אור ברסלב

דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון

סימן טו

סימן יד

א

סעי' א' אפרוח כל זמן וכו'. בפר"ח סי' פ"ו סקכ"א האריך בזה בד' סה"ת ורשב"א אי הוי מה"ת וע' בפר"ת סק"א שדחה כל ד' הפר"ח ומסיק דהוי רק מדרבנן בין נגמרה צורתו או לא וע' בכנפ"י דמסיק דבתחלת ריקומו הוי רק מדרבנן אבל בנגמר צורתו הוי מה"ת וע' בתב"ש סק"א באורך ומ"ש שם בהא דביצה ו' והעלה דמאיסור דרבנן לאיסור אחר דרבנן לא אמרי' מיגו דאיתקן להא וכו' דאפשר דאיסור זה חמור טפי מאיסור אחר יעוין כה"ג בתוס' פסחים י"ד ע"ב ד"ה התם פסול וכו' וע' בל"ש חי' דינים ס"ק קמ"ח מ"ש מהא דפסחים שם ובזה י"ל שי' הסוברים דחמץ הוי דשיל"מ אף דאסור לאחה"פ ותמה הר"ן דהא גם דין דשיל"מ רק מדרבנן ולפמ"ש ניחא וכן יש לדון עפ"ז בכמה מקומות וע"ע ביא"פ סי' צ"ב מ"ש ע"ד התב"ש בס"ק זה בכמה דברים:

ב

בט"ז הביא ד' הר"ן ורא"ש מהא דמשנת ראב"י קב ונקי ובר"ן פא"ט ורא"ש פ"א דביצה סיימו דגם בברייתא הוי כן כדמוכח ביבמות ל"ז ודף ס' וכ"ה ברא"ש הלק"ט ה"ל טומאה סי' ז' ובתוס' שבח קכ"ה פ"א ועוד בכ"ה ודלא כהכ"מ סופ"ב מביהב"ח שכ' דבברייתא אינו כן וע' תשו' ח"צ סי' י' שתמה על הכ"מ וע"ש בהגהות הרב מלבוב ז"ל ולא הביאו מכאן אבל מצאתי בעיטור חלק ה' בסופו שהביא ג"כ קו' הנ"ל וכ' דמסתברא לן דלא אמרי' קב ונקי אלא במשנה ולא בברייתא וכ"ה בתה"א בית ב' שער ד' וכ' דבברייתא יש מקומות דלא קיי"ל כראב"י ומצאתי בא"ז הל' תפלה סי' ק"ח שצידד ג"כ דדוקא במשנה והביא מיבמות ל"ז הנ"ל דמוכח דגם בברייתא ובסוף דבריו נראה דמ"מ ס"ל דדוקא במשנה וד' עיטור ורשב"א וא"ז הנ"ל נעלמו מכל האחרונים וע' בכ"מ פ"א משמטה דנגד רבים אין הלכה כראב"י ומכאן מוכח להיפוך וע' במג"ש ליבמות שהוכיח ג"כ דגם נגד רבים הוי כן וע' נדרים כ"ג ע"ב ורא"ש שם ותוי"ט פ"ח דעירובין מ"י בזה וע' תויה"ך ליומא פ"ו ופמ"ג א"ח סי' תר"ז במש"ז סק"א שלא הביאו מכל הנ"ל. ומה שהקשה והט"ז כאן מאי אולמי' דהאי כללא וכו' הראני בני הרב מו"ה יצחק ני' דברי התוס' קידושין ס"ב ע"ב ד"ה ואמר בסוה"ד שכ' דכיון דר"נ דהלכתא כוותי' בדינא לגבי ר"ה סובר דלא כראב"י דחינן לכללא דמשנת ראב"י קב ונקי וגם בתוס' ב"ב ל"ח ע"א ד"ה ומ"ש כ' ג"כ כה"ג בהא דהלכה כרשב"ג ובמשנתינו ויפה הביא. וע' תשו' פמ"א ח"ב סוסי' קי"ט באורך בדד הר"ן ורא"ש הנ"ל וגם הוא לא הביא מכל הנ"ל

ג

בהג"א פי"א דביצה בשם ר' יואל פסק דכל עופות שלא גדלו כנפיהם דהיינו נוצה הגדולה מעל גופו אסור משום שקץ ובט"ז כ' דהיינו שיעורא דראב"י ואנן לא קיי"ל כן ובפר"ח הביא מהירושלמי שם דמפורש כן ואני מצאתי בא"ז הל' טריפות סי' תל"ד שממנו מקור הדין שהביא בעצמו מהירושלמי וז"ל נמרטו כנפי' כשרה ר"י אומר נטלה הנוצה פסולה פירש"י כנפים היינו נוצה גדולה שעל כל גופה נוצה היא הדקה הסמוכה לבשר שא"ל קנים מכאן אמר ר"י כל עופות משום שרץ כל זמן שלא גדלה עליהם הנוצה הגדולה שעל כל גופה דאמר בפ"ק דביצה בירושלמי גוזל שנולד ביו"ט מותר שמתיר עצמו בשחיטה ופריך לא כן תני ביצים שריקמו וגוזלות שלא העלו כנפים אסורים משום שקץ ואין לוקין משום נבלה ואר"ח ואפי' שחטן פי' וקשיא דאמרת שמתיר עצמו בשחיטה והא שקץ הוא שעדיין לא העלה כנפים אר"ב תיפתר באינון דנפקין וכנפיהון עליהון וכו' עכ"ל ומבואר דהא שהביא מנמרטו כנפי' הוא כדי ללמוד מפירש"י דכנפי' הוא הנוצה הגדולה וכיון דהירושלמי נקט שלא העלו כנפים היינו הנוצה הגדולה דוקא שיש להם קנים וכ"ה בא"ז הל' יו"ט סי' של"ב ע"ש אבל נוצה הקטנה אינו מעלה ולא מוריד ולא זכיתי להבין ד' תה"ד סי' קס"א שדקדק מהא"ז מדאייתי ד' ר' יהודא ומפרש מהו הנוצה משמע דס"ל דהלכה כר"י בדין נטלה הנוצה ורמזו אליו הב"י סי' נ"ט ויש"ש פא"ט סי' ק"ט בקיצור ובתה"ד מבואר כמ"ש והוא תמוה לענ"ד דכונת הא"ז הוא רק ללמוד בזה דין עופות שלא גדלו עדיין הנוצות מהו הפוסל בהן וכמ"ש ומבואר מד' הירושלמי והא"ז דדין ביצים שריקמו דהיינו כל זמן שלא יצאו לאויר העולם וגוזלות שלא העלו כנפים תרוייהו מחד טעמא אסורים והא דנקט בירו' משום שקץ היינו נמי טעמא דש"ס דילן דיליף מלכל השרץ השורץ על הארץ דבסוף פ' שמיני סיים עלה לא תאכלום כי שקץ הם וגם בא"ז נקט בתחלה משום שרץ וכ"ה באו"ה כלל נ"ה דין א' וז"ל שנינו עוף שנמרטו כל הנוצות הגדולות שלו אפי' שעל כל גופו כשר רי"א אם נטלה הנוצה וכו' אסור רבינו יואל אוסר כל עוף משום תשרץ השורץ כל זמן שלא גדלה עליו נוצה גדולה שעל כל גופו עכ"ל הרי דהוי בכלל שרץ וע' בסה"ת ותה"א שהובאו גם בפר"ח ותב"ש שרמזתי לעיל סק"א ואולם לענ"ד נראה לפרש ד' הירו' בענין אחר והוא לפמ"ש הרשב"א שם בית ב' שער ד' וז"ל מדאסמכו אפרוח של ביצה טהורה לשרץ השורץ על הארץ ולא אסמכוה אקרא דשרץ העוף דדמי לי' טפי אלא שאין לוקין משום שרץ העוף עד שיצא לאויר העולם כעף המעופף על הארץ עכ"ל ושנה ושילש דבריו במשה"ב שם והנה הרמב"ן עה"ת פ' ויקרא כ' להשיג עמ"ש רש"י בכנפיו עם כנפיו א"צ למרוט כנפי נוצתו וכ' הרמב"ן וז"ל ואין כנפיו נוצה אבל הוא בכלל כנפים שכ' כל צפור כל כנף יפרוש כנפיו לסימן ונוצה הוא השער אשר על גוף העוף כענין שכתוב הנשר הגדול גדול הכנפים ארך האבר מלא הנוצה וכן שנינו הכנפים והנוצה טמאות ומטמאות ומצטרפין לצערו פרט לחרטום ולצפרנים לכנפים ולנוצה עכ"ל וע"ש ברא"מ ומבואר דס"ל דגם בלשון חז"ל סתם כנפים הם האגפים שפורחות בתן ובאמת שמצינו כן בשבת מ"ט מה יונה כנפיה מגינות עלי' ובתוס' בשם מד"ר שפורחת באחת וכו' ובחולין נ"ט ע"א וכנפים חופין את רובו ועוד בכ"ד וע' דניאל ז' פסוק ד' מריטו גפי' ורש"י שם וע' תרגום פ' נח כל כנף כל דפרח וע' במו"נ ח"א פמ"ג ופמ"ט בשיתוף שם כנף ונהי דבהא דנמרטו כנפי' כל הנוצות במשמע וכדאי' שם נ"ז ע"ב בעובדא דתרנגולת דר"ש בן חלפתא שניטלה נוצה שלה וכו' וגידלה כנפים האחרונים יותר מן הראשונים וכו' וכ"מ במד"ר שמות פ"ב מה הסנה וכו' וכשהוא יוצא כנפיו מתמרטות וכו' מ"מ נוכל לפרש ג"כ דקאי בסתמא על כנפים ממש וע' בר"מ בפיה"מ פ"א דטהרות מ"ב ותוי"ט שם וז"ל ירצה באמרו פה כנפים הנוצה הדקה מאוד אשר יהיה בכנפים וכו' ובפ"ג דחולין במשנה דנמרטו כנפיה כ' וז"ל נמרטו כנפי' ידוע ונוצה היא העור שעל הזפק עם הנוצה שלו וע' זבחים ס"ד ומלשונו נראה דגם הכא הכונה נמרטו כנפי' ממש אלא דאין חילוק לדינא וגם בכל הגוף הדין כן גם י"ל דרש"י פי' שם כן משום דנקט במשנה שם מקודם נשברו גפי' וכו' ובע"כ דכנפי' אינו גפי' ע"ש ותבין וז"ל הכלבו סי' ק"א שהובא בב"י סי' נ"ט וכ' הר"ז דה"ה בעוף שנמרטו כנפי' כלומר שנטלה נוצת הכנפים א"נ אפי' נוצות כל הגוף בין הנוצה הגדולה בין הנוצה הקטנה וכו' ע"ש הרי דביאר תחלה בנוצות הכנפים ממש וכן נראה מהתוס' שבת ק"ח ע"א ד"ה ואי וכו' הא אפי' נוצה שבכנפים מרבה קרא וכו' מוכח דס"ל כהרמב"ן הנ"ל וא"כ מה"ט קאמר הירושלמי דכל זמן שלא העלה כנפים דהיינו כנפים ממש שהם נוצות האגפים הוי בכלל שרץ השורץ על הארץ כיון דעדיין אינו ראוי להיות עוף מעופף דמי ללא יצא לאויר העולם דנקט ברישא דברייתא וכמ"ש הרשב"א הנ"ל ולא תליא הכא בנוצות שעל שאר הגוף כלל רק בנוצות שעל האגפים שיהי' ראוי להיות עוף מעופף וכל זמן שלא הגיעו לידי כך הוי בכלל שרץ הארץ כנלפענ"ד נכון בביאור ד' הירושלמי עפ"י ד' רמב"ם ורמב"ן ותוס' ורשב"א הנ"ל. והא"ז שלא פי' כן היינו משום דאזיל לפירש"י דסתם כנפים היינו נוצות שעל כל הגוף וכמ"ש גם רש"י פ' ויקרא ובשבת ק"ח הנ"ל אבל לשי' כל הפוסקים הנ"ל נ"ל כמ"ש. וע' בירושלמי פ"א דמגלה הי"א מירטום פשט ר"ל וכו' כל כנף פרט למירטום ובפ"מ פי' עוף הממורט ראשי הכנף שלו אבל בק"ע שם ובמ"כ על המד"ר פ' נח פל"ב פי' דקאי על הנוצות ותליא ג"כ בהנ"ל. וע' שבת ע"ד ע"ב התולש את הכנף והקומטו והמורטו ופרש"י נוצה גדולה מן כנף העוף וכו' וע"ש עוד ברש"י ד"ה והמורטו דמפורש דקאי על הכנף ממש וע' רש"י מעילה י"ד ע"א ד"ה אפרוחין וכו' ואפרוחין שצריכין לאמן שעדיין לא גדלה נוצתן ואינן יכולין לפרוח וכו' עכ"ל הרי דנקט שלא גדלה נוצתן והיינו הכנפים שא"י לפרוח:

ד

והנה הב"ח הביא ד' הג"א הנ"ל וכ' עלה דנראה דהאיסור משום בל תשקצו שהרי אין העולם אוכלים אותם משום מיאוס כל זמן שלא גדלו כנפים שלהם וזהו דנקט בהג"א משום שקץ ע"ש ונמשכו אחריו כל האחרוני' וע' בד"ק שצידד עפ"ז במי שאינו מאו לו או שכבר הביאו לפניו מבושל ואינו מכיר שלא הי' עליו נוצות דיש להקל ואח"ז פקפק בזה ובגה"ק תמה במ"ש בדין מי שאינו מאוס לו ונעלם ממנו שכבר נחלקו בזה הפר"ח וכנה"ג רסי' פ"ד ודעת הפר"ח שם סק"ב דבכה"ג שרוב ב"א אין אוכלים אותו משום מיאוס מי שאינו מאוס לו מותר לאכלו וע' במש"ז שם סק"ב אבל בשפ"ד סק"ג בשם כנה"ג פסק דאסור אבל המעיין בפר"ח שם ובסוסי' קט"ז ימצא דמודה דבכל הנהו מילי דאסרו חז"ל משום מיאוס לכ"ע אסירי ובטלה דעתו אצל כל אדם ובאמת שכן מוכח מהירושלמי הנ"ל לפי הבנת הב"ח דאל"כ מה פריך למ"ד גוזל שנולד ביו"ט מותר דלמא היינו למי שאינו מאוס לו ובע"כ דליתא אבל בעניי לא זכיתי להבין מדוע נאסר בלא נוצות בלא עלו בתחלת לידתן טפי מבנמרטו הנוצות אחר שכבר עלו עליהם פעם א' ובאמת שראיתי ביש"ש פא"ט סוסי' ק"ט דמסיק דנמרטו הנוצות בכל ענין כשר אם לא שדעתו קצה עליו עכ"ל ואי נימא דהתם דוקא שכבר הי' לו נוצות ונמרטו אינו מאוס לכל ולכן תלוי במי שדעתו קצה עליו אבל הכא מאוס לכל העולם אכתי תיקשי דהא גם בעלו עליו הנוצות ביציאתו לעולם הרי אחר שחיטה מיד מורטין הנוצות ומבשלין ואוכלים אותו כך וכמ"פ אין האוכל רואה אותו כלל קודם שחיטה ומנין יודע אם כבר העלה נוצות או לא שיהי' מאות עליו ומלשון או"ה שהבאתי בס"ק הקודם שהביא דין הנ"ל על דין נמרטו הנוצות דבשר משמע דס"ל דבכל עוף שנמרטו נוצותיו נהי דכשר מ"מ אסירי לשי' ר"י משום שרץ וצ"ע ואולי נקט או"ה הכי לפי שמשם נלמד דהנוצה הגדולה הוי כנפי' וכמש"ל בכונת הא"ז ואף דהרא"ש פ"א דביצה סי' ז' כ' בטעמי' דראב"י דאסור לפי שלא נפתחו עיניו משום כל השרץ וכו' לפי שהוא נמאס לאכול וגם בכלבו סי' ק"א דפסק כת"ק כ' וז"ל אפרוח שנולד אע"פ שלא נפתחו עיניו מותר וכו' למי שאינו מאוס לו עכ"ל מלבד דיש לחלק דגבי לא נפתחו עיניו החוש מעיד שהוא נמאס בעיני הרואה משא"כ בלא העלה כנפים ועוד דהא ת"ק פליג באמת על ראב"י ומחיר וא"כ י"ל דה"נ בזה אבל יש לפקפק בזה אבל באמת מד' כל הפוסקים שהתירו בסתם בנמרטו הנוצות ל"נ כהיש"ש וגם הוא תמוה איך יחלקו ת"ק וראב"י במציאות אם הוא מאוס או לא וכיוצא בזה מצינו בירושלמי פ"ג דתרומות ה"א בהא דתורם קישות ונמצאת מרה דפריך דבר שאפשר לעמוד עליו חכמים חלוקים עליו וכו' וע"ש בפ"מ וע"ע בירושלמי פ"א דחלה ורמב"ן חולין רפא"ט בזה וגם דאם טעמי' דראב"י משום מיאוס הו"ל להביא קרא דלא תשקצו וכדאי' במכות ט"ז ואמאי מייתי מכל השרץ השורץ וכ"נ להדיא מד' סה"ת סי' ל"ג ותה"א להרשב"א הנ"ל ובפרט בהא דלא גדלו כנפיו כבר כתבתי דקשה דא"כ גם בהעלה פעם א' כנפים ונשרו יהי' אסור מה"ט ועוד דהא הרא"ש באמת השמיט דין דלא העלה כנפים ולא ס"ל כן ועוד הרי בירוש' מייתי לביצים שריקמו וגוזל שלא העלה כנפים תרוייהו מחד טעמא וכמש"ל ואסמכוה אקרא דכל השרץ וא"כ אין הטעם משום מיאוס והא דאי' בשבת ק"ח דעור העוף כיון דאית בי' פירצי פירצי מאוס הרי התם בכל עור שיש עליו נוצות מיירי ובע"כ דהוי ס"ד הכי לפסלו לגבוה לבד וגם בזה קמ"ל דכשר ולכן נראה דגם לשי' הא"ז בשם ר"י אין הטעם משום מיאוס אלא דהוי בכלל שרץ מאסמכתא בעלמא דלא מקרי עדיין עוף כנף כיון דאין עליו כנפי' שהם נוצות שי"ל קנים לשי' רש"י ומכ"ש לפמש"ל דהכונה כנפים ממש ודאי ניחא. וע' בשו"ת ספ"י סי' מ"ו שהביא מרש"י חולין כ"ב ע"ב ד"ה מאימתי וכו' דביום שנולדו מאוסין הן וכו' אבל היינו ג"כ רק לגבוה דהא להדיוט מותרין באמת:

ה

וראיתי בכנפ"י שהוכיח דהירושלמי גם לרבנן אזיל דאי רק אליבא דראב"י מה פריך למאן דמתיר גוזל שנולד ביו"ט דלמא ס"ל כרבנן א"ו דגם רבנן מודו בהאי דלא גדלו כנפיו דנראה כנפל שלא נגמרו שערו וצפרניו הראוים להיות וה"נ בעופות כשלא נגמר בכנפיו כרוב עופות הנגמרים משא"כ לראב"י דאוסר כל זמן שלא נתפתחו עינו הוא בכל עוף שאינו יוצא מביצתו בפתיחת עינים לעולם ואפי' בדכלו זמנם וכבר כ' חכמי הטבע סיבות לזה ואף שהעתיק בא"ז טעמא דשקץ ומשמע דהיינו דינו דראב"י אין ראי' שהוא העתיק לשון הירושלמי ושם אמר ג"כ דין ריקום ולא דקדקו כ"כ בטעמא ומסיק דיש להחמיר בזה אבל אם שהה ז' ימים אין להחמיר ביום ח' מלידתם דאלו הי' נפל לא הי' חי שהרי חיותו זוטר משאר ב"ח ע"ש והמעיין בלשון הירו' וא"ז ואו"ה ימצא שכל דבריו דחוים ואם האיסור משום דדמי לנפל רק דאינו לוקה הול"ל אסור ואינו לוקה משום נבלה ומ"ש מד' סה"ת הרי הרשב"א דחהו באמת וע' בפר"ח סי' פ"ו ותב"ש סק"א הנ"ל באורך בזה וגם כיון דעכ"פ אסרוהו משום אסמכתא דשרץ מה מועיל אם עברו ח' ימים שיצא מחשש נפל הרי מ"מ האיסור שהסמכוהו חז"ל לא ניתקן בזה ועתוס' מנחות כ"ה ע"א ד"ה ואימא וכו' אימא עון דמחו"ז כגון תוך ח' ימים שהותר מכללו בעופות וכו' ע"ש וע' תב"ש סוסק"א שכ' בפשי' דהיכן מצינו שיש נפל בעופות וגם מ"ש להוכיח מדלא משני דהך מ"ד ס"ל כרבנן דראב"י הגם שבשו"ק על הירו' הוכיח ג"כ כן אבל כיון דבירו' לא הובא כלל פלוגתת דראב"י ורבנן י"ל דלא שמיע להו ד"ז כלל ובגוף הדין כ' הפר"ת וז"ל שבתי וראיתי דהך דירושלמי ליכא למיחש לה משום דתלמודא דידן מסתמא פליג מדלא מייתי הך ברייתא אלא פלוגתא דחכמים וראב"י ש"מ דלא חש להך דהא הך תנא דמייתי בירושלמי פליג אדרבנן ואדראב"י דהא ראב"י דמצריך עד שיתפתחו עיניו פשי' דאפי' לא הוציא כנפיו דלא תלי אלא בפיקוח עינים ותמצא שכ' התוס' דמשכח"ל שיפתחו עיניו ביומו אבל גדילת הנוצות פשי' דמאוחרת וחזית להו לרבנן דאפי' שיעור מועט לא בעו ש"מ דהך תנא דירושלמי דלא כמאן והגם דמצינו למימר דלא פליגי רבנן וראב"י אלא ביצא בכנפיו עכ"ז סוברים הפוסקים דלאו מלתא היא אשר ע"כ אין לאסור בשלא גדלו כנפיו אלא לכתחלה אבל אם שחטו הלכה ככל הפוסקים דשרי מיד ואין לחוש לסברת ר' יואל וא"ז והג"א עכ"ל והנך רואה שדבריו הם היפוך ד' הכנפ"י שהוא סובר דפתיחת עינים קודם גדילת כנפים בטבת והכנפ"י כ' להיפוך. ועכ"פ לדינא מיקל הפר"ת בדיעבד אם כבר שחטו ולכן נלפע"ד דהגם דלכתחלה אין להקל נגד הא"ז שמקורו מהירושלמי מ"מ במקום צורך חולי אפי' שאב"ס רק שציוו הרופאים להברות גופו וכדומה אם גדלו הנוצות שעל הכנפים ודאי יש להקל לשחטן כיון דבכה"ג אין הכרח כלל מהירושלמי דפליג על ש"ס דילן ובשעה"ד יש להקל בכל גונא כדעת הפר"ת דכל שעה"ד כדיעבד דמי ובפרט אם יאכל רק הרוטב ודאי דאין חשש כלל והנלע"ד כתבתי:

ו

סעי' ב אם ידוע שכלו לו חדשיו וכו' בתב"ש הביא מהטור א"ע סי' קנ"ו דגבי כלו חדשיו דאדם דוקא כשפירש ממנה אחר טבילתה ולא בעל וכו' דמסברא ה"ה בבהמה וע' בירושלמי פ"א דביצה ה"א הגע עצמך שסיים אימתי עלה עלי' זכר וכו' דמפורש כהתב"ש וע' שו"ת רע"א סי' פ"ט ופ"ת א"ע סי' קנ"ו סק"ו שלא הביאו מזה ועשו"ת הרי"מ חא"ע סי' מ"ג מטור וב"י יו"ד סי' שפ"ד והגמיי' הל' אבל בשם רש"י ג"כ בזה וגם הוא לא הביא מהירושלמי:

ז

בתב"ש סק"ה כ' דבבהמה אינה יולדת למקוטעין והביא מתוס' בכורות כ"א ולא קיי"ל בירושלמי נגד בבלי והמעיין בירושלמי פ"א דביצה ימצא דגם הוא סובר דבבהמה איכא פלוגתא אלא דבנדה בעי למימר דריב"ל לא פליג ארב וכמ"ש בשיו"ק שם וע"ש במה"פ וע' תשו' רח"כ חיו"ד סי' י"ט שכ' ככל ד' התב"ש וגם הוא לא ראה ד' הירו' הנ"ל ומ"ש התב"ש מד' הרשב"ץ דנשתנו הטבעיים בזה"ז יעוין בתשו' ריב"ש סי' תמ"ז שדחה ד' רשב"ץ ואין ראי' להכחיש ד' חז"ל מכמה טעמים אבל התב"ש כ' דגם להרשב"ץ לא מצינו בבהמה שינוי הטבע בזה וגם בתשו' רח"כ שם כ"כ וע"ש מ"ש לדחות ראיית השואל מהרשב"ץ דבהמה ואדם שוין בזה וע"ש עוד בענין שיפורא גרם דודאי אין לדמות בהמה לאדם:

ח

במג"א סי' תצ"ח סק"ט בדין עגל שנולד ביו"ט כ' בפשי' דבזה"ז אין אנו בקיאים בכלו חדשיו כמ"ש בסי' י"ג ס"ג בהג"ה ובתב"ש סקט"ז השיג עליו אך דמ"מ כיון דבאדם בעי' ט' חדשים מיום קליטת הזרע ואין לנו הוכחה אם ע"פ רוב נקלט ביום ראשון וא"כ בבהמה לא נודע לנו זמן קליטה כלל ואעתיק מ"ש בענין זה בתשו' להרב מוה' אהרן פוקס דומ"ץ דק' בוברקא באמצע התשו' מה שנוגע לכאן וז"ל ומ"ש רו"מ דבנ"ד לא הי' ג"י לקליטה ולשי' התב"ש סי' ט"ו ליכא רובא דנקלטים ביום א' והביא משו"ת רע"א סי' צ' שהביא ראי' לזה מתוס' נדה ל"ח ע"א ד"ה שיפורא שכ' דשמא לא נקלט הזרע עד יום מחרת התשמיש ואי איכא רובא למה ניחוש לזה וגם הביא משו"ת דברי חיים חא"ע סי' צ"ה שהוכיח ג"כ כן מתוס' נזיר י"ג ע"א ד"ה והפילה ושגם הרא"ש ור"ן מודים בזה דלא נחשב רוב כיון דנשתנו הטבעיים דהיולדת לז' יולדת למקוטעין ולכ"ע לא נקלט הזרע עד יום ג' עכתו"ד ואני מצאתי ראי' ג"כ מתוס' כריתות י' ע"א ד"ה ביום וכו' שהקשו והלא ש"ז שוהה לקלוט פעמים עד ג"י וכו' ואי רוב פעמים אינו כן מה קושיא ובע"כ כהתב"ש ואולם בתשו' נ"ב מ"ק חא"ע סוסי' פ"ט כ' בפשי' דע"פ רוב נקלט הזרע בשעת תשמיש וכ"ה בפלתי סי' קצ"ו סק"ח שביאר ד' הש"ע שם דרוב זרע נקלט מיד ולכן מותר לרחוץ תוך ג"ו והשיג בזה ע"ד המג"א סי' תר"ו סק"ח וע' מהרי"ט ח"א סי' צ"ח באמצע התשו' וכפי הנראה כונתו כן ופ' בשו"ת גן המלך סי' קכ"ח שכ' ג"כ בפשי' דרובן נקלטות ביום א' אבל כ"כ רק לענין אשתהי שלא להוציאה מחז"כ אבל לא לענין יבום ע"ש וע' בברכ"י א"ע סי' ד' אות ה' מ"ש בשם מהר"י זאבי בזה וע' שו"ת יד אליהו סי' פ"ב באורך בזה וע' תשו' רע"א סי' ע"א וסי' ע"ב שנדחק בענין הבדיקה שאחר תשמיש בעסוקה בטהרות דריש נדה הא איכא משום השחתת זרע ולשי' נו"ב ופלתי לק"מ ובסד"ט שם סקמ"ז הביא בשם רש"ל ודרישה שכ' כהמג"א הנ"ל והביא ד' פלתי הנ"ל והוכיח מהרשב"א בתה"א להיפוך אבל כבר הרגיש בשו"ת רע"א סי' צ' הנ"ל בראי' זו ודחה דשא"ה שהפילה לפנינו ולאחר שנעשה בן מ' יום אין דרך להפיל ובע"כ דלא נקלט מיד והוי מיא בעלמא ולכן הפילה ע"ש ובזה נדחה ג"כ הראי' שהבאתי מתוס' כריתות הנ"ל וגם דעת הג' מליסא ז"ל שהובא בתשו' רע"א שם הוא כהפלתי הנ"ל וכ"ה בשו"ת שבסוס' נחי"ע סי' ח' ומ"ש רע"א ראי' מתוס' נדה ל"ח יעוין בס' ישו"ע ליבמות ל"ז שדחה היטב דהתם רוב הימים דם שע"י קישוי טמא ואיכא רובא להיפוך ובזה דחה גם ראיית הסד"ט ורע"א מהרשב"א הנ"ל וע"ש שהעיר ג"כ מתוס' נזיר י"ג שהביא רו"מ בשם הד"ח ובאמת שכבר קדמם בזה בשו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' שמ"ח אבל יפה דחה הישרי"ע שם דשא"ה דיש ג"כ ספק שמא מת במעי אמו וכמ"ש התוס' שם י"ב ע"ב ד"ה הפילה. ולענ"ד י"ל עוד עפמ"ש הט"ז יו"ד סי' ר"ח סק"א דגם במקום רוב לא מחית נפשי' והעיקר נראה כעין מ"ש רע"א הנ"ל לדחות הראי' מהרשב"א דשא"ה דהפילתו וה"נ בזה כיון דהפילה א' מהם מסתבר לתלות באותו שמת שלא נקלט מיד ולכן הפילתו דלא כלו חדשיו ול"ה בר קיימא וע' תשו' רשד"ם א"ע סי' ר"ח ותשו' מהרי"א הנ"ל בסופו מ"ש הרב מוהר"ע בזה מהא דבפיהק ומת ליכא רובא א"כ פשי' דל"קמ ע"ש ותבין. ומצאתי בא"ז הל' אבילות סי' תכ"ח מקור דין המבואר ביו"ד סי' שע"ד והביא בשם הרשב"א בתאומים שמת א' מהם תוך למ"ד והשני קיים וכ' דאין להתאבל על המת עד שכלו ל' יום להשני ועוי"ל דשמא לא מיחייב כלל דאפשר שהמת נפל והחי ב"ק שאותה טפה שנחלקה לשתים חלק א' של החי נקלט מיד ביום א' וכלו לו חדשיו דאע"ג שנבראים מטפה א' אין יצירתם שוה וכהא דנדה כ"ז ע"ש וזה כד' התוס' נזיר הנ"ל ומוכח לכאורה דליכא רוב דאל"כ אמאי מיקל מספק אבל היינו ג"כ כיון דמת א' מהם טפי ראוי לומר עליו שלא הי' בר קיימא וע' במהריט"א רפ"ח דבכורות אות ס' בד' תוספות נזיר הנ"ל ועיין בשו"ת שו"מ מ"ק ח"ג סי' קמ"ט בשם הגאבד"ק דזיקוב ז"ל שהראה ד' הר"ן בחי' לנדה ל"ח שכ' דרוב נקלטים מיד וגם הוא הסכים עמו שם לדחות ד' התב"ש ולא הביאו מכל הנ"ל וז"ל הר"ן שם חסידים הראשונים וכו' פי' כדי שלא יבא שבת תוך ג' ללידתן ומשום דיולדת כל ג"י הראשונים מחללין עליו פת השבת ואע"ג דהיכי דלא קלט הזרע לאלתר לא אתי שבת תוך ג' כיון דברוב הזרע נקלט לא חיישי להכי עכ"ל וע' בעל"נ שם מ"ש בזה ונראה דט"ס הוא וצ"ל כיון דברוב הזרע נקלט לאלתר חיישי להכי או אולי כצ"ל ואע"ג דהיכי כו' לאלתר אתי שבת תוך ג' וכו' וקשו' לי' דיאסר מלשמש ליל ו' וגם ליל שבח ולזה תי' דכיון דרוב נקלט לא חיישי להכי אבל מד' רש"י שם שכ' דהחשש רק במ"ש וליל ב' וליל ג' דשמא יחול הלידה בשבת והא דיולדת לרע"א ורע"ב ורע"ג היינו אם קלט הזרע יום א' יולדת לרע"א ואם ביום ב' לרע"ב ואם ביום ג' לרע"ג ע"ש מוכח דליכא רובא דא"כ מדוע חששו למיעוט אבל י"ל דלרש"י חששו למיעוט ממדת חסידות וכמ"ש הסד"ט הנ"ל ומצאתי בשו"ת רשב"ש סי' רה"ע שכ' ג"כ דהא דיולדת לרע"א רע"ב רע"ג משום דלפעמים קולט ביום א' ופעמים ביום ב' ופעמים ביום ג' וזהו כפירש"י הנ"ל אבל עכ"פ הרי הר"ן כ' להדיא כן ואין ראיה מרש"י ורשב"ש להיפוך עכ"פ ולכן יש להקל בידוע שכלו חדשיו כשיודעים יום עליית הזכר ופירש ממנה גם בזה"ז עכ"ד תשובתי:

ט

ולא חיישי' שמא נתרסקו וכו'.. בט"ז האריך בד' הרא"ש ורמז לד' מהרי"ן חביב שבב"י סי' תצ"ח ושם מבואר כונתו דהתם מיירי לענין לכתחלה דהוי כדשיל"מ שיכול להמתין למחר ובפא"ט מיירי בדיעבד ובדרישה סי' נ"ח השיג מלשון הטור שם שכ' דמותר לשחטו ומוכח דגם לכתחלה שרי וע' תשו' רדב"ז ח"ב סי' תתכ"ט שנדחק ג"כ מאוד בישוב ד' הרא"ש וע' בתפ"ש על הרא"ש פא"ט שתי' ממש כד' רש"ל ועיין בק"נ על הרא"ש פ"א דביצה בזה והנה מ"ש בפלתי דתרי מיעוטי מצטרפי הנה לפמ"ש בא"ר א"ח סי' רי"ז סק"ח להוכיח דאין מצטרפין רק היכא דהוי תרוייהו משם א' אבל מיעוטא דכותים דהוא משום לא ידבק בידך דאף דעביד להריח פסול ומשום מיעוט דמקטיר לכשפים משום דלא עביד להריח לא מצטרפו וע' תשו' אדב"ע באבני זכרון ליו"ד סי' ה' שהביא סיוע לדבריו מיבמות קי"ט א"כ י"ל דה"נ מיעוט דנפל הוי משום נבלה ומיעוט דריסוק הוי משום טריפות לא מצטרפי להדדי וע' תשו' מש"נ סי' י"ז שתי' ג"כ ד' הרא"ש כעין סברת פלתי והביא מב"ב צ"ג רק שהעלה דגם בכלו חדשיו בעי' הפרים עג"ק מה"ט וע' שו"ת אמרי אש סוסי' ל"ו שהעיר דלפי ד' הר"ן גם במכה אביו ואמו איכא ב' מיעוטי דלמא לאו אביו ודלמא טרפה הוא ובפ"כ דהיכא שיש נגד כל מיעוט רוב שלם לא מצטרפי המיעוטי והר"ן כ"כ רק דומיא דביצים דאיכא מיעוט טמאים ומן הטהורים יש מיעוט טרפות ע"ש וע' בשו"ת שברא"פ סי' ב' שהאריך ג"כ בענין תרי מיעוטי דמצטרפי והביא ג"כ מש"ס דברכות נ"ג וד' הא"ר הנ"ל ועוד מכמה מקומות וע"ש שדחה מ"ש בכו"פ סוסי' זה דגבי עגל תוך ז"י מצטרף מיעוט דחשש נקה"ו בהדי מיעוט דנפל ודחה דדוקא היכא דב' המיעוטי' הם מסתלקים מהרוב וכהא דהר"ן חולין פ"ד דאיכא מיעוט דעוף טמא וגם ברוב טהורים איכא מיעוט טרפות בכה"ג מצטרפי המיעוטים וכהא דב"ב צ"ג משא"כ כאן אנן אמרי' דרוב הנולדים כשרים לאכילה ולא מצטרפי המיעוטין כלל והביא ראי' לזה אבל מ"מ בלא כלו חדשיו דיש לחוש לחלישות הוולד י"ל דמצטרפין המיעוטי פ"ש אבל בכלו חדשיו ודאי דאין חשש כלל וע"ע בשו"ת גא"י חיו"ד סי' ז' שדחה ג"כ ד' הפלתי כעין ד' רא"פ הנ"ל וע' בפ"י ביצה ל"ד שהעלה ג"כ בישוב ד' הרא"ש דגם בכלו חדשיו בעי' עכ"פ שישהה מעל"ע ומה"ט בהא דדרסה או טרפה בכותל דשהתה מעל"ע מותר לשחטה ע"ש ועפ"ז י"ל דאדרבא בלא כ"ח דשהתה ז"י יש להקל טפי:

י

ואם א"י שכלו לו חדשיו אסור משום ספק נפל וכו'. בתוס' ורא"ש מבואר בכמה מקומות דזהו רק מדרבנן לפי שהוא מיעוט המצוי אבל ברמב"ם פ"ד ממ"א שכ' ה"ז כנפל ואין לוקין עליו ובהה"מ כ' וידוע שאיסור זה מספק הוא לפיכך כ' רבינו דאין לוקין עליו מבואר דהוא מה"ת וכבר תמה בשו"ת שברא"פ סי' ב' על התב"ש שלא הביא כלל ד' רמב"ם והעיר שם מהש"ס דר"ה ז' ע"א והוא קו' הדג"מ והביא מהט"א שהעיר ג"כ בזה והוכיח מזה דהא דבכור בע"מ נאכל תוך שנתו הוא רק מדרבנן והם אמרו והם אמרו והוא הביא מירושלמי שם זאת אומרת שאין שנתו של בע"מ מחוורת אבל ברמב"ם פ"א מהל' בכורות ה"ח מפורש דהוי מה"ת והביא שם מהסמ"ג וש"פ בענין זה ואף דלרמב"ם סד"א לחומרא רק מדרבנן מ"מ מודה בזה כיון דאפשר להמתין ז"י ועוד משאר טעמים וע' בשו"ת מהר"ם מרוטנבורק האחרונים סוסי' ג' שדחה הראי' מרמב"ם די"ל דמיירי בידוע שלא כלו חדשיו אבל בשו"ת רא"פ שם סי' ג' הוסיף להוכיח כן מרמב"ם פ"ב מאה"ט ה"ו שכ' לפיכך ולד בהמה שלא שהה ז"י גמורים אם שחטו בתוך ז' אין שחיטתו מטהרתו מידי נבלה מפני שהוא כנפל ע"ש ומוכח דהוי מה"ת ע"ש באורך ועלה בלבי לדון לפמ"ש הכ"מ פ"ז ממעילה ה"ו דלשי' רמב"ם דשיל"מ הוי מה"ת א"כ מה"ט ס"ל דתוך ז"י אסור מה"ת ואף דאין המתיר עתיד לבא בודאי גם בזה הרמב"ם לשיטתו דלא ס"ל כן כמ"ש הכ"מ פ"ז מעכו"ם ה"י אבל לפמ"ש בתשו' מהרי"א יו"ד סי' של"ט לחלק בזה נדחה ד"ז ועוד דא"כ אחר שנשחט אמאי אסור וראיתי במהריט"א פ"ד דבכורות אות כ"ו שהעלה בפשי' דלשי' רמב"ם דסד"א לחומרא רק מדרבנן ה"נ בוולד תוך ז"י מותר מה"ת ואף דאיתחזיק איסורא דמתחלה הי' נפל ז"א דבכה"ג שהי' עומד ליגמר ל"ה חזקה וכמ"ש מהרי"ט ח"א סי' מ"ה לענין חזקת קטנות וחזר וצידד דהוי בכלל איכא לברורי ואף שאין בידו לברר עכשיו מ"מ י"ל דאסור מה"ת גם בכה"ג ולא החליט הדבר ע"ש אבל לא הביא מרמב"ם פ"ב מאה"ט הנ"ל ועכ"פ מבואר שי' רמב"ם דהוי מה"ת וע' נו"ב מ"ת א"ע סי' י"ט שהעיר ג"כ מד' רמב"ם דס"ל סד"א רק מדרבנן ויובא לקמן סקי"א וע"ש מ"ש בשם התב"ש בזה ואני מצאתי במרדכי פ"ק דביצה וז"ל ביצה שיש בה אפרוח מרוקם אינו אסור מה"ת רק מדרבנן ודרשא דהשרץ וכו' אבל אפשר שהם אסורין משום נבלה כמו בהמה קודם שמנה ימים וכו' עכ"ל וכפי הנראה מקור דבריו הם מסה"ת סי' ל"ג וז"ל ומ"מ נראה דמה"ת אסור משום נבלה ואפי' שוחטו אין בכך כלום וכן בהמה קודם ששהתה ז"י אמרי' פ' החולץ דכל שלא שהה ז"י בבהמה נפל וכו' עכ"ל ומוכח דס"ל דקודם ז"י אסור מה"ת וע' תב"ש סק"א בביאור ד' סה"ת ורשב"א בענין זה ותמהני מדוע לא הביא דעתו לכאן וגם לא הביא ד' מרדכי ועכ"פ מבואר דעת רמב"ם וסה"ת ומרדכי דהוי מה"ת אבל במרדכי פ"א דחולין סי' תקצ"ב מבואר דהוי רק מדרבנן ואולי כונת סה"ת ומרדכי דביצה רק לרשב"ג דלדידי' הוי מה"ת אף דאנן לא קיי"ל כוותי' ורק מדרבנן חששו בזה ועתו"ס בכורות כ' סוע"ב ועמ"ש לקמן בזה ועמ"ש בפתיחה אות א' כה"ג מכמה מקומות. והנה ז"ל העיטור ח"ג האחד מחלוקת רשב"ג ורבנן וכו' ואיפסקא הלכתא כוותי' ואי לא שהה ספיקו אסור וכו' וגוי דזבן בהמה לישראל לא מהימן וכו' שאינו אלא להשביח מקחו ואפי' מסל"ת לא מהימן וכיון דלא ידעי' אי שהה או לא וקיי"ל כרשב"ג דאמר נפל מן הגג או אכלו ארי ומת ובא לפנינו ולא ידעי' ביה מידי חד ספיקא הוא ספק חי ספק מת אסור והיינו ספק כלו ספק לא כלו ורובא ליכא למימר דכולן בחז"א עומדות הוי סד"א ולחומרא שיודע במה נכשרה וכו' עכ"ל נראה מזה דהוי מה"ת אבל ממ"ש אח"ז הענין השני מחו"ז שהוא אסור מה"ת כגון או"ב וכו' משמע דלעיל מיירי במחו"ז מדרבנן וצ"ל דהא דנקט לפול סד"א ולחומרא היינו דהחשש שמא הוא נפל הוי חשש ספק דאורייתא שאם הוא נפל אסור מה"ת אבל לא חיישי' לזה רק מדרבנן ומ"ש דאינו נאמן במסל"ת יבואר לקמן ס"ג הטעם בזה ועמ"ש בפתיחה אות כ"ט בד' העיטור הנ"ל ועמש"ל סק"ל עוד בזה ליישב הא דנקט דבחז"א עומדת דלכאורה הול"ל משום דהוי מיעוט המצוי וכמ"ש ש"פ ע"ש בזה ובהג"א פ"ק דחולין סוסי' ט"ז בשם מהרי"ח מבואר דהוי רק חומרא בעלמא וז"ל מיהו יבמה שהי"ל ולד ומת תוך ל' יום אפי' נפל מן הגג או אכלו ארי חיישי' למיעוט נפלים לחומרא בעלמא דשמא יסברו שפיהק ומת ויבואו לידי לעז וקלקול וכן בהמה שלא שהתה ח' ימים ונשחטה אסורה פן יבואו לשחוט כשהיא חולה וקרובה לפיהוק ובשעה"ד סמכי' אדרבנן פר"י מהרי"ח עכ"ל וכ"ה בתשו' בש"ר סי' כ"ט ויובא לקמן סקכ"ז וע' בתשו' מהרי"ט בשניות חא"ע סי' י"ח שהעלה גם בדעת הרי"ף דהוי רק מדרבנן אבל במ"ש שם לשי' הרי"ף והרא"ש דגם רשב"ג גופי' חייש רק מדרבנן למיעוט ועוין בתב"ש סי' י"ד סק"ה דמבואר דלרשב"ג גופי' הוי מה"ת וגם בשו"ת שברא"פ פי' ג' הנ"ל הוכיח מדפריך לרשב"ג מימהל היכי מהלין מוכח דהוי מה"ת לדידי' וגם הביא ראי' מד' בה"ג והרי"ף ותמה ע"ד הסמ"ג ותוס' בזה וע"ש סי' ב' שביאר סתירת ד' רמב"ם ממ"ש בפ"א מיבום ובאה"ע סי' קנ"ו עפ"י ד' הה"מ והב"ש דדוקא בנגמרו שערו וצפרניו הוי מדרבנן וגבי בהמה ל"ש דין נגמרו כלל והאריך בזה שם וגם בסי' ג' וגם בדג"מ רמז לזה בקיצור וע' בשו"ת מ"מ סי' מ"ח בתשו' בנו הגאון אבד"ק לבוב נ"י שכוון לזה מדעתא דנפשי' וכבר קדמוהו הדג"מ והרא"פ בכל החזון הזה ואולם בחי' הרמב"ן לשבת קל"ה ע"ב כ' וז"ל וכן כולה שמעתתא דעגל שנולד בסימני' גמורים מיתוקמא דבלא סי' לכ"ע ספק נפל הוא וכו' ומש"ה לרבנן ולד מעליא נינהו עכ"ל ומבואר דגם בבהמה הוי סימני' דגמרו שערו וצפרניו כמו באדם ופ' בשו"ת דעת חכמים סי' מ"ה בתשו' הרב מפיעטרקוב. שהביא מזה:

יא

ובגוף הראי' מר"ה ז' יש לי לדון דהנה בגוף הטעם דנימא דאסור מה"ת ביאר הדג"מ דכיון שהמיעוט מצוי אמרי' סמל"ח דאינו זבוח וכ"ה בנו"ב מ"ת א"ע סי' י"ט בית ביאר וע"ש מ"ש דגם לשי' רמב"ם דס"ל סד"א לחומרא רק מדרבנן מ"מ הכא א"א דא"ז וכבר תמה עליו מהר"א שפיץ בשו"ת תשובה מאהבה סי' שט"ז ושי"ז דהא כבר נשתמש בהחזקה לצרפו למיעוט א"כ הדק"ל אבל לפמש"ל סק"י בשם מהריט"א ורא"פ דהכא איכא לברורי ניחא ופ' תב"ש סקי"ג שכ' בפשי' דלשי' רמב"ם הנ"ל הוי רק מדרבנן וצ"ע אבל בגוף חזקת שא"ז כבר דחה בתשו' ח"ס סי' כ"ה וע"ש סי' י"ז שרמז ע"ד הדג"מ לדבריו הנ"ל ועמש"ל בפתיחה מאות כ"ה עד אות כ"ט מזה וע' בתשו' שברא"פ סי' ג' שדחה מטעם אחר דהרוב כך הוא שיהי' ניתר ע"י שחיטה ול"ש בזה סמל"ח ועוד דעכ"פ ליכא חזקת שא"ז רק דנפל אין שחיטתו מטהרתו ואין מחזיקים מאיסור לאיסור ע"ש היטב וגם בתשו' מהר"ם שיק סי' כ"ז השיג כעין זה והביא ד' משה"ב ובפרט להסוברים דדוקא לר"מ אמרי' סמל"ח ועמש"ל בפתיחה אות כ"ב כ"ג באורך בזה ותבין וגם אי אמרי' סמל"ח הוי רק מדרבנן וע"ש בתשו' ר"מ שיק הנ"ל שביאר דגם לשי' הש"ש ש"ג פי"ג שהעלה דחזקת קטנות העשוי' להשתנות הוי חזקה מ"מ משנולד פנ"ח באו לכאן ובצורת גמר שערו וצפרניו מעולם ל"ה בחזקת נפל וע"ש מה שהשיג ע"ד הנו"ב מ"ח הנ"ל אך שהעיר שם דלפמ"ש הנו"ב מ"ת יו"ד סי' ו' דלפמ"ש התוס' בב"מ ק' ד"ה הא מני דמוקמי' בחזקת מעוברת ואמרי' השתא היא דילדה אם כן ה"נ אמרי' דהשתא נתעברה והולד לא כלו חדשיו וביאר דדוקא בבהמה אמרי' כן משום דהוי רובא דתליא במעשה אבל באדם אמרי' רוב מתעברות מרע לחזקה דגבי אדם ממילא בא כמ"ש התוס' יבמות קי"ט וא"כ בצירוף חזקת שא"ז איכא ב' חזקות נגד הרוב ולפמ"ש הריב"ש סי' שע"ט ב' חזקות עדיפי מרוב ולכן אסור מה"ת ע"ש ואף שהנו"ב מ"ק א"פ סי' מ"ג דחה ד' הריב"ש כבר דחו האחרונים כל ראיות הנו"ב ועיין שפ"ד סוסי' זה שהעיר מחזקת מעוברת ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורק האחרונים סי' ב' לא הבין שיחתו ודחה דבריו באורך שלא כדת ובסי' ג' העמידהו השואל על כונת פמ"ג דר"ל דיש לתלות הלידה באיחור הזמן וזהו חזקת הבהמה שהיתה מעוברת עד זמן המאוחר יותר והוא דחה דאין אנו דנים על הבהמה רק על הולד וכדאי' כה"ג בכתובות ע"ו דמשני ר"א סיפא מנה לאבא בידך ופירש"י דל"מ חזה"ג שלה כיון דהספק בכתובה השייך לאם וכ"ה בתוס' שם ובקו"א ביאר דאף דהתוס' בחולין י"ב ובכורות כתבו דמוקמי' האם בחזקת שלא ילדה והולד בכור ובתוס' כתובות כ"ו פ"ב השיגו על רש"י דס"ל דחזקת האם ל"מ לינאי היינו משום דסתם עיקר הספק על הולד הוא רק אם כבר ילדה אמו או נשתבאית וכיון דהספק נולד מכח האם להכי מהני חזקת האם משא"כ כאן דכל הספק רק על הולד עצמו ע"ש ומעתה לפ"ז א"ש ד' הסוברים דבלא שהה ז"י הוי רק מדרבנן ול"ק מהא דר"ה ז' דודאי לדידן דקיי"ל כר"א בכתובות שם דחזקת הבת ל"מ לאביו גם כאן ל"מ חזקת מעוברת של הבהמה לגבי הולד לכן אזלי' בתר רובא אבל בר"ה שם דקאי הש"ס אליבא דאביי דאמר התם משעה שנולד ובש"ס דכתובות שם משני אביי שינויא אחרינא ולא ס"ל כר"א וא"כ לאביי לשי' מהני שפיר חזקת מעוברת של הבהמה לגבי הולד ומדאורייתא אסור. וא"ש:

יב

אך דבכ"ז לא הונח דהא באמת כבר חמה בס' שלום ירושלים על הירו' בר"ה על חילוק הדג"מ מש"ס שבת קל"ו דפריך מולד בהמה על ולד אשה בהא דאמר דאכלו ארי לכ"ע ולד קיימא ופריך מהא דשחטו עגלא חלתא ולא אכלו ר"פ ור"ה בדר"י ולשי' דג"מ מה קו' וגם בתשו' רא"פ סי' ב' וסי' ג' העיר בזה ובתשו' ר"מ שיק שם תי' פ"פ הנ"ל דהחילוק רק לדידן דקיי"ל רובא דתליא במעשה ל"מ אבל התם בשבת דקאי לאביי דלא ס"ל כרבינא בבכורות כן א"כ אין חילוק בין אדם לבהמה ע"ש וא"כ שוב בש"ס דר"ה הנ"ל דקאי לאביי גם בבהמה תלינן ברוב מתעברות דמרע לחזקה שלא נתעברה עד זמן המאוחר ואי נימא כמש"ל דתלינן בחזקת מעוברת שלא ילדה עד זמן קרוב הרי אדרבא עי"ז הוי כלו חדשיו כמ"ש הנו"ב מ"ת סי' ו' הנ"ל ובתשו' ר"מ שיק שם תי' דגם להסוברים דהוי רק מדרבנן דסמכינן ארובא היינו אם כבר נשחט אבל לענין לשחוט לכתחלה אין לסמוך על הרוב דלא אמרה תורה שלח לתקלה ולסמוך לכתחלה על הרוב. אבל לענ"ד דבריו תמוהים דבכל שחיטה הרי סמכי' לכתחלה על הרוב וע"ש דלשי' הסוברים דהא דרובא חליא במעשה ל"מ הוא רק מדרבנן א"ש טעם הפוסקים דהוי רק איד"ר ועתשו' מהרי"א סוסי' שמ"ח מ"ש בשם מוהר"ע ליישב דהתם בבכור דאסור מחיים בגיזה ועבודה ואי השחיטה נבלה צריך קבורה לכ"ע אמרי' סמל"ח ובגוף התשו' תי' דהש"ס פריך בשנולד אחריו תאומים מי מצי אכיל אבל לפמש"ל סק"ח נדחה תי' זה. ובעיקר סברת חזקת מעוברת שלא ילדה אלא בזמן היותר מאוחר יעוין במהרי"ט בחי' לכתובות סו"פ המדיר דתלי לה בפלוגתת רב ושמואל קידושין ע"ט ועיין בישוי"ע כאן מה שכתוב בזה וגם בחי' רע"א לסי' זה ועיין בשו"ת תשובה מאהבה סי' שט"ו שהעלה שדעת הרשב"א ורדב"ז ג"כ דהוי מה"ת ושיש לחוש לדבריהם ובתשו' מהרי"א הנ"ל הביא גם מתשו' שברא"פ הנ"ל שהוכיח ד' רי"ף ורמב"ם כן אך דמהרי"ט ח"ב א"ע סי' י"ח כ' להיפוך וכ"כ לעיל סק"י שגם דעת סה"ת ומרדכי ביצה נראה כן וגם בפר"ת סוסי' זה כ' דהוי מה"ת א"כ הוי ספיקא דפלוגתא דרבוותא ועמש"ל סקל"א דאין ראי' מהרשב"א כלל ועמש"ש סקל"ב בד' הפר"ת הנ"ל וע' בשו"ת שי"צ סי' כ"ד שהעתיק בשם גליון הנו"ב ז"ל שהביא ג"כ מהירושלמי וש"ס דילן בכורות כ"ח דמוכח דהא דבכור נאכל תוך שנחו רק מדרבנן וא"כ מיושב הא דר"ה ז' אבל לשי' רמב"ם מוכח דהוי מה"ת ע"ש עוד בזה וע' ת' רא"פ סי' ב' שחי' קו' הדג"מ דכיון דאסור באכילה מדרבנן הוי לא חזי מדאורייתא והאריך מכמ"ד בענין זה ותמהני שלא העיר דהתם בר"ה הרי קאי לראב"י ולשי' שבועות ל"א ודאי די"ל כן וע"ע בשפ"ד סי' ל"ט סק"ג בשם ח"א דמיעוט המצוי הוי מה"ת והוא השיג דהוי רק מדרבנן וכ"ה בפ"י ריש פסחים וע' בשו"ת מא"נ סי' פ"ה בזה וי"ל דתליא בפלוגתא הנ"ל אם פגל תוך ז"י אסור מה"ת או רק מדרבנן ועמש"ל ס"ק כ"ד בזה:

יג

בשמ"ח ס"ד פסק דאם חלה תוך ז' ושחטו יש לחוש לנפל אפי' מדאורייתא וע' תב"ש סקי"ג וע' בשו"ת ספר יושיע חא"ע סי' צ"ז שהשיג עליו דמ"ש התב"ש ראי' מהמלחמות שא"ה דחלה ומת משא"כ בשחטו ומסיק דהתב"ש מיירי רק במסוכנת בחולי וכגוסס דרוב גוססים למיתה והיינו בגוונא דמקרי חולי בסי' י"ז לענין מסוכנת בזה י"ל דאין בקיאין דלמא הגיע קרוב של מיתה משא"כ בחולי בעלמא ע"ש אבל מ"ש התב"ש דרמב"ם לשי' דסד"א לחומרא דרבנן עמש"ל סק"י וסקי"א בזה ולפמ"ש סוסק"י בשם רא"פ דהתם בגמרו שערו וצפרניו ובבהמה ל"ש זה א"כ בלא"ה אין ראי' משם וע' ברה"ז שמחמיר בזה דאפי' שהה ז"י ל"מ בכה"ג וחולק על התב"ש דבחלה אתרע רובא ודמי להא דסי' י"ג ותב"ש שם סקט"ו דבמעי אמו דליכא רובא ל"מ שיהוי ע"ש וליתא דמלבד מ"ש שם בסקי"א להקל גם שם ועמש"ל בס"ק שאח"ז אף גם הרי בחלה בלא פיהק מפורש בתוס' להקל רק דהתב"ש חידש דא"א בקיאין להבחין אבל עכ"פ אין להחמיר בכה"ג גם בשיהוי ז"י:

יד

עוד העלה השמ"ח דאם נודע שלא כלו חדשיו אע"פ ששהה ז"י אסור ועמש"ל סי' י"ג סקי"א מדברי כמה אחרונים שחלקו עליו וכ"ה במל"מ פ"ג מאי"מ ה"ח באמצע דבריו ובשעה"מ פ"א מיו"ט ה"כ והוכיח כן מהתוס' בשבת ע"ש וגם בשו"ת נטע שעשועים סוסי' י"ב דחה ד' התב"ש ובכל גווני מהני שיהוי ז"י ע"ש בזה וכ"ה בשו"ת תפ"צ סי' ס"ז אות א' ע"ש באמצע התשו' וע' תשו' שברא"פ סוסי' ג' מ"ש ע"ד הדג"מ סי' י"ג הנ"ל. וע"ע בשו"ת ב"ש סי' ל"ה ג"כ בזה:

טו

בשמ"ח ס"ג פסק דהיכא דא"י אם כלו חדשיו ושהה ז"י ובכל (אותן הימים לא הלך גם דיעבד אסור ואעתיק מ"ש בתשובה להרב מו"ה דוב דרימער מו"צ דק' באטשעטשא במאלדוי וכעת אבד"ק הערץ בענין עגל שנשחט ולא הלך כל ז"י הנה התב"ש סק"ז הביא ד' תוס' וש"פ דר"נ מיירי גם בדאיכא ריעות' שא"י לעמוד ולילך אך מד' הר"ן נראה דלא ס"ל כן כהתוס' דאל"כ מאי דוחקי' דהר"ן לפרש מאי קמ"ל ר"נ הרי קמ"ל דגם בריעותא אין חוששין וחזר ודחה די"ל דקשי' לי' להר"ן דא"כ מאי מסייע מהא דבכור שנולד דלמא התם בדליכא ריעותא ע"ש וזכה לכוין האמת בדעת הר"ן שכ"ה להדיא בחי' הר"ן לחולין שם שהביא שי' הסוברים דאפי' במקשה לילד קאמר ר"נ וכמ"ש בר"ן על הרי"ף בשמם ותמה ע"ז דא"כ מה מייתי מעגל שנולד ביו"ט ומהא דשוין שאם נולד ומומו עמו לוקמונהו באינה מקשה ולכן הוכיח דר"נ מיירי אפי' באינה מקשה ומדנקט הר"נ דר"נ אפי' באינה מקשה וכו' מוכח דמודה דגם במקשה ס"ל לר"נ כן וכמ"ש הב"י כאן שנראה כן מלשון הר"ן וע' בתב"ש סק"י שכ' דאינו מוכרח אבל לענ"ד צדקו ד' הב"י וראי' מהירו' פ"א דחגיגה ה"א והובא גם בתוס' שם ד' ע"א ד"ה זכורך ולית בר נש אמר אף אלא דהוי מודה על קמייתא וכו' וכ"ה בירושלמי פי"ט דשבת ה"ג ע"ש וע' בתב"ש סי' ל"ו סקע"ד מכ"ד דלפעמים פליג ת"ק היכא דאמר חד מ"ד אף ולפעמים מודה אבל לכ"ע הוא מודה במה דאמר הת"ק וה"ל בזה כיון שכ' הר"ן דאפי' באינה מקשה אצטריך לאשמעונן מוכח דבמקשה נמי קאמר ר"נ דאין חוששין וכמ"ש הב"י אבל לדינא גם התב"ש בעצמו הסכים שם דגם במקשה לילד הדין כן שכן הוא בחי' רשב"א שם ואני מצאתי כן גם בחי' רמב"ן לחולין ובכלבו סי' ק"א ומ"ש התב"ש סק"ז דלשי' הר"ן א"א לפרש דלישנא דר"נ משמע דא"א כלל לרחם לרסק כלל דא"כ למ"ל להר"ן לומר דמיעוטא דלא שכיח הול"ל דאפי' מיעוטא ליכא א"ו דדמי לשאר מיעוטי דבמקום ריעותא חיישי' או דס"ל דמה שאינו עומד ביומו אינו ריעותא כלל דהרבה יש שאין עומדין ביום לידתן לענ"ד כיון דמסיק התב"ש דגם במקשה לילד הדין כן וביארתי דגם הר"ן סובר כן א"כ פשי' דגם בדאיכא ריעותא שא"י לילך שרי דמקשה לילד היינו נמי שא"י לעמוד ולילך וכ"ה בחי' רמב"ן וז"ל ביה"ר א"ב משום ריסוק תמוה היא פשיטא דא"כ רוב נולדים ימותו וי"ל אע"פ שמקשה לילד דהא א"י להלך ולעמוד קאמר דאין חוששין סד"א אתייליד בי' ריעותא הוא וניחוש קמ"ל כך מפורש בתוס' וכו' עכ"ל הרי מפורש דהיינו מקשה לילד והיינו א"י לעמוד ולילך ודא ודא אחת הוא ואף שראיתי גם בדרישה סי' זה שהקשה עמ"ש הב"י בשם הר"ן דאפי' במקשה לילד והקשה מהא דבהל' יו"ט כ' להיפוך ותי' דאפשר לא ס"ל כהר"ן או י"ל דה"פ אם לא בדקוהו אם יכול לעמוד ושחטוהו כיון דלא חזינן בו ריעותא מותר אפי' במקשה אבל אם רואין שא"י לעמוד אסור במקשה אבל הנך רואה מלשון הרמב"ן דליתא ואולם התב"ש חידש דדוקא אם א"י לעמוד ביומו ס"ל להר"ן דל"ה ריעותא כלל אבל בלא כלו חדשיו ושהה ז"י ועדיין לא עמד או גם בכלו חדשיו ולא שחטוהו מיד י"ל דלכ"ע חיישי' לריסוק והא דכ' התוס' סוד"ה בית הרחם וכו' א"ו לעולם, א"ב ריסוק איברים היינו לדעת המסייע אבל לדעת ר"נ י"ל דמודה דבכה"ג אסור וצריך בדיקה וא"א בקיאים ע"ש אבל בפלתי סק"ב מפורש דס"ל דגם בכה"ג אין בו חשש ריסוק שכ' וז"ל ואולם הרא"ש לא אמר זה רק לברר דלית בי' ריסוק איברים ואם נימא דודאי אם אינו הולך ביום שנולד ליכא ריעותא דחולשת הלידה גרם זה אבל זה ששהה ח"י ומ"מ אינו הולך אתרע וחוששין לר"א דא"כ בכל ולדות אף דקים לן שכ"ח ואינן הולכין כמה ימים אחר הלידה נחוש לריסוק אברים עכ"ל ומ"ש הל"א בחולין שם לחלק מסברא דאם כלו חדשיו כבר הוחזק בהיתר ז"א דאי נימא דהוי ריעותא אתרע חזה"ת ואיגל"מ דבטעות הוי ואף די"ל עפמ"ש התב"ש סי' י"ח סקכ"ט אבל לא דמי דכל זמן שלא נשחט לא יצא עוד בהיתר לפנינו וגם התב"ש בעצמו לא חילק בכה"ג בין כלו חדשיו או לא והנך רואה שדעת הפלתי מפורש להקל בזה ובאמת שכן נראה ד' התוס' ומ"ש התב"ש דהיינו לדעת המסייע לענ"ד כיון שלדעת רבא המסייע בפני ר"נ דא"ל תניא דמסייע לך הוי ס"ל לר"נ כן א"כ אף דדחי דאין ראי' מ"מ כיון דאנן קיי"ל כר"נ מסתמא גם למסקנא הדין כן וראי' מתוס' ורא"ש יבמות מ"ב ע"א ד"ה סתם שדחה ר"ת דברי ר"ש הזקן דס"ל דגרושה דלא משעבדא להניק מותרת להנשא וז"ל ואין נראה לר"ח דהא למאי דהוי בעי למימר דטעמא משום סנדל או דיחסא לא הי' חילוק בין אלמנה לגרושה וה"ה להאי טעמא דאינו חוזר בו אלא מהטעם לבד וכו' עכ"ל הרי שהוכיח מהס"ד דהש"ס דהוי דינא הכי גם למסקנא אף דהתם הטעם של הס"ד נדחה באמת וכה"ג כ' הר"ן פ"ק דגיטין להוכיח דמעמ"ש ל"מ בע"כ מדאמר ר"א בההוא הנאה וכו' גמר ומשעבד נפשי' וה"ט ל"מ אלא מדעתו ואע"ג דלמסקנא לא קאי ה"ט מ"מ לא פליגי אלא בטעמא אבל בדינא לא פליגי ע"ש ואף דהתוס' שם לא ס"ל כן היינו משום דלמסקנא הוי הלכתא בלא טעמא כלל וגם הש"ס דחי שם טעמא דר"א דא"כ נתת דבריך לשיעורין משא"כ בנ"ד ועקצה"ח סי' קנ"ז סקי"א מ"ש בשם יש"ש לתמוה על התוס' ולפמ"ש לק"מ ובפרט בנ"ד דלמסקנא הרי קיי"ל באמת כר"נ רק דהש"ס דחי דליכא סייעתא ובפרט דרבא הי' בפני ר"נ ודיבר עמו והביא סיוע לדבריו בודאי ידע דעתו א"כ פשי' דיש לנו לפרש למסקנא דעת ר"נ כדעת המסייע בש"ס וכ"ע מודו בזה וכיון דמפורש בתוס' דגם במקום ריעותא לעולם א"ב משום ריסוק אברים צדקו ד' פלתי להקל בזה ומ"ש התב"ש דמשמע דעת הר"ן להחמיר לא ידעתי מהו דכבר נתבאר דהא דלא ניחא לי' להר"ן לפרש ד' ר"נ כהתוס' משום דקשי' לי' דא"כ מה מתייע מהא דעגל ובכור כמ"ש הר"ן בחי' להדיא ולזה הוצרך לפרש דר"נ סתמא איירי גם באינה מקשה וגם בזה רבותא קמ"ל והמסייע הביא ראי' לד' ר"נ עכ"פ בדליכא ריעותא והש"ס דחי דאין ראי' גם בכה"ג אבל כיון דאנן קיי"ל כר"נ בלא סייעתא אין חילוק לדידן בין איכא ריעותא או לא דאין לחוש למיעוט שאינו מצוי כלל ותלינן דשגרונא נקטא וכדקיי"ל כה"ג בהא דגוררת רגלי' דשגרונא נקטא דכיון דחוט השדרה לא שכיח לא חיישי' להכי וא"צ לבדוק כלל אחר חה"ש וה"נ בזה תלינן דשגרונא נקטא בכל רגלי' ועוד דגם אי נימא דהר"ן מחמיר בזה כיון שדעת התוס' להקל וכל הראשונים העתיקו בקיצור כדעת התוס' ולא חלקו עליהם לומר דבכה"ג לא ס"ל כהתוס' פשי' דקיי"ל כרוב הפוסקים וכמ"ש התב"ש בעצמו גבי לא הלך ביומו:

טז

וכה ראיתי בשו"ת חסל"א סי' ח' שהאריך ג"כ לחלוק על התב"ש בביאור ד' הר"ן והביא שמצא ברדב"ז בלשונות הרמב"ם סי' כ"ט שכ' דלשון הר"ן משמע דגם במקשה אין חוששין ותמהני מדוע הוצרך להביא ממרחק ולא ראה דברי הב"י במקומו והתב"ש בעצמו בסק"י הביאו ופסק כן רק דס"ל דמ"מ י"ל דיכול לעמוד ולילך א"כ אין ראי' אבל כבר הבאתי מהרמב"ן דמפורש דמקשה לילד היינו שא"י לעמוד ולילך אבל מ"ש הרב הנ"ל ראי' ממ"ש הרשב"א בתה"א בית ב' ש"ג ראי' להסוברים דבהוריקה כבד כנגד ב"מ אף שא"י שנפלה לאור טרפה שאם אתה אומר דכל שלא נפלה לאור תולין בתולדה או במקרה שאינו פוסל א"כ גם בנפלה לאור נימא כן דהא רוב בהמות כשרות הן א"ו דירקות מלחא רחיקא הוא אלא ע"י האור א"כ גם בלא ראינו שנפל לאור אסור וה"נ בזה כיון דכל בהמה שא"י לעמוד ולילך כשרה ולא תלינן בנפילה א"כ גם אחר הלידה תלינן להקל וגם להחולקים שם היינו משום דבנפלה לאור שכיח הורקת ב"מ משא"כ בב"הר דהוי מיעוטא שאינו מצוי שיתרסקו אברים לכ"ע תולין להקל עכ"ד הוא ראי' נכונה וע"ע בחי' הרשב"א לחולין נ"ו ע"א ג"כ בזה וגם לפמ"ש הרא"ה בבדה"ב לדחות ד' הרשב"א דבסתמא לא חיישי' שדרך ב"מ בכך מחמת חולי ואעפ"כ כל שנפלה לאור בפנינו הרי הוחזק בו ריעותא וראוי לבדוק ואם נשתנה מראיהן מן הראוי חוששין דהא אתחזיק ריעותא וראוי לתלות בו ולא בחולי כיון דאתחזק האי ריעותא ול"ד לזאב וידא דטבח דתליא להקל דהתם מידי דאיתא בעיני' ע"ש והיינו משום דגבי זאב ידוע שדרך הזאב לנקוב בבירור משא"כ בזה אבל היינו באתחזיק ריעותא שדרך להשתנות עי"ז ע"פ רוב משא"כ כאן דהוי מיעוטא דלא שכיח ובפרט לשי' התוס' דס"ל דלעולם א"ב משום ריסוק אברים. ולכן יש להקל לדינא אם כבר נשחט גם בלא הי' יכול לילך דהעיקר דט"ס הוא ברא"ש וגם בס' תוי"ק מתיר אפי' לכתחלה וע"ע בשו"ת טו"ט מ"ק סי' כ"ד שהסכים עם השואל להקל בדיעבד גם בלא הי' יכול לילך כלל כל ז"י אבל לא הביא כלל ד' התב"ש וע"ש דהיכא שלא א"ל העכו"ם של"ה יכול לילך מתחלת לידתו קודם שקנהו מידו רק אחר שכבר קנהו יש להקל אפי' לכתחלה די"ל דמתחלה יכול לילך ואח"כ שגרונא נקטי' והעכו"ם אינו נאמן בזה אפי' היכא דמהימן לי' כיון דרבים מתירים לגמרי וע"ש סוסי' פ"א בדין קנה עגל מעכו"ם וא"ל העכו"ם שמתחלת לידתו לא יכול לילך שנשבר לו עצם הרגל למטה מארכובה תיכף אחר לידתו ופסק דבכה"ג לכ"ע אסור דבודאי נפל ונתרסקו אבריו ע"ש ולענ"ד אדרבא בכה"ג שיש לתלות הריעותא שא"י לילך בשבירת הרגל לכ"ע אין לחוש לריסוק אברים כיון דאיכא למתלי הריעותא שא"י לילך בשבירת הרגל ועמש"ל סי' ל"ב סק"י מהא דבכורות מ' ע"א ושו"ת מהרי"א סי' ע"ה ראי' לזה וע' שו"ת הש"מ סי' ל"א שפסק דגם בנפילה דצריך שתלך הילוך יפה ונשמט הרגל דתלינן בשמיטת הרגל ומכ"ש בזה ומה שנשבר הרגל יש לתלות שנחלק העגל ברגלו כשננער לעמוד בו ונשבר עי"ז אבל נראה דיש חילוק בזה בין נשבר רגל א' מהידים שלצד הראש בזה יש להקל אבל בנשבר רגל גמור ואינו ננער לעמוד ברגליו שלפנים שהם הידים שפיר הוי ריעותא לשי' התב"ש. וע' תב"ש סקי"א מ"ש ע"ד הדרישה בענין חשש נפילה בלידה וז"ל העיטור אות נפל והא דאמרי' בה"ר א"ב משום ר"א לא משום נפילה קאמר אלא משום דדמי לרצצתה בהמה ומפרכסת שמתוך שבה"ר צר נדחק ונתפרק אברים עכ"ל הרי דאין שום סברא לחוש לחשש נפילה כלל וע' בכלבו שכ' וז"ל ובצאת הילד מבה"ר שנופל לארץ וכו' אין חוששין שמא נתרסקו אבריו בזה וכו' עכ"ל:

יז

ובהיותי בזה עלה בלבי להביא קצת סמוכין לד' התב"ש מהא דאי' במד"ר פ' אמור והי' שבעת ימים תחת אמו ולמה ז"י אלא כדי שיבדק שאם נגחתו אמו או שנמצא בו מום ה"ז פסול ולא יהי' כשר לקרבן דתנינן תמן יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וטהרה וכו' ובמ"כ פי' מ"ש שאם נגחתו אמו היינו שנדחף ונתרסקו אבריו בשעת לידה ע"ש ולכאורה הרי בה"ר א"ב משום ר"א וגם מה ענין ז' ימים לענין חשש ריסוק דבשהיית מעל"ע או בהפריס עג"ק יוצא מחשש ריסוק וגם לענין חשש מום הרי אפי' בפסח ותמיד סגי בביקור ד' ימים ומכ"ש בשאר קרבנות דא"צ ביקור כדאי' במנחות מ"ט ורש"י שם ואף דבירושלמי פ"ב דביצה ה"ד מוכח דגם שאר קרבנות צריכים ביקור היינו לבקרן קודם הקרבתן אבל א"צ ד"י ובמנחות שם מוכח דא"צ ביקור כלל ובש"ס דשבת קל"ו מוכח דשבעת ימים דקרבן היינו מחשש נפל ואף דגם בכלו חדשיו הדין כן היינו משום דמצות התורה בקרבן משום לא פליג וע' תשו' רח"כ סוסי' ו' בזה מד' רש"י פ' במדבר וע' במל"מ פ"ג מאי"מ ה"ח ומהריט"א פ"א דבכורות אות י"ד ובמ"ש מהרשב"א ב"ק בזה ואני מצאתי בתי' הר"ן לשבת קל"ה ע"ב מפורש כן ומצינו כמ"פ גם במצות התורה דלא פליג עתוס' יבמות ו' ע"א ד"ה שכן יעו"ש בסוה"ד ובתוס' ב"ק כ"ד ע"א ד"ה השתא ובתוס' זבחים ז' ע"ב ד"ה ריצה ועוד בכ"ד אך בזה י"ל דהמד"ר לא ס"ל כש"ס דילן בזה ולא ניחא לי' לומר דהוי משום לא פליג ולכן הוי ק"ל להעד"ר אמאי בכ"ח צריך ז"י ולכן הוצרך לטעם אחר אבל קו' הראשונות צע"ג ולכן נראה דלפמ"ש התב"ש דתיכף משנולד גם באינו הולך אינו ריעותא כלל דטבע העגל כן הוא שלא יפריס עג"ק אחר שנולד אבל בשהה ז"י ולא הפריס איכא ריעותא וחיישי' לריסוק א"כ י"ל דס"ל להמד"ר דגבי קרבן החמירה תורה להשהות ז"י לבדקו מחשש ריסוק והיינו שאם יפריס עג"ק במשך זמן כזה יתברר שא"ב ריסוק ואם לאו יהי' פסול ונהי דבחולין לא חיישי' לחשש ריסוק בכלו חדשיו וא"צ לשהות ז"י אבל בקרבן גם בכ"ח צריך ז"י מטעם הנ"ל שיצא מחשש ריסוק וכיון דבלא"ה צריך בדיקה מחשש ריסוק שוב צריך בדיקה גם משום מום אף דבשאר קרבנות א"צ ביקור וכמ"ש כה"ג התוס' בכתובות כ"ד ע"א ד"ה אבל מאחר שהצריכו לבדוק משום חללות הוצרכו לבדוק כל פסול גם של ממזרות וכו' ע"ש ובפרט אי נימא כדעת הטט"ו שהבאתי בס"ק הקדום דבנשבר רגל גם במקום הכשר הוי ריעותא לענין ריסוק א"כ הרי בכה"ג הוי מום הפוסל בקדשים ולכן קאמר המד"ר כדי שיבדק אם נגחתו אמו או שנמצא בו מום ותרווייהו חד טעמא נינהו וע' רמב"ם פ"ז מבימ"ק ה"ט ובזה י"ל גם הא דמסיים המד"ר מהא דיוצא דופן ובמ"כ פי' דזה שנתרסקו אבריו דמי ליוצא דופן והוא תמוה אבל לפמ"ש י"ל דהא בחולין נ"א שם מבואר דביוצא דופן ליכא חשש ריסוק ותיקשי דא"כ ביוצא דופן אמאי בעי ז"י וכבר כתבתי דלא ניחא להמד"ר לומר דלא פליג ועוד דבמנחות ה' ע"ב ורש"י ותוס' שם מבואר דיוצא דופי קלא אית לי' ואין לגזור משום ל"פ ולז"א דיוצא דופן אינו בכלל קרא דכי יולד וא"כ קרא דשבעת ימים לא מיירי ביוצא דופן כן הי' נראה לפרש ד' המד"ר לחומר הנושא אבל אין מקום לבנות ע"ז יסוד לדינא כמובן ועתוי"ט פ"ה דברכות מ"ד ובגוף הדבר שהבאתי בשם הר"ן ומל"מ בהא דבעי' ז"י לקרבן מצאתי במאירי שבת קל"ה דזה שהביאו ראי' דאיכא חשש נפל הוא רק אסמכתא דהא אפי' בכלו חדשיו הדין כן ובע"כ דאינו רק גזיה"כ ע"ש וזהו היפוך ד' הר"ן ומל"מ הנ"ל:

יח

סוף דבר לדינא דהיכא דכבר נשחט העגל ע"י שלא נודע אם א"י להלך מיום הוולדו יש להקל גם אם נשבר א' מהידים או הרגלים במקום הכשר וכמ"ש הפלתי היפוך ד' התב"ש וגם הוכחנו בראיות דהעיקר כן להלכה ולמעשה אבל בנודע להקצב ולא הודיע להשו"ב ראוי לאסרו למיגדר מלתא דגם בדיעבד הוי כלכתחלה בכה"ג שפשע בדבר ובשעה"ד שיש דוחק לבשר לצורך שבת נ"ל להקל גם לכתחלה בכ"ז ובכ"ז בעובדא שבא לפני מעכת"ה שהורה המורה בשאט נפש ולא ידע מכל הנ"ל וערב בלבו נגד רבינו התב"ש בלא שום ראי' להקל בזה בודאי הוא גס לבו בהוראה ויורה כבן סורר ומורה ועלינו יערה רוח הבורא עכ"ד תשובתי:

יט

ובדין אם שהה ז"י וחל יום ח' ביו"ט ע' במהרש"א ביצה ו' ובמש"ז א"ח סי' תצ"ח סק"ב אבל בשו"ת משיבת נפש סי' ט"ו העלה ליישב קו' מהרש"א בכמה אופנים וסיים לדינא דכיון דקיי"ל מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם א"כ הי' דעתו מתחלה או שיהי' ראוי לאדם או שלא יתקיים וישליכנו לכלבים ול"ה מוקצה ובפרט דכמ"פ פסקו כר"י גם באפרוח ועוד העלה שם טעם אחר ופסק להקל דלא כמהרש"א ע"ש וגם בצל"ח ביצה שם דחה ד' מהרש"א דהכא איגל"מ שגם אתמול הי' מותר רק שלא נודע לנו ופסק להקל ע"ש וראיתי בשו"ת בש"ד סי' רכ"ט וסי' ר"ל שנחלקו מהר"מ הכהן ומהרח"פ בדין מאכל שנפל עליו שומן סמוך לליל שבת וטעו וסברו שהוא חלב והניחוהו בחוץ לתתו לגוי ובשבת נודע להם שהוא שומן ודעת רח"פ לאסור והביא ראי' משבת מ"ז והר"מ דחה ראייתו והאריך בדין מוקצה לשעבר והעלה דכיון דאגל"מ שהוא מותר ליכא משום מוקצה והרח"פ חזר והשיב לחזק דבריו. ובסי' רל"א הביא שהגיעו הדברים להרא"ש ואמר דבאיסור אכילה דחזי לכלבים ומוכן לכלבים הוי מוכן לאדם פשי' דשרי רק גם באיה"נ כיון דבטעות הי' ל"ש מוקצה ובכס"ד הביא מביצה כ"ו מוקצה שיבש ואין בעלים מכירים דמותר ורמז לדברי הר"ן וב"י סי' ש"י דקיי"ל בזה כש"ס דילן נגד הירושלמי ע"ש אבל ראיתי במה"פ על הירו' פ"א דביצה ה"א שהעלה לחלק דבשבת מותר וביו"ט אסור בכה"ג ובזה השוה ש"ס דילן עם הירושלמי ע"ש אבל מ"מ בנ"ד שהוא רק איסור אכילה וחזי לכלבים הרי מפורש דעת הרא"ש להקל ולכן הגם דבנ"ד לא דמי למוקצה שיבש דהתם אם הי' נודע אתמול מזה הי' מותר והי' אפשר שיוודע אבל בנ"ד לא הי' אפשר להוודע ובמ"ש הצל"ח בעצמו שם לחלק כן רק שלא הביא מכל הנ"ל אבל בכ"ז שייך בזה סברת הרא"ש הנ"ל וגם בח"מ לאו"ח סי' תצ"ח פסק להקל בזה ועפמ"ג בפתיחה להל' יו"ט ח"ב פ"א אות י"ז דתלי לה אם בלא שהה ז"י אסור מה"ת דגם מוקצה לשעבר אסור והעלה לפ"ז דה"ה או"ב ושחט א' מהם בעיו"ט אסור לשחוט השני ביו"ט דבדאורייתא אמרי' מוקצה לשעבר אבל כבר השיג עליו השואל בשו"ת ב"ש חאו"ח סי' ק"ד מד' רמב"ם פי"ב משחיטה הי"ד והט"ו דמפורש דמותר וע"ש מ"ש בזה וגם בד' שעה"מ פ"א מיו"ט אך שחילק דלא דמי לנידון המהרש"א דהתם אינו ברור שיהי' מותר ביו"ט ע"ש [וע' בס' אור צבי לביצה שם שהקשה ע"ד מהרש"א מתוס' ערכין י"ח בשם י"מ דאם מונין להרצאה ניחא דמשכח"ל תמידין בר"ה ואכתי תיקשי למ"ד מוקצה מה"ת ע' פסחים מ"ז ותי' דהוי מוקצה לשעבר ולפמש"ל בשם פמ"ג הדק"ל אבל י"ל דגם לשי' מהרש"א הוי רק מוקצה דרבנן עפ"ד מרה"פ הנ"ל ובפרט דלגבוה ל"ש מוקצה בכה"ג דהוי רק משום היסח הדעת ורק דבעי' שיהי' ממשקה ישראל וגם העירני חתני הרב מוהר"ש נ"י די"ל דמיירי בכלו חדשיו דלהדיוט שרי ורק לגבוה אסור כמ"ש התוס' ב"ק י"א] וכעת נדפס ס' דעת חכמים בשו"ת סי' י"ג הובא תשו' הג' מהרש"ק ז"ל והביא שם ג"כ מרמב"ם הנ"ל להשיג על הפמ"ג ע"ש באורך בזה ומסיק לדינא להקל לצורך שמחת יו"ט גם בעגל שחל יום ח' ביו"ט וגם בישוי"ע או"ח סי' תצ"ח סק"ח פסק להקל משום דכיון דרובן אינם נפלים וחיים לא מסח דעתי' מיני' כלל ע"ש עוד בזה ולכן יש להקל בזה ומ"ש הג' מהרש"ק שם דבלא"ה אין דרך לשחוט בזה"ז גסה או דקה ביו"ט מחשש טרפות כבר כ' המג"א סי' תצ"ח סקט"ז דכשצריך בשר ביו"ט מותר וע' בשע"ת שם וע' בשו"ת מש"נ סי' י"ד שהעלה להקל במי שמחויב ליתן בשר לחיל הצבא וחל יו"ט אחר שבת ולא יכול להכין קודם. על ג"י שלא יסריח קצת דמותר לשחוט ביו"ט ע"י שיאכל כזית בשר מכל בהמה שתהי' כשרה והביא ד' הג"א ומג"א הנ"ל דס"ל דבמקום שהטריפות מצויות אסור והוא העלה דכיון דביו"ט אמרי' מתוך אלא דבעי' צורך קצת והכא כיון דמסופקים אולי יהי' כשר הוי זה הספק כצורך קצח עכ"פ ושרי מה"ת וא"כ הבעי' בש"ס שם לקולא גם י"ל דהא"ז והג"א ס"ל דנאבדה הריאה טרפה אבל לדידן יש להקל ע"ש ואולם המעיין בהג"א פ"א דחולין סי' ט"ז ימצא דס"ל דנאבדה הריאה טרפה וגם מ"ש דהספק הוי כצורך קצת נעלם ממנו ד' התוס' חולין פ"ד ע"ב ד"ה תקיעת וכו' דמפורש דבספק לא הוי אפי' כצורך קצת אבל בלא"ה יש להתיר במקום צורך מטעם הנ"ל וכמ"ש גם השאג"א שהובא בשע"ת שם דכמה טרפות הם רק מצד חומרות האחרונים וע' בשו"ת תפ"צ חיו"ד סי' י"ג בענין החלב וחמאה במקום דשכיחי טרפות כמו כשרות מ"ש בזה ואני מצאתי בעיטור אות נקב בדין בא זאב ונטל הריאה ולא נבדקה וז"ל איכא למימר כיון דרובא טרפות ומשתכחן בה סרכא טרפה והאי טעמא ליתא דהשתא נמי לאו רובן טרפות נינהו אלא משום דליכא דבדק לה בפישורי וכו' ע"ש וה"נ בזה אבל כ"ז בבהמה גסה אבל בעגל דלא שכיחי סרכות ולכן בנאבדה הריאה לכ"ע כשר בעגל וגי"ט א"כ ודאי מותר לשחטו ביו"ט:

כ

ברש"י חולין שם בד"ה כגון שהפריס עג"ק ננער לעמוד ותחב פרסותיו לעמוד וכו' ותמה בפלתי אמאי הוצרך רש"י לפרש כן ולא פי' עמדה ממש וביותר תיקשי שהרי רש"י בעצמו כ' לקמן ע"ה ע"ב ד"ה הפריס עמד על פרסותיו וכו' ונראה עפמ"ש התוס' לקמן קל"א ע"ב ד"ה כגון זרוע ולא הזרוע דאי זרוע ממש למ"ל למימר כגון לימא ושאר מת"כ הזרוע אלא מדקאמר כגון לאו בזרוע מיירי אלא בדכוותי' דהיינו מע"ר וכו' ע"ש וכ"ה בירושלמי ור"ן כתובות סו"פ המדיר כגון קאמר שמואל ע"ש וכה"ג כ' בהגמיי' סופ"ד מהל' שותפין בהא דשותף חולק שלא לדעת חבירו וז"ל פסק מורי וכו' ועוד כל היכי דאמר התלמוד כגון זה למידן הימנו דבר הדומה קצת אע"ג דלא דמי לגמרי וכו' עכ"ל וכ"ה במהרי"ק שרש קי"ב בהא דכגון זו כופין על מדת סדום ע"ש וע' בב"י א"ע סי' ל"ט במ"ש הטור כגון זיעה וכו' דצריך למחקו כיון דליכא רק מומין אלו והנה ברש"י מבואר כאן דגרס בגמ' כגון שהפריס עג"ק ומדלא נקט הב"ע בהפריס עג"ק מוכח דס"ל להש"ס דגם למאי דדחי סייעתא מ"מ לא בעי הפריס ממש רק בדבר הדומה להפריס ולכן פירש"י שננער לעמוד אך לפ"ז יש להבין אמאי נקט לעיל הב"ע כגון שיצא דרך דופן ולא נקט הב"ע שיצא דרך דופן ואפשר לומר דהא בתוס' הקשו דהול"ל בהא דתינוק בן יומו דמיירי שחי אח"כ ובהא דעגל הקשה הפלתי דהומ"ל שהפריס עג"ק וצ"ל כמ"ש הרא"י ליישב קו' הר"ן על התוס' דחדא שינויא נקט הש"ס די"ל דמיירי ביוצא דופן וה"ה די"ל כהנ"ל ולכן שפיר נקט כגון אבל הכא גבי בכור דא"א ליישב בע"א כלל קשי' לי' לרש"י אמאי נקט כגון ולכן פי' דמיירי בננערה לעמוד וע' בשו"ת שברא"פ סי' ב' באמצע התשו' מ"ש ליישב ד' רש"י הנ"ל והנלע"ד כתבתי:

כא

בב"י הביא בשם א"ח בשם הגאונים שלא אמרו ח"י אלא לקרבן וכו' ובתב"ש סקי"ב ביאר דעתם דלא אמרו הלכה כרשב"ג אלא לכתחלה כדאי' כה"ג בסנהדרין ל"א וזה כמה שנים כתבתי בתשו' בנידון כעין זה והבאתי מד' הג"א פ"ג דסנהדרין סי' ל"ז וז"ל ויש לי ללמוד מכאן דכל היכי דפליגי יחיד ורבים ואתמר הלכתא כדברי היחיד ולא אתמר דאין הלכה כרבים לא מהדרי' עובדא בדיעבד אבל ריב"ן פי' דמהדרי' עובדא בדיעבד והא דקמשני הכא שינויא דחיקא לא גמרי' מיני' עכ"ל וכעת מצאתי בתב"ש כאן שהביא מהש"ס הנ"ל ותמהני שלא הביא ד' הג"א הנ"ל ואני הבאתי שם דברי תשו' מהרי"ו שהביא בב"י א"ע סי' קנ"ט בדין אשה שנפלה לפני יבם מומר וכו' שהביא ראי' מיבמות ל"ז בפלוגתא דרשב"ג ורבנן דכיון דאיכא רבנן דפליגי עלי' וכו' כיון דלא אפשר עבדי' כרבנן וכו' דאלמא אי אשכחן שום תנא דס"ל דמותר היכי דלא אפשר עבדי' כוותי' אע"ג דאיכא ודאי איסורא לאידך תנא כיון דלא הוי אלא איסור דרבנן עכ"ד ובתשובה להרב אבד"ק קארליפקא בענין מינקת הארכתי בזה:

כב

עד תחלת ליל שמיני. בפמ"ג מחמיר דבעי' ז"י מעל"ע וכבר חלקו עליו כל האחרוני' ועיין במש"ז א"ח סי' תצ"ח שהרגיש בעצמו בזה וע' בנח"א שבאשכול הל' מילה סוסי' ל"ט שהביא ד' הרא"ה בבדה"ב הל' נדה בית ז' ש"ה בדיני בדיקה וספירה שכ' וז"ל וכל מקום דבעי' ימים כגון בהמה דכתי' שבעת ימים יהי' עם אמו ל"ש אם תחלת הלילה ול"ש נולד בסוף הלילה או בסוף היום אותו היום עולה למנין ז' וכו' עכ"ל ובשו"ת תשובה מאהבה המצוין בפ"ת בגוף התשו' שם מבואר שהמנהג פשוט בכל ישראל להקל דא"צ מעל"ע וע' תשו' ח"ס יו"ד פי' שמ"ג דגם בקדשים דמונים שעות היינו לשנים אבל לימים לכ"ע אין מונים שפות ולכ"ע לא בעי מעל"ע ודלא כפמ"ג דכבר מחו לי' עוכלי בעוכלי ע"ש ובזה נדחה מ"ש ח"א בספרו ראי' להפמ"ג מיומא ס"ג ע"ב בהא דפריך טעמא דרבי מחו"ז בשה"מ הא לא רבי הוא דקדיש במחו"ז הרי בעי שיהי' ראוי לשם והא נ"מ במחו"ז לשעות וראוי להקדש דאין מחו"ז לבו ביום כמ"ש התוס' בזבחים משא"כ בדחיית השעיר לצוק דהיינו שחיטתו קמ"ל דפסול ולפמ"ש לק"מ דגם בהקרבה אין מונים שעות לימים וע' במד"ר פ' אמור פכ"ז ומיום השמיני והלאה ירצה אר"י משפט אדם ומשפט בהמה שוים משפט אדם וביום השמיני ימול וכו' ומשפט בהמה ומיום השמיני והלאה וכו' משמע ג"כ דכמו דבמילה א"צ מעל"ע ה"נ בזה. ולכן יש להקל בזה גם לכתחלה. וע' בשו"ת עט"ח סוסי' ד' ג"כ בזה דדוקא ביום ז' צריך מעל"ע אבל ביום א' מקצת יום ככולו:

כג

בשו"ת כתב סופר סי' ט' האריך בדין פרה שילדה תאומים ונשחט א' בתוך ז"י והשני חי לאחר ז"י אם יש להתיר דמסתמא כיון שזה חי והוי ב"ק גם הנשחט כלו חדשיו והביא מהא דסי' שע"ד ס"ט וט"ז וש"ך שה ודחה כל סברות השואל שצידד להתיר בזה ומסיק דעיקר הטעם שהחמירו בבהמה מבאדם אינו כמ"ש הדג"מ כמ"ש הח"ס סי' ט"ז וי"ז רק משום דבבהמה שכיח שיטעו ולא יבחינו אם כבר הגיעה לחולי של פיהוק ומסיק דמהש"ס גופי' אין ראי' לאסור בדיעבד בשר של עגל שנשחט תוך ז"י ורק מהפוסקים מוכח כן ולכן יש להתיר הכלים שנשתמשו בהם מהבשר ע"ש ועמש"ל סק"ח מדברי הא"ז בענין תאומים הנ"ל וע' תשו' מהרי"א סי' שמ"ח שהאריך מאוד בנידון הנ"ל מהתוס' נזיר י"ג שהבאתי לעיל ומל"מ פ"ט מנזירות והעלה דגבי תאומים הוי סד"א גם להסוברים דתוך ז"י הוא רק מדרבנן והוכיח כן מנזיר י"ג הנ"ל ע"ש אבל לפמש"ל סק"ח. בשם רע"א ודחיתי בזה ראיית הד"ח מתוס' נזיר א"כ אין ראי' משם דשא"ה דהפילה ולד א' משא"כ בשחטוהו וע"ש בשם הרב מוהר"ע שדחה ג"כ ראי' הנ"ל דהתם דמי לפיהק ומת דמודו רבנן לרשב"ג בשבת קל"ו וגם בחלה, ומת נחלקו הראשונים משא"כ בשחטו וצידד להקל אם לא הי' נראה שום ריעותא בהושחט ובפרט דבכה"ג הוי מיעוטא דמיעוטא שלא תקלוט זרע ב' הולדות ביחד ע"ש היטב בכל התשו' בענין זה. וע"ש סי' כ' מה שדחה ג"כ ד' הדג"מ ומ"ש שם ליישב הא דר"ה ז' משום דכיון דאשתני במום שוב חיישי' לריסוק אברים בו ביום בתשו' כ"ס הנ"ל דחה סברת השואל שם כעין זה בשתי ידים דמה ענין מום למיעוט דנפל וכן לענין ריסוק ולא דמי להא דבכורות מ"ב ועמש"ל סי' ל"א בענין זה ועכ"פ לדינא מסיק בתשו' מהרי"א שם לאסור הכלים שנשתמשו בהם בשר עגל שנשחט תוך ז"י ואין להתיר גם כ"ח שאב"י אפילו בהגעלה ג"פ דאיסור זה יש לו עיקר בדאורייתא ובפרט להסוברים דהוי מדאורייתא. ועמש"ל בס"ק שאח"ז

כד

בשו"ת רח"כ סי' ו' נדפס תשו' הרב בעל מים אדירים שהעלה להקל בהפ"מ ולצו"ש בשר עגל שנשחט תוך ז"י משום דכל טעם האיסור לשי' התוס' משום דהוי מיעוט המצוי והרי בנאבדה הריאה מתירים בהפ"מ אף דהוי ג"כ מיעוט המצוי ונדחק שם בישוב ד' רמב"ם דמיקל בנאבדה הריאה ואוסר בנשחט תוך ז"י ואח"ז העלה דהרמב"ם ס"ל דהוי מדאורייתא ולכן אפי' בשוגג קנסו אטו מזיד אבל לדידן דהוי רק מדרבנן לא גרע מנאבדה הריאה וסיים בזה"ל סוף דבר הכל נשמע אנכי על משמרתי עומד שהוא מותר בהפ"מ וכבוד שבת בלא פקפוק ואל יהא לבו הטהור נוקפו כלל כי טב הורה עכ"ל וע"ש מ"ש ליישב הא דר"ה צ' דעכ"פ לכחחלה אסור לשחטו ואין למנות השנה משנולד אבל צ"ע דכיון דבדיעבד מותר בע"כ הוא רק מדרבנן וכמ"ש בעצמו א"כ התם לגבי דאורייתא ל"מ זה כלל אם לא דנימא כמש"ל סוסקי"ב בשם רא"פ ע"ש ותבין. והנה מ"ש בתחלת התשו' די"ל דדוקא בנאבד הריאה כשרה משום דאיכא חזה"ת משא"כ בעגל תוך ז"י דאם הוא נפל אין שחיטה מטהרתו ואיכא חז"א וזהו כעין ד' הדג"מ לענ"דנ להביא ראי' דגם בכה"ג יש להתיר עמ"ש הרמב"ן במלחמות פ"א דחולין בהא דרמא"ש מומחין הן דצריך לבדקו אם הוא לפנינו דהוא משום דהוי מיעוט המצוי ודמי לבדיקת הריאה דצריך לברר ולבדוק משום שהוא מיעוט המצוי ומה"ט ביוחסין בעי' תרי רובא משום דמיעוט ופסולי כהונה שכיח ועתו"ס זבחים ע"ב סוד"ה נתערבו ולפמ"ש הרמב"ן דבריהם צ"ע] ולכן בעומד לפנינו צריך לבדקו ע"ש ואף דיש מקום לפרש דכונת הרמב"ן משום דחז"א מסייע להמיעוט והוי עי"ז כמיעוט דשכיח אבל הדבר מפורש בר"ן שם וז"ל וטעמא דמלתא דנהי דרמאש"מ הן מ"מ מיעוט דאין מצוין שכיח טובא והו"ל כטרפות דריאה דאסיקנא לעיל דכל היכי דאיתא קמן בדקי' לי' וכי ליתי' קמן סמכי' ארוב בהמות כשרות וכו' עכ"ל וכ"ה בתשו' הריב"ש סי' תצ"ח ועמ"ש בפתיחה אות כ"ה ועתשו' ב"א יו"ד סי' ו' באמצע התשובה וא"כ הרי התם איכא חז"א ואפ"ה בדיעבד אם הלך מותר לאכול משחיטתו אף דהוי מיעוט המצוי ובפרט לשי' הגמ"ר דכתובות שיובא לקמן סוסקל"ד בודאי יש להקל בזה. ואולם הנה השיך סי' כ"ה סק"ב בדין לא בדק אחר שמוטה דנהי דצריך לבדוק משום דהו' מיעוט דשכיח מ"מ בדיעבד מותר דבהמה לאו בחזקת נעקרו סימנים קיימא ולא דמי ללא בדק אם נשחטו רובן דבהמה בחז"א עומדת ע"ש ומוכח דגבי לא נשחטו רוב סימנים אף דרובן שחוטין יפה אסור גם בדיעבד ולא דמי לנאבדה הריאה כיון דאיכא חז"א ובאמת דבתוס' חולין ט' מבואר דרוב סימנים שחוטין רובן ואפ"ה אסור באכילה אך די"ל דהם ס"ל דנאבדה הריאה טרפה ולהסוברים דכשרה י"ל דס"ל כהרמב"ם דאין רוב סימנים שחוטין יפה אבל מהש"ך הנ"ל מוכח כן ויש להוכיח כן גם מהרא"ש דפסק בפ"א דחולין דנאבדה הריאה כשרה ואפ"ה בעגל אוסר גם בדיעבד כמ"ש הדג"מ בשמו והוא ס"ל דעגל תוך ז"י הוא רק מדרבנן משום דהוי מיעוט המצוי כמ"ש הרא"ש פ"ד דיבמות סי' ה' ובע"כ משום דאיכא חז"א אוסר גם בדיעבד אבל י"ל דהרא"ש לשי' שכ' בפ"א דחולין דטעמא דל"א בשחיטה סמל"ח דהוי מיעוט דל"ש א"כ הכא דשכיח אמרי' סמל"ח אבל לפמ"ש הרשב"א במשה"ב טעמא משום דלדידן ל"א סמל"ח ועמ"ש בפתיחה אות כ"ב כ"ג וכן לפמ"ש שם בשם העיטור משום דכבר אזל לי' איסור אמ"ה א"כ גם בנ"ד יש להתיר דיעבד בהפ"מ וגם בד' הרא"ש עצמו יש סתירות בענין זה אי אמרי' לדידן סמל"ח ועמ"ש שם אות כ"ג בשם הרא"ש ובחולין אזיל לשי' ר"ת וי"ל דגם בפראד"מ נקט הכי לשי' התוס' ולא לדידי' וכה"ג תמצא ברא"ש פ' החולץ סי' ה' שכ' דמיעוט דנפלים שכיח כמו במשאל"ס וגוסס ובפ' האשה בתרא סי' א' כ' בעצמו דבמשאל"ס המיעוט לא שכיח ולפי דבריו בפ' החולץ הרי במשאל"ס המיעוט שכיח וגם איכא חזקת א"א ואפ"ה אם נשאת לא תצא ובעכצ"ל כמ"ש וע' במאירי שבת קל"ו שכ' וז"ל ולענין אכילה כל ששחטו עד שיעברו ז' אסור אפי' שחטו בשביעי אע"פ שהשחיטה סיבה מבחוץ שהרי כתבנו כן באדם שנפל מן הגג וכו' עכ"ל ומפורש ג"כ דגם דיעבד אסור והי' נראה דתליא במחלוקת הנ"ל דלשי' רמב"ן ור"ן וריב"ש יש להקל בדיעבד ולשי' רא"ש ומאירי ורוקח וש"ך גם דיעבד אסור וראיתי בשו"ת תוע"ר סי' ד' שכ' ליישב קו' תב"ש ודג"מ ולחלק בין יבמה לבהמה עפמ"ש הט"ז באו"ח סי' תקכ"ד סוסק"א לחלק בהא דעבר ואקני בשבת דכיון דיש בזה איסור לעשותו לכתחלה והועילה תקנת חז"ל לענין לכתחלה לכן דיעבד מהני משא"כ בהא דהאשה שנפלה דנהי דלא ליזבן אבל ליבא איסורא ואם לא תהי' התקנה גם לדיעבד מה הועילו בתקנתם ובע"כ דכל התקנה לדיעבד וה"נ בזה דבשלמא ביבמה דאסורה לכתחלה להנשא לכן בנשאת לא תצא אבל כאן הרי אין איסור לשחוט עגל תוך ז"י אלא דאסור לאכלו וא"כ כל תקנת חז"ל רק לענין האכילה ולא על השחיטה לכן גם בנשחט אשור לאכלו דאל"כ מה הועילו בתקנתם ע"ש וכה"ג כ' הב"ש בא"ע פי' קי"ט סקי"א אבל הרי גם בבדיקת הריאה ליכא חיובא רק ברוצה לאכול אבל י"ל דהתם עכ"פ בדאיתא לפנינו צריך לבדוק והועילה התקנה לזה אבל הכא כיון דקודם שחיטה ליכא איסורא ואי נימא דבשחטוהו דיעבד מותר א"כ ישחוט תמיד ויהי' מותר ואין זה בגדר מבטל איסור בידים כיון דליכא איסור כלל לשחטו וכמ"ש הל"ש בחי' דינים אות א' ובזה נדחה ג"כ הראי' שהבאתי מד' הרמב"ן ור"ן וריב"ש בדין א"י שהוא מומחה דהתם הא אסור לשחוט לכתחלה דכיון דיאסר השחיטה הוי כמנבל בידים ועושה סחורה בנבלות וגם משום שמא יבואו לאכלו כמש"ל סי' א' ס"ה וע' בשמ"ח שם סכ"א משא"כ כאן ועמש"ל בס"ק שאח"ז בזה וגם בלא"ה כיון שכבר נתבאר לעיל סקי"ב דלשי' כמ"פ אסור כאן מדאורייתא א"כ פשי' דאין להקל גם בדיעבד ולא דמי לנאבדה הריאה אבל מ"ש בתשו' רח"כ דאי הטעם משום מיעוט המצוי הוי מה"ת ליתא כמ"ש בשפ"ד סי' ל"ט סק"ג בסופו. ולענ"ד הרי בתוס' שבת י"ב מבואר דדמאי מיעוט מצוי והוי דרבנן ובזכרוני שראיתי בשו"ת מאיר נתיבים סי' פ"ה שהביא בשם ח"א שחידש דמיעוט המצוי הוי מה"ת והוא הביא סמוכין לזה אבל הוא תמוה ועמש"ל ס"ק י"ב בזה ויש להביא עוד ראי' מהא דיבמות קי"ט ע"א דפריך לרבנן דאזלי בת"ר אמאי לא תנשא הא רוב מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות וע' ח"צ סי' מ"א בשם מהריב"ל ומ"ש עליו אבל בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' צ"ה מבואר כמהריב"ל ובב"ב צ"ג פריך לרב משום דמיעוט מפילות ואי הוי מה"ח גם בממון י"ל כן ודו"ק וע' תשו' ארי' דב"ע באבני זכרון ליו"ד סוסי' ב' שהעיר ג"כ מהא דנאבדה הריאה לכאן ולא העיר בכל מ"ש בזה אך יש לעיין דנהי שכ' התב"ש דבבהמה דהוי רק הפסד ממון החמירו טפי ולא דמי להוצאת אשה מבעלה [וע' בפ"י כתובות ט' ע"א בתוס' ד"ה לא צריכא ושפ"ד סי' ק"י סקס"ב] הרי כבר כ' הדג"מ שהוא דחוק ועיקר החילוק נראה כמ"ש התוע"ר הנ"ל דאל"כ מה הועילו בתקנתם ולפ"ז היכא דנשחט בשוגג ונתבשל בתערובות הרבה בשר וכלים ונעשה הפ"מ מכח הבשר האחר שנמלח ונתבשל ביחד בזה יש מקום לדון דדמי לנאבדה הריאה ונימא דכדאי הם רבנן דרשב"ג לסמוך עליהם בשעה"ד וכמ"ש כה"ג בתוס' נדה ו' ע"ב ד"ה בשעה"ד אבל י"ל דשא"ה דגם רבנן גופי' מודו בשני בצורת ועוד דשא"ה דהוי רק טומאת מעל"ע דרבנן וכמ"ש השיך סוסי' רמ"ב בהנהגת או"ה בזה אבל הכא כבר נתבאר דלשי' כמ"פ הוי דאורייתא ולפמ"ש הדג"מ ושאר אחרונים דהכא טעמא משום חז"א ולפמ"ש הרשב"א במשה"ב ליישב הא דל"א גבי רמאש"מ סמל"ח משום דגם ברוב שאין מומחין יש ששוחטין יפה או דרוב מתעסקים לבטל החזקה נדחה הראי' שהבאתי מהרמב"ן ור"ן וריב"ש דהכא ל"ש תירוצים אלו ואף שכתבתי לעיל סקי"א לדחות סברת חז"א בזה מ"מ קשה להקל ובפרט כיון דגוף בשר העגל הניכר בתערובות אין להתיר ע"י שנתערב בשאר בשר ואם יאסרו בשר זה ויתירו שאר הבשר הוי כתרתי דסתרי ולכן אין להקל כלל אבל מ"מ לענין הכלים עמש"ל ס"ק כ"ט ועמש"ל סקל"ד עוד בזה:

כה

ובדין אם מותר לשחוט עגל תוך ז"י ע"מ שלא לאכלו רק למכור לעכו"ם ע' בל"ש חי' דינים אות א' שביאר כמה טעמים להקל דליכא משום איסור סחורה בנו"ט דהא ממ"נ אם הוא נפל הרי הוי כנזדמנו ואם אינו נפל הוא כשר וגם דבאיד"ר ל"ש איסור סחורה ובתשו' נא"ד סי' כ"ה הוסיף דגם אי הוי סד"א ולהחמיר מה"ת מ"מ מותר לעשות בו סחורה והביא מד' הבא"י סי' קי"ז בזה וגם כיון דכל האיסור שמא יבא לאכלו וכאן הרי דיעבד מותר רק דהתב"ש כ' דבבהמה ליכא רק הפסד ממון ולא התירו דיעבד אבל אם כבר אכלו בשוגג הרי ליבא איסור כלל דבכה"ג הוי דיעבד גמור וא"כ בכה"ג לא גזרי' שמא יבא לאכלו ועוד דכיון דשוחטו בשביל שלא יפסיד החלב שינוק הולד מותר כמ"ש הט"ז סי' קי"ז ע"ש עוד בזה באורך רק דמסיק דלא ישחטנו לבדו משום הברכה. והנה אם כי מצאתי כדבריו בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סי' נ"ז בדין הקצבים שצריכים לקיבה של עגלים להעמיד בהן גבינה הנעשית בכאן והמוכר אינו רוצה להמתין ז"י ואם לא יקנוהו היהודים יקנוהו העכו"ם ג"כ עבור העמדת גבינות הנ"ל והביא שהגאון כנ"י התיר בפשיטות לשחטן ולמכור הבשר לעכו"ם והשואל פקפק והוא השיב וז"ל ונ"ל דלית דין צריך בושש מכמה טעמים חדא דאין כאן רק חשש ספק רחוק כמ"ש במו"ק ועוד אפי' יש ודאי איסור יש מקום מרווח להקל ע' מגדל שלי דף שע"ז ולענין היתר נחירה ע"ש דף שנ"ט ע"ב והטוב הוא לשחטן עם כשרות ודאית ואם לאו ישחטם בלא ברכה וכו' ביחוד כשהפריס עג"ק ולא חזי בי' ריעותא אין כאן בית מיחוש ואפי' לאכילה הוי חזי בכה"ג אלא דמחמרינן בהו לפנים משה"ד וכמ"ש בחיבורי הנ"ל וחלילה להקל ועכ"פ אם מוכרח לשחטן תו"ז לא יברך על השחיטה שלא יבואו להתיר הבשר באכילה וכו' עכ"ל וגם בדג"מ על הט"ז סק"ד מבואר כן אבל לענ"ד אין להתיר רק בצירוף טעמא דהפסד חלב וכדומה דאל"כ איכא משום בל תשחית דנהי דרובן אינם נפלים הרי כיון שאנו אוסרים אותו מחשש ספק הרי ע"י איסור זה הוא נשחת וגורם ד"ז בשחיטתו תוך ז"י שאם ימתין עד אחר ז"י יוכשר וכיון דרובן לאו נפלים מסתמא תלינן שיחי' עד אחר ז"י ויתברר היתרו ועתה בשחיטתו גורם לאסרו מפני כיון דחז"ל אסרוהו וגזרו לחוש להמיעוט כל זמן שלא עברו עליו ז"י וכה"ג כ' הה"מ הובא במג"א סי' תט"ז סק"ג גבי מערב ב' עירובין בב' יו"ט ש"ג דאם א"א להגיע לעירובו של יום ב' ביום א' אינו עירוב דבעי' סעודה הראוי' מבע"י דאע"ג דממ"נ אם ראשון חול יכול להגיע לעירוב ואם יום ב' חול א"צ לעירוב מ"מ כיון דמחמת ספק א"י להגיע לעירוב מדינא הוי אינו ראוי ול"מ גם באופן הצד ספק אם ראשון חול ע"ש וה"נ בזה ועמג"א סי' תק"ט סק"ב בשם מהרי"ל דמשמע היפוך סברא זו ויש לחלק למעיין אבל היכא דיש לו צורך בזה שלא יפסיד החלב ל"ש בל תשחית וכן אם הנבלה שוה ככשירה ל"ש ב"ת כמ"ש התב"ש סי' א' סקל"א אבל לשי' הסוברים דמה"ת אסור עגל תוך ז"י י"ל דאסור לשחטו מטעמים שכ' השמ"ח סי' א' סכ"א ותב"ש סקל"ב ובשלמא להסוברים דהוי רק מדרבנן י"ל דבדרבנן לא גזרו בכה"ג משא"כ אי הוי מה"ת ועפ"ז יש מקום לקיים ההיתר של הבשר אם נשחט כבר לפמש"ל בס"ק הקודם דכיון דהאיסור חל על השחיטה גם אי הוי רק מדרבנן כגון היכי דאין הנבלה שוה כמו הכשרה וא"צ להחלב דבכה"ג אסור לשחטו לכתחלה וא"כ אם נשחט בשוגג שוב דמי לנאבדה הריאה דבהפ"מ מקילין אך דמ"מ יש לחוש לשי' הסוברים דהוי מה"ת דלדידהו גם דיעבד אין מקום להקל וע' בשו"ת ספ"י בפו"כ סי' שנ"ט שהעלה דלשחטו אסור מה"ת כיון דאיכא לברורי להמתין עד אחר ז"י אין סומכין על הרוב אבל אחר שנשחט אסור רק מדרבנן כיון דליכא לברורי ולכאורה לפ"ז י"ל דגם דיעבד מותר מה"ט בהפ"מ כמו בנאבדה הריאה אבל בשו"ת רח"כ שם העיר ג"כ בסברא זו וכ' דאי אסור מה"ת גם דיעבד אסור כדין נפלו ונתפצעו דקנסי' שוגג אטו מזיד וע"ש בהג"ה דבנאבדה הריאה הוי ממילא בלא מעשה ולכן מקילין אבל בתב"ש סי' ל"ט סק"ז מבואר דגם התם דמי לנתפצעו וזהו טעם האוסרים שם ואפ"ה אנן קיי"ל להקל בהפ"מ וגם מ"ש הספ"י דבדיקת הריאה לכתחלה הוא מה"ת הוא תמוה ונגד כל הפוסקים אבל י"ל דהתם דליכא חז"א לכ"ע הוי רק מדרבנן ובדרבנן לא קנסו שוגג אטו מזיד משא"כ הכא מה"ת צריך לברורי ולדינא נראה דהיכא דא"צ להחלב או צורך אחר והנבלה אינה שוה ככשרה אסור לשחטו תוך ז"י ולשי' הסוברים דהוי מה"ת בכל גווני אסור מטעם של השמ"ח סי' א' סכ"א הנ"ל ויש לחוש לזה לכתחלה אבל מ"מ אם נחוץ לו הרבה לצורך החלב או הגבינות יש לסמוך בכה"ג על הסוברים דהוי רק מדרבנן כיון דגם להסוברים דהוי מה"ת ליכא בזה איסור תורה רק גזירות בעלמא אבל לענין אכילת הבשר אין להקל גם בהפ"מ וצ"ש מטעמים שנתבארו וע' בשו"ת טט"ו מ"ג סי' ס' שפסק ג"כ דאין לסמוך על תשו' רח"כ בזה בלי טעם אבל לפמ"ש נתבארו הדברים על מכונם בס"ד. מיהו במה שהעירותי מהשמ"ח סי' א' סכ"א הנ"ל אמר חתני הרב מוהר"ש באב"ד ני' אבד"ק יאנוב די"ל עפמש"ל סי' י' סק"י בשם המג"א ורש"ל דהיכא דאיכא חד מ"ד דמתיר אין לגזור עוד עבור זה וה"נ בזה ויפה אמר בזה:.

תוכן העניינים

דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה