דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
סימן טז
א
סעי' א' אסור לשחוט או"ב וכו' ע' במו"נ ח"ג פמ"ח מ"ש טעם למצוה זו וכבר תמה עליו השואל בתשו' הרשב"א ח"ד סי' רנ"ג בזה והרשב"א ז"ל השיב וז"ל אל תתן לבך לטעמי מצות שכ' הרב ז"ל כי יש ויש קושיות גדולות כמעט בכולן וגם בזו קושיא וכו' וחוץ מכבוד הרב ז"ל אין משגיחין בטעמים האלו וברוך היודע טעם גזירותיו עכ"ל וע' בחינוך מצוה רצ"ד ואני תמה שלא הביאו ד' הירושלמי פ"ד דמגלה ה"י אלין דמתרגמין עמי ב"י כמה דאנן רחמנן בשמיא כן תהוון רחמנין בארעא תורתא או רחילא יתה וית ברה לא תכסון תרוייהון ביומא חד לא עבדין טבאות שהן עושין גזירותיו של הקב"ה רחמים וכו' ע"ש [ועתו"ס מגלה כ"ה ע"א ד"ה מפני במ"ש מהפייט של יום ב' ש"פ וכבר הביא הברכ"י כאן אות ב' בשם ח"א ביאור הפייט עפמ"ש התוס' ר"פ או"ב וע' בל"א שם] אבל במד"ר פ' אמור פכ"ז ושור או שה או"ב וכו' אר"ב בשם ר"ל כתיב יודע צדיק נפש בהמתו וכו' ד"א יודע צדיק וכו' ורחמי רשעים אכזרי זה המן וכו' ע"ש מבואר כהמו"נ וע' פסקי תוס' מגלה סי' פ"ד ג"כ בזה וע' פיהמ"ש להר"מ פ"ה דברכות מ"ג שכ' בעצמו דאין הטעם משום רחמנות וע' בתוי"ט שם וצ"ל דבמו"נ ביאר כן רק להשיב לאפיקורס דרך אגדה ומדרש והדרשה תדרוש אבל באמת אין טעם למצות וע' במעיה"ח במצוה דאו"ב מ"ש ליישב ד' החינוך וגם הוא נעלם ממנו ד' הירושלמי הנ"ל:
ב
סעי' ב' שהדבר ספק אם נוהג בזכרים. ע' במעיה"ח במצות או"ב מ"ש בזה מהא דיומא ס"ד וע' בשו"ת ב"ש אחרון סי' י"ב וע' בשו"ת ב"א חא"ח סי' י"ט באמצע התשו' בזה וע"ש שהביא מהזוהר פ' אמור דס"ל דבזכרים ליכא איסור כלל וע' פ"ת בשם ז"י להשיג ע"ד פלתי בדין ביה"ש מהא דהוי דשיל"מ ולפמ"ש הש"ך סי' ק"י סקנ"ו לק"מ ובפרט דספק א' בדין וע' שו"ת רע"א סי' ס"ה:
ג
סעי' ג' עבר ושחט וכו' ויש מי שאוסר וכו'. מד' הרא"ש נראה דבה"ג אוסר מדינא ומבואר בב"ח דאסור מה"ת בו ביום אבל הר"ן כ' דהוא רק מדין קנס כמו במבשל בשבת וכן מצאתי באשכול פ' או"ב סוסי' ל"ז וכ"ה בעיטור שער ב' ח"ג ומצאתי בחי' הרמב"ן לחולין ע"ח שכ' וז"ל ומצאתי בה"ג ואי עבר ושחט אמה ובתה בחד יומא קמא שרי למיכלי' בשעתי' בתראי משהי לי' עד לאורתא ואכיל ליה ואי במזיד לחטי' לבתרא מלקינין לי' ולאורתא שרי באכילה ולא מצאתי זה בתלמוד וקנס הוא שלמד ממעשה שבת ואין תלמודו עולה יפה עכ"ל ולא ביאר טעם החילוק וצ"ל דכונתו דכיון דגם בה"ג עצמו מתירו בלילה באכילה ובע"כ דלא דמי למעשה שבת דאסור עולמית וע' תב"ש סק"ז בזה א"כ שוב י"ל דשרי גם ביומו ובאמת שגם הטור הביא בשם רמב"ם דלא ס"ל כבה"ג וע' בברכ"י אות ג' שכן נראה דעת המחבר שהעתיק דיעה א' בסתם שכן עיקר ורבים פקפקו ע"ד הטור דמנ"ל דרמב"ם חולק וע' בס' הארוך מש"ך וכבר דחה דבריהם הברכ"י שם והנך רואה שהרמב"ן חולק בפירוש וגם בכלבו סי' ק"י מבואר דפסק להתיר באכילה לאלתר וכ"ה בתה"א בית ב' שער ד' ובתה"ק שם וגם דעת העיטור מוכח כן שכ' וז"ל הענין הב' מח"ז שהוא מה"ת כגון או"ב וכו' ואם שחט מותר באכילה וכו' מכלל דלהדיוט שרי והכי מסתברא לן ולקמן לגאון סברא אחרינא וכו' עכ"ל ומבואר דדעתו אינו כן וכיון שכל טעמו של בה"ג רק משום קנס ודעת רמב"ם ורמב"ן ורשב"א ועיטור וכלבו להקל וכ"נ דעת הש"ע כמ"ש הברכ"י הנ"ל ולא אדע מדוע החמירו האחרונים במידי דקנסא בעלמא ועכ"פ נראה דבשעה"ד לצורך סעודת מצוה של נישואין וכדומה וליכא בשר אחר המיקל לא הפסיד:
ד
בפלתי חקר בדין שחט או"ב בשוגג לשי' בה"ג אם הוא אסור ביומו דבא"ח סי' שי"ח הביא בב"י בשם כמ"פ שפסקו כר"מ דבשוגג לא קנסו וא"כ י"ל דהכא כ"ע מודו אבל מהרא"ש שכ' בטעם בה"ג דדייק כן מהא דאמרי' ה"ז זריז ונשכר דאכיל בישרא ומוכח דהעובר לא אכיל ומשמע דגם שוגג ואינו ראי' כלל כמ"ש הברכ"י אות ד' ע"ש וגם מ"ש הל"א חולין פ"ב להוכיח בענין אחר לענ"ד י"ל דודאי לשי' הרא"ש דהוי מדינא גם שוגג אסור אבל לדידן דקיי"ל דהוי רק קנס י"ל דוקא במזיד קנסו ולא בשוגג ועיין ב"א ח"ב חדר נ"ז בסופו ובפרט דגם בשבת בסי' שי"ח הנ"ל לשי' כמ"פ הא דדרשינן בפירקא כר"י הוא משום ע"ה אבל בשחיטה דמסור לשוחטים שרובן מומחין ובקיאים בדינים השייכים להם י"ל דאין לגזור כדאי' כה"ג בפסחים י"ב ע"א עדות מסורה לזריזים חמץ לכל מסור וגם בלא"ה הרי כאן לכ"ע קיל טפי משבת כמש"ל סק"ג דהא בשבת לעולם אסור וא"כ שפיר י"ל דאין לאסור בשוגג וע' בתוס' ב"ב ב' ע"ב סוד"ה וחייב וז"ל ועוד אי קנס במזיד דוקא הי"ל להתחייב עכ"ל אבל י"ל דשא"ה דקאי אי נימא דהוי השא"נ ובדרבנן קיי"ל דלא קנסו שוגג אטו מזיד ועוי"ל דהתוס' לשיטתם דפסקו גם בשבת כר"מ כמ"ש בתוס' חולין ט"ו ע"א ד"ה מורי. ולכאורה יש להביא ראי' מהרמב"ן פ"ד דבכורות בהא דנשחט הבכור שלא ע"פ מומחה שדעת בה"ג דהלכה כר"מ בגזירותיו והר"ש בר חפני ס"ל דקנסא הוא ולא קיי"ל כר"מ בקנסותיו וכ' הרמב"ן וז"ל ואנן ס"ל כדברי ה"ג דהא אפי' שחט מי שאינו שלו בשוגג נמי אסור והואיל ונשחט קתני ולא קתני ושחטו עכ"ל ומבואר דאם הוא עצמו שחטו גם בשוגג קניס וע"ש במהריט"א שתמה דבחמץ גם שוגג ואנוס אסור וגם מהא דנטל מקצת פיאה וזרק על השאר דבירושלמי פ"ד דפאה גם בשוגג קונסים אותו ולפמ"ש לק"מ דהתם קונסים למי שעבר בב"י אף שהוא שוגג ואנוס גזירה אטו מזיד וכן בפיאה קונסים לזה שעבר משא"כ הכא שבא אחר ושחט בשוגג את שאינו שלו דאין לזה העובר שום נ"מ בזה אך דלכאורה יש לתמוה ממ"ש הרמב"ן בליקוטיו לפסחים ל"א וז"ל וש"מ דכי קנוס ר"ש לאו דוקא בעבר בב"י אלא בין שוגג ובין אנוס קונסין אותו שהרי חמץ זה שנמצא בחנות גו"פ אבד ממנו והרי הוא של מוצאו ולא עבר בב"י ואפ"ה אסור בהנאה אחה"פ וכו' ומסתייע נמי הך סברא מההוא דב"ק גזל חמץ ועעה"פ א"ל הש"ל וכו' אלמא אסור בהנאה בין לו בין לאחרים אע"פ שלא עברו בעליו בב"י וא"ת כיון שגזלן חייב לבערו ועבר עליו מש"ה אסור והלא אין קנס זה אלא לבעלים ראשונים והם לא עברו כלום אלא ש"מ קנס זה בין שוגג בין אנוס בין לו בין לאחרים וכו' עכ"ל וע' נו"ב מ"ק חא"ח סי' כ' ומהריט"א פ"ה דבכורות אות מ"ד שלא הביאו מזה ומבואר מזה דגם אם רק הגזלן עבר אפ"ה נאסר חמץ של בעלים אבל ג"ז לק"מ דהרמב"ן לא קאמר הכא רק בשחט אחר בשוגג דאיכא תרתי למעליותא אבל התם הרי הגזלן עבר במזיד ועור דהא גם הבעלים לא ביערו החמץ שלהם אלא שהיו אנוסים עליו ולכן שפיר אסור אטו לא ביערו מזיד אבל היכא דשחטו אחר שפיר י"ל כדברי רמב"ן ועכ"פ מבואר מהרמב"ן דהיכי דקנסו גם בשוגג אסור אבל י"ל דהתם דהלכה כר"מ בקנסותיו הרי ר"מ סובר בגיטין נ"ג דבדרבנן קנסו שוגג אטו מזיד ולא בדאורייתא ולכן התם דהוי רק מדרבנן גם בשוגג אסור וע' בב"י א"ע סי' קנ"ט בשם הרא"ש בהא דהמקדש ובמה דקנסי' לי' לאסרה עליו דהעיקר כדברי ר"ח דדוקא במזיד אבל היכי דלא ידעה שיש לה יבם ונתקדשה בשוגג דמותרת למקדש שאף לדברי בה"ג שפסק דאסורה עולמית לא אסרה אלא משום שלא יהא חוטא נשכר והיינו דוקא במזיד וכ"פ בנימוק"י בשם הרשב"א וז"ל דליכא למקנסי' ולמיקנסה כיון שעשתה בשוגג ע"ש אבל הרי בנשאת גם בשוגג תצא וי"ל דבקידושין דיש ספק אם תופסין בה וצריך לקדשה אח"כ שנית כמבואר למעיין שם ולא הועילו מעשיו לכן אין לקנסו בשוגג ובפרט לפמ"ש הפר"ת סי' צ"ט סק"ח דהיכי דהקנס איננו עולמית רק לזמן יש להחמיר טפי גם בשוגג א"כ ה"נ בנ"ד ומהגם דכבר כ' הד"ח על הרא"ש וברכ"י דמלשון בה"ג דנקט בתחלה עבר ושחט וכו' משהי לי' לאורתא ואכיל לי' ואי במזיד מלקי' לי' ולאורתא שרי וכו' מוכח דמקודם מיירי בשוגג ואפ"ה אסור ביומו ע"ש והן אמת דלפמ"ש התוס' שבת ל"ח ע"א ד"ה עבר וכו' ומיהו לשון עבר ושהה משמע במזיד וכ"ה בתוס' שם מ"ג ע"א ד"ה טבל וכ"ה במרדכי רפ"ג דסוכה וע' כריתות ט' ע"א ורש"י ד"ה פתאום ולפמ"ש כונת הש"ס מדנקט עברו היינו מזיד ע"ש ותבין וא"כ מדנקט בה"ג עבר ושחט משמע דהיינו במזיד והא דנקט אח"כ ואי במזיד י"ל דהיינו בהתראה וכמ"ש הרשב"א בגיטין נ"ב דלישנא דבמזיד היינו בהתראה אבל הוא דחוק ויותר נראה לפמ"ש הרא"ש פ"ב דפסחים סי' ל"א דלשי' רש"י עברה ולשה היינו בשוגג אלא דקרובה למזיד הוא ע"ש א"כ גם בה"ג מיירי בשוגג הקרוב למזיד ולכן נקט עבר ושחט וכה"ג י"ל בכונת ד' הר"ש פ"ב דתרומות מ"ג ולפ"ז נראה דהיכי דהי' שוגג קרוב לאונס שלא הי' לו לידע כלל שלא הי' ריעותא וצד ספק וע"פ הדין ל"ה מחויב לחקור ע"ז כלל דבכה"ג הוי כאונס וכמ"ש בתשו' פמ"א ח"ב הובא בפ"ת רסי' כ"ט ראי' מתוס' ביצה כ"ה ואני הבאתי ראי' מפי"ב דפרה מ"ד ופי' הר"מ ורע"ב שם דמוכח דהיכי דא"צ לבדוק הוי אונס ולא שוגג וא"כ י"ל דבכה"ג גם בה"ג מודה דלא קנסו וע' תוס' ב"ק ק' ע"א ד"ה טיהר שכ' דשוגג כי האי שעשה ע"פ חכם לא קנים ר"מ וכ"ה בתוס' סנהדרין ל"ג ע"א ד"ה מה שעשה עשוי ע"ש וע' במג"א סי' שי"ח סק"ג שלא הביא מזה והיינו ג"כ משום דהוי כאונס וע' יבמות צ"ד סוע"ב אשתו דבמזיד אסורא מדאורייתא בשוגג גזרו בה רבנן וכו' ופירש"י כגון ע"י ב"ד אבל היינו היכי דבמזיד אסור מה"ת משא"כ בזה ואף דגבי חמץ בפסח קיי"ל דגם באונס אסור ובכ"מ פ"א מחו"מ כ' שמדברי הר"ן ל"נ כן אבל כבר הבאתי מד' הרמב"ן שפסק ג"כ כהרמב"ם ומ"ש בשע"ת באו"ח סוסי' תמ"ח בשם תשב"ץ סי' קצ"ט דס"ל דאנוס רחמנא פטרי' והביא שתמהו עליו מד' רמב"ם המעיין בגוף התשובה ימצא שסיים וז"ל ומותר למכרה לעכו"ם דחמשעעה"פ רק קנסא וזה אין לקנסו דאנוס הי' וכבר ביטל חמצו וביטל מהני גם לח"י עכ"ל ורמז בזה דכיון שכבר ביטל החמץ הוי רק איסור דרבנן ובאונס לא גזרו ובזה אין סתירה מד' רמב"ם דהרמב"ם לשי' דס"ל דלח"י ל"מ ביטול ואנן לא קיי"ל כן וע' בשו"ת ב"ש אחרון חא"ח סי' ח' ושו"ת מש"נ סי' י"א שלא ראו ד' התשב"ץ שקדמם בד"ז במלות קצרות ועכ"פ בדאורייתא גם התשב"ץ מודה דגם באונס אסור אבל מ"מ זהו דוקא בחמץ משום דחששו להערמה שכל א' יאמר שוגג הייתי וע' בשו"ת שבסוס' תוה"ש וכמה שו"ח אחרונים שהאריכו בד' הירושלמי פכ"ש ואני במק"א הבאתי דברי הא"ז הל' פסחים סי' רמ"ו ובשו"ת שבסופו סי' תשמ"ח מ"ש בד' ירושלמי הנ"ל וגם בד' הירושלמי פ"ט דשבועות שהביא הפמ"ג בא"א סוסי' תמ"ח ואכ"מ אבל בשאר איסורים מבואר בפר"ח סי' צ"ט סקי"ב דגם בדאורייתא דקנסו שוגג אטו מזיד מ"מ באונס לא גזרו ע"ש ואף דהש"ך בחו"מ סי' שפ"ו סק"א כ' דאי דד"ג מדאורייתא גם אונס יתחייב היינו בדברים שב"א לחבירו ועוד דאי הוי מה"ת לא הוי קנס כלל משא"כ בנ"ד ובפרט בנ"ד גבי או"ב שכבר הבאתי בשם כמה ראשונים דלא ס"ל כבה"ג ובעיטור ה"ש א"ג בסופו העתיק לשון בה"ג מאן דשחיט או"ב וכו' והשני משהין אותו עד לערב ואי במזיד כו' ולא אכיל מבישרא עד לאורתא ולא נקט עבר וצ"ע ומ"מ יש לנו למעט המחלוקת בכל מה דאפשר ונראה דהיכי דהוי שוגג קרוב לאונס גם הבה"ג מודה להקל ועכ"פ בכה"ג יש לסמוך על הפוסקי' המקילים בזה ואגב אכתוב במ"ש התב"ש סק"ז דקיי"ל דילפי' מקנסא יעוין בש"ך חו"מ סי' שפ"ה סק"א ובאס"ז ב"ב צ"ד ע"א ובב"י ח"מ סי' רכ"ט ובמנין המצות להרמב"ן שרש ח' בזה ותראה דתליא בפלוגתת ראשונים:
ה
בש"ך פסק דלאחרים מותר והתב"ש חולק וע' בשפ"ד סי' צ"ט ס"ק י"ב להאריך לדחות ד' התב"ש בזה וע' בדמש"א רפ"ה דחולין שביאר ד' בה"ג במ"ש דקמא שרי לאכול לאלתר דלכאורה מה קמ"ל ולכן העלה דודאי לאחרים שרי ולא לגמרי ילפי' לה משבת דהתם דרצה להנות ממלאכת שבת קנסו גם לאחרים שלא יהנו ממלאכת שבת של זה אבל הכא משום שזה האחרון עשה איסור לא יקנוס לראשון ולאחרים וז"ש בה"ג דקמא שרי לאכול גם מן השני לאלתר ובתרא אסור לאכול ביומי' גם מן הראשון דכיון דע"י שחיטת האחרונה שאחד"א לאחת מהן והי מינייהו מפקת ע"ש ומה שסיים דאסור גם בראשונה צ"ע דלא שחד"א רק מה שעשה בו איסור דהיינו האחרונה לבד ועכ"פ גם הוא פסק להקל לאחרים כדעת הפרישה שהביא תב"ש ואני הארכתי בזה בתשו' להרב מוה' יעקב מענדיל ני' מו"ץ ד"ק נדבורנא ואעתיקנה כאן וז"ל. ע"ד שאלתו בבכור שניתן לכהן ונפל בו מום ולא הי' לו עדים שנפל מאליו וכיון דכהנים חשודים ע"ז א"א להתירו כמ"ש ביו"ד סי' שי"ד ס"א ונסתפק רו"מ אם מותר לכהן זה ליתנו במחנה לכהן אחר לפטור א"ע מטורח טיפולו והכהן האחר אולי יהי' מותר לשחטו דכמו דאם מת לא קנסו בנו אחריו כמ"ש בסי' שי"ג ס"א ה"נ י"ל דלא קנסו לאחרים והביא מד' הש"ך שם סק"ב דמוכח דדוקא בשחטו מותר לאחרים וגם הביא ד' תב"ש סי' ט"ז שפסק דגם לאחרים אסור ובשפ"ד סי' צ"ט חולק ורמז לד' הל"ש בחי' דינים אות רכ"ה רכ"ו בזה והנה בל"ש שם הביא ראי' מרש"י בכורות ל"ד ע"א הצורם אוזן בבכור ה"ז לא ישחוט עולמות ד' ר"א וחכ"א נולד בו מום אחר ישחוט עליו וכ' רש"י ד"ה הצורם וכו' ובכהן קא מיירי עכ"ל והוא תמוה דהא גם בישראל נ"מ לענין אם יתלנו לכהן שיהי' אסור גם לכהן ובע"כ דלאחר מותר בכל גווני ולכאורה עלה בלבי דגם אי נימא דאם הכהן הטיל בו מום יהי' מותר לאחר היינו משום דהוא עשה המום לצורך עצמו ולא קנסו לאחר אבל בישראל שהטיל מום הרי מתחלה עשהו לצורך הכהן שהרי לא חזי לישראל גם אחר הטלת המום וא"כ הוי כל כהן כמו שעשה בשבילו דאסור וכדקיי"ל ביו"ד סי' צ"ט לענין ביטול האיסור דאסור למי שביטל בשבילו וע' באו"ח סי' תקט"ו דאם הביאו לצורך ישראל כולן אסורין וא"כ הדק"ל ואולם י"ל להיפוך דגבי ישראל לא קנסו כלל דהא במלתא דל"ש ל"ג רבנן וכבר העיר בשו"ת בש"ר סי' קכ"ט לחדש דבזה"ז דנהגו לעשות שותפות עם גוי לפטור מבכורה מהראוי שיהי' כהנים נאמנים על המום דבמלתא דל"ש ל"ג רבנן אלא שביטל דעתו נגד דעת הפוסקים ע"ש ולכאורה י"ל דהוי בכלל דבר שנאסר במנין וכו' כיון דבזמן הש"ס הי' שכיח וכבר גזרו אבל ז"א דבמלתא דל"ש ל"ש ד"ז כמ"ש הב"י א"ח סי' של"ט וט"ז שם סק"ג וצ"ל דגם בזה"ז הוי שכיח וא"כ התינח בכהנים שעושים לצורך עצמן אבל בישראל שיעשהו לצורך כהן הרי קיי"ל דאא"ח ולא לו ולא חיישי' שמא יעשה איסור בשביל חבירו וכמ"ש התוס' בתמורה ח' ע"ב ד"ה דילמא דהיכי דסופו ליתנו לכהן אא"ח ולא לו פ"ש וע' כה"ג בתשו' מהר"ם שהובא במג"א סוסי' תרכ"ד דלא חיישי' בכה"ג שמא ירבה בשבילו ובמג"א סי' שי"ח רסק"ב דבישראל ל"ג דלא ישמע לו וא"כ הוי מלתא דל"ש ול"ג בה וגם בלא"ה י"ל דבישראל דאינו חשוד בכך גם בספק בכור דהוי לעצמו כמ"ש תוס' חמורה הנ"ל הוי מלתא דל"ש ולא גזרו בה ועוד יש לדון דבישראל לא קנסו שהרי גם אם יקנסו לא יועילו כלל שהרי בידו להטיל מום ויאמר שנפל בו מאליו כיון דהישראל נאמן בזה אבל בכהן שפיר הועילו בתקנתם אבל י"ל דמ"מ הועילו לגבי ישראל זה שלא יטיל פעם אחרת דכיון שישראל זה כבר נעשה אצלינו חשוד ע"י שהטיל עכשיו מום ושוב לא יהי' נאמן בפעם אחרת לומר שנפל בו מום ואם לא יקנסוהו יעבור ויטיל מום אחר ותדע שהרי עיקר הגזירה גזרו בודאי רק משום ישראל זה דאי משום אנשים אחרים אין לגזור כ"כ כמ"ש כה"ג בתוס' יבמות כ"ז ע"ב ד"ה ולימא דגזרי' דלמא אתו למיעבד איפכא באלו היבמות עצמן אבל אם כבר חלץ האחד לשני' שרי אידך לייבם הראשונה כו' כיון דבאלו יבמות עצמן ליכא שום חששא וכו' [וע"ש דף ל"ב ע"א ד"ה גט וכו' כיון דתו ליכא למיגזר בהאי מאמר אטו שאר מאמרות דעלמא ל"ג דלא שכיחי כו' וי"ל דשא"ה משום דלא שכיח כ"כ לא גזרו בכה"ג] ועכ"פ חזינן דגזרינן טפי משום אותו האיש וה"נ בנ"ד ובגוף קו' הל"ש כבר העיר במהריט"א פ"ד דבכורות אות מ"ד אלא שהוא הקשה דמשכח"ל בספק בכור או כשנפל לו בירושה מאבי אמו כהן והביא בשם רגמ"ה שפי' באמת דגם בישראל בספק בכור דינא הכי והאריך בזה ולבסוף העלה בשי' רש"י דבכה"ג לא קנסו לכהן כיון דלא עביד איסורא והישראל לא נהנה כלל רק קיום המצוה וגם כשנותנו לו בלא מום מקיים המצוה והעלה שם דבכהן הנותנו לאחר ג"כ אסור לשחטו דנהנה מה שמחזיק לו המקבל טוה"נ כמ"ש הר"ן בנדרים מ"ז ע"א ד"ה והוי יודע דאם הי' נותנו לו בלא מום לא הי"ל כ"כ טוה"נ ומתנה כמכר ע"ש ומצינו כה"ג גם בתוס' פסחים כ"ב ע"ב ד"ה ואמ"ה ובחנם נמי אסור דמה שמחזיק לו הנכרי טובה חשיב כמשתכר וכו' ע"ש וע"ע כה"ג ביו"ד סי' קל"ג ס"ד הי' עושה עמו ביין בחנם ממשכנים מנכסיו כנגד שכרו ובט"ז סק"ח משום שהעכו"ם מחזיק לו טובה ובסי' רצ"ד ס"ח בהג"ה דאסור ללקוט לעכו"ם מאילן שלו פירות ערלה מפני שמחזיק לו טובה ולא הבנתי מ"ש מהריט"א שם דבמוכר לו בזול כפי שיווי בכור חם דמותר וצ"ע דגם בזה איכא החזקת טובה במה שמוכר לו בזול כיון דע"י המום שוה יותר וכ"ה ברש"י חמורה ח' ע"ב ד"ה ה"ט ותוס' שם דבמוכר בזול איכא משום כהן המסייע וכו' ע"ש וע' במהריט"א שם שהביא מהירו' טייבה ומכרה אסור לזרעה וע' הגהות א"ב ליו"ד סי' שי"ג שרמז ג"כ לזה ויש לי לדון בזה דהא במגלה כ"ו ע"ב ובב"מ ט"ז ע"א פליגי ר"א ורבינא אי מתנה כמכר וברא"ש פ"א דב"מ סי' מ' שם כ' דהלכה כרבינא לקולא ובפח"ר אות ק"ו רמז להא דחולין צ"ג וע' ברא"ש סופ"א דגיטין סוסי' י"ט דרגילות כמ"פ שהאדם נותן מתנה לאוהבו וקרובו גם בדלא עביד לי' נייח נפשי' ומה"ט חן אינו כזכי וע' רשב"א ב"ק ע"ח סוע"ב בהא דגנב ונתן לאחר שחמה דבכל מקום מתנה אינו כמכר וחי' בשם הראב"ד דשא"ה שנשתרש בחטא ע"ש וצ"ע שלא הביא מפלוגתת ר"א ורבינא ובבכורות נ"ב ע"ב פליגי בי' ר"מ ורבנן וקיי"ל כרבנן דמתנה כמכר אבל התם ולפי מקרא דתשובו לרבות המחנה וע' ברע"ב שם אבל בירושלמי פ"ב דמעשרות ה"א הי' עובר בשוק וכו' שמואל אמר דר"מ הוא דאמר אין מתנה כמכר אר"י דברי הכל הוא וכו' מאי כדין כמ"ד מאליהן קבלו המעשרות וכו' ובר"ש ופ"מ שם דכיון דחיוב מעשרות בזה"ז רק מדרבנן לכ"ע אין מתנה כמכר והא דבמגלה כו' הנ"ל אף דלשי' הר"ן פ"ג דמגלה קדושת ביהכ"נ רק מדרבנן והול"ל דאין מתנה כמכר לכ"ע י"ל דדוקא גבי מעשר שיצמח מזה חומרא אי נימא דהוי כמכר לא רצו להחמיר בכה"ג בדרבנן אבל החם הרי אדרבא יוצמח קולא מזה אמרי' שפיר דכמכר דמיא ומוכח מהירושלמי דגם בעלמא לרבנן מחנה כמכר וע"ע בירושלמי רפ"א דמעשר שני ובר"ש ומרה"פ שם בזה ועכ"פ בנ"ד דהוי רק קנסא דרבנן וקיי"ל בכל פלוגתא לקולא וכמ"ש הב"י ביו"ד סי' שי"ג בשם הרמב"ן ורא"ש דכיון דהוי רק מדרבנן קיי"ל כלישנא בתרא ולהקל ע"ש א"כ גם אי נימא דתליא בפלוגתת ר"א ורבינא יש להקל ובפרט לשי' הירושלמי ור"ש הנ"ל דבדרבנן לכ"ע אין מתנה כמכר אך דאכתי תיקשי בעיקר פלוגתא הנ"ל בדין אי מתנה כמכר דלפמ"ש מהריט"א הנ"ל הרי איכא טוה"נ שמחזיק לו טובה ויהי' מה"ט כמכר ובע"כ דכיון דאמרי' דאי לאו דעביד לי' נייח נפשי' לא יהיב לי' מתנה ליכא טוה"נ כלל דהא חייב לו זאת וא"ל דזה גופא שנפטר מתשלומי טובה יהי' כהנאה דז"א דאפי' בפורע חובו שלא מדעתו אמרי' דהוי רק כמבריח ארי א"כ בזה דליכא חוב גמור ולא ניתן ליתבע י"ל דגם מדעתו לא מיחשב הנאה אבל מ"מ צ"ע דהא מ"ד מתנה לאו כמכר בע"כ דלא ס"ל הך סברא דאי לאו דעביד וכו' והיינו משום דרגילים כמ"פ ליתן גם בל"ז וכמש"ל בשם הרא"ש א"כ הדק"ל וגם אמאי לא קאמר הש"ס הך טעמא למ"ד דהוי כמכר. והי' נ"ל עפמ"ש הט"ז ביו"ד סי' קל"ג סק"ט דהיכי דהעכו"ם אומר בפירוש שלא יחזיק לו טובה עבור זה ל"ה כמשתכר וצ"ל דהתוס' בפסחים כ"ב שהוצרכו ליישב דמיירי שלא בפני העכו"ם חדא נקטו וה"ה בכה"ג א"כ י"ל דבכה"ג נ"מ בטעם הש"ס וצ"ע אך בעיקר הדין יש לי לדון ע"ד מהריט"א הנ"ל עפמ"ש הב"י ביו"ד סי' רט"ז בהא דהאומר לבנו קונם אתה נהנה לי וכו' ויחן לבנו ולאחיו וכו' שלדעתו גם בנותן להם ממש מותר דלא דמי לתורם משלו על של חבירו דמתהני מטוה"נ דידי' דשא"ה שהיא מהנה את חבירו מממונו המותר לו הלכך אית בי' טה"נ אבל הכא שהוא מודיעם שממון זה אסור לו ומפני כך נותנו להם והם ג"כ בניו ואחיו שיש להם שייכות בממון זה אין לו טה"נ כלל ושרי ע"ש וא"כ י"ל דהיכי דלא חזי לדידי' והוא אומר לחבירו שהוא נותנו לו רק מפני שאינו ראוי לו כדי שיופטר מטיפולו ליכא טה"נ כלל ואף דהב"י צירף ג"כ מה שהם ג"כ בניו ואחיו וכו' היינו התם דנהי דאסור לעצמו מ"מ אינו מפסיד בו עכ"פ כשהוא בידו משא"כ בנ"ד שטיפולו קשה עליו ומציל א"ע במה שחבירו יקבלנו ליכא שוב החזקת טובה כלל ולכ"ע בכה"ג מתנה לאו כמכר דליכא הוכחה דאי לאו דעביד לי' נייח נפשי' וכו' שהרי לטובת עצמו הוא עושה וכה"ג כ' הר"ן פ"ד דגיטין לענין לא תחנם וע"פ סברא זו אמרתי דבר נכון ליישב ד' רש"י פסחים כ"ט ע"א בהא דתניא האוכל חמץ של הקדש מעל וכו' ופירש"י דחייב קרבן מעילה דקסבר חמץ דהקדש בר דמים הוא ואפסדי' להקדש כר"ש דאמר לאחה"פ מותר וקנסא ל"ש בשל הקדש כיון דלא עבר בב"י והקשה מהרש"א אמאי לא פי' דס"ל כריה"ג דחמב"פ מותר בהנאה ונראה דהנה הצל"ח ונחי"ע הקשו בהא דמפרש טעמא די"א דלא מעל משום דסבר כריבה"ק דח"כ פטורין מתשלומין דהא מדאגבי' קני' ואף דגבי זר שאכל תרומה בכתובות ל' משני בתחב לו חבירו הרי הכא בכה"ג מעל חבירו התוחב ויצא לחולין ואין מועל א"מ ודוחק לומר דהתוחב הי' מזיד והאוכל שוגג ע"ש ונראה דהנה הראב"ד בפי' להח"כ פ' ויקרא הקשה בהא דקיי"ל דהנותן לחבירו מעל הרי בעינן פגם ונהנה (ועתוס' מעילה י"ח דס"ל דדוקא במעילת הנאת עצמו בעי' ש"פ אבל בנותן לחבירו דמוציאו מרשות לרשות א"צ שיהנה כלל אבל הראב"ד לא ס"ל כן) ותי' דכיון דהמקבל מחזיק לו טה"נ עבור מתנתו הוי שפיר נהנה ואף שאין ההנאה ש"פ מ"מ מצטרפת בהדי הנאת מקבל ומיחשב כאלו נהנה הנותן בש"פ ע"ש ומעתה לפ"ז הכא דמיירי בהזיד בחמץ ושגג בהקדש כמ"ש רש"י וכיון שהי' סבור שהוא חמץ הדיוט ואסור בהנאה ולא חזי למידי דליכא בי' גם שום ציל"מ שהרי יעבור בב"י א"כ אין המקבל מחזיק שום טובה לנותן ועדיף טפי מנידון הב"י דהכא לא חזי כלל לשום אדם ורק למקבל שהוא רשע א"כ שפיר י"ל בתחב חבירו ואפ"ה לא מעל נותן רק המקבל מעל בהנאת אכילה ומיושב קו' הצל"ח הנ"ל. ומעתה שפיר הוכרח רש"י לפרש דסבר כר"ש דאי הוי סבר כריה"ג דחמב"פ מותר בהנאה א"כ שוב איכא טוה"נ ומעל נותן וא"כ איך מוקי הש"ס פלוגתא דת"ק וי"א בפלוגתא דריבה"ק וכקושי' הצל"ח ודו"ק היטב ועפ"ז הארכתי עוד בסוגי' הנ"ל ואכ"מ. ונחזור לענינינו דבנ"ד אם יאמר לכהן האחר שנותן לו רק עבור הצלת עצמו מהטורח והכהן המקבל יאמר שאינו מחזיק לו שום טובה ליכא איסור בזה לפי טעמו של המהריט"א (וע"ש עוד במהריט"א בדין אם הפקירוהו בעלים אי שרי לאחר לזכות בו והביא מהירושלמי סופ"ט דשבועות) ומ"ש התב"ש ראי' מחמב"פ גם בזה העיר מהריט"א שם והעלה דשא"ה דאסרוהו בהנאה וכעין דאורייתא תיקן משא"כ בצורם אוזן בכור שלא נאסר בהנאה רק שלא ישחט עליו ע"ש באורך ומ"ש התב"ש דדוקא במבטל איסור דהוי רק דרבנן מותר לאחרים הנה מצאתי בס' האשכול הל' תערובות סוסי' כ"ט שהביא בשם השאלתות דגם אם ב"נ מצווים על הסירוס ועבר הישראל בלפ"ע ואפ"ה מותר לאחר וסיים דכ"ש לדידן דסמכי' במלתא דרבנן דאם ביטל לעצמו שרי גם לבנו הקטנים ע"ש ומבואר דגם בדאורייתא שרי לאחר ואפשר לומר לפמ"ש מהרש"א בקידושין נ"ו ע"א בתוס' ד"ה במזיד דדוקא משום גזירה דשמא יגדל עדרים גזרו שיתבטל המכר אבל משום לפ"ע לא מצינו בשום מקום דליבטל המכר משום קנסא דלפ"ע ע"ש ומבואר דלפ"ע קי"ל משאר איסור תורה א"כ י"ל דמה"ט מותר לאחר אבל עכ"פ אין ראי' ג"כ לאיסור ולפ"ד מהריט"א נראה להקל בנ"ד. ושו"ר בשו"ת כתב סופר סי' קנ"ט שהאריך ג"כ בד"ז והעיר בהא דאו"ה וש"ך סי' צ"ט דמותר ליתנו במתנה לאחר מהא דאיכא טה"נ ומהא דמתנה כמכר ולא הביא מהמקומות שהבאתי וגם לא ראה ד' מהריט"א והעלה דאם המקבל א"י ששוה הבכור יותר ע"י שצרם אזנו מותר לכהן זה ליתנו לכהן אחר והאריך שם ג"כ בד' רש"י הנ"ל ולא העיר בכל הנ"ל ותירוצו שם אינו נכון לענ"ד וגם לא ראה ד' תב"ש ושפ"ד כלל וע' בשו"ת מהר"ם שיק סי' שט"ו שהעלה דאם כבר שחטו דלכ"ע ליכא רק איסור דרבנן גם התב"ש מודה להש"ך דמותר לאחרים והיכא דהפקירו אסור גם לאחרים לזכות בו וע"ש מ"ש בד' נו"ב חא"ח סי' כ' ומהריט"א ובהא דחמב"פ ולענד"נ כמ"ש וכיון דלשי' כמ"פ כל איסור הטלת מום בזה"ז רק דרבנן ובפרט אם יצוה הכהן המקבל לעכו"ם להטיל בו מום אחר זהו לכ"ע דרבנן כמ"ש גם רו"מ ולכן נ"ל להתיר באופן זה שיצוה הכהן המקבל לעכו"ם להטיל בו מום. ענ"ד תשובתי. ולענין או"ב כבר נתבאר דכמ"פ חולקים על בה"ג ולכן שומעין להקל וע' בב"ש א"ע סי' ה' סוסקי"ז דנראה ג"כ מדבריו דרק להשוחט או למי שנשחט בשבילו אסור. ומ"ש בשפ"ד כאן סק"ג ע"ד התב"ש בדין שחטו שניהם כאחד וגמר א' קודם יעוין בל"א חולין פ"ב ע"א שהשיג ע"ד השפ"ד בזה:
ו
סעי' ו' ואם הוא באחד וכו'. מבואר מזה דאם ישחוט השני ביום א' של יו"ט מותר וכ"ה להדיא ברמב"ם ודלא כפמ"ג בפתיחה להל' יו"ט ח"ב אות י"ז וע' בשעה"מ פ"א מהל' יו"ט הכ"ד וע' בשו"ת ב"ש חא"ח סי' ק"ד ובשו"ת דע"ח סי' י"ג בשם הג' מהרש"ק ז"ל בזה:
ז
ואם לא הודיעו שוחט וכו'. ע' בט"ז סי' שט"ז סק"ו והשמטות של הט"ז בזה ותב"ש כאן סקי"ב וע' שבו"י ח"ב סי' ס"ט וגא"י חיו"ד סי' קי"ח וע' בש"ך סי' ש"מ סקכ"ח שאין הבנה לדבריו וע' בב"ח שם שהעתיק לשון הרמב"ן לנכון אבל מ"ש הב"ח עליו נ"ל דט"ס יש שם וקאי אהא דאינו סומך בקריעה ע"מ שלא הודיעו המוכר וע"ז תי' משום דלאו כ"ע ידעי דיני קריעה וע"ז נ"ל דאם מכר אב ובנו דיש פלוגתא אם שייך בזה או"ב או באופן אחר שי"ב ספיקא דפלוגתא לפמ"ש התוס' ב"מ ט"ו ע"ב ד"ה ונתן דבמקום פלוגתא לאו כ"ע ד"ג ועמ"ש בחיבורי לחו"מ סי' קע"ו סי"ב מכ"ד בזה א"כ שוב אינו יכול לסמוך על מה שלא הודיעו גם גבי או"ב:
ח
בתב"ש סקט"ז הוכיח מנדה נ"ז דהולכין אחר רוב ימים ועמש"ל בפתיחה להל' טרפות אות ל"ד בזה:
ט
ואם מכר א' לחתן וכו' ע' בבכ"ש לכריתות ט"ו אם הלוקח מחויב להודיע למוכר שקונה לצורך חתן.
י
רק זכות שבידו וכו'. בט"ז סק"ח רצה ללמוד מזה דין אם נשבע שלא ישחוט בהמתו ומכרה אם הלוקח יכול לשחטה ודחה מהא דיו"ד סי' ר"ל ולא הבנתי ראייתו משם דהתם אף שנשבע שלא למכור ועבר ומכר ס"ל דדיעבד לא נתבטל המקח ואין שם שום חיוב על הלוקח ע"י שבועתו זאת שלא נשבע רק שלא ימכור והרי כבר עבר ומכר אבל כאן שנשבע שלא ישחטנה י"ל מה מכר ראשון וכו' וגם הלוקח אינו רשאי לשחטה אבל מ"מ צדקו ד' הט"ז דבדבר המוטל רק על גוף האדם כמו שבועה ליש כלל דין מה מכר ראשון וכו' וכמבואר בתשו' הרשב"א שהובא בחו"מ סי' קנ"ד סי"ט בהג"ה וענה"מ שם סקכ"א ומוכח מזה דגם בנוגע נגד חבירו להפקיע זכותו הדין כן וזהו היפוך ד' הט"ז וע' נו"ב מ"ק חו"מ פי' ל"א באמצע התשו' דאם נשבע שלא יתבע לחבירו החוב ומכר שט"ח לאחר דיוכל חבירו לתבעו וגם י"ל דאינו עובר כלל במכירת החוב על השבועה ולא הביא מד' הט"ז דהכא ולא מתשו' הרשב"א הנ"ל כלל והנה הט"ז בחו"מ סי' ק"ג ס"י הבין מהתוס' ב"מ דהיכא דהוי על המוכר איזה חיוב מתקנתא דרבנן ל"ש דין מה מכר ראשון וכו' וכבר הבאתי בחיבורי לחו"מ סי' קע"ה סי"ט סתירה מזבחים ע"ה ע"ב דלשי' הרמב"ן ורא"ש כל איסור שוקל בליטרא רק מדרבנן ואח"ז מצאתי בירושלמי פ"ב דמ"ק ה"ג דמוכח כדעתם והוכחתי דכונת תוס' רק היכי דהוי מצד הישר והטוב וגם מכאן מוכח כן דהוי ג"כ רק זכות דרבנן:
יא
זריז ונשכר בתב"ש סקכ"ו השיג ע"ד הש"ך דל"ש לומר זריז ונשכר היכא דאסור לכתחלה והראוני בירושלמי רפ"ג דקידושין זריז ונשכר וכו' אלא שנהג מנהג רמאות ואני מצאתי באשכול פאו"ב סוסי' ל"ז שכ' להדיא כהש"ך ע"ש:
יב
סעי' ח' צבי שבא על העז וכו' ע' כרתי סק"ט מהא דבכורות ח' דאין בהמה וחי' מתעברין זמ"ז וב' דהוי רק ע"פ רוב וע' בנח"א שבאשכול הל' סימני בחו"ע סי' כ"ב בזה שהוכיח להיפוך וע' תב"ש סק"ל וסקל"ב:
יג
בט"ז סקי"א כ' דפטור אבל אסור משמע כדאי' בפטורי שבת וצ"ע דד"ז הוא מחלוקת הראשונים דבמרדכי פ"א דתענית ופ"ב דפסחים מבואר דדוקא פטורי דשבת אבל בשאר איסורים פטור ומותר ושי' רמב"ם אינו כן כמ"ש במש"ז סי' ס"ד סק"א וכ"ה בהגמ"ר סופ"א דעירובין וכ"ה בכ"מ פ"ג מבימ"ק הי"ט ובסמ"ע סי' שפ"ח סקי"ב והראני בני הרב החריף מ' צבי נ"י בראב"ד פ"א מבימ"ק ה"ה מפורש ג"כ כן וצע"ק על הט"ז א"ע סי' ה' סק"ו שדחה ד' הה"מ ולפי דבריו מ"ש הרמב"ן שם דפטור היינו פטור ומותר וזהו היפוך מ"ש כאן וע' בפר"ח א"ח סי' תרי"ב סק"ז שהביא ג"כ ד' מרדכי פ"ח דתענית הנ"ל והוכיח להיפוך ושכ"ה ד' רמב"ם ע"ש וכ"ה בתוס' חולין קי"ד ע"א ד"ה המבשל ותוס' סנהדרין נ"ט ע"א ד"ה ליכא וע' בשו"ת שאג"א סי' פ"ד שהביא ג"כ ד' מרדכי והוכיח דשי' רמב"ם ורשב"א ור"ן וריטב"א להיפוך ע"ש. ומצאתי קצת מהל' בסי"מ אבל לא הביא רוב מקומות ם הנ"ל:
יד
היתה בת הצבי' וכו' בש"ך סקי"ז האריך בסתירת ד' רמב"ם וע' בש"ג פ"ג דע"ז ג"כ בזה וע' סקמ"ח שהביא מהמלחמות וריטב"א שכ' כהעט"ז וב"ח וביארו ד' הש"ס לשיטתם וע' בל"א חולין ע"ט שם ג"כ בזה:
טו
סע' ט' לפיכך חש"ו וכו' בט"ז סקי"ג כ' דה"ה בגדול שא"י ה"ש ועמש"ל סי' א' סקט"ו מכ"ד בזה וכעת ראיתי בעקרי הד"ט סי' א' אות ל"ט שהביא בשם תשו' חק"ל שדחה ג"כ ד' הט"ז וע' תשו' שברא"פ סי' ב' מ"ש ג"כ בזה וע' בס' ב"א ח"א חדר ל"ז מ"ש בזה מד' רש"י חולין י"ב וע"ע בשפ"ד סי' כ"ד סוסקי"ג בשם כנה"ג דמוכח דס"ל דלא כהט"ז והשפ"ד השיג עליו:
טז
סעי' י"א אינו נאמן וכו' בט"ז כ' דהיכא דשייך להשביח גם בשעת מכירה אינו נאמן ובש"ך תלי לה במחלוקת הראשונים וע"ע בש"ך סי' קכ"ז סוסק"כ מב"ד בזה וע' בשו"ת שברא"פ סי' ל"ח באורך שהביא בקיאות רב מכ"ד בזה וע"ע במג"א סי' תס"ז סק"ד ובח"י שם סק"ה בזה שרמז למ"ש במנ"י כלל נ"ט סק"ז ג"כ בזה וע"ע בפמ"ג א"ח סי' תנ"ג בא"א סק"ט בזה. ובעיקר דין עכו"ם מסל"ת אם נאמן להחמיר יעוין בט"ז סי' קכ"ב סוסק"ד שכ' בפשי' דנאמן להחמיר ובמנ"י כלל נ"ט סק"ז תמה מהך דהכא אבל לפמ"ש בנו"ב מ"ת חא"ע סי' י"ח דהט"ז לא קאמר רק איכא דליכא חזה"ת להיפוך דאתרע ע"י הקדרה ע"ש א"כ לק"מ דהכא רוב בהמות אינם או"ב והרוב מסייע להקל וע' בט"ז לקמן סי' שצ"ז סק"א שהביא בעצמו בשם תשו' הא"ז דאין עכו"ם מסל"ת נאמן להחמיר בכל איסורי תורה וי"ל דהיינו נמי בדאיכא חזה"ת וע' בתשו' ב"י שהובא בקו"ע שבאה"ע סוסי' י"ז סי' קנ"ז שהביא בזה מחלוקת מהר"ם ורשב"א וע"ש סי' קס"א עוד בזה ומצאתי בתשו' מהרי"ל סי' ל"ח שכ' בנידון דידי' וז"ל ועכו"ם לא מהימן מסל"ת להחמיר היכי דאיכא למתלי בשום אמתלא דלהשביח מקחו אמר כן וה"נ י"ל שהוצרך לומר כן לשום אונס שאירעו פן יפסיד שכרו וכו' עכ"ל ומוכח דאם ליכא למתלי מידי נאמן להחמיר אבל בש"ך סי' קכ"ז סק"כ הנ"ל רמז לתשו' מהרי"ל הנ"ל וכ' דלאו דוקא וע' בב"ש א"ע סי' ז' סק"ו בזה ובש"ך סי' ר"א סקי"ט אבל מצאתי בשו"ת מהר"י מברונא סי' כ"ז שפסק דעכו"ם מסל"ת נאמן להחמיר אבל לדינא קיי"ל דאינו נאמן וע' בש"ך סי' שי"ג סק"ד ובחמ"ח א"ע סי' י"ז סקע"ד וכה ראיתי בשו"ת שו"מ מ"ק ח"א סי' ש"א שהאריך בענין נאמנות עכו"ם בשעת מכירה היכי דשייך להשביח ובכמה דברים קדמו בשו"ת רא"פ הנ"ל ומ"ש שם ליישב ד' תוס' ורא"ש בכורות כ"א ממה שהקשה בפסקי מהרא"י סי' ק"ל ומהריט"ץ וראנ"ח ומהריט"א פ"ג דבכורות אות כ"ט דהתם מיירי שאמר בשעת מכירה הוא תמוה דדוקא להחמיר נאמן בשעת מכירה דאי בעי לא מכר וכמ"ש הרשב"א והובא בש"ך כאן סקכ"ג אבל להתיר אמאי יהי' נאמן בשעת מכירה ובפרט מ"ש דגם בלא מסל"ת נאמן בכה"ג הוא תמוה מאוד וכדמוכח מתשו' הרשב"א שהובא בסוסי' ט"ו וכמ"ד ובזה נדחה כל בנינו שם ע"ש ותבין:
יז
אי מהימן לי' אסור ע' תשו' רע"א סי' פ"ח שהעיר בדברי רשב"א שממנו מקור ד"ז והובא גם במל"מ פכ"ד מאישות הי"ז שזה סותר למ"ש בתשו' המיוחסות ותשו' מהרי"ק שהובא באה"ע סי' קט"ו ס"ז בהג"ה דבעי' דוקא שיהי' נאמן אצלו בכל דבר ולא סגי אי מהימן לי' בד"ז בלבד ובעכו"ם ל"ש זה ויעי"ש עוד סי' ק' מ"ש הב"מ בזה ומ"ש רע"א בסי' ק"א שם בזה ובסוסי' פ"ח הנ"ל רמז גם לתשו' מהרי"ט חא"ע סי' א' שהבאתי לעיל סי' א' סוס"ק ע"ג ומסיק דקשה להקל בזה דשמא הרשב"א לא סמך על טעם זה לבד דצריך שיהא מאמינו בכל דבר ע"ש באורך והמעיין בתשו' מהרי"ט שם ימצא דגם בתשו' מהריב"ל ח"ב סי' ו' כ' דכל הפוסקים נראה דלא ס"ל כסברת הרשב"א שבתשו' המיוחסות הנ"ל ע"ש אבל בתשו' רמ"א סי' י"ב מבואר שצירף שי' מהרי"ק להקל וכ"ה בתשו' צ"צ סוסי' ע"ט ועבשו"ת ב"ש חיו"ד סי' קי"ב שהעיר ג"כ בתמי' הנ"ל על סתימת הרמ"א כאן שסותר למ"ש באה"ע דהמעיין בתשו' הרשב"א שממנו מקור ד"ז ימצא שלמד דין זה רק מדין דשב"ע בקידושין ס"ו ע"ש שהאריך בזה וברוב דבריו כבר קדמו בתשו' רע"א הנ"ל וע' באשכול סוסי' ל"ז שפסק ג"כ בפשי' דאם העכו"ם מהימן לי' אסור ומ"מ היכי דאיכא עוד סניפין להקל או באיסור דרבנן יש לצרף ד' מהרי"ק ורמ"א הנ"ל גם במהימן לי' או לא מהימן לי' בכל דבר וע' בט"ז סי' קכ"ב סוסק"ד שכ' בפשי' דאי מהימן לי' העכו"ם גם באינו מסל"ת נאמן והוא סותר למ"ש בעצמו בסוסי' מ"ח סקי"ט דגם במהימן לי' דוקא במסל"ת אסור וכבר העיר בזה המנ"י כלל נ"ט סק"ז הנ"ל ובתשו' הרשב"א ח"א סוסי' קי"ח מפורש כדעת הט"ז דסי' קכ"ב הנ"ל דגם במתכוין להעיד אי מהימן לי' אסור ע"ש וכמ"ש המנ"י שם וע' בסהי"ש הגדול לר"ת סי' ק"א שפסק דגם במהימן לי' כבי תרי ליכא חשש רק היכי דשתק לדברי העד דאיכא תרתי שתיקה והאמנה כבי תרי וע' הגהת רב"פ לא"ע סי' קע"ח:
יח
סעי' י"ב נכבשינהו דניידי ע' תב"ש סקמ"ז שהעלה דלשי' הב"י ס"ל דהכא דהוי רק איסור ליומו או משום דאין איסור בגופו רק לשחיטה יש להקל טפי ואני מצאתי בשו"ת אבקת רוכל להב"י סי' שהביא בשם מהר"י אלגזי שתי' הסתירה מסי' ק"י משום דהכא לא הוי איסור בגופו והב"י דחה דגם כאן הוי איסור בגופו והוא תי' דכיון דבדיעבד מותר באכילה ואין איסורו אלא לשחוט לכן יש להקל טפי וזהו כתי' ב' של החו"י וע' בפר"ח סקכ"ב שהוכיח מלשון בה"ג דכאן א"צ שינודו כולם וע' בב"מ סוסי' ק"י ג"כ בזה וע' בחי' מהר"ל מפראג על הטור סי' ק"י שתי' ג"כ דבאו"ב מקילין משום דהוי רק איסור לזמן כ"ה בתפ"ש על הרא"ש ופ' במעיי"ט שם אות ל"ב מ"ש בזה אבל בפיטור ה"ש ח"ג בסופו הביא ג"כ ד' הגאון ותמה מש"ס ר"פ כל הזבחים דגזרי' שמא יקח מהקבוע ותי' דחולין מקדשים לא גמרי' מוכח דס"ל דשניהם שוים ומ"מ בדעת רא"ש וטור י"ל כמ"ש האחרונים הנ"ל:
יט
דכל דפריש וכו' ע' במל"מ פ"ז ממעילה ותשו' שברא"פ סוסי' ב' ועמש"ל סי' ט"ו סקכ"ז וע' תשו' ב"א יו"ד סי' ע' בדין נתערבו כמה עגלים ואח"כ שחט אמו של עגל א' ופלפל בדיני ברירה ובד' תוס' תמורה ל' שהביא החו"י ופסק להחמיר וע' בשו"ת אמרי אש סי' י"א בדין אם כבר נשחטו הרוב מהעדר קודם שנודע להם שד"ז אסור דבהפ"מ יש לצדד להתיר לשחוט כמה מהם עוד ביום א' משום ס"ס ופלפל שם בדין ס"ם בדשיל"מ ובד' הש"ך סי' ק"י סקנ"ו ונראה מדבריו דגם בלא נשחט רובן רק קצת מהם יש להקל וע' בשו"ת שם ארי' להרב אבד"ק זסלב סי' ב' במה ששוחטין הרבה כבשים ושכיח שי"ב או"ב דיש להקל דבטל ברוב ע"ש באורך ועמש"ל סוסי' י"א דבכה"ג דשכיח הו"ל כנודע וע' בשו"ת בש"ר בכס"ד סי' א' שהעיר דבדבר שאין האיסור על החפץ רק על האדם ל"ש בי' דין דשיל"מ ועפ"ז העיר ח"א דגם לענין או"ב י"ל כן וע' בשו"ת ד"ח ח"ב יו"ד סי' כ"א בדין קנו עדר צאן מגוי א' ביחד והעדר גדל כמה שנים ונקבצו אבות ובנים ומסתמא גם עתה בעת שחיטתם ניחוש שמא או"ב הן והשיב דכיון דמה"ת בטל ברוב ורק מדרבנן יש לתלות דמסתמא במשך זמן כזה כמה מהן מתו ונטרפו ותלינן דזה נפל ולכן יש להקל לשחטן כל זמן שלא נודע בבירור ע"ש: