אור ברסלב

דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון

סימן ד

סימן ג

א

סעי' א' השוחט לשם ע"א וכו'. בתב"ש סק"ב חקר אי דוקא בהוציא בשפתיו כמו דבפיגול לשי' רש"י ותוס' דוקא בדיבור ולא במחשבה דהא בש"ס דחולין יליף לה בק"ו מקדשים אך שדעת רמב"ם רפי"ד מפסהמ"ק נראה דבמחשבה סגי וגם בתוס' חולין ל"ט נראה דמסופקים בזה לכן יש להחמיר אך שהקשה בהא דרפי"ח מפסהמ"ק שפסק רמב"ם דמחשב בקדשים אינו לוקה דהוי לאו שאב"מ ותיפק לי' דבמחשבה הא ליכא עדים והתראה וגם המגיה במל"מ רפי"ג מפהמ"ק העיר בזה וע' במש"ז שדחה דהתם נ"מ היכי דפיגל בדיבור ואני מצאתי באס"ז ב"מ מ"ג ע"ב ד"ה ביתר בשם תוס' שאנץ להוכיח מזבחים כ"ט דמחשב בקדשים אינו לוקה לדידן דקיי"ל לאו שאב"מ אין לוקין רק אליבא דר"י דס"ל לוקין וק' הרי במומר א"ל ר"י לתנא לא תיתנו מימר דבדיבורי' מתעביד מעשה וה"נ בפיגול ליהוי מעשה אבל אם א"צ דיבור אלא במחשבה שבלב ניחא דכיון דבמחשבה לבד נפסל ולא הוצרך הדיבור אלא לפי שע"י כך אנו יודעים שפסלו במחשבה אבל הפסול לא נקבע ע"י הדיבור לכן ל"ה מעשה ע"ש הרי שביאר הדברים דמיירי בדיבור אלא דכיון דסגי במחשבה ל"ה מעשה וע' בפ"י גיטין נ"ד ע"ב בד"ה דכי אמר פיגל מהימן וכו' שבמחכ"ת נעלם ממנו דברי תוס' שאנץ הנ"ל שהעיר בכל דבריו שם ודחה ע"ש ועיין בפיטור ביכורים על התוספתא פ"י דחולין שתמה ג"כ בהא דמחשב בקדשים דאינו לוקה מ"ש מתמורה וה"נ בפיגול הרי בע"כ מיירי בדיבור דאל"כ איך משכח"ל מלקות ובפרט דהא אאמע"ר ע"ש ולא ראה ד' אס"ז ופ"י ותב"ש והגה' מל"מ הנ"ל וגם מ"ש מהא דאאמע"ר עמש"ל סי' א' סקכ"ז כ"ח אך דלכאורה לא יתכנו ד' תוס' שאנץ הנ"ל רק לשי' החינוך פ' בהר וכמ"ד דס"ל דהיכא דמשכח"ל בלא מעשה גם במעשה אין לוקין וע' במל"מ פ"ד ממלוה ה"ו ושעה"מ פ"א מחו"מ ה"ג אבל לשי' הה"מ פי"ג משכירות דס"ל להיפוך דהיכא דמשכח"ל במעשה גם בלא מעשה לוקין א"כ הדק"ל ועוד הא גם בתמורה מהני במחשבה וע' שבועות כ"ו ע"ב דבקדשים כל נדיב לב כתי' ואמאי הוי מעשה ואולם נראה ע"פ המבואר בש"ס דב"ק קי"ז ע"א ישראל שאנסוהו נכרים והראה ממון חבירו פטור ואם נו"נ ביד חייב ההוא גברא דאנסוהו נכרים ואחוי אחמרא דר"מ וכו' א"ל דרי ואמטי בהדן דרא ואמטי בהדיי' אתא לקמי' דר"א פטרי' א"ל רבנן לר"א והתניא אם נו"נ ביד חייב א"ל ה"מ היכי דלא אוקמי' עליו מעיקרא אבל היכא דמוקמי' עליו מעיקרא מיקלי קלי ומבואר מזה דכיון דבשעתא דאוקמי' על היין קודם שנו"נ ביד כבר נגמר ההיזק ועל אותה מעשה הוא פטור וא"כ מה שנו"נ ביד אח"כ לא פשה כלום דכבר הי' מקודם כמאן דמיקלי עש"ה וע' תשו' רמ"א סי' י"א שכ', כה"ג לענין מוש"ר בכתב מפני השלט שכבר עשה בדיבור שוב אין המעשה שאחריו כלום ומעתה לפ"ז ה"ג בפיגול דכיון דהיכא דמפגל בדיבור הרי כבר חשב מקודם במחשבתו לפגל שהרי אין אדם עושה מעשה עד שיחשב בלבו מקודם וכמ"ש בתשו' שאג"א סוסי' נ"ו לענין מעלין את המדומע ע"ש וכיון שכבר חשב מחשבת פיגול הרי כבר נאסר הקרבן במחשבתו וא"כ אף שאומר אח"כ הפיגול בפיו לא מתעביד מעשה בדיבורו כלל ולכן אינו לוקה אבל בתמורה הרי מבואר בתמורה י"ז ע"א דכיון דאתרבי גבי תמורה שוגג כמזיד גם בהמיר שלא מדעתו הוי חמורה ופירש"י כגון שבעל מחשבות הוא ולא הי' יודע מהו הוא אומר בתמורה קדיש ולקי דגלי קרא שוגג כמזיד ע"ש וא"כ בכה"ג בהמיר בדיבור שלא מדעתו ודאי בדיבורי' מתעביד מעשה וכיון דמשכח"ל ע"י מעשה שוב גם בהמיר מדעתו לוקה לשי' הה"מ הנ"ל ולכן אר"י לא תיתני מימר דבדיבורי' מתעביד מעשה משא"כ בפיגול וא"ש. ועמש"ל אות ט' עוד בזה:

ב

ובזה אמרתי דבר נחמד ליישב דברי הר"ן בנדרים ל"ו ע"א בהא דבעי אי כהנים שלוחי דידן או. שלוחי דרחמנא ובעי למיפשט מהא דכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבים הא שוגגין פטורים אלא שפיגולן פיגול ולימא ליה לתקוני שדרתיך ומשני שאני פיגול דא"ק לא יחשב מ"מ וביאר הר"ן דכל הקושי' רק משוגגין דבמזיד הרי גם אם השליחות בטל הרי במעשה אדם אוסר דשא"ש ע"ש והקשו האחרונים שהוא נגד ש"ס דזבחים הנ"ל דמבואר דפיגול ל"ה מעשה ולפמ"ש ניחא שהרי כבר נתבאר דכל טעמא דפיגול ל"ה מעשה מפני שכבר נאסר במחשבה מקודם וא"כ התינח למסקנא דכהן מצי לפגל של בעלים משום דכתי' לא יחשב או דנימא דכהנים שלוחי דרחמנא אבל הכא לפי הס"ד דשלוחי דידן נינהו והש"ס פריך דנימא לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אלא דנימא דבמעשה אדם אדשא"ש א"כ התינח בדיבור דהוי כמעשה משום דבכה"ג דבדיבורי' מתעביד מעשה הוי עקימת שפתיו מעשה אבל בהמחשבה שחשב בלבו לפגל בודאי לא יחול הפיגול כלל דהא במחשבה אין אאדשא"ש ומשום שליחות ליכא כיון דלהס"ד הוי שלוחי דידן ולתקוני שדרתיך וכו' וכיון דבמחשבה אין הפיגול חל כלל א"כ שוב הוי הדיבור של פיגול מעשה גמור שהרי באותה שעה ע"י דיבורו חל המעשה של הפיגול ושפיר מצינו למימר דכהנים שפגלו מיירי בדיבור ולכן שפיר אוסר דשא"ש בדיבור דהוי כמעשה ולכן הוכיח הר"ן דהקושי' רק משוגגין אבל למסקנא דגם במחשבה מצי כהנים לפגל אף שהוא של בעלים שוב הוי הדיבור ג"כ לאו שא"ב מעשה כיון דכבר נעשה הפיגול במחשבה שקודם הדיבור ודו"ק כי חריף הוא בס"ד:

א"ה צבי בהמ"ח במ"ש אאמו"ר שליט"א בפנים קו' האחרונים על הר"ן נדרים דף ל"ו ע"א במ"ש דפיגול הוי מעשה ובזבחים דף כ"ט חשיב פיגול לאו שאב"מ ע"ש אמרתי אנכי לתרץ עפ"י חילוק הנו"ב מ"ת חיו"ד סי' קס"ח שמחלק דלענין תשלומין שפיר חשיב הפיגול כמעשה דהא בעת שמפגל עושה מעשה שלא בהכשר דהיינו השחיטה או הזריקה אבל לענין מלקות א"א לחייבו רק על הפיגול וזה לא מיחשב מעשה דז"ל הנו"ב שם גם מ"ש מדברי הש"ך וכו' ג"כ אינו דומה דשם לענין חיוב ממון שהכהנים שפיגלו חייבים לשלם שפיר קאמר בשעה שמפגל עושה מעשה דבמעשה זה שעושה שלא בהכשר גורם ששוב אי אפשר להיות קרבן כשר ומיחשב עושה מעשה דהיינו השחיטה וכו' שעושה בשעה שחושב אבל המלקות אין לחייבו על השחיטה וכו' אלא על הפיגול וזה לא מיחשב מעשה עכ"ל ולפ"ז מיושב שפיר הקו' הנ"ל דהנה בנדרים קאי על המתני' דהכהנים שפגלו ושם קאי לענין התשלומין דהא קאמר מזידין חייבים שפיר מיחשב מעשה דלענין תשלומין הוי הפיגול מעשה אבל בזבחים שם קאי רק לענין מלקוח לא הוי הפיגול מעשה כד' הנו"ב הנ"ל וא"ש]:

ג

ואולם אף שהדברים נכונים ע"ד פלפול בכ"ז אינם עולים יפה במרכז האמת דהה"מ פי"ג משכירות לא קאמר רק היכי דמשכח"ל במעשה גמור כגון בחסימה דבזה גם בדיבור הוי כמעשה כיון דעכ"פ קצח מעשה איכא דבדיברא מתעביד מעשה אבל הכא בתמורה דנימא דגם היכא דלא מתעביד מעשה בדיבורא כגון שחשב בלבו מקודם להמיר שיהי' נחשב כמעשה משום דלפעמים היכי דהמיר שלא מדעתו יהי' נחשב כמעשה ע"י הדיבור גם הה"מ מודה וע' תשו' נו"ב מ"ת חא"ח סי' ע"ו בזה. ואולי י"ל דנהי דבהקדש סגי במחשבה דכתי' כל נדיב לב וכמש"ל מהא דשבועות כ"ו היינו בהקדש גמור דקעביד מצוה אבל בחמורה דאיסורא קעביד ל"מ במחשבה כלל ודוקא בפיגול דכתי' לא יחשב ס"ל לקצת פוסקים דמהני במחשבה משא"כ בתמורה וא"כ א"ש. אכן בעיקר קו' תוס' שאנ"ץ הנ"ל עלה בלבי לדון בזה למאי דקיי"ל אין מפגלין בחצי מחיר ומ"מ פסול הוי א"כ הרי בתחלת הפיגול טרם שגמר העבודה כבר נפסל הקרבן וחיוב המלקות אינו בא עד שגמר העבודה ההוא שפיגל בה וא"כ שוב בגמר עבודה לא נעשה בדיבורו מעשה כלל משא"כ בתמורה. ומדי דברי בזה עם כבוד חתני הרב וכו' מו"ה שמעון באבד ני' אבד"ק יאנוב אמר שגם הוא חידש ד"ז ואף דהתוס' בזבחים מ"א ס"ל דפסול רק מדרבנן אבל בט"ג לגיטין נ"ד ע"ב העלה בדעת ראב"ן דס"ל דפסול מה"ת א"כ שפיר י"ל כן ובזה חידש ליישב ד' הר"ן שהבאתי לעיל סק"ב דלפמ"ש התוס' גיטין נ"ג ע"ב ד"ה בדאורייתא דמתני' דהכהנים שפגלו אתי' אליבא דר' יהודא דלא קנס שוגג אטו מזיד וכדמוכח בברייתא שהובא בש"ס שם ובזבחים ל' ע"א ורש"י מבואר דר"י ס"ל מפגלין בח"מ ולכן לשי' כ' הר"ן שפיר דפיגול הוי מעשה אבל בזבחים כ"ט דהסוגי' שם אזלא אליבא דר"א דפליג עם ר"ע ופריך ור"א לא יחשב מאי עביד לי' וכו' ע"ש ובזבחים ק"י פ"א מבואר דר"א כרבנן ס"ל דאין מפגלין בח"מ לכן ס"ל דפיגול ל"ה מעשה וא"ל דא"כ בהא דמשני בזבחים שם דהא דמנין למחשב בקדשים לוקה אתי' כר"י דלאו שאב"מ לוקין הרי לר"י הוי באמת מעשה אבל י"ל דלא בעי לאוקמי הכי אליבא דר"א לשי' דס"ל א"מ אלא דס"ל כר"י בהא דלאו שאב"מ לוקין] ונכון הוא:

ד

באופן אחר אמרתי ליישב ד' הר"ן הנ"ל דכבר הבאתי לעיל בפתיחה אות ד' בשם הרשב"א דהבעיא אי כהנים שלוחי דידן הוא רק בשחיטה דכשרה בזר ואיהו מצי עביד ע"ש וא"כ בע"כ ס"ל להש"ס דמתני' דכהנים שפגלו מיירי גם בשחיטה ולכן הוי בעי למיפשט מינה דהוי שלוחי דרחמנא והנה הרמב"ן בדד"ג הקשה טבח שקלקל אמאי חייב הרי הוי השא"נ בשהיי' ודרסה ותי' דכיון דלא שחט כראוי אין זו שחיטה אלא כמתיז ראשה בסייף והוי היזק ניכר ואי קשי' לך א"כ מפגל נמי לחייב דעיקר שחיטה ליהוי היזק איכא למימר דדוקא היכא דלא שחטה כראוי והוי נבלה הוי היזק ניכר אבל כל ששחיטתו כראוי ואיסור אחר גרם לה אין הסחיטה כמתיז ראשה בסייף שהרי השחיטה הוציאתו מידי נבלה ואיסור אחר גרם לה ואינו ניכר ע"ש וע' בקצה"ח סי' ש"ו סק"ט ונודע מ"ש הר"ן בשם הרא"ה דאף דאא"א דשא"ש מ"מ אסורה באכילה דניהו דלא אסרה מ"מ לא שרי לה אבל זהו היכי דבא לאסרה ולא מצי לאסור כיון דאינו שלו בזה אמרי' דג"כ לא שרי לה אבל בפיגול דבאמת מצי הכהן לפגל משום דכתי' לא יחשב או משום דשלוחי דרחמנא נינהו א"ש תי' הרמב"ן דהשחיטה כשרה גם לשי' הרא"ה והר"ן הנ"ל ולכן הוי השא"נ ומעתה א"ש ד' הר"ן הנ"ל דלפי הס"ד דהש"ס דפריך דנימא לתקוני שדרתיך ואין ביד הכהן לפגל בשליחות בעלים אלא דנימא דאדעתא דנפשי' עביד אך דבאמת אא"א דשא"ש א"כ הרי באמת לא תועיל השחיטה כלל דמ"מ איהו לא שרי לה וכיון דע"י הפיגול לא תועיל השחיטה א"כ שוב הוי מעשה גמור דהא הוי היזק ניכר ולכן שפיר כ' הר"ן דבמעשה אדם אדשא"ש וליכא למיפשט ממתני' לגבי שחיטה דאי בשאר עבודות הרי איהו ל"מ עביד ופשי' ליה להש"ס דשלוחי דרחמנא וכמש"ל. אבל לפי האמת דמשני דכתי' לא יחשב והכהן יכול לפגל וא"כ השחיטה מהני שפיר לטהר מידי נבלה רק דהוי פיגול א"כ שפיר ס"ל להש"ס בזבחים דפיגול ל"ה מעשה גם בשחיטה ודו"ק כי נכון הוא ע"ד הפלפול [ויש לפקפק דהא הר"ן גופי' ביאר דהבעיא נפשטה באמת מהא דאיהו ל"מ עביד ולא ס"ל כתי' הרשב"א הנ"ל ועמש"ל סקי"ד לדחות תא זה מטעם אחר]:

ה

ואולם בעיקר קו' הר"ן הנ"ל דנימא דהתם טעמא משום דבמעשה אדם אדשא"ש אמרתי ליישב ע"ד פלפול בהקדם ליישב מה שהקשה המאירי הובא באס"ז לב"ק ה' בהא דכהנים שפגלו אמאי חייבים לשלם הרי א"א לוקה ומשלם ותי' דמחשב בקדשים הא אינו לוקה דהוי לאשאב"מ ע"ש ואולם לפי המבואר בש"ס זבחים הנ"ל דלר"י דס"ל לאו שאב"מ לוקין עליו גם במפגל לוקה ולפמ"ש תוס' גיטין הנ"ל דמתני' אתיא כר"י א"כ הדק"ל אמאי מזידין חייבים הרי א"א לוקה ומשלם וע' רשב"א גיטין שם דמזידין דמתני' היינו בהתראה והוכיח כן מהש"ס ולכאורה הי' נ"ל לפמש"ל דניהו דאין מפגלין בח"מ מ"מ הוי פסול א"כ נתחייבו בתשלומין בתחלת עבודה ומלקות באים על גמר העבודה אבל כבר הבאתי דר"י גופי' ס"ל מפגלין בח"מ ועוד דדמיא להא דא"א לנסוך בלא הגבהה ותליא בתרי לישני בכתובות ל"א] ונראה דהנה התוס' בגיטין ל"ג הקשו בהא דנזיר ששתה לוקה הרי הוי ה"ס שמא ישאל על נזירותו ותי' דחזקה שלא ישאל ובתוס' מכות ט"ו סוע"ב ביארו דמדלא שאל עד עתה חזקה שלא ישאל וביאור הדבר דאף דעד עתה לא הוצרך לישאל מ"מ הרי לשי' תוס' גיטין ל"ה ע"ב גם אם ישאל עכשיו אחר שעבר מ"מ איסורא עבד בשתייתו והו"ל לישאל מקודם ומדלא שאל חזקה שלא ישאול וא"ל דמ"מ ישאול עתה כדי שלא ילקה ז"א דא"כ לפ"ז נימא דהוי ה"ס ואינו לוקה ושוב לא ישאל ושוב שפיר לוקה וכמ"ש כה"ג בתוס' פסחים כ"ו גבי עלה עלי' זכר וכמה דוכתי. אך לפ"ז יש להקשות בפיגל קרבן חבירו גם למ"ד לשאב"מ לוקין לא ילקה דהוי ה"ס שמא ישאלו הבעלים על ההקדש כדי להציל הכהן מאיסור פיגול דלפמ"ש המל"מ פ"א מכלאים ובפמ"ג א"ח סי' תמ"ד בא"א סק"ה היכא דבידו למנוע את חבירו מאיסור גם בשותק עובר בלפ"ע [ובמק"א פקפקתי ע"ד הפמ"ג דהמל"מ מיירי רק בעושה לצורך הישראל ובכה"ג ברואה ושותק שפיר שייך לפ"ע וכדמוכח בב"מ צ' ע"ב גבי הלין תורי דגנבין ארמאי וכו' וקעברי משום לפ"ע וכו' וע"ש ברש"י משא"כ היכי דרואה שאחר עושה לעצמו] א"כ ה"נ מחויבים הבעלים לישאל על הקרבן להציל הכהן מעון פיגול ואף שיהי' חשנב"ע הרי לר"י גופי' בפסחים כ"ג חשב"ע לאו דאורייתא ולשי' התוס' כריתות י"ג דוקא בנשחט ונזרק כהלכתן ליתא בשאלה משא"כ בנזרק שלא כהלכתן שפיר מהני שאלה וע' בט"א לר"ה כ"ח בזה וע' מל"מ פי"ג ממעה"ק ומהריט"א פ"ד דבכורות אות ל"ו ובש"מ דחולין פ"ב מבואר דלחד תנא סובר ר"י ה"ס ל"ש התראה ובפרט דלפמ"ש י"ל דלכ"ע הוי כן דבודאי ישאלו הבעלים וכמ"ש ובזה ל"ש תי' התוס' גיטין הנ"ל דמקודם לא רצו לישאל דסברו שיקרב כראוי וא"כ קשה כנ"ל. ואולם נראה לפמ"ש בתשו' מהרי"ו הובא ברמ"א יו"ד רסי' קנ"ו דגם היכי דמחויב למחות מ"מ א"צ להפסיד ממונו בשביל להציל את חבירו מעון ע"ש א"כ הרי כיון דכהנים שפגלו חייבים לשלם לבעלים גם בנדבה כמ"ש רש"י שם ואם ישאלו הבעלים ויהי' חולין לא יצטרך הכהן לשלם דאינהו אפסידו אנפשיי' וא"כ יפסידו דמי הקרבן וא"צ הבעלים לישאל ולכן שפיר לוקה הכהן דמסתמא לא ישאלו הבעלים להפסיד ממונם ומעתה מיושב היטב קו' האחרונים הנ"ל שהקשו אמאי חייבים לשלם הרי א"א לוקה ומשלם ולפמ"ש ניחא דהא אי נימא דא"ל לשלם א"כ שוב לא יפסידו הבעלים כלום בשאלה כיון דגם בלא"ה פטורים הכהנים מלשלם וא"כ שוב יהי' מחוייבי' לישאל על הקרבן להציל הכהן מעון פיגול ושוב לא ילקה הכהן משום דהוי ה"ס ושוב חייבים לשלם. ומעתה מיושב קושי' הר"ן הנ"ל דהא מבואר בריטב"א לע"ז נ"ד דהא דבמעשה אדם אדשא"ש משום דקניי' בשינוי והוי שלו והיינו דאיסורו וקנינו באים כאחד וע' ב"ק ס"ז בהא דגנב וגזלן הקדשן הקדש ורשב"א שם. ומעתה לפ"ז דייק הש"ס שפיר דשלוחי דרחמנא דא"א לומר דהתם טעמא משום דבמעשה אדם אדשא"ש ז"א דהא אי נימא דכהנים קנו להקרבן בשינוי והוי שלהם א"כ שוב לא יוכלו בעלים לישאל על קרבנם כיון שכבר אינו שלהם וא"כ ל"ה בגדר ה"ס והדק"ל אמאי חייבים כהנים לשלם הרי אדא לוקה ומשלם ודו"ק כי חריף ועמוק הוא בס"ד.

ו

והנה באס"ז ב"מ שם הביא בשם הר"ח שתי' קו' תוס' שאנ"ץ הנ"ל וז"ל דלא חשיב בדיבורו מתעביד מעשה מה שנפסל במחשבתו דמתחלה כמו כן לא הי' ראוי הקרבן לאכלו עדיין עד שיקרבו מתיריו אע"פ שמתחלה הי' עומד ליקרב ועתה נפסל על ידו וכו' עכ"ל ויש שם קצת ט"ס וצ"ל כמ"ש והכונה דבשלמא במימר שהבהמה היתה חולין ונעשית קודש מיחשב מעשה אבל בהמת קדשים הרי משפה שהקדישה היא אסורה והעבודות מתירות אותה והמפגלה אינו מתיר אותה וממילא היא אסורה כמקודם ולכן ל"ה מעשה שאינו מחדש בפיגולו דבר חדש וע' תשו' נו"ב מ"ת חיו"ד סי' קס"ח שנשאל ג"כ בקושי' הנ"ל ותי' ג"כ כן מדעתא דנפשי' ולא ראה ד' האס"ז הנ"ל וכה"ג כ' הרא"ש בפי' לנדרים י"ב ע"א בהא דחלת אהרן ותרומתו דל"ת דבר תנדור דהא מעיקרא נמי אסור משום טבל וכו' ע"ש ויש לדון בזה מד' תוס' ב"ק קי"א ע"א ד"ה אמר רבא לעורו וכו' במ"ש דנעשה בו פסול קודם שחיטה ובמהרש"א שם תמה דכיון דאכתי איכא תקנה שיחזיר כסף אצל אשם ל"ה כנולד פסול וע' בפ"י שם ויש לחלק למעיין ויש לדון דתליא בפלוגתת רבי ורשב"ג בנדה ס' ע"א בהא דתולין הכתמים בשומרת יום כנגד יום בשני שלה ובסופרת ז' שלא טבלה דלרשב"ג היא מתוקנת וחברתה מקולקלת ולרבי שתיהן מקולקלות ופירש"י דטעמי' דרשב"ג דכיון דעכשיו היא טמאה לפנינו אע"ג שתפסיד שצריכה לספור שנית ז"נ לא מקרי קלקול ולרבי מקרי קלקול וע"ש בהא דאר"ח דטמא וטהור שהלכו בב' שבילין א' טמא וא' טהור באנו למחלוקת רבי ורשב"ג מתקיף לה ר"א ע"כ לא קאמר רבי התם אלא דתרוייהו כי הדדי נינהו הכי מאי נ"מ ור"ח סוף סוף איהי טבילה בעיא ומבואר ברש"י דאף דאי טבלה טהורה ובידה לטבול וא"כ מקלקלה במה שתולה בה מ"מ הרי לפנינו היא טמאה עכשיו ולרשב"ג ל"ה קלקול ולרבי הוי קלקול ע"ש וה"נ לרשב"ג כיון דלפנינו היא אסורה אף שיש לה מתירין מ"מ לא מקרי מעשה בשעה שמפגל ולרבי הוי מעשה כיון דבלא הפיגול יש לה מתירין גם יש לדון דתליא בפלוגתת ר"נ ור"ש בשבת צ"ד פ"ב בתולש סימני טומאה אחת משלש דלר"נ חייב דאהני מעשיו דאי משתקלא חדא אחריתי אזלה לה טומאה ולר"ש השתא מיהת אתיא לטומאה ולא אהני כלום ע"ש וה"נ בנ"ד ל"ה הפיגול מעשה ולר"נ הוי מעשה.

ז

ואולם בגוף דין מימר דבדיבורא מתעביד מעשה באמת שהרמב"ם פ"א מתמורה ה"א כ' וז"ל מפי השמועה למדו שכל מצות ל"ת שא"ב מעשה אין לוקין עלי' חוץ מנשבע ומימר וכו' ובכ"מ תמה מהא דאר"י לתנא לא תיתני מימר דבדיבורו עביד מעשה וכן הקשה הה"מ פי"ג משכירות ובלח"מ שם הוכיח דסתמא דהש"ס דשבועות ומכות לא ס"ל כן ולפמ"ש בתוס' שאנ"ץ הנ"ל דהש"ס דזבחים כ"ט הנ"ל לא ס"ל כר"י בהא יש משם ג"כ ראי' להרמב"ם וגם בחמורה ב' פ"ב בהא דפליגי ר"מ ור"י בדין יורש דלר"מ יורש מימר ולר"י אינו מימר ויליף ר"מ דכתי' אם המר ימיר לרבות היורש ור"י לרבות האשה ופריך טעמא דרביי' קרא הא לא רביי' כי עבדא תמורה לא לקיא והאר"י וכו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ולחד גי' ברש"י שם משני ה"מ לאו שיב"מ וכו' אבל לאו שאב"מ כגון תמורה אימא לא תילקי קמ"ל ע"ש ובתשו' שאג"א סי' פ"ב תמה מהא דאר"י לקמן ג' ע"ב לא חתני מימר דבדיבורי' עביד מעשה ולפמ"ש הלח"מ הנ"ל סתמא דהש"ס דף ב' אזיל להלכתא דלא קיי"ל כר"י ובתשובה א' להרב המנוח מו"ה ראובן ראפפורט מטארניפאל העליתי ליישב ד' הרמב"ם בכמה אופנים והדרך היותר קצר בזה כתבתי דהנה נשאלתי אם מהני תנאי בתמורה ולפ"מ דקיי"ל דכל תנאי שא"א לקיים המעשה ע"י שליח ל"ה תנאי כדאי' בכתובות ע"ד מימרא דר' יוחנן ולפמ"ש בירושלמי פ"ב דקידושין דחמורה ל"מ ע"י שליח ויליף לה מדכתי' ואם המר ימירנו א"כ מהראוי שלא יועיל תנאי בתמורה ונודע דעת רמב"ם פ"ו מאישות שהשמיט הך דינא דבעי' שיהי' אפשר לקיים ע"י שליח וביארו הכ"מ ושעה"מ שם דהרמב"ם סובר כרבינא ורבא בכתובות ע"ד שחולקים על ר' יוחנן בזה ולכן פ"ל דגם בדבר שא"א לקיים ע"י שליח מהני תנאי ע"ש וא"כ לפ"ז מהני תנאי בתמורה והבאתי ראי' מפיה מ"ש להר"מ פ"ה דתמורה בהא דהאומר ולדה של זו עולה והיא שלמים וכו' דאם חוזר בו או מוסיף תנאי ואפי' תוכ"ד ל"מ בתמורה ומוכח דבשעת תמורה מהני תנאי ע"ש והיינו לשיטתי' דלא בעי' בתנאי שיהי' אפשר לקיים ע"י שליח והנה נודע שי' החינוך דהיכא דלפעמים אפשר בלי מעשה גם היכא דאיכא מעשה הוי כלאו שאב"מ ובס' יבין שמועה ייחס שי' זו גם להרמב"ם ודלא כהה"מ וע' במלה"ר אות ל' והנה היכא דהמיר על תנאי כגון אם ירדו גשמים למחר פשי' דבדיבורו לא אתעביד מעשה כיון דלא נתקיים עוד התנאי והדבר תלוי ועומד בקיום התנאי שאינו בידו לקיימו וכיון דבכה"ג לית בי' מעשה שוב י"ל דגה בתמורה סתם בלא תנאי ל"ה מעשה כיון דלפעמים אפשר בלא מעשה וכמ"ש וא"כ א"ש דבש"ס דתמורה ג' ע"ב ר' יוחנן הוא מרי' דשמעתא דאמר לא תתני מימר והוא אזיל לשיטתי' בכתובות ע"ד דבדבר שא"א ע"י שליח ל"מ תנאי וא"כ ל"מ. תנאי בתמורה ולכן שפיר קאמר דלא תתני מימר דבדיבורי' עביד מעשה דא"א לתמורה רק באופן דבדיבורו עושה מעשה אבל הרמב"ם לשי' דס"ל דמהני תנאי גם בא"א ע"י שליח וא"כ משכח"ל תמורה בלי מעשה היכי דהמיר בתנאי וא"כ שוב לעולם הוי לאו שאב"מ ולכן כ' דמפי השמועה למדו דלוקה בתמורה אע"ג שא"ב מעשה וא"ש ויש לי לדון בזה לפמ"ש באס"ז נזיר י"א דהא דבנזיר מהני תנאי אף דא"א ע"י שליח משום דדוקא במעשה דמהראוי שלא יועיל תנאי דבדיבור לבעל מעשה ולכן בעי' דוקא משפטי התנאים אבל בנזיר דהוי ג"כ רק דיבור שוב אתי תנאי דבדיבור ומבטל דיבור וכ"ה בהגמ"ר כתובות סי' ר"צ בשם התוס' ע"ש וא"כ הרי גם בחמורה הוי רק דיבור אלא דלר"י כיון דבדיבורו מתעביד מעשה הוי כמעשה וא"כ לפמ"ש דהא דבתמורה הוי כמעשה אליבא דר"י הוא משום דלא מהני תנאי בתמורה והרי אי נימא דתמורה ל"ה מעשה באמת יועיל תנאי בתמורה דהא בדיבור לא בעי' משה"ת וכמ"ש וזה תלי בזה וא"כ שוב ראוי לומר דתמורה הוי רק דיבור ול"ה מעשה אך דמ"מ יתכנו דברי לשי' התוס' נזיר שם דלא ס"ל לחלק בזה והוצרכו ליישב הא דנזיר משום דיכול לשלח קרבנותיו ע"י שליח א"כ א"ש כדברינו ודו"ק היטב:

ח

ויש לי לדון עוד דאדרבא אי נימא דל"מ תנאי בתמורה הוי תמורה רק דיבור וכהנך סתם סוגיות שהבאתי לעיל והוא עפמ"ש בתשו' מהרי"ט ח"א סי' נ"ג שהאריך בדין נזירות אי הוי איסור גברא או חפצא והפלה דהוי רק איסור תורה כחלב ודם שהרי באמר הריני נזיר ע"מ שאהי' שותה יין ג"כ נאסר היין עליו אע"ג שהוא בדיבורו התנה להיפוך ע"ש באורך וכדבריו מבואר בריטב"א שבועות כ"ב ע"ב ועמש"ל סוסי' ר"ו בזה ומעתה אני דן דה"נ בתמורה כיון דל"מ תנאי בתמורה א"כ הרי התמורה אינו לפי דיבורו שהרי גם אם התנה שאם לא יהי' כו"כ לא תהי' החמורה אפ"ה הוי תמורה וא"כ אין לנו לומר שהדיבור הוי מעשה משום דבדיבורו מתעביד מעשה שהרי אינו תלוי בדיבורו לבד רק שהתורה גזרה והטילה קדושה על בהמה זו אחר אמירתו ולא מיתפס בדיבורו לבד שהרי אפי' בהותנה ע"מ כו"כ התנאי בטל וכה"ג כ' הט"ז בא"ע סי' י"ז סקס"ג בהא דחיישי' בע"א בקטטה שמא שכרתו עפמ"ש התוס' גיטין ס"ז ע"א דהיכא דהעדות נגמר ע"פ דיבורו מקרי מעשה משא"כ באמרו לעדים שיכתבו וה"נ גבי ע"א באשה דל"מ עדותו רק בצירוף סברת אשה דייקא ומינסבא א"כ לא בדיבורו לבד נגמר המעשה והוי רק דיבורא דמקרי ואמר ע"ש וה"נ בזה. ובזה אמרתי ליישב ד' הירושלמי פ"ב דקידושין הנ"ל דיליף דתמורה פ"י שליח ל"מ מדכתי' ואם המר ימירנו ותמהו בתשו' נו"ב מ"ק א"ע סי' פ"א ושאר אחרונים שהוא נגד ברייתא שהובא בש"ס דילן ריש חמורה הנ"ל דלר"מ לרבות יורש ולר"י לרבות אשה (וגם לר"מ דריש לרבות אשה מוא"ו דואם המר ימירנו) ולפמ"ש י"ל דכבר הבאתי קו' הש"ס למ"ל קרא לרבות אשה והא השוה הכתוב אשה לאיש ומשני דקמ"ל בתמורה דלית בה מעשה ובארתי דהיינו משום דל"מ תנאי בתמורה לכן הוי רק דיבור והנה כל טעמא דל"מ תנאי בתמורה הוא משום דליתא ע"י שליח דאשלד"ע והשליחות בטל או מטעם גזיה"כ וע' נו"ב שם בזה וא"כ שפיר הוכיח הירושלמי מהך קרא דל"מ שליח בחמורה דממילא נשמע מהך קרא הכי כיון דבע"כ אתי לרבות האשה ודו"ק כי נכון הוא בס"ד ע"ד הפלפול. ואולם בגוף דין תנאי אי מהני בחמורה הארכתי בתשו' הנ"ל מכמה מקומות וגם מהא דמנחות פ"א ע"א דמשמע דמהני תנאי ודחיתי דאין ראי' וגם ביארתי ד' הירושלמי הנ"ל בדרך אחר ופלפלתי הרבה בזה ואכ"מ:

ט

ומעתה נחזור לענינינו במ"ש התב"ש דאי בעי' בפיגול דיבור ה"נ במחשבת ע"ז הנה ראיתי בס' טה"ק לזבחים ב' בתוס' ד"ה סתם שפקפק בד' תב"ש דשאני קרשים דסתמ לשמן קיימי ולכן המחשבה אינה מפסדת משא"כ בחולין ודחה גם ראיית תב"ש מש"ס דחולין ע"ש אבל הרי התב"ש לעיל סוסי' ג' כ' דגם גבי חולין סתמא לשחיטה עומד ובפרט שלא לשם ע"ז ודאי דסתמן להכי קיימי ועמ"ש שם בזה. ובעיקר ד' תוס' שאנץ שהבאתי לעיל אות א' י"ל דהכונה כמ"ש בגליון רש"י כריתות ג' סוע"ב בהא דמגדף דל"ה מעשה דישנו בלב דעיקר איסורו בלב ומה שמדבר הוא רק משמיע איסורו וכו' ע"ש וה"נ בזה:

י

סעיף ב' ה"ז ספק ז"מ הטעם משום דהוי ספק אי קיי"ל כרשב"ג או כרבנן ואף דהלכה כרשב"ג במשנתינו דוקא במשנה אבל לא בברייתא ואף דהש"ך חו"מ סי' קע"א הוכיח להיפוך כבר השיג עליו בק"נ גיטין פ' השולח סי' כ"א סקע"ד ואני מצאתי בא"ז הל' תפלה סוסי' ק"ח שכ' בפשי' דדוקא במשנה ולא בברייתא ועמ"ש בחיבורי לחו"מ בקת"ע לסי' רל"ז אות ג' בזה ואף דלפ"ז מהראוי לפסוק כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים מ"מ הרי הכא לא אמרו היתר משום כבודו דרשב"ג ומספ"ל כמאן הלכתא אבל רש"ל פסק כרבנן וע' תשו' מהר"ח א"ז סי' צ"א שהביא תשו' הא"ז שהשיב לחכמי רינוס וז"ל וכן נראה בעיני דאפי' בעלמא לא קיי"ל הסע"ת אלא היכי דמוכח כדאמר בחולין ל"ט עכ"ל ובאמת דבחולין שם דחי מעיקרא להא דמייתי מרשב"ג דגיטין ודלמא שא"ה דאמר כתבו ופירש"י דאיכא קצת הוכחה בתחלה אבל בתר הכי מייתי מרשב"ג דברייתא ומהתם מוכח דגם בדליכא הוכחה אמרי' הסע"ת וצ"ל משום דלית הלכתא כרשב"ג דברייתא וכמ"ש ונ"ל ראי' מש"ס דמנחות ט"ז פ"א בהא דפליגי ר"מ ורבנן בפיגל בקומץ ולא בלבונה אי מפגלין בח"מ ואמר רב מחלוקת שנתן את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה אבל נתן קומץ במחשבה ולבונה בשתיקה ד"ה פיגול שכל העושה ע"ד ראשונה עושה ושמואל אמר עדיין הוא מחלוקת וע"ש בכל הסוגי' וק' הרי גם בקומץ בשתיקה ולבונה במחשבה נימא הסע"ת וכדאי' בזבחים ב' ע"ב ובע"כ דהכא דהוא נגד חזקת כשרות ל"א הסע"ת בדליכא הוכחה ולא קיי"ל כרשב"ג ודוקא בזבחים שם דל"ה נגד חז"כ אמרי' הסע"ת וכן באה"ע סי' ל"ז סי"א אמרי' כן משא"כ הכא. ואולם חתני הרב מהר"ש באבד אמר די"ל דהתם אי נימא דאין מפגלין בח"מ לא עביד איסורא כלל ולא יצא גם במחשבת לבונה מחז"כ ולכ"ע לא אמרי' בכה"ג הסע"ת להוציאו מחז"כ ודוקא בחישב עתה לע"ז ויצא עכשיו בבירור מחז"כ ס"ל לרשב"ג דהסע"ת דגם למפרע איתרע חז"כ משא"כ בזה אבל לענ"ד מדנקט אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר משמע דאיסורא איכא וכדדייק כה"ג בשבת קי"א ע"א שאין חייבים עליהם חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא וע' יבמות צ"ז סוע"ב ושם צ"ח ע"א מבואר ג"כ כן וע' ב"מ צ' ע"א וחולין ק"ט ע"ב אינו עובר עליו הא איסורא איכא וע' בפר"ח רסי' ס"ט בשם העיטור לענין דם שבישלו כה"ג וע' ר"ן פ"ק דביצה בהא דהאופה מיו"ט לחול דמדנקט אינו לוקה אבל איסורא מיהו איכא וע' במנין המצות להר"מ סי' צ"ה ורמב"ן שם בסוף הספר ובחינוך סי' קמ"ד ובמעהי"ח סדר תודה ושלמים אות כ' באורך בענין זה והרמב"ן הביא שם מהת"כ פ' קדושים דגם מ"ע איכא בפיגול ואולי י"ל דהא דנקט א"ב כרת היינו באכילתו דעכ"פ פסול הוא וערש"י מנחות י"ד ע"ב ד"ה וחכ"א אבל איסורא בעשייתו ליכא בחצי מתיר וצ"ע:

יא

והנה בפלתי כ' דבדאיכא טעם לשתיקה הוי ודאי ורק בדליכא טעם הוי ספק אבל בתשו' צ"צ סי' מ"ה הוכיח מש"ס דחולין דדוקא בדאיכא טעם לשתיקה הוי ספיקא וצ"ל דגם בשחט ואח"כ חישב איכא טעם לשתיקה וע' תשו' ח"צ סי' מ"א באמצע התשו' שצידד לומר דהיכא דאיכא הוכחה קצת בתחלה לכ"ע אמרי' הסע"ח וסיים שהוא מסופק בזה וע' בשע"מ סי' צ"ב סק"ה שהעלה ג"כ כן ולא הביא ד' הח"צ וע"ש סי' ל"א סק"ב וע' תשו' ארי' דב"ע חא"ע סי' ט"ז בענין זה ואני מצאתי הדבר מפורש במרדכי פ"ג דקידושין סי' תקל"א בשם ספר החכמה שהוכיח ג"כ מהש"ס דחולין דהיכא דאיכא למתלי השתיקה באמתלא מוכחת לכ"ע אמרי' הסע"ת וע' בקו"ע שבאה"ע סוסי' י"ז סי' ס"ז ופי' פ"ב בשם מהריב"ל בענין זה:

יב

סעי' ג' ישראל ששחט וכו' בשפ"ד סק"ג הביא בשם לבוש שכ' הטעם משום דאין שליחות לעכו"ם ותמה עליו וע' בל"א חולין ל"ט ע"ב ברש"י ד"ה ואי לא מצי וכו' במ"ש ואינו נעשה שליחו על כרחו וע' תשו' רדב"ז ח"ג סי' תר"ג בדין שלח חבירו לשחוט לו בהמה ושחטה לע"ז בשוגג וע' תשו' מהר"י אסאד חא"ח סי' קנ"ו וע' ב"י סי' קכ"ב בשם רשב"א בדין אמר לעכו"ם בשל לי וכו' מהא דחולין ו' עשי משליכי:

יג

בש"ך סק"ד תמה ע"ד רשב"א וע' ב"ח דבשוחט לע"ז בכל משהו ומשהו חייב וא"כ עבר כמ"פ ושפיר הקשה הרשב"א ולפ"ז מ"ש הרשב"א שבב"י סי' קי"ט היינו בעבודה אחרת ולא בשחיטה וע' תשו' מהרי"א חיו"ד סוסי' כ"א מ"ש בזה מפיהמ"ש להר"מ במתני' דהשוחט בשבת ועוד מכ"ד בזה וע"ש עוד בסי' כ"ב וע' בפנ"א לב"ק ע"א שכ' להיפוך דדוקא בשבת הוי כעבר ב"פ משא"כ בע"ז ובמח"כ נעלם ממנו ד' הב"ח הנ"ל ועמש"ל סי' ב' סקכ"ה וס"ק ס' וע' בחי' הר"ן לחולין י"ד שהביא בשם י"א שדחו הראי' מהא דחולין פ"א דבפ"א ל"ה מומר דלא דמי שבת לע"א דשוחט לע"א אינו עובדה רק בגמר שחיטה משא"כ בשבת והוא דחה דגם בשבת בתחלת שחיטה הוי מקלקל ע"ש ומוכח דבע"ז אינו חייב אלא בגמר שחיטה וע' שו"ת עטו"ד מ"ג סי' נ"ה מ"ש ליישב ד' הרשב"א דמוקי לה בחישב ישראל שיזרוק העכו"ם והוא תמוה מש"ס דסנהדרין דמודה ר"ל דהעובדה בסייף ע"ש:

יד

סעי' ד' ישראל וכו' לא אסרה וכו' דעת הרא"ה דבאכילה אסורה וכו' וע' בש"ג פ"ג דע"ז שתמה דהא מ"מ איהו גורם לאיסור זה ואא"א דשא"ש וע' בפנ"א לב"ק ע"א שהעלה דטעמא דלצעורי מכוין הוי רק ספק כמ"ש ביש"ש ולכן לענין הנאה מוקמי' בחזה"ת משא"כ באיסור אכילה וא"כ התינח אם אדם אדשא"ש אלא דאמרי' לצעורי מכוין אבל למ"ד אאאדשא"ש גם באכילה מותר ובזה תי' קו' הרשב"א וכן דרכו בזה כמה אחרוני' אבל בבדה"ב להרא"ה בית א' כ' וז"ל עוד כ' דהלכתא כר"ה וכו' דאמר אדם אדשא"ש ודלא כר"נ ור"ע דאמרי אין אדם אדשא"ש וכו' ואני אומר דהא ליתא אלא הלכה כר"נ וכו' והא דתנן המטמא וכו' דאלמא אהני מעשיו כולהו דוקא בדאית לי' שותפות בהו והיכא דל"ל בה שותפות לא מיתסרא בהנאה אבל באכילה אסורה דלאו משום דאסר דשא"ש אלא משים דהאי גברא לא חזי לשחיטה והו"ל כנוחר ובגמ' נמי אמרי' דדוקא בישראל מומר הא לא"ה אמרי' לצעורי חברי' קמכוין ולא מיתסרא בהנאה אבל באכילה אסורה דלא חזי לשחיטה וכו' עכ"ל הרי שדבריו הם בין למ"ד דאין אאדשא"ש ובין למ"ד לצעורי מכוין. אבל מ"ש הרא"ה משום דהאי גברא לא חזי לשחיטה ראיתי להגאון מו"ה ליבוש נ"ז בספרו ב"א חדר ל"א שהבין בכוונתו שם משום דהוי מומר וכבר קדמו הב"ח בזה ועמ"ש לקמן בזה ובאמת דלשון הרא"ה נראה להדיא כן וגם מדברי משה"ב שם שתמה דלמ"ד לצעורי מכוין הרי אינו מתכוין לע"ז כלל רק לצער את חבירו ולכן אינו אוסר באכילה אלא ישראל מומר ידוע וכו' משמע שהבין בדעתו כמ"ש אבל צ"ע שהרי בבדה"ב שם שער ד' ביאר שם לדחות ראיית תה"א שם מפ' או"ב בשחט ראשון לע"א ושני לשלחנו דחייב משום או"ב וכו' והלא שחט לע"א והוי שחיטת מומר ובע"כ דבאותה שחיטה ל"ה מומר ודחה בבדה"ב דפיסולו ופסול שחיטתו באים כאחד ולאלתר פסולה שחיטתו אבל ההוא דאו"ב כבר תרגמה הרמב"ן ז"ל דישראל מומר לע"א אין שחיטתו נבלה דמ"מ ישראל הוא ול"ה נבלה רק בשחיטת עכו"ם וכיון דמהני השחיטה לטהר מידי נבלה דינא היא דמיחייב משום או"ב וכו' ע"ש הרי דס"ל דשחיטת מומר ל"ה נבלה כלל אי נימא דבאותה שחיטה נעשה מומר וא"ב דבריו סותרים זא"ז וצ"ל דגם לעיל שפר א' כוונתו רק דשחיטתו פסולה אבל מ"מ מטהר מידי נבלה ומ"ש והו"ל כנוחר לאו דוקא הוא או דאכתי לא נחית שם לשי' הרמב"ן הנ"ל והוי ס"ל דהוי ג"כ נבלה ועכ"פ הדבר ברור דטעם הרא"ה משום דלשי' אזיל דס"ל דבאותה שחיטה נעשה מומר דפסולו ופסול שחיטתו באים כא' והוי שחיטת מומר ומה שהקשה במשה"ב דלמ"ד לצעורי הרי אינו מכוין לע"ז כלל. לענד"נ דעת הרא"ה כמ"ש התוס' שבת ע"ב ע"ג וסנהדרין ס"א ע"ב לחד תי' דבסתם ע"ז גם בעובד מיראה ואין לבו לע"ז אפ"ה חייב ודוקא בע"ז שהכל עובדים אותה מיראה פטור וא"כ ה"ל אע"ג דלצעורי מכוין מ"מ הוי כעובד ע"ז וחייב ונעשה מומר וגם לשאר תי' שבתוס' שם י"ל ד' הרא"ה ע"ש ותבין. ובזה אמר חתני הרב מוהר"ש נ"י אבד"ק יאנוב ליישב בפשי' קו' משה"ב על הרא"ה מהא דפריך ר"נ לר"ה משוחט בשבת חטאת בחוץ לע"א דחייב ג' חטאות ואי אמרת כיון ששחט סי' א' אסרה אש"ח לא לחייב מחתך עפר בעלמא ולשי' בדה"ב הרי גם לדידי' מי ניחא הרי כיון דהשחיטה פסולה והוי כנחירה אש"ח לא ליחייב דהא ל"ה שחיטה אלא נוחר ולפמ"ש לק"מ דהא כל טעמ' משום דנפשה מומר והתינח בשוחט במזיד אבל התם הרי כיון דחייב חטאות מיירי בשוגג ולא נעשה מומר כלל וצדקו ד' הרא"ה. וכה ראיתי במשה"ב שער ד' הנ"ל שתמה ע"ד רמב"ן דס"ל דשחיטת מומר פסולה אבל ל"ה כנבלה והקשה מש"ס הנ"ל דקאמר דמחתך עפר הוא והא בש"ח שחיטה שא"ר שמה שחיטה ומינה ילפי' לכל ששא"ר דשמה שחיטה וא"כ שפיר ראוי לחייבו משים ש"ח. ולענ"ד צדקו גם בזה ד' הרא"ה דהא מבואר ברש"י שם וז"ל דכיון דנאסר משום ע"ז פקע שם קדשים מינה ונעשית של ע"ז ועפרא בעלמא הוא ותו לא מיחייב עלה משום ש"ח וכו' אבל לענין ש"ח לאו שחיטת קדשים הוא עכ"ל הרי דכיון דשחט לע"ז נעשה תקרובת ע"ז פקע שם קדשים מינה ומה"ט לא מיחייב משום ס"ח אבל למ"ד דאין אדם אדשא"ש רק דנאסר משום שחיטת מומר כיון דאכתי שם הקדש עלה ל"ה מחתך עפר וע"פ דברינו כאן נראה מ"ש לעיל אות ד' בישוב ד' הר"ן עפ"ד הרא"ה דלפמ"ש הרי דוקא לע"ז דנעשה כמומר ס"ל דאסור באכילה משא"כ בפיגול וכדומה דמומר לד"א ל"ה כמומר לכה"ת ושחיטתו כשרה גם באכילה ובזה נדחו כמה בנינים שבנו האחרוני' עפ"ד הרא"ה דו"ק ותשכח. ומצאתי בס' הארוך מש"ך שהביא ג"כ ד' הב"ח שהבין דכונת הר"ן משום דנעשה מומר והוא דחה דממ"ש במשנה דהשוחט בשבת משמע דס"ל רבפ"א ל"ה מומר והמעיין בחי' הר"ן שם שרמז אליהם בר"ן שעל הרי"ף ימצא שהביא ג"כ ד' הרא"ה שדחה ראיית התוס' מהא דאו"ב ע"ש וע' בחידושיו לדף מ"א בזה:

טו

בפלתי האריך בהא דאדם אדשא"ש במעשה היכא דל"ש לצעורי אי הוי מה"ת והביא מד' הרמב"ן שהביא הר"ן בע"ז בהא דפריך בהא דואשרהם תשרפון באש והא א"י מוחזקת לאבותינו ואאאדשא"ש והקשה הרמב"ן דהא במעשה אדם אוסר וחי' דמ"מ מהני ביטול ומוכח דס"ל דהוי מה"ת והוא האריך להוכיח דהוי רק מדרבנן וכדעת רש"י בע"ז נ"ד וע' בשעה"מ פ"ח מלולב שהביא ג"כ ד' רש"י ורמב"ן הנ"ל והביא בשם יד אהרן שהוכיח שדעת תוס' ור"ן וריא"ז דהוי רק מדרבנן והוא תמה מש"ס דב"ק ע"א מאן חכמים ר"ש הוא דאמר ששא"ר לש"ש בשלמא פ"ז ושה"נ ששא"ר נינהו ופירש"י דמשום דעשה בה מעשה אסרה וכ"ה בתוס' שם והא בש"ם שם מבואר דאי מעשה שבת דרבנן לא פטרו מד' וה' כיון דמדאורייתא הוי ש"ר וה"נ בזה ורמז לד' תוס' שם ע"ב ע"ב ד"ה דאי ס"ד וכו' שכ' דגבי תקרובת ע"א אפי' אם אסור בהנאה רק מדרבנן הוי ששא"ר והוי לאו דידי' כיון דאיסור אכילה עכ"פ דאורייתא אך דאי נימא דמה"ת אאאדשא"ש הרי גם באכילה לא נאסר מה"ת אבל לשי' הרא"ה דבאכילה נאסר ניחא וגם לפמ"ש באס"ז לב"ק שם ע"א ע"ב דבתקרובת ע"ז דחמיר איסורי' אלמוה רבנן כאיסור תורה ג"כ לק"מ דע"י האיסור מדרבנן א"ר לבא לפנים ובזה א"ש גם הא דפריך לר"ה מברייתא דהשוחט חטאת וכו' שתמה הפלתי ולפמ"ש לק"מ אבל מצאתי בשו"ת מהר"י מברונא פי' כ"ז שהעלה ג"כ דהא דאדם אוסר במעשה הוי רק מדרבנן והעיר ג"כ בקו' פלחי והוכיח מזה דבמעשה הניכר כגון שחיטה הוי מה"ת אבל בשכשוך וכדומה הוי רק מדרבנן ע"ש והנה הרא"ש בפי' לנדרים ל"ה ע"ב בד"ה הכהנים שפגלו כ' וז"ל שחשבו באחת מד' עבודות וכו' ותני עלה שוגגין פטורין אלא שפיגולן פיגול אלמא דהוי פיגול גמור דאורייתא אבל ממתני' הומ"ל דהוי פיגול דרבנן עכ"ל ולכאורה אין דבריו מובנים דמה בכך דהוי רק פיגול דרבנן הרי מ"מ מדהוי עכ"פ פיגול דרבנן מוכח ג"כ דשלוחי דרחמנא נינהו וכבר נשאלתי בזה מח"א והשבתי דכונת הרא"ש משום דקשי' לי' קו' הר"ן דדלמא התם משום דבמעשה אדם אדשא"ש וס"ל דזהו רק מדרבנן ולכן תי' דלישנא דפיגולן פיגול משמע דהוי מה"ת ולכן שפיר הוכיח הש"ס דהוי שלוחי דרחמנא אבל ממתני' הומ"ל דהוי פיגול מדרבנן א"כ אין ראי' כלל די"ל דהוא משום דאדם אדשא"ש ומוכח דהרא"ש ס"ל ג"כ דהוי רק מדרבנן וי"ל דמודה לשי' מהר"י מברונא הנ"ל אלא דהוכחת הש"ס הוא משאר עבודות כמובן ומצאתי בהגהת מח"א שעל הרי"ף בע"ז פר"י שתמה על קו' הרמב"ן הנ"ל וז"ל לא הבנתי זה דהא דאדם אדשא"ש היינו מדרבנן אבל מה"ת ליכא איסורא עכ"ל הרי דפשי' לי' כן אבל מ"מ י"ל דבשחיטה מודה דהוי מה"ת וע' בחי' הר"ן לחולין בהא דמייתי כתנאי דלריב"ב אין הנכרי יכול לאסור שא"ש וכ' הר"ן דודאי לא פליג אהא דמגע עכו"ם אוסר אלא ס"ל דמדאורייתא אא"א דשא"ש ע"ש ומוכח דלמ"ד אדם אוסר הוי מדאורייתא. ושו"ר בשפ"ד סק"י שהביא מהבדה"ב להרא"ה שכ' ג"כ כן וגם בתב"ש סק"ט רמז לדברי בדה"ב הנ"ל וע"ש עוד בזה:

טז

ברש"י חולין בהא דאר"ה היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סי' א' אסרה וכו' ופירש"י ל"מ עומדת דכשהגביהה קנאה בהגבהה ונעשית שלו וכו' ובתוס' תמהו דגם בהגביהה קנה רק לחיוב אונסים דהא קיי"ל גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדישו וכו' ולקמן פריך לר"נ דאמר אא"א דשא"ש ממנסך והרי במנסך מדאגבי' קניי' כדאמר בהניזקין א"ו דלא חשוב שלו רק לחיוב אונסין וע' בשו"ת תפ"צ חיו"ד סי' י"ח ותשו' ח"ס חח"מ סי' קל"ב ותשו' מהרי"א חיו"ד סי' כ"ד מ"ש בזה ועמ"ש בחיבורי לחו"מ סי' ר"ח ע"ד פלפול בזה ובחי' הר"ן לחולין ביאר דגם רש"י מודה דאינו שלו רק דמ"מ הוי ברביצה רבותא טפי דבהגביהה איכא עכ"פ קצת קנין לחיוב אונסין והוא דחוק ואולם הנה במג"א סי' תקפ"ו סק"ה הוכיח מהא דע"ז מ"ב גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל דגם בדאית לי' בעלים ל"מ ביטול משום דאחריותו עליו הו"ל כממונו והאחרוני' תמהו שם דדוקא בחמץ דכתי' לא ימצא גול"מ כממון משא"כ בעלמא וע' תשו' מהרשד"ם חח"מ סי' קצ"א ותשו' צ"צ סי' ל"א בזה ובתשו' ח"ס יו"ד סי' קכ"ז חילק בין שומר לגזלן והוא תמוה מהתוס' כאן שהוכיחו מהא דא"י להקדישו דגם בגזלן אינו שלו וכ"ה בסנהדרין ע"כ ע"א ורש"י שם וע' בתו"ח לסנהדרין קי"ב בהא דקאמר מ"ד כיון דקיבל עלי' אחריות כדידי' דמי דס"ל ג"כ דגם בשאר דברים בקיבל עליו אחריות כדידי' דמי אלא דבפקדון לא קניס רחמנא שיהא אבד בכל ממון עהנ"ד דהוי רק משום קנס ע"ש וג"ז צ"ע דדוקא בחמץ כתי' לא ימצא משא"כ בעלמא ולכן נראה לפמ"ש הכ"מ פ"ז מנדרים הי"א בשם ר"מ המעילי דאף דקיי"ל טוה"נ אינו ממון מ"מ בנדרים דאפי' ויתור אסור הוי טוה"נ ממון וכ"ה בש"ך חו"מ סוסי' ש"נ וכ"ה בשי"ק על הירושלמי סופ"ב דקידושין ע"ש וא"כ ה"נ לענין גול"מ נהי דאינו מעון מ"מ היינו היכא דבעי' שיעורא דממון דהיינו ש"פ לכן אמרי' דגול"מ לאו כממון וגם משום ח"ש ליכא איסור דלא חזי לאיצטרופי כלל אבל בתקרובת ע"ז דלוקה עליו בכ"ש כמ"ש הרמב"ם פ"ז מעכו"ם הט"ו וע' בירושלמי פ"ב דפסחים ה"ג עשה כרי והשתחוה לו וכו' ושיו"ק וגה"ש שם בזה וע' מכות כ"ב ע"א בהא דעייל עצי אשרה וכו' כגון שבשלו בעצי הקדש ובתוס' ד"ה אלא הקשו אמאי לא לקי משום הזיד במעילה ותי' דחשיב רק לאוי דאיתנהו בפחות מש"פ ומוכח דבעצי אשרה גם בפחות מש"פ לוקה משום לא ידבק בידך וכו' ומבואר דלא הקפידה תורה בזה בשיעור ממון שהוא בש"פ וא"כ ה"נ גול"מ הוי כממון בזה ולכן בהגביה הבהמה נעשית כשלו ע"י שקנה לחיוב אונסין דהכא גול"מ כמ"ד אבל בהקדש דבעי שיעור ש"פ דאית בי' דין ממון להכי גול"מ לאו כמ"ד ולכן הגזלן א"י להקדישו כנלפע"ד בישוב ד' רש"י ז"ל:

יז

ואולם יש לדון בזה דאף דבזה גול"מ כמ"ד אבל מ"מ הרי הבעלים יש לו גוף הממון שהוא יותר מן זכות גול"מ וא"כ אף דחלק הגול"מ נאסר מ"מ בטל ברוב דלשי' רש"י בע"ז ע"ד ע"א גם בע"ז אם אינו דבר שבמנין מהני ביטול ודלא כהר"ן שם ואולם נודע דעת המרדכי גבי יבמה שרקקה דם דהיכא דמתחלה הי' הכל אסור והיתר נולד בתערובות ל"מ ביטול וע' פלתי וח"ד סי' ק"ב וכבר כ' הצל"ח ביצה ל"ז דגבי בהמה דבחיי' בחז"א עומדת ורק בשחיטה ניתרת הו"ל כהוחזק הכל באיסור וההיתר נולד בתערובות ע"ש ולכן מה"ט כ' רש"י דבהגביהה נאסרת דכיון דחלק הגול"מ נאסר שוב אסורה כל הבהמה כיון דקודם שחיטה הי' הכל איסור ועתה נולד ההיתר בתערובות ובזה מיושב קו' התוס' מהא דפריך ממנסך דהא התוס' לקמן מ"א ע"א ד"ה ת"ש הקשו בהא דמשני דאית לי' שותפות דא"כ היינו מדמע ותי' דקמ"ל דגם במדמע דבר מועט מיחייב וא"כ אי משום דבהגבהה נאסר הרי הוי רק גול"מ והוי ג"כ רק דבר מועט והיינו מדמע ולכן ל"ה מצי לשנויי הכי. וגם בלא שי' המרדכי י"ל לפמ"ש התוס' ע"ז נ"ו ע"ב ד"ה אבל וכו' בסוה"ד דר"ה סובר מב"מ לא בטל א"כ שפיר כ"כ רש"י על ד' ר"ה דהוא מרי' דשמעתין ומיושבים ב' קו' התוס' בסגנון שכתבתי ובזה מיושב מה שהקשה חתני הרב מו"ה שמעון באבד נ"י אבד"ק יאנוב לשי' רש"י מהא דפריך ביבמות ס"ו לרב יהודא דאמר המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת שהדין עמה מהא דשקלוה יתמי לאיצטלא ופרסוה אמיתנא ואמר רבא דקניא מיתנא והרי התם חייב הבעל באחריות ושפיר יכול לאסור ודוחק להעמיס ד"ז בתי' הש"ס שם ע"ש ותבין ולפמ"ש ניחא ובפשי' י"ל דהתם תליא האיסור אם נקנה להמת ואין בידו להקנותו שיהי' שייך להמת כיון שאינו שלו ואינו דומה לאיסור ע"ז וכדומה ובמק"א הארכתי בהא דאו"ח סוסי' רמ"ו דמבואר דבקיבל העכו"ם אחריות אונסין הוי כשלו לענין שביתת בהמתו ואכ"מ:

יח

איברא דיש להקשות לשי' רש"י בהא דפריך לקמן לר"נ וסייעתו דס"ל דאא"א דשא"ש מברייתא דהשוחט חטאת וכו' ואוקימנא בחטאת העוף וכו' אבל זבח לא ואי אין אאדשא"ש מאי אריא חטאת וכו' ומה פריך הרי התם בחטאת קדשים שחייב באחריותו נינהו וא"כ לכ"ע יכול לאסרו ועוד יותר קשה לפמ"ש בתשו' רע"א סי' קס"ה ליישב הא דחייב משום שבת משים דתיקון משום אמ"ה לב"נ והקשו הרי אין התיקון בא מיד דמפרכסת אסורה לב"נ ותי' דזהו רק לר"י כמ"ש התוס' שבת ק"ו והך ברייתא אתי' כר"ש דכל הקושי' אזלא לר"י אליבא דר"ש כמ"ש התוס' בפסחים ע"ג ובזה ביאר ד' רש"י בהא דמחתך עפר בעלמא דלא תיקשי לשי' רש"י לעיל כ"ט ע"ב דס"ל דנתקלקלה בשחיטה דוקא היכא דנתנבלה דלר"ש לשי' דס"ל כל העומד לישרף כשרוף דמי הו"ל כעפרא בעלמא ע"ש ולפ"ז תיקשי הרי לר"ש גול"מ כממון דמי ומה"ט קדשים שחייב באחריותן כדידי' דמי וע' בירושלמי סופ"ק דפסחים דלר"ש יקיז אף במתכוין לעשות מום משום דממונו הוא וא"כ שפיר יכול לאסרו לכ"ע ומה פריך לר"נ וע' במהריט"א פ"ד דבכורות הל' חלה אות י' ובקצה"ח סי' שפ"ו בסתירת ד' הש"ס פסחים וא"ו לסנהדרין קי"ב בדין היכא דהוא בעין אי גול"מ כמ"ד לר"ש ואולם יש לדון לפי המבואר בכתובות ל"ד היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור דאף דנתחייב באחריות (ולשי' כמ"פ משעת שאלה חל החיוב ע' באס"ז שם) מ"מ גמר חיוב התשלומין באים בשעת טביחה ובאותה שעה נפטר משום דקלב"מ ונפקע החיוב מעיקרא ע"ש ומעתה לפ"ז הכא דשחט לע"ז בשבת דחייב מיתה וגם בשוגג הרי ח"מ שוגגים ג"כ פטורים א"כ שוב נפטר מחיובו ונפקע חיוב האחריות ושוב אינו שלו ופריך שפיר דלא יוכל לאסרו ובזה נראה ליישב הא דמשני הכא דכיון דקניא לי' לכפרה כדידי' דמי וכבר תמה בשו"ת מ"מ סי' י"ד מה טעם הוא דהא מ"מ אינו שלו רק של גבוה ואין בו זכות בגוף הדבר כלל ובפרט דהרי כאן באמת לא יכפר עליו דהוי ש"ח וא"כ נפקע זכות כפרתו מזה ואמאי יהי' כשלו ולפמ"ש י"ל דכבר כתבו התוס' פסחים כ"ט וכתובות ל' דהיכא דהתשלומין לכפרה ל"ש דין קלב"מ ומכ"ש בקרבן וא"כ זהו כונת הש"ס דהתם דקני לי' לכפרה הרי חייב באחריותו ולא יופטר משום קלב"מ ושוב כיון דחייב באחריות הוי כשלו לר"ש לשיטתו דס"ל גול"מ כמ"ד אבל לפי הס"ד דלא ידע מזה פריך שפיר לר"ה (ובזה מיושב קו' התוס' ד"ה כיון אך לשי' רש"י לא נתיישב וקצרתי

):

יט

ויש להביא עוד ראי' דהך ברייתא אזלא אליבא דר"ש דהא יש להקשות בהא דמוקי לה בחטאת העוף דכולהו בהדדי קא אתיין. לפמ"ש בתורי"ד קידושין נ' הובא לעיל בפתיחה אות י"ז דהא דבב"א חיילי איסורים אף דכל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו משום דהי מינייהו מפקת והבאתי בשם השאג"א וב"ט דהיכי דאיסור א' מוסיף והשני אינו לא מוסיף ולא כולל שוב חל רק המוסיף וא"כ הרי הכא איסור תקרובת ע"ז הוי מוסיף על איסור ש"ח דאסור בכ"ש ומטמא וכדאי' בירושלמי פ"ב דפסחים ושיו"ק וגה"ש שם דהוי איסור מוסיף על טבל מה"ט אבל איסור ש"ח לא חייל על איסור ע"ז בזאח"ז דכמחתך עפר הוא למ"ד אדם אדשא"ש או משום דקני' לכפרה כדידי' דמי א"כ אמאי יתחייב משום ש"ח הרי כל שאינו בזאח"ז אפי' בב"א אינו אבל אי נימא דאתי' כר"ש ניחא דר"ש הא לית לי' מוסיף כמ"ש התוס' קידושין ע"ז וא"כ גם איסור ע"ז אינו יכול לחול על ש"ח אם קדם לו ושוב שייך סברת תורי"ד דהי מינייהו מפקת וחייב משום שניהם:

כ

וע"פ דברינו הנ"ל יש מקום ליישב מה שהקש' אותי חתני הרב וכו' מהר"ש ראבינשטיין נ"י אבד"ק לאנטשין בהא דפריך לר"נ מברייתא דהשוחט חטאת בשבת וכו' לפמ"ש התוס' פסחים מ"ו בהא דאתה רואה של גבוה דנימא הואיל וא"ב מיתשל עלה ותי' דמיירי באתי ליד גזבר א"כ מה פריך לר"נ הרי י"ל דהך ברייתא מיירי בשוחט חטאת לע"ז בחוץ קודם שבא עדיין ליד גזבר ושייך הואיל וא"ב מיתשל עלה ולכן הוי כשלו ויכול לאסרו לכ"ע ולפמ"ש י"ל לפמ"ש המהריט"א סופ"ד דבכורות דהא דמהני שאלה משום דחייב באחריו' הוי לענין שאלה כשלו והביא בשם החו"י סי' ק"ל שצידד לחדש דבנדבה ל"מ שאלה מה"ט ע"ש בזה א"כ הכא להס"ד דהש"ס דנפקע חיוב האחריות פריך שפיר ובפשי' י"ל דהא הט"ז ביו"ד סי' שכ"ג הקשה איך משכח"ל כרת בש"ח הרי יש לו פתח חרטה מזה גופי' ובודאי ישאל עליו כדי שלא יתחייב ובישוי"ע שם תי' דכיון שעבר במזיד ולא נשאל א"כ אין לו פתח חרטה או דמיירי בקרבן שאינו שלו ובאו"ח קידושין נ"ז והובא בער"נ בדרוש לשבת שובה תי' ג"כ דמיירי בגוונא דל"מ שאלה ע"ש וא"כ הכא דמיירי בעבר בשוגג דאל"כ ליכא חיוב חטאת ומיירי בבעלים מדקאמר כיון דקני' לכפרה כדידי' דמי בע"כ דמיירי באתי לי"ג דל"מ שאלה לר"ש לשיטתי' כמש"ל סי' א' סק"ב ופריך שפיר אך דלפמ"ש דהך ברייתא אתי' כר"ש יש להקשות לפמ"ש התוס' בב"ק ע"ו ע"ב דהיכא דמעורב איסור אחר הוי שחיטה שא"ר לגבי ש"ח ול"ש שחיטה לר"ש א"כ הכא דאיכא איסור עז גם בבאים האיסורים ביחד אכתי לא יתחייב משום ש"ח לר"ש לשי' משום דהוי ששא"ר ובחידושי הארכתי מהא דפ"ז דכלאים שהובא ביבמות פ"ג בהא דמסכך גפנו ס"ל לר"ש דאין אאדשא"ש ובב"ק ע"א ע"א מבואר בתוס' להיפוך וכבר העיר בזה בשו"ת רע"א הנ"ל וביארתי ליישבו ועפ"ז ישבתי קו' הנ"ל ועוד כמה קו' בסוגיין ואכמ"ל אבל בגוף הקו' מכלאים מצאתי בס' האשכול ה"ש סי' י"ד שביאר דכלאים כתי' לא תזרע כרמך כלאים דומיא דזריעה דניחא לי' והיכא דלא ניחא לי' לחברי' א"י לאסור של חבירו או מדכתי' כרמך דוקא שלו ות"ק ס"ל כלאים מ"מ כדאי' בירושלמי וליכא למישמע מהתם לשאר דוכתי ע"ש וע' בבדה"ב להרא"ה סוף שער א' אחר שהעלה דקיי"ל דאאאדשא"ש וכ' וז"ל ואפ"ה מחיצת הכרם שנפרצה אוסרת בתבואה ביאוש משום דהתם האוסר שייך במלתא וחשיבי תרוייהו כשותפין (ר"ל דהתם במסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו מיירי) ואפ"ה איכא דפליג ואמר אין אאדשא"ש משום דכלאים לא מחסרי אלא בדניחא לי' וס"ל להאי תנא דניחא להו לכולהו בעלים בעינן עכ"ל ועמש"ל סקכ"ב עוד בזה וע' בר"ש פ"ב דכלאים מ"ז ותשו' ח"ס חחו"מ סוסי' ר"ה דמוכח גם מהירושלמי כן וע' בב"ט בדין אאדשא"ש שהוכיח ג"כ כדעת הרא"ה וע' תשו' מהר"י אסאד חיו"ד סוסי' ל' ג"כ בזה וע"ע בשו"ת שו"מ מ"ק ח"א סי' צ"ד מ"ש ע"ד הרא"ה בזה וכולם לא ידעו מד' האשכול הנ"ל:

כא

שם שודאי לא כיון אלא לצערו. יש לעיין בזה דלבתר דקיי"ל הכי דאינו נאסר מטעם זה שוב אם שחט לע"ז א"א לומר שנתכוין לצערו כיון שקיי"ל דא"י לאסרו כלל ושוב יאסר ואף די"ל דלאו כ"ע ד"ג כיון דאיכא פלוגתא דאמוראי עתוס' ב"מ ט"ו מ"מ הוי ספיקא עכ"פ וסד"א לחומרא ובה"ג כ' בנה"ך סוסי' קכ"ד בשם אביו הגאון ז"ל דאף דבנגע העכו"ם להכעיס אינו אוסר היין מ"מ אם העכו"ם אמר שיודע הדין שאין היין נאסר שוב מוכח דלא עשה להכעיס והיין אסור וה"נ בזה ומזה נראה ראי' דמדאורייתא אא"א דשא"ש והוי סד"ר כיון דלאו כ"ע ד"ג ולכאורה לפ"ז היכי שידוע לנו שהוא יודע הדין שוב באמת אוסר ואולי י"ל דהי' סבור שחבירו אינו יודע הדין ויצטער ואמנם באם גם חבירו ת"ח שוב נאסר מדינא בכה"ג [א"ה יצחק בהמ"ח לענ"ד אם הא דאא"א דשא"ש דרבנן שפיר אינו נאסר דהא אי נימא דנאסר שוב שפיר י"ל דלצעורי מכוין ושוב אינו נאסר ואין לומר דאם אינו נאסר א"כ שוב ליכא למימר לצעורי ושוב נאסר דהא כבר נודע ד' התוס' פסחים וכ"ד לענין עלה עלי' זכר וכ"כ הב"ט ושאר אחרוני' דבכה"ג הוי ספק ובדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא וא"כ ה"נ כן הוא] וע' ס' האשכול ה"ש סי' י"ד דהי בא דחבירו הוא בנו או אוהבו דל"ש בי' לומר דלצעורי מכוין ה"ז אוסר וע"ע בתוס' ב"ק ע"א ע"א ד"ה בשלמא ורשב"א ואס"ז שם בענין לצעורי קא מכוין וע' תב"ש סק"כ בזה:

כב

בירושלמי פ"ה דכלאים ה"ה פועל שקיים ירקות שדה בכרם אסור לו ומותר לכל אדם וקשיא אם אסור לו יהא אסור לכל אדם ואם מותר לכל אדם יהא מותר לו אלא כר"ש דאמר א"א מקדיש דשא"ש אע"ג דר"ש אמר אא"מ דשא"ש מודה הוא הכא שאסור לו בעלה קטן א' אבל אם ליקט הוא אסור בין לו בין לאחרים ובפ"מ פי' דאסור לו אפי' להנות מעלה קטן אבל דוקא בליקט לעצמו וראה כלאים וקיים ולא עקר אבל אם ליקט בכרם בשביל בעה"ב וקיים הכלאים כיון שעשה מלאכתו בשביל בעה"ב כבעה"ב דמי ויכול לאסרו וע"ש במה"פ והנה מ"ש בליקט בשביל בעה"ב דאוסר צ"ע דיוכל לומר לתקוני שדרתיך וע' תשו' רדב"ז ח"ג סי' תר"ג דהיכא דא"י לאסור של חבירו גם בעשאו שליח לשחוט ושחט לע"ז דינא הכי והביא מנדרים ל"ו עש"ה בזה וד' ירושלמי יש לפרש דקאי על בעה"ב וע' בהשגת הראב"ד פ"ז מה' פרה ותוי"ט פ"ז מ"ב בהא דמלאכה פוסלת במילוי ולא בקידוש משום שנוטלין שכר על המילוי ואפי' בחנם יש טוה"נ וכממלא לעצמו דמי משא"כ בקידוש ונראה מזה דבנוטל שכר פעולה או שיש לו טוה"נ הוי קצת כשלו ויכול לאסרו אבל יש לחלק ואמנם הא דמפורש בירושלמי דגם למ"ד דאין אאדשא"ש מ"מ אסור להעושה הדבר דין זה לא נזכר בשום מקום ואולי רק בכלאים דינא הכי דכבר כתבתי לעיל סוסק"כ דלא דמי לשאר מקומות וע"ע בירו' שם פ"ז ה"ג בדין סיכך את גפנו ע"ג תבואתו של חבירו אם גפנו נאסר וע"ש במרה"פ בדעת רמב"ם וע"ע במה"פ פ"ב דע"ז ה"ג בסופה מ"ש בזה וע' שו"ת שו"מ מ"ק ח"א סי' צ"ד מ"ש בזה ומש"ש דפועל קונה בשבח כלי הוא תמוה דא"כ אמאי אינו נאסר גם לאחרים ומה שמקבל שכרו אח"כ הוי רק כחוזר ומוכרו וכבר נאסר מקודם וגם בגוף הדבר אם בקרקע אומן קונה בשבח איננו דבר ברור וע' בשו"ת תוע"ר חא"ח סי' ו' אות ד' שכ' דאינו קונה בקרקע וענה"מ סי' ש"ו סוסק"ד בזה ועוד דהא לשי' כמ"פ אין אומן קונה ואיך יפרנסו ד"ז:

כג

ואם יש לו שותפות בה י"א שאוסר וכו' זהו ד' רמב"ם אבל ברמב"ם פ"י מטו"מ ה"ה החורש את הקבר בשדה שא"ש אינו עושה בית הפרס שאין אאדשא"ש אפי' שותף או אריס וכו' ובמל"מ ציין לתשו' מהרלב"ח סי' ס"ח וראיתי שהעיר בזה והעלה דדוקא בבהמת שותפים דא"א ליחלק יכול לאסרה דהוי כשלו משא"כ בשדה דאפשר לחלקה והביא מביצה כ"א בהא דבהמה חצי' של עכו"ם דמחלק כה"ג בין בהמה לעיסה ע"ש והוא תמוה דהא גם ביי"נ פסק רמב"ם כן והסמ"ע חילק להיפוך וג"ז דחה הש"ך מהש"ס דחולין דמוכח דאין חילוק ואי נימא דהתם משום דחלקו עכ"פ נאסר ומעורב הכל א"כ גם בהא דביה"פ נימא כן וכ"ז שלא חלקו יאסר כל השדה כמו ביין וע' בס' י"נ ליו"ד רסי' רכ"ו ודבריו אינם מובנים וצ"ל דגבי ביה"פ דרבנן הקילו וצ"ע וע' בידות נדרים שם במ"ש הר"ן ר"פ השותפין דבחצר שא"ב כדי חלוקה נימא דאא"א דשא"ש דמוכח דגם בשותף אין הנדר יכול לחול כלל לאסור דשא"ש וע"ש בר"ן דף מ"ו ע"ב ד"ה אבל יש בה כד"ח במ"ש בשי' רמב"ם דאנן סהדי שע"מ כן נשתתפו שלא יוכל א' מהן לאסרו על חבירו וכו' וע' תשו' נא"ד סי' כ"ג אות ט' מה שתמה מהש"ס דחולין הנ"ל והניח בצ"ע ולפמ"ש בי"נ שם בשם ח"א לחלק בין נדרים לשאר דברים לק"מ:

כד

בשיו"ב סי' זה ובעקרי הד"ט סי' אי אות מ"א הביאו בשם תשו' בעי חיי סי' י"א דגם להסוברים דשותף יכול לאסור היינו כששמענו שאמר כן בפי' בשעה ששחט ששוחט לע"ז אבל אם אמר אח"כ לשותפו ששחט לע"ז אינו נאמן ומותרת אפי' באכילה ע"ש והיינו משום דאאמע"ר ועמש"ל סי' א' סקכ"ו כ"ז כ"ח בענין זה וע' במש"ז סי' ה' סוסק"ג ומ"ש לעיל סי' א' סוס"ק ע"ד וע"ע במש"ז סוסי' ה' סק"ז בשם קול בן לוי בשם כנה"ג שהביא כעין דין הנ"ל והניחו בצ"ע:

כה

בב"י הקשה אמאי לא מוקי הש"ס מתני' דהמטמא ומדמע ומנסך בעכו"ם ובקצה"ח סי' שפ"ה תי' לשי' רש"י עירובין פ"ב דגבי עכו"ם שגזל קלב"מ א"כ ל"ש מדאגבי' קני' דגם על ההגבהה קלב"מ ע"ש ולכאורה קשה מהא דע"ז נ"ט ע"ב דאר"א האי נכרי דנסכי' לחמרא דישראל בכוונה וכו' שרי למישקל דמי' מהאי נכרי מ"ט מיקלא קליי' והא קלב"מ וגם על ההגבהה פטור וא"כ נהי דגם לר"א דס"ל שם ע"א ע"א דמשיכה בנכרי לא קנה מ"מ הגבהה קונה אבל הרי קלב"מ לשי' רש"י הנ"ל וצ"ל דהתם מיירי שהעכו"ם רוצה לשלם או שתובעו בדיניהם וקמ"ל דשרי ליקח ומצאתי בחי' ח"ס לע"ז שם שהעיר מהא דהוי השא"נ וחייב רק משום קנס ובסנהדרין נ"ו עכו"ם משפט כתי' בהו ולא קנס ותי' דב"נ חייב גם בהשא"נ דמסברא אין חילוק אלא דלדידן ילפינן מדאיצטריך קרא לחייב בהכהו בשפוד על צפרנו ש"מ דבממון פטור בהשא"נ משא"כ בב"נ ועוד דבדיניהם דיינינן לי' דחייב גם בהשא"נ ע"ש ולפי דבריו גם בקלב"מ מחייבים ליה כדיניהם והרי שי' רש"י אינו כן וע' בב"י רסי' קל"ב ותשו' ח"צ הנוספות סי' י' ויש לדון מהנ"ל ויבואר שם בס"ד אך לפמש"ל דהתם מיירי כשהעכו"ם רוצה לשלם בלא"ה לק"מ שוב מצאתי בחי' רע"א לגיטין נ"ג שהעיר קצת בהא דע"ז נ"ט הנ"ל דהא קלב"מ וצידד ג"כ לומר דמיירי שהעכו"ם רוצה לשלם אבל הקשה לפמ"ש הר"ן בחי' לסנהדרין ע"ב דדוקא בההוא דאתנן שהבטיח ליתן הוי בכלל תשלומין אבל בעלמא לא א"כ תיקשי איך מותר ליקח תשלומין מהעכו"ם הרי הוי דמי יי"נ וצ"ל דס"ל להר"ן דבנכרי ל"ש קלב"מ ע"ש עוד בזה. ובאמת אי נימא כדעת ח"ס הנ"ל דבב"נ גם השא"נ שמיה היזק י"ל קו' הב"י בפשי' דהא למ"ד השא"נ שמיה היזק הא דפטור בשוגג היינו כדי שיודיעו כדאי' בגיטין נ"ב שם והרי גבי עכו"ם ל"ש ד"ז דהא עכו"ם אינו נאמן כלל והא דמשני במומר היינו לדידן דהשא"נ לש"ה ולכן בשוגג פטור ועוד י"ל בהא דע"ז נ"ט הנ"ל דמיירי שנגע בהיין ונסכו לע"ז וכבר נאסר היין בנגיעה ונתחייב בתשלומין קודם שבא לחיוב מיתה אבל בהא דגיטין נ"ב הרי הש"ס עביד צריכותא דאצטריך מנסך דלא נימא קלב"מ ואי בכה"ג שנגע ביין מאי קמ"ל וא"ש ד' קצה"ח ובזה מיושב קו' תוס' חולין שם ד"ה ה"נ ע"ש ותבין וע' בתשו' מהר"י אסאד חיו"ד סי' כ"ד מ"ש ע"ד קצה"ח הנ"ל וגם מ"ש בישוב קו' הב"י ועוד כמה דברים בסוגי' זו. וע"ש סי' כ"ה שהעלה ליישב קו' תוס' עירובין שם ע"ד רש"י דרב אשי ס"ל כר"י דאין ב"נ נהרג בגזל ע"ש ועפ"ז י"ל ג"כ בהא דע"ז נ"ט דרב אשי לשיטתי' אזיל. וע' בשו"ת שו"מ מ"ג ח"ג סי' קמ"ז שנעלם ממנו במחכ"ה כל הנ"ל ומ"ש דכיון דאין בידינו לחייבו מיתה ל"ש לפטרו משום קלב"מ דדמי לכרת ליתא דהא גם בישראל ל"ש מיתה בזה"ז ואפ"ה קיי"ל דקלב"מ פוטר כמ"ש בחו"מ סי' ש"נ ושנ"א ורק בחיוב מלקות חידש הש"ך בחו"מ סוסי' של"ח דבזה"ז גם במזיד דינו כשוגג דאינו פוטר מתשלומין כיון דאין מלקות נוהג בזה"ז [וע' בנה"מ חו"מ סי' א' סק"ג שלא הביא מזה אך לפמ"ש הג"צ שם צדקו דבריו] אבל בחייבי מיתה דגם שוגגין פטורין פשי' דגם בזה"ז הדין כן וא"כ ה"ה בעכו"ם לשי' רש"י:

כו

בש"ך סק"ה העלה דגם בספק פלוגתא חייב ליקח היין לעצמו ובשפ"ד סיים דלפ"ז בכל מקום דהמזיק עושה דבר שהוא ספיקא דדינא חייב לשלם ולא דמי למגרומתא וכו' וע' תב"ש סקי"ז בביאור היטב ורמז שם לדברי תה"ד סי' קפ"ו ובחנם השיג בתשו' מהר"י אסאד חיו"ד סוסי' קע"ה על השפ"ד שהרי רמז לד' תב"ש וע"ש עוד מ"ש בזה וע' תשו' נא"ד סי' נ"ז באמצע התשו' בזה ומ"ש שם דבהך דמגרומתא שאני לפי שנתן לו לשחוט וברשותו עשה כבר קדמו הש"ך חו"מ סי' קכ"ו סוס"ק ע"ח וע"ש מ"ש עוד בזה וע"ע בט"ז סי' י"ח סק"ח ובנה"ך שם בזה:

כז

סעי' ה' השוחט וכו' לשם חמה ולבנה וכו'. דעת רש"י דתלושים נינהו ובתוס' חלקו עליו ובת"ח הקשה מהא דפסחים צ"ד חכמי ישראל אומרים גלגל קבוע ומזלות חוזרים וע' בתב"ש סקכ"ג שדחה דהתם בגלגל היומי לבד מיירי ואני מצאתי באס"ז כתובות י"ג ע"ב בד"ה השבתני על המעוברת וכו' וז"ל דאע"ג דנצח אותם בטענה מ"מ קבלתם אמת וכו' וכן שמעתי בשם ר"ת ז"ל שהי' אומר כן על הא דאמרי' בפ' מי שהי' טמא חכמי ישראל אומרים גלגל קבוע ומזלות חוזרים וכו' דאע"ג דנצחו חכמי אה"ע לחכמי ישראל היינו נצחון בטענות אבל האמת הוא כחכמי ישראל והיינו דאמרי' בתפלה ובוקע חלוני רקיע וכו' ועוד אמרו (ביבמות ס"ז) מי קתני וקבלו והודו לו קתני דמסתבר טעמי' עכ"ל הרי שהביא ראי' ממ"ש בברכת יוצר ובוקע חלוני רקיע מוציא חמה ממקומה ולבנה ממכון שבתה דקיי"ל מזלות חוזרים ומבואר דקאי גם על שאר הגלגלים שבהם חמה ולבנה קבועים ולא על גלגל היומי לבד ומוכח כדעת רש"י וע"פ ד' אס"ז הנ"ל ביארתי מ"ש בפסקי תוס' תענית פ"א סי' ח' וז"ל ת"ח כל א' מודה לחבירו בין על האמת בין על השקר עכ"ל והוא תמוה מאוד וע' תשו' ח"ס חלק ששי סי' ס"ו ולפמ"ש י"ל דהכונה שדרכו להודות ולשבח דברי חבירו בדרך כבוד ולומר דמסתבר טעמי' אבל מ"מ אינו מקבל דבריו ויל"ע בחולין ל"ב ע"ב דפריך בהא דקתני והודה לו מהא דאלו טרפות נקה"ו ולהנ"ל י"ל דהודה לו אבל לא קבל דבריו והראוני בשו"ת שו"מ מ"ת ח"ד סי' ק"ח שהעיר מזה בהא דחולין ל"ב הנ"ל ע"ש מ"ש בזה. אבל גוף ד' ר"ת צ"ע דלא נזכר כלל בש"ס שנצחו חכמי אה"ע בהך מלתא דגלגל קבוע וכו' ובזכרוני שראיתי בסה"ב שתמה בזה ואני מצאתי בב"ב ע"ד ע"א בהא דא"ל האי גלגלא דרקיע הוא דהדר וכ' רשב"ם בד"ה דהדר חוזר כדאמרי' בפסחים גלגל חוזר ומזלות קבועים עכ"ל מוכת דהעיקר כדעת חכמי אוה"ע וצ"ע ועתו"ס ב"ב קמ"ב ע"ב ד"ה והלכתא כו' דבהא דיבמות ס"ז הוי הלכתא כר"י כיון דמסתבר טעמי' והודו לו ע"ש [א"ה בהמ"ח ע' בזה היטב בתורת העולה להרמ"א ז"ל ח"א פ"ב]:

תוכן העניינים

דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה