מו"ץ ד"ק נדבורנא ואעתיקנה כאן וז"ל. ע"ד שאלתו בבכור שניתן לכהן ונפל בו מום ולא הי' לו עדים שנפל מאליו וכיון דכהנים חשודים ע"ז א"א להתירו כמ"ש ביו"ד סי' שי"ד ס"א ונסתפק רו"מ אם מותר לכהן זה ליתנו במחנה לכהן אחר לפטור א"ע מטורח טיפולו והכהן האחר אולי יהי' מותר לשחטו דכמו דאם מת לא קנסו בנו אחריו כמ"ש בסי' שי"ג ס"א ה"נ י"ל דלא קנסו לאחרים והביא מד' הש"ך שם סק"ב דמוכח דדוקא בשחטו מותר לאחרים וגם הביא ד' תב"ש סי' ט"ז שפסק דגם לאחרים אסור ובשפ"ד סי' צ"ט חולק ורמז לד' הל"ש בחי' דינים אות רכ"ה רכ"ו בזה והנה בל"ש שם הביא ראי' מרש"י בכורות ל"ד ע"א הצורם אוזן בבכור ה"ז לא ישחוט עולמות ד' ר"א וחכ"א נולד בו מום אחר ישחוט עליו וכ' רש"י ד"ה הצורם וכו' ובכהן קא מיירי עכ"ל והוא תמוה דהא גם בישראל נ"מ לענין אם יתלנו לכהן שיהי' אסור גם לכהן ובע"כ דלאחר מותר בכל גווני ולכאורה עלה בלבי דגם אי נימא דאם הכהן הטיל בו מום יהי' מותר לאחר היינו משום דהוא עשה המום לצורך עצמו ולא קנסו לאחר אבל בישראל שהטיל מום הרי מתחלה עשהו לצורך הכהן שהרי לא חזי לישראל גם אחר הטלת המום וא"כ הוי כל כהן כמו שעשה בשבילו דאסור וכדקיי"ל ביו"ד סי' צ"ט לענין ביטול האיסור דאסור למי שביטל בשבילו וע' באו"ח סי' תקט"ו דאם הביאו לצורך ישראל כולן אסורין וא"כ הדק"ל ואולם י"ל להיפוך דגבי ישראל לא קנסו כלל דהא במלתא דל"ש ל"ג רבנן וכבר העיר בשו"ת בש"ר סי' קכ"ט לחדש דבזה"ז דנהגו לעשות שותפות עם גוי לפטור מבכורה מהראוי שיהי' כהנים נאמנים על המום דבמלתא דל"ש ל"ג רבנן אלא שביטל דעתו נגד דעת הפוסקים ע"ש ולכאורה י"ל דהוי בכלל דבר שנאסר במנין וכו' כיון דבזמן הש"ס הי' שכיח וכבר גזרו אבל ז"א דבמלתא דל"ש ל"ש ד"ז כמ"ש הב"י א"ח סי' של"ט וט"ז שם סק"ג וצ"ל דגם בזה"ז הוי שכיח וא"כ התינח בכהנים שעושים לצורך עצמן אבל בישראל שיעשהו לצורך כהן הרי קיי"ל דאא"ח ולא לו ולא חיישי' שמא יעשה איסור בשביל חבירו וכמ"ש התוס' בתמורה ח' ע"ב ד"ה דילמא דהיכי דסופו ליתנו לכהן אא"ח ולא לו פ"ש וע' כה"ג בתשו' מהר"ם שהובא במג"א סוסי' תרכ"ד דלא חיישי' בכה"ג שמא ירבה בשבילו ובמג"א סי' שי"ח רסק"ב דבישראל ל"ג דלא ישמע לו וא"כ הוי מלתא דל"ש ול"ג בה וגם בלא"ה י"ל דבישראל דאינו חשוד בכך גם בספק בכור דהוי לעצמו כמ"ש תוס' חמורה הנ"ל הוי מלתא דל"ש ולא גזרו בה ועוד יש לדון דבישראל לא קנסו שהרי גם אם יקנסו לא יועילו כלל שהרי בידו להטיל מום ויאמר שנפל בו מאליו כיון דהישראל נאמן בזה אבל בכהן שפיר הועילו בתקנתם אבל י"ל דמ"מ הועילו לגבי ישראל זה שלא יטיל פעם אחרת דכיון שישראל זה כבר נעשה אצלינו חשוד ע"י שהטיל עכשיו מום ושוב לא יהי' נאמן בפעם אחרת לומר שנפל בו מום ואם לא יקנסוהו יעבור ויטיל מום אחר ותדע שהרי עיקר הגזירה גזרו בודאי רק משום ישראל זה דאי משום אנשים אחרים אין לגזור כ"כ כמ"ש כה"ג בתוס' יבמות כ"ז ע"ב ד"ה ולימא דגזרי' דלמא אתו למיעבד איפכא באלו היבמות עצמן אבל אם כבר חלץ האחד לשני' שרי אידך לייבם הראשונה כו' כיון דבאלו יבמות עצמן ליכא שום חששא וכו' [וע"ש דף ל"ב ע"א ד"ה גט וכו' כיון דתו ליכא למיגזר בהאי מאמר אטו שאר מאמרות דעלמא ל"ג דלא שכיחי כו' וי"ל דשא"ה משום דלא שכיח כ"כ לא גזרו בכה"ג] ועכ"פ חזינן דגזרינן טפי משום אותו האיש וה"נ בנ"ד ובגוף קו' הל"ש כבר העיר במהריט"א פ"ד דבכורות אות מ"ד אלא שהוא הקשה דמשכח"ל בספק בכור או כשנפל לו בירושה מאבי אמו כהן והביא בשם רגמ"ה שפי' באמת דגם בישראל בספק בכור דינא הכי והאריך בזה ולבסוף העלה בשי' רש"י דבכה"ג לא קנסו לכהן כיון דלא עביד איסורא והישראל לא נהנה כלל רק קיום המצוה וגם כשנותנו לו בלא מום מקיים המצוה והעלה שם דבכהן הנותנו לאחר ג"כ אסור לשחטו דנהנה מה שמחזיק לו המקבל טוה"נ כמ"ש הר"ן בנדרים מ"ז ע"א ד"ה והוי יודע דאם הי' נותנו לו בלא מום לא הי"ל כ"כ טוה"נ ומתנה כמכר ע"ש ומצינו כה"ג גם בתוס' פסחים כ"ב ע"ב ד"ה ואמ"ה ובחנם נמי אסור דמה שמחזיק לו הנכרי טובה חשיב כמשתכר וכו' ע"ש וע"ע כה"ג ביו"ד סי' קל"ג ס"ד הי' עושה עמו ביין בחנם ממשכנים מנכסיו כנגד שכרו ובט"ז סק"ח משום שהעכו"ם מחזיק לו טובה ובסי' רצ"ד ס"ח בהג"ה דאסור ללקוט לעכו"ם מאילן שלו פירות ערלה מפני שמחזיק לו טובה ולא הבנתי מ"ש מהריט"א שם דבמוכר לו בזול כפי שיווי בכור חם דמותר וצ"ע דגם בזה איכא החזקת טובה במה שמוכר לו בזול כיון דע"י המום שוה יותר וכ"ה ברש"י חמורה ח' ע"ב ד"ה ה"ט ותוס' שם דבמוכר בזול איכא משום כהן המסייע וכו' ע"ש וע' במהריט"א שם שהביא מהירו' טייבה ומכרה אסור לזרעה וע' הגהות א"ב ליו"ד סי' שי"ג שרמז ג"כ לזה ויש לי לדון בזה דהא במגלה כ"ו ע"ב ובב"מ ט"ז ע"א פליגי ר"א ורבינא אי מתנה כמכר וברא"ש פ"א דב"מ סי' מ' שם כ' דהלכה כרבינא לקולא ובפח"ר אות ק"ו רמז להא דחולין צ"ג וע' ברא"ש סופ"א דגיטין סוסי' י"ט דרגילות כמ"פ שהאדם נותן מתנה לאוהבו וקרובו גם בדלא עביד לי' נייח נפשי' ומה"ט חן אינו כזכי וע' רשב"א ב"ק ע"ח סוע"ב בהא דגנב ונתן לאחר שחמה דבכל מקום מתנה אינו כמכר וחי' בשם הראב"ד דשא"ה שנשתרש בחטא ע"ש וצ"ע שלא הביא מפלוגתת ר"א ורבינא ובבכורות נ"ב ע"ב פליגי בי' ר"מ ורבנן וקיי"ל כרבנן דמתנה כמכר אבל התם ולפי מקרא דתשובו לרבות המחנה וע' ברע"ב שם אבל בירושלמי פ"ב דמעשרות ה"א הי' עובר בשוק וכו' שמואל אמר דר"מ הוא דאמר אין מתנה כמכר אר"י דברי הכל הוא וכו' מאי כדין כמ"ד מאליהן קבלו המעשרות וכו' ובר"ש ופ"מ שם דכיון דחיוב מעשרות בזה"ז רק מדרבנן לכ"ע אין מתנה כמכר והא דבמגלה כו' הנ"ל אף דלשי' הר"ן פ"ג דמגלה קדושת ביהכ"נ רק מדרבנן והול"ל דאין מתנה כמכר לכ"ע י"ל דדוקא גבי מעשר שיצמח מזה חומרא אי נימא דהוי כמכר לא רצו להחמיר בכה"ג בדרבנן אבל החם הרי אדרבא יוצמח קולא מזה אמרי' שפיר דכמכר דמיא ומוכח מהירושלמי דגם בעלמא לרבנן מחנה כמכר וע"ע בירושלמי רפ"א דמעשר שני ובר"ש ומרה"פ שם בזה ועכ"פ בנ"ד דהוי רק קנסא דרבנן וקיי"ל בכל פלוגתא לקולא וכמ"ש הב"י ביו"ד סי' שי"ג בשם הרמב"ן ורא"ש דכיון דהוי רק מדרבנן קיי"ל כלישנא בתרא ולהקל ע"ש א"כ גם אי נימא דתליא בפלוגתת ר"א ורבינא יש להקל ובפרט לשי' הירושלמי ור"ש הנ"ל דבדרבנן לכ"ע אין מתנה כמכר אך דאכתי תיקשי בעיקר פלוגתא הנ"ל בדין אי מתנה כמכר דלפמ"ש מהריט"א הנ"ל הרי איכא טוה"נ שמחזיק לו טובה ויהי' מה"ט כמכר ובע"כ דכיון דאמרי' דאי לאו דעביד לי' נייח נפשי' לא יהיב לי' מתנה ליכא טוה"נ כלל דהא חייב לו זאת וא"ל דזה גופא שנפטר מתשלומי טובה יהי' כהנאה דז"א דאפי' בפורע חובו שלא מדעתו אמרי' דהוי רק כמבריח ארי א"כ בזה דליכא חוב גמור ולא ניתן ליתבע י"ל דגם מדעתו לא מיחשב הנאה אבל מ"מ צ"ע דהא מ"ד מתנה לאו כמכר בע"כ דלא ס"ל הך סברא דאי לאו דעביד וכו' והיינו משום דרגילים כמ"פ ליתן גם בל"ז וכמש"ל בשם הרא"ש א"כ הדק"ל וגם אמאי לא קאמר הש"ס הך טעמא למ"ד דהוי כמכר. והי' נ"ל עפמ"ש הט"ז ביו"ד סי' קל"ג סק"ט דהיכי דהעכו"ם אומר בפירוש שלא יחזיק לו טובה עבור זה ל"ה כמשתכר וצ"ל דהתוס' בפסחים כ"ב שהוצרכו ליישב דמיירי שלא בפני העכו"ם חדא נקטו וה"ה בכה"ג א"כ י"ל דבכה"ג נ"מ בטעם הש"ס וצ"ע אך בעיקר הדין יש לי לדון ע"ד מהריט"א הנ"ל עפמ"ש הב"י ביו"ד סי' רט"ז בהא דהאומר לבנו קונם אתה נהנה לי וכו' ויחן לבנו ולאחיו וכו' שלדעתו גם בנותן להם ממש מותר דלא דמי לתורם משלו על של חבירו דמתהני מטוה"נ דידי' דשא"ה שהיא מהנה את חבירו מממונו המותר לו הלכך אית בי' טה"נ אבל הכא שהוא מודיעם שממון זה אסור לו ומפני כך נותנו להם והם ג"כ בניו ואחיו שיש להם שייכות בממון זה אין לו טה"נ כלל ושרי ע"ש וא"כ י"ל דהיכי דלא חזי לדידי' והוא אומר לחבירו שהוא נותנו לו רק מפני שאינו ראוי לו כדי שיופטר מטיפולו ליכא טה"נ כלל ואף דהב"י צירף ג"כ מה שהם ג"כ בניו ואחיו וכו' היינו התם דנהי דאסור לעצמו מ"מ אינו מפסיד בו עכ"פ כשהוא בידו משא"כ בנ"ד שטיפולו קשה עליו ומציל א"ע במה שחבירו יקבלנו ליכא שוב החזקת טובה כלל ולכ"ע בכה"ג מתנה לאו כמכר דליכא הוכחה דאי לאו דעביד לי' נייח נפשי' וכו' שהרי לטובת עצמו הוא עושה וכה"ג כ' הר"ן פ"ד דגיטין לענין לא תחנם וע"פ סברא זו אמרתי דבר נכון ליישב ד' רש"י פסחים כ"ט ע"א בהא דתניא האוכל חמץ של הקדש מעל וכו' ופירש"י דחייב קרבן מעילה דקסבר חמץ דהקדש בר דמים הוא ואפסדי' להקדש כר"ש דאמר לאחה"פ מותר וקנסא ל"ש בשל הקדש כיון דלא עבר בב"י והקשה מהרש"א אמאי לא פי' דס"ל כריה"ג דחמב"פ מותר בהנאה ונראה דהנה הצל"ח ונחי"ע הקשו בהא דמפרש טעמא די"א דלא מעל משום דסבר כריבה"ק דח"כ פטורין מתשלומין דהא מדאגבי' קני' ואף דגבי זר שאכל תרומה בכתובות ל' משני בתחב לו חבירו הרי הכא בכה"ג מעל חבירו התוחב ויצא לחולין ואין מועל א"מ ודוחק לומר דהתוחב הי' מזיד והאוכל שוגג ע"ש ונראה דהנה הראב"ד בפי' להח"כ פ' ויקרא הקשה בהא דקיי"ל דהנותן לחבירו מעל הרי בעינן פגם ונהנה (ועתוס' מעילה י"ח דס"ל דדוקא במעילת הנאת עצמו בעי' ש"פ אבל בנותן לחבירו דמוציאו מרשות לרשות א"צ שיהנה כלל אבל הראב"ד לא ס"ל כן) ותי' דכיון דהמקבל מחזיק לו טה"נ עבור מתנתו הוי שפיר נהנה ואף שאין ההנאה ש"פ מ"מ מצטרפת בהדי הנאת מקבל ומיחשב כאלו נהנה הנותן בש"פ ע"ש ומעתה לפ"ז הכא דמיירי בהזיד בחמץ ושגג בהקדש כמ"ש רש"י וכיון שהי' סבור שהוא חמץ הדיוט ואסור בהנאה ולא חזי למידי דליכא בי' גם שום ציל"מ שהרי יעבור בב"י א"כ אין המקבל מחזיק שום טובה לנותן ועדיף טפי מנידון הב"י דהכא לא חזי כלל לשום אדם ורק למקבל שהוא רשע א"כ שפיר י"ל בתחב חבירו ואפ"ה לא מעל נותן רק המקבל מעל בהנאת אכילה ומיושב קו' הצל"ח הנ"ל. ומעתה שפיר הוכרח רש"י לפרש דסבר כר"ש דאי הוי סבר כריה"ג דחמב"פ מותר בהנאה א"כ שוב איכא טוה"נ ומעל נותן וא"כ איך מוקי הש"ס פלוגתא דת"ק וי"א בפלוגתא דריבה"ק וכקושי' הצל"ח ודו"ק היטב ועפ"ז הארכתי עוד בסוגי' הנ"ל ואכ"מ. ונחזור לענינינו דבנ"ד אם יאמר לכהן האחר שנותן לו רק עבור הצלת עצמו מהטורח והכהן המקבל יאמר שאינו מחזיק לו שום טובה ליכא איסור בזה לפי טעמו של המהריט"א (וע"ש עוד במהריט"א בדין אם הפקירוהו בעלים אי שרי לאחר לזכות בו והביא מהירושלמי סופ"ט דשבועות) ומ"ש התב"ש ראי' מחמב"פ גם בזה העיר מהריט"א שם והעלה דשא"ה דאסרוהו בהנאה וכעין דאורייתא תיקן משא"כ בצורם אוזן בכור שלא נאסר בהנאה רק שלא ישחט עליו ע"ש באורך ומ"ש התב"ש דדוקא במבטל איסור דהוי רק דרבנן מותר לאחרים הנה מצאתי בס' האשכול הל' תערובות סוסי' כ"ט שהביא בשם השאלתות דגם אם ב"נ מצווים על הסירוס ועבר הישראל בלפ"ע ואפ"ה מותר לאחר וסיים דכ"ש לדידן דסמכי' במלתא דרבנן דאם ביטל לעצמו שרי גם לבנו הקטנים ע"ש ומבואר דגם בדאורייתא שרי לאחר ואפשר לומר לפמ"ש מהרש"א בקידושין נ"ו ע"א בתוס' ד"ה במזיד דדוקא משום גזירה דשמא יגדל עדרים גזרו שיתבטל המכר אבל משום לפ"ע לא מצינו בשום מקום דליבטל המכר משום קנסא דלפ"ע ע"ש ומבואר דלפ"ע קי"ל משאר איסור תורה א"כ י"ל דמה"ט מותר לאחר אבל עכ"פ אין ראי' ג"כ לאיסור ולפ"ד מהריט"א נראה להקל בנ"ד. ושו"ר בשו"ת כתב סופר סי' קנ"ט שהאריך ג"כ בד"ז והעיר בהא דאו"ה וש"ך סי' צ"ט דמותר ליתנו במתנה לאחר מהא דאיכא טה"נ ומהא דמתנה כמכר ולא הביא מהמקומות שהבאתי וגם לא ראה ד' מהריט"א והעלה דאם המקבל א"י ששוה הבכור יותר ע"י שצרם אזנו מותר לכהן זה ליתנו לכהן אחר והאריך שם ג"כ בד' רש"י הנ"ל ולא העיר בכל הנ"ל ותירוצו שם אינו נכון לענ"ד וגם לא ראה ד' תב"ש ושפ"ד כלל וע' בשו"ת מהר"ם שיק סי' שט"ו שהעלה דאם כבר שחטו דלכ"ע ליכא רק איסור דרבנן גם התב"ש מודה להש"ך דמותר לאחרים והיכא דהפקירו אסור גם לאחרים לזכות בו וע"ש מ"ש בד' נו"ב חא"ח סי' כ' ומהריט"א ובהא דחמב"פ ולענד"נ כמ"ש וכיון דלשי' כמ"פ כל איסור הטלת מום בזה"ז רק דרבנן ובפרט אם יצוה הכהן המקבל לעכו"ם להטיל בו מום אחר זהו לכ"ע דרבנן כמ"ש גם רו"מ ולכן נ"ל להתיר באופן זה שיצוה הכהן המקבל לעכו"ם להטיל בו מום. ענ"ד תשובתי. ולענין או"ב כבר נתבאר דכמ"פ חולקים על בה"ג ולכן שומעין להקל וע' בב"ש א"ע סי' ה' סוסקי"ז דנראה ג"כ מדבריו דרק להשוחט או למי שנשחט בשבילו אסור. ומ"ש בשפ"ד כאן סק"ג ע"ד התב"ש בדין שחטו שניהם כאחד וגמר א' קודם יעוין בל"א חולין פ"ב ע"א שהשיג ע"ד השפ"ד בזה: