דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
סימן א
א
סעי' א' הכל שוחטין לכתחלה אפי' נשים וכו' בתוס' חולין דף ב' וש"פ הביאו דעת הל' א"י דנשים לא ישחטו ותמהו עליו מש"ס דזבחים דף ל"א ועמש"ל בפתיחה אות כ"ד דבר נחמד בזה. ובדרישה כ' דטעם הל' א"י הוא משום דנשים חשידי על לפ"ע וע' תב"ש סקט"ו דלפ"ז י"ל דבקדשים לא תעבור על איסור מנבל קדשים ומניעת כפרה ובס' ש"מ הוסיף דאיכא משום מכניס נבלה למקדש ואני מוסיף דלפמ"ש תוס' פסחים ס"ו וזבחים מ"ז דהסכין הוא כ"ש וכ"ה ברש"י סוטה די"ד ע"ב ד"ה סכין א"כ י"ל דהוי מועל בכ"ש וערמב"ם פ"ד מהל' מעה"ק ה"ז ולח"מ שם ותוס' זבחים ס"ט ע"ב ד"ה אין קידוש [א"ה בהמ"ח ע' תוס' חולין ג' וריטב"א שם בזה] ויש לפקפק קצת בד' תב"ש דהא גם בחולין אם תקלקל השחיטה עוברת בבל תשחית כמ"ש תוס' ב"ק קט"ו ותוס' ע"ז י"א וע' בט"ז סי' קי"ז ועיו"ד סי' שמ"ט ס"ד ובע"כ דהחשש שמא יזדמן לה קלקול בשוגג וחשידא שלא לגלות אח"כ לשום אדם א"כ גם בקדשים י"ל כן. אך לפמ"ש הש"מ הנ"ל י"ל עפמ"ש התוס' פסחים פ"ה ע"א ד"ה משום וכו' דגם לרשעים חמיר להו טומאה מאיסור והביאו מיומא כ"ג דחמירא להו טהרת כלים משפ"ד א"כ אם אי' שנתנבל הרי אסור לשהות הטומאה במקדש כדאי' בעירובין ק"ד ע"ב. והנה בישויע"ק תמה ע"ד הדרישה מנ"ל דנשים חשידי אלפ"ע והמעיין בר"ן פי"ד דשבת וביומא פ' יה"כ בהא דאין עושין דברים אלו ע"י נשים וכו' שכ' דכותאי לית להו משום לפ"ע וכו' וכן הנשים מתוך שדעתן קלות טועות הן בכך וכו' ע"ש ותראה שהוא כד' הדרישה ואח"ז מצאתי בחי' הרי"מ לחולין שהעיר בזה ויש לדון לפ"ז דביו"ט נשים שוחטות לכתחלה שהרי אם תקלקל תעבור על איסור שחיטת יו"ט שלא לצורך וע' תשו' מהרי"א חיו"ד, סי' י"ג וע' בנח"א שבס' האשכול ה"ש סי' ב' שתי' קו' תוס' דהתם כהן מקבל הדם עע"ג ולכ"ע שרי ע"ש וכבר קדמו הפלתי בזה ע"ש מ"ש בזה. ובזה נדחה מ"ש בהגהת י"ש בשם אביו הגאון ז"ל ראי' משמואל א' כ"ח ותמהר ותזבחהו דהתם הי' עע"ג וגם בלא"ה הרי היתה בעלת אוב ולשי' רמב"ם בודק סכין ונותן לו ובע"כ דבדק לה א"כ י"ל דבכה"ג לכ"ע שרי דכל החשש משום דבדבר שיש בו טורח אין אשה נאמנת משא"כ בבודק לה סכין וז"פ אבל בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' צ"ח דחה תי' פלתי הנ"ל דאיך יתכן להתיר בקדשים לכתחלה במוחזקת להתעלף ע"י אחר עע"ג הרי שמא יבואו קדשים לבית הפסול וע"ש מ"ש בזה וגם בטה"ק לזבחים ל"א ע"ב העיר בזה:
והנה התב"ש סקי"ד כ' דאף דלכתחלה לא ישחטו מ"מ הוי בידה כיון דדיעבד כשר והביא דמיון רחוק מטבל דמוכן אצל שבת וטפי הו"ל להביא מתוסי"ש קידושין דפ"ד ע"ב דאף דאין לגרש לכתחלה בגט מ"מ הו"ל מיגו כיון דדיעבד מהני ויל"ע מהא דזבחים דף ע"ג דכיון דלכתחלה לא יקריב הו"ל דיחוי ובע"כ דל"ה בידו ועתוס' זבחים דל"ד ע"ב ד"ה כל שבידו ותוס' סוכה ל"ג ע"א ד"ה נקטם ועתוס' זבחים צ"ה ע"א ד"ה מכניסו וע' שו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סי' קנ"ז שהוכיח מגיטין ס"ז דעבדים חשידי על אמ"ה וע' פסחי' דף מ' ע"ב ובע"כ דדוקא במשוחררים או במוחזקים בכשרות הקילו וגבי נשים אם בודק לה סכין ועע"ג מותרת לשחוט גם לאחרים ולעצמה סגי אם למדה ה"ש מותרת לשחוט עוף לצרכה לבד ע"ש עוד בזה. ומ"ש במש"ז סק"א ע"ד היש"ש דבדיקת חמץ אין הכונה שאמרו נשים שאחרים בדקו העירוני מהח"י סי' תל"ז סקי"ג מ"ש ע"ד הכלבו בזה:
ב
בתוס' חולין שם סיימו דבפכ"ה גבי קדשים אצטריך למיתני נשים משום דבשאר עבודות נשים פסולות ע"ש והקשה הברכ"י כאן דתיפוק לי' מדכתי' וסמך ושחט והו"א מה סמיכה אינה בנשים ה"נ שחיטה והביא מהתוס' חגיגה ט"ז שכ' וז"ל דבר אל ב"י וסמך אבל בשחיטה ליכא למעט נשים מה"ט וכו' דהא בזבחים ל"ב מרבינן נשים לשחיטה וכן ליכא למילף שחיטה בבעלים דומיא דסמיכה דההוא היקשא לא הוי אלא מדרבנן עכ"ל והביא בשם פמ"א בהקדמתו לחי' ב"ק שממה שנעלם מהתוס' ש"ס ערוך מנחות י"ט דפליגי ר"ש ורבנן דלרבנן יציקה ובלילה כשרה בזר ולר"ש וי"ו מוסיף על ענין ראשון ופריך אלא מעתה ושחט בן הבקר והקריבו מקבלה ואילך מצות כהונה לימד ששחיטה כשרה בזר ולר"ש דס"ל וי"ו מוסיף תהא שחיטה פסולה בזר שא"ה דכתי' וסמך ושחט מה סמיכה בזרים וכו' אי מה סמיכה בבעלים וכו' גלי ביו"כ ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דשחיטה בעלמא ל"ב בעלים ע"ש. ומבואר דהש"ס פריך קושי' תוס' ומשני בע"א ומה הקשו התוס'. ונראה ליישב ע"ד פלפול בהקדם ד' תוס' קידושין דמ"א ע"ב ד"ה נפ"ל מדריב"ק וכו' וא"ת אמאי לא יליף מפרו של אהרן מדאיצטריך לומר שהוא בבעלים דכתי' ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דבשאר קדשים ל"ב בעלים ומוכח דשלוחו ש"א כמותו וי"ל דהו"א דהיינו חטאת דוקא דומיא דפרו ש"א דכתי' אותו אפי' בע"כ והלכך כיון דאי איתא קמן מקריבין אותו אפי' בע"כ דין הוא שיעשה שליח אבל שאר קרבנות דלא מקריבין בע"כ לא הוי ידעינן שיכול לעשות שליח אי לאו דריב"ק ע"ש. ובמהרש"א הקשה דהא אדרבא חייבי חטאות אין ממשכנין והגיה דצ"ל להיפוך דדוקא בחטאת דאין מקריבין בע"כ תלי' בי' מלתא ויכול לעשות שליח ובהגהת ק"ר תמה דהא בפרו של אהרן ודאי מקריב בע"כ ולכן תי' קו' רש"א דהא דחייבי חטאות אין ממשכנין היינו בדלא חזי' לי' שאינו רוצה להביא אבל בחזינן דלא ניחא לי' בכפרה ממשכנין כמ"ש תוס' יבמות וכריתות וזהו כונת תוס' ע"ש. והקשו הפ"י ושאר אחרונים מש"ס דמנחות הנ"ל דיליף מדגלי קרא ביוה"כ וכו' והא י"ל דוקא דומיא דפרו דמקריב בע"כ. ונראה ליישב ומקודם אבאר גוף סברתם דלכאורה הא דכופין בע"כ אינו סברא כלל שיועיל לענין שיוכל לעשות שליח דבשלמא בהא דגירושין דישנו בע"כ הוא משום דיכול לגרש בע"כ משא"כ בזה וע"ש במהרש"א ונראה דהנה הא"ח הקשה לפמ"ש הריטב"א ופ"י שם דהא דל"מ בשחיטת פסח מטעם זכי' משום דחוב הוא דהא נמנים ומושכים ידיהם עד שישחוט אבל בפרו ש"א י"ל והוא מטעם זכי' ומה הקשו התוס' ותי' דה"נ חוב הוא דקודם שחיטה יכול לישאל עליו אבל אחר שחיטה אם ישאול יהי' חשנב"ע ע"ש [אבהמ"ח ע' בט"א ר"ה כ"ח דהיכא דמחשל על הקרבן וממילא נעשה חב"ע ל"ה איסור כלל וכדאי' במנחות מ"ח חב"ע ממילא הויין ואף די"ל בין פדיון דמעקר מכאן והלאה ובין שאלה דנעקר למפרע מ"מ אין הכרח לחלק בכך אך דמ"מ יהי' אסור באכילה והנאה והוי שפיר חוב] ולכאורה תמוה דהא קודם שחיטה בפי הבאה וסמיכה בעזרה ומשבא ליד גזבר א"י לישאל עליו כמ"ש תוס' פסחים מ"ו ואולם בתוס' כריתות י"ג בהא דיש אוכל אכילה וכו' מוכח דס"ל דדוקא משנשחט ונזרק כהלכתן ל"מ שאלה משא"כ קודם שחיטה מהני שאלה. ובמהריט"א סוף פ"ד דבכורות ביאר דטעמא דמהני שאלה משום דחייב באחריותו הוי כשלו ולכן משנזרק דפטור מאחריותו ל"מ שאלה ובמעילה י"ט פליגי ר"ש ור"י אי משבא ליד גזבר נפטר מאחריות דלר"ש פטור ולר"י עד שיזרוק ובמק"א הבאתי מירו' פ"ד דנזיר הל' ה' ומד' רש"י ב"ק די"ב ע"ב ד"ה מחיים ותוס' חולין כ"ב ושם קל"ח סוע"ב ומל"מ פי"ד ממעה"ק ותוספתא פ"ד דפאה וירו' פ"ב דשקלים ה"ב וש"ך חו"מ סי' קכ"ח סק"ג ותומים וקצה"ח שם וראב"ד בפי' התו"כ פי"א ור"מ ורע"ב פ"ז דשקלים ואכ"מ] נמצא דלר"ש ל"מ שאלה משבא ליד גזבר ולר"י מהני עד שישחוט ויזרוק. והנה בקידושין שם אזלא כל הסוגיא לר"י דאין שוחטין הפסח על היחיד וגם בפסחים צ"ט מוקי למתני' דחבורה שאבד פסחה כר"י ע"ש וא"כ לר"י לשי' שפיר הקשו התוס' וא"ל דא"כ הא לר"י ס"ל דחב"ע לאו דאורייתא וא"כ יוכל לישאל גם אחר שחיטה וליכא חוב מה"ת ושפיר אצטריך קרא די"ל דהתוס' אזלי הכא לשיטת רש"י פסחים כ"ב ע"א דס"ל דדוקא בהנאה מותר אבל באכילה אסור ועמ"ש בפתיחה אות י"ד בישוב קו' תוס' שם וא"כ שפיר הוי חוב והקשו תוס' שפיר ולזה תי' התוס' די"ל דוקא בחטאת דכופין אותו וא"כ שוב ליכא חוב בשחיטה דגם מחיים א"י לישאל עליו שהרי יכופו אותו להביא אחרת וא"ל דיוכל לישאל עליו ולהביא קטן ממנו ז"א די"ל דאצטריך קרא להיכא דהקריב בת דנקא בצמצום ע' זבחים מ"ח ותוס' מנחות ק"ז דא"י להביא קטן ממנו והוי סד"א דבכה"ג ישחוט אחר וקמ"ל דוקא בעלים אבל בשאר קרבנות כגון נו"נ דאף דכופין אותו מ"מ כשישאל יתבטל כל חיובו שפיר הוי חוב בשחיטה ול"מ שליחות בתורת זכי' ושוב אין שלוחו כמותו ולכן שפיר אצטריך קרא וא"ש ומעתה א"ש ש"ס דמנחות י"ט הנ"ל ומיושב קו' הפמ"א הנ"ל דהתם דכל הקושי' הוא לר"ש דס"ל וי"ו מוסיף ולשי' הרי גם מחיים משבא ליד גזבר ל"מ שאלה שוב ל"ש לחלק בין חטאת לשאר קרבנות ומשני הש"ס שפיר ובזה מיושבים ג"כ ד' תוס' חגיגה הנ"ל דהא בעירובין דצ"ו ע"ב מבואר דברייתא דבני ישראל סומכין אתי' כר"י ובתוס' שם הביאו גי' דאיתא בהדיא דברי ר"י ולר"י לשי' שוב איכא לחלק כסברת תוס' קידושין בין חטאת לשאר קרבנות וא"כ א"א לתרץ כתי' ש"ס דמנחות הנ"ל ולכן הקשו שפיר והוצרכו לתרץ דהקישא מדרבנן וא"ש ודו"ק היטב בנ"ז:
ג
בהג"ה וכן המנהג ע' בש"ך מ"ש מהא דלא ראינו אינו ראי' ובמנהג כה"ג דשכיח הוי ראי' כמ"ש בחו"מ סי' ל"ז וע"ש בש"ך סקל"ח מ"ש ע"ד הש"ג וע' תשו' שער אפרים סי' קי"ב שדחה ד' הש"ך והביא מכמ"ד ועתשו' אבני זכרון לח"מ סי' ב' מהא דכתובות דכ"ה ע"ב דבלא ראוהו חולק בגורן הוי ל"ר ראי' ועמש"ל סי' ל"א סק"ב עוד בדין מנהג בדבר שאינו מצוי ובש"ך יו"ד סי' ק"צ סק"ג רס"ז סק"י וסי' שמ"ב סק"ח ושצ"א סק"ח וחו"מ סי' ק"ז סק"ו וע' תשו' ח"ס חיו"ד סוס"י רמ"ז ומ"ש הט"ז סק"א מתוס' קידושין ע"ע בתוס' כתובות כ"ד ע"ב ד"ה חד שכ' כה"ג לענין הפשט וניתוח דברים הכשרים בזרים דלא היו מניחין לעשות אלא למיוחסין וכו' ע"ש:
ד
בש"ע שרוב הרגילים וכו' בתשו' ריב"ש סי' תצ"ח העלה דמיעוט שאין מומחין שכיח טובא אבל עילוף לא שכיח כלל ומה"ט צריך לברר הרוב דמומחה הוא וכ"ה במלחמות ור"ן פ"ק דחולין ועמ"ש בפתיחה אות כ"ב וע' בש"ג ב"ק ד"פ הגוזל קמא ובש"ך חו"מ סי' ש"ו סק"ז אם גם באומנות אמרי' רוב מצוין וכו' וע' תשו' ב"ח סי' ס"ב ויש לעיין היכא דרוב מומחין לפנינו ומיעוט שאין מומחין ושחט א' מהם אם צריך לברר גם ברובא דאי' קמן ומצאתי בחי' רמב"ן לחולין ג' מפורש דגם ברובא דא"ק כהא דט' חניות וכו' היכא דאפשר לברר מבררינין וה"נ בזה וע' בש"ך ושפ"ד סק"ד וע' תשו' מהרי"א חיו"ד סי' מ"ט שהאריך בדבריהם בזה ע"ש מ"ש בזה וע' בפי' פח"ר על הרא"ש ב"ק פ"ט סי' ט"ו מ"ש בזה [אה"צ בהמ"ח ע' ביו"ד סי' ס"ה סעי' י"ג בהג"ה דגם לענין ניקור אמרי' רוב מצוין אצל ניקור מומחין הן ע"ש]:
ה
בדין טבח אומן שקלקל דאם בשכר חייב כדאי' בש"ס דב"ק צ"ט וש"ע חו"מ סי' ש"ו מצאתי באס"ז ב"ק שם בשם רמ"ה מסרקסטה שנסתפק בהא דקאמר החם דיקדים לו דינר אי לא שקלי אגרא אלא לבסוף אי חייב ודלמא יקדים לפסוק לו שכרו קאמר וכן נראה עכ"ד ואח"ז הביא בשם רמ"ה בפרטיו וז"ל יקדים לו דינר כו' מפני שהוא נושא שכר והנו כולהו מכי פסק בהדייהו למיתב להו אגרא ומשכוה לההוא מדעת או אגבוה מיחייבי בכל מאי דמיחייב ש"ש בודאי מדאצטריך ר"ז הקדמת דינר גבי טבח משום דלא מסר לי' אלא למישחט בלחוד וזמנין דלא צריך למימשכי' ולא לאגביה כי היכי דלא תיקום ברשותי' לכל מילי הלכך אי אקדים לי' דינר משתעבד אע"ג דלא משך וכו' ואם משך או הגביה ע"מ ליטול שכר קיימא ברשותי' לנטורה לכל מילי ואע"ג דאכתי לא שקל אגרא מיחייב כמו בשכר עכ"ל ומבואר מדבריו דיש חילוק בין שוחט עוף דמגביה או משך משא"כ בשחיטת בהמה דע"פ רוב אינו מושך לא מיחייב אלא כשהקדים לו שכרו (ועתו"ס כתובות ל"ד ע"א דגם בשחט פורחא לא קניא בשינוי) ולפמ"ש הפ"י ב"ק צ"ט ע"ב דטעמא דבשכר חייב דהו"ל כהתנה בפי' להתחייב גם באונסים ובשו"ת תוע"ר חחו"מ סי' ל"ג העיר דא"כ לא יחויב רק במשך כדין שאר שומרין והוא תי' דבאומן תליא במזל בעה"ב כמ"ש סמ"ע סי' ש"ו והא דלא תליא במזל אומן משום דבעה"ב מפסיד בין כך ובין כך דמי בושתו ובשת אורחים אבל בשכר דאומן מפסיד עכ"פ שכרו כדאי' בב"מ נ"ח שוב תליא במזל אומן ועליו לברר ולא אמרי' המע"ה כיון דודאי קלקל וע"ש ברש"י ותבין עכ"ד. וא"כ בין לתי' הפ"י ובין לתי' התוע"ר י"ל דבלא משיכה לא מיחייב רק בהקדים לו שכרו עכ"פ דנתחייב מדין מתנה ש"ח להיות כשואל אבל מהטוח"מ סי' ש"ו בדין טבחים שנוטלים כרכשתות מכשרות שכ' דהוי בשכר ואף שאין לוקחים כלום מטרפות כיון שאם לא נטרפה הי' נוטל נמצא זהו שכרו וע"ש בסמ"ע וש"ך ומוכח דגם בלא הקדים שכרו חייב ואולי מיירי במשך או הגביה אבל דעת רמ"ה מסרקסטה הנ"ל מפורש דפסיקת שכרו הו"ל כהקדים ובפרט בשו"ב הממונה מקהל עבור פרס קצוב ודאי דחייב בכל גווני ואף דפועל חוזר בו וא"כ בידו לחזור בו ושוב אינו משועבד ז"א דכל זמן שאינו חוזר בו הוי משועבד וכדאי' בב"מ י' ע"א דמה"ט פועל ידו כיד בע"ב וכן מצאתי בשו"ת עט"ח סי' א' שפסק בפשי' דשו"ב הממונה מקהל חייב לשלם ע"ש וכה ראיתי בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ב סי' י"ח שכ' דבזה"ז שמקבלים אותו הקהל ומשועבדים זל"ז הוי כשמירה בבעלים דפטור אפי' מפשיעה ע"ש והוא תמוה דאטו הבעה"ב משועבד באיזו דבר להשו"ב ואפי' לשחוט אצלו אינו מחויב ואם ירצה לא יאכל בשר או ישחוט במק"א ולדבריו כל פועל ושכיר יהי' פטורים מכל פשיעה משום שמירה בבעלים. והנה בשבו"י ח"ב סי' נ"ב פלפל בדין שו"ב שלא שחט כהוגן ולא הודיע ואמר אמתלא שהי' רוצה להטריף בצנעה בבדיקת הריאה כדי שלא יצטרך לשלם ופסק דאין להעבירו וביד אפרים לסי' זה העיר דהא חשוד אממונא וא"כ נימא דאאמע"ר ותי' דבכה"ג מע"ד דבדעתו לאשתמוטי שכן נהגו השו"ב לעשות ומעיקרא אדעתא דהכי קבלוהו עליהם שלא ישלמו שלא יצטרך להתבייש וחכמי הדור העלימו עין מזה מחשש שמא כשיתחייב לא יודיע כלל שנתנבל בשחיטה והניחום על מנהגם ובאמת שהשב"י סיים שם דחייב לשלם והיא"פ בא רק ללמד זכות עליהם אבל כשבאים לדין חייב לשלם וכמ"ש השבו"י הנ"ל ע"ש בי"א ותבין ומ"מ גם אני מעלים עין ולפעמים בבוא הדבר לפני אני כופה הצדדים להתפשר בדבר מועט גם שלא ברצון הצדדים.
ו
והנה בתשו' רדב"ז ח"א סי' ר"פ הביא תשו' רמב"ם בדין טבח אומן ששחט בשכר ובדק הסכין יפה ואח"כ נמצאת פגומה וחיישי' שנפגם בעור ופסק שחייב לשלם וחמה רדב"ז דהא אנוס הוא ועוד דלמא במפרקת נפגם ותי' דשחיטה תלוי באומן יד ואם אינו מכוין היטב מקלקל ולאו אנוס הוא ואע"ג דבשהה במיעוט סימנים פטור לפי שספק הוא שא"ה דהספק תלוי בדין וי"ל הבא ראי' שנתפשטה הבעי' וטול אבל הכא נולד הספק במעשה והו"ל ליזהר לשחוט בנחת שלא יופגם הסכין בעור שע"י ששחט בכח נפגם בעור א"נ הו"ל ליזהר שלא ישחט בסכין חד מאוד שיפגם בכ"ש או יזהר לשחוט במקום שהעור רך עכ"ד. ובחו"מ סי' ש"ו ס"ה מבואר להיפיך דתולין שמא במפרקת נפגם ובב"י הביא שם בשם תשו' הרשב"א דגם אי נפגם בעור פטור רק שהפסיד שכרו ובפלתי סי' י"ח סק"ג דחה דברי סמ"ע וב"ח שם מכא אסו' רשב"א וביאר גם דעת הטור כהרשב"א ע"ש וגם בשבו"י ח"ב סי' נ"ג תמה על הש"ע שלא הזכיר דברי הרשב"א והעלה דהרשב"א מיירי בסכין של בעל בהמה אבל בסכין של שוחט חייב בנפגם בעור אבל אין שום סמך לזה אבל כפי שראיתי נוסחא בתשו' רשב"א דאימור בעורף נפגמה וכו' לק"מ דגם כוונת רשב"א למפרקת ועורף היינו מפרקת ובפרט כיון דהרמב"ם מחייב גם בספק שמא במפרקת נפגם וכמ"ש די לנו לפטרו בספק ולא בודאי נפגם בעור ולפמ"ש הפ"י הנ"ל דבשכר גם באונס חייב בודאי צדקו ד' רמב"ם אבל צ"ע ובפרט שהרדב"ז כ' להיפוך וכ"ה בד"ק סוס"י זה דבאונס גמור פטור והמגיה הביא כן בשם תשב"ץ ח"א סי' קי"ג דבשמיטה ע"י בליעת סימנים אם לא פשע השו"ב בתפיסת סימנים דפטור ע"ש ובאמת שהרשב"א בתשו' שהובא בהה"מ פ"י משכירות ובב"י חו"מ סי' ש"ו כ' טעמא דטבח לפי שמלאכת השחיטה תלוי באימון ידים ואפי' אומן בקי יקלקל לפעמים אם לא יכוין מלאכתו היטב ולפיכך אינו כאנוס ובשכר חייב משא"כ שולחני בראיית המטבע ע"ש ומבואר דבאונס גמור גם טבח אומן בשכר פטור ונהי דרמב"ם וש"פ לא חלקו בין טבח לשולחני מ"מ י"ל דבזה לא פליגי רק ס"ל דגם שולחני טועה לפעמים ולכן נראה דגם הפ"י לא קאמר רק באונס שאינו גמור. וז"ל הש"ג ב"ק וצ"ע בשוחט שקלקל ולא בסיבתו כגון שאנסה הבהמה עצמה אנה ואנה או העוף או האיש המסייע לו לשחוט קלקל היאך יפטר השו"ב ואם יתחייב המסייע לו לשחוט ואם זה טוען אתה קלקלת בסיבתך ולא בסיבת המסייע והבהמה והעוף וזה טוען להיפוך או השוחט והמסייע טוען זע"ז בכל אלו נראה דשייך בהו שבועה עכ"ל. אבל בד"ק כ' דאם העוף נדנד, א"ע פטור (ומ"ש הש"ג בדין מסייע ע' חו"מ סי' ש"ט ס"ד ותמצא דינו) וע"ע בד"ק שאם מרט השו"ב הנוצות במקום שחיטה קודם שחיטה ויצא דם דהמנהג להטריף הו"ל כאנוס ופטור וסיים בצ"ע. ולענ"ד י"ל דהוי כמתה מחמת מלאכה דפטור וע"ש בדין אם השו"ב קלקל בשחיטה והטבח הוציא הריאה מעצמו ונקרעה והשו"ב טוען אולי היתה טרפה בריאה דמ"מ חייב כיון דנאבדה הריאה שלא בפשיעה דהא כיון דנתנבל בשחיטה לא הי' חיוב עליו עוד לבדוק הריאה וא"כ סמכי' ארובא דהיתה כשרה ע"ש ונראה כונתו דודאי ל"ש לומר בזה דאה"ב אחה"ר כיון דהוחזק כבר הרוב וכמ"ש בהפלאה סופ"ק דכתובות ליישב כמה קושיות כיוצא בזה ומה"ט טבח חייב ול"א שמא במקום נקב שחט וה"נ בזה ועוד דבשמא ושמא גם בממון הולכין אחה"ר וכ"ה בשו"ת בש"ר סי' כ"ט דאם הזיק לחבירו עגל תוך ז"י חייב לשלם כיון דמדינא רובן אינם נפלים ויוכשרו אחר ז"י ע"ש וגם בלא"ה י"ל בהא דל"א שמא במקום נקב שחט דמ"מ הא הפסידו בידים דאם לא הי' מקלקל הי' כשר מדינא משום דסמכי' ארובא וגדולה מזו כ' החמ"ח א"ע סי' צ"ח סק"ח בדין אשה שהפסידה השטרות אף שאומרת שהם פרועים מאחר שלא הי' היורשים מחויבים להאמין לה וזכו בדין תורה אין לה להזיקם אף שאומרת שהאמת אתה ע"ש ומכ"ש בזה. אבל נראה דאם נולד בבהמה ריעותא מחיים כגון שהי' לה שיעול וכדומה והטבח איבד הריאה פטור השו"ב וע' שבו"י ח"ג סי' נ"ח ופת"ב סי' ל"ט סכ"ב כ"ג כ"ד ותבין. וע' מג"א סי' תצ"ז סקי"ט וסי' תצ"ח ס"ק ט"ז ושאג"א סי' ס"ד ותפ"צ סי' י"ג דבזה"ז שכיחי טרפות טובא וליכא רובא והא דהחלב שרי משום דהא דשכיח טרפות הוא רק מחומרות אחרונים א"כ איך נתחייב את השו"ב לשלם עכ"פ הרי מ"מ י"ל דלא הפסידו מאומה וגם בחו"מ סי' רל"ב דטרפות סרכא שכיח והו"ל לאתנויי וגם העירני ח"א מהא דיו"ד סי' ס"א סכ"ה ומ"מ נכונים ד' הד"ק כיון דאם ל"ה מקלקל הי' כשר וכמ"ש:
ז
בהג"ה וי"א שאין לסמוך כו' ע' בט"ז סק"ג ומ"ש כגון טמא במוקדשין וכו' ובדיעבד וכו' אפי' בקצר וכו' הוא תמוה למעיין בגמ' וע' ל"א שם מ"ש בזה וע' בשו"ת טטו"ד מ"ק סי' א':
ח
אא"כ נטל קבלה וכו' בב"י הביא בשם ר"ע גאון דהשו"ב צריך להיות בקי בכל ע' טרפות ובד"מ חולק דלא נזכר בספרי בדיקות וכ"ה בד"ח על הרא"ש פ"א דחולין אות ח' אבל אני מצאתי בעיטור ריש הל' טרפות שכ' וז"ל ואחלקם לא"ב ואפרש הלכותיהן שיהא השוחט בקי בהן ומי שאינו בקי בהן אינו ראוי למנותו טבח על הציבור וכו' עכ"ל וגם בבה"ג אחר שכ' כל ע' טרפות סיים כל טבח שיודע הטרפות אלו וכו' מותר לו לשחוט ולבדוק ולמכור וכו' וידוע שכל דבריו דברי קבלה ואולי רק במוכר בעצמו ס"ל כן אבל לפי הטעם שכ' רע"ג אין חילוק וגם מהעיטור מוכח דכל טבח ממונה על הציבור דינו כן וגם בתשו' מהרשד"ם חיו"ד סי' ל"ח פסק כן וכ"ה בס' ימין משה ולכן נ"ל דנהי שהמנהג כהרמ"א בכ"ז מהראוי שידע עכ"פ ע' טרפות בכללן אף שאינו בקי בפרטי דיניהם ובפרט שו"ב בכפר שאין שם רב נקל הדבר שיבא למכשול והוא לא ידע ואשם ויאכיל טרפות ח"ו ולכן יש ליזהר בזה וע' ברא"פ סי' ל"ט סק"ד וע' בזבחי צדק למהר"ם בעל מח"ב סי' ו' שהעמיס בכונת ר"ע דאינו ר"ל בכל ע' טרפות רק שיהי' בקי בדיני טרפות הריאה וליתא כמ"ש. ומצאתי בספר הארוך מש"ך סוס"י ל"ט שהביא דברי ב"י וד"מ הנ"ל והביא מלשון רמב"ם סופ"י מה"ש דמוכח ג"כ דצריך שיהא בקי בכל ע' טרפות ומ"מ סיים דהעיקר כהד"מ דבהמה שנשחטה בחזה"ת עומדת וכ"מ מדברי הטור רסי' ל"ט וכל הפוסקים ונ"פ בס' ז"צ וכן נוהגים עכ"ד וגם הוא לא ראה דברי בה"ג ועיטור הנ"ל:
ט
בשמ"ח סכ"ד פסק דבמדינות אלו דתקנו הקדמונים בחרם שלא ישחוט ולא יבדוק שום אדם אם לא ינסהו הרב גם דיעבד אסור והביא משו"ת חו"י סי' קע"ח שהתיר דיעבד אבל נעלם ממנו תשו' מהר"ם ע"ש אבל בשו"ת בר"א סי' ט"ו אם כי הביא בתחלה סמוכין מגיטין ל"ג בטלו מבוטל דא"כ מה כח ב"ד יפה אבל אח"ז צידד די"ל דשא"ה דרוצה לדור עמה ובודאי יעבור משא"כ בזה וע"ש מגיטין י"ז ורש"י שם אבל בכ"ז לא החליט שם רק בצירוף כמה צדדים אחרים שהי' בנידון שלו ובפ"ת לא העתיק יפה אבל בש"ע הרב מלאדוי בקו"א צידד דלא נתפשטה התקנה הנ"ל במדינתינו והביא ראי' מדלא הזכירו הרמ"א ובשו"ת שבסופו סי' י' ביאר כן לדינא ופסק דאין לאסור דיעבד מה"ט ועכ"פ אם נטל קבלה משו"ב חכם בדיני שו"ב ויש לו לב להבין ולהורות במה שלומד בכל מקום רק שעוסק בלימודו רק בדיני שו"ב יש להקל דיעבד וע"ש שצידד עוד דגם בלא קבלה אם לא נפרד עוד מרבו לעיר אחרת רק עוסק בלימוד אצל רבו והוחזק באומנתו יפה ושולח אותו בעיר לשחוט והשגחתו עליו בצאתו ובואו י"ל דדמי לעע"ג דיש להקל וכן המנהג ומעשים בכל יום וגם הוכיח מלשון רמ"א ואחרונים דהאיסור רק בינו ובין עצמו אבל באחר עע"ג לכ"ע שרי וביאר שם דכל טעם התב"ש בשם או"מ דהוי כעובר על תקנת הקהל דיש אוסרים שחיטתו דיעבד אם עשה כן במזיד ולפמ"ש הפר"ח שם יש להתיר בה"מ וה"נ בזה. וכן אם שחט לאחרים שלא ידעו מזה שלא נטל קבלה יש להתיר גם בלא ה"מ וא"ל דא"כ מה הועילו בתקנתם כיון דמותר דיעבד כל א' יעבור י"ל שהועילו שאין אוכלים משחיטתו אם לא ינסהו הרב לבסוף עכ"פ כשידעו שלא נטל קבלה וע"ש בפנים סק"ט דאם השו"ב חכם שהגיע להוראה א"צ ליטול קבלה וגם בתחלה אם רוצה לשחוט בעצמו ואין שם מומחה לשחוט בפניו כדאי הם הרשב"א והר"ן לסמוך עליהם בשעה"ד עכתו"ד שם. והנה מ"ש מהא דא"כ מה הועילו בתקנתם לענ"ד י"ל לפמ"ש הט"ז בא"ח סי' תקכ"ד דדוקא במקום דתקנו בלא איסור שייך זה אבל היכא דתקנו באיסור שפיר הועילו דלא ירצה שום אדם לעבור ע"ש וה"נ כיון דתקנו בחרם שפיר הועילו וע' בג"פ לא"ע סי' קי"ט ותשו' נו"ב מ"ת א"ע סי' קכ"ט בדין גט בע"כ דמבואר מדבריהם דהיכא דלא נזכר בהתקנה גם לדיעבד אין להחמיר זולת מצד אעל"מ ועמש"ל סי"א בזה ועברכ"י סי' זה דין ו' בשם תשו' ד"מ ג"כ להתיר דיעבד ובשם בל"י בשם ז"ז להחמיר גם דיעבד וע' בכנה"ג לא"ע סוס"י כ"ח דמשמע ג"כ להקל דיעבד ועוד נ"ל דהא בנאבדה הריאה בלא בדיקה לשי' האוסרים ג"כ הטעם משום דא"כ מה הועילו חז"ל בתקנתם כמ"ש הש"ך סי' ל"ט סק"ח ואפ"ה לשי' כמ"פ שרי דיעבד וקיי"ל כותייהו בהפ"מ וה"נ בזה אבל לפמש"ש בשם מהרמ"ז אין ראי' וגם הרי באיבדה בידים קיי"ל דגם בהפ"מ אסור ואם כי יש לחלק אבל עכ"פ אין ראי' משם ולדינא נ"ל להקל דיעבד וכמ"ש. וע' שו"ת טטו"ד מהד"ג סי' ט' בדין מסייע שלמד א"ע ושוחט בלא קבלה ולפמש"ל יש ללמוד זכות עליהם [א"ה צבי בהמ"ח ע' בב"ש א"ע סי' קי"ט סקי"א שכ' בפי' דהיכא דאיכא חרם בהתקנה לא שייך לומר מה הועילו דשפיר הועילו דמסתמא לא ירצו לעבור על החרם וע' בפר"ח שם ד"ה ואינו חייב לרפאותה מה שהביא מגיטין רפ"ב ג' גיטין פסולין ואם ניסת לא תצא ופריך מה הועילו חז"ל ומשני הועילו דלכתחלה לא תנשא. וע"ש ברש"י ומ"ש הב"ח שם ראי' מכתובות פ"א דחה היכא דאתמר אתמר ע"ש וע' בס' משפט שלום לאאמו"ר שליט"א סי' ר"ח שהביא שם ד' הב"ש ע"ש]:
י
בתשו' חו"י צידד להקל לשחוט עופות בלא סמיכה לכבוד יו"ט משום שמחה והובא בפ"ת ואני תמה דהא מבואר בפסחים ק"ט דדוקא בזמן המקדש אין שמחה אלא בבשר אבל בזה"ז אין שמחה אלא ביין וגם בזמן המקדש יוצא בכסות ויין כדאי' בפסחים ע"א ועתו"ס יומא ג' ע"א ד"ה פז"ר וכ"ה בריטב"א קידושין ל"ד דבזה"ז אין שמחה בבשר ועתוס' סוכה מ"ב ע"ב ד"ה לולב ג"כ בזה וע' בר"ן שם דשמחה בבשר גם בזמן המקדש הוא רק למצוה מן המובחר ולא לעכב וע' בתר"י רפ"ג דברכות שכ' דאכילת בשר בשבת הוי רק רשות והובא גם בש"ך יו"ד סי' שמ"א סק"ז אבל יש לחלק בין שבת דלית בי' משום שמחה רק עונג כמ"ש הבכ"ש תענית דף ל' וכ"ה בתו"ח חולין סופ"ק דרק שמחה רוחניות איכא בשבת ולא שמחה גופניות. וז"ש ישמחו במלכותך ע"ש וכ"ה במלחמות סוף מ"ק להדיא ועתוס' מ"ק כ"ג וכן מצאתי בתשו' מהר"י מברונא סי' קכ"א שכ' בפשי' דשבת איקרי עונג ולא שמחה וכ"ה במהרי"ל הל' יו"ט בדין תענית חלום דדוקא בשבת דהוי רק משום עונג שרי להתענות במצטער דעונג הוא לו אבל ביו"ט דאיכא שמחה אסור [אבל בא"ר סי' תקכ"ט הביא בשם שכנה"ג דמנהג להתענות גם ביו"ט ת"ח ע"ש וכ"נ דעת הרמ"א שם ס"ב ע"ש] וע' בספר חסידים סוס"י רע"א וכ"ה בב"ח או"ח סי' תקצ"ז דבשבת רק עונג וביו"ט שמחה ע"ש. אבל מצאתי בב"י או"ח סי' רפ"א בשם שבולי לקט בשם ר"כ צדק דהא דאמרי' בשבת ישמחו וכו' משום דאמרי' בספרי וביום שמחתכם זה שבת ע"ש אבל המעיין בספרי ומצא דיר"נ פליג עלה ואמר אלו התמידין ומצאתי ברא"ש פ"ד דר"ה ומרדכי בשם גאון דביום שמחתכם קאי על ר"ה וע' בק"נ אות ע"ה שם בזה וע' בחי' הר"ן לשבת דף ס' ע"ב גבי סנדל המסומר משמע דגם בשבת איכא שמחה ע"ש ועכ"פ כיון דבזה"ז ליכא שמחה בבשר גם ביו"ט א"כ בין בשבת בין ביו"ט קשה להתיר לשחוט בלא קבלה וע' ביד אפרים שהעיר בזה מהא דביצה דף י' ע"ב אחי למימנע משמחת יו"ט אבל אין מזה ראי' להתיר ח' הקדמונים כיון דל"ה מצוה חיובית [א"ה יצחק בהמ"ח לענ"ד יש לסמוך על החו"י בשעת הדחק כי נודע מ"ש היש"ש פ"ב דביצה לתרץ קו' הב"י או"ח סי' תקנ"ט על הרמב"ם פ"ו מיו"ט וז"ל היש"ש ואני אומר דריב"ב לא בא למעט אכילת בשר כי פשיטא דאין שמחה אלא בבשר דהא שמחת יו"ט הוא הסעודה ולא נקרא סעודה להיות בו לב טוב ושמח בלי אכילת בשר אלא בזמן שביהמ"ק קיים הי' אוכלים בשר שלמים כו' והי' מספיק להם שמחה זו אפי' הי' שותים מים תוך הסעודה כו' אבל עכשיו כו' אין שמחה אלא ביין כו' עכ"ל והיינו אין שמחה בזה"ז אלא בשר עם יין וע' מחה"ש או"ח פי' רמ"ט סק"ו] [א"ה צבי בהמ"ח מ"ש אאמ"ו ני' מדברי הבכ"ש הנה גם המג"א סי' תרצ"ו סקט"ו רמז לזה ומסיק ג"כ דגם ביו"ט אין חיוב לאכול בשר ועמג"א סי' תקכ"ט סק"ג בשם רמב"ם דמצוה לאכול בשר ובב"ח ועט"ז הביאו מחולין פ"ג מ"מ אין זה מצוה חיובית וע' ר"ה דף ו' ע"ב בתוס' ד"ה אשה וכו' ע"ש וע"ע בס' כר"ש חיו"ד סי' א' מש"ש ג"כ בזה] ויעוין בירושלמי פ"ד דפסחים ה"א קבלו עליהם חרמי טבריה (הצדים דגים) וגרוסי ציפורין דשושי עכו שלא לעשות מלאכה בחה"מ ופריך ניחא גאסי ציפורין דשושי עכו (שיכולים לעשות מעיו"ט) חרמי טברי' הא ממעטין בשמחת יו"ט שלא יצודו דגים חיים וכו' ר"א מיקל להון (מקללין) שהן ממעטין בשמחת הרגל ועמג"א סי' תקל"ג סק"ח ובשי"ק שם מ"ש ע"ד מג"א שם סק"י ומוכח דגם בדגים שיהיו חיים מיקרי שמחת יו"ט ומ"מ כיון דלא הוי מצוה חיובית צ"ע להקל להתיר ח' הקדמונים וע"ע בשבת קמ"ח ע"ב בהא דהלוואת יו"ט אי ניתנה ליתבע וכו' ואתי לאמנועי משמחת יו"ט ומייתי ממתני' דשבת וגם מהשוחט פרה בר"ה ומוכח דגם בשבת וביו"ט גם בבשר איכא משום שמחה ועונג וגזרו דלמא אחי למימנע. הבאתי מכמ"ק אם בשבת איכא חיוב שמחה וכה הראני נכדי החריף מו"ה אברהם יקיר ני' בא"ס כתובות ז' פ"א בשם שיטה שתמה עמ"ש הר"מ דאסור לישא אשה בשבת משום דאין מערבין שמחה בשמחה ותמה דלא אישתמיט תנא דליתני הכי כי קתני אין נושאין נשים במועד ונראה דבמועד הוא דשייך למימר בי' ערבוב שמחה משום דכתיב בי' ושמחת בחגיך אבל בשבת לא כתיב בי' שמחה עכ"ל
יא
ואם בא שוחט ובודק לשחוט ואומר שיש לו כתב קבלה ואינו ת"י. נראה דנאמן דהוי מלתא דעל"ג ואפילו אומר שנאבד מידו כיון שאומר שקיבל מרב פ' ועודנו חי הוי על"ג וכדאי' ביבמות ע"ז ע"א שא"ה דשמואל וב"ד קיים וע' נ"ב מ"ק חע"א סי' כ"ט שהקשה מיבמות מ"ז דלרמב"ם ורא"ש אפי' אמר נתגיירתי בב"ד פ' אינו נאמן והעלה דבאתחזיק איסורא אינו נאמן גם בעל"ג ולפ"ז י"ל דבנ"ד אינו נאמן אבל בש"ש ש"ז פ"ו דחה ראייתו דשא"ה בדף מ"ז אם אין מאמינים לו הרי הוא עכו"ם ולא חייש בעל"ג ע"ש אבל צ"ע דהא השיך יו"ד סי' צ"ח סק"ב הביא בשם ריב"ש דגם בעכו"ם נאמן בעל"ג וי"ל דבנוגע בדבר ועכו"ם בזה אינו נאמן בעל"ג אבל בישראל נאמן בכל גווני ויש לדון וליישב הסתירה מדף מ"ז לדף ע"ז דהיכא דמעיד על אחר רק דממילא יגיע הנאה גם אליו בזה נאמן בעל"ג משא"כ במעיד על עצמו וע' יבמות צ"ח ע"א שא"ה דקאמר מעשה אחרינא בהדאי ופירש"י דמיגו דמהימן אהא וכו' ועתשו' נו"ב מ"ת א"ע סי' קכ"ח כעין זה ויש להביא ראי' מבכורות ל"ו דנוגע נאמן בעל"ג ואתחזיק איסורא וע' בב"ש א"ע סי' ק"כ סק"ה מפורש כן אבל בתשו' נט"ש סי' ס"א העלה דשא"ה דהוי רק חשש מדרבנן ובמק"א הבאתי מד' ספר המכריע סי' מ"ד דמבואר דגם בנוגע ואתחזיק נאמן בעל"ג וע' בשו"ת הש"מ סי' ס"ה אות ע' ותשו' פ"י סי' ס"ג ס"ד ועכ"פ בנ"ד דהוי רק תקנתא דהא מדינא רמאש"מ נלע"ד פשוט דמהני סברת על"ג לכ"ע ונאמן בכה"ג. אך אם יש פנאי לבדקו אם יודע ה"ש טרם שיצטרך לשחוט י"ל דכיון דאיכא לברורי מבררינין וע' בד"ק סק"ה דמשמע דדוקא אם יש עדים שהי' לפני מו"צ נאמן לומר שהמו"צ בדקו ולענד"נ כמ"ש. וע' בפ"י חולין ג' ע"ב דגם בזמן הש"ס שהי' מחויב להראות סכינו לחכם הי' השו"ב נאמן לומר שהראה סכינו כיון דהוי רק משום כבודו של חכם ולענ"ד גם בלא"ה נאמן כיון דהוי על"ג וכמ"ש. [א"ה צבי בהמ"ח ולענין אם שחט ע"ס דבריו שיש לו קבלה מחכם פ' ואח"כ בא החכם והכחישו והשו"ב אינו לפנינו לבדקו עתה או אפי' אם בדקוהו עתה אי הוי כשחט בלי קבלה ע' ביו"ד סי' קפ"ה בהג"ה וסי' קכ"ז ובט"ז שם סק"ז ובסי' קפ"ה סק"ג ובפת"ש סק"ז ע"ש]:
יב
בשמ"ח ס"ט כ' דבזה"ז לא סגי במסתפק ושואל אבל בש"ע הרב מלאדוי ז"ל חולק עליו והעלה דגם בזה"ז אם יודע דינים המבוארים בש"ע כפי שכתב הרמ"א סי' זה ס"ב ובשאר דינים מסתפק ושואל סגי ובלבד שלא יאמר על אסור מותר וכן בבדיקת הריאה יהי' בקי בדינים השכיחים והשאר יהי' מסתפק ושואל ואדרבא זה יהי' עדיף יותר שישאול ספיקותיו מהרב ולא יורה בעצמו מתוך ספרי הקיצורים ולכן נכון שלא יחזור על כל חילוקי דינים שבספרי הקיצורים ע"ש וע' תשו' מהר"ם שי"ק יו"ד סי' ו' דאם לא ידע דינים שאינה מצוים אף דשלא כדין הוא מ"מ אין להחזיק עי"ז ריעותא לחוש גם לדברים מצוים ע"ש וע' שו"ת זי"צ סי' ט"ו שצידד דבזה"ז א"צ שידע די שהיות מצטרפות כיון דקיי"ל דכל שהי' אסורה במשהו ואף דיש נ"מ בזה גם לדידן כמ"ש התב"ש ופמ"ג סוס"י כ"ג מ"מ הוי דבר שאינו מצוי וסיים דאין לבדוק כלל בזה"ז בדין זה וע"ש סי' י"ד שנעלם ממנו במחכ"ת ד' שמ"ח ותקנת קדמונים הנ"ל וע' בד"ק סק"י דאף דבזה"ז מחמירים במסתפק ושואל היינו בדבר שא"צ שאלת חכם אבל בדבר שאין השו"ב מורה בלא ש"ח סגי גם בזה"ז במסתפק ושואל וע' פר"ת סי' זה סק"ד דהא דסגי במסתפק ושואל דוקא שיהי' ניכר מדבריו שאינו מתחכם מהשואלים לומר ד"ז הייתי מסתפק ושואל אלא יהי' ניכר מדבריו מנין נפל לו הספק דאל"כ כשיבא לידו הדין לא יסתפק והוי כאומר על אסור מותר וע' בש"ע הרב דגם דין אומר על אסור מותר דוקא באומר מותר גם לכתחלה אבל ביודע שאסור לכתחלה עכ"פ רק שאמר מותר דיעבד י"ל דאין לאוסרו דבודאי נזהר מלעשות כן וחזקה שאין קלקול יוצא מת"י ואין לפסול שחיטתו בדיעבד עכ"פ ע"ש וע"ש עוד דא"צ לבדוק בזה"ז את השו"ב אחר שכבר נטל קבלה גם אחר זמן מרובה אם עוסק בשחיטה והוכיח כן מהרמ"א ס"ב ודלא כהשמ"ח ס"ז אבל אם עבר זמן רב שלא שחט צריך לבדקו שנית כבתחלה ע"ש ונ"ל דאם פשע השו"ב באיזה דבר שלא כהוגן כיון דנהגו לכתוב בכתב קבלה ובלבד שיהי' נזהר בכל מה שצריך השו"ב להיות נזהר א"כ בפשע ועשה שלא כהוגן כגון שנשתכר ושחט או שאינו שוקד על לימודו וכדומה שוב נתבטל רשיון הקבלה וצריך הרב לבדקו וליתן לו קבלה שנית ועמש"ל סי' ב' סקי"ז וכן מצאתי בשיו"ב סי' זה אות ב' בשם קול אליהו דבזה"ז יש לב"ד ליזהר באם אין השו"ב חוזר על לימודו כראוי לבדוק אחריו גם אחר שנטל קבלה וצ"ע שלא נהגו כן ועמש"ל סוס"ק י"ג בשם שאילת יעב"ץ בזה ומצאתי בפר"ח סי' י"ח סקל"א שכ' וז"ל ובעי למיבדק להו בהפלגת הימים כי ישתנה האדם ומהגם ברוב ימים הולכים ומתמעטים החושים וזקן עכ"פ לא יבדוק הסכין ולדידי חזי לי דכל בן אדם המזלזל קצת במצות א' ממצות התורה קים לי בגוי' דלא רמי נפשי' למיעבד בדיקה הצריכה לסכין כאשר צונו ד' ומהגם כאשר ירבו עליו הזבחים וכו' עכ"ל. והנה במ"ש לעיל בדין דברים שאינם מצוים העירוני מרש"י ותוס' קידושין ו' סוע"א בד"ה אפילו לא שמיע לי' וכו' ליכא למיחש להכי דלא שכיח כולי האי וכו' דמוכח דגם במי שממנים אותו על גיטין א"צ להודיעו מלתא דל"ש וא"כ ה"ה גבי שו"ב נראה כן ולזה העירני תלמידי החריף ובקי מו"ה יהושע ני' מפה"ק:
יג
בשו"ת שבסוף ש"ע הרב סי' י' העלה דאם השו"ב רצה שינסהו הרב והרב לא רצה מאיזו טעם שוב אין ביד הרב לאסרו כלל כיון שאין המניעה מצד השו"ב וגם אם קיבל ע"ע איסור עד שינסהו בכה"ג ליכא ואיסור ע"ש ונראה דמ"מ מחויב ליקח קבלה אצל רב אחר ולא נפטר לגמרי עי"ז מליקח קבלה רק אם קיבל עליו איסור עד שינסהו רב זה בכה"ג י"ל כן ועמש"ל סי' י"ח בדין טבח שלא הראה סכינו בכה"ג בשם תשו' מהרי"ל ומש"ש. והנה בד"ק סק"א צידד דבשוחט לצורך עצמו וב"ב לבד יש להקל לשחוט בלא קבלה אבל בחכ"א כלל א' דין ב' כ' בפשי' דגם בשוחט לעצמו צריך ליטול קבלה והביא ראי' מעירובין ס"ג דנקט צ"מ חזי לנפשי' משמע דאינש אחרינא לא וה"ל כיון דמדינא צריך להראות סכינו לחכם רק דמחלו על כבודם בזה"ז ודוקא לשו"ב קבוע שנטל קבלה מחלו ע"ש והנה גם בתוי"ר סי' י"ח כ' דטעם נטילת קבלה הוא משום דין טבח שלא הראה סכינו לחכם אבל לפי דבריו הי' מהראוי שיטול קבלה דוקא מהחכם שבעירו ולא נזכר כן בשום מקום ולא נהגו כן וגם מבואר בריטב"א חולין י"ח דבשוחט לעצמו א"צ להראות סכינו וע' פר"ת סי' י"ח סקל"א דאין למנות לשו"ב לציבור אדם שיש לו הרבה טרדות ובעל מחשבות ואצ"ל אדם מבוהל אשר גבר בו יסוד הרוח דלא מתישבא רוחא בי' כחמרא על דורדי' להרגיש בפגימות דקות הפוגם לצדדים ועומדים על פה הסכין וד"ז מוטל על חכם העיר עכ"ל וע' ברכ"י סי' זה אות ה' בשם במה שו"ת להקל ליתן קבלה אב לבנו והביא ד' בל"י בשו"ת שדחה ד' שב"י ופסל אפי' דיעבד וכ' שהפריז על המדה בזה כיון שכמה אחרונים מקילים גם לכתחלה וכן ראיתי מעשים לכתחלה איש בבנו ואחיו ומ"מ ראוי ליזהר ולחוש ליקח סמכא מאחר עכ"ד וע' עקרי הד"ט סי' א' שסמך למעשה ע"ד הלק"ט וגם בתשו' פה"א סי' י"ב התיר ולא חש למ"ש הפר"ח סי' קי"ט בתי' ב' פ"ש ובזה"ז יש להחמיר בזה וכן המנהג פשוט וע' מש"ז בשם בל"י דאין ליתן קבלה על קלף אבל מצאתי בשיו"ב רס"י זה שהעיד שראה רשות מגדול א' ממנטובא שהי' על קלף ומ"מ יש לנהוג כהבל"י וע' בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סי' קצ"ו וז"ל ופשיטא שאין סומכין על כתב קבלה מחכם בלתי נודע ומפורסים ואין מרשין לשום שו"ב אף אם יבא עם קבלה להתיר לו שחיטה ובדיקה עד שיעמוד לפני רב העיר או המדינה לברר המחאתו כהוגן ואעפ"כ מטילים עליו תנאי שיחזור לזמן קצוב לבא לפני רב המקום לנסותו אם לא הורע חזקתו וכו' עכ"ל:
יד
בשמ"ח סי"ב לימד זכות על הרבנים הנוטלים שכר בעד נתינת קבלה וע' בד"ק וגה"ק כלל א' באורך ולענ"ד כמ"ש השמ"ח דרק דבר מועט שרי דליכא חשדא וכמ"ש כה"ג הט"ז סי' י"ח סקי"ד ויש להביא סמוכין מפסחים פ"ב ע"א באו לשרפו כו' מפני החשד כו' א"נ דקגדיל שישורא ופרש"י דמפשילי חבלים שכרן מעט ואין ב"א חשודין שיחדלו מלבא לעבודה ע"ש וה"נ בזה אך דאיכא חששא דנוטל שכר להעיד. ובתב"ש צידד די"ל דנוטל על הראי' כנוטל לראות העדות דשרי אבל בש"ע הרב ז"ל חולק וכ' דבנ"ד דמצות שחיטה הוי בכלל שאר מצות ואנו אוסרים לו השחיטה עד שיבדקוהו אנו מחויבים לבדקו חנם כמו שמחויבים לראות טרפות ובכורות אע"פ שי"ב טורח ול"ש לומר לא לשחוט ולא ליכול וגם נתינת הקבלה מחויב ליתן בחנם כיון שאין מניחים לו לשחוט בל"ז ול"ד לעדי הגט שמותרים ליטול שכר הליכה דהתם אין מלמדים כלל והמסדר מחויב באמת בחנם משא"כ נתינת הקבלה הוי הוראה וגם שכר חתימה א"ב היתר דגם בפס"ד אין בו היתר רק בנוטל הפסק להיות בידו למשמרת אבל אם נוטלו רק לראי' לכופו עי"ז ע"י המנהיגים והשרים חייב הדיין לחתום חנם אין כסף להקים הדת וכן להשיב על הוראה מעיר אחרת במכתב והם ישלמו שכר הסופר והוא יחתום ואם עבר ונטל שכר הו"ל כנוטל שכר לדון שדיניו בטלים ואין לאכול משחיטתו עד שיבדקנו חכם אחר אם לא שהוא שכר בטלה דמוכח שמניח כל עסקיו ואין לו עסק אחר דבכה"ג ליכא איסור תורה רק מדרבנן משום חשדא וכיון דמדינא רמאש"מ הוי סד"ד ולהקל ומ"מ אין ליתן לו לכתחלה לשחוט דאין עושין סד"ר לכתחלה כמ"ש מג"א סי' י' רק דיעבד שרי עכתו"ד. ומ"ש בגה"ק בכלליו דאחר נתינת הקבלה שרי ליטול יש להעיר מהא דאו"ח סי' רמ"ז ס"ב דאף שמצפה שיתן לו לא סמ"ד בסתמא אבל יש לחלק וע' מל"מ פכ"ג מסנהדרין בהג"ה בשם מוצל מאש סי' ל"ח ומ"ש עליו מתשו' ב"ח דמפורש דגם אח"כ אסור ליטול שכר אלא שאין דינו בטל דיעבד ועמש"ל סק"ה בזה. ואמנם לפמ"ש האחרונים בחו"מ סי' ט' דגבי דיינים קבועים הוי שכר בטלה דמוכח ושרי ליטול שכר פסק וע' תשו' רדב"ז ח"ב סי' תרכ"ב לענין שכר כתובות וגיטין יותר מדאי דאם פנוים מכל עסקיהם וע"מ כן קבלוהו אין שום חשש בזה והעיד שכן עשו לר"י הלוי כשנתמנה ע"ש וא"כ ה"נ בזה וגדולה מזו כ' התוי"ט פ"ד דבכורות מ"ו דגם שכר חליצה שרי ליטול בכה"ג וכ"ה בט"ז א"ע סי' קנ"ד וחולק על רמ"א סי' קס"ט ומסיק דדוקא ברב עשיר אסור אבל מי שכל פרנסתו משכר רבנות שרי מטעם הנ"ל ע"ש וע' בש"ך יו"ד סי' רמ"ה סקט"ו בשם פסקי מהרי"א דמבואר ג"כ דהמנהג ליטול גם שכר חליצות ובפרט לפמ"ש החו"ג סי' ק"כ סק"ו לדחות ד' ג"פ והעלה דמותר ליטול שכר בעד כתיבת שטר חליצה וע"ש עוד סוס"י ק"ל בזה א"כ גם בנוטל הרבה שניכר שהוא עבור העדות י"ל דהוי בהבלעה ושרי וכדאי' כה"ג בעירובין כ"ז דאף דאין מים ומלח נקח בכסף מעשר מ"מ בהבלעת דשמן מותר וכהא דלוקחין בקר ע"ג עורו וכו' ויין ע"ג קנקנו וכו' ובסוכה ל"ט דאף דאין לוקחין אתרוג בשביעית שאין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה מ"מ מבליע לו דמי אתרוג בלולב וע' ירו' פ"ז דשביעית ה"א החנוני שהי' מבשל וכו' לא יהא מחשב וכו' אבל מחשב על היין כו' וע' בפ"מ שם דהכונה שמבליע המעות. אך בבכורות ל"א ע"ב מוכח דדוקא באתרוג שדמיו קלים ואינו ניכר שהבליעו בדמי לולב משא"כ בבשר ועור דמוכחא מלתא אבל י"ל דהיינו בשל תורה דהערמה מוכחת אסור ולבתר דמשני דלאח"ש דרבנן שרי בהבלעה והארכתי בזה בתשו' לבוברקא ואכ"מ. וא"כ בנ"ד דאיסור נוטל שכר להעיד הוא דרבנן יש לצדד להקל ובזה יש לעיין בד' הרמ"א א"ע סי' קס"ט שכ' דגם במוכר המנעל אסור בכה"ג שנוטל הרבה ואכ"מ ואי משום חשדא כבר כתבתי דבדבר מועט ליכא חשדא וגם לפמש"ל דהוי רק חשש דרבנן א"כ י"ל דבחדרי חדרים שרי כמ"ש התוס' כתובות ס' דבדבר האסור משום מ"ע בדרבנן שרי בח"ח אבל יש לפקפק בזה וע' ביו"ד פי' רמ"ו ס"ה דבאין לו להתפרנס שרי ליטול שכר לימוד ובעד חידושי סופרים מותר בכל גווני ובנ"ד כל חיוב הוראת נתינת קבלה רק מתקנתא דרבנן. אבל להרבות בשכר, הקבלה בוודאי איכא משום חשדא וכבר כ' השמ"ח ופמ"ג דבנוטל שלא כדין קבלתו בטלה והמכשלה ת"י ח"ו ולכן צריך ליזהר בזה. וע' בד"ק סק"ה דשו"ב שנטל קבלה ממו"צ שנותן קבלה לשאינו ראוי עבור ממון גרע טפי מלא נטל קבלה ואינו בכלל רמאש"מ כלל ע"ש:
טו
ואם בדקו וכו' אין מטריפין למפרע וכו'. הט"ז סק"ו בנה דיק לסתור ד' רמ"א אבל בשו"ת ב"ח הישנות פי' א' נדפס מה שהשיב הב"ח להט"ז עצמו ודחה דבריו דנהי די"ל דשכח מעט מעט מ"מ י"ל דמקודם שכח רק דינים שאינם מצוים כ"כ וחומרות בעלמא ועתה שכח דינים המצוים ועיקרים וגם מצוי לפעמים שאדם שוכח הכל בפ"א יחד והעיר מגיטין ל"א חלוקין עליו חביריו על ר"א גבי פירות אבודים והא התם ל"ש חסר ואתאי דהא י"ל בנגנבו וכדומה ומנ"ל דחלוקין ותי' דהתם הריעותא בפירות עצמן לכן מחזקי' למפרע גם בלא סברת חסר ואתאי ודוקא במקוה וסכין דהם אתרעאי וכו' בכה"ג בעי' טעמא דחסר ואתאי (וע' בט"ג שם ובשו"ת טטו"ד מ"ק סי' ז' שלא ידעו מד' ב"ח הנ"ל) עוד העלה שם דהא דחיישי' הכא באתרע לפניך אע"ג דבעלמא אין ספק מוציא מידי ודאי משום דלחומרא חיישי' כמ"ש התוס' זהו רק מדרבנן וכן בהא דמקוה הוי רק מדרבנן ע"ש וע' תב"ש סי' ב' סקל"ב ובכ"ש דף י' שהשיג על סיום ד' הב"ח וע' שו"ת רמר"א חיו"ד סי' א' מ"ש ליישב דברי הכ"ח וע"ש בקו"א עוד בזה וע' שו"ת גא"ב סי' ט"ו מ"ש הט"ז להשיג ע"ד תשו' ב"ח הנ"ל והביא מקידושין נ"ו בצפורי מצורע וכו' הכא ל"ל גבול אחרינא ודחה שם ג' טעמים של הב"ח וע' בשו"ת שבסו"ס רא"פ סי' מ"ד שם נדפס תשו' המג"ש להט"ז והשיג ע"ד הט"ז דהמעיין באגודה ימצא שהסכים לתי' אחרון של התוס' [וכמ"ש הט"ז בעצמו] דבסכין הוי כעין ס"ס ובנ"ד נמי איכא ס"ס שמא עתה שכח ושמא שחט יפה דגם בחש"ו פליגי ר"מ ורבנן אבל בגדול דלא גמיר לכ"ע ליכא רוב בקלקול ע"ש ואולם הנה הט"ז סי' ט"ז סקי"ג וסי' כ"ח סקי"ד ס"ל באמת דבגדול דלא גמיר רוב מעשיו מקולקלים וכ"ה דעת הב"ח אבל בס' הארוך להש"ך סי' א' חולק בזה על הב"ח וס"ל כהמג"ש ובהגהות מנ"א הביא מרמב"ם פ"ד מה"ש ה"א שכ' ה"ז קרובה לספק נבלה ובכ"מ כ' לפי ששחט דו"ה כהוגן וכבר העיר בזה בשפ"ד סקי"א וגם מהא דלא נזכר בר"מ שם ששחט דו"ה פעמים כהוגן ומ"מ החליט דהש"ך חזר בו מדלא הזכיר מזה בש"ך אבל לא ידע מד' מג"ש הנ"ל וכן מצאתי בכס"ד שבשו"ת בש"ר סי' רצ"ט עמ"ש הבש"ר שם דשו"ב שנבדק וא"י ה"ש דכל מה ששחט למפרע אסור והכלים אסורים דאתרע רובא דרמאש"מ לגבי' ואינו נאמן לומר למדתי ושכחתי והאריך בכס"ד שם להוכיח דסכין חזקתו פגום ובלא בדקוהו ונאבד הוי וודאי נבלה אבל בשוחט שא"י ה"ש הוי רק ספק נבלה והביא מהד"מ תי' זה אות ח' שהעתיק בשם רמב"ם דהוי ספק נבלה ולשי' רש"י וש"פ שהביא הרשב"א פ"ק דחולין גם בא"י ה"ש סגי בשואלים אותו ואומר שלא אירע לו פסול וה"ט משום שאינו בחז"א ודאית ודחה בזה ראיית הט"ז וכבר קדמו המג"ש בזה. ומדברי בש"ר הנ"ל נדחו ד' נה"ך שכ' דהכא מסייע רובא וז"א דהכא הא אתרע רובא לגבי' אבל י"ל דראוי לתלות דהשתא אתרע ולא מקודם וע' שו"ת ספר יושיע סי' כ' שדחה ג"כ מסברא ד' נה"ך דהכא הא בטל אצלו הרוב ולק"מ וכמ"ש אבל יפה כ' בפלתי דתלוי בפלוגתת תוס' ורא"ש גבי גבינות שהובא בסי' פ"א ע"ש ועמש"ל סי' ט"ז סקט"ו עוד בזה:
טז
ומה שתמה הט"ז דהא לא קיי"ל כר"ח רק בשיבר עצמות דרך שבירה בתשו' המג"ש שם השיב ע"ז דדוקא התם דנולד הריעותא בשחיטה שהרי קודם שחיטה ל"ה פגום לכן יש הוכחה לחוש שמא נפגם בעור משא"כ הכא דלא נולד ריעותא ע"י השחיטה ועוד כ' שם איזה סברות וסיים דכבר נודע מ"ש הרא"ש פכ"ה דכל האוסר עליו להביא ראי' כי התורה חסה על ממונם ש"י ולכן כחה דהיתרא עדיף ואין לנו לחלוק על האגודה ורמ"א ע"ש באורך וע' בפ"י חולין דף י' ע"א שכ' שהאריך בתשו' ליישב ד' רמ"א בטוב טעם וע"ש מ"ש לחלק בין איסור לטומאה וע' בפלתי בזה וכה ראיתי בשו"ת אור צבי סי' ד' שהעיד בשם הגאון מהר"ד מראסין שהי' בעצמו אצל הפ"י ז"ל והעלו שניהם בתשו' להתיר מכמה ראיות והביא בשם הגאבד"ק טיסמוניץ ז"ל דבשכח רק דין א' גם הט"ז מודה והוא פקפק בזה וע' בינ"א שער רו"ח סי' ל"ג שתי' ד' אגודה דמיירי בשכח רק דין א' דהוי רק מקרה ולא בטבע ע"ש וכבר קדמו בזה בתשו' בי"ע וע' תב"ש סקכ"ה בזה וע' בש"ש ש"ג פ"ג מ"ש ע"ד הט"ז ונה"ך בזה והנכון בזה כמ"ש הפלתי דאם נטל קבלה כבר הורגל לשחוט בטוב ואין לחוש למכשול וע' בל"א חולין י' בביאור היטב וגם בשו"ת ספ"י סי' כ' העלה כן מדנפשי' וע"ש מ"ש להשיג ע"ד תשו' כתר כהונה סי' כ"ו שתי' קו' הט"ז עפמ"ש בסי' י"ח דביצא בהיתר א"צ בדיקה [וע' רה"ז סק"ו ג"כ בזה] ומש"ה גבי שוחט שנטל קבלה א"צ לבדוק אחריו משא"כ בסכין והוא השיג דגם ביצא בהיתר דתלינן הוא משום אימר שיבר עצמות ושפיר הקשה הט"ז ובפרט דאין שכחה מצוי' בפ"א והביא ממגלה י"ח ומתוס' ר"פ כיצד מערבין דמוכח דשוכח מיד וגם תלוי בחזקת כשרות שהיה עוסק בלימודו כפי המוטל עליו ואמרי' השתא הוא דאתרע כדין המיר דכשר למפרע ובכ"ז לא רצה להתיר הבשר רק הכלים שאב"י עכת"ד שם. ולפמ"ש בפתיחה אות ל"ה בשם פלתי דכל ענין רוב מאש"מ הוא רק מכח חז"כ א"כ פשיטא די"ל כן וכן מצאתי בס' מקמ"ח שהאריך לחזק פסק רמ"א מטעם חז"כ רק שלא הביא ד' פלתי וגם בתשו' פמ"א ח"ב סוס"י ג' העיד שכבר יצאה הוראה להיתר מגדולי הדור כהרמ"א וגם בשו"ת טה"א סי' י"ז האריך לדחות ראיות הט"ז וע"ש מ"ש ע"ד הד"מ שהביא הש"ך סק"ח וע' ברכ"י בשיו"ב אות ח' שהביא בשם תשו' אבקת רוכל להב"י סי' ר"ח שפסק דכל דאתרע חזקת השוחט כל מה ששחט למפרע הוי בחזקת נבלה והכלים צריכים שבירה או טהרה והסכים עמו הב"י אבל לא הביא שם דברי אגודה כלל ואולי מיירי בלא נטל קבלה כלל מתחלה ומ"מ לדינא יש להקל להתיר הכלים שאב"י כדעת רוב האחרונים (ועמש"ל ס"ק כ"ג עוד בזה) ועתש"ו גא"י יו"ד סי' ל"ב שדחה דברי פלתי במ"ש דהוי ס"ס מש"א מהא דסי' נ"ג גבי נשבר הגף ספק קודם שחיטה ובע"כ דבכה"ג ל"ה מש"א ועתש"ו מהר"ם מרוטינבורג האחרונים סי' א' שדחה ג"כ די פלתי בזה ע"ש טעמו ועתשו' רח"כ סי' נ"ה מ"ש ליישב קו' הט"ז על האגודה בזה, וע' עקרי הד"ט סי' א' אות י"ב בשם כמה שו"ת שפסקו כדעת אגודה ורמ"א ע"ש.
יז
והנה בתשו' ב"ח שם כ' דגם היכא דחיישי' לשכחה מ"מ סמוך ממש לזמן הקבלה יש להתיר והסכים עמו התב"ש סקכ"ב והביא ראי' מהר"ן שבב"י וסמ"ע חו"מ רסי' צ"ב שכ' על מה שהקשה רשב"א איך משכח"ל חשיד ע"י שבועת העדות דלמא אשתלי ותי' הר"ן דמשכח"ל בזמן קרוב כ"כ דליכא למתלי בשכחה ע"ש ואולם הנה התומים שם הוכיח מהתוס' דלא ס"ל כהר"ן וגם להר"ן י"ל דוקא בשיעור תוכ"ד כדאי' בכתובות ל"ג ועקצה"ח סי' כ"ח סק"ח אבל מצינו בתוס' ב"ב ה' ובסמ"ע סי' ע"ח סקט"ו דאין דרך לשכוח ביומו ועסמ"ע סי' ל"ט סק"ב במ"ש דחיישינן שמא העדים עצמן שכחוהו ומשמע דגם בו ביום י"ל דשכחו וע' ב"ק דף קי"ג ע"א דבלא אתי ביומי' אימא אשתלי ומוכח דאחר יום א' חיישי' לשכחה אבל יש לחלק בין שכחה לפי שעה וכשירצה לזכור זוכר ובין שכחה לגמרי וע' בש"ך סי' פ"ה סק"ב לחלק בענין שכחה בין דבר כללי או פרטי ובין דבר גדול או קטן וע' בב"ש אה"ע סי' מ"ה סק"ח בשם מהרי"ק דבדבר שיצא קול ברבים לא חיישי' לשכחה ביום או יומים אבל המעיין במהרי"ק שרש קס"ח ימצא דטעמו דבדבר שנעשה בצנעה או במק"א לא נודע הקידושין משא"כ כשעושין הקנין בכנופיא ותיכף בו ביום או למחרתו שולחין סבלונות אם איתא דקדיש קלא אית לי' ע"ש [א"ה בהמ"ח צבי יש להעיר עוד בזה מכתובות דף כ' ע"ב דעד ס' שנין אי רמי אנפשי' מדכיר ע"ש] וע' סנהדרין ל"ה נדייני' במעלי שבתא ונגמרי' בחד בשבתא מינשי טעמייהו ואע"ג דב' סופרי הדיינים כותבים וכו' נהי דפפומא כותבין לבא דאנשי אנשי וע"ש ברש"י ומוכח דבב' ימים חיישי' לשכחה לגמרי אבל היינו בדבר סברא שנתחדש להם משא"כ בלימוד הלכות קבועות שנחקקו כבר בזכרונו ומ"מ קשה להקל ביותר מיום א' לשי' הט"ז וכמש"ל בשם תומים סי' צ"ב הנ"ל וצ"ע [אגב ארשום במ"ש הט"ז סוסק"ו ממתנת ש"מ ע' בס' ג"צ לחו"מ סי' של"ה סע"א בביאור דבריו דלא תיקשי מד' רמ"א שם וע' בש"ש ש"ג פי"ב ג"כ בזה:
יח
ובדין חשוד כבר האריכו האחרונים ומקודם אבאר מהות חזקת כשרות דהנה הפ"י בגיטין י"ז כ' דהוא מטעם רוב דרוב ב"א כשרים וע' תומים סי' ל"ד סקי"א בשם תשו' פ"מ ואולם בשו"ת ב"א חיו"ד סי' ב' הביא הג' רמ"ט דהיא חזקה עצמיית שנפש האדם ביום הבראה היא טובה והב"א כ' די"ל דכיון דקודם שנעשה בר עונשין הוא כשר מוקמי' לי' אחזקתו שלא נעשה חשוד אח"כ. ולכאורה הוא תמוה דהא בקטנותו ל"ה בחזקת נאמן וכשר לעדות וצ"ל דכונתו דגם ברגע שנעשה בן יג"ש ע"פ רוב לא עבר עבירה ברגע זו הראשונה ושוב מאותה שעה והלאה מוקמי' לי' בחז"כ אך דמ"מ תיקשי איך נאמנים מה"ט להוציא ממון ונגד חזקה נימא סמל"ח ובפרט לר"ע דחייש למיעוטא וצידד די"ל דהוי חזקה דאתי' מכח סברא כמו חזקת אא"פ תו"ז וא"א מעיזה דמהני כמ"ש תה"ד ושוב פקפק וצידד די"ל דמתחלה דנים על העדים והוחזקו בכשרותן ושוב מהני גם בבאים להוציא ממון וכמ"ש כה"ג בתוס' חולין צ"ו גבי פלניא דההוא סימני' גם י"ל דהוי חזקה וגם רובא עכתו"ד שם. והנה מ"ש מהתוס' חולין צ"ו המעיין שם ימצא דאדרבא בתחלת הדיבור שם במה שהקשו אהא דסמכינן אסמנים למיקטלה מוכח דלא ס"ל סברא זו וע' בש"ש ד"ש פ"ד ותשו' ח"ס יו"ד סי' קע"ה וט"ג לגיטין כ"ח ותשו' רע"א סי' ק"ז אבל הדבר מבואר ברי"ף פ' החולץ בהא דאשתמודענא דאחוה דמיתנא הוא ואם כי בתשו' נ"ב מ"ק א"ע סי' כ"ט הבין דהתם טעמא משום דעל"ג וכדבריו נראה ברא"ש ב"ב פג"פ סי' י"ז אבל בחי' רמב"ן נדה מ"ח מפורש דטעם הרי"ף משום דלאו אמלתא דאיסורא קא מסהדי אלא מלתא בעלמא מגלו ע"ש. ואולם בתשו' ריב"ש סי' קצ"א העלה דהרי"ף לא קאמר רק היכא דמעיד קודם מעשה אבל בשעת מעשה לא מהני וכדבריו החזיק בתשו' פ"י ח"ב סי' פ"ו אבל מה שתמה שם על הב"י שלא הביאו במחכת"ה נעלם ממנו דברי הב"י בא"ע סי' קנ"ז שהביא ד' ריב"ש וכ' דאין נראה כן מד' הפוסקים ובתשו' לק"ק באלחוב הבאתי מתשו' מהרי"ק שרש קע"ו ורדב"ז ח"א סי' ל"ו ומהר"ן לנדה מ"ח ועוד כמ"פ דלא קיי"ל כהריב"ש בזה ואכ"מ וכבר הביאו האחרונים מד' רמב"ם פט"ז מסנהדרין וע' בפ"י בקו"א לקידושין ס"ג בזה וע' במל"מ פ"ג משגגות ה"ב שד"ז נלמד מירושלמי דנזיר דבנהג נזירות ע"פ ע"א ואח"כ שתה יין דלוקה ובאמת שהדבר מפורש ביותר בירושלמי פ"ו דסוטה ה"ב גבי חלב גופי' וע' בשיו"ק שם ויש להעיר מירושלמי פ"ב דכתובות הי"ב בהא דאלו נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן וכו' מהו להוציא ממון מתוך עדותן היך עבידא הי' הכל יודעין עד שדה ראובן תחום שבח ובאו ואמרו עד כאן היינו באים בשבת ונמצאת השדה של ש' מהו מפיקתה מן שמעון ומחזרתה לראובן וכו' וע"ש עוד כמה בעיות בכה"ג ולא פשיט מידי ואולי דוקא בקטן שאינו בגדר עדות כלל גם באיסורין של תורה מיבעי' לי' ובזה מיושב מה שהק' בשיו"ק שם אמאי לא בעי הכי בגדול שהעיד על תחום שבת אם נאמן להוציא ממון עי"ז וע' בש"ש ש"ו פ"י שהעלה דדוקא אם הוחזק כבר מקודם ע"פ ע"א א"כ יל"ע בערים מעידים לפנינו ולא הי' לנו עד עתה שום נ"מ להחזיקם בחז"כ אמאי מהני עדותן בממון:
יט
ובגוף הדבר מצאתי בשו"ת מהר"ח א"ז סי' כו' שהביא בשם ר"ש דכל חזקה שאינה פוסקת הוי כעדים כחזקת אא"פ תו"ז וכו' וחזקת צדקת עדיף משאר חזקות דבאה מכח הרוב שרוב ב"א אינם גזלנים ע"ש ובתשו' רשד"ם חחו"מ סי' ש"י וז"ל גלוי וידוע שכל ישראל בחז"כ הם כמו שבהמה בחיי' בחז"א עומדת וכו' כמו כן כל ישראל עשאו השם ישר מתחלת בריאתו ובחז"כ עומד עד שיוודע לך בבירור שביקש חשבונות רבים ואורחות עקלקלות לצאת מדרך האמת והיושר עכ"ל אבל בתשו' ב"א הנ"ל העיר ממקרא מפורש כי יצר לב האדם רע מנעוריו וי"ל ד' רשד"ם וקצרתי וע' תשו' מהרי"א חיו"ד סי' נ"ו שהביא מרמב"ם סופ"ז מיסה"ת דמשמע שהוא גזיה"כ להאמין בנביא שמעמידים אותו על חזקתו כמו שנצטוינו לחתוך הדין ע"פ ב' עדים כשרים וכו' וע"ז נאמר הנסתרות לד' וכו' ע"ש ובתשו' נו"ב מ"ק א"ע סי' ס"ט כ' בפשי' דחז"כ היא שנולדה בכשרות שאינה מזנה וגם רוב אינם מזנות וי"ל דגם חזקת עדים הוא רוב וחזקה וע' בצל"ח סופ"ק דפסחים בהשמטות לדף י"ג בזה וי"ל דמה"ט מהני גם להוציא ממון דברוב וחזקה מוציאים ממון כמ"ש הר"ן פ"ק דכתובות בסוגי' דפ"פ בשם הרא"ה ובפ"י שם דף י' ובקו"א סי' נ"א וע"ע בבעה"מ רפ"ב דכתובות וצל"ע בתוס' בכורות כ' ע"א ד"ה ור"י דמשמע להיפוך וצ"ע. וגדולה מזו מבואר בתוס' כתובות דף ע"ו דבב' חזקות מוציאים ממון. ויש להוכיח דאין הטעם משום חזה"ג משנולד דא"כ ברשע ועשה תשובה אמאי מהני להוציא ממון ובעכצ"ל דהרוב הוא רוב גמור והוחזק מקודם ולכן מהני גם לממון אך יל"ע דא"כ אמאי אין ע"א מועיל לממון מכח חז"כ ורובא ולפמ"ש הפ"י קידושין ס"ג ודף ע"ג וגיטין ב' דטעמא משום דבע"א חיישי' שאומר בדדמי משא"כ בשנים ניחא אבל בתשב"ץ ח"א סי' ע"ז הוכיח דהוי מחשש שמא שכרוהו דאל"כ הרי אא"ח ולא לו וע' ח"ס חו"מ סי' ב' שהביא מד' פ"י הנ"ל ולא מהתשב"ץ וע' בשו"ת שו"מ מ"ת ח"ג סי' ס"ג שהביא בשם בעה"ת דע"א אינו נאמן בממון משום שמא שכרוהו לשקר ולא ציין מקומו ולא הביא מכל הנ"ל וענה"מ סי' כ"ג סק"א ומש"ל שם וסי' נ"ו סקי"ח וסי' פ"א סק"ו ולפמ"ש הפ"י קידושין ס"ד דחזקת אא"ח ולא לו ל"מ רק להחזיק ממון ולא להוציא מיושב קו' התשב"ץ ומד' תשו' רמב"ן שהובא בקצה"ח סי' ל' סק"ט מוכח דגם בע"א לא חשוד לשקר רק דגזיה"כ הוא שאינו קם לממון ובאמת אי נימא דחיישי' לבדדמי ניחא טפי. אבל י"ל עוד דבאמת כיון דהוי רק חזקה מכח רובא ל"מ להוציא ממון [ודוקא להשביע מהני דהיכא דאיכא לברורי מבררינן וע' בט"ז לחו"מ סי' רצ"ה] אבל בשני עדים דבכל א' איכא רובא לא חיישי' שיזדמנו שניהם יחד מן אמיעוט וכמ"ש כה"ג ברס"י ע"ז מ' ע"א דגבי חבית פתוחה בעינן ב' כילבית דבאחת חיישי' שמא מעלמא נפול ובב' לא חיישי' ובתוס' שם תמהו דגם בב' ניחוש שמא נכרי הניחם שם ומבואר דלגבי חשש דלמא מעלמא נפול גם התוס' מודים דהוי מיעוטא דמיעוטא וכעין זה קיי"ל דלנפילה דיחיד לא חיישי' וע' בש"ך סי' זה סק"ו דלא חיישי' שינבל שניהם ולכן מה"ט ב' עדים נאמנים להוציא ממון דברוב גמור וליכא רק מיעוטא דמיעוטא לכ"ע מוציאים ממון כמ"ש בתשו' מהר"י מינץ סי' י"ד וכ"ה בהגמ"ר כתובות פא"נ סי' ש"ח ועתוס' סנהדרין ג' ועפמ"ג או"ח סי' ש"ל א"א סק"י שלא הביא מזה [וע' בבכ"ש לכריתות ט"ו שהעלה דהא דכל ישראל בחז"כ היינו רק בישראל מיוחסים משא"כ בממזר וצ"ע דא"כ אמאי כשר לעדות כמ"ש בח"מ סי' ל"ד סכ"א וצ"ל דדוקא בידוע שמוחזק בכשרות וצ"ע]:
כ
אך לפ"ז יש לעיין היכא דאין שום א' מוחזק בממון ופ"א מעיד מהראוי שיועיל עדותו מכח רובא דבכה"ג שאין א' מוחזק אזלי' גם בממון אחה"ר כמ"ש התוס' ב"מ כ"ג וב"ב כ"ג וע' תה"ד סי' שי"ד ושמ"ט וחו"מ סי' דצ"ב סעי' יו"ד בהג"ה ובאמת שהר"ן פג"ה בסוגי' דטכ"ע אי עדיף מסימנים כתב בפשי' דבמציאה נאמן ע"א לומר אלו כליו של פ' דכיון דל"ל הנאה מיני' ל"ח לשקר אבל בב"מ כ"ח וחו"מ סי' רס"ז ס"י גבי סימנים וסימנים וע"א יניח מוכח ההיפוך ומצאתי בשע"מ סי' ל"ג סק"א שהאריך בזה והביא ממהרי"ק שרש ע"ב וגם העיר מקידושין ע"ד [וע' בש"ך סי' נ"ב סק"ב] ותי' דהיכא דליכא בע"ד מכחיש נאמן אבל בדמכחשו גם באיסורין אינו נאמן ותמהני שלא הביא מהר"ן הנ"ל וע' בנחי"ע לב"מ כ"ז מהא דשבועות ל"ב וע"ש בשו"ת שבסופו סי' ז' וע' תשו' בר"א חא"ע סי' פ"ב וחחו"מ סי' ט"ו ט"ז שתי' הא דב"מ כ"ח עפ"ד תשו' מיי' לס' משפטים סי' ו' דסימנים כעדים ותרי כמאה ומה יועיל עוד ע"א וגם תי' שם הא דשבועות ל"ב הנ"ל דכל טעמא דבדליכא מכחיש עא"נ משום דמחואיל"מ כעין מ"ש הש"ך סי' ס"ו סקמ"ב והרי בש"ס שם מוקי הא דהכל מודים בכה"ג ואח"ז העלה דגם הר"ן כ"כ רק בצירוף טעמא דאא"ח ולא לו ולא חיישי' שמא שכרו רק היכא דבא להוציא מחז"מ ע"ש באורך וענה"מ סי' קמ"ו סקי"ג מ"ש בזה דמסיק דהיכא דאינו עדיין ת"י שום אדם וליכא שום חז"מ ע"א נאמן ע"ש ולפי דברינו הנ"ל כיון דליכא הוכחה מקרא די"ל דקרא מיירי בבא להוציא ממון וגם מסברא מהראוי להאמינו בכה"ג יש לפסוק דנאמן אך דיש לדון מהא דקרא סתמא כתי' לא יקום ע"א וכו' ומשמע בכל גווני וכדמצינו כה"ג בזבחים צ"ד ע"א מי לא עסקי' בכלי אכסלגים וכו' ופירש"י דקרא סתמא כתיב וע"ש בתוס' דף ק"ו ע"א ד"ה כיון וכו' ובה"ג מצינו עוד שבת פ"ד ע"ב חגיגה כ"ד ע"א סוכת כ"ה ע"א ודף כ"ח ע"ב תוס' ד"ה כאן ותוס' פסחים ה' ע"א ורש"י שם דף י"ח ע"א ד"ה לימד ושם ד"צ ע"ב ודף י"ד ע"א וב"מ ל"ב ע"ב ודצ"א ע"א ובכורות מ' ע"ב ואס"ז ב"ק מ"א ע"א ומהרמ"ש סנהדרין פ"ג ע"ב אבל מצינו גם להיפוך בפסחים נ"ט ע"ב וב"ב כ"ג ע"ב וחולין י"א ע"ב ונדה מ"ב ע"א וע' רשב"ם ב"ב נ"ה ע"א ד"ה א"כ וכו' ועוד בכמ"ד וגם מצינו דהיכי דהוי נגד הסברא והלכה מפקי' קרא במשמעותו כמ"ש רש"י זבחים צ"א ע"ב ד"ה הא ר"י דאמר דשא"מ אסור הוי לא תכבה אפי' בלא מתכוין הלכך עקר לי' למשמעותי' דאשה למדרשי' נח"ר הוא לפני כאישים וכו' ע"ש ועתוס' יומא ז' ע"ב כה"ג וה"נ י"ל בנ"ד דכיון דליכא חז"מ מהראוי שיהי' עא"נ מטעם הנ"ל א"כ שוב מוקמי' לקרא דלא יקום ע"א בדאיכא כנגדו חז"מ ועדיין צ"ע:
וע' בש"ש ש"ו פ"ג ג"כ בזה וע' בשו"ת ד"ח חא"ע סי' כ"א ושו"ת שו"מ מהד"ג ח"א סוס"י שצ"ה בזה אבל לא העירו מהנ"ל:
כא
ומעתה נשוב לדין נמצא חשוד אם נפסל למפרע והנה בתשו' עה"ג סי' ט"ו העיר מהא דעד זומם דגם אם למפרע נפסל היינו משעה שהעיד ולא מקודם משום דמוקמינן לי' בחז"כ וה"נ בזה ומ"מ סיום שד"ז צריך תלמוד בכמה שיטות אלא דבנידון דידי' שעבר רק על איסור דרבנן פסק להקל דהוי סד"ר ע"ש ובפת"ש לא העתיקו יפה וע' תומים סי' ל"ד סוסק"ח שהעיר ע"ד הש"ע שם מהא דיו"ד סי' פ"א גבי גבינות דכיון דיצאה שעה א' מחזקתה שוב ל"מ החזקה כלל וה"נ בזה כיון דמאייר ואילך נפסלו א"כ יופסלו גם למפרע ונדחק לומר דעד זומם חידוש הוא והניחו בצ"ע וע' בש"ש ש"ג פ"ד בזה ואולם י"ל דבשלמא בסי' פ"א דאין לנו זמן ידוע להגביל הריעותא מאותו זמן לכן חיישינן למפרע אבל התם י"ל דרק מאייר ואילך נפסלו וע' כה"ג באס"ז כתובות ט' לענין חזה"ג וגם יש להביא ראי' מקידושין נ"ו גבי צפורי מצורע דאסורים משעת לקיחה וכו' עגלה ערופה אית לה גבול אחרינא הכי מי אית לה גבול אחרינא ופ' תשו' נוא"ב סי' ט"ו בתשו' הט"ז שרמזתי לעיל סקט"ו וע"ע בש"ש שהקשה מהא דח"מ פי' ל"ד סכ"ג בהג"ה דבלא נודע זמן העבירה דמוקמי' בחז"כ והא הוי תרל"ר נגד חז"מ ועקצה"ח שם סק"ה ובנה"מ סקט"ו ומש"ש דחז"מ אינו מבוררת הוא תמוה דחז"מ עדיפא משאר חזקות ולר"י בכתובות ע"ה ב' עדיפא אפי' מחזה"ג וע' בב"מ כאן שהביא ג"כ מסי' ל"ד הנ"ל וגם מהא דסי' מ"ו סל"ד ויש לדון דמ"מ הוי ס"ס שמא הי' כשרים ושמא העדות אמת וכמ"ש כה"ג הפ"י בכתובות ט' וה"נ י"ל בשוחט שהמיר אך דמ"מ תיקשי בהמיר לע"ז דאפי' שחט יפה שחיטתו אסורה א"כ ליכא ס"ש וגם דברי ריב"ש שבח"מ סי' ל"ד סכ"ג דמיירי בקידושין דבעדים פסולים אין ממש בקידושין לא יתיישבו בזה ולכן העלה דדוקא בגולמים שאין בהם נ"מ לעצמן רק לצורך ד"א כמקוה וסכין שייך סברת תר"ל אבל באדם שיש בו נ"מ לעצמו ודיינינן בי' דכשר שוב גם לגבי בהמה מחזקינן לי' בכשרות וע"ע כה"ג בב"מ לא"ע סי' ל"ה ע"ד הנו"ב שם וע"ש שפקפק על סברת פר"ח מדברי בעה"נ להראב"ד ע"ש וגם בתשו' בר"א סי' ז' העיר בכל ראיות הנ"ל והוכיח דלא נעשה חשוד למפרע והעלה כסברת הש"ש דדוקא היכי דמסופקים באותה מעשה אם היתה גם באיזו זמן הקדום כמו שהוא עתה כחסרון מקוה ופגם סכין וכדומה מחזקי' למפרע אבל כאן הרי אותה עבירה שעשה עתה לא עשאה מקודם אלא דמספקינן שמא עבר גם מקודם עבירה אחרת כזה לכן בכה"ג מוקמינן לי' בחז"כ וע' בשו"ת ב"א חיו"ד סי' ב' שפקפק בסברת הש"ש הנ"ל והמעיין ימצא כי דיחוי שלו חוזר ונראה וע' בשו"ת שו"מ מ"ת ח"ב סי' כ"ה מ"ש בזה. והלה לכאורה יש להביא ראי' לסברת הש"ש הנ"ל מהש"ס דפסחים פ"ג ע"ב בהא דמייתי שם ברייתא דכל עצמות הקדשים אין טעונים שרפה חוץ מעצמות הפסח וס"ל לרנב"י דמיירי שמצאן חלוצין שבורין ונחלץ המוח מתוכן דגבי קדשים חיישי' שמא מקמי דהוי נותר חלצינהו ולא נאסרו משום שימוש נותר אבל בפסח דאסור לשבור עצם אימור לבתר דנהוו נותר חלצינהו והו"ל שימוש נותר ובעי שרפה ולר"ז אי מצאן חלוצין לא חמיר איסור שימוש נותר כ"כ להצריכן שרפה מספק ולומר בתר איסורייהו חלצינהו רק היכי דמצאן ציבורין ומהם חלוצין בעי למיבדק כולהו דשמא יש בהם שאינו חלוצין ע"ש. ובמהרש"א הקשה אמאי לא נוקי גברא בחז"כ שבודאי לא חלצן רק השתא אחר שנעשו נותר ולא מקודם דמסתמא לא עבר על איסור ש"ע וגם לרנב"י מוכח דמחמיר לשרפן רק מספק בעלמא והא הוי ודאי מכח חז"כ ותי' דאתי' כר"י דס"ל דגם אחר שנעשו נותר אסור לשברן ולכן הוי ספק גמור ע"ש וקשה דאכתי נוקמי לי' בחז"כ ונימא דהשתא אתרע ומקודם הי' בחז"כ ולא שברן ובע"כ דכיון דמסופקים על אותה מעשה עצמה מחזקי' לה כדהשתא גם למפרע ותלינן דנשברו מכבר. אך דבאמת ז"א דכל הפלוגתא כאן רק היכא דאיכא נמי חז"א דבהמה והוי תרל"ר אבל בעלמא ודאי גם בכה"ג אמרי' דהשתא אתרע [וע' ט"ז יו"ד סי' קע"ז סקי"א בשם ד"מ ובחו"מ סי' קע"ו סי"ב ומג"א סי' של"ד סקי"ג ומחה"ש שם] וא"כ הרי התם ליכא חזקה להיפוך ואולי י"ל דעד השתא הי' בחזקת פטור מלשרפן אבל לעומת זה יש מזה"ג להיפוך לומר דהשתא נחלצו וצ"ל דכמו דבתרומה וקדשים החמירו לומר כשעת מציאן כמ"ש התוס' בנדה ד' כן ה"נ בשימוש נותר דלא חמיר תלינן לקולא גם נגד חז"כ ובפרט להסוברים דבסד"ר גם בחז"א אזלי' להקל וא"כ אין משם ראי' לנ"ד וע' שעה"מ פ"ה מתרומות שהעלה דבדרבנן גם בתרל"ר יש להקל וכ"ה בתשו' טה"א סי' י' ועתשו' בר"א שם שביאר דמ"ש הרשב"א וש"ע סי' י"ח ס"כ דקרוב לומר דהכלים אסורים היינו משום שהודה בעצמו שעושה כן תמיד ובכה"ג מהני הודאתו אף דאאמע"ר מ"מ אין לסמוך עליו באותה עדות שהודה שהי' מזיד ומ"מ לא החליט הרשב"א רק כ' דקרוב לומר כן וע' גא"ב סי' י"ד בתשו' הב"ח עצמו שהשיב לאסור הכלים למפרע וע"ז כ' בנו לדחות כעין ד' בר"א הנ"ל והביא מתשו' ריב"ש שבב"י סי' קי"ט בבודק שנתק הסרכות דמשמע דלא אסרו למפרע אך לענין, חז"כ הביא מהב"י קי"ט בשם רמב"ם דדוקא בא"י איכא חז"כ ולא בח"ל והב"ח חזר שם ודחה דרמב"ם כ"כ דק לענין לקנות לכתחלה אבל מ"מ דוקא מה"ת לא מחזקי' לי' לרשע למפרע אבל מדרבנן יש לאסור למפרע אפי' בעבר רק פ"א דדוקא לענין להחזיקו במומר וחשוד להבא תליא בפלוגתת רבי ורשב"ג אי בתרי זימני הוי חזקה או בג' אבל למפרע אפי' בפ"א מחזקי' לי' בחשוד [וע' בהגהת רב"פ על הש"ש הנ"ל שכ' בפשי' להיפוך] והא דהריב"ש מיירי בבודק לאחרים דליכא הנאת ממון תלינן דהשתא אתרעי אבל בשוחט לעצמו מודה להרשב"א ע"ש ומבואר מזה דבשוחט לאחרים שא"ב חימוד ממון גם בהכשיל במזיד מודה הב"ח דיש להקל למפרע וע"ע בב"ח סי' קי"ט וט"ז שם ותב"ש סי' ב' סקל"ב. והנה מ"ש הב"ח מרמב"ם וב"י קי"ט ע"ש בש"ך סק"א ולכאורה הדבר פשוט כמ"ש הב"ח דהיינו רק לכתחלה דאל"כ איך יתפרנסו כל הנך דינים שבחו"מ הנ"ל וע' בב"מ סי' זה ס"ד שלא ידע מד' ב"ח הנ"ל ותמה בהא דאם אבדו גדייו וכו' וצידד ג"כ דזהו רק לכתחלה אך שהוכיח מהא דמייתי הש"ס בע"ז ל"ט סיוע מהא דאם נתארח אצלו מותר לדריב"ל דאמר אם שיגר לו לבעה"ב לביתו מותר דממה שאכל קא משדר לי' והא כיון דשיגר לו כבר בלא"ה מותר דהוי דיעבד ובע"כ דגם דיעבד אסור ולכן העלה דהיכא דל"ל הנאה גם רמב"ם מודה דלא חשיד ע"ש וצ"ל דהא דבעלמא הוי כל א' בחז"כ דדוקא בלפ"ע חשידי אבל לא לעשות איסור בעצמו ואף דגם החשוד בלפ"ע פסול לעדות מדרבנן עכ"פ מ"מ לפמ"ש הב"מ דדוקא בדאית לי' הנאה חשידי י"ל דבכה"ג נאמנים לעדות אבל צ"ע ואולי י"ל לפמ"ש הש"ך סי' קי"ט סק"ד דנתארח אצלו לאו דוקא דה"ה לכתחלה שרי א"כ גם הא דריב"ל דאמר אם שיגר כו' הוא ל"ד ומייתי שפיר סיוע מהא דנתארח להא דריב"ל ועוד י"ל דגם בשיגר לו הוי לכתחלה לענין לאכול ממנו אבל אם כבר אכל אין לאסור הכלים הוי דיעבד דשיגר לו היינו במתנה דליכא פסידא וע' בבכ"ש לע"ז ל"ט שם שהוכיח ג"כ דדוקא בשוחט לעצמו ומוכר החמיר הרמב"ם [וגם נראה דעתו שם דדוקא לכתחלה שכ' שם שמד' הש"ך נראה דגם דיעבד שהרי מדמה לה לעבדים ולא ידעתי מנ"ל וכו' ואולי קאי רק על שוחט לאחרים ע"ש] ועכ"פ לדינא אין נ"מ בנד"ד בזה דהא בזה"ז אין ממנים לשו"ב רק מוחזקים בכשרות וא"כ גם בח"ל מהני חז"כ ודברי ב"ח צ"ע וגם ד' תב"ש סי' ב' סקל"ב במ"ש דהתוס' מיירי בא"י ולא בח"ל צ"ע לענ"ד. וע' תשו' גא"י חיו"ד סי' ס"ז מ"ש ע"ד הש"ך סי' זה סק"ב וכבר העיר קצת בזה השפ"ד שם וע"ש בגא"י מ"ש ע"ד הש"ך רסי' קי"ט ג"כ בזה וע' תשו' חמדה גנוזה סי' ד' שפסק ג"כ להקל בחשוד למפרע והביא ג"כ קצת ראיות מהנ"ל וכ' שיש בידו כמה ראיות נכונות וברורות ע"ש:
כב
וכה ראיתי בס' האשכול ה"ש סי' ג' שפסק ג"כ בפשי' דהיכא דאשתמיד ושחט מקמי הכי ל"א דהוי שחיטת מומר אלא אמרי' השתא יצרא אלבשי' כדאי' בתוספתא דבכורות והביא מחולין ל"ט דמספקינן אי הוכיח סופו על תחילתו ודחה דשא"ה דהוי באותה בהמה עצמה שזרק הדם לע"ז אבל בשאר בהמות ששחט קודם לא חיישי' וע' בפר"ח ותב"ש שהביאו מש"ס הנ"ל ונדחקו בזה וע' בנח"א שם שביאר טעמו דרוב מומרים דאלבשינהו יצרא מגלים מעשיהם וכל זמן שלא נתגלה מוקמי' לי' בחז"כ דהוי ר בא מישראל וגם חז"כ משנולד ועדיף מבהמה דסי' פ"א דהוי רק רובא ע"ש וע' תשו' בר"א הנ"ל שכ' דניהו דיצה"ר בוער מעט מעט מ"מ תלינן דעד השתא נצחו. ולענ"ד י"ל עוד דגם אם היצר נצחו דלמא רק בעבירות אחרות שלא נחשד עי"ז על השחיטה ונהי דלרמב"ם בודק סכין מ"מ אין לאסור הכלים עי"ז כיון דכמ"פ חולקים על הרמב"ם כנודע ואם נודע שנחשד איזה זמן מקודם ונולד ריעותא בחז"כ רק שלא נתברר ואחר איזה זמן נתברר שהוא חשוד בכה"ג נראה דכ"ע מודי דיש לאסור למפרע משעה שנולד הספק וכמ"ש בשו"ת בש"ר סוס"י ר"מ וגם נ"ל ראי' מד' הרש"ל שהובא בש"ך סי' י"ב סק"ד ע"ש ותבין וע' בשע"מ סי' צ"ב סק"ד באורך בענין זה ועמש"ל סי' ה' סק"ל עוד בזה משו"ת מים רבים סי' נ"ז ועמ"ש סקל"ז עוד בזה. ואמנם אם יש לאסור בכה"ג גם קודם שנולד הריעותא יש לדין דתליא בב' דיעות דסי' פ"א ס"ב אבל לפמש"ל סקכ"א יש להקל וגם איכא ס"ס ואף דהוי במקום חזקה כבר נתבאר דליתא גם י"ל לפמ"ש הפמ"ג שם דבחזקה שנתבררה כ"ע מודי וע' תשו' רמר"א חיו"ד סי' א' שהוכיח כן מש"ס דנדה א"כ לפמש"ל בשם כמ"פ דחז"כ הוא משנולד א"כ לכ"ע יש להקל. והנה בשפ"ד סק"ח הביא מהיש"ש דחשיד על טרפה א"ח על חמור דשחיטה דהוי נבלה ע"ש ולפ"ז בשו"ב שנודע שחשוד בטרפות שהוציא טרפה מת"י יש להקל בשחיטתו למפרע לכ"ע דהא לענין חשד בדיקת הריאה דרבנן העלה התב"ש להקל למפרע ולגבי שחיטה לא נחשד א"כ אין חשש כלל למפרע ואם כי מד' השמ"ח סי' ב' סי"ח נראה להדיא דס"ל בפשי' דחשוד על הטרפה חשוד על השחיטה למפרע אבל כבר האריך בשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' ז' בד' השמ"ח אלו ובד' הב"ח סי' קי"ט ומסיק לדינא דאין לחוש בכה"ג על השחיטה למפרע וע' תשו' אמרי אש סי' י"ג שפקפק ארבה ע"ד הפמ"ג ודעתו נוטה להחמיר כדעת התב"ש ע"ש וע' תשו' כתר כהונה סי' נ"ה שהוכיח דהחשוד על הבדיקה חשוד בשחיטה והביא ראי' מתשו' צ"צ סי' ע"ג ובמח"כ הוא שגגה דכבש אינו בכלל עגל לענין סרכא ע"ש ותבין וע"ע במש"ז סי' ד' סק"ב בזה במה שהביא ראי' מיש"ש דחשוד כשר למפרע אך בטרפה לכ"ע אין לאסור שחיטתו למפרע ע"ש ובחשוד בדרבנן ודאי יש להקל למפרע וכהא דבדיקת ריאה וגם בתרל"ר מקילין בדרבנן כמש"ל סקכ"א בשם השעה"מ וע' שו"ת עט"ח סי' א' בדין שו"ב ששחט עוף והוציאו בחזקת שחוט ואח"כ נמצא שלא נגע בסימנים כלל ופסלו גדול א' ואסר גם למפרע כל הבשר והוא צידד לענין עע"ג דהוי רק כמומר לתיאובין כיון דחייב לשלם כשמנבל כיון דהוי אומן בשכר ואפי' בחנם צריך לשלם בכה"ג כיון שאין הקלקול בשחיטה שהרי לא התחיל לשחוט כלל רק חתך המפרקת והוי מזיק בידים ולא במעשה האומנות גם י"ל דהוי כלתיאובין לפי שהי' נוגע לבזיונו שיצא עליו שם שמקלקל בשחיטה ולכן בעע"ג כשר גם צידד דקלותו לא הי' רק בבדיקת סימני' אחר שחיטה וסמך על אומנותו ולא חשוד לקלקל במתכוין ומה ששחט מאותו יום והלאה שראה קלקולו י"ל דמסתמא הי' נזהר גם צידד דבבהמות דהשחיטה מפורעת והקצב אוחז הראש מסתמא שחט כהוגן ע"ש עוד בזה ועתשו' רח"כ סי' ב' שהעלה בדין חשוד דאפי' ע"י עע"ג אין להתיר לו לשחוט והאריך בזה:
כג
ובדין נמצא סכינו פגום ואינו מרגיש בבדיקת הסכין ראיתי בשו"ת אבקת רוכל סי' ר"ח תשו ר"ש פוקו בטבח שלא הרגיש פגימת איגרת כדיהבי לי' סכין למיבדקי' והוכיח מהש"ס ורש"י בחולין י"ח דגם בשוחט לאחרים ונמצאת סכינו פגום מעברינין לי' כיון דהוי מדינא ולא קנסא ואם נמצא פגום אח"ש י"ל דהוכיח סוע"ת והוי ס' בשחיטה על הבשר והכלים והא דאמרי' סכין אתרעי בהמה לא אתרעי היינו לר"ח אבל לר"ה כל סב"ש גם בסכין וגם להתוס' דעצם ודאי פוגם משמע דאי ל"ה קרוב לודאי אסור וגם לתי' התוס' דהוי ס"ס מוכח דספק א' אסור וא"ל דרמאש"מ כיון דאתרע לפניך וכדקיי"ל בגבינות דאסורות דהוי חזקה שלא נתבררה ואף דבפ"ק דכתובות לר"ג ור"א נאמנת התם טוענת ברי אבל הכא השו"ב בעצמו אינו יודע אם לא הו"ל הרגשה דהא גם השתא לא ידע וגם שא"ה די"ל מגו משא"כ הכא אך לשי' ר"ש דמתיר הגבינות משום רובא י"ל דה"ה כאן וי"ל דשא"ה דרוב בהמות כשרות ונשחטה בחזה"ת אבל הכא בחז"א עומדת ורמא"ש איתרע לפניך ובודאי היכי דנמצא שא"י ה"ש איגל"מ למפרע דכל מה ששחט ספק נבלה וה"נ באינו בקי בבדיקת סכין ואפי' אמר ברי ששחט יפה כל מלחא דל"ר וכו' ולכן גס הכלים אסורים למפרע וכדקיי"ל בכחם שנמצא בחלוק מטמא למפרע עד שתאמר בדקתי את החלוק אך מ"מ בנ"ד יש להתיר למפרע דיש לתלות שנבהל עתה בפני החכמים בעמדו לפני גדולים ולא הי' שעת שחיטה ולכן לא הרגיש הפגם בסכין עכת"ד והב"י כ' ע"ז בקיצור שהדברים בטעמן ואין להרהר עליהם ע"ש ולא הביא כלל דברי האגודה וכפי הנראה מיירי בלא נטל קבלה מעולם והנה בשו"ת גא"י חיו"ד סי' ל"ב האריך לצדד דבהרגשה גם הט"ז מודה דבזה י"ל דאבר ההרגשה בפעם א' וכמ"ש גם בכנה"ג והאריך בזה ולא ראה ד' א"ר הנ"ל וגם בתשו' מש"נ סי' כ"א החמיר מאוד בדין שו"ב שאינו בקי בהרגשה ואסרוהו דגם הכלים שאב"י אסורים דל"ה סד"ר כיון דבהמה בחז"א וסכין בחזקת פגום כדמעיקרא ולכ"ע אסורים הכלים ע"ש וע' ביא"פ בשם תשו' מ"מ סי' י"ז ושם מבואר דמיירי שלא הרגיש בפגימה דקה קטנה שאינה מורגשת בנקל ובזה היקל אם יש לחלוח בעייפות וכדומה דפגימה כ"ש לא שכיח. והנה מ"ש דלא שכיח הוא תמוה אבל מצאתי בכס"ד שבשו"ת בש"ר לסי' רצ"ט בסופו שהעלה דכיון דלהרא"ש בעינן פגימה כחגירת צפורן וגם להחולקים נראה דאסור רק מדרבנן א"כ אם נמצא השו"ב שאינו מרגיש בפגם שאינו כחג"צ יש להקל למפרע ע"ש ועמש"ל אות כ"א דבדרבנן גם בתרל"ר יש להקל וה"נ בזה וע' בד"ק סי' י"ח סקכ"ז שצידד ג"כ בכה"ג והניח בצ"ע וע' בשיו"ב פי' זה אות ז' שהביא בשם קרן אור די"ט שפסק דשו"ב שנמצא בסכינו פגם פחות מחג"צ דאין להעבירו והנה מ"ש השיו"ב דאין להעבירו הדבר פשוט דהיינו רק בנמצא פ"א בסכינו כן אבל לא ברגיל בכך או שאינו מרגיש פגם כזה וודאי צריך להעבירו רק לענין למפרע יש לצדד להקל וכמ"ש וע"ע בד"ק סי' י"ח סקכ"ג וגה"ק שם. וע' עקרי הד"ט סי' א' אות י"ב בשם תשו' ד"מ ח"ג סי' ג' דגם הכנה"ג לא התיר רק להלכה ולא למעשה והבל"י בשו"ת שבסופו סי' א' מסיק להקל למפרע במחוסר הרגשה והביא בשם כמה אחרוני' שנחלקו בזה ומסיק ג"כ להתיר הכלים שאב"י אם א"א בהגעלה כגון כ"ח ע"ש וע' בד"ק סי' י"ח הנ"ל בדין שו"ב שלא הרגיש והתנצל שע"י בהלה ופחד לא הרגיש דהוי טענה גרועה ואיכא חשש מכשול ג"כ ע"י בהלה אבל כבר הבאתי בשם תשו' אבק"ר להקל בכה"ג וע' שיו"ב סי' זה אות ח' ג"כ בזה ועמש"ל סוס"י י"ח סקמ"ח עוד בזה וע' שיו"ב אות ה' בדין שו"ב שהשחיז סכינו בפני ג' ואמר שהסכין כבר כשר ונמצא פגום ואח"כ הראה להם סכין אחר ואמרו ב' מהם שהוא כשר והשלישי אמר שהוא פגום והביא בשם תשו' קול אליהו סי' א' דהשו"ב אתרע חזקתו ויש לחוש לשלישי ובפרט שהוא ת"ח ועדיף כתרי ומחויב להראות עוד ג' סכינים יפים וכשרים לכ"ע ואז ישוב לכשרותו ע"ש אבל מצאתי בשו"ת פני יצחק הספרדי חיו"ד סי' ה' שכ' דמדינא סגי בהשחזה פעם א' ורק לחומרא בעלמא הצריכו להשחיז ג' פעמים והיכא דיש לתלות בבהלה וכדומה אין להחמיר וסגי בפעם א' ע"ש וע' בשו"ת חמר"א סי' א' בדין הרגשה הנ"ל שפסק ג"כ דאם אינו מרגיש בפגימות דקות מאוד אין לאסור למפרע דיש לתלות שאבד עתה הרגשה זו אבל באינו מרגיש גם בפגימות גדולות א"א לתלות שאבד עתה ההרגשה והביא מדברי תוי"ק בזה יעי"ש עוד בזה.
כד
ובעיקר דין הכלים שצדדו האחרונים משום דיש להם חזה"ת הנה הט"ז כ' בפשי' להוכיח מגטין ל"א ורש"י שם דל"מ וע' מש"ז סק"ו אבל יש לתמוה דהט"ז בעצמו סי' קכ"ב סק"ד השיג על רש"ל בדין אם נאמן עכו"ם לומר על הכלי שהוא ב"י וכ' רש"ל דהכלי בחז"א דכבר נשתמשו בו ואתה בא להתיר מכח ס"ס לכן נאמן העכו"ם והט"ז תמה דמאי חזית דאזלת בתר חזקת הכלי זיל בתר חזקת התבשיל שבשלו עתה בו שי"ל חזה"ת וכהא דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי ובאמת שד' הט"ז דהכא מסתברין דכה"ג כ' הריטב"א עירובין ל"ו בשם הר"מ בר שניאור בהא דאמר רבא התם תרי חזקי לקולא הכא חדא חזקה והקשו הא גם בתרומה שנטמאת איכא ב' חזקי דהאיכא חזקת גברא בתחום ביתו וכן במקוה שנמדד ונמצא חסר איכא חזקת טהרות ותי' הרמב"ש דלעולם לא מצרפי' חזקה כ"א כשהספק בא ממנו ולא על חזקה הבאה מאלי' ואין לנו עסק בה ואין אנו צריכים לדון עלי' ע"ש וביאור הדבר דבתרומה ונטמאת אם באנו לדין על הטומאה אין לנו הכרח עתה לדון על העירוב דגם אם לא הי' מניח עירוב הי' לנו נ"מ לדין אם היא טמאה לכן יש לנו לדין רק על הסובב ומסובב ולא על המסתעף ממנה וכן במקוה וגם בחי' רמב"ן ור"ן נדה י"ח העלה כן וחולק בזה על רש"י שם וע' מל"מ פכ"ה מטו"מ בשם ריטב"א ג"כ כן וע' בסד"ט סוס"י קצ"ט שהביא ג"כ ד' ריטב"א בשם רמב"ש הנ"ל והביא בשם תשו' מים עמוקים להרא"מ סי' כ"א שכ' וז"ל נ"ל הא דלא משני גמ' גבי מ"ט דשמאי משום העמד טהרות על חזקתן שהוא חזקה מעליא אבל [לא] אמרו העמד אשה על חזקתה שהוא חזקה גרוע משום דבכ"מ שאמרו העמד דבר על חזקתו לא אמרו אלא באותה דבר עצמו שבו נולד הספק כגון ספק נגעו הטהרות ספק לא נגעו אמרי' העמד טהרות על חזקתן ובנ"ד דספק ראתה האשה או לא שהספק נולד בה תחלה העמד אשה על חזקתה אבל הטהרות שנשתמשה בה האשה לא נולד בהן הספק תחלה אלא מכח הספק שנולד באשה א"ל בהן העמד טהרות על חזקתן אלא כדי להתעזר לחזקת האשה לבד לא לעצמן והא דמשני משום דאיכא למימר העמד כלים ע"ח ואימר לא נטבלו אינו אלא לחת סיוע לריעותת המקוה לטמא טומאה ודאית והמקשה לא הבין זה וחשב שהוא אומר זה לעצמן ולא לתת עזר לכן הקשה אדרבא העמד מקוה ע"ח וכו' עכ"ל ועפ"ז תי' קושי' מהרש"א שם בסוגי' ע"ש אבל מהתוס' עירובין ל"ו הוכיח שם דלא ס"ל כן וע' שעה"מ פ"ה מתרומות שהעיר ג"כ בזה וגם הוכיח מהר"ש פ"ב דמקוואות מ"ג דס"ל כהתוס' וגם ברש"י ותוס' נדה י"ח מוכח דלא ס"ל כן שהרי הרמב"ן חולק עליהם באמת מה"ט וע' תשו' נו"ב מ"ת יו"ד סי' קכ"א שהאריך בהא דסי' ק"ז ס"א בהג"ה דיש להתיר הכלים שי"ל חזה"ת מד' ריטב"א קידושין ע"ט ומל"מ פכ"ה מטו"מ הנ"ל והוכיח ג"כ דרש"י ותוס' לא ס"ל כן וגם הרי הש"ך שם פסק דדוקא אחר מעל"ע יש להקל ובדרבנן גם הריטב"א מודה ועוד דהתם ל"ה תרתי דסתרי דאפשר דבהכלי לא נבלע אחר שנתמעט משיעור ס' וספק זה על הכלי עצמה ואינו סותר לחזקת המאכל ע"ש באורך והמעיין בתשו' מהרי"ל סי' קנ"ב שרמז אליו הש"ך סי' ק"ז (ומצוין בטעות לסי' קס"ב) ימצא שרמז לכל הנ"ל וז"ל ק' כיון דטכ"ע מה"ת הרי יהבא מחבת טעם בתבשיל ונ"ל דלא התיר אלא אחר שנפגמה דהוי סד"ר דנט"ל ולהכי סמך אחזקה לכתחלה וכה"ג בפ"ק דפסחים ספק וספק הוא כדר"א כו' דבאיד"ר סמכי' אחזקת חבר. ועוי"ל דהבצים הוי כמו א"א שלא נאסרו מקצתן או שנשתיירו מקצתן. במחבת או ע"י עירוי נגעו בהדדי ואע"ג דבתר חזקה אזלי' גם בא"י להיות אמת כגון ב' נזירים וב' שבילין מ"מ בבת א' אסרי' מדרבנן משום חוכא ואטלולא והכא בב"א הוי אבל המחבת י"ל חזקה דשמא לא נשתייר ולא נאסרה כלל אבל הבצים יש שא"ל חזקה ומכח זה אסרי' לכולהו ובנ"ד בב' חתיכות בשר וא' נולד בו ס"ט והב' נתבשלה עמו ומכירים אותה אין לדמות כלל לזה דכיון דחתיכה א' י"ב ס"ט חשוב בודאי וקא בלעה טעמא דאיסורא וודאי דמה"ט לא עבדינן ס"ס מביצת טרפה ובכל דוכתי חשוב ספק א' כודאי ועוד צ"ע אי מהני חזקה דהך חתיכה לאידך דכה"ג מחלק ר"א בפ' המדיר רישא מנה לי בידך סיפא לאבא בידך ואע"ג דבנגע חשבי' לחזקת גברא וכן במקוה ופרה י"ל דכל הני עיקרא אתי לבטל חזקת גברא אך חזינא דלא אזלי' בשום דוכתי אלא בתר מלתא דאתייליד בה ספיקא ול"א בתר חזקת טהרה והני דלעיל משום תר"ל עכת"ד שם ואם כי יש לדון בדבריו טובא מ"מ העתקתי דבריו יען כי אין הספר מצוי. ועתשו' מבי"ט ח"ב שאלות השניות סוס"י ק"ס ג"כ בזה ודבריו צע"ק דבסד"ר גם המאכל שרי וי"ל למעיין וקצרתי. ואולם סתירת ד' הט"ז הנ"ל מסי' קכ"ב י"ל דדוקא הכא דהוי תר"ל דהוי כודאי מחמיר משא"כ התם הרי גם גוף הכלי יש בו ספק וע' גו"ר כלל ס"ב ותבין וע' שפ"ד סי' פ"ו סקי"א מ"ש עד המנ"י אמאי לא נגרר הביצה אחר העוף כמ"ש הט"ז סי' א' ותי' דספק בשחיטה לאו ודאי הוא וזהו כמ"ש אבל לשי' רמב"ם גם תר"ל רק ספק ועמל"מ פ"י ממקואות ושעה"מ פ"ה מתרומות וש"ש ש"ג פ"א ופ"ב בזה ובפרט גבי שוחט דאיכא ס"ס לכ"ע לא הוי ודאי וע' בח"ד בליקוטיו שדחה מה"ט ראיית הט"ז ממקוה. וע' בש"ש ש"ג פי"ח שתי' קו' שפ"ד סי' פ"ו הנ"ל בפשיטות. וע"ע באו"ה כלל כ"ז דין י"א שהביא ג"כ דין הכלי' שהובא בסי' ק"ז וסיים דה"ה בנשפך במבשא"מ וספק אם הי' ס' מוקמי' הקדרה בחזה"ת ע"ש וצ"ע מהנ"ל וע' תוי"ק רסי' צ"ח: