דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
סימן ד · ה
ואולם בעיקר קו' הר"ן הנ"ל דנימא דהתם טעמא משום דבמעשה אדם אדשא"ש אמרתי ליישב ע"ד פלפול בהקדם ליישב מה שהקשה המאירי הובא באס"ז לב"ק ה' בהא דכהנים שפגלו אמאי חייבים לשלם הרי א"א לוקה ומשלם ותי' דמחשב בקדשים הא אינו לוקה דהוי לאשאב"מ ע"ש ואולם לפי המבואר בש"ס זבחים הנ"ל דלר"י דס"ל לאו שאב"מ לוקין עליו גם במפגל לוקה ולפמ"ש תוס' גיטין הנ"ל דמתני' אתיא כר"י א"כ הדק"ל אמאי מזידין חייבים הרי א"א לוקה ומשלם וע' רשב"א גיטין שם דמזידין דמתני' היינו בהתראה והוכיח כן מהש"ס ולכאורה הי' נ"ל לפמש"ל דניהו דאין מפגלין בח"מ מ"מ הוי פסול א"כ נתחייבו בתשלומין בתחלת עבודה ומלקות באים על גמר העבודה אבל כבר הבאתי דר"י גופי' ס"ל מפגלין בח"מ ועוד דדמיא להא דא"א לנסוך בלא הגבהה ותליא בתרי לישני בכתובות ל"א] ונראה דהנה התוס' בגיטין ל"ג הקשו בהא דנזיר ששתה לוקה הרי הוי ה"ס שמא ישאל על נזירותו ותי' דחזקה שלא ישאל ובתוס' מכות ט"ו סוע"ב ביארו דמדלא שאל עד עתה חזקה שלא ישאל וביאור הדבר דאף דעד עתה לא הוצרך לישאל מ"מ הרי לשי' תוס' גיטין ל"ה ע"ב גם אם ישאל עכשיו אחר שעבר מ"מ איסורא עבד בשתייתו והו"ל לישאל מקודם ומדלא שאל חזקה שלא ישאול וא"ל דמ"מ ישאול עתה כדי שלא ילקה ז"א דא"כ לפ"ז נימא דהוי ה"ס ואינו לוקה ושוב לא ישאל ושוב שפיר לוקה וכמ"ש כה"ג בתוס' פסחים כ"ו גבי עלה עלי' זכר וכמה דוכתי. אך לפ"ז יש להקשות בפיגל קרבן חבירו גם למ"ד לשאב"מ לוקין לא ילקה דהוי ה"ס שמא ישאלו הבעלים על ההקדש כדי להציל הכהן מאיסור פיגול דלפמ"ש המל"מ פ"א מכלאים ובפמ"ג א"ח סי' תמ"ד בא"א סק"ה היכא דבידו למנוע את חבירו מאיסור גם בשותק עובר בלפ"ע [ובמק"א פקפקתי ע"ד הפמ"ג דהמל"מ מיירי רק בעושה לצורך הישראל ובכה"ג ברואה ושותק שפיר שייך לפ"ע וכדמוכח בב"מ צ' ע"ב גבי הלין תורי דגנבין ארמאי וכו' וקעברי משום לפ"ע וכו' וע"ש ברש"י משא"כ היכי דרואה שאחר עושה לעצמו] א"כ ה"נ מחויבים הבעלים לישאל על הקרבן להציל הכהן מעון פיגול ואף שיהי' חשנב"ע הרי לר"י גופי' בפסחים כ"ג חשב"ע לאו דאורייתא ולשי' התוס' כריתות י"ג דוקא בנשחט ונזרק כהלכתן ליתא בשאלה משא"כ בנזרק שלא כהלכתן שפיר מהני שאלה וע' בט"א לר"ה כ"ח בזה וע' מל"מ פי"ג ממעה"ק ומהריט"א פ"ד דבכורות אות ל"ו ובש"מ דחולין פ"ב מבואר דלחד תנא סובר ר"י ה"ס ל"ש התראה ובפרט דלפמ"ש י"ל דלכ"ע הוי כן דבודאי ישאלו הבעלים וכמ"ש ובזה ל"ש תי' התוס' גיטין הנ"ל דמקודם לא רצו לישאל דסברו שיקרב כראוי וא"כ קשה כנ"ל. ואולם נראה לפמ"ש בתשו' מהרי"ו הובא ברמ"א יו"ד רסי' קנ"ו דגם היכי דמחויב למחות מ"מ א"צ להפסיד ממונו בשביל להציל את חבירו מעון ע"ש א"כ הרי כיון דכהנים שפגלו חייבים לשלם לבעלים גם בנדבה כמ"ש רש"י שם ואם ישאלו הבעלים ויהי' חולין לא יצטרך הכהן לשלם דאינהו אפסידו אנפשיי' וא"כ יפסידו דמי הקרבן וא"צ הבעלים לישאל ולכן שפיר לוקה הכהן דמסתמא לא ישאלו הבעלים להפסיד ממונם ומעתה מיושב היטב קו' האחרונים הנ"ל שהקשו אמאי חייבים לשלם הרי א"א לוקה ומשלם ולפמ"ש ניחא דהא אי נימא דא"ל לשלם א"כ שוב לא יפסידו הבעלים כלום בשאלה כיון דגם בלא"ה פטורים הכהנים מלשלם וא"כ שוב יהי' מחוייבי' לישאל על הקרבן להציל הכהן מעון פיגול ושוב לא ילקה הכהן משום דהוי ה"ס ושוב חייבים לשלם. ומעתה מיושב קושי' הר"ן הנ"ל דהא מבואר בריטב"א לע"ז נ"ד דהא דבמעשה אדם אדשא"ש משום דקניי' בשינוי והוי שלו והיינו דאיסורו וקנינו באים כאחד וע' ב"ק ס"ז בהא דגנב וגזלן הקדשן הקדש ורשב"א שם. ומעתה לפ"ז דייק הש"ס שפיר דשלוחי דרחמנא דא"א לומר דהתם טעמא משום דבמעשה אדם אדשא"ש ז"א דהא אי נימא דכהנים קנו להקרבן בשינוי והוי שלהם א"כ שוב לא יוכלו בעלים לישאל על קרבנם כיון שכבר אינו שלהם וא"כ ל"ה בגדר ה"ס והדק"ל אמאי חייבים כהנים לשלם הרי אדא לוקה ומשלם ודו"ק כי חריף ועמוק הוא בס"ד.