אור ברסלב

דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון

סימן ב

סימן א

א

סעי' ב' ישראל בודק סכין וכו' הטעם דל"ש היתרא ואכיל איסורא ויש לעיין היכא דנשבע המומר שלא לשחוט ועבר ושחט דנהי דל"ש לפסול משום אעל"מ לשי' רוב הפוסקים משוה דבדה האיסור מלבו כנודע מ"מ י"ל דגבי מומר הרי עכ"פ ל"ש בזה חזקה דל"ש היתרא ואכיל איסורא כיון דגם השתא עביד איסור וכן אם עשה איסור אחר בשחיטה כגון שעבר ושחט או"ב וכדומה יש ספק זה ולכאורה הי' נראה לפשוט ד"ז מש"ס דחולין ד' ע"ב בהא דחמצן של ע"ע מותר מיד מפני שהם מחליפין וסברוה דר"י הוא ומשום דלשהו"א וכפירש"י ואע"ג דהשתא נמי איסור הוא לגבי' דמתהני מחמץ שעעה"פ אפ"ה כל מה דעצי למיעבד בהיתרא פורתא עביד ובתוס' שם כ' די"ל דמרויחין דבחלופין אסור רק מדרבנן משא"כ חמץ שעעה"פ לפי הס"ד דאתיא כר"י הוי איסור תורה ומשמע דלשי' רש"י גם משל תורה לשל תורה אמרי' דכל מה דמצי למיעבד בהיתרא עביד וע' מהריט"א שעל הרמב"ן פ"ד דבכורות על הש"ס דף כ"ח ע"ב אות ל"ב שהביא בשם רדב"ז ח"א סי' רל"ז דגם היכא דעושה איסור דרבנן אמרי' דלשה"ת לגבי איסור תורה ע"ש ומדברי רש"י מוכח דגם בעביד איסור תורה אמרי' הכי וכה"ג כ' התוס' בכתובות י"ח ע"ב ד"ה ובכולי בעי דלודי וכו' בתי' ב' דהא דגזלן פסול לעדות מה"ת ולא לשבועה משום דבשבועה איכא ב' איסורי משא"כ בעדות וכ"ה בריטב"א ב"מ ו' וע' תוס' יבמות פ"ה סוע"ב ועוד לא מרגלא לי' משום דאיכא השתא תרי לאוי וכה"ג כ' רש"י מנחות ג' ע"א ד"ה ל"ש [ויש לעיין קצת בתוס' ב"מ קי"ג ע"א ד"ה וכי שכיר וכו' שכ' דחמיר לי' לאו א' כמו שנים וע' ריטב"א ואס"ז שם] ובאמת שהוא ש"ס ערוך בתמורה כ"ז ע"א הי' לפניו ג' בהמות של קדש וא' מהן בע"מ וג' של חולין תמימות ואמר הרי אלו תחת אלו מי אמרי' וכו' או דלמא ה"נ כל היכא דאיכא היתרא לא עביד איסורא וההוא בתרייתא לאחולי הוי ואת"ל ה"ל כיון דאכתי גברא לא אתחזיק באיסורא לשהו"א בעי ר"א היה לפניו ד' בהמות כו' ומסיק בתיקו והרמב"ם פ"ב מתמורה פסק כאת"ל דהיכי דלא אתחזיק באיסורא אמרי' דלשהו"א ע"ש וה"נ בזה ומכ"ש בנ"ד דלא עשה איסור זה עדיין רק איסור אחר כשבועה או או"ב פשי' דגם באתחזיק וגם אם בידו לעשות בהיתר שלא יעבור גם על איסור האחר מ"מ לגבי איסור נבילות אמרי' דלשהו"א אך דיש לדון בזה לפמ"ש המל"מ פי' מגירושין הח"י בשם רדב"ז דגבי נדה ל"ש חזקה דא"א בב"ז והעיר מד' רמב"ם פ"ב מתמורה הנ"ל וחילק דשא"ה דכל תמורה הוי מעשה בפ"ע אבל הכא דבאותה ביאה עצמה קעביד איסורא דנדה שפיר י"ל דעושה ג"כ בב"ז ע"ש וא"כ ה"נ בנ"ד אבל מדברי רש"י בחולין שהבאתי מוכח דאין חילוק בין אם עושה מעשה בפ"ע ובין אם באותה מעשה עצמה עובר וגם בגוף ד' רדב"ז הנ"ל ע' באב"מ סי' ל"ג סק"א שהוכיח מתשו' רשב"א להיפוך וע' בתוס' גיטין פ"א רע"ב ורשב"א שם מוכח דפליגי בסברת רדב"ז הנ"ל וע' בס' ישרי"ע ליבמות ק"ז ע"א מ"ש בזה ולפמ"ש בתשו' בר"א חא"ע סי' ס' בשם מהר"ח אלגזי בס' בנ"ח לחלק בין היכא דהיה בידו לעשות איסור האחר בהיתר ומ"מ עשה באיסור דבכה"ג אמרי' דנתבטל לגבי' חזקת לש"ה ובש"ס דתמורה לא היה בידו לעשותו בהיתר ע"ש א"כ יש לחלק גם בנ"ד כן אבל י"ל דשא"ה דקעביד איסור חמורה עצמו אבל ממ"ש שם בד' הה"מ פ"ד מנחלות מוכח דהוא לא ס"ל לחלק בזה וע' בשע"מ בסופו בקונ' שע"ד להל' ריבית סי' קס"ט סק"י מ"ש בזה ולא הביא מכל הנ"ל רק מהא דחולין ד' ולא הרגיש שמד' רש"י מוכח דגם בשל תורה הוי כן וגם העיר שם מסברא בחילוק מהר"ח אלגזי הנ"ל וע' רא"י חולין שם שהעיר לחלק בין אם עושה איסור אחר דמומר לד"א לא הוי מומר לשאר דברים לכן י"ל דלש"ה משא"כ בעושה אותו איסור עצמו ולא הביא מש"ס דתמורה הנ"ל. וע"ע בדיני מומר לתיאבון בתשו' פ"י חיו"ד סי' י"ד כמה חילוקי דינים ויבואר אי"ה בסי' קי"ט:

ב

ואין ליתן לו לכתחלה וכו'. בט"ז סק"ד הביא כאן הכלל דהיכי דדיעבד שרי ל"ש לגזור שמא ישכח וע' בלב"א חולין ג' שהוכיח מהתוס' דלא ס"ל כן וגם בשו"ת נח"א מבעל שע"מ סי' ד' האריך להוכיח כן ע"ש באורך אבל בתוס' שבת קמ"א ע"ב ד"ה במנעל מרופס מבואר כעין סברת הרא"ש והט"ז כאן וע"ע בתשו' הרא"ש כלל י"ט דין ו' דמבואר ג"כ כן וע"ע בתוס' גיטין ג' ע"ב ד"ה דתנן דמוכח ג"כ וערש"י ותוס' קידושין פ"א ע"א ד"ה בעלה בעיר וישוי"ע א"ע סי' כ"ב סק"ב דנראה דנחלקו רש"י ותוס' בסברא זו ועתוס' פסחים ל' ע"א ד"ה אמר רב שתי' דנט"ל לכתחלה אסור וקשה דא"כ אמאי גזרו בשא"מ אטו מינו כיון דדיעבד שרי ובע"כ דלא ס"ל כן ורש"י שם ס"ל כן ע"ש ודו"ק וע"ע בט"ז סי' צ"א סק"א ובאב"מ א"ע סי' נ' סק"א בזה ואגב ארשום במ"ש הש"ך סק"י מהא דחולין י"ז ע' בל"א שם שהביא מהב"י סי' י"ח וע"ש מ"ש ע"ד הפרישה והש"ך בזה:

ג

במש"ז סק"ב הקשה לשי' הרא"מ דהא דהשוחט נאמן נגד חזקה משום דמוחזק בכשרות א"כ איך יפרנס דין מומר לתיאבון וכבר קדמו בזה הפ"י ריש חולין וע"ש מ"ש בישוב ק' הראשונים הנ"ל וע' בשו"ת ב"י סי' כ"ד מ"ש בזה ליישבו. וע' שו"ת כתב סופר סי' ה' שהוכיח דאם הבהמה שחוט לפנינו לכ"ע נאמן גם באינו מוחזק בכשרות וע"ש גם בד' פ"י הנ"ל:

ד

שם בהג"ה מי ששחט והוציא טרפה וכו' הש"ך השיג על הרמ"א וכבר רמזתי לעיל סי' א' סקע"ב לתשו' ב"א סי' ה' והעלה שם דגם הרמ"א מודה דבהוציא טרפה אפי' רק פ"א מידו במזיד או שמעשיו מוכיחים שעשה במזיד מעבירים אותו עד שילך למקום שאין מכירים ויעשה תשובה דפ' ז"ב וכמ"ש בסי' קי"ט סט"ו וברמ"א שם סי"ח וד"מ שם רק דהכא מיירי שנודע רק ע"פ ע"א ואינו נאמן רק בצירוף, רגל"ד שכבר נכשל פ"א אפי' רק בשוגג והגיה ברמ"א כאן דצ"ל שהוציא טרפה מח"י ע"פ ע"א וכמבואר במקור הדין במהרי"ק ע"ש באורך והוא דחוק ויותר נכון מ"ש בשו"ת גוא"י חיו"ד סי' ס"א דכאן מיירי ששחט של אחרים דאין מעבירים אותו בפ"א ותלינן שבטעות ושוגג נעשה רק היכא דמוכח שעשה במזיד גם בפ"א מעבירים אותו והמהרי"ק שם דקאי נגד העד גופי' והרי לפי דבריו שלא שחט יפה הרי כיון דהעד אמר לו שלא שחט יפה והשו"ב מחזיק בדבריו והאכיל הבשר הרי כבר איננו שוגג ולכן בלא תשו' לא מתכשר לגבי העד אבל בסתם אין להעבירו בפעם א' דתלינן שהיה שוגג שהרי סיים מהרי"ק דאם כבר נכשל פ"א הוי רגל"ד עכשיו וקשה אמאי לא העבירוהו אז ובע"כ דתלינן דשוגג היה בפ"א ורק אם עשה ב"פ שוב תלינן דפושע הוא דרגל"ד הוי וכדמוכח מלשון רמ"א סי' קי"ט סי"ח הנ"ל עכת"ד שם והנה מ"ש דראיית רמ"א מסיום ד' מהרי"ק מדלא העבירוהו בפ"א כבר קדמו בשו"ת שארית יוסף סי' כ"ב אך שלא ביאר שם הא דהוצרך מהרי"ק להכשיר השו"ב ע"י תשו' לפ"ד העד ונדחק בדבר וכבר השיג עליו בשו"ת בר"א חיו"ד פי' ב' אבל לפמ"ש הגוא"י מיושב הכל לנכון ועתשו' כתר כהונה סי' כ"ז שכ' דבפ"א תלינן בשוגג ולא בב"פ וזהו כוונת רמ"א ומיושב קו' הש"ך עש"ה אבל בגוף ד' מהרי"ק לולא ד' רמ"א היה נלע"ד לפמ"ש הפר"ת סי' קי"ט סק"כ דהיכי דעבר רק אדרבנן נאמן לומר שוגג הייתי דהא סד"ר להקל ואפילו יש בו חי"מ אין מעבירים אותו כלל רק בעבר ג"פ מעבירים אותו וגם בזה סגי בקבד"ח וא"ל תקנתא דפז"ב עיין שם ועמ"ש לקמן עוד בזה וא"כ בנידון מהרי"ק שנכשל כבר בענין הבדיקות י"ל דהיינו שלא יצאה טרפה מת"י רק. שנתברר שלא בדק יפה ועבר אתקנתא דרבנן דבדיקת הריאה ולכן לא העבירוהו בפ"א דהי' נאמן לומר שוגג הייתי וע' תשו' בר"א חיו"ד סי' ג' שתי' ג"כ ד' הרמ"א כד' גוא"י הנ"ל ע"ש. וע"ע בשו"ת ב"א חיו"ד סי' ח' מ"ש בזה ונראה משם כדברינו:

ה

ועתה אבא לבאר פרטי דיני טבח שהוציא טרפה מת"י והנה בסי' קי"ט פט"ו הובא הדין דפז"ב דהמוכר דברים האסורים מעבירי' ומשמתין אותו פד שילך למקום שאין מכירים ויוצא טרפה בדבר חשוב וכו' ובפר"ח שם העתיק תשו' הרא"מ ח"ב סי' כ"ד ומהריב"ל ח"א סי' נ"ג שהעלה בזה כמה חילוקים והוא דהיכא שיש בהם:

חימוד ממון כגון ששוחטין לצורך עצמן למכור בשר או שלוקחין שכרן מכשרות ולא מטרפות וכה"ג אם יצא טרפה מח"י אפי' רק פ"א מעבירין עד שיעשה תשובה דפז"ב הנ"ל והיכא דליכא חי"מ רק שממונים מהציבור ומושכרים בסך קצוב לשנה או שלוקחים שכר קצוב בשוה מכל בהמה בין כשרה בין ט' מעבירים בפ"א עד שיקבד"ח כדאי' בבכורות פ' עד כמה ואם יצא ט' מת"י ג"פ הוו בחזקת מזידים ומעבירים עד שיעשו תשובה דפז"ב והיכא דליכא חי"מ וגם אינם ממונים:

מהקהל אין מעבירים אותם כלל עד שיעשו ג"פ ואז דינם:

כהא דפז"ב והפר"ח העתיק ג' תשו' של הרשב"א דסי' תרי"ט וסי' תרל"ב וסי' תשפ"ב שנראים כסותרים זא"ז דבסי' תרי"ט נשאל בדין ש' שבדק פכין ונתן לראובן ור' הלך לשחוט בו ולא בדקו והוא הדין דסי' י"ח סי"ט ופסק שם דמעבירים אותו אפי' בפ"א ואם נראה בעיניכם כעין שגגה יחזירוהו בקד"ח ואם הוא כמיקל ופושע ראוי שלא להחזירו גם בקבר" ובסי' תרל"ב גבי טבח שהוציא ט' מת"י פעם ושתים אין סומכין עליו וגם בקד"ח צריך לדקדק אחריו אם דואג ומתאנח ע"ז או רק כדי שלא יעבירוהו מאומנותו ובסי' תשפ"ב גבי טבח ששם ידו דרך הושט קודם שיבדוק הבודק השיב דודאי פסול הוא כל שנחשד להסיר הסרכות עד שנעשה תשובה דפז"ב וביאר הפר"ח דבסי' תשפ"ה מיירי בדאיכא חי"מ ובסי' תרי"ט ותרל"ב בדליכא חי"מ אבל הפר"ת שם דחה דלא נזכר רמז מזה בתשו' רשב"א ולכן העלה דכולהו מיירי בדליכא חי"מ ועיקר החילוק דבסי' תשפ"ב דא"י לומר שוגג הייתי ועשה במזיד בשאט נפש לכן בעי' חשובה דפז"ב אבל בסי' תרי"ט ותרל"ב דעכ"פ ספק שוגג ולכן פסק דאם הוחזק בכשרות סגי בקד"ח ואם כמיקל ופושע בעי' תשו' דבז"פ ובספק דלא הוחזק בכשרות ולא להיפוך חיישי' להערמה ובעי' הוכחה שדואג ומתאנח ואם עבר ג"פ גם בהוחזק בכשרות פרח חז"כ מיני' ובעי חשובה דפז"ב וכן בדאיכא חי"מ אפי' בפ"א הדין כן והיכי דאיכא אומדנא דשוגג הי' גם בחי"מ אין מעבירי' וכהא דמהריב"ל סי' ל"ח בקצב שהי"ל שותף שחותך הבשר לחתיכות בחדר ומושיט לו למכור ונמצאת חתיכה א' טרפה בין הבשר שמכר וטען המוכר דסמך על שותפו שהושיט לו ומתוך בלבול אנשים הקונים לא נתן לב לעיין אחר הסימן שהי"ל בבשר טרפה דבכה"ג אין מעבירים אפי' איכא חי"מ רק אח השותף שהושיט לו ע"ש וע' תשו' רש"ל סי' כ' דהא דבעי' תשובה דפז"ב הוא רק חומרא דרבנן אבל מדינא סגי בחרטה ושיקבל ד"ח ע"ש וע' בב"י חו"מ סי' ל"ד שכ' ג"כ דהיכא דמוכר בשר לאחרים דאיכא חי"מ בעי' תשובה דבז"פ משא"כ בבודק לאחרים סגי בקבד"ח ובתשו' מהריב"ל שם הביא ד' הראב"ד שהובא בר"ן פג"ה דהמנקר אין עליו תורת מזיד אלא דין פושע שאינו מדקדק כ"כ וחזרתו קלה מן החשוד גמור דבפי' תשובה דפז"ב משא"כ פושע בעלמא סגי בקד"ח וע' תשו' בר"א יו"ד סי' א' שהאריך בישוב קו' הלח"מ סופי"ב מעדות ותשו' מהריב"ל שהביא הפר"ח והעיר דלשי' רשב"א שבסי' קי"ח ס"ח וסוסי' קי"ט לענין אחלופי דחילק בין דברים שהרבים רגילים להקל בהם או לא וה"נ י"ל בנ"ד דברגילים להקל בו סגי בקד"ס וי"ל דגם לרמב"ם פ"ח ממ"א דלא ס"ל לחלק בזה לענין אחלופי מודה לחלק בכך בנ"ד ומ"מ סיים דהעיקר דבדאיכא חי"ב גם ברגילים להקל בהם ל"מ קד"ח ובעי תשובה דפז"ב ע"ש וע' בב"י וט"ז יו"ד סוסי' ס"ד שסותר קצת למ"ש בחו"מ סי' ל"ד הנ"ל ואכ"מ ועמש"ל סק"י בשם ב"ח דס"ל דגם בפ"א מעבירים ער שיעשה חשובה דפז"ב גם בדליכא חי"מ אבל לא קיי"ל כן ובתשו' פר"ח מ"א צידד לומר בשי' הרא"ש דבפ"א אין מעבירין כלל וכבר השיג עליו בתשו' בר"א סי' ו' אות ג' אלא מעבירין רק דסגי בקד"ח:

ו

והנה הבר"א סי' ב' יצא לדון בדבר החדש דשוחט שאינו בודק הוי לעולם חי"מ דהא אם קלקל בשחיטה חייב לשלם ומרויח באמרו כשר שלא יחויב לשלם וא"כ בהוציא טרפה שנתנבל בשחיטה מת"י לעולם אית בי' חי"מ ובשלמא אם הוא ג"כ בודק יש בידו להעלים ולומר שנטרף בבדיקה משא"כ באינו בודק או כגון בעוף דליכא בדיקה או שעומדים ומשגיחים עליו בשעת בדיקה הוי חי"מ והנה מ"ש שם מד' רמב"ם סופי"ב ממעשר במוכר לחבירו וחזר ואמר טבלים הם וכו' אינו נאמן והא בודאי מחויב להחזיר המעות ונימא מתוך שנאמן להפסיד לעצמו וא"ל דהא כיון דאינו נאמן לאסרו אינו מפסיד לעצמו דמ"מ הרי בא בדבריו להפסיד לעצמו ומהראוי להיות נאמן ורצה להוכיח מזה דמה שירויח שלא יצטרך לשלם אין זה בכלל חי"מ יעוין בח"ד בליקוטיו לסי' קכ"ז ס"ב שהחליט דהיכא דא"צ לשלם אם אינו נאמן אמרי' באמת דאינו נאמן אבל במהריט"א שעל הרמב"ן בכורות פ"ה אות נ"א הביא ד' ריטב"א גיטין נ"ד שהעיר בקושי' הנ"ל וביאר כונת התוספתא דשורת הדין אינו נאמן כיון דמדינא היזק שא"נ ל"ש היזק אבל כיון דמשום קנס חייב להחזיר המעות מתוך שנאמן להפסיד לעצמו נאמן ג"כ לאסור והאריך שם בישוב ד' רמב"ם דלא פסק כהריטב"א וביאר דמיירי דעדיין לא אכל לוקח הפירות דאין המוכר מפסיד שמקבל הפירות לעצמו כמקדם יעו"ש עוד בזה ומבואר דהריטב"א ס"ל דגם בכה"ג הוי חי"מ ומד' רמב"ם אין ראי' להיפוך וע"ע תשו' בר"א שם מ"ש מד' המל"מ פ"ה ממלוה הי"ד בדין הלוהו ע"מ שימחול חובו דהוי ר"ק והאריך בד' הט"ז סי' קכ"ז שחילק בענין זה בין היכא דאיכא חזה"ת או לא וע' בב"מ יו"ד שם מ"ש ע"ד הט"ז הנ"ל ולענ"ד לפמ"ש הט"ז יו"ד סי' קע"ז ס"ק כ"ח דיותר קשה על האדם להוציא מכיסו ממה שמפסיד מה שכבר הוציא ע"ש א"כ ה"נ בנ"ד פשי' דבכה"ג דאם לא יאמר כשר יצטרך לשלם מכיסו הוי הפסד יותר מהיכא דיפסיד מה שכבר הוציא או שיפסיד שכרו דהוי רק כמניעת ריוח שלא בא עדיין לידו ולכן הוי שפיר חי"מ. וכה ראיתי בתשו' רח"כ סי' ב' שהעיר השואל ג"כ בסברת הבר"א הנ"ל והג' רח"כ דחה דהו"מ לומר שהסכין נפגם אבל בתשו' בר"א שם אות ט' העיר ג"כ בזה וחזר וקיים דבריו דמ"מ הפסיד שכרו עכ"פ והביא סמוכין מד' נמוק"י פז"ב וחי' בזה ד' מהרי"ק ורמ"א ע"ש באורך ומ"מ לפמש"ל סי' א' סק"ה דהשו"ב נהגו שלא לשלם להקצבים אם מקלקלים בשחיטה אף שכתבתי שם שאינו מן הדין מ"מ יש לצדד דל"ה חי"מ עכ"פ. וע' שפ"ד סקי"א דהיכא דהשו"ב לוקחין הכרכשתות מהכשרות לבד הוי בכלל חי"מ והיינו דאף דבסוסי' י"ח למדו הפוסקים זכות דהוי דבר מועט ושאר טעמים היינו היכי דמוחזק בכשרות אבל היכי דיצאה טרפה מח"י שפיר חיישי' דע"י חי"מ זה עשה כן ואני מצאתי בשו"ת אבקת רוכל להב"י סי' ר"ז שכ' ג"כ בפשי' דבנוטל כרכשתא כיון דהוי עי"ז שומר שכר כמ"ש בטוח"מ סי' ש"ו הוי כבודק לעצמו דיש לו הנאה ואיכא חי"מ ע"ש ולפ"ז נראה דגם היכא דנוטלין הכרכשתות גם מטרפות מ"מ כיון דשויים פחות הרבה מהכשרות הוי ג"כ בכלל חי"מ וע' חי' רע"א סי' י"ח שהביא כה"ג בשם דמש"א ע"ש:

ז

והנה בתשו' שא"י סי' כ"ב העלה דבמנקר בשר ונמצא אחריו חלב כשעורה אף דשיעור קטן כזה לא יתכן להיות בו חי"מ מ"מ י"ל דאינו רוצה לטרוח הרבה בניקור משום דבהול למכור מהרה ולכן הוי בכלל חי"מ אבל בתשו' מהרי"ט בשניות חיו"ד סי' ט"ו כ' בפשי' דליכא חי"מ אפי' בכזית חלב וכן מצאתי בשו"ת כתר כהונה סי' כ"מ וסי' נ"ה שכ' בכשי' דבכה"ג ליכא חי"מ וכ"ה בתשו' נפ"ש סי' י"ז ולא הביאו כלל מד' שא"י ועפ"ד שא"י הנ"ל יש ליישב ד' הב"י וט"ז יו"ד סוסי' פ"ד ממה שתמה עליהם בתשו' בר"א סי' ג' אות ג' אבל ראיתי שם אות ד' שהביא בעצמו ד' שא"י ודחה דא"כ אמאי פסק רמב"ם דבקרומי' דרבנן מזהירין ולא מעבירין והרי פסק בעצמו פ"י מטומאת מו"מ ה"י דבחי"מ גם בדרבנן מעבירין וכמ"ש הפר"ח סי' קי"ט סוסקכ"ח להשיג מזה ע"ד מהריב"ל ויסתרו ד' רמב"ם זל"ז ובע"כ דבכה"ג ליכא חי"מ ועמש"ל סקי"ג בכ"ז:

ח

והנה בתשו' כתר כהונה סי' נ"ה העלה דהיכא דלא מיפסל לפדות מותר גם לשחוט ולכן בשל אחרים דעבר רק בלפ"ע גם ביצא טרפה מת"י אין מעבירין אותו מדינא רק מקנסא בעלמא ולכן בפ"א אין מעבירין ובזה תי' סתירת ד' רמ"א מסי' ב' לסי' קי"ט ע"ש עוד בזה וגם:

בס' כנפ"י סי' א' העלה בפשי' דחשוד בפ"א דמעבירין אותו אינו מדינא רק מקנסא בעלמא ואולם בתשו' בר"א הגם שבסי' ב' אות א' ב' צידד ג"כ כן בדעת שא"י ושאר אחרונים ומה"ט בדרבנן אין מעבירין אבל באות ג' שם דחה דמיון העברה לדין פסול לעדות והעלה דהכא פסול מה"ח דחשוד לעבור בלפ"ע והעלה דהחילוק בין יש חי"מ או לא דבדאיכא חי"מ אין תולין בשוגג וכמ"ש הב"י בחו"מ הנ"ל וסמ"ע שם לחד תי' ודחה בזה קו' הש"ך על הרמ"א סי' ב' מד' רמב"ם דרמ"א מיירי בבודק לאחרים דליכא חי"מ וע"ש סי' ח' שהביא ג"כ ד' כת"כ הנ"ל ודחה ג"כ דלא תליא כלל בדין פסול עדות וע"ש סי' ג' אות י"ג שהביא ג"כ ראי' לזה ואולם במ"ש בסי' ב' דהחילוק בין חי"מ או לא משום דבלא חי"מ תליא בשוגג יעו"ש סי' ג' אות י"ב שחזר ודחה ד"ז והביא מתשו' מהרי"ט בשניות חיו"ד סי' ט"ו שדחה סברא זו דבטבח דעלי' רמי למידק אין סברא לתלות בשוגג כלל אלא תלינן תמיד במזיד או בפשיעה והיינו דבדאיכא חי"מ תלי' במזיד ובלא חי"מ תלי' רק בפשיעה וגם במהריב"ל ח"א סי' נ"ג מבואר דלא תלי' בשוגג רק היכי די"ל דטעה בדין וכהאי דיבמות קכ"א בעובדא דר"ש וע"ש שהוכיח דהרשב"א שכ' דא"נ לומר שוגג הייתי מיירי בבודק לאחרים וליכא חי"מ וכמ"ש הפר"ח סי' קי"ט סקכ"ח ודלא כתשו' שא"י סי' כ"ב ותב"ש סי' ב' סקל"ה ומ"ש הריב"ש שבב"י קי"ט דבעי מעשיו מוכיחין דבמזיד היינו לענין דלא סגי בקד"ח אלא מסלקין עד שיהי' דואג בלא ערמה או תשו' גמורה דפז"ב וכמ"ש גם הרשב"א שהובא בש"ע סי' י"ח סי"ט ולכן אין להקל בדאורייתא גם בפ"א בלא קד"ח גם בנראה כשוגג עש"ה וגם בתשו' צ"ל סי' ע"ג מחמיר מאוד גם ברגל"ד שהי' שוגג דלא מקרי שוגג רק בנתחלף לו כשרה בטרפה אבל בנמצא אחריו סרכא אף דמוכח דהי' שוגג דאל"כ הי' חולשה מ"מ עכ"פ פושע מיקרי וע' תשו' עבוה"ג סי' נ"ד ג"כ בזה וע' בר"א שם סי' ו' אות ד' שהאריך עוד בזה והעלה דגם ברגל"ד שהי' שוגג צריך להעבירו עכ"פ רק דיש להקל בקד"ח גם באין הוכחה שדואג ומתאנח ובפרט במוחזק בשאר ענינים לאדם כשר וכמ"ש השמ"ח סי' ב' סי"ט ובדליכא רגל"ד העלה דבעינן שיהי' דואג ומתאנח דוקא קודם שהעבירוהו וכמ"ש מהרי"ט סי' ט"ו שם דאז איכא הוכחה דלאו פושע הוא והבר"א האריך שם בדברי ב"י ורמ"א חו"מ סי' ל"ד סל"ג. דהיכא דצריך קד"ח לא סגי בב"ד שבעירו היכי דלא ראינוהו דואג קודם שהעבירוהו וע"ש אות ב' ג' באורך בזה אך דכ"ז היכא שכבר עבר והכשיל בטרפות אבל אם נתברר רק שרצה להכשיל כגון שרצה לשחוט בסכין פגום וכדומה א"צ שיהי' דואג ומתאנח כיון דא"צ כפרה כלל שלא עשה עדיין איסור וכמ"ש בתשו' רש"ל סי' כ' בד"ה המעשה הזאת וכל היכא דבעי' קד"ח ושחט בלא קד"ח גם דיעבד שחיטתו אסורה וכמ"ש הפר"ח סי' קי"ט סקל"א דגם ביר"ש דתולין בשגגה מ"מ בעי' קד"ח דוקא ואם שחט בלא קד"ח גם דיעבד אסור וכ"פ בש"ע הרב מלאדוי ז"ל וכן מצאתי בתשו' רח"כ סי' ב' שהעמיס כן בדברי הצ"צ סי' ע"ג הנ"ל ועמ"ש בס"ק שאח"ז ובסק"י עוד בזה:

ט

ובעיקר דינו של הרשב"א דא"נ לומר שוגג הייתי והובא בפשי' בש"ע סי' קי"ט סי"ז הנה גם בחו"מ סי' ל"ד גבי פס"ע הובא כן שי' הרשב"א בסי"ח בהג"ה גבי העידו שעבר על שבועתו דא"נ לומר שוגג הייתי וע"ש בש"ך וע' בברכ"י שם שהביא מחי' רשב"א וס' חקות הדיינים בשם רשב"א גופי' להיפוך ואולי גבי טבח כ"ע מודי מטעם מהרי"ט שהבאתי בס"ק הקדום וכה ראיתי בשו"ת כתר כהונה סי' נ"ה שהאריך בענין זה והביא מכנה"ג חו"מ שהקשה על הרשב"א מהא דפסק רמב"ם בראוהו עדים קושר ומתיר בשבת דצריכים להודיעו שהוא שבת דוקא ותי' לחלק בין איסור דממילא י"ל שהוא שוגג משא"כ בשבועה שהאדם מקבל ע"פ דכיר טפי ואף שסברא זו לא נזכר רק בכנה"ג מ"מ יש ראי' לזה מש"ס דכריתות גבי שנים אומרים אכלת חלב דפטור מקרבן לרבנן משום דמתרץ דיבורי' דשוגג הי' וגם מתשו' ריב"ש סי' תי"ג שפסק בהעידו שהלוה ברבית די"ל שטעה בדין שאין איסור בדרך ההוא מוכח כן ובע"כ כחילוק הכנה"ג הנ"ל והנה מ"ש בשם כנה"ג ושלא נזכר כן בשום פוסק במח"כ נעלם ממנו ד' הסמ"ע שם סק"ל שחילק ג"כ כן אבל מ"מ אין ראי' מכ"ז לדין טבח מטעם שכתבתי בשם מהרי"ט הנ"ל ושו"ר בתשו' בר"א סי' ט' שהעיר ג"כ בזה. והנה מ"ש בתשו' כת"כ שם מד' רש"ל דברגל"ד נאמן לומר שוגג הייתי ופקפק בראייתו משלהי נדרים עפ"ד הר"ן שם דהתם מדינא אינה נאסרת רק לצי"ש וסיים דגם אי לא נסמוך להקל באיסור תורה מ"מ בדרבנן יש להקל ברגל"ד ומשמע דבשל תורה לא החליט להקל הנה מכל האחרונים מוכח דפסקו להקל גם בשל תורה וגם הוא גופי' בסי' כ"ז שם תמה על הצ"צ סי' ע"ג בעובדא ששחט א' ג' כבשים והקהל עשו תקנה שלא להביא בשר מכפרים עד שיביאו הריאה לפני הבודקים הממונים ונתן השו"ב הנ"ל הריאה לשותפו להראותה להבודקים ומצאו סרכא ונטרף הכבש ואסר הצ"צ כל הכבשים ששחט והכח"כ דחה דבריו דכיון דרגל"ד שהיה שוגג שהרי ציוה בעצמו להראותה לבודקים ובכה"ג ודאי נאמן לומר שוגג הייתי ובפרט מה שאסר הצ"צ שם גם מה ששחט למפרע באותו יום ודאי דליתא דגם הרשב"א מודה דעכ"פ אין לאסור למפרע אבל גם מה ששחט מכאן ולהבא כיון דרגל"ד דשוגג היה כשר ע"ש הרי דס"ל בפשי' להקל ברגל"ד אבל מה שתמה על הצ"צ כבר כתבתי בס"ק הקודם בשם פר"ח ותשו' רח"כ דהתם דשחט טרם שקיבל עליו ד"ח שחיטתו אסורה גם בכה"ג דאיכא הוכחה דשוגג היה ודברי צ"צ נכונים וע' כת"כ שם סי' כ"ח עוד באורך להקל בדאיכא רגל"ד. ולענ"ד עוד ראיה מדברי הש"ך ביו"ד סי' רל"ב סוסקכ"ה דמוכח דגם בשל תורה סמכי' על רגל"ד ונאמן לומר אנוס הייתי אף דאונס לא שכיח ע"ש ומכ"ש דנאמן לומר שוגג הייתי וגם כבר כ' הש"ך פי' קי"ט סקל"ג בשם תשו' מהרי"ו דאם ידוע שהוא יר"ש ומדקדק במעשיו נאמן לומר שוגג הייתי וע' כת"כ שם סי' נ"ה שהעלה דבדאיכא חי"מ דמדאוריי' פסול א"נ לומר שוגג הייתי אבל בדליכא חי"מ דהוי רק קנסא דרבנן נאמן לומר שוגג הייתי אבל כבר כתבתי בס"ק הקודם בשם בר"א שהוכיח להיפוך:

י

ומ"מ לדינא כבר רמז התב"ש סקל"ה ל"ו לתשו' מהרי"ו וש"פ דשוחט לאחרים תלינן טפי בשוגג כיון דליכא חי"מ ושם בתשו' מהרי"ו סי' צ"ז בעובדא דאירע לר"ש שבדק ריאה שהי"ל סרכא ולא הרגיש בה ולא העברתיו משום דידענא דיר"ש הוא ולא אשתכח דדייק כוותי' וכן ראיתי במגנצא לזקן א' ששגג ולא הרגיש הסרכא והושיבו על כנו משום שהיה מוחזק בכשרות וכמדומה שלא בדק תוך חדש ומה שהבאת מטבח שנמצא אחריו טרפה אפשר דה"מ באדם שלא ראינוהו מדקדק במעשיו ועוד דבכולי תלמודא טבח הוא שמוכר הבשר ומש"ה מחמירינן אבל היכי דא"ל הנאה קיי"ל דאא"ח ולא לו ובודאי בשוגג בא לידו עכ"ד וע' תשו' ב"א יו"ד סי' ח' באמצע התשו' בזה ויש לתמוה על תשו' תפ"צ חיו"ד סי' א' שחידש ד"ז מדנפשי' דבכה"ג דאיכא חזקה דאאחו"ל נאמן לומר שוגג הייתי ולא הביא ד' מהרי"ו ושא"י ותב"ש ושאר אחרונים בזה. וע' תשו' ב"ח החדשות סי' י"ג שהביא ג"כ ד' הב"י חו"מ סי' ל"ד בד' רמב"ם לחלק בין בודק לעצמו ובין בודק לאחרים הנ"ל והעלה דש"פ לא ס"ל, כן והשיג ע"ד הב"י ועוד דדוקא בפעם א' מיקל בבודק. לאחרים דלא חשדי' ליה במזיד כיון דל"ל הנאה אבל בעבר ב' פעמים לרבי דבתרי זימני הוי חזקה גם בבודק לאחרים דייני' ליה במזיד והוי דינו כבודק לעצמו ובעי תשו' דפז"ב ע"ש באורך והנה מ"ש דבתרי דזמני הוי חזקה לשי' אזיל שפסק בסי' ק' כרבי ועמש"ל סקי"א בזה. אבל מ"ש הב"ח דגם בבודק לאחרים וגם בפעם א' מעבירים אותו עד שיעשה תשו' דפז"ב וא"נ לומר שוגג הייתי הוא נגד כל האחרונים ועמש"ל סק"ה ומצאתי בשו"ת אבקת רוכל להב"י סי' ר"ז בדין טבח בודק לאחרים ויצאה ט' מח"י וצידד ג"כ דהרמב"ם מיירי רק בבודק לעצמו ומ"מ ליכא הוכחה כ"כ לחלק כן וכ"נ בתשו' הרמב"ן סי' קס"ה אבל י"ל דבדאיכא למתלי בשוגג יש להקל בתשו' הרא"ש ואף דבתשו' רמב"ן כי דא"נ לומר ששוגג היה שאני הכא דאיכא הוכחה דשוגג הוא שהרי לא ידע בדיני בדיקה כלום וא"כ אין להעבירו ומ"מ הכר כפי מה שהוא אדם עכת"ד שם. וע' תשו' רח"כ סי' ט"ו שהעלה דגם לשי' הרשב"א דא"נ לומר שוגג הייתי היינו דוקא:

בדבר שנוגע ושייך לאומנותו דבכה"ג שגגתו עולה זדון מאחר שסומכין עליו בזה אבל אם אירע לו דרך מקרה שנתחלף לו טרפה בכשרה וכדומה מוקמי' ליה בחז"כ גם אם אין ידוע שמדקדק במעשיו והוכיח כן מתשו' רש"ל סי' כ' והעלה דהיכי דלא בא עדיין לידי עבירה ומכשול בפועל גם הרמ"א מודה דא"צ שום תשו' וקבד"ח כלל ועוד דבפ"א דגם הרשב"א מודה דנאמן לומר שוגג הייתי וא"צ קבד"ח כלל ע"ש היטב ועיין מהרי"ט ק"ב סי' ט"ו באמצע התשו' בד"ה ומיהו וכו' מוכח דגם אם עדיין לא הכשיל דוקא אם היה לו לסמוך שיבדוק שנית בשעת מכירה תלי' בשוגג ע"ש וצ"ע ועמש"ל סקי"ח בזה ועיין שו"ת שבסו"ס רא"פ סי' ל"ד שכ' דדוקא בהעידו עדים שהוציא טרפה מח"י א"נ לומר שוגג הייתי משא"כ בהעידו רק ששמעו מפיו שאמר מותר א"כ הרי העדים עצמם מעידים על שגגתו ע"ש וע' תשו' מהריב"ל ח"א סי' נ"ג הביא בשם הרשב"א שהשואל הביא ראיה דנאמן לומר. שוגג הייתי מהא דיבמות קכ"א גבי ר"ש דאמר מטעי טעינא:

והרשב"א דחה דשא"ה דטעי בדינא משא"כ בטרפות מפשט איסורו ועלי' רמיא למידק אי"ל שוגג הייתי ע"ש ובתשו' א' להרב מו"ה אליעזר זאב ני' אבד"ק פשעצלאוו הסמוך לדעמביץ הארכתי בדין שו"ב א' שאירע לו כמה מכשולות וטען ששוגג היה ובאחרונה נתברר פ"א שעשה במזיד והעליתי דבכה"ג שנתברר באחרונה שהוציא טרפה במזיד אף שהיה רק פ"א מ"מ בכה"ג ודאי דנים למפרע וא"נ לומר שהיה שוגג והוי מוחזק בכך והבאתי ראיות ועמש"ל סי' א' סקכ"ב ולקמן סק"ל וסקל"ז ותבין וע' תשו' בר"א סי' ג' אות ז' דהיכי דעדים מעידים על השו"ב שהוציא טרפה מת"י והוא הכחישם ולא התנצל לומר שוגג הייתי בכל גווני אין לנו לטעון ששוגג היה וא"כ אנו מאמינים להעדים וגם בלא חי"מ מעבירים אותו והביא ראיה מנימוק"י פז"ב בעובדא דהנהו קבוראי לפי גירסתו שם שכ' דמדלא באו לפני חכמים להתנצל ולומר דלשם מצוה נתכוונו בע"כ שעשו מזיד ע"ש ובאות ח' הביא ממהרי"ט ח"ב חא"ע סוסי' מ"ג שכ' דנהי דלא התנצל לומר שוגג הי' מ"מ הרי אאמע"ר ולא נפסל ע"פ עצמו ובע"כ דלא ס"ל כהנימוק"י וחילק דדוקא לענין פסולי עדות י"ל כן משא"כ לענין שו"ב דאם היה מודה שמזיד היה אין לסמוך עליו כיון דחשוד לאותו דבר עצמו והביא מהמל"מ פ"ד ממלוה ה"ו אי בכה"ג אמרי' דאאמע"ר שהביא ראיה מהנמוק"י הנ"ל דהיכי דידעי' האיסור והוא אומר שמזיד הי' נאמן והבר"א השיג עליו ממהרי"ט הנ"ל וגם מתוס' כריתות י"ב וב"מ ב' ומהרש"א מכות ב' מוכח דלא כחילוק המל"מ והפלה דהיכא דהשגגה הוי כעין לבי' אנסי' שאינו יודע. אם עשה כלום נאמן גם בכה"ג שלא התנצל כיון די"ל שא"י אם עשה כלום ע"ש היטב ועמש"ל סי' א' מפ"ק כ"ו עד סקכ"ט בענין אאמע"ר באורך ואני תמה על המל"מ ובר"א שלא הביאו מד' הרשב"א והר"ן בשבועות פכ"ה בהא דחשוד על השבועה אחד שבועת העדות והק' הרשב"א היכא משכח"ל הרי יכולים לומר שכחנו ואי דלא אמרו כן הרי אאמע"ר והר"ן תי' דמיירי בזמן קרוב דא"א לשכוח ע"ש ומבואר דגם בכה"ג שידוע שעברו ולא אמרו כלל שייך דין אאמע"ר וע' תשו' רשד"ם חיו"ד סי' נ"ג באמצע התשו' במ"ש דכיון שכפר ואמר להד"ם ולא אמר עשיתי לפי שהי' צד היתר לעשותו רשע הוא וי"ל דשא"ה שהי' ע"ה גמור ומסתמא לא ידע צד היתר וע' במהרי"ט שם דהיכא דהתנצל באופן אחר אף שלא אמר שוגג הייתי י"ל דלדבריהם קאמר התנצלות האחר ע"ש וע' עקרי הד"ט סי' ג' אות ג' בשם תשו' שיח השדה סי' ט"ו בדין שו"ב שבדק בהמה ואמר כשר ואח"כ מצאו סרכא גדולה דנאמן דשוגג הי' דאל"כ הי' חותכה או תולשה וע"ש סי' ט"ז אות כ"ד בשם תשו' אור נעלם סי' י"ד להיפוך וצ"ע. וע' מהרי"ט ח"ב יו"ד סי' ט"ו באמצע התשו' דלגבי קצב בדליכא חי"מ והוחלף לו טרפה בכשרה יש לתלות טפי בשוגג מלגבי שו"ב ע"ש טעמו. וע' תוע"ר יו"ד סי' י"ד דהיכא דאיכא ע"א פסול כגון אשה והמנקר הודה לה ואמר ששוגג הי' כיון דיש לו מיגו שהי' מכחישה ונגד ע"א פסול י"ל דלכ"ע מהני מיגו שוב נאמן דשוגג הי' אך דמ"מ הוי כפושע ועכ"פ סגי בקבד"ח גם בדאיכא חי"מ דבדאית לי' מיגו גם בדאיכא חי"מ לא דייני' לי' כמזיד גמור רק כפושע ע"ש. וע' תשו' ח"צ סי' ל"א שהעלה בפשי' דהיכא דהי' יכול להתנצל ולא טען דמתחייב ע"פ עצמו ונעשה רשע והביא ראי' מתוס' יבמות קט"ז וגם הוא לא הביא מרשב"א ור"ן שבועות הנ"ל ומ"ש מתוס' יבמות יש לפקפק למעיין וקצרתי. ומצאתי בשו"ת מ"ב סי' נ"א שהעלה בפשי' בדין עד שחתם בגט ונמצא אצלו גניבה דכיון דהי' יכול להתנצל שב"ב לקחוהו מהאמתחת של פקדון לא נפסל אף שהוא לא התנצל והודה מ"מ אאמע"ר ע"ש ולא הביא מכל הנ"ל. וע"ע בב"ש א"ע סי' ס"ח סק"ט דמוכח מהטור דאע"ג דהוכחשה בטענתה מ"מ תלינן בחולי וע"ש בהפלאה בקו"א בזה ויש לדון מזה להנ"ל וקצרתי:

יא

והנה הפוסקים האריכו בדין היכא דליכא חי"מ אי סגי בב"פ או בעי' ג"פ והפר"ח סי' קנ"ט הוכיח מלשון הרא"ש בתשו' שכ' בטבח שהוציא טרפה מת"י ב' וג"פ וכו' דגם בב"פ בעי תשו' דפז"ב אבל מלשון הרשב"א סי' תרל"ב מוכח דבב"פ סגי לי' בקבד"ח וכן עיקר ודלא כהב"ח בחו"מ סי' ל"ד שפסק דסגי בב"פ ע"ש והנה מ"ש מלשון הרא"ש מצאתי בתשו' ב"ח החדשות סי' י"ג שפי' דכונתו ב"פ לרבי וג"פ לרשב"ג וכמ"ש כה"ג התוס' שבת ס' סוע"ב לפרש כן לשון הש"ס ע"ש וכ"ה בב"ח חו"מ סי' ל"ד וע' תשו' בר"א סי' ו' אות ג' שהעיר מתוס' הנ"ל וכבר קדמו הב"ח בזה אך דהב"ח בסי' ק' פסק באמת כרבי דבב"פ הוי חזקה וכ"ה בתשו' רח"כ סי' ב' דהב"ח לשיטתי' אזיל אבל מ"ש שם בדעת הב"ח דמודה דבפ"א אין מעבירים נעלם ממנו תשו' ב"ח הנ"ל דהוכיח מהרא"ש בפסקיו דגם בפ"א מעבירים וסותר לתשובתו וחולק על הב"י בזה ע"ש. וע' תשו' בת עיני סי' ו' ותשו' ארי' דב"ע סי' ג' ששניהם נתכוונו לד"א להוכיח מסנהדרין פ"א ורמב"ם פי"ח מסנהדרין ולח"מ שם ותוס' יבמות כ"ד דבעי' דוקא ג"פ להוציא מחז"כ ע"ש ואולם התב"ש פסק דבב"פ סגי ובאמת שהבכ"ש לחולין נ"ח הוכיח שדעת הרשב"א דהלכה כרבי דבב"פ הוי חזקה ומסיק דהוי ספיקא ובדאורייתא להחמיר וגבי תולעי' דהוי דאורייתא מחמירי' בב"פ ובהשמטות ביאר דבריו דנהי דהא דברי' אינה בטלה הוי רק מדרבנן מ"מ לגבי הרוטב דאפשר לסנן ולהכיר האיסור הוי דאורייתא ע"ש אבל לא הביא מתשו' הרשב"א שהביא הפר"ח הנ"ל וע' בבכ"ש שם שהביא מד' הר"ן (והוא בנמוק"י שם) דהוי ספיקא ובוסתות דרבנן להקל ומוכח דבדאורייתא להחמיר ואני מצאתי בברכ"י א"ע סי' ט' שהביא מחי' רמב"ן ורשב"א וריטב"א ליבמות ס"ד דמפורש ג"כ כן ומצאתי בתשו' הרשב"א שהובא בב"י סי' קי"ט בדין מחלל שבת בפרהסיא דיינו יי"נ ושחיטתו אסורה וכ' וז"ל ודוקא שהי' מוחזק בו ג"פ אבל בפ"א או שתים אינו עושה יי"נ וכו' ע"ש אבל י"ל דדוקא לענין יי"נ דרבנן בעי' דוקא ג"פ וגם בלא"ה מוכרחי' לפרש כן בדעת רשב"א כמ"ש התב"ש סי' י"א סקי"ב וע' בק"ה שברא"פ בסופו לסי' ל"ו אות ל"א שהביא מהמח"ב יו"ד סי' י' וסי' פ"ד מהרא"ש פ' המקבל בזה והרא"פ הביא מהרא"ש פ"ג דמ"ק להיפוך והביא שהמח"ב או"ח סי' רמ"ח העיר בזה ומסיק כדעת הבכ"ש דבשל תורה מחמירים מספק דבב"פ הוי חזקה ע"ש וכן מצאתי בברכ"י לא"ע שם אך דמ"מ י"ל דלענין להוציא אדם מחז"כ ולהחזיקו בחשוד לא מחזקי' בפחות מג"פ והן אמת דבתשו' מהרי"ט ח"ב יו"ד סי' ט"ו כ' להיפוך דדוקא בוסתות ושור המועד שהוא דבר טבעי בעי' ג"פ ונישואין אע"ג דגרמא טבעיית היא מ"מ סכנתא דחמירא שאני אבל לגילוי מלתא בב"פ סגי ואע"ג דבב"פ מכניסים רק לכפה י"ל דנהי דהוחזק ברשע מ"מ בעי' שיתיר א"ע למיתה ומה"ט פסק דגבי יצא טרפה מת"י סגי בב"פ ע"ש אבל לענד"נ להיפך דלהוציאו מחז"כ דעדיפא מחזקת ממונא (וע' בחו"מ סי' ל"ד סכ"ג ובמל"מ פ"ד ממלוה ה"ו בד"ה ולענין הלכה וכו') לא הוחזק בכך רק בג"פ וראי' לזה מש"ס דתמורה כ"ז ע"א שהבאתי לעיל סק"א דמבואר דבפחות מג"פ לא אתחזיק גברא באיסורא וע"ש ברש"י ד"ה גברא לא אתחזיק שכ' וז"ל דבשלשה זימנין הוי חזקה תרי זימני ל"ה חזקה עכ"ל ומבואר כמ"ש וזהו ראי' ברורה לענ"ד ועמש"ל ס"ק כ"ה עוד בזה וע"ע במהרי"ט יו"ד סי' ט"ו הנ"ל שהעלה לחלק דהיכא דנכשל במין טרפות אחד סגי ב"פ דכיון דכבר נכשל בו פ"א הוי כמותרה ועומד והוי מיקל ופושע אבל אם נכשל פ"ב בטרפות אחר ל"ה כמותרה ובעי' ג"פ וביאר בזה כונת הרא"ש ובמהרי"ט יש שם ט"ס וכצ"ל וכה"ג איכא לשנויי בהא פעמים בב' ופעמים בג' הא כיצד בענין טרפות אחד בב' וכו' אבל אם השני' בטרפות אחר ל"ה מותרה בהכי וכו' כצ"ל וע' תשו' בר"א סי' ו' אות ג' ג"כ בזה ואם כי העיקר בכונת הרא"ש כמש"ל בשם הב"ח מ"מ יש לחלק כן מסברא וע' תשו' מהר"ם שיק יו"ד סי' ז' שהאריך ג"כ בזה וגם הוא נעלם ממנו במח"כ ש"ס דתמורה הנ"ל וגם לפמש"ל סי' א' סקי"ח י"ט בביאור ענין חז"כ יש לדחות דבריו וע"ש דאם עבר ב"פ ביום א' נחשב רק לפעם א' גם לשי' הב"ח ומנ"י ע"פ דברי מג"א סי' קי"ד סקי"ג בהא דקירב נגיחותיו ודחה ד' נו"ב מ"ק או"ח סי' כ"ו ע"ש היטב וצ"ע. וע' תוס' יבמות צ"ח ע"א ד"ה על עסקי ננוה וכו' שזה הי' אותו יום וחשיב הכל נבואה א' ע"ש אבל אין מזה ראי' לכאן. ועמש"ל סקט"ו בשם תשו' רשב"ש:

יב

ובדין אם אינו ממונה מהצבור רק דכל מי שבא אליו ומשלם לו בשוה בעד כשר וטרפה הוא שוחט לו לשי' הרא"מ אין מעבירים אותו בפ"א כלל אפי' בלא קבד"ח והפר"ח סי' קי"ט שם חולק עליו אבל בפר"ת שם דחה ד' פר"ח וקיים ד' הרא"מ ע"ש וע' בר"א סי' ד' אות ב' שהוכיח דהראב"ד סופ"י משכירות בהא דשתלא וטבחא גם באינו ממונה לרבים מיירי שהרי כ' שם דה"ה שתלא דיחיד וא"כ ה"ה בטבח הוי הדין כן וגם בטחו"מ סי' ש"ו חולק על הרמב"ם ובפרט איך הוכיח הרא"מ חילוקו מהראב"ד כיון דהראב"ד גופי' בודאי לא ס"ל כן ומסיק להלכה כהפר"ח והא דבתולעין מיקל משום דאינו יודע היכן הוא האיסור כמ"ש הפר"ח ובאות ה' הביא בשם מהר"ח אלגזי בס' בנ"ח שדחה ד' פר"א דבטרפות ג"כ אינו וודאי איסור ולא מקום ידוע ובמנקר גם הרא"ם מודה כיון דיודע האיסור היכן הוא ובשחיטה צידד דהוי כאינו ידוע ומ"מ מסיק הבר"א דכיון שנדחה עכ"פ ראיית הרא"ם מהראב"ד אין להקל ומעבירים אותו עד שיקבל ד"ח ע"ש באורך אבל דעת הפר"ח שם דגם בלא ראי' כיון דבש"ס לא נמצא דין העברה רק בדאיכא חי"מ אין לנו להוסיף רק בממונה מהקהל ע"ש וגם נ"ל דאין החילוק בין ממונה מקהל או ממונה מיחיד דודאי בין כך וב"כ הוי מותרה ועומד לשי' ראב"ד דכיון שקיבל עליו ההתמנות ומחויב בחבר כדין כל קבלן הוי לגבי אותו יחיד כמותרה ועומד לכך אבל הרא"מ מיירי שלא נתמנה לכך משום אדם ואינו מחויב בכך כלל רק דאם באים אליו הוא שוחט להם מרצונו הטוב לכן ס"ל דבכה"ג ל"ה כמותרה ועומד ומיושב קו' הבר"א. ועכ"פ בדיעבד אם שחט טרם שקבל עליו ד"ח אף שכתבתי לעיל סק"ח דגם דיעבד אסור מ"מ בנ"ד יש להקל כדעת הרא"מ ומהריב"ל ופר"ח ובנ"ח הנ"ל וגם במנקר בכה"ג אף דלשי' בנ"ח אין להקל מ"מ יש לסמוך בדיעבד על שאר גדולים הנ"ל:

יג

והיכא דנכשל רק בטרפות דרבנן הנה ברמב"ם וש"ע סוסי' ס"ד טבח שדרכו לנקר בשר ונמצא אחריו חוט או קרום מלמדים ומזהירים אותו וכו' ובב"י וט"ז שם מבואר דס"ל דמיירי בטבח שמוכר בשר דאיכא חי"מ ואפ"ה בדרבנן אין מעבירים אותו וכ"ה בתשו' עבוה"ג סי' ט"ו ואולם בשו"ת נט"ש סי' י"ז תמה עליו ממ"ש בעצמו בסי' נ"ד בבודק שנמצא אחריו סרכא דעכ"פ פושע מקרי ומה שבדק אח"כ אסור והביא מהצ"צ סי' ע"ג והרי בדיקת הריאה חק מדרבנן וא"כ דבריו סוברי' זא"ז ולענ"ד לק"מ לפמ"ש בשו"ת כת"כ סי' כ"ט ליישב הא דסוסי' י"ח סי"ט בנתן לו סכין לבדוק ולא בדק כדינא ושחט ונמצא פגום דמעבירים אותו והא י"ל דהי' בודק אח"כ והא דאין לסמוך על הבדיקה דאחר שחיטה הוא רק מדרבנן שמא ישכח וא"כ אמאי מעבירים אותו ותי' דהתם כיון דיכול לבא לאיסור תורה עי"ז דמי לדאורייתא ודוקא בחוטין או קרומים שאין בהם חשש של מורה רק גזירה אטו חלב בזה ס"ל לרמב"ם דאין מעבירים אותו ע"ש וע"ע תשו' בר"א פי' ט' אות ד' בזה וא"כ ה"נ בבדיקת הריאה ניהו דחיוב בדיקה רק דרבנן מ"מ הרי בא למכשול איסור תורה שנמצא אחריו סרכא שהוא מה"ת ע"י שלא נזהר בבדיקתו ובזה נדחו ד' הפר"ת סי' קי"ט סוסק"כ במ"ש ראי' מהריב"ש דבדרבנן משמתין אותו חוץ ממה שתמה עליו בשו"ת נט"ש שם ע"ש ותבין ועמש"ל סקט"ו בשם תשו' רשב"ש וגא"ב בזה. ואולם הנט"ש שם תמה עוד עמ"ש העבה"ג דמתא דסוסי' ס"ד מוכח דגם בדאיכא חי"מ הדין כן כיון דמיירי בטבח שמוכר לאחרים וע"ז תמה דהחוט או קרום ליכא חי"מ כמ"ש מהרי"ט סי' ט"ו והנה אם אמנם נראה דהעבוה"ג ס"ל כדעת שא"י שהבאתי לעיל סק"ז דגם בכה"ג איכא חי"מ אבל כבר רמזתי שם לתשו' בר"א שדחה ד"ז דא"כ יסתרו ד' רמב"ם למ"ש בעצמו בפ"י ממו"מ ה"י דבחשוד על הטהרות בעי תשובה גמורה וכמ"ש הפר"ח סי' קי"ט סקכ"ח להוכיח כן מהרמב"ם הנ"ל אעכצ"ל דבהא דחוטין או קרומין ליכא חי"מ ע"ש והן אמת דהבכ"ש בחי' לע"ז ל"ט דחה ראיית הפר"ח דמוכר חולין טמאים איכא איסור תורה אבל בתשו' בר"א שם סי' ה' אות ג' דחה דבריו מרמב"ם פ"ח משמיטה ויובל הט"ז והראוני בתוי"ט פ"ד דבכורות מ"י שהביא ג"כ ד' רמב"ם הנ"ל ונעלם מהבכ"ש וע' שו"ת חוע"ר יו"ד סי' י"ד ושהשיג ג"כ על התב"ש וע"ש שדחה ג"כ ראיית הפר"ח מהרמב"ם ע"ש מאש בזה ועמש"ל סי' י"ח סקמ"ד בשם מהר"ח א"ז בענין חשוד על הטהרות הנ"ל וע"ש עוד בבר"א אות ד' שדחה ג"כ ד' עה"ג הנ"ל והעלה דהיכא דאיכא חי"מ מעבירין גם בדרבנן ע"ש אבל עכ"פ בדרבנן גם בדאיכא חי"מ דעת מהריב"ל שהביא הפר"ח שם דסגי בקד"ח וא"צ תשובה דפז"ב ואם כי הפר"ח שם חולק עליו כבר השיג עליו הפר"ת שם ופסק כדעת מהריב"ל וכ"פ הנט"ש שם ואף דבתשו' בר"א סי' ה' העלה עד"ז תלוי במחלוקת רמב"ם ורשב"א וא"א להקל נגד רמב"ם ע"ש אבל אני תמה דהא קיי"ל הלכה כהמיקל בד"ס וחשוד אדרבנן אינו חשוד לדאורייתא כדאי' בבכורות ל' וא"כ הוי חק פלוגתא בדרבנן ואף דמבואר בתה"ד שהובא בב"י א"ח סי' ק"ס דהיכא דאשכחנא בפסקי גאון בהדיא לאיסור ולא אשכחן בפסקי גאון אחר בהדיא להתיר אלא דדייקי' מיני' בהוכחה דסבר להקל קשה לסתור דברים המפורשים וגם בנט"י דרבנן מחמירים ע"ש והכא לא נמצא ברשב"א מפורש להקל רק דדייקי' מיני' כמבואר למעיין בפר"ח ופרית ובר"א שם אבל מלבד דבב"י שם סי' קנ"ט הביא שם ג"כ ד'. תה"ד הנ"ל וכ' עלה דהיכי דההוכחה ברורה הוי כמפורש. להדיא ע"ש ועוד דהכא הרי גם ברמב"ם אינו מפורש לאיסור כמבואר למעיין ושפיר יש להקל כדעת רשב"א. וע' שו"ז חוט השני סי' ל"ד דאם עבר רק על דבר האסור לכתחלה ומותר דיעבד לא נעשה חשוד ואח"ז פקפק דבאותו דבר ממש י"ל דחשוד גם לחמור. וע' בר"א סי' ה' שם בדין עבר על שהיי' במיעוט בתרא ובפרט בשהיי' משהו דהוא רק מנהג פשיטא דהוי רק מדרבנן ויש להקל כפי שנתבאר ועמש"ל סי'. כ"ג סק"ה בזה וע' תשו' כת"כ סי' נ"ה בדין שו"ב שלא נפח אחר שמיעך הסרכא ואח"ז ראו שבצבץ שם שצידד להקל דהנפיחה אחר המיעוך הוא רק מדרבנן וא"כ אין מעבירים ע"ש והוא סותר למ"ש בעצמו סי' כ"ט והוא מוכרח מהא דסוסי' י"ח שהבאתי לעיל אך לפמ"ש בתשו' בר"א סוסי' ט' אות ד' ליישב הא דסי' י"ח דברשב"א מבואר שהתנצל שדעתו הי' לבדוק קודם שחיטה וא"כ הודה שלא סמך על הבדיקה שאחר שחיטה אין ראי' משם אבל צ"ע דניהו דלא סמך ע"ז מ"מ הרי מחויבים לבדוק גם אח"ש וממילא לא עבר רק על איסור דרבנן במה שלא בדק מקודם:

יד

והנה בתשו' שא"י סי' כ"ב כתב דהיכי דנאסר השו"ב רק מדרבנן דינו כפס"ע דרבנן דבעי הכרזה וכל זמן שלא הוכרז עליו כשר ולפ"ז בשוחט לאחרים דעבר רק על לפ"ע דמיפסל רק מדרבנן כל זמן שלא הוכרז עליו שחיטתו כשרה ובפרט בעבר רק אדרבנן וראיתי בתשו' בר"א סי' א' אות ג' וי"ג שהשיג עליו דחשוד לאו"ד פסול מדאורייתא ובסי' ח' ההלה דגם בדרבנן במלתא דאיסורא לא תליא בהכרזה כמ"ש מהרי"ט ח"ב חא"ע סוסי' מ"ג עש"ה ועמש"ל סי' א' סקנ"ד בזה) אבל המעיין במהרי"ט שם ימצא שהביא מתשו' הרשב"א סי' אלף קס"ו דס"ל דגם באיסורא בדרבנן בעי הכרזה אך מהנמוק"י נראה להיפך וצידד דהרשב"א מיירי רק בעבירה דרבנן אבל בעבירה דאורייתא שא"ב מלקות ואין איסורן נודע כגון קושר ומחיר בשבת גם הרשב"א מוחה וסיים דצריך להתיישב בדבר ע"ש. הרי דבעבירה דרבנן הוי מחלוקת רשב"א ונימוק"י ולשי' רשב"א ניהו דהא דבעו הכרזה יהוי ומשום פסידא דלקוחות מ"מ י"ל דלא פליג וגם באיסורא הוי כן וכמ"ש כה"ג בנימוק"י סוף יבמות לענין דו"ח דגם בארוסה דל"ל כתובה דמיא לד"מ ע"ש וכן מצאתי בב"י א"ע סי' מ"ב בשם מ"כ דבפסול דרבנן בלא הכרזה כשרים לעדות קידושין והוא מתשו' רי"ן הרא"ש סי' פ"ב וכ"ה בתשו' מהרשד"ם חיו"ד סי' נ"ג להדיא דנהי דטעמא דהכרזה משום פסידא דלקוחות כיון דכבר תקנו כן לא מיפסל בשום מקום וע"ש חא"ע סי' ל"ו וע' מל"מ פ"ד ממלוה ה"ו שהביא בשם מהרח"ש סי' י"ט ג"כ היפך ד' מהרי"ט הנ"ל וכן מצאתי בתשו' ב"י סי' י' ועבוה"ג סי' ס"ז וע' כנה"ג א"ע סי' מ"ב הגב"י אות קע"ז שהביא כן בשם מהריב"ל ס"ד סי' ח' וכ"ה בתשו' בה"ב שבתוס' ב"מ לא"ע סי' ח' באמצע התשו' שם וע' בברכ"י חו"מ סי' ל"ד דין כ"ז שהאריך ג"כ בזה והביא מרשב"א ב"ק סו"פ הכונס ומהר"ן בחי' פז"ב דלא ס"ל כהנמוק"י הנ"ל והביא עוד בשם כמה תשובות בענין זה עש"ה וא"כ לכאורה ד' שא"י נכונים דהיכא דעבר השו"ב אדרבנן גם היכא דצריך לקד"ח ונתבאר לעיל סק"ח דגם דיעבד אסור מה ששחט קודם קד"ח מ"מ בדרבנן כשר בדיעבד אך מ"מ נראה כדעת הבר"א דלענין חשוד לאו"ד לא תליא בדין פס"ע כלל אבל מ"מ נ"מ היכא דמומר לעבירה אחרת דרבנן ניהו דלרמב"ם גם במומר בעבירה אחרת צריך לבדוק לו סכין י"ל דבכה"ג דלא מיפסל לעדות גם באיסורא גם רמב"ם מודה דא"צ לבדוק לו סכין. וע' תשו' ר"מ מרוטנברג האחרונים חיו"ד סי' ח' שהעלה ג"כ דבמלתא דלא נפסל לעדות גם רמב"ם מודה ע"ש ועמש"ל סקל"ט בשם תשו' כ"ם דבדרבנן גם הרמב"ם מודה א"כ בכל גווני יש להקל:

טו

ודע דגם בדאיכא חי"מ דגם בדרבנן מעבירים אותו כמש"ל סקי"ג היינו דוקא בידוע שהי' מזיד אבל היכא דיש מקום לדונו בשוגג והוא טוען כן ששכח או שטעה וסבר שהוא מותר ניהו דבדאורייתא א"נ לומר שוגג הייתי מ"מ בדרבנן שפיר נאמן וכמ"ש הפר"ת סי' קי"ט סק"כ דהא דא"נ לומר שוגג הייתי משום דאין מאמינים אותו והוי סד"א אבל בדרבנן סד"ר להקל אבל דוקא באינו ממונה מהקהל ע"ז אבל היכא דהוי ממונה ע"ז הוי פושע וכמזיד והיכא דעבר ג"פ בכל גווני הוי פושע וכמזיד וכ"ז מבואר בפר"ח שם וכמש"ל סוסק"ט בשם תשו' כת"כ סי' נ"ה ומצאתי בשו"ת חוט השני סי' ל"ד שהעלה דאם עבר על דבר האסור רק לכתחלה לאמן לומר שוגג הייתי ולפמ"ש הדבר פשוט כן וע' בבל"י סי' קי"ט בשם כנה"ג דהיכא דעבר ג"פ גם בדרבנן דינו כשל תורה ממש אבל מד' הפר"ת שם נראה דבכל גווני בדרבנן סגי בקד"ח ומצאתי בתשו' רשב"ש סי' תק"א בעובדא ששו"ב א' הכנים ידו לכמה כבשים ואמר שאין סרכא ואח"כ הכניס ידו אחר והראה שיש סרכא בשיפולי ושהיתה סרוכה לדופן ונתלשה וכן הי' בארבעה כבשים והראשון השיב שראה אבל היתה תלוי' והשיב דהראשון נאמן (ועמש"ל סי' ל"ט סט"ז וי"ז בשמו) אבל אם הראשון הכחיש שלא היה סרכא כלל הרי סרכא לפנינו ואף שהוא תלוי' לפנינו שוב נאמן האחר שהיתה דבוקה ובפרט שיש הוכחה שהסרכא ראשה מדולדל עבה ותלוי' דרכה להיות ראשה דקה ולכן השו"ב הראשון וראוי לגערו וישמור א"ע מכאן והלאה ע"ש ולכאורה הוא תמוה דהא בדאורייתא מעבירים אותו וצ"ל דס"ל דכיון דבדיקת ריאה דרבנן ולכן רק מזהירים אותו והוא היפוך מ"ש לעיל סקי"ג בשם כח"כ אבל מ"מ צ"ע דהא עבר ג"פ ונראה דהא דמעמידים בג"פ היינו אם חזר ועבר אחר שכבר קיבל עליו ד"ח אבל אם בפ"א עבר בכמה פעמים שפיר יש להקל ולדונו בשוגג וגם בדאורייתא יש להקל בכה"ג כמו בפ"א ואולי בנידון הרשב"ש היה הוכחות דהיה שוגג וע' תשו' גא"ב סי' ל"א בדין שו"ב שבדק עגל והיה ב' סרכות ומיעך אחת מהן והכשירו ואח"כ נמצא אחריו עוד סרכא והשו"ב התנצל שמעולם לא מיעך סרכא בעגלים הרכים רק בזה הפעם וביאר שם החילוק בין עגל רך או לא וע"י סרכא ב' שלא נתמעך בלל לכ"ע הבשר טרפה והכלים צריכים הכשר וע"ד הטבח כיון שהוא פעם ראשון אין להעבירו רק להזהירו להבא ע"ש והוא תמוה לכאורה דהא הוי בדאורייתא וצ"ל דס"ל דהמנהג ושלא למעך בעגל רך הוא רק מדרבנן וגם לענין סרכא שני' שלא בדק הריאה כדין עבר ג"כ רק אדרבנן וכמ"ש וג"ז היפוך ד' כת"כ ושאר אחרונים הנ"ל וע' שאילת יעב"ץ ח"ב סי' קי"ג שפסק ג"כ שלא להעביר שנ"ב שמיעך סרכא בגו"ט מפני שטעה בדין ואומר מותר רק להזהירו להבא אבל אם מוחזק לקל בשאר ענינים יש להעבירו ע"ש עוד בזה. וע' תשו' אבקת רוכל סי' ר"ז שרמזתי בקיצור לעיל סק"י ג"כ בזה:

טז

וראיתי בס' ד"ק סי' זה סק"ג שכ' דאם העידו על שו"ב שעבר על מנהג חומרא כגון מירוט נוצות ויצא דם וכה"ג אינו בגדר הוציא טרפה מת"י ולא אתרע חז"כ כלל ע"ש ולפ"ז גם בדאיכא חי"מ אין לקנסו כלל ויש להביא סמוכין לדבריו מהתוס' בכורות ב' ע"א ד"ה קונסין שכ' דדוקא בנותן גסה לעכו"ם קונסין אותו עד עשרה בדמיו כיון שעבר על איסור דרבנן אבל בדקה כיון דאיסורא ליכא אלא מנהגא בעלמא לא קנסו גם במקום שנהגו שלא למכור ומזה יש להביא סמוכין לדברי עבוה"ג סי' ט"ו שפסק דטבח שעבר ומכר בשר ששהה ג"י בל"מ דאין לקנסו כיון דהוי רק מנהגא כמ"ש הריב"ש ע"ש ויש להביא עוד ראיה מהא דאי' בטוא"ח סי' תצ"ג דנוהגים בכל המקומות שלא לישא אשה בין פסח לעצרת וכו' מי שקפץ וכנס אין עונשין אותו וכו' ע"ש ומבואר דבמנהג אין לקנוס בדיעבד אבל לפמ"ש הא"ר הובא במחה"ש שם דוקא היכא דסבור מצוה קעביד אבל מי שמסתפר קונסים אותו גם במנהג בעלמא א"כ ה"נ בזה ועתוס' סוכה מ"ד ע"ב שכ' דבמנהג ל"ש לא תסור ועפמ"ג או"ח בפתיחה כוללת ח"ה אות ל"ד שכ' דבשמנו של גיד כיון דישראל קדושים נהגו כן מעצמן ליכא בי' משום לא חסור ע"ש [וע' בפסחים פ"ג לא צריכא אלא בשמנו של גיד וכו' ורש"י שם וע' בס' העמק שאלה על השאלתות פ' וישלח מ"ש בזה] והא דכ' הרמב"ם פ"א מממרים ה"ב וז"ל כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בל"ת שנאמר לא תסור וכו' ואחד דברים שעשאום סייג לתורה וכו' והן הגזירות והתקנות והמנהגות כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מ"ע לשמוע להן והעובר על כאו"א עובר בל"ת וכו' ע"ש מלבד די"ל דהר"מ לשי' דסובר דאיכא לאו גמור דלא תסור בדרבנן אבל לשי' רמב"ן בסה"מ וחינוך פ' שופטים החולקים עליו וס"ל דהוי רק אסמכתא י"ל דבמנהג ליכא משום ל"ת כצל אף גם י"ל דהתם דוקא במנהג שהנהיגו חכמי הדורות אבל במנהג שנהגו העם מעצמן לכ"ע ל"ש ל"ת וגם יש לחלק בין מנהג שנתפשט בכל העולם ובין מנהג שנהגו במקומות מיוחדים וע' בפר"ח או"ח סי' תצ"ו סק"א ומש"ז סי' תרצ"ו סוסק"א בזה ותבין ובס' מרגניתא טבא העלה דהרמב"ם לא קאמר רק במה שתקנו ב"ד הגדול שבלשכת הגזית וע' נח"א שבאשכול הל' ט"ב בזה אך דבאמת מצינו בירושלמי פ"ד דפסחים ה"ג דמפורש היפוך ד' תוס' דבכורות הנ"ל דגם בדקה במקום שנהגו שלא למכור קונסין דכשם שקונסין להלכה כך קונסין למנהג והרי התם הוי רק מנהג במקומות מיוחדים ומכ"ש במנהג שנתפשט בכל העולם וע' בגה"ש שם ולכן נראה דהד"ק לא כ"כ רק במנהג מירוט נוצות דהוי חומרא גדולה בלא טעם והפוסקים התירו בהפ"מ ולכן בכה"ג לא אבד חז"כ אבל אם היקל במנהג ברור דינו כעובר על שאר איד"ר וע' שו"ת תוע"ר סי' א' שפסק ג"כ דאם זלזל טבח רק במנהג לכ"ע אין דינו כהוציא טרפה מת"י אבל היינו בבודק לאחרים ואין בו חי"מ וגם בזה סיים דמ"מ בממונה לציבור ועבר כן כמ"פ יש לקנסו ולהעבירו עד שיקבד"ח ע"ש:

יז

ודע דהיכא דהשו"ב מיקל באיזה דבר שלא בדין מפני שנראה בעיניו בראיות להקל אף דבאמת ראיותיו דחוים ושגגה בידו אם מקבל עליו שלא לעשות יותר כן אין מעבירים אותו אפי' בשל תורה וראיה מתשו' רשב"א סי' ד"ש וש"ה בדין המחיר במיעוך דגוערין ומסלקין אותו דהוי איסור תורה וסיים דמ"מ אם אינו חשוד להקל באיסורים אלא שתולה דעתו במו"מ של הלכה אע"פ שנמצא דעתו בטלה מתרין בו שישמע לדברי חביריו ואם ישמע חוזר לכשרותו ואם לאו מסלקין אותו וגם בשו"ת בית יעקב סי' צ"ו מבואר כן והביא מפ"ק דגטין ותוס' שם דאחר שלמדו שקבלו עליהם דבעי לשמה מותר כיון דל"ה בפשיעה וכבר האריך בזה בשו"ת שברא"פ סי' ל"ד והביא ג"כ מהנ"ל וע' בתב"ש סי' א' סוס"ק כ"ו שכ' ג"כ דשגגת תלמוד אינו עולה זדון לענין זה שנחזיקהו כחשוד למפרע מאחר שנתעסק בבדיקה בדלא ידע דלבי' אנסי' וסבור שיודע וכמ"ש בתשו' הרא"ש שהובא בב"י סי' קי"ט דמי שאינו בקי אינו בכלל חשוד אלא ילמד ויחכם והובא בש"ע שם סי"ח ומשמע שאין חילוק בין למד בטעות בתחלתו או למד ושכח ודלא כשו"ת בי"ע סי' צ"ו ע"ש וע' תשו' כת"כ סי' כ"ז שהשיג על הצ"צ במ"ש דמקרי פושע לפי שאינו בקי ביד לחפש בכל המקומות והוא השיג דמחשש שאינו בקי ילמד ויחכם כמ"ש הרא"ש הנ"ל וגם בסוסי' כ"ח העיד בשם כמה גדולים דאם השו"ב נתן סכינו וכמ"פ נמצא פגום ילמד האומנות ויוחזר לכשרותו ע"ש וע' תשו' ר"מ מינץ סג"ל סי' נ"ה תשו' מהר"ם בכרך בדין המנקר שניקר אחורים והניח חוטין בזנב והביא מרמב"ם הנ"ל דבדרבנן רק מזהירין ומלמדין ומשמע דלא ידע לנקר ואפ"ה אין מעבירין והביא עובדא שאירע בשו"ב א' ששחט ולא בדק הסימנים כראוי אח"ש ונמצא אח"כ שהגרים למעלה ממקום שחיטה וגם אחר שהראו להשו"ב בדק שנית ואמר שהוא כשר והרב אמר שהוא אינו מכשיר ולא מטריף אבל בין תבין את אשר לפניך ואח"כ בא השו"ב והודה שהוא טרפה אלא שע"י הבהלת שנבהל טעה ופסק נוצות מ' יום כתיב וחזר לאומנותו והביא מהש"ס פז"ב וגם הביא מ"ש האגודה פג"ה וז"ל טבח שנמצא אחריו חלב וכו' וצ"ל ה"מ שהזיד לעשות כך או שגג מחמת שאינו יודע לנקר אבל אם שגג וקבל עליו תשו' לא יעברוהו ולא ילקוהו עכ"ל וכ' הא"ז וז"ל טבח שנמצא אחריו חלב כשעורה מעבירים וכו' ויש להכריז עליו בה"ב שהעבירוהו מפני כך ולא יתעסק באומנתו חדש ימים ואח"כ ילך לפני ת"ח שבעירו או סמוך לעירו ויתוודה ויתחרט ויתנו לו דין לפי ראות עיניהם ואח"כ יכריזו שהודה ונתחרט וקבל עליו הדין ולכן החזירוהו לאומנתו וקודם שהכריזו עליו אין לסמוך עליו ואסור לקנות ממנו בשר עכ"ד ונראה דהיינו שעשה במזיד אבל בנ"ד י"ל דהוי כשוגג והסכים עמו מהר"ש שפירא והביא ג"כ עובדא בשו"ב שהכשיר כבש א' ואח"כ מצאו סרכא בריאה לשומן והודה על שגגתו והעבירו על ששה שבועות ואח"כ הסכים החסיד ז"ל להחזיר עמו דיני שו"ב ולהחזירו לחזקתו והסכים גם מהר"ז ז"ל עמו וסוגיא דעלמא כך הוא וכל המשנה ידו על התחתונה ומכ"ש בנ"ד שעבר רק אדרבנן ונ"ל שיצום מ' יום וישוב לאומנתו והציע דבריו לפני מהר"ם מינץ ז"ל ובסי' כ"ו השיב מהרמ"מ דנד"ד שטעה בניקור איננו בכלל שגגה והכשיל רבים והאכילן דבר איסור ולא דמי לעובדא דהאי שו"ב ששחט מוגרמת או שנמצא אחריו סרכא שהיה משגה ולא נאכל עדיין האיסור וע"ז נאמר לא יאונה לצדיק כל און משא"כ בנ"ד אבל מ"מ כיון דהוי רק בדרבנן יפה הביא מהרמב"ם ונראה דאין להחמיר עליו בזמן רב כפי שכ' כ"ת רק סגי בהעברה על י"ד יום ואחרי שכבר עברו י"ד יום מפני שכ"ת רצה להמלך בגדולים ולא מחמת תשו' יוסיף עוד י"ד יום מחמת תשו' ומסתמא ידוע למר שהוא אדם כשר ולכן אני מסכים עם כ"ת וטוב לפרסם הדבר למיגדר מלתא עכת"ד מהרמ"מ ז"ל. ומבואר דגם בדרבנן ולא ידע לנקר מ"מ צריך שיקבל עליו איזה תשו' עכ"פ וגם מבואר דאפי' במקום שהיה נראה רק כשגגה בשחיטה צריך לחזור שנית על דיני שו"ב משום דאתרע חזקתו וע' תשו' דברי ריבות סי' רפ"א שכ' ג"כ בדין שו"ב שבדק ונמצא אחריו סרכא דאם הוא מחמת חסרון ידיעה יעבירוהו עד שילמוד ויתחכם ויוחזר לאומנתו וע' עקרי הד"ט סי' א' אות ח' בשם תשו' אהלי יעקב סי' נ"ד דאם מצד פחזותו ומהירותו יצא המכשול מת"י יש להקל בהעברה על איזה ימים וקבד"ח לבד ע"ש וע' שו"ת ב"א חיו"ד סי' ח' בדין שו"ב שנמצא אחריו פיצול מקמא וצידד די"ל דכיון דבדק אחר סירכות שהוא עיקר חיוב הבדיקה אין להעבירו לגמרי גם בנכשל ב"פ ע"ש עוד כמה סניפים וכ"ה בשו"ת אריה דב"ע יו"ד סי' ג':

יח

ומה שחילק מהרמ"מ בין אם בא כבר לידי מכשול בפועל או לא עמש"ל סק"ח וסק"י בזה אולם בשמ"ח סי' זה סי"ח כ' בפשי' דגם אם עדיין לא עשה רק נתברר שרצה לעשות ולא עלתה בידו דינו כאלו עשה ועיין תשו' כת"כ סי' כ"ו באמצע התשו' שהעיר לחלק בזה והוכיח ג"כ מתשו' הרשב"א שבסי' י"ח סי"ט דאין חילוק ועיין תשו' מהר"י אסאד חיו"ד סי' ד' הוכיח מהריב"ש סי' קי"ג ומהרי"ק שרש ל"ג וגם מהא דסי' י"ח סי"ט הנ"ל ומהסמ"ע סי' ל"ד סקט"ז ותשו' מהר"ם מלובלין סי' ע"ו דאין חילוק ע"ש וע' תשו' הש"מ סי' כ"ב דגם להשמ"ח היינו בידוע שהיה מזיד אבל בדאיכא למתלי בשגגה גם בדאיכא חי"מ קצת ע"י הכרכשתא כיון דבאמת הוי דבר מועט וריוח פורתא מה ששוה הכרכשתא יותר בכשרה מבטרפה כיון דעדיין לא נעשה המכשול יש לתלות שהיה שוגג גם היכא שאינו מוחזק ליר"ש והגון לגמרי ע"ש טעמו. ובזה י"ל דאין סתירה מתשו' רש"ל פי' כ' ותשו' רמ"מ סי' כ"ו הנ"ל לדברי השמ"ח הנ"ל ע"ש ותבין והנה התוס' בכתובות ע"ב ע"א ד"ה אי דידע ופריש הקשו דלוקמה כגון דידע ופירש אלא דהיא רצתה להאכילו וחי' דמה שרצתה להאכילו אינה יוצאה בלא כתובה די"ל משחקת הייתי ואם היית בא לאכול הייתי מונעת ממך אבל כבר הקשה בס' תוי"ר מהא דלעיל ל"ו ע"ב לדידהו תבעיתינהו באיסורא וכו' כיון דמהדר אזיופא אימר זייפי זייף וכו' וצ"ל דדוקא לגבי בעלה שייך לומר דמשחקת היתה משא"כ בעלמא וע"ש שהוכיח מפיהמ"ש להר"מ וחי' הר"ן בהא דשוחט בשבת ומהרשב"א שהובא בסי' ד' דגם בע"ז ושבת לא נעשה מומר. במחשבה אבל מ"מ אבד חזקת כשרותו לרמב"ם דצריך לבדוק לו סכין גם בשאר עבירות ומה"ט פסק בדין רצה לאנס א"א ונמלטה מידו דנעשה חשוד עי"ז וצריך לבדוק לו סכין להרמב"ם ע"ש ועיין בשו"ת ד"ח ח"ב יו"ד סי' כ"ז שהביא ג"כ מתוס' כתובות הנ"ל ודחה דלא דמי כלל ומהרשב"א וריב"ש מוכח כהשמ"ח וכן עיקר לדינא ע"ש ואינו ת"י כעת וע' עקרי הד"ט סי' ט"ז אות כ"ד בשם הון רב להקל בדרבנן במה שחשב לעשות ולא עלתה בידו דאפשר דהיה מתחרט ולא היה עושה. ע"ש ועמש"ל סקל"ז בתשו' לק' האמאר עוד בזה ועיין חי' רע"א דאם קודם שהוציא הבהמה בחז"כ באו עדים ואמרו ששחט שלא כהוגן והוא הכחישם לא נפסל די"ל דלא רצה להכשיל רק להחזיק א"ע לאומן דהא ידע שלא יתקבלו דבריו ע"ש:

יט

והנה בתשו' רדב"ז ח"ד סי' ק"ו כ' בדין שו"ב א' שבדק בהמות הרבה ואח"כ נמצא חתיכת ריאה א' דביקה בסרכא לצלעות רובה דבוקה לעצם ומיעוטה לבשר ושאלוהו שאר השו"ב אם חתך איזה סרכא היום וא"ל שלא הי' שום דיבוק שיצטרך לחתכו (כי הי' מנהגם כשמצאו:

סרכא שאינה מטרפת חותכים אותה להסיר הפקפוק וגם נהגו להכשיר סרכא לעצם ובשר כדעת רמב"ם) והסכימו כל השו"ב וגם הוא בעצמו להטריף הבהמה דשמא מן האומה היתה דטרפה וקצת חכמים רצו לאסור כל מה ששחט באותו היום ואחר השעה אמר השו"ב הנ"ל שנזכר שחתך סרכא א' וזו היא ורצו החכמים לחזור ולהכשירה והרדב"ז בדק וראה מקום הסרכא והי' נראה רובה דבוק בצלע התחתונה שכנגד האומה והעלה להטריף הבהמה חדא דכיון שהגיד בתחלה שלא חתך שום סרכא ומרע נפשי' שיצאה ס"ט מת"י שוב א"ח ומגיד לומר שחתך ושכח ול"ש לומר הפה שאסר וכו' שהרי בלא דבריו אנו אוסרים אותה כיון דאיכא ריעותא קמן ועוד דכיון שמהפך דבריו על לאו הן ועל הן לאו ל"א הפשה"ש ועוד דכיון דהשו"ב נמנו ואסרוה אין ביד אחרים להתיר ועוד דגוף ההיתר מפוקפק ולשי' כמ"פ בדבוק לעצם ובשר טרפה אפי' נגד האונות והבו דלא לוסיף ועוד דגם הרמב"ם שלא חילק בין רובה למיעוטא מ"מ בנ"ד שהי' מיעוטא דמיעוטא דבוק לבשר שהיא רק ככיר בעלמא ואין בו כח. למנוע העצם מלהתפרק י"ל דמודה ועוד דכיון דדבוק בצלע שכנגד האומה ממ"נ טרפה שאם הי' הסרכא מהאונא בפ"כ שהלכה באלכסון וכו' ומ"מ אין להעבירו ולא להכריז איסור על שאר הבשר שאין הדבר יוצא מידי ספק לעולם וא"ל דהוי ס"ס ספק נקוב ואת"ל נקוב שמא מן האונא ודופן סותמתו ז"א דקים להו לרבנן דאין סרכא בלא נקב ואין כאן אלא ספק א' וגם הוא קרוב לודאי וא"ל דכיון דנשחטה בחזה"ת עומדת כדקיי"ל בבא זאב ונטל מיעים כו' י"ל דהתם אתיליד ריעותא דקרוב לודאי לתלות בו דאין נקבים מצוים בב"מ ונטלה זאב שדרכו לנקוב ובנ"ד אדרבא סרכות מצויות בריאה וגם הסרכא נגד אומה וכנכ"ה ובפרט מכח הממ"נ שכתבתי ולא דמי למ"ש בתשו' הרא"ש כלל כ' בריאה שנמצאת סרוכה בין שאר הריאות וכו' והתיר כל הכבשים כיון שיצאו בחז"כ לא מחזקי' ריעותא שמא נתערבה וכו' [והוא דין המבואר בש"ע סוסי' ק"י סעי' יו"ד] דנשחטה בחזה"ת עומדת ומדמה לה לבא זאב ונטל ב"מ שא"ה דהספק נולד אח"כ ובנ"ד הספק מעיקרא הי' ועוד דהתם הוי ספק מחתיכה לחתיכה אבל בנ"ד הספק באותה חתיכה עצמה וכו' עכת"ד ומבואר מדבריו דלגבי השו"ב ושאר בשר ששחט באותו יום ובאותו מקום צירף גם ספק רחוק להקל ונראה מדבריו דלא צירף לתלות ששוגג הי' רק משום דהוי רק ס"ט ולמדנו מדבריו דהיכא שהוציא מידו ס"ט גם היכי דאסור מספק מ"מ לגבי השו"ב לא נפיק מחז"כ עי"ז כלל וזהו דבר חדש. ונראה דזה דוקא בפעם א' אבל בכמ"פ לא עדיף מאיסור דרבנן דמעבירין אותו כמש"ל אבל מצאתי בעקרי הד"ט סי' ג' אות ג' בסופו שהביא בשם תשו' ז"א ח"ב סי' ד' בדין א' ממפטמי אווזות שראה א' בשעת פתיחת האווזא ריעותא בושט ואח"כ שאל לבעל האווזא מהי נפשה בדינו והשיב שחכם פ' הכשירו ואח"כ נתגלה שלא שאל לאותו חכם כלל ואמר אח"כ ששאל לאביו שהי' ע"ה כמותו וא"ל שאינו רק צרירות דם ופסק לפסול את האיש מחזקתו ואסור לקנות ממנו בשר ושומן ומ"מ אין להחמיר עליו בתשובה דפז"ב כיון שאין הריעותא ברורה וגם לא הוציא עדיין מחשבתו לפועל וסגי בקבד"ח שלא יקל עוד בשום ספק הבא לידו ע"ש ומבואר דגם בכה"ג שהי' רק ריעותא בושט ופטם א' מעבירין אותו עד שיקבד"ח ויש לדון ולחלק בין היכא שאוכל בעצמו מהבשר הרי חשוד על סד"א אבל בנותן רק לאחרים י"ל דבספק ל"ש לפ"ע כדאשכחן בע"ז ט"ו ע"ב כל היכי דאיכא למתלי תלינן וע' נדרים ס"ב ור"ן שם אבל י"ל דשא"ה דיש לתלות שלא יעשה איסור אבל בני"ד כיון דסד"א לחומרא הרי הוא יודע שמכשיל את חבירו בבירור באיסור זה שהוא סד"א וע' בתוס' שם ד"ה רהט ור"ן שם ופ' תשו' פ"י חיו"ד סי' ג' ותשו' מהרי"א חיו"ד סי' קל"ה בזה והעיקר נראה דהרדב"ז לא מיירי רק היכא דיש לנו ספק בעיקר הדבר אולי לא ידע השו"ב מהריעותא כלל אבל היכא דידע שהוא ס"ט וראה הריעותא הרי הוציא ס"ט מת"י והכשיל רבים ובכה"ג לכ"ע אבד חז"כ:

כ

אגב אכתוב מה שראיתי בתשובת מהר"ם מלובלין סי' ע"ו בעובדא שמצאו אצל שו"ב א' שהי' סכינו פגום שלא בשעת שחיטה והשיב דכיון דלא נתברר ששחט בו דשמא נולד הפגם אח"ש ואולי אם הי' בא לידו לשחוט הי' בודקו קודם שחיטה כדינו והי' מוצאו פגום ול"ה שוחט בו ולכן אם הוא מוחזק לאדם כשר דנים אותו לזכות כמ"ש דסגי להעבירו על איזו זמן מועט ולהחזירו לחזקתו ע"י קבד"ח בפני ב"ד בחומר שבועה ליזהר מהיום והלאה בבדיקת הסכין ושיהי' בדוק בכל עת וגם ימנו אדם הגין לדקדק אחריו ולהשגיח על מעשיו אבל אם אינו מוחזק לאדם כשר ומדקדק בעניני שחיטה אין מהפכין בזכותו ויש להעבירו עכ"ד ויען בי השמ"ח סי' זה סי"ט קיצר בהעתקתו כתבתיו וע' לקמן סי' י"ח סוס"ק מ"ח מ"ש בזה בשם דמש"א וע' תשו' הריב"ש סי' תצ"ח ושו"ת בי"ע סי' ל"א דשו"ב שאוסר את המותר יש להעבירו וע' תשו' חסל"א סי' ד' בדין שו"ב שעשה סרכא בידים להטריף בהמה ששחט חבירו והעיד בב"ד כן ואח"ז נתברר ששקר בימינו דיש להעבירו דהוי חשוד לאו"ד והאריך שם בדין עדות שקר היכא דלא הועיל עדותו אם עבר בלא תענה והביא מרמב"ם פ"כ מעדות ה"א דמוכח דגם בנמצא א' קא"פ אפ"ה בהוזמו נפסלו לכל עדות שבתורה ע"ש ובאמת שכן מבואר ברמב"ן עה"ת פ' ואתחנן וע' שו"ח מהר"ם מרוטינבורג האחרונים חא"ע סי' י' באורך בזה שהוכיח ג"כ כן ולא הביא מהנ"ל אבל בתומים סי' פ"ב בכ"מ סוסי' נ"א העלה דבכה"ג שאין תועלת בעדות אף דלא טוב עשה מ"מ אינו נפסל עי"ז וע' בסמ"ח על החינוך מצוה ל"ז שתמה מסברא על ד' הרמב"ן הנ"ל ולא הביא ג"כ מהנ"ל וע' תשו' רשד"ם חא"ע סי' ט' שכ' דאם העד מעיד בשעה שאין נ"מ בעדותו אינו עדות כלל והניחו בצ"ע והוא תמוה מד' הרי"ף יבמות בהא דאשתמודעינהו וע' תשו' מהראנ"ש סי' כ"ו שכ' ליישב עפ"ד רשד"ם קו' מלחמות קידושין פ' האומר בהא דהאומר בשעת מיתה י"ל בנים והעלה דעכ"פ חוזר ומגיד ומצאתי בשו"ת בר"א חא"ע סי' ל"ה שהאריך בפרט זה והביא בשם תשו' שב יעקב סי' י"ח דבדבר שא"צ לאמרו לצורך העדות ל"ש בי' הכחשה והוא דחה ראייתו. וע"ש בסי' ל"ו עוד בזה ולא הביא מכל הנ"ל אבל מ"מ ראיית החסל"א הנ"ל יש לדחות בפשי' דל"מ אם לא ידע הכשר מפיסול הקרוב פשי' דהוא בא להעיד, עכ"פ באופן שיועיל עדותו ובכה"ג ודאי דעבר בלא תענה רק גם בידע הרי לאו כ"ע ד"ג ומסתמא כשבא להעיד עדותו הי' סבור שיש תועלת בעדותו ובכה"ג ודאי דעובר רק היכא דבא להעיד בדבר שיודע שא"ב תועלת בעדותו בזה תליא במחלוקת הנ"ל ועכ"פ בנידון החסל"א שהשו"ב העיד באותה שעה שלא כדין ודאי דיש להעבירו ואגב ארשום מה שראיתי בהגהת יד רמ"א על האו"ה בסופו נדפס בשם הג' מו"ה סענדיר אבד"ק סטנאב ז"ל לחלק בין טבח שנמצא אחריו חלב שאין אנו חושדים אותו שידע מהחלב רק חושדין אותו שמזלזל בניקור ולא נזהר ליקח כראוי והוי רק פושע ולא חשוד וסגי בקבד"ח אבל במוכר בשר טרפה בחזקת כשר אם אין אנו מאמינים לו על התנצלותו הוי חשוד גמור וגרע מפושע עכת"ד ויתר דינים אלו יתבארו אי"ה לקמן סי' קי"ט:

כא

סעי' ג' אפי' נשבע וכו' בש"ך ונה"ך ביאר ליישב קו' הט"ז סק"ו דלאותו דבר גרע טפי וע' תב"ש סקי"ב ביאור הדבר והקשה מהא דגיטין ל"ה נודר ועובד והרי כיון דחשוד אינו נאמן גם בשבועה וכבר נשאל פ"ז בתשו' ח"צ סי' ל"א ותי' לחלק בין אם עדיין עומד ברשעו דבזה ל"מ גם בנשבע אבל בחוזר בתשובה שפיר מהני וע' במקמ"ח סי' קי"ט ס"ה מ"ש בזה עפ"ד הש"ך סי' רכ"ח סקכ"ו וגם בס' עצ"ל הפיר בזה ופ' תשו' חפ"צ חיו"ד סי' א' ג"כ בזה ופ' תשו' מהרי"א חיו"ד סי' נ"א מד' מג"א סי' קכ"ח סקנ"ח ותומים סי' ל"ד סק"כ דהתם רק קנס מדרבנן אבל בתשו' הרא"מ סי' נ"ט הוכיח דהוי מה"ת ותמה מזה על מג"א ותומים וכבר קדמו בתשו' ח"ס חלק ו' סי' י"ב בזה וע' בס' האשכול ה' ברכת כהנים סי' ט"ו ונח"א שם בזה והנה מ"ש התב"ש דגם הנשים מוזהרות ומושבעים ועומדות הנה בתוס' נדרים צ' ע"ב הביאו בשם הר"א דהיא אינה מוזהרת והתוס' תמהו עליו וע' נו"ב מ"ת חאו"ח סי' קי"ח ומ"ק חא"ע סי' ע' אבל לפמ"ש הרשב"א ומאירי שם דכונת הר"א משום דהתם אין הוא מוזהר דהא אמרי' דענ"ב ובכה"ג גם היא אינה נזהרת א"כ אין ראי' ופ' נו"ב מ"ת חא"ע סי' כ"ג שלא הבין במח"כ כונת הרשב"א בזה וגם בתשו' ח"צ סוסי' ק"נ הפיר השואל בסברא הנ"ל והח"צ דחהו בשתי ידים ובמח"כ נעלם ממנו ד' רשב"א ומאירי ועכ"פ צדקו ד' תב"ש וגדולה מזו כ' התוס' בחגיגה י"ד ע"ב ד"ה בתולה דגם בעילה לכ"ג אף היא בכלל האיסור ומ"ש מדכתי' יקיח כבר תמה בשעה"מ סופי"ז מאי"ב דגם בלא"ה הרי השוה הכתוב אשה לאיש וע' חי' רע"א על המשניות פ"ד דיבמות מי"ג בזה וע' רדב"ז ח"ב סי' תש"א שהוכיח בפשי' דגרושה מוזהרת על הכהן דהשוה אשה לאיש ולא הביא ד' הר"א ותוס' הנ"ל. והנה ראיתי בס' ד"ח עה"ת בחי' לב"מ ה' שהקשה ע"ד נה"ך דא"כ אמאי בגזל אמרי' דחשוד אממונא ל"ח אשבועתא הרי התם הוי לאו"ד והוכיח מזה כדעת הריב"ש שהובא בב"י וש"ך חו"מ סי' ל"ד לחלק בשבועת להבא בין שוא"ח לקו"ע אבל כבר קדמו בקו' זו בד"ח על הרא"ש פ"א דחולין אות י"ב ותי' דלדידן הרי חשוד אממונא חשוד אשבועתא רק דאמרי' שמא סמ"י יש לו עליו וגם בפר"ת סי' קי"ט סקי"א העיר בזה ותי' בע"א וע"ע במהריט"א על בכורות פ"ד אות ל"ה בסופו שדחה דבריו ותי' בע"א ע"ש היטב בזה וע' בש"ך סי' קי"ט סקנ"א מהא דשבועת סיני הי' רק על להבא ע"ש מ"ש בזה וע' בש"ג שסביב המרדכי פ"ג דב"מ במ"ש לחלק בין שבועת ממון דבא להפיס דעת תובע ובין שבועת עבירה וע' בשו"ת שו"מ מ"ק ח"ב סי' צ"ז באורך בענין זה:

כב

בתב"ש שם כ' בפשי' דגם באכל ח"ש נבלה אינו נאמן עליו אפי' בשבועה דמושבע ועומד ובמש"ז תמה עליו מהתוס' שבועות כ"ג דשבועה חלה על ח"ש דל"ה מושבע ועומד והוא תמי' גדולה ונראה ליישב ד' התב"ש ומקודם אבאר סברת התוס' שכתבו דבח"ש ל"ה מושבע ועומד דלכאורה אינו מובן מדוע יגרע משאר איסורי עשה שאין לוקין עליהם דהוי מושבע מה"ס כמ"ש התוס' שם ונראה הטעם לפמ"ש הח"צ סי' פ"ו דטעמא דח"ש אסור מה"ת משום דאחשבי' עליו באכילתו וכבר ביארו האחרונים דבריו דטעמא דחזי לאצטרופי לבד ל"מ רק בצירוף סברת אחשבי' אלא דהי' מקום לומר דבטלה דעתו ולזה מהני טעמא דחזי לאצטרופי ולכן לא בטלה דעתו וע' ישוי"ע א"ח סי' תמ"ב וא"כ קודם האכילה שעדיין לא אחשבי' ליכא שום איסור על הח"ש ולא חל רק בשעה שמחשיבו ע"ע ואוכלו ולכן שפיר חל מה שנשבע שלא יאכל ח"ש או שיאכל ולא אמרי' דלא יחול משום דמושבע ועומד שהרי בשעה שנשבע עדיין אינו מושבע ועומד מה"ס על הח"ש כלל ומעתה התינח לענין חלות השבועה אבל אם אכל כבר נבלה ח"ש ואחשבי' עליו שוב באמת עבר על שבועת הר סיני דמושבע ועומד ע"ז בשעת אכילה והוי חשוד על השבועה וצדקו ד' תב"ש:

כג

סעי' ד' נאמן לומר מומחה וכו' ע' ט"ז לקמן סי' קי"ט סקי"ח וש"ך שם סקל"ז ותשו' פ"י חיו"ד פי' י"ד ט"ז ותשו' כתב סופר סי' ע"ו ותשו' מהר"ם שיק סי' ח' ויבואר אי"ה לקמן סי' קי"ט שם:

כד

סעי' ה' מומר להכעיס כו' מלשון זה נראה דגם בשאר עבירות הוי דינו כעכו"ם לשחיטה ובטור הביא בשם רשב"א להתיר במומר להכעיס בבדקו לו סכין ואעע"ג ובאמת שבתה"א הביא בשם רז"ה להתיר בזה גם לכתחלה והוא חולק ובדיעבד מסופק שם אבל בתה"ק הכריע להקל וכ"נ דעת רש"י ג' ע"ב ד"ה חוץ וכן מצאתי בש"ג בשם ריא"ז אבל בטור וב"י בשם הרא"ש שהביא בשם ר"י דדינו כעכו"ם וברא"ש שם הטעם דאינו בר זביחה ומזה נראה דדוקא במומר לאכול נבלות להכעיס ולא בשאר דברים וכן מצאתי בבעהע"ט שכ' וז"ל אבל להכעיס מועד לנבל הוא והיכא דאעע"ג אית מ"ד שחיטתו כשרה ומסתברא דהוי כשחיטת כותי ונכרי דאפי' אעע"ג פסולים וע"כ ל"פ ר"א ורבינא בע"ז כ"ו במומר להכעיס אי מומר או מין וכו' אי מומר לד"א הוי כמומר לכה"ת אבל לכ"ע מומר הוא לאותו דבר כרשע דחמס שהוא רשע לעדות ממון עכ"ל ומבואר דדוקא במומר לנבלות פסול גם באעע"ג משא"כ במומר לאיסור אחר וראיתי להתב"ש סקי"ז שהעלה בביאור ד' רמב"ם דס"ל כדעת הרא"ה בבדה"ב דהיכא דהוי להכעיס ממש להקניט בוראו לכ"ע מין הוי ולכן שחיטתו פסולה גם באעע"ג וכ"ה בר"ן והובא גם בב"י וגם בעיקר פלוגתת ר"א ורבינא דעת הר"ן פ"ב דע"ז דמין הוי ושכ"נ ד' הרי"ף ורמב"ם ע"ש וכ"פ בש"ע סי' קנ"ח אבל הרא"ה שם כ' דפסקו רבוותא לקולא דמומר הוי דק שחילק בין שביק התירא ואכיל איסורא ובין להכעיס ממש ומצאתי בס' האשכול הל' ע"ז סי' מ"ז שהעלה בדעת הרי"ף דפוסק דמומר הוי ושכ"פ בה"ג ורבוותא ומצאתי בפר"ת סק"ח שתמה ג"כ על הש"ע דלשי' הרא"ש דוקא במומר לנבלות ולא הביא ד' העיטור הנ"ל אך דנראה מהעיטור דעכ"פ אי קיי"ל דלהכעיס מין הוי שחיטתו פסולה גם בעע"ג וא"כ לשי' הש"ע סי' קנ"ח שפיר פסק כאן אבל בפ"ת שם העלה דגם אי מין הוי מ"מ הרי גם בצדוקי ובייתוסי כשר מדינא בעע"ג ומסיק לדינא דגם בעובר שלא לתיאבון ושביק היתרא ואכיל איסורא או גם באינו מאמין בה או שכפאו יצרו למרוד במצוה זו או שאוכל נבלה מוסרכת שאין נפשו ש"א מחמדתו כשר דיעבד בעע"ג ובדקו לו סכין אבל במורד בקונו ואומר שאינו מכוין באכילה זו רק להכעיס את בוראו מסתבר דמין גמור הוא לכל דבר ע"ש ותמהני מדוע לא העיר ליישב סתירת ד' רמב"ם עפ"ז וכעין מ"ש התב"ש וי"ל דגם הש"ע סי' קנ"ח מיירי רק בכה"ג ומזה מבואר דלא ס"ל כהתב"ש במ"ש דגם בנזרקה בו מינות ואינו מאמין במצוה א' דדינו כעכו"ם ומ"ש בהגהת שמ"ח בשם רש"ל וט"ז וש"ך סי' רנ"א לא מצאתיו שם וגם בלא"ה כבר כ' הט"ז שם דאין לדמות דין שחיטה להתם והא דמבואר בסי' קי"ט ס"ז והוא מתשו' הרשב"א שבב"י דאם אינו מאמין בד' רז"ל דינו כמין י"ל דהיינו באינו מאמין בכלל תורה שבע"פ ואף שמד' הש"ך שם סקט"ז נראה דגם בדבר א' הוי כן אבל אינו מוכרח למעיין וע' בתשו' מהרי"ל סי' קצ"ד שכ' ג"כ דמשומד להכעיס אפילו לדבר א' דינו כנכרי אבל אפיקורס ומגלה פנים בתורה אע"ג דגדול עונו מנשוא לא מסתברא למיפסל שחיטתו דדוקא דברים אלו נראה בעיניו דבר קטן ואינו חשוד לעבור שום עבירה וכה"ג אמרי' לא תחמוד בלא דמי משמע מיהו אי הוי צ"מ שיודע מה שאחז"ל. ואפ"ה חשוד לעבור תדיר אפשר מש"ה לחשבו כמומר לד"א אי עביד להנאתו אבל משום דאינו חושש לדבר כזה ומפרש אותו בע"א ע"י פילוסיף ונראה בעיניו שאינו איסור אשחיטה לא עבר וכנכרי אין להחשיב אפי' קעביד להנאתו ויודע שאסור דוקא כשעושה להכעיס כדפרישית אע"פ שמתייאש מחלקו לעה"ב להנאת חיי שעה דיצרו תקפו עכ"ד ומזה נראה קצת כדעת הפ"ח דבכה"ג אינו בכלל מומר להכעיס ועמ"ש בס"ק שאח"ז

כה

והנה השמ"ח העלה דגם במ"ע היכא דעושה להכעיס או שאינו מאמין ה"ז כגוי ובתב"ש סקי"ח הביא מרש"י חולין ד' ע"ב ד"ה מומר לערלות מבעט במצוה זו והש"ס קאמר עלה דמומר לד"א ל"ה מומר לכה"ת ובכ"מ תמה ע"ז דא"כ הוי אפיקורס ומוכח דגם בכה"ג הוי מין ע"ש ובאמת שמגוף ד' הש"ס שם מוכח דאין חילוק בין עשה לל"ת מדדייק מינה דמומר לד"א ל"ה מומר לכה"ח ופריך אימא סיפא כו' ואמאי לא משני דסיפא בעובר על ל"ת בקו"ע ובע"כ דאין חילוק וכן מצאתי בתשו' ח"צ סי' מ"ג שהוכיח מהש"ס כן וע' תשו' מהרי"א יו"ד סוסי' ו' שהביא כן בשם הט"א חגיגה והוא הביא מהרא"ש פ"ג דמ"ק סי' כ"ו שכ' עובר על א' מכל מצות וכו' עושה עבירה וכו' או מניח לקיים מ"ע וכו' וכ"כ הרא"מ פ' בא ד"ה שנתנכרו ע"ש אבל בפמ"ג או"ח בפתיחה כוללת ח"ד נסתפק בזה ובסי' ל"ז בא"א סק"א מסיק דתלוי במחלוקת הראשונים ובאמת יש לעיין דכיון דקיי"ל דחשוד על הקל א"ח על החמור וביבמות ז' ע"א אטו. עשה דדחי ל"ת לאו ל"ת חמור מיני' וקאתי עשה ודחי לי' וכו' מוכח דעשה קיל מל"ת וע' רמב"ן עה"ת פ' יתרו בפסוק זכור את יום השבת בטעמא דעדל"ת לפי שהעשה מקיים ועושה בגופו מאהבת השם והל"ת נשמר שלא יעשה תדע בעיניו מיראתו ית"ש ומדת אהבה גדולה מיראה ע"ש וכן מצאתי בתו"ח לסנהדרין צ"ט ע"ש וע' בתויה"ק ליומא פ"ג בזה וע' מהרי"ק שרש קל"ח ותשו' ב"א או"ח סי' ה' וגם לאינשי חמור שלא לעבור עבירה ממניעת מצוה כמ"ש בב"י א"ע סי' ל"ז ומצאתי ברא"ש פ"ה דבכורות סי' ח' וז"ל וחמור וקל דקאמרי' לא שזה לאו וזה עשה אלא האי הוא דחמור לאינשי וכו' דתנן החשוד על המעשר א"ח על השביעית ואע"ג דמעשר ודאי חמור משביעית דשביעית לאו הבא מכ"ע הוא וכו' ע"ש וע' בב"י סי' קי"ט וש"ך ודג"מ שם וא"כ בנ"ד מאן יימר דחמיר לאינשי טפי העשה מאיסור דאכילת נבלות וטרפות ובפרט דמידי דאכילה חמור טפי וכהא דאפי' בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה ע"י במידי דאכילה דוקא כמ"ש התוס' בשבת י"ב וכמ"ד וכה"ג כ' הב"ש בא"ע שי' קט"ו סק"ב לענין יוצאת שלא בכתובה ובמק"א ביארתי ד' התוס' פסחים ק"ז ע"ב ד"ה דלמא במ"ש דאע"ג דלא קיים אכילת פסחים לא נקרא רשע דהיינו משום דלא ביטל מ"ע בידים רק דגרם באכילתו הקודמת כדי שבעו ביטול המ"ע ואכילת פסחים לא מעכבא ומה"ט אמרי' בשבועות י"ב ע"ב האי עשה ה"ד אי דלא עביד תשובה זבח רשעים תועבה וע' בסמ"ח מצוה ו' ואני מוסיף דגם בזבחים ז' ע"ב ורש"י ד"ה אי וד"ה זבח וכו' מפורש כן אבל י"ל דקיל לאינשי מאיסור נו"ט ויש לדון בזה עפמ"ש התוס' יבמות צ"ט וכמ"ד דלהאכיל לאחר אינו בכלל דאין הקב"ה מביא תקלה במידי דאכילה אבל מ"מ י"ל דחמור לאנשי וע' ברכ"י חו"מ סי' ל"ד אות ט' בשם תשו' חוה"ש סי' י"ח דנהי דבעבר על ל"ת שא"ב מעשה מיפסל מדרבנן מ"מ בעבר על עשה בשוא"ת לא מיפסל כלל אפי' מדרבנן, ע"ש וכ"ה בתשו' חו"י סי' צ"ו ויש לדון בזה עפמ"ש בתשו' פ"י ח"א חח"מ סי' ט' דלאו דלפ"ע לעולם שוא"ת הוא וע' במהרי"ט בשניות חא"ע סי' מ"ג באמצע התשו' אבל מהתוס' שבועות ל' ע"ב ד"ה אבל וכו' דכשעושים איסור ע"י לא מקרי שוא"ת ובע"כ דכונת הפ"י רק דנהי דלא מקרי שוא"ת אבל גם קו"ע לא מקרי ומצאתי בבדה"ב להרא"ה בספק התערובות בית ד' שער ב' דף ע"ו ע"א שכ' בפשי' דטפי אדם זהיר במה דיהיב לאחריני מלהכשילם ממה שנזהר לצורך עצמו לבד מכותי דלית לי' לפ"ע ובמשה"ב שם תמה עליו וע' תשב"ץ ח"ג סי' פ"ג שדחה ד' הרא"ה והעלה כהרשב"א ולענ"ד ראי' להרשב"א מגיטין מ' צ"א מי איכא מידי דלעבדי' לא מיעבד איסורא ואיהו עביד וט' ומוכח דחמיר לאנשי לעצמו מלאחרים אבל י"ל דמ"מ חמיר בעיניו יותר מלעבור על מ"ע אחרת בשוא"ת וע' ברא"ש ור"ן נדרים מ"ו ובב"י חו"מ סי' ק"פ בשם ירושלמי דיותר יש לקנוס המביא אחרים לידי מכשול מהמכשיל א"ע אבל אין מזה ראי' לכאן ופ' בכ"מ פי"ב מעדות ה"ט שכתב בשי' רמב"ם דהמוכר טרפות אוכל בעצמו וצ"ע והא דמומר לערלות שהביאו הח"צ ותב"ש וט"א י"ל משום דמ"ע דמילה חמור לאנשי טפי וכמ"ש הש"ך סי' קי"ט וע"ש בדג"מ ותשו' מהרי"א סי' ו' הנ"ל אבל י"ל דהא דתליא בחמור וקל היינו בעובר על הדבר אבל מ"מ מאמין בהמצוה אבל בפוקר מלהאמין אין חילוק בין חמור לקל אבל עכ"פ מהש"ס אין ראי' ובפרט דרש"י כ' להיפוך ועכ"פ נראה דגם להתב"ש אין להחמיר רק בעבר בפרהסיא בפני עשרה דלא חמור משבח דל"ה מומר לכה"ת רק בפרהסיא והרי דעת המרדכי פ"ק דחולין דגם בפ"ז בעי' דוקא בפרהסיא ועמש"ל סקכ"ו בזה ומכ"ש בזה וכן מצאתי בתשו' ח"צ שם שכ"כ להדיא דגם בפקר במ"ע דוקא בפרהסיא דינו כמומר ע"ש ומצאתי בפמ"ג בפתיחה כוללת לאו"ח ח"ד אות א' שכ' בפשי' דמומר להכעיס אף בצנעה הוי כן ובמח"כ נעלם ממנו ד' הח"צ הנ"ל ומה שנסתפק שם לשי' הסוברי' דבשבת בדרבנן ל"ה מומר אם בעבר אדרבנן בשאר איסורים להכעיס אם נעשה מומר לכה"ת בדרבנן מצאתי בשעה"מ פ"ה מאישות ה"א בסופה שתי' קו' הגאון מהר"י בכר דוד לשי' הרמב"ן דיי"נ דרבנן מהא דהוריות י"א איזהו מומר אוכל נו"ט וכו' ושותה יי"נ רמב"י אומר אף הלובש כלאים ומפרש דפליגי בכלאים דרבנן אי הוי מומר ומוכח דיי"נ מה"ת והוא חי' דפלוגתייהו רק בלתיאבון אבל בלהכעיס גם בדרבנן הוי מומר לכ"ע וע"ש מ"ש ע"ד הב"ש מהתוס' ע"ז ותוס' בכורות אי בשותה יי"נ הוי כלהכעיס ע"ש וכבר נתבאר דגם במ"ע דאורייתא אין הדין פשוט ומכ"ש בדרבנן והפמ"ג נסתפק רק אם הוא כמומר למלתא דרבנן ועפ"ז י"ל דגם במומר להכעיס במ"ע דלכ"ע הוי כמומר עכ"פ לאיסורי דרבנן דקילי מעשה וע' בש"ך סי' רל"ח בשם רלב"ח אבל התם לגבי ח"ש דאתי רק מריבויא משא"כ במ"ע וע' רשב"א ר"ה ט"ז דס"ל דבכל מ"ע אם אינו מקיימה עובר בלא תגרע וי"ל דמה"ט עדל"ח וערש"י סו"פ משפטים בשם מכילתא בפסוק ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לעשות כל מ"ע באזהרה במקום לאו וע"ש בשפ"ח דמה"ט עדל"ת הרי דמ"ע חמירא ועפ"ז י"ל הטעם בהא דא"ע דוחה לתו"ע ובדיעבד אם עבר לא לקי ואכמ"ל:

תוכן העניינים

דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה