דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
סימן ב · סו
בסוסי' זה אעתיק מ"ש בתשובה לתלמידי הרב החריף וכו' מו"ה אברהם יהודא ני' יליד פה"ק וכעת בפאטק. בדין שו"ב שנשבע להרב שלא יעלים לו מהכנסת הזביחה ואח"ז נתברר שהעלים כמה שבועות וגם השו"ב הודה בזה ורו"מ האריך בדברי הר"ן נדרים ח' דדוקא לקרבן אין שבועה חלה משא"כ בלאו ובהגהות רע"א ליו"ד סי' רל"ח הוכיח ממכות כ"ב דדוקא במ"ע איכא מלקות דבל יחל אבל בל"ת גם הר"ן מודה ורו"מ דחה ראייתו והנה בגוף הדין גם בשי"ק על הירושלמי פ"א דנזיר ה"ב הפלה כדעת רע"א והוכיח כן מהירושלמי שם וגם מלשון הרמב"ם פ"ה משבועות ע"ש ומצאתי ברשב"א שבועות כ"ז סוע"א שהביא סברת הר"ן בשם בעה"מ שם שסיים וז"ל ושפיר דמי למיעבד הכי וכו' מנין שנשבעים לקיים המצוה וכו' והרשב"א סיים וז"ל ובירושלמי דפרקין ונראה דאף בל"ת שפיר למעבד הכי לזרז א"פ להתרחק מן האיסור דגרסי' התם שבועה שלא אוכל ככר זו היום שבועה שלא אוכלנה היום ואכלה ע"ד דר"ל אינו חייב אלא אחת אף ר"ל מודה שאינו אלא כמזרז א"ע מן האיסורים עכ"ל ומוכח דס"ל דליכא בזה שום לאו אבל כבר הפלה בקצה"ח סי' ע"ג סק"ה דגם להרמב"ן במלחמות פ"ג דשבועות שחולק ע"ר בעה"מ מ"מ מודה דאיסורא דשבועה מיהו איכא אלא שאינו לוקה וע' מל"מ רפ"ד משבועות ותשו' מהר"י אסאד חיו"ד סי' שכ"ד וסי' שכ"ה בזה וא"כ גם בנ"ד כן הוא וגם בלא"ה אין נ"מ אם השבועה חלה דגם בלא השבועה הרי חשוד על הגניבה שעבר כמ"פ והוי מומר לד"א וצריך לבדוק לו סכין להרמב"ם וגם יפה אמר חתני הרב וכו' מו"ה יעקב לנדא ני' דמשום שבועה דלהבא ועבר בשוא"ת הרי הכריע הריב"ש והסכים כן המ"ב והש"ך דלא נפסל לעדות ומ"ש רו"מ דבשוא"ת גם מחשבה רעה כמעשה ומשגמר בלבו להעלים הוי כהעלים והביא מהירושלמי פ"ג דר"ה הל' ה' בהא דהשמטת כספים מעכבים היובל ופריך לא בסוף הן משמיטין ומשני ר"ז מקרא דדניאל דכתיב מן היום הראשון אשר נתת לבך להבין ולהתענות נשמעו דבריך וה"נ כיון שנתנו דעתן בתחלת השנה שלא להשמיט כבר מתבטל היובל ורמז גם לדברי הט"א ר"ה ד' בהא דוהיה בך חטא ולא באשתך שהביא מהר"ן סנהדרין כעין זה והנה גם לפי דברי רו"מ לא הונח בדברי ירושלמי הנ"ל דשלא להשמיט הוי קו"ע כדמוכח בגיטין ל"ו ע"א וגם השמטת כספים איננו שוא"ת גמור כמ"ש הרשב"א שם ע"ב וגם מה מייתי הירושלמי ראי' ממחשבה טובה למחשבה רעה דמבואר בירושלמי דפאה כהש"ס דילן קידושין מ' ע"א וגם גוף סברתו לחלק בין קו"ע לשוא"ת אף דמצינו כה"ג לענין גזים אינש ולא עביד כמ"ש בתשו' דברי ריבות והובא בחיבורי לחו"מ סי' ר"ה ס"ז ואח"ז מצאתי במהרי"ק ותשו' רמ"א סי' כ"ב מפורש כן אבל לענין שיהי' מחשבה כמעשה מוכח מהש"ס קידושין שם דמלבד עון ע"ז או בעבר ושנה אין מ"ר כמעשה ובפרט ברבים דמבואר בסנהדרין ס"א ע"ב דעבידי דמימלכי וכ"נ מהרא"ש פ"א דר"ה סי' ה' והא דמבואר בשמ"ח סי' ב' סי"ח דגם ברצה להוציא טרפה מת"י ולא עלתה בידו הוי כאלו עשה כבר כתבתי שם דדוקא בהוצאת טרפה ולא בשאר עבירות (ועמש"ל ס"ק י"ח) והא דגבי מקיים כלאים בכרם אם נתייאש מלעקור עושה איסור כמ"ש בפ"ה ופ"ח דכלאים ולשי' הערוך למ"ד לאו שאב"מ לוקין ה"נ בזה כמ"ש התוס' בע"ז ס"ד היינו משום דהתם כך גזרה תורה לעקור הכלאים משדהו ואם נתייאש שלא לעקור עבר בקיומו משא"כ בנ"ר והא דהירושלמי דר"ה הנ"ל נראה דהכונה דהיובל תלוי אם בדעתם להשמיט הכספים בסופה דבמחשבה טובה מצטרף למעשה ואז חל היובל ואם לאו אף דאכתי לא עברו מ"מ עכ"פ הרי לא קיימו השמטת הכספים ולא חל היובל גם בתחלתו ויש לדון בנ"ד עפמ"ש בעיון יעקב לכתובות ק"י בהא דכל הדר בח"ל כאלו עע"ז דבח"ל נידונים על מחשבה רעה כמעשה כיון שישראל הם תחת שרי אוה"ע ע"ש אבל מש"ס דקידושין הנ"ל אין נראה כן ולא ניחא למרייהו דנימא הכי אבל גם גוף הדבר שכתב רו"מ דבנ"ד הוי רק כמחשבה רעה נ"ל פשוט דאם השו"ב נותן חשבון כל שבוע ואמר ששחט עד"מ עשרה בהמות הוי כאומר בפירוש שלא שחט יותר וכמ"ש כה"ג בחו"מ סי' קמ"ו ס"כ דאם פירש ג' שנים אפי' הביא אח"כ עדים שהחזיק יותר ל"מ דהוי חוזר וטוען דהודאת פיו שאמר ג"ש הוי כאומר ולא יותר וגם דיעה ב' החולקת שם היינו משום דשני חזקה אפי' טובא משמע משא"כ בנ"ד ואם שלח חשבון בכתב עבר במעשה הכתב באיסור ההעלמה אך באם בכל משך הזמן לא נתן שום חשבון י"ל דאף דבסתמא חיובו ליתן מיד וכמ"ש רו"מ מהא דחו"מ סי' ב' בנשבע לפרוע אחה"פ אבל הרי בסי' קי"א סי"ט וסי' רמ"א ס"ו בהג"ה מבואר דבמתנה עמ"ל יוכל לדחותו ובט"ז סי' קי"א הקשה מהא דסי' מ"ב ותי' דהתם יש לו עכ"פ גבול דכשימות המקבל תחזור לנותן ולא נתבטל כל השטר משא"כ בסי' מ"ב ע"ש א"כ בנ"ד דיש לו גבול כשיתן החשבון י"ל דלא חל החיוב מיד ואפשר דחל החיוב לכשיתבענו וכהא דסי' ע"ג ס"ו וע"ש בסמ"ע וט"ז ויעוין בב"י סי' ר"ו בשם הרשב"א בנשבעו זה למכור וזה לקנות דכל שבא זה למכור חל על הקונה לקנות וכן להיפוך וה"נ בנ"ד וע' בחו"מ סי' י"ב. ס"ו דבפסקו הפשרנים ליתן חייב מיד והיא מתשו' הרשב"א ח"ג סי' ר"ד ושם הביא ג"כ ראי' מהא דפ' הנושא וירושלמי שהביא בב"י סי' מ"ב בשם ר"ן וריטב"א בשם רשב"א ובהג"ה רמז שסותר לח"ב סי' רס"א והוא דין דסי' קי"א הנ"ל. וכבר הבאתי דברי הט"ז שם וע"ש בתומים תירוצים אחרים ותי' האחרון לא יתכן בהא דסי' י"ב הנ"ל ובתשו' מבי"ט ח"א סי' ל"ב בדין נשבעו לקיים הפשרה ואח"ז סירב האחד מלקיים הפשרה איזו ימים וכתב דלא מיקרי עובר כי לא עשה שום פועל נגד ציווי הפשרנים ואם בשביל שלא פתח הפתח הרי הפשרנים לא ציוו לו ולא קצבו לו זמן ע"ז וכו' ע"ש ומוכח דבלא קצבו זמן אין החיוב לעשות מיד והוא נגד ד' הרשב"א הנ"ל אבל בסי' ל"ג שם נראה דטעמו דבאמירה לבד שא"ר לקיים לא נתבטל הפשרה כיון שלא עשה שום פועל היפך מה שציוו כי לא ציוו לו שיפתח הבית ולא פתחו וכו' ע"ש ומוכח דהתם לא נכתב בפסק בפירוש שיפתח הפתח אבל גם בשוא"ת מיקרי עובר ויש לדון בזה גם מדברי מהרי"ט ח"א סי' קל"א ע"ש ותבין ובנ"ד נ"ל דכל זמן שלא תבעו ולא נתן חשבון בהעלמה אף שחישב בלבו להעלים אף דנימא דבנ"ד דאיכא רגל"ד אדם מע"ר כמ"ש רו"מ בשם הח"צ ובנ"ד הודה שהחליט בלבו להעלים מ"מ לא עבר רק במחשבה ולא נחשב כאלו עשה ואם כבר. נתן חשבון הוי כעבר בדיבור ומעשה וכמ"ש: