דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
פתיחה להלכות שחיטה
א
תניא וזבחת כאשר צויתיך וכו' ובחולין כ"ז וכמ"ד פליגי תנאי אי גם בעוף חיוב שחיטה מה"ח ורוב פוסקים פסקו כמ"ד יש שחיטה לעוף מה"ת ובכ"מ פ"א מה"ש מוכח דאינו, משום ספק פלוגתא וסד"א לחומרא רק משום דהלכה כרבי מחבירו וע"ש בר"מ ה"ב דאין שום חילוק בין בהמה לעוף רק דבעוף כשר דיעבד בסימן א' ומה"ט אין חילוק בברכה. ועתו"ס חולין כ"ח ע"א ד"ה רבי ותוס' נזיר נ"ט ע"ב ואולם בשו"ת בש"ר המיוחסות להרא"ש סי' ק"ז הביא בשם ר' ישעי' שפסק דאין שחיטה לעוף מה"ת וכהא דקידושין ע"א ע"א אבל כל רבותינו פסקו דיש שחיטה לעוף ואין להקל נגדם. ולענד"נ להביא ראי' מכריתות דף נ"א ע"ב יצא דם דגים ודם חגבים שכולן היתר מאי כולו היתר אילימא דחלבו מותר הרי חיה דחלבה מותר ודמה אסור ואלא משום דלית בהו איסור גיד הנשה והרי עוף דלית ביה איסור גיד הנשה ודמו אסור אלא מאי כולו היתר דלא בעי שחיטה וכו' ומוכח דעוף טעון שחיטה. מה"ת ע"ש ודו"ק. וברא"ש יומא פ' יה"כ סי' י"ד הביא בשם מהר"ם בדין חולה שיב"ס אם שוחטים בשבת עבורו והביא ראי' מדשוחטי' ביו"ט דאיכא עול"ת ונבלה ליכא רק לאו או נאמר לנכרי לנחור עופות דליכא אלא איסור דרבנן דאשל"ע מה"ח וכו' ע"ש. מזה נראה דס"ל ג"כ כמ"ד אשל"ע, אבל בהגמ"ר פכ"א משבת ותשו' הרא"ש כלל כ"ו סי' ה' מבואר דכוונתו רק להך מ"ד דס"ל כן. וכה"ג צריך לפרש ד' הרמב"ם פ"ב מממרים ה"ט שכ' דבשר חי' בחלב מה"ת והוא נגד מ"ש בעצמו פ"ט מהל' מ"א כמבואר בפוסקים וצ"ל דכוונתו להך מ"ד כמ"ש הכ"מ ולח"מ שם וכ"ה ברשד"ם חאו"ח סי' ב' וע' כה"ג במג"א סי' ת"ד סק"ה ומחה"ש שם ובט"ז סי' שס"א סוסק"ב ובש"ך חו"מ סי' ל"ט סק"ב ע"ד הרא"ש וע' בשו"ת שא"י סי' י"ז בכוונת ד' הסמ"ג ומרדכי ובזה י"ל ד' התוס' זבחים ט"ז ע"א וסמ"ג עשין נ"ב ואכמ"ל, וכה ראיתי בעיטור ה"ש שהביא מירושלמי מ"ד ישל"ע דכתי' וישטחו להם שטוח וישחטו וצ"ע שלא הביא מש"ס דילי יומא ע"ה ע"ב דפליגי בזה תנאי ור"ל דריש לה בענין אחר ונראה דאזיל לשיטתי' בנזיר כ"ט דס"ל אשל"ע. ויל"ע בחולין ק"כ ע"א דפריך נבלה נמי אשתראי מליקת עוף לגבוה כו' והא התם קאי לר"ל דס"ל אשל"ע וע' בלב"א שם שנדחק בזה וע' בנח"א שבס' האשכול הל' טומאת כהנים סי' נ"ד בכם ש"ב שהעלה דלמסקנת ש"ס דנזיר גם ר"ל מודה דישל"ע וע' מהרש"א חולין כ"ח. והוא העלה לפמ"ש תוס' חולין כ"א וראי' שם דמליקה אינו מטהר מידי נבלה ע"ש בזה. וע' בלב"א חולין כ"ז שתמה בהא דוישטחו דהא השליו בא מן הים וא"ל שחיטה והביא בשם מעשי השם דהשליו ל"ה מן הים רק הרוח הביא מן הים. ולדינא כיון דהפוסקים רובם ככולם פסקו דישל"ע אין שום צד להקל עפ"י דעת ר"י הנ"ל. וע' בא"ז הל' שחיטה סי' ש"ע שכתב דשחיטה בעוף אינו מפורש בתורה רק דאתיא מדרשא ע"ש ויש נ"מ בזה כנודע וע' חולין ד' ע"א דגם כותים אחזיקו בשחיטה דעוף ועמש"ל סי' י"ח בזה וע' ירושלמי סופ"ד דנזיר כמ"ד אין שחיטת העוף מחוורת מד"ת וישטחו להם שטוח שחוט ומוכח דאסמכתא בעלמא הוא:
ב
והנה בחולין כ' ע"א תני רמב"י אין עיקור סימנים בעוף ופליגי רבא ב"ק ור"י אי גם בשחיטה ס"ל כן וברש"י שם ד"ה ההוא וכו' סיים וז"ל וכיון דלא איפסק הלכתא קיי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר עכ"ל וכ"ה בא"ז הל' שחיטה סי' שע"ט ומצאתי בכה"ג שהעתיק דברי רמב"י דאין עיקור סימנים בעוף וכתב עלה דברי ר"א ברי' דרבא דלא אמרן אלא למ"ד אשל"ע ודברי ר"א דאפכא מסתברא דלמ"ד ישל"ע לא גמירי בעוף ומוכח דס"ל דהכי הלכתא. והנה התוס' לעיל ט' ע"א ד"ה כולהו העלו דלשי' רש"י עיקור היינו בשחט בסכין פגום וע' תה"א בית ב' ש"א שהקשה ג"כ ע"ד רש"י דס"ל עיקור פסוקת הגרגרת כקושי' תוס' לעיל ט' ובבדה"ב תי' דדוקא נעקרו סימנים מעצמן טרפה גם למ"ד אשל"ע אבל מכחו זהו שחיטתו וללישנא דס"ל דגם למ"ד ישל"ע אין עיקור סי' בעוף מסתבר לפרש דהיינו דוקא בנדלדלו ברובן לא מיפסל וליתא וכמ"ש בחי' חולין עכתו"ד שם. ומבואר דעכ"פ לשי' רש"י הוי כן. וע' ריטב"א חולין כ' דלרש"י הכל בכלל עיקור בין נעקרו סי' בין פסוקת הגרגרת. וראיתי במג"ש לחולין שהעלה דגם רש"י מודה דעיקור טרפה וכל פלוגתת רמב"י ורב"ק היא רק לטהרה מידי נבלה וגם כ' דרש"י מודה דבפסה"ג גם רמב"י מודה דגם בעוף טרפה דהא משנה ערוכה פא"ט דפסה"ג טרפ' בעוף ודברי רמב"י לשי' רש"י הוא רק בשמיטת סימן ע"ש. והנה מהא דפא"ט כבר קדמו הר"ן פ"ק דחולין והוכיח כשי' בה"ג ולפמ"ש תוס' ורא"ש חולין ט' הנ"ל דכוונת רש"י הוא בשחט בסכין פגומה א"כ לק"מ וגם לשי' מג"ש צ"ע דא"כ בהא דפריך ע"ד ריא"ש למעוטי מאי אילימא למעוטי עיקור סימנים והתני רמב"י כו' הול"ל למעוטי פסה"ג דפסול בשחיטה לכ"ע אבל בזה י"ל דכיון דטרפה נמי הוי לא אצטריך לאשמועינן וכמ"ש תוס' שם ד"ה אילימא. וע' ריטב"א חולין שם שכ' דלרש"י ג"כ אין עיקור טרפ' רק דשחיטה אינה מועלת וכדעת בה"ג וצ"ע ולשי' תוס' ורא"ש בדעת רש"י גם בסכין פגום בעוף הוי רק ספיקא דפלוגתא ועכ"פ שמיטת סי' בעוף הוי ספיקא דפלוגתא לשי' בה"ג ורש"י וא"ז וא"כ היכא דאיכא עוד ספק יש לצרף ס' פלוגתא הנ"ל ועפמ"ג סוס"י נ"ח בזה. ואולם ברי"ף וברא"ש מבואר דהלכה כרבינא וכ"ה בעיטור דף י"א שהביא ד' רש"י בשם י"א וכתב עלה דמסתברא דהלכה כרמב"י וכרבינא דבשחיטה יש עיקור כיון דרבינא הוא בתרא וכ"ה באשכול סי' ט'. וביאר דרב אשי דקאמר איפכא מסתברא לא משום דס"ל כרמב"י גם בשחיטה אלא דיחוי בעלמא קאמר ע"ש וגם דעת רמב"ם פ"ג מה"ש הי"ד מבואר כן וע' בלח"מ שם ב' טעמים בזה וכפי המבואר ברי"ף פשוט שדעת רמב"ם כהרי"ף דהלכה כרבינא וא"כ לשי' רוב הפוסקים לא הוי ספיקא דפלוגתא ומ"מ היכא דהספק רק במיעוט בתרא דלשי' רוב פוסקים כשר רק דהמנהג לחוש לדעת רש"י וכן כל כה"ג יש לצרף שי' בה"ג ורש"י וא"ז דהוי רק ספיקא ולצרף לס"ס ויתבאר אי"ה לקמן סי' כ"ד. וזהו הערה חדשה שלא דברו בה האחרונים. ודע דגם בדין שהי' בעוף לשי' ר"ת שבתוס' חולין ל' ורא"ש שם אין בעוף דין שהיי' מדאורייתא רק מדרבנן ותוס' חלקו עליו וגם בס' האשכול הל' שחיטה סי' י"ב כ' ולאו סברא מעליא למימר שהי' בעוף מדרבנן ולא שמענו לה מן קדמאי כו' וע' בא"ז הגדול ה"ש סי' שע"ח בזה וגם בבעה"מ רפ"ב דחולין דחה ד' ר"ת מתוספתא שהביאו גם התוס' וע' בתשו' מהרי"א חיו"ד סי' שע"ח מ"ש ליישב הא דאצטריך קרא לעיל כ"ז דלא נימא דגם בהמה בסי' א' ולשי' ר"ת א"כ שהיי' דהוי הלמ"מ היכי משכח"ל ע"ש מ"ש בזה וע' שפ"ד סי' ב' סק"ד מ"ש בשם הב"ח בזה ומ"ש עליו:
ג
כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה בע"פ כו' וע' מנחות כ"ט ג' דברים היו קשים למשה וכו' וי"א אף הל' שחיטה שנא' וזה אשר תעשה וגו' ופירש"י לא הי' מבין מהיכן הוא מוגרמת וי"ל דהא ג"ז הי' כבר אחר מ"ת ובפרט דבקדשים הרי נאמר ושחט וע' בב"ח ופמ"ג בפתיחה שרש ה'. ואולם קודם מ"ת לפמ"ש התוס' סנהדרין נ"ו ע"ב ד"ה אכל וכו' הותר נבלה לאדה"ר וד"ז נעלם מהל"א חולין צ"א אבל בתוס' חולין צ"א א' ד"ה כמאן כ' בתי' ב' דפרע להם ביה"ש היינו נחירה שנצטוו על הנחירה. וכבר תמה בזה מהר"ל מפראג בס' תפי"ש פי"ט וברא"י שם אבל בע"מ מח"ד ח"ג פכ"א הביא מפסיקתא מכל רמש אשר הוא חי לאפוקי נבלה והא דלא חשיב לה בז' מצות משום דמסתעף מהם ע"ש וא"כ בימי נח נצטוו על הנחירה והיא שחיטתן וכהא דחולין י"ז דלר"ע במדבר נחירתן זו הוא שחיטתן וע' כה"ג ביומא ס"ד גבי דחי' לצוק ובזבחים ע' גבי עריפה והא דכתי' בנבלה או מכור לנכרי גם אם נדחוק כמ"ש הח"ס יו"ד סי' י"ט דאינו לאכילה משום ב"מ הרי מהא דלגר כו' ואכלה מוכח ג"כ דמותר ליתן לו לאכילה וליכא משום לפ"ע ודוחק לאוקמי בדלא קאי בב' עברי דנהרא. ומצאתי בשו"ת בר"א חיו"ד סי' ל"א אות י"ב שנדחק דלהתוס' קאי רק אנבלה שע"י נחירה דלגבי ישראל הוי נבלה והביא כן בשם הר"א אב"ד שבאבודרהם דף ח' ע"ש וצ"ע דא"כ אסור למכור נבלה לב"נ משום לפ"ע וביו"ד סוס"י קי"ז וחו"מ סי' רכ"ח ל"מ כן ועוד בכ"ד. והנכון בזה כמ"מ בשו"ת ש"א להרב מזסלב סי' נ"ג דמשנתנה תורה נתחדשה הלכה ונאסר רק לישראל ולא לב"נ. ומה שהקשה שם דא"כ איך דייק בפסחים כ"ב מדפרט בנבלה היתר הנאה דבעלמא לא תאכלו איה"נ משמע והא איצטריך להתיר לב"נ. לענ"ד לק"מ דאי משום להתיר לב"נ לא הו"ל לשנות דין נבלה בסיני כלל וכל שלא נשנית בסיני לישראל נאמר ולא לב"נ כדאי' בסנהדרין נ"ט. והנה מה שנדחק הע"מ בהא דלא חשוב לה בז"מ י"ל בפשיט' דקו"ע לא חשיב וערש"י סנהדרין נ"ז ותוס' ע"ז ה' ומל"מ פ"י ממלכים ושו"ת רח"כ בסופו. אך יש לחקור לשי' הפסיקתא דדייק מאשר הוא חי לאפוקי נבלה א"כ כיון דקיי"ל דטרפה אינה חי' וכדאי' בחולין מ"ב זאת החי' אכול וכו' א"כ גם טרפה נאסר לב"נ. ויש לדון לפמ"ש הפמ"ג בפתיחה לא"ח הנהגת או"ה ח"ב אות מ"ג דכל ספיקא שריא לב"נ ולשי' יש"ש דהא דטרפה א"ח הוא רק רוב ולשי' פמ"ג יו"ד סי' ס"ב וכמה אחרונים דגבי ב"נ לא אזלי' בתר רובא י"ל דטרפה הותר להם מה"ט אבל יש לפקפק לפמ"ש הנו"ב מ"ת א"ע סי' מ"ב ובפרט דלשי' רשב"א הרי הא דטא"ח הוי וודאי ולשי' כמ"פ גם בב"נ אזלי' בתר רובא א"כ גם טרפה נאסר לב"נ קודם מ"ת. ומשנתנה תורה הותר לב"נ ונאסר לישראל, ובזה נראה ליישב מה שתמהו הפוסקים ע"ד רמב"ם שפסק בפ"ט מטו"מ דסד"א לחומרא הוא רק מדרבנן א"כ היכי יליף בחולין י"א דאזלי' בתר רובא מרישא של עולה ושאר מילי ונדחקו בכמה תירוצים ובפרט בהא דיליף משחיטה לשי' הסוברים דנקה"ו לא הוי ספק בשחיטה פשיטא דתיקשי לרמב"ם. ולפמ"ש ניחא עפ"מ דאנהיר לן בשו"ת ב"א חאו"ח סי' נ"ו דטעם ד' רמב"ם הוא משום דקודם מ"ת הי' הכל בחזקת היתר ומשנתנה תורה נאסר ולכן בכל ספק מוקמי' לה בחזקת היתר דמעיקרא כפי שהי' קודם מ"ת ע"ש. א"כ לא מיבעיא בחשש נקה"ו דהוי נבלה מחיים לשי' רמב"ם וע' בש"ך רסי' ל"ג א"כ לכ"ע אינה חי' כדאי' בזבחים ס"ט ונדה כ"ד וגם בשאר טרפות כיון דקיי"ל דטא"ח א"כ נאסרו לב"נ קודם מ"ת ומשנתנה תורה נתחדש היתר לב"נ א"כ בכל ספק מוקמי' לה בחז"א דמעיקרא ולכ"ע סד"א לחומרא בזה מה"ת. ודו"ק כי הוא הערה חדשה:
ד
בפלתי חידש דבמדבר שהותר להם בשר נחירה לא הוצרכו להל' שחיטה. וח"א העירני דלר"ע דחייש למיעוטא הרי הא דאכלי' בשרא ול"ק שמא במקום נקב שחט משום דלא אפשר כדאי' בחולין י"א ולר"ע דחייש למיעוטא מה"ת א"כ כיון שהותר נחירה שוב הי' אפשר בנחירה ולא הותר שחיטה כלל וליתא דגם בנחירה איכא חשש נקה"ו במקום נחירה ועוד דגם בשחיטה בחולין לחד תי' בתוס' חולין כ"ח ע"ב הי' אפשר בבדיקה ע"י קריעת העור ע"ש:
והנה הכת"א פ' אחרי הובא גם בברכ"י סי' י"ג אות ב' ובס' תו"א בשם גדול א' העלו דבמדבר שהותר בשר נחירה הי' שחיטת קדשים פסול בזר לפמ"ש תוס' יומא מ"ב וכמ"ד דהא דשחיטה כשרה בזר דלאו עבודה הוא דגם בחולין בעי שחיטה א"כ במדבר דבחולין א"צ שחיטה שוב בקדשים פסול בזר. והוכיח כן מהילקוט וע"ע בל"א חולין י"ז ובמלה"ר אות ע' בשם הגה"צ אבד"ק בארדיטשיב זצ"ל ג"כ בזה. ויש להעיר לפמ"ש הרשב"א קידושין כ"ג דהא דבעי בפ"ד דנדרים אי כהני שלוחי דרחמנא ולא פשיט מהא דקידושין דדייק מי איכא מידי דאיהו ל"מ עביד וכו' דהתם בשחיטה דכשרה בזר ואיהו מצי עביד ובקידושין מיירי בזריקה וקבלה דבעי כהונה ע"ש והנה ובס' דורש לציון דרוש ה' העלה דבפסח לכ"ע שלוחי דידן נינהו דהא יליף דין שליחות מקרא דושחטו אותו דשש"א כמותו וע' במקנה קידושין מ"א בזה וא"כ יש להקשות איך הקריבו פסח א' במדבר וסיפר בגנותם שלא הקריבו יותר ע' יבמות ע"ב ע"א ותוס' ד"ה משום וכו' הרי כיון דשחיטה הי' פסול בזר שוב ליכא דין שליחות כלל כיון דאיהו ל"מ עביד (וגם במצרים לא נצטוו על השחיטה בחולין אך די"ל דלא נצטוו אז על הכהונה משא"כ במדבר) ולפמ"ש התוס' ביומא י"ט ע"ב יש ליישב אך דהרשב"א לא ס"ל כהתוס' בזה ויש ליישב ולא באתי אלא להעיר:
ה
בפמ"ג שרש ב' האריך אי איכא בנבלה גם עשה דוזבחת והביא מרמב"ם וש"פ דהוי עשה אבל בתוס' שבועות כ"ד בשם ריצב"א שהקשה למ"ד לאו לאברים עומדת איך חל אמ"ה על עשה דשא"ז ובסופג"ה כגון שנטרפה עם יציאת רובה דאמ"ה וחלב וטרפם בהדדי קאתי והיכי חיילי על שא"ז דבמעי אמו קיימא והוכיחו מזה דהוי רק רשות. והנה גם מדברי מהר"ם ורא"ש יומא שהבאתי לעיל אות א' מבואר דבנבלה הוי רק לאו וס"ל כהריצב"א ויפלא בעיני על האחרוני' שלא הביאו מזה. ואולם לשי' רוב פוסקים דלא ס"ל כריצב"א נראה ליישב קו' התוס' לפמ"ש תוס' חולין צ' ע"א ד"ה אלמא בהא דחל גיד על אמ"ה משום דא"א לאיסור גיד להיות בע"א ובכה"ג אחע"א ע"ש א"כ ה"נ בזה. וכן מצאתי ברא"י חולין ק"ג שתי' כן. והנה נשאלתי מח"א מק' בורשטין דאכתי תיקשי בזר שאכל מליקה דחייב שתים איך חל זרות על עשה דשא"ז. והשבתי דמיגו דחל לאו דנבלה חל גם זרות וכמ"ש כה"ג התוס' בחולין ק"ג ע"ב ד"ה דאיסור דמיגו דאתי איסור טרפה וחייל אאיסור חלב חייל נמי איסור אבר וכו' [אך למ"ד שתים ולא ס"ל הך מיגו תיקשי כן וע' בלח"מ פ"ה ממ"א ה"ה וי"ל דלהך מ"ד ס"ל דהוי רק רשות כדעת ריצב"א] ובזה י"ל מה שיש להקשות לפמ"ש מהרש"א שם דהא דלא הקשו בפשי' היכא משכח"ל איסור טרפה שיחול על עשה דשא"ז ותי' דמשכח"ל בזביחה ע"ש. והנה הא דלא תי' דמשכח"ל בטרפה מן הבטן משום דמ"מ הא במעי אמו אין טרפות פוסל בו כמ"ש ביו"ד סי' י"ג וע' בשעה"מ פ"ג מיבום הט"ז שהקשה איך דייק בחולין י"א מרישא של עולה דאזלי' בת"ר הא י"ל דשא"ה דאיכא נמי חז"כ ממעי אמו. ותי' דמשכח"ל טרפות ע"י אמו ע"ש וזה ל"ש בנ"ד דמ"מ טרפות של עצמו לא חל במעי אמו ואיך חל אח"כ על שא"ז ועוד דעכ"פ תיקשי איך משכח"ל טרפות שאינו מן הבטן וע' זבחים ע' ומנחות ו' וכמ"ד ולזה תירץ מהרש"א דחל בשחיטה. אך לפ"ז תיקשי דא"כ הדרא קו' תוס' לדוכתא איך חל טרפה בהדי אמ"ה וחלב הא בטרפה משכח"ל בזבוחה וכיון דיש מציאות להאיסור שוב נימא דמחיים אאחע"א דל"ש בזה סברת תוס' חולין צ' הנ"ל אך לפמ"ש לק"מ דמגו דחל איסור אמ"ה חל נמי טרפה. אך יל"ע איך חל לאו דנבלה על עשה דשא"ז וע' חולין ל"ז ע"א ושם ע"ב דבזה ל"ש תי' מהרש"א ולשי' התוס' דהכא הרי ס"ל דגם בדאי אפשר בע"א אין אחע"א וצ"ל דנבלה הוי מוסיף דמטמא ועתוס' זבחים ע' ע"א ד"ה יבא ותוס' יבמות ל"ג ע"ב ד"ה אר"י ושעה"מ פי"ז מאי"ב ה"ח. וכ"ה בתוס' חולין ל"ב ע"א ד"ה ורמינהו דנבלה חל על טרפה וזהו דלא כנו"ב מ"ק חאו"ח סי' ל"ו שכ' דטומאה ל"ה מוסיף וע' נו"ב מ"ת יו"ד סי' י"ג והג"ה שם בזה ושו"ת כ"ס סי' כ"א אות ד'. והנה הנו"ב מ"ת יו"ד ק"כ העיר בכל ספק בשחיטה ברה"ר דיהא מותר דהא נבלה מטמא לחד מ"ד בחולין ט' א"כ הרי ס"ט ברה"ר טהור. ודחה דמ"מ האיסור במקומו אף שאינו מטמא ובאמת שכדבריו מבואר בתוס' ב"ק י"א ע"א ד"ה דאין וע' בש"ש ש"א פי"ב שביאר דבריהם ליישב קו' מהרמ"ש דכיון דהאיסור אינו בא ע"י הטומאה דגם בלא הטומאה מ"מ גוף האיסור לבעלה חל עליו לכן אינו תלוי בדין טומאה ע"ש. ואולם לפי דברינו דכל חלות לאו דנבלה על שא"ז הוא משום דמטמא א"כ גם האיסור יש לו דין טומאה א"כ שוב נימא דספק ברה"ר יהי' מותר ולא יחול לאו דנבלה ולא דמי לכתמים שכ' נו"ב שם דאף דחל ע"י טומאת בגד מ"מ גם ברה"ר טמא דהתם אוקמוה באתרי' כאיסור נדה של תורה דלא תליא בטומאה משא"כ בנ"ד. וא"ל דבכה"ג דהוי ס' ברה"ר יהי' אסור רק משום עשה דא"ז דז"א דא"כ תיקשי בהא דפריך בחולין י"א לר"מ דחייש למיעוטא היכי אכיל בשרא והא לפמ"ש בהגהת מל"מ פ"א מיו"ט דבאיסור עשה גם ר"מ מודה דל"ח למיעוט א"כ בזה דהוי רק ספיקא משכח"ל שישחוט בפני ג' דלא יחול הלאו ובפרט בהא דפריך פסח וקדשים מא"ל הרי העזרה הי' רה"ר כדאי' בפסחים י"ט א"כ נשאר רק עשה וגם ר"מ מודה. אך בזה י"ל לפמ"ש הרמב"ן וריטב"א חולין ב' דבקדשים דבעי שימור גם ס"ט ברה"ר טמא. ואולם הרי התוס' שם לא ס"ל כן וגם מהש"ס דפסחים י"ט ושם כ' וסוטה כ"ט ושבת ט"ו ע"ב וחולין ט' ע"ב ומשנה פ"ד דטהרות מ"ב ומ"ה ור"מ שם ותוספתא פ"ה דטהרות מוכח להיפוך דגם תרומה בעי שימור וצע"ג. וגם להרמב"ן לא הונח הא דפריך ור"מ היכי אכיל בישרא ובפרט הא דמשני דהיכי דלא אפשר שאני והא אפשר שישחוט ברה"ר וא"ל דאכתי איכא חשש נקה"ו משנולד דחל הלאו בהדי העשה ביחד דלא תליא בדין טומאה וגם בספק אסור בכה"ג. דז"א חדא דמ"מ במעי אמו לא חל איסור נבלה משא"כ עשה דא"ז חל במעי אמו כמ"ש התוס' שם ועוד דמשכח"ל בשהה יב"ח דבכה"ג נתברר שלא הי' נבלה משנולד ואח"כ אין איסור נבלה חל כלל ואף דגם היכא דאין אחע"א מ"מ איסורא איכא לקברו בין רשעים גמורים כדאי' ביבמות ל"ב אבל הרי עכ"פ לא חמיר מאיסור עשה דלא חייש ר"מ למיעוטא ועוד דדלמא ס"ל לר"מ כר"ש ביבמות שם דפליג על ר"י בהא ע"ש. ואמנם לפמש"ל מהתוס' חולין צ' דהיכא דא"א בע"א אחע"א אך דבנבלה דמטמא בלא"ה ניחא א"כ שוב אין איסור נבלה תלוי בהטומאה שיהא ניתר עי"ז בספק ברה"ר דהא גם אם לא הי' מטמא הי' חל האיסור שפיר כיון דאי אפשר בענין אחר. וא"ש:
ו
ויש לדון עוד לפמ"ש התוס' זבחים ס"ט ע"ב ד"ה רי"א בהא דאר"י מלק ונמצאת טרפה מטמא והקשו שם דנבלה לא תטמא דלא חל אאיסור קדשים וכהא דחולין ק' יצא זה שאין וכו' ותי' דבמינו משום ב"ת נבלה. ובצ"ק נתקשה בהבנת תירוצם דהא מ"מ אאחע"א ואולם בשעה"מ פי"ז מאי"ב ביאר דטומאה חל שפיר דבזה ל"ש דין אין איסור חל על איסור דעוף טמא הרי אינו מטמא ע"ש ותבין. אך שתמה על קו' תוס' דהא בלא"ה י"ל דנבלה הוי מוסיף דנאסר לגבוה כדאי' בכריתות י"ד גבי נותר והניח בצ"ע. ולענ"ד כוונת תוס' עפמ"ש הר"מ בפיהמ"ש לכריתות בנקודה הנפלאה דאיה"נ ל"ה מוסיף משום דמסתעף רק מאיסור אכילה ע"ש. א"כ הרי איסור נבלה לקודש הוא רק משום דבני' ממשקה ישראל ע' מנחות ו' ע"א ותוס' ד"ה כתיב א"כ כל איסורו לקדש מסתעף ע"י איסורו להדיוט א"כ איך יחול איסור נבלה על איסור מוקדשין דאסור ג"כ להדיוט עי"מ שמוסיף לגבוה כיון דכל איסורו לגבוה ג"כ רק ע"י איסורו להדיוט אבל בכריתות י"ד גבי איסור נותר שפיר הוי מוסיף. ושוב מצאתי במהרש"א חולין צ' בתוס' ד"ה קדשים שנתכוין לסברא זו ובס' לב ארי' שם תמה ולענ"ד כוונתו כמ"ש וע' בשעה"מ פ"ח ממ"א [ואף דהתוס' ביבמות לא ס"ל כן מ"מ י"ל כן בדעת תוס' זבחים וכמ"ש מהרש"א פסחים כ"ז דדבר המצוי שדברי התוס' סותרים זא"ז] ובזה י"ל דלפי תי' התוס' דלגבי טומאה ל"ש דין אין איסור חל על איסור שוב חל גם האיסור דהוי שפיר מוסיף. ועפ"ז יש ליישב דעת הל' א"י שפסק דנשים לא ישחטו והקשו התוס' מהא דזבחים ל"א דמוכח דבקדשים שוחטות לכתחלה ולפמ"ש י"ל דוודאי בנשים הוי רק ספיקא דעילוף וכדומה והוי רק חשש רחוק אלא דהוי כעין ספק בשחיטה אבל בקדשים הרי לא יחול איסור נבלה על מוקדשים ורק משום דמטמא הוי מוסיף א"כ כל איסור נבלה תלוי בטומאה א"כ שוב בספק ברה"ר מהראוי להקל גם בספק איסור נבלה כיון דמסתעף רק ע"י טומאה וכמש"ל א"כ בעזרה דהוי רה"ר שפיר נשים שוחטות. אך לפ"ז הדק"ל מאי פריך בחולין לר"מ פסח וקדשים מא"ל הרי בקדשים דתליא בטומאה שוב ס"ט ברה"ר טהור ובזה א"א לתרץ כמש"ל באות הקודם דהיכי דא"א בע"א שפיר חל נבלה אמוקדשים דז"א דהא שפיר משכח"ל בחולין דחל גם בלאו הא דטומאה לשי' ריצב"א דליכא עשה דא"ז ומה פריך. אך י"ל דלאחר זריקה שיהי' ניתר הבשר לאכילה ואזדא לי' איסור מוקדשי' שוב יחול איסור נבלה גם אם אינו מטמא ומתלי תלי וקאי ופריך שפיר. ובזה א"ש הא דלא פריך איך מקריבים האימורים לגבוה אליבא דר"מ ולפמ"ש א"ש [ולשי' תוס' חולין דהוי רק מדרבנן בלא"ה ניחא] ועוי"ל דנהי דבקדשים אין איסור נבלה חל רק ע"י דמטמא כיון דבחולין עכ"פ אין איסור נבלה תלוי בדין טומאה שוב גם בקדשים הוי כאיסור בעלמא וגם ספק ברה"ר אסור ובפרט לשי' התוס' יבמות דגם בנבלה הוי מוסיף לגבוה פשיט' דלק"מ. גם י"ל כמ"ש באות הקדום דניהי דאאחע"א ע"א מ"מ איסורא איכא לקברו בין ר"ג. גם יש לדון דנהי דאיסור נבלה מסתעף ע"י חלות הטומאה מ"מ גוף האיסור נקרא איסור ולא טומאה ואין לו דין טומאה ול"ד להא דספק סוטה שיהי' ספק ברה"ר מותר. גם י"ל דנהי דל"ה נבלה מ"מ טריפה מיהו הוי עכ"פ ובפרט לשי' ר"ת שיובא להלן אות כ"ה דנקה"ו במיעוטו הוי רק טרפה א"כ פריך שפיר היכי אכיל בישרא דניחוש לנקב במיעוטו:
ז
ובעיקר הערת הנו"ב בהא דספק בשחיטה מהא דס"ט ברה"ר הנה לפמ"ש התוס' בנדה ב' ע"א דהא דס"ט ברה"ר טהור היינו רק בספק נגע בטומאה אבל אם הספק בראי' גם ברה"ר טמא וע' בחי' הר"ן לנדה שם שכ' וז"ל דכיון דמסוטה גמרי' דוקא דומיא דסוטה שהספק נולד באשה שמקבלת הטומאה אבל באיש שהוא המטמא א"ב ספק כלל שאם בא עלי' ודאי שטמאה אבל הכא שנולד הספק באשה שנותנת הטומאה לא הוי דומיא דסוטה ומוקמי' לה אחזקת טהרה ע"ש. א"כ בנ"ד שהספק על הנבלה המטמא גם ברה"ר ספיקו טמא אבל ברשב"א נדה ה' בשם רמב"ן נראה דס"ל דהיכא דיש ג' מבלעדי האשה גם בכה"ג ס"ט ברה"ר טהור ועי' בתוס' נדה י"ז שהעירו מהא דדם תבוסה ספק מחיים ספק לאח"ש דברה"ר טהור וע' בר"ש פ"ג דאהלות מ"ה בזה וע' בשו"ת ח"צ סי' ג' ונו"ב מ"ק חא"ע סי' ל"ג בזה. וי"ל דתליא בפלוגתא שבתוספתא פ"ו דטהרות הובא בר"ש שם פ"ב מי"א אי ילפי' מסוטה ופסח או משום דנשאלין ליחיד ולא לרבים אך לפ"ז צ"ע ד' רמב"ם פ"ב מטו"מ הי"ד ממ"ש בעצמו פט"ז מאה"ט ה"א וע"ש בראב"ד ובע"כ דלא תליא בהכי וצ"ע:
ח
אך בעיקר ד' מהרש"א שבועות הנ"ל דהא דטרפה חל על שא"ז היינו לאחר שחיטה א"כ מחיים לא חל לאו דטרפה אעשה דשא"ז ונהי דמ"מ איסורא איכא מ"מ לא חמיר מעשה א"כ לפמ"ש הה"מ פ"ב ממ"א דהא דכל היוצא מטמא טמא היינו רק באיסור לאו משא"כ באיסור עשה ומה"ט חלב אדם מותר וע' ביו"ד סי' ע"ט וסי' פ"א בזה א"כ תיקשי אמאי חלב טרפה אסור הרי מחיים לא חל כלל לאו דטרפה ולא יהי' חלב טרפה אסור רק בטרפה מן הבטן דחל מיגו דחל איסור אמ"ה וכמש"ל וע' נו"ב מ"ת או"ח סי' קכ"א דאף דטרפה חל על חלב בציר"י מ"מ לא חל על איסור אחר רק בחלב עצמו למ"ד אין איסור חל על איסור וא"כ ה"נ בנ"ד ואף דמבואר בתוס' יבמות ל"ג ע"ב סוד"ה אר"י דטרפה הוי חמור מאמ"ה דאמ"ה יש לו היתר בשחיטה משא"כ טרפה אבל הרי קיי"ל דאאחע"א גם בחמור על קל זולת בכולל ומוסיף ולשי' רמב"ם דסובר עשה דוזבחת ודלא כריצב"א וס"ל דבעשה לא אמרי' כל היוצא טמא א"כ תיקשי דין חלב טרפה הנ"ל. ואולי י"ל דנהי דמצוה לשחוט כשירצה לאכול מ"מ בחיי' אינו חל על הבהמה לשי' רמב"ם ושפיר חל איסור טרפה מחיים אך מהש"ס בכורות ו' דדייק מקראי דחלב שרי ולחד לישנא הוי ס"ד דאסור משום אמ"ה וכ"ה בחולין ס"ט וע' פלתי סי' פ"א סק"ז שביאר דהוי ס"ד לאסור מהא דהטמאים לרבות צירן ורוטבן ע"ש. וק' לשי' תוס' חולין ק"ב ע"ב דבהמה בחיי' גם לבשר אינה עומדת ודלא כרש"י שם א"כ מה"ת הוי ס"ד לאסור חלב הבא מן החי כיון דמחיים ליכא אמ"ה ולא במה"ח ובעכצ"ל דמ"מ איכא איסור שא"ז וע' תשו' נו"ב מ"ת חיו"ד סי' ל"ו בזה וא"כ מוכח דמחיים חל שא"ז. ואי נימא דרמב"ם ס"ל כרש"י דלבמה"ח גם בחיי' עומדת א"כ פשי' דאין איסור טרפה חל מחיים על איסור במה"ח ואמאי חלב טרפה אסורה. גם יש להקשות אי נימא דבחיי' לאו לאיברים ולא לבשר רק עשה דא"ז א"כ למ"ל קרא להתיר חלב הרי היוצא מעשה שרי. ויש לדון דלהס"ד דש"ס דבכורות הוי ס"ל דגם היוצא מאיסור עשה אסור רק לבתר דאשמועינן דחלב שרי ילפי' מינה דהיוצא מעשה שרי אך לפמ"ש המג"א סי' רט"ז דלא ילפי' מחידוש קשה. אבל נראה דאף דהיוצא מעשה שרי מ"מ הכא דאיכא לאו דטרפה רק דאינו חל על עשה דא"ז ומ"מ איסור איכא לקברו בין רשעים גמורים וכמש"ל בכה"ג חמור מעשה וכן עשה דוזבחת דבלא זביחה הוי לאו הבא מכלל עשה חמור מעשה וגם היוצא ממנו אסור. וכה"ג כ' בתה"ד סי' קכ"ה דגם לשי' מהר"ם דאיסור עשה ספינן לקטן בידים (עמג"א. רסי' רס"ט) מ"מ בלאו הבא מכלל עשה לא ספינן וראי' מיבמות קי"ד דפריך למ"ד מצו ין להפרישו מהא דכהן קטן אוכל תרומה טמאה והא הוי רק לאו הבא מכלל [עשה] ובע"כ דחמיר טפי ע"ש וה"נ בזה [וד' תה"ד הנ"ל נעלמו מכמה אחרונים במחכ"ה] אבל באמת ז"א דגם בבשר אדם הוי לאו הבא מכ"ע ואפ"ה היוצא ממנו מותר. אבל מ"מ י"ל דהכא דאיכא גם לאו גמור חמור טפי ועתוס' חגיגה ה' ע"א ד"ה הא דעושק ש"ש הוי כל"ת וחמור מעשה אף דהוי נל"ע אבל ביומא פ"ה סוע"ב ושם פ"ו ע"א איכא פלוגתא אי נל"ע דמי לעשה או לל"ת ובמק"א הקשיתי בהא דאמר רבא זבחים ז' ע"ב עולה דורן היכי דמי אי דליכא תשובה זבח רשעים תועבה ואי דאיכא תשובה התניא עבר על מ"ע ושב לא זז עד שמוחלים לו וכו' והא ביומא ל"ו ורש"י זבחים ה' ע"ב ורמב"ם פ"ג ממעה"ק אי' דעולה מכפרת גם על נל"ע א"כ משכח"ל בלאו הנל"ע דתשובה לבד אינה מכפרת דדמי בזה לל"ת ועולה מכפרת ויש ליישב וקצרתי:
ט
ובגוף פלוגתא הפוסקים אי וזבחת הוי עשה יש להביא ראי' מש"ש דמנחות מ"ה ע"א וכל נבלה וטרפה וכו' לא יאכלו הכהנים וכו' סד"א הואיל ואשתרי מליקה כו' והקשה בדל"צ דרוש ח' מה ראי' ממליקה הא י"ל דהתם אתי עשה דאכילת קדשים ודחי לל"ת דנבלה וכדפריך כה"ג בזבחים צ"ז וכאן ל"ש תי' הש"ס דהתם דהוי ל"ת שבמקדש דהא כאן הוי לאו בעלמא ע"ש ומזה יש להוכיח דבנבלה איכא נמי עשה דוזבחת והוי עול"ת דגם אחר מיתה איכא העשה דא"ז וכמ"ש התוס' בחולין ל"ז, ושוב ראיתי בשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סוס"י ט' שהעיר קצת בזה וגם בהגהת דל"צ מבהמ"ח דרוש א' העיר בזה. אבל מלבד די"ל לפמ"ש התוס' שם ד"ה הואיל ע"ש ותבין. גם י"ל לפמ"ש התוס' חולין כ' ע"א ד"ה לא אמרו ורש"י שם כ"ח ע"א וגם מהש"ס דמנחות ו' ע"א ורש"י ד"ה מליקה מוכח כן דבמליקה איכא נמי איסור טרפה כיון דחותך מפרקת קודם שמגיע לסמנים ולמ"ד ישל"ע איכא תרתי נבלה וטרפה א"כ הרי מבואר בחולין מ"ב ע"א דלמ"ד טא"ח יליף לה מזאת החי' אכול ושאינה חי' לא תיכיל א"כ איכא בטרפה עול"ת דלאו הבא מכ"ע עשה ואין ע"ד לתו"ע. וד"ז נעלם מבהמ"ח בהגהת דל"צ הנ"ל אבל המהרמ"ש הנ"ל כ' ג"כ כדברי. ובזה י"ל קו' הרשב"א שם שהקשה מה נ"מ בהא דקמ"ל קרא דטא"ח ותי' דנ"מ לס"ט דמהני יב"ח והקשה בתשו' מהרי"א חיו"ד סי' פ"ט לשי' רמב"ם דסד"א לחומרא מדרבנן א"כ הדק"ל ולפמ"ש ניחא דקמ"ל דאיכא נמי עשה. וגם אי במליקה איכא רק משום נבלה הרי ממילא איכא בנבלה ג"כ הך עשה דזאת החי' אכול דנבלה וודאי אינה חי' והוי עול"ת. ובזה י"ל דרבינא ור' יוחנן במנחות שם לשי' אזלי דלפמ"ש התוס' חולין י"א ע"ב ד"ה ודלמא סובר רבינא טא"ח ובנדה כ"ד סובר ר"י ט"ח ולכן רבינא לשי' אמר שפיר דכהנים איצטריכא לי' סד"א מדאשתרי מליקה דליכא למימר דהתם משום דעדל"ת דהאיכא עול"ת, אבל ר"י לשי' דס"ל ט"ח ודריש לקרא דזאת החי' בענין אחר כדאי' בחולין מ"ב שם וליכא בנבלה רק ל"ת וליכא למילף ממליקה ולכן אמר אליהו עתיד לדרשה, והוא דהנה הרמב"ן רפא"ט הקשה בפלוגתא דטא"ח דהא אפשר לברורי ולבדוק אם חי' או לא ותי' דמ"ד ט"ח סובר דאי הוי מבדרי סממנים הויא חי' א"כ אליהו יברר זאת ויגיד אם הוא כן ואז נדע אם יש מקום לדרוש כן. וא"ש [והא דמשני בנזיר כ"ט לר"ל דאשל"ע אף דמ"מ טרפה הוי כבר כ' התוס' שם די"ל דמחזיר סי' לאחורי עורף אבל במנחות הכוונה דמליקה אשתרי בכל גווני גם באינו מחזיר וע' ישוי"ע יו"ד סי' כ"ז שלא הביא ד' התוס' הנ"ל. ובזה י"ל עוד קו' דל"צ הנ"ל דאפשר לקיים שניהם ולהחזיר סימנים לאחורי עורף וגם אם. יסבור דישל"ע כיון דאם מחזיר ליכא רק חד לאו ובאינו מחזיר איכא ב' לאוין ואפ"ה שרי בע"כ דאינו מטעם עדל"ת וע' בשו"ת צ"צ סי' ס"ט ופמ"ג בשעה"ת ובמנחות קאי למ"ד דאינו מחזיר והבן כי קצרתי] ועיין לקמן אות י"ח:
י
והנה הפמ"ג חקר אי גם בעוף איכא עשה דוזבחת ובשו"ת ז"י הקשה להסוברים דאיכא העשה גם בעוף איך יפרנסו ש"ס דנזיר כ"ט ע"ב דמשני דהא דחטאו הבא עה"ס אינו נאכל משום דאיכא ב' איסורים נבלה וחב"ע והרי משום נבלה גופי' איכא ב' איסורים לאו ועשה ולכאורה י"ל לפמ"ש הפמ"ג באו"ח סי' שד"מ וכמ"ד דגם להסוברים דסד"א לחומרא מה"ת היינו דוקא באיסור לאו אבל בעשה לכ"ע רק מדרבנן לחומרא ע"ש. א"כ משום עשה דשא"ז בספיקא שדי לכ"ע מה"ת וכיון דלדס"ד שם הוי בעי למימר דאיכא ב' איסורי תורה להכי נקט לאו דנבלה וחב"ע. אבל ז"א דגם איסור חב"ע הוי רק לאו הבא מכלל עשה כדאי' בקידושין נ"ז וע' בכ"מ פ"ב משחיטה וי"ל בזה מד' תה"ד שהבאתי לעיל אות ח' וקצרתי. אבל נראה דהא היכי דאתחזיק איסורא לכ"ע סד"א לחומרא מה"ת וא"כ כיון דהעוף הי'. מתחלה חולין ואח"כ היא מקדישתו א"כ בספק הוי בחזקת חולין ואסור להכניסו לעזרה וא"כ ה"ה לענין עשה דא"ז דחל מחיים וא"כ הדק"ל. ויש מקום לומר דלאו ועשה דנבילה הויין שניהם כאיסור א' וכמ"ש כה"ג השעה"מ פ"ב מהל' שחיטה לענין הכנסת ואכילת חב"ע ע"ש וע' מנחות ס"ג ע"ב מוטב שירבה במלאכה א' בהרקדה ואל ירבה במלאכות הרבה וברש"י שם מוכח דב' איסורים חלוקים חמור מעובר בלאו א' כמה פעמים וה"נ י"ל בלאו ועשה דחד איסורא קיל מן ב' איסורים שונים וגם בלא"ה י"ל כמ"ש בשו"ת רח"כ בסופו דא"כ בזכר ליכא שום איסור כיון דס"ל חבעל"ד. ואדרבא יש להביא ראי' מש"ס הנ"ל דאיכא עשה דא"ז גם בעוף דהנה בס' מנ"ע הקשה בהא דפריך לר"ל דס"ל כדי לחנכו הא קאכיל מליקה הרי ר"ל ס"ל דח"ש מותר מה"ת ויוכל לאכול פחות פחות מכשיעור והן אמת דבהא דחב"ע לק"מ דהא מבואר בירושלמי פ"ו דתרומות דבאיה"נ מודה ר"ל אבל בהא דפריך ממליקה קשה אבל אי נימא דאיכא עשה דא"ז ניחא דהא הפמ"ג חידש דאף בכ"ש אסור ופריך שפיר. ובזה מיושב ק' התוס' מדוע לא פריך מאיסור טרפה דהא בטרפה יכול לאכול פחות. מכשיעור כנ"ל ודו"ק. ואח"ז מצאתי בשו"ת כתב סופר יו"ד סי' י"ח שהעיר בזה:
יא
ואולם יש לדון בזה דנודע מחלוקת האחרונים אם במצות אכילת קדשים בעי דוקא כזית ודעת. דל"צ דבכ"ש מקיים העשה ועתוי"ש ליומא ל"ט וח"ס או"ח סי' מ"ט ומחה"ש סי' נ"ג סקכ"ו ותשו' מהרי"א חא"ח סי' קמ"ז. ואולם נראה דתליא במחלוקת הרא"מ ומל"מ פ"א מחו"מ ופ"ד משבועות דלהרא"מ סתם אכילה בכ"ש אבל לשי' מל"מ דסתם אכילה בכזית א"כ גם במ"ע דכתי' בה אכילה. דוקא בכזית וכבר כ' מל"מ שם דלשי' הרא"מ צ"ל דר"י ור"ל פליגי בזה דלר"ל וודאי סתם אכילה בכזית כדאי' ביומא ע"ד ושם פ"א ע"ש וע' בל"א חולין ק"ג ג"כ בזה וא"כ בנזיר שם דקאי לר"ל ולשי' אינו מקיים מ"ע דאכילת קדשים בפחות מכזית פריך שפיר דלא מקיים מצות חינוך כלל בכה"ג ואין ראי' מזה לשי' פמ"ג ומ"ש קצת אחרונים דכמו דח"ש אסור מה"ת כן ה"נ מקיים קצת מצוה בח"ש וע' מל"מ פ"א מחו"מ שם ושאג"א סי' ק' ק"א וברכ"י או"ח סי' תפ"ב ושו"ת מהרי"א א"ח סי' קל"ז ותוד"ר למהריט"א אות ח'. לענ"ד ד"ז תליא בפלוגתא דתנאי יומא ס"א רע"ב ורש"י ד"ה לר"מ וד"ה ולר"א דלר"מ עבודה שלא נגמרה ה"ז כמי שאינה כלל ולר"א ור"ש חשיבא כמקצת עבודה וה"נ בזה וע' סוכה נ"ג ע"ב פלגא דמצוה עביד וכו' וי"ל בזה וקצרתי כי אכ"מ [ועתוס' חולין ג' ע"ב ד"ה ואם שחט וכו' ומלה"ר אות ר' בהג"ה מבהמ"ח בענין זה אי בעוף איכא עשה דא"ז ע"ש]:
יב
ודרך פלפול יש להביא ראי' דליכא עשה דא"ז בהקדם מה שהקשה הח"ס או"ח סוס"י מ"ט בהא דמשני דס"ל לר"ל אשל"ע מה"ת וחבעל"ד איך יחטא הכהן באיסור דרבנן בשביל מצות חינוך של קטן המוטל על אביו דהא אין אומרים לאדם חטא כשי"ח. ולכאורה י"ל לשי' תוס' בנ"ד דבלא פשע אומרים חטא וה"נ לא פשע האב. אך מלבד דתיקשי לשי' הרשב"א שהובא בב"י א"ח סי' ש"ו דס"ל דאין חילוק וגם להתוס' דוקא כשזה עובר על איסור קל כדי שיזכה חבירו במצוה חמורה אבל הכא דשניהם מדרבנן מדוע יחטא הכהן עבורו. ולכאורה י"ל לפמ"ש הפמ"ג א"ח סי' תרכ"א דגם בשאר איסור אין שבות במקדש וזהו דלא כמהרש"א שבת מ"ב וצ"ק מנחות ה' וע' פיהמ"ש להר"מ שילהי עירובין משמע כמהרש"א אבל במרדכי שבועות הל' מקואות סי' תש"נ מפורש כהפמ"ג וכ"ה בתפ"ש על הרא"ש פ"ב דפסחים סי' ז' אות כ' ובמק"א הבאתי מזבחים ע"ט ע"א ומעילה י"א ע"א ורש"י ותמיד נ"ז ע"ב ורש"י ע"א וב"ב צ' וע' ריב"ש סי' קס"ג שב דגם בקדשים נהגו בדיקת הריאה אף דהוי רק מדרבנן ואשבמ"ק זהו רק בשבות דגזרו גזירה אבל היכא דהוי מחשש איסור יש שבמ"ק ע"ש וא"כ אי אשל"ע מה"ת הוי רק גזירה ואשבמ"ק וא"כ אין הכהן עושה איסור כלל ואף דדוקא לצורך י"ל דמשום מצות חינוך הוי לצורך עכ"פ. ואולם כבר העלה אהעו"ז עירובין ל"ה דהיכא דאיכא ב' שבותים גזרו גם במקדש ונ"ה בתשו' רע"א סי' קנ"ט א"כ ה"נ הרי עובר הכהן משום חב"ע ונבלה דרבנן. וא"כ הדק"ל:
יג
ובחידושי הבאתי סמוכין לשי' אהעו"ז ורמ"א הנ"ל מד' רמב"ם פ"ב משגגות שפסק דהשוחט ק"צ בשבת חייב חטאת וזורק הדם אבל קרבן יחיד לא יזרוק. וכבר תמהו המל"מ וצל"ח ביצה כ' מדוע חילק בין ציבור ליחיד וגם סותר למ"ש בעצמו בפט"ו מפהמ"ק בכבשי עצרת דלא יזרוק. ונראה דהנה באס"ז ופ"י שם הקשו אמאי לא יזרוק הא זריקה אסורה רק משום שבות ואין שבמ"ק. אבל י"ל לפמ"ש אהעו"ז הנ"ל דבב' שבותים יש שבמ"ק ובזריקה כ' תוס' נזיר כ"ח דהוי מתקן ובצל"ח פסחים ס"ד דהוי צובע מדרבנן ע"ש ולכן גזרו גם במקדש. אך לפי הנראה מהמלחמות פע"פ ובצל"ח פסחים פ' דהיכא דאין התיקון מיד ביומו לא הוי מתקן וע' תוס' שבת ק"ו כה"ג (ובזה ישבתי קו' תוס' שבת מ"ג בהא דטבל מוכן משום דעבר ותקנו מתוקן והקשו דיאסר משום מוקצה ולפמ"ש ניחא דכל איסור הפרשת תו"מ משום מתקן ואף דלשי' רמב"ם פכ"ג משבת איכא למי משום מקדיש ודמי למו"מ אבל לשי' רש"י שבת ל"ד ע"א הוא כמ"ש וע' תויה"ך יומא פ"ג ע"ב ואי נימא דאסור משום מוקצה ויאסר ביומו גם אחר הפרשה שוב ל"ה מתקן מיד וליכא איסור מתקן ושוב שרי להפריש ושוב ליכא מוקצה ודו"ק והבן זה) וא"כ בנטמא הבשר או בשבת דליכא תיקון היום ליכא איסור מתקן רק משום צובע ושוב אין שבמ"ק. ואולם באס"ז ופ"י שם העלו דהיכא דפשע ועבר במזיד ושחט באיסור גזרו גם שבמ"ק ע"ש וא"כ א"ש דהנה התוס' במנחות מ"ח הקשו דגם בשבת נאמר חטא כדי שיזכה לאכול חי ותי' דאין זה זכות. ויש להבין דהא קיי"ל בנ"ד דחזי לאומצא וע' מנחות צ"ט ופסחים ע"א ורש"י שם וי"ל עפמ"ש תוס' פסחים כ"ד ועמג"א סי' ש"ח סקנ"ו אבל כמ"פ לא ס"ל כן] ונראה דהא בקדשים בעי' למשחה כדרך שהמלכים אוכלים ובאומצא ל"ה למשחה וע' יומא י"ד דמעכב דיעבד וד"ז נעלם משו"ת כ"ס סוס"י י"ח והנה התוס' זבחים ע"ה כ' דדוקא חלק כהנים בעי למשחה ולא חלק בעלים. ובזה י"ל קו' מהרש"א ביצה שם אמאי לא קאמר דא"ב בשבת ומ"ש ליישבו כבר דחה הצל"ח שם ולפמ"ש א"ש דבשלמא בכבשי עצרת דנאכל רק לכהנים כמ"ש הר"מ פ"א מתו"מ הי"א וכ"מ שם ליכא זכות אבל בנו"נ דאיכא חלק בעלים שוב מותר לזרוק גם בשבת דאיכא זכות בשבת לאכול חי וערש"י פסחים נ"ט ע"א דגם באכילת בעלים איכא מ"ע וכ"ה בפי' הרא"ש לנדרים ד' ע"ב ד"ה קשריא ודלא כצל"ח ביצה י"ט. וא"ל דאין אומרים לאדם חטא כשי"ח דז"א דדוקא בפשע והביא א"ע לחיוב סקילה בעבירה זו אין לחבירו לחטוא להצילו אבל הכא מה שפשע ושחט באיסור כבר נעשה האיסור ועתה יוכל לעשות המצוה באכילת בשר מדוע לא יזכה ומה ענין הפשיעה לגבי המצוה ולכן גם אם שחטו בעלים באיסור ליכא נ"מ בשבת. וא"ש. ואולם לשי' רשב"א דגם בלא פשע אאל"ח רק היכא דעל ידו בא האיסור לחבירו א"כ גם בכה"ג אאל"ח. גם י"ל למאי דקאמר הש"ס שם דאאל"ח בחטאת כדי שתזכה בעולה ומכ"ש בשביל אחר. ומעתה לפ"ז מיושבים ד' רמב"ם דבכבשי עצרת שהיא שלמי ציבור ליכא תיקון היום ונשאר רק איסור צובע וא"ש במ"ק להכי זורק הדם אבל ביחיד דאיכא נמי משום מתקן בחלק בעלים דיוכל לאכול חי ואיכא ב' שבותים גזרו גם בשוגג ואל"ח כשי"ח ולכן לא יזרוק וא"ש ודו"ק. אך דיל"ע בזה לשי' רמב"ם גופי' פ"ו ממ"א דבשר חי באומצא אסור מדרבנן עכ"פ כמ"מ הה"מ שם וע' בכ"מ שם א"כ נהי דבחלק כהנים י"ל דל"ג עשבמ"ק ויוכלו לאכלו מ"מ בחלק בעלים אסור. וגם לפמ"ש הר"ן פ"ק דחולין בסוגי' דהשוחט בשבת בשם הרא"ה דבכלל על קרבנך תקריב מלח גם חלק כהנים א"כ נהי דליכא משום עיבוד רק בחלב והקרב לגבוה ע' מל"מ ושעה"מ פי"א משבת וע' רשב"א מנחות כ"א. מ"מ י"ל דכיון דצריך מליחה מה"ת הוי מתקן מדאורייתא וכמ"ש ברא"ש שבת ק"ג ומאירי שם כ"ט ומרדכי פ"ג דסוכה דמתקן במעשה אסור מה"ת וכ"מ ברשב"א הנ"ל וע' ירושלמי פ"ב דשבת הנ"ל וק"ע שם ועצל"ח ביצה י"ח אבל בתוס' יומא ל"ה ע"א כ' דהוי רק מדרבנן וגם לשי' ש"פ הנ"ל י"ל לפמ"ש הר"ן פ"ג דסוכה דאם אין אגד מעכב אף דמצוה לאגוד ליכא משום מתקן ולפמ"ש הר"מ פ"ה מאי"מ דדיעבד כשר בלי מליחה וגם סגי בגרגיר א' מלח וע"ש במל"מ א"כ א"ש. ובזה יש לדון גם בד' רשב"א מנחות ומל"מ ושעה"מ פי"א משבת הנ"ל. וע"פ ד' הר"ן בחולין הנ"ל י"ל קו' מהרש"א ביצה שהבאתי לעיל וי"ל עפ"י דברינו הנ"ל וע' משה"ב בית ג' ש"ג שהוכיח מת"כ פ' ויקרא דא"צ מליחה רק הקרב למזבח וכ"ה ברא"ש פ"ב דפסחים סי' כ"ג וכ"נ דעת תוס' מנחות הנ"ל אבל דעת רש"י נדרים י"ח ע"ב כהרא"ה ע"ש. ובחי' פלפלתי הרבה בסוגיא הנ"ל ואכ"מ. ועיין סה"מ להר"מ מ"ע פ"ט שכ' דדוקא בחטאת ואשם איכא מ"ע באכילתן ולא בקדשים קלים ותרומה וצל"ע מפסחים ע"ב ע"ב ושם ע"ג ע"א דאכילת תרומה מצוה וקרוי' עבודה ועיין מ"ק כ"ח ע"א תרומה קאכילנא ולאו קודש איקרי וכו':
יד
ונחזור לעניינו דלשי' אהעו"ז הנ"ל תיקשי בנזיר כ"ט הנ"ל איך יעבור הכהן בב' איסורי דרבנן בשביל שיזכה זה בחינוך הקטן אך דיש לדון בזה דנודע שי' רש"י כריתות כ"ו דבמליקה ל"ש חב"ע [וכ"ה בירושלמי דנזיר שם ובמאירי שם וע"ע ברש"י כריתות ז' ע"ב דסותר א"ע וערש"י חמורה כ"ג ומהריט"א פ"ג דבכורות] וכבר תמהו דהוא נגד ש"ס דנזיר הנ"ל ובשעה"מ פ"ב משחיטה תי' דברייתא דריב"י דתני דבחטאת עה"ס איכא ב' איסורים אתי' כר"מ דלא יליף מוזבחת רק משחוט בשלי ושלך ולדידי' גם במליקה אסור אבל לדידן דילפי' איסור חב"ע מוזבחת ע' קדושין נ"ז דוקא בראוי לאכילה ולא במליקה. אבל אכתי קשה מה פריך על ר"ל דלמא ס"ל דילפי' מוזבחת ול"ש במליקה חב"ע. ותי' דפריך מהכנסה לעזרה ע"ש. ועפ"ז י"ל קו' תוס' פסחים כ"ב לשי' רש"י דסובר דגם למ"ד חבלע"ד מ"מ אסור באכילה א"כ מה משני לר"ל דס"ל חבל"ד דהא אכתי אסור באכילה. ולפמ"ש לק"מ דרש"י לשי' אזיל דבמליקה ל"ש חב"ע וכל הקו' רק מהכנסה ומשני שפיר דחבעל"ד. ובזה י"ל קו' הפלתי סי' ק"י סק"ד שהקשה דמה פריך הגמ' לר"ל דאמר דהא דמדיר את בנו בנזיר כדי לחנכו במצות הא קאכיל נבלה דמליקה והקשה הא הי' יכול לבטלו ברוב להסוברים דהא דא"מ לכתחלה הוא מדרבנן ע"ש. והנה בהא דפריך משום נבלה י"ל דהא בפ"ג דעוקצין נבלת עוף טהור בחשב לאוכלין מטמא טו"א ובשוקים דעומד לאכילת עכו"ם א"צ מחשבה והכשר וע' בכורות י' ורש"י ותוס' דהיכי דלגבי ישראל רק חד דיחוי דהיינו איסור א' ועומד לעכו"ם א"צ מחשבה אבל נבלת טמאה דבישראל ב' דיחוים ולא קיומא לעכו"ם צריך מחשבה ובפסחים י"ד ע"א דאף דאין אוכל מטמא אוכל היינו מה"ת אבל מדרבנן מטמא וע' נו"ב מ"ת יו"ד סי' מ"ה דבנבלה מט"א מה"ת אבל מיירי בנבלת בהמה ע"ש ובמנחות ק"ב דלר"ל חבה"ק מכשיר מדרבנן עכ"פ וא"כ אי נימא דשרי לבטל הנמלק שוב מותר באכילה לכהן זה והו"ל אוכל דעומד לאכילה ע"י ביטול ברוב ומטמא טו"א במגע ושוב א"א לבטלו דיטמא שאר העופות במגעו כיון דאוכל מט"א מדרבנן וא"צ הכשר דחבה"ק מכשיר ואף דביטול ברוב מהני גם בלא מגע מ"מ ודאי דאם לא יערב היטב יהי' ניכר ובע"כ דיבטל בתערובות גמור. וכבר כ' התוס' בכורות כ"ב ע"ב ד"ה ובלבד דבדבר המטמא ל"ש ביטול דמטמא הכל [וכ"ה בר"ש פ"ה דטהרות מ"ו בשם תוספתא וע"ש פ"ב דידים מ"ז ורע"ב שם וכ"מ בירושלמי פ"ה דתרומות ה"ג ופ"מ שם וע' פ"ב דמכשירים מ"ג ור"מ ורא"ש ותויו"ט ותו"ח שם וע' בפי' הראב"ד על הת"כ פ' אמור פ"ד להיפוך וי"ל וקצרתי] ואף די"ל ג"כ להיפוך דהא אי נימא דא"א לבטלו שוב לא קיימא לאכילה ואינו מטמא ושוב יוכל לבטל ברוב ואף דבכה"ג דהיתר כרוך באיסור ואיסור בהיתר אזלי' לחומרא וכמ"ש בתוס' פסחים כ"ו וכ"ד אבל כבר כ' האחרונים דבדרבנן אזלי' להקל בכה"ג אך דמ"מ גם אי נימא דא"א לבטל ברוב הרי לפ"ז שוב עומד לאכילת עכו"ם כיון דחבעל"ד ומותר בהנאה עכ"פ וכיון דחזי לעכו"ם ולגבי ישראל רק חד דיחוי משום איסור נבלה לבד הו"ל אוכל ומט"א ושוב א"א לבטל ברוב ופריך שפיר אך דמ"מ תיקשי בהא דפריך מחב"ע דלהס"ד דחבע"ד ואסור בהנאה אינו עומד לאכילת עכו"ם וגם לכהן אסור משום ב' איסורים חב"ע ונבלה ובב' דיחוים אינו מטמא והדק"ל דיבטל ברוב אך לפמש"ל דכל הקושי' על ההכנסה דמי לטומאת משא דל"מ ביטול ואף דלשי' תוס' בכורות כ"ג הוי רק מדרבנן יעוין בשיו"ק פ"ו דנזיר ה"א שהוכיח מהירושלמי שם דהוי מה"ת ודחה ד' תוס' וע' ברא"ש פג"ה סי' נ"ז ומל"מ פ"א ממטמאי מו"מ וא"כ א"ש. וא"כ מיושב קו' הח"ס הנ"ל דהא דבב' שבותים גזרו גם במקדש היינו בבאו בב"א משא"כ בזא"ז וכמ"ש בח"ס יו"ד סי' רי"ד וכעין מ"ש בתשו' שעא"פ ע"ד הרע"ב פ"ג דעירובין לענין דגזרו ב' שבותים ביהש"מ. וה"ל בנ"ד דבהכנסה עובר על חב"ע ובאכילה משום נבלה:
טו
ויש לדון בזה במש"ל דבנבלה א"א לבטל ברוב דיטמא הכל דאכתי יוכל לבטל העופות חיים קודם שחיטה ומליקה דמה"ת גם בע"ח בטלים ויקריב כל עוף לשם בעליו כיון דא"צ סמיכה כדאי' בזבחים ע"ד דקרבן נשים יקרב כל א' לשם מי שהוא ובחיים אינו מטמא ואינו נבלה כלל ולכאורה י"ל דכיון דמדרבנן א"מ לכתחלה א"כ אאל"ח כשי"ק דניהו דאשבמ"ק הרי מבואר בהגמ"ר סופ"ק דעירובין דהא דאסור סמיכה משום דקודם שחיטה גזרו גם על שבמ"ק ע"ש וה"נ בזה אבל ז"א דבזמן היתר מבטלין כמ"ש הט"ז בא"ח סי' תמ"ז וסי' תרכ"ו. ויש לדון דגם בנבלה עיקר הקושי' רק משום מכניס נבלה למקדש דחיוב וע' עירובין ק"ד ע"ב ורש"י שם ורמב"ן חולין ב' בשם הראב"ד וע' רמב"ם וראב"ד פ"ג מבימ"ק הט"ז י"ז וע' תוי"ט פ"ב דנדה מ"א וע' ירושלמי פ"ז דנזיר ומרה"פ שם ובר"ש פ"א דאהלות מ"ב ותורי"ד עירובין שם וכבר נתבאר דאיסור הכנסה דמי למשא דל"מ ביטל. אך יש לעיין אי בנבלת עוף דמטמא רק בביהבל"ע אי איכא איסור מכנים למקדש ואף דהאוכל נבלת עוף טהור חייב בבימ"ק כדאי' פ"א דטהרות מ"א מ"מ במכניס הנבלה י"ל דפטור וי"ל לפמש"ל באות הקדום דבחד דיחוי וקיימא לעכו"ם מטמא טו"א ואסור להכניסו. אבל י"ל דניהו דהקרבן רק משום חינוך מ"מ אם נתנבל דינו כקדשים שמתו דטעון קבורה וע' זבחים ס"ט ושלהי תמורה ולא קיימא לעכו"ם וגם לשון הש"ס משמע דפריך מכח איסור אכילה. ולכן נראה דמזה ראי' להנו"ב מ"ת יו"ד סי' מ"ה דביבש ביבש לכ"ע א"מ לכתחלה מה"ת וא"כ לק"מ. ולפמ"ש בישיע"ק או"ח סי' תרע"ד ובתשו' מהרי"א חאו"ח סי' קצ"ג וסי' ר"א דבאיה"נ לכ"ע אמ"ל מס"ת א"ש הא דפריך מחב"ע דאי חב"ע דאורייתא הרי אסור בהנאה וא"ש:
טז
ובעיקר קו' הח"ס הנ"ל י"ל עוד דכבר הבאתי קו' השעה"מ לשי' רש"י דבמליקה ל"ש חב"ע א"כ מה פריך לר"ל ובשלמא הברייתא ניחא אבל בהא דפריך לר"ל קשה וכמש"ל אך י"ל דהא דס"ל לרש"י דבמליקה ל"ש חב"ע היינו רק לדידן די"ש לעוף א"כ בכה"ג דנמלק ולא הותר לאכילה ל"ש חב"ע אבל למ"ד אין שחיטה לעוף א"כ מליקתו היינו שחיטתו וכבר הבאתי דברי תוס' דבנזיר ס"ל דמחזיר סימני' לאחוריו וליכא טרפות ושייך בזה חב"ע ואף דשי' ירושלמי נזיר אינו כן מ"מ י"ל כן להש"ס דילן וא"כ פריך הש"ס לר"ל גופי' דבע"כ ס"ל דאשל"ע כי היכא דלא תיקשי מאיסור נבלה וכדמסיק הש"ס בתר הכי ולהכי פריך שפיר דהוי חב"ע ולזה משני דס"ל חב"ע ל"ד ואשל"ע ושוב ליכא ב' איסורי דרבנן דהא כיון דמדרבנן עוף טעון שחיטה ושוב ל"ש במליקה איסור חב"ע דרבנן דהוי ב' דסתרי והוי רק שבות א' ואשבמ"ק וא"ש. ובזה י"ל מה שהקשה הא"ח פסחים צ"ה דהא יוכל לאכול שלכד"א דאסור רק מדרבנן ועמש"ל אות י"ט בסופו ולפמ"ש א"ש דהא מבואר בתוס' פסחים ס"ה דהיכא דמשכח"ל בד"ז איסור תורה ישבמ"ק א"כ בשלמא אי ס"ל דאשל"מ וחב"ע ל"ד לא משכח"ל בזה איסור תורה כלל ואשבמ"ק אבל אי נימא דהוי מה"ת רק דיאכל שלכד"א שוב ישבמ"ק והדק"ל דנימא אאל"ח כשי"ח ודו"ק. וע"פ הצעתינו הנ"ל י"ל גם מה שהקשו לשי' רש"י הנ"ל מהברייתא גופי' דהא עיקר טעם רש"י דכיון דבמליקה לא חזי לאכילה דהא מיירי התם בנודע שלא ילדה ולהכי ל"ש בזה חב"ע אבל בחטאת הבא עה"ס דבחד איסור שרי לאכול רק בב' איסורים אסור א"כ אי נימא דל"ש בזה חב"ע שוב יהי' מותר לכהן דנשאר רק איסור נבלה א"כ שוב גם במליקה יהי' שרי לאכול ואיכא נמי משום חב"ע. אך לפ"ז שוב הדרא קי' תוס' פסחים כ"ב שהובא לעיל אות י"ד לרש"י דס"ל דאי חבעל"ד מ"מ אסור באכילה ובשלמא בהא דמשני לר"ל י"ל לפמש"ל אות ט"ו דהא דאינו מבטל ברוב משום דבאיה"נ אין מבטלין מה"ת א"כ למאי דמשני חבעל"ד אף דמ"מ אסור באכילה מ"מ שוב יוכל לבטל ברוב אבל אכתי לא יתיישב הברייתא דריב"י דדייק דחטאת עוף הבא עה"ס אינו נאכל משום דאיכא ב' איסורים ודייק דסובר חבע"ד ודחי דכעין ב' איסורי והא להס"ד דב' איסורי ממש הומ"ל דס"ל חבעל"ד ומ"מ הא אסור באכילה לרש"י ולא מיירי בביטול ברוב:
יז
ונראה ליישב דהנה הקשה בני הרב וכו' מו"ה יצחק הכהן נ"י אבד"ק חאצעמר לפמ"ש בתוסרי"ד קידושין נ' דהא דב' איסורים חלים בב"א ול"א כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו דהי מינייהו מפקת ולא יתכן לומר שעי"ז יופטר לגמרי ובשאג"א סי' ע"ב כ"כ מדנפשי' והעלה לפ"ז היכא דאיסור א' כולל או מוסיף ואיסור ב' אינו לא כולל ולא מוסיף שוב חל רק הכולל או המוסיף גם בבאו שניהם בב"א כיון דאיסור הכולל או המוסיף יכול לחול על חבירו בזא"ז ואיסור הב' לא מצי לחול על הראשון בזא"ז וכ"ה בג"ט שעה"כ [וכמ"ש בחיבורי לחו"מ סי' רל"ה דבר נחמד בזה] ולפ"ז איך חלים כאן חב"ע ונבלה אף דבאים בב"א הרי חב"ע אסור בהנאה ולשי' כמ"פ הוי מוסיף ומשא"כ נבלה א"כ יחול רק חב"ע. ועלה בלבי די"ל דכיון דאם יושאר רק אב"ע יהי' מותר לכהן לאכלו דבחד איסור הרי עה"ס א"כ שוב איסור נבלה הו"ל כולל דעי"ז נאסר גם לכהן. אבל יפה השיב ע"ז בני הרב דזה ל"ה כולל דלאו משום רבותא דנבלה הוא דהא גם איסור נבלה לבד הי' מותר בכה"ג לכהן ורק בהצטרף שניהם אסור לכהן. ולכאורה י"ל למ"ש התוס' בגיטין מ"ב דל"ש הא דכל שאינו בזא"ז כו' רק היכא דמניעת מצות איסור ב' הוא רק ע"י קדימת איסור א' ע"ש א"כ הרי כאן גם בלא קדם איסור א' ג"כ לא יחול איסור ב' כיון דיושאר רק איסור א' והותר כאן וא"א לו שיחול רק בהצטרף שניהם יחד וגם איסור ראשון לא חל מעיקרא לבדו ואיך נימא בזה כל שאינו בזא"ז וכו' אך י"ל דניהו דלכהן הותר מ"מ נ"מ לגבי זר. אבל י"ל דנבלה הו"ל ג"כ מוסיף דמטמא וכמש"ל אות ה' בשם התוס'. ומעתה דייק הש"ס שפיר דחבע"ד דאי נימא ל"ד רק דמ"מ אסור באכילה א"כ שוב יהי' רק נבלה מוסיף על איסור חב"ע ואיסור חב"ע לא יהיה מוסיף על נבלה ושוב הדק"ל דיחול רק איסור נבלה לבדו דלגבי חב"ע נימא כל שאינו בזא"ז וכו' והדק"ל איך קחשיב ב' איסורי [וכבר כתבתי במק"א להוכיח מתשו' צ"צ סי' ס"ט דהיכי דכל אאיסור אינו למלקות שוב א"י לחול על איסור אחר גם לקברו בין ר"ג וה"נ גבי חב"ע דאין לוקין עליו] ובע"כ דס"ל חבע"ד ואסור גם בהנאה והו"ל ג"כ מוסיף ושפיר חלים שניהם בב"א וא"ש ודו"ק היטב. ואי נימא דאיכא עשה דא"ז מחיים י"ל בפשיט' דאי חב"ע רק אסור באכילה איך יחול על עשה שא"ז הקודם לו דחל בחיים. גם יש לדון במש"ל דחב"ע ונבלה באים יחד דהא חב"ע חל על ההכנסה לעזרה טרם שנמלק אבל י"ל דאיסור הכנסה הוי איסור בפ"ע ואיסור אכילה חל עם נבלה ביחד דמקודם לא חל על עשה דא"ז וי"ל בזה וקצרתי [א"ה בהמ"ח נ"י ואשר אנכי אחזה לתרץ קושייתי הנ"ל דהנה אף דנימא דנבלה הוי ג"כ מוסיף משום דמטמא כנ"ל מ"מ שפיר קשה קושייתי הנ"ל דהא כבר נודע שי' הרמב"ם פ"ה מיסו"ת דהיכא דאין לוקין על ההנאה שוב ל"ה מוסיף וע"ש בלח"מ ומל"מ ה"ח ועל חשנב"ע אין לוקין כמ"ש התוס' פסחים כ"ו וע' במל"מ פ"ה מיסוה"ת הנ"ל וא"כ שוב חב"ע ל"ה מוסיף ושוב הדק"ל נימא כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו ויחול רק איסור נבלה משום דהוי מוסיף דמטמא. ונראה לענ"ד בהקדם לבאר ד' הש"ס מנ"ל להמקשן להוכיח מזה דהכהן אסור לאכול החטאת עוף עה"ס דחב"ע דאורייתא וישל"ע מה"ת דלמא חב"ע דרבנן ואשל"מ וכמו שמתקיף לה ר"א ברי' דר"א באמת ומה קסבר המקשן. אבל נראה דהנה כבר העלה הב"ט בשער הכולל דין א' דמליקת עוף בעזרה אף דהוי נבלה לזרים כיון שמותרת באכילה לכהן אין בה טומאת נבלה בבית הבליעה כשאר נבלת עוף טהור אף דאסורה באכילה לזרים כנבלה מ"מ אינה מטמאת ע"ש. והדבר פשוט דדוקא היכא דמותרת לכהן באכילה אבל היכא דגם הכהן אסור לאוכלה שוב שפיר יש בה טומאת ביהבל"ע כשאר נבלח עוף טהור. ומעתה לפ"ז א"ש ד' הש"ס דשפיר הוכיח דישל"ע מה"ת וחב"ע דאורייתא דהא קשה אמאי אסורה לכהן משום דאיכא שני איסורים נימא כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו וכנ"ל וליכא רק איסור נבלה. אך י"ל דאי נימא כל שאינו בזא"ז כו' וליכא רק איסור נבלה א"כ שוב מותרת באכילה לכהן ושוב אינו מטמא ושוב ל"ה מוסיף ושוב חלים שני האיסורים דהי מינייהו מפקת. אך ז"א דהא אם שניהם חלים א"כ שוב אסורה לכהן ושוב מטמא והוי מוסיף ושוב לא חל רק נבלה ושוב מותרת לכהן דליכא רק איסור חדא. והנה כבר העלו האחרונים דבכה"ג דההיתר כרוך באיסור ואיסור בהיתר בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא וע' תוס' פסחים כ"ו ונ"ד וע' ב"ט בדין אשה שאמרה טא"ל אות ג' בזה ומעתה אם נימא ישל"ע מה"ת וחב"ע דאורייתא אזלי' לחומרא ואסורה לכהן באכילה אבל אי נימא דאשל"ע וחב"ע ל"ד שוב צריכין לומר דמותרת באכילה לכהן וא"כ א"ש ד' הש"ס דשפיר תוכיח דישל"ע מה"ת וחב"ע דאורייתא דאל"כ הדק"ל אמאי אסורה לכהן משום דאיכא ב' איסורים נימא כל שאינו בזא"ז כו' וכנ"ל וליכא רק נבלה ומותרת באכילה לכהן דמאי תאמר דאם מותרת לכהן א"כ אינו מטמא ושוב ל"ה מוסיף ושוב ליכא למימר כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו דהי מנייהו מפקת ושוב שניהם חלים ושוב אסורה לכהן. דז"א דהא בדרבנן אזלי' לקולא ואמרי' אם אסורה לכהן א"כ מטמא ושוב הוי מוסיף ושוב אמרי' כל שאינו בזא"ז וכו' וחל רק נבלה ושפיר מותרת לכהן וכנ"ל ובע"כ דישל"ע מה"ת וחב"ע דאורייתא. ולפ"ז א"ש ג"כ הא דמתקיף לה ר"א ברי' דר"א דלמא משום דמתחזי כב' איסורי דרבנן דהנה בש"ס דחולין ק"ב מבואר דר"ל לא ס"ל איסור מוסיף ע"ש בהא דאכל אמה"ח מן הטרפה דלר"ל אינו חייב אלא אחת ע"ש. והנה כל סברת השאג"א דאם א' איסור מוסיף כיון דחל בזא"ז חל גם בב"א ומפקי' האיסור שאינו מוסיף וא"כ לר"ל דלא ס"ל איסור מוסיף שוב ל"ש סברת השאג"א ושפיר אמרי' הי מנייהו מפקת ושוב שניהם חלים ושפיר אסור לכהן באכילה וזהו שמתקיף לה ר"א ברי' דר"א דלמא כב' איסורין דרבנן דהא ר"ל לשי' לא ס"ל איסור מוסיף וא"כ שוב לא מוכח מהא דאסור לכהן באכילה דישל"ע מה"ת וחב"ע דאורייתא דלעולם אשל"ע מה"ת וחב"ע לאו דאורייתא ואינו נאכל משום שני איסורי דרבנן וא"ל כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו דהא הי מנייהו מפקת וכנ"ל ומעתה אחר כל החזיון הזה מתורץ שפיר קושייתי הנ"ל דהא לפי הס"ד דישל"ע מה"ת וחב"ע דאורייתא א"כ שוב א"א לומר כל שאינו בזא"ז וכו' וליכא רק איסור נבלה דהא אי נימא דליכא רק נבלה ומותרת לכהן שוב אינו מטמא ול"ה מוסיף והי מנייהו מפקת ושוב שניהם חלים ואסורה לכהן באכילה ובדאורייתא לחומרא כנ"ל וא"ש ודו"ק היטב. ובאופן אחר י"ל ביאור ד' הש"ס בהקדם לתרץ קו' השעה"מ פ"ב משחיטה שהביא אאמו"ר שליט"א לעיל אות ט"ז לשי' רש"י כריתות כו' דבמליקה ל"ש חב"ע א"כ אמאי קאמר כאן דאינו נאכל משום דאיכא ב' איסורים הא במליקה ל"ש חב"ע. ונראה לענ"ד דטעמו של רש"י דס"ל דבמליקה ל"ש חב"ע היא משום דס"ל כר"ש דשחיטה שא"ר לאכילה ל"ש שחיטה וא"כ התם בכריתות דמיירי בנודע לה שלא ילדה א"כ הוא חולין גמורים ואסורה לכהן משום נבלה והוי המליקה שחיטה שא"ר ולכך לית בה משום חב"ע אבל הכא דמיירי בלא נודע לה והוי ספק א"כ אי נימא דא"ב משום חב"ע א"כ ליכא רק ספק איסור אחד ושוב מותרת לכהן ושוב הוי שחיטה ראוי' ושוב שפיר יש בה משום חב"ע ג"כ. וא"ל דאי נימא דהוי שחיטה ראוי ויש בה משום חב"ע א"כ שוב אסורה לכהן ושוב הוי שחיטה שאינה ראוי' ושוב לא שייך בה חולין בעזרה דזה אינו דהא כבר כתבו דבדאורייתא בכה"ג לחומרא ומעתה עולה שפיר ד' הש"ס דשפיר דייק דישל"ע מה"ת וחב"ע דאורייתא דאל"כ שוב אמאי אינו נאכל הא ליכא רק איסור נבלה דבמליקה ל"ש חב"ע. וא"ל דאי נימא דליכא בה משום חב"ע א"כ מותרת לכהן ושוב הוי שחיטה ראוי' ושוב יש בה משום חב"ע ג"כ ושוב שפיר אינו נאכל. דז"א דהא אי נימא דאשל"ע מה"ת וחב"ע לאו דאורייתא שוב אזלי' בכה"ג לקולא ואמאי אינו נאכל ובע"כ דישל"ע מה"ת וחבע"ד. ולפ"ז א"ש ג"כ מה שמתקיף לה ר"א ברי' דר"א דלמא כשני איסורין דרבנן דהנה בש"ס דחולין פ"ה מוכח דר"ל ס"ל כר"מ דשחיטה שא"ר שמה שחיטה א"כ לר"ל לשי' לא מוכח מידי דאפילו אי נימא אשל"ע מה"ת וחב"ע ל"ד ג"כ א"ש הא דאינו נאכל וכמובן. ולפ"ז א"ש קו' השעה"מ על רש"י הנ"ל דמה פריך מחטאת עוף עה"ס לר"ל דלמא ס"ל לר"ל דילפי' מוזבחת ול"ש במליקה חב"ע ע"ש. ולפמ"ש א"ש דהא ר"ל ס"ל שחיטה שא"ר שמה שחיטה א"כ אפי' אי ילפי' מוזבחת ג"כ שייך במליקה איסור דחב"ע דזה הוי ג"כ שחיטה וא"ש. ולפ"ז א"ש ג"כ קו' השעה"מ שם על הרמב"ם פ"א ממח"כ שסותר א"ע מפ"ב דשחיטה דבהל' שחיטה פסק דהנוחר ומעקר א"ב משום חב"ע ובהל' מח"כ פסק דחה"ע העה"ש אינה נאכלת משום חב"ע ע"ש בשעה"מ מ"ש בזה. ולפמ"ש א"ש דבהל' מח"כ כיון שלא ידעה עה הפילה והוי ספק ואינה נאכלת משום דאית בה שני אסורים וכהש"ס דנזיר [ומה דנקט הרמב"ם רק חב"ע היינו לאשמועי' דאית בה חב"ע דנבלה לא אצטריך למינקט] וא"ל דבמליקה א"ב משום חב"ע כמ"ש הרמב"ם בהל' שחיטה דהא טעם הרמב"ם הוא משום דס"ל כר"ש וכמ"ש להדיא בכ"מ פ"ב משחיטה ואי נימא דאין בה משום חב"ע א"כ שוב מותרת לכהן ושוב הוי ש"ר ושוב שפיר יש בה חב"ע ובדאורייתא לחומרא בכה"ג וכ"כ הכ"ב פ"ב משחיטה ה"ג דהרמב"ם ס"ל חב"ע דאורייתא אבל בהל' שחיטה דנקט הנוחר והמעקר דאסורה אף לכהן ולכך הוי שחיטה שא"ר ולכך שפיר א"ב משום חב"ע. ולפ"ז א"ש ג"כ ד' רש"י כריתות ז' ע"ב על הא דאי' שם המפלת וא"י מה הפילה וכו' וכ' רש"י וז"ל וחטאת לא מצי לאתנויי דאין חטאת נדבה ומחייבת בספק ואינו נאכל דשמא לאו בת קרבן הוא ומליקתה כנבלה בעלמא ומשום חולין על המזבח לא איכפת לן דכיון דאין למזבח אלא דמה לא חשיבא אכילה ובמס' נזיר ילפינן דחטאת העוף באה עה"ס עכ"ל (וערש"י תמורה כ"ג ע"א וריט"א פ"ג דבכורות אות ל"ט בזה) והנה מ"ש ובמס' נזיר ילפינן היינו דרש"י מסופק בזה וכמ"ש הריט"א הנ"ל. אך הא רש"י ס"ל בכריתות כ"ו דבמליקה ל"ש חב"ע ולמ"ל הא דכיון דאין למזבח וכו' וכבר עמדו בזה כל המפרשים ולפמ"ש הכל ניחא דשם מיירי דלא נודע א"כ אי נימא דא"ב חב"ע מותרת לכהן ושוב הוי ש"ר וכנ"ל ולכך כ' רש"י הטעם משום דאין למזבח וכו' דלענין איסור להקריב על המזבח ליכא משום חב"ע אבל לענין אכילת כהן שפיר איכא משום חב"ע וכד' הש"ס נזיר משא"כ בכריתות כ"ו וכמ"ש לעיל. ולפ"ז י"ל ד' הירושלמי פ"ד דנזיר ה"ו ריב"ח שאל מליקת העוף שלו מה שתאכל עד דאת מקשי לה למליקת העוף קשיתה לשחיטת העוף תמן ספק א' וכאן ב' ספיקות א"ר מני ואפי' הכא ספק א' הוא כהדא דתלי הנוחר והמעקר א"ב משום שחב"ע עכ"ל. וי"ל דר"מ ס"ל חב"ע לאו דאורייתא ולכך ס"ל דבחטאת עוף העה"ס ג"כ א"ב משום חב"ע משום דהוי שחיטה שא"ר. וא"ל דאם לית בה משום חב"ע א"כ מותרת לכהן ושוב הוי שחיטה ראוי' דהא בדרבנן לקולא בכה"ג וא"ש ודוק היטב בכ"ז. ע"ב מבן המחבר הרב אבד"ק חאצעמיר הנ"ל] ובעיקר קושי' בני הרב אבד"ק חאצעמר הנ"ל להסוברים דאיה"נ הוי מוסיף אמאי חל נבילה. תי' בני הרב החריף מו"ה צבי ני' עפמ"ש הנו"ב מ"ק א"ח סי' ל"ו ומ"ת או"ח סי' קכ"א דמגו דחל נבלה על איסור שא"ז חל נמי על שאר איסורים ע"ש א"כ ה"נ בזה אך לפמש"ל אות ה' גם הא דחל על שא"ז הוא משום דמטמא:
יח
ונחזור לענינינו דלכאורה יש להוכיח מכאן דליכא עשה שא"ז דאל"כ תיקשי איך מותר לכהן לעבור על ב' שבותים דחל גם במקדש וכמש"ל דנהי דנתבאר דמכח איסור חב"ע ליכא מדרבנן במליקה מ"מ האיכא ב' איסורי דרבנן משום איסור נבלה לבד דהיינו עול"ת דרבנן וכדאי' כה"ג בר"ה ל"ב בהא דאין עולין באילן דגם בשבות דרבנן תקנו כעין של תורה והוי עול"ת דרבנן וה"נ בזה. אך י"ל דדוקא בב' איסורים נפרדים גזרו על ב' שבותים במקדש אבל לא באיסור א' שיש בו עול"ת דרבנן ותדע דאל"כ גם בשבות דיו"ט יאסר במקדש כיון דאיכא עול"ת דרבנן. וגם בלא"ה י"ל דבעלמא איכא עשה דא"ז רק בעוף ליכא וכמו שחקר הפמ"ג אבל כבר הוכיח הפמ"ג מהרמב"ם וש"פ דגם בעוף איכא עשה דא"ז וכן מוכח מהתוס' חולין ק"כ ע"א ד"ה מה להנך וכמ"ש הל"א שם:
והנה בשו"ת טטו"ד מ"ת סי' ח' הקשה בד' רמב"ם פט"ו ממ"א שפסק דחולה הצריך לאכול מאכילין אותו הקל הקל נבלה וספיחי שביעית (שביעית) שספיחי שביעית מד"ס ומוכח דאי הוי מה"ת עשה חמיר מל"ת ועיין תויה"ך שם ומוכח דבנבלה ליכא עשה דא"ז ע"ש. אבל כבר הבאתי לעיל מד' רמב"ם פ"א מה"ש שכ' להדיא מ"ע שישחוט וכו' וגם מה דפשיטא ליה דשביעית עשה אף דברש"י יומא שם מפורש כן וכ"ה בתוס' חולין ק"כ ע"ב ד"ה היכא יעו"ש בסוה"ד אבל בירושלמי פ"ג דדמאי ה"א מ"ד אין מדקדקין מבריחו מן הקלה ומכניסו לחמורה טבל בעון מיתה ושביעית בל"ת וכו' ומוכח דהוי ל"ת וע"ש בגה"ש בזה. והעיקר דהרמב"ם קושטא דמלתא נקט דהוי רק מד"ס. וזה לי כמה שנים העירותי מהא דיומא ל"ו ע"ב דפליגי ריה"ג ור"ע אי לאו דנבלה לאו מעליא ופרש"י דכתיב עשה לגר אשר בשעריך כו' ולכ"ע איכא עשה בנבלה ותמהתי דא"כ איך יליף בפסחים דף כ"א ע"ב מדאיצטריך קרא בנבלה למישרי בהנאה דבעלמא לא תאכל איה"נ משמע והא י"ל דאיצטריך קרא לעשה. וכעת מצאתי בסמ"ח מ' תע"ב שהעיר קצח בזה ומצאתי בס' דברי אמת שכ' דגם בטרפה איכא מ"ע דלכלב תשליכון וגם בסמ"ח שם הביא מפייט ליום א' דשבועות דמפורש דבנבלה וטרפה איכא מ"ע הנ"ל. וגם הראני בני הרב החריף מוהר"צ ני' גם בסמ"ח מצוה ע"ג שביאר יותר קצת והביא כן בשם סמ"ק והעיר ג"כ בקושי' הנ"ל מפסחים כ"א וגם הראני בני הנ"ל בשו"ת בי"צ להגאבד"ק פרעמושלא ני' סי' צ"ה שהביא ראי' מרמב"ם פ"ב ממ"א שכ' דבשר אדם בעשה מזאת החי' ומוכח דאינו ממעט טרפה. ולפענ"ד אינו ראי' דזאת החי' דוקא וממילא אימעוט כל מה שאינו בכלל חי' בין בשר אדם ובין טרפה ועוד דבשר אדם אימעוט מזאת וטרפה אימעוט מהחי' וז"פ. ויש לדון עוד בזה דהרמב"ם הא הוכיח דין טא"ח מלכלב תשליכון ולא מזאת החי' וכמ"ש הט"ז רסי' כ"ט ולכן מיעט רק בשר אדם מכאן. ועיין בא"ח פסחים שם שהעיר בהא דחולין ק"א דלריה"ג האוכל גיה"נ של נבלה לוקה ב' והא הוי נל"ע לשיטתי' ביומא שם. ותי' דלחד לישנא בפסחים ס"ל לריה"ג דגיה"נ אסור בהנאה א"כ ל"ה נל"ע בגיד. אבל הקשה דלפ"ז הו"ל לאו כולל יותר מעשה בגיד ע"ש אבל המעיין בתוס' יומא שם ימצא דבטרפה הו"ל לאו כולל יותר מעשה ולחד גי' שם לריה"ג גם בכה"ג נל"ע א"כ לא ס"ל לריה"ג הך כללא והרמב"ם סובר כר"ע. ובמק"א ישבתי בזה ד' רמב"ם פ"א מחו"מ שפסק דקנה חמב"פ לוקה ותמהו מפסחים צ"ה ולפמ"ש ניחא דכבר כ' האחרונים דלאו דב"י כולל יותר מעשה בנשים והתם קאי הש"ס להדיא אליבא דריה"ג ולשיטתי' גם בכה"ג הו"ל נל"ע והרמב"ם לשי' אזיל. אבל לענ"ד יש לפקפק בתי' הא"ח דיוכל ליתן לגר שאינו מכירו ולא יהנה כלל ולשי' רשב"א נדרים ט"ו דגם בהנה"ג מלל"נ אי נימא דהוי מ"ע שוב ל"ה הנאה כלל. אבל בלא"ה לק"מ דרבא בחולין שם י"ל דס"ל כאביי יומא שם דלכ"ע לאו גמור וגם אי ס"ל להך תנא כריה"ג בדין כולל מ"מ בדין נל"ע י"ל דלא ס"ל כותי' וכדאי' כה"ג בכ"ד ועיין עירובין דף י"ז ועיין מהרי"ק שורש קל"ח שהביא מכמה מקומות בזה. ועיין סנהדרין כ"ז אוכל נבלות ד"ה פסול ובס' מנ"ע שם הקשה הא לריה"ג נל"ע ולק"מ דהתם אביי לשיטתי' ביומא שם וגם רבא ס"ל כותי' וכמ"ש. וגם בלא"ה י"ל דהא דנקט דברי הכל היינו הנך מ"ד דאיירי התם וכמ"ש כה"ג ברש"י ר"ה ח' ע"א ד"ה שלשה וע' יבמות מזו ע"ב וע' אס"ז ב"מ פ"ז בשם הרשב"א מכמ"ד בזה וגדולה מזו מצינו בב"ב קנ"ד ע"ב רבנן לגבי ר"מ ד"ה הוא. גם צ"ע לענ"ד מדוע לא הזכירו הפוסקים דגבי נבלה איכא עשה דזאת החי' אכול דחולין מ"ב וכמש"ל אות ט':
יט
והנה הפמ"ג חידש דמשום עשה דא"ז גם ח"ש אסור בעשה ולפ"ז מי שנשבע שלא לאכול ח"ש מנבלה אין שבועה חלה עליו. ותמהו עליו מש"ס ערוך שבועות כ"א ע"ב ושם כ"ג ע"ב דפריך אהא דשבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות דחייב וכו' מושבע מהר סיני הוא וכו' ר"ל אמר במפרש ח"ש וכו' ומבואר דחלה השבועה על ח"ש ומצאתי בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"א סי' שכ"ז שהעיר בזה. ובאמת שהפמ"ג בעצמו העיר מהא דיו"ד סי' רל"ח והם ד' הש"ס הנ"ל וע' בשו"ת כ' סופר יו"ד סי' י"ח ג"כ בזה. אך לענ"ד המעיין ברמב"ם וש"ע שם ימצא דמיירי בנשבע שלא יאכל נבלות וטרפות וי"ל דמיירי בנשבע על שניהם יחד ובטרפה דליכא עשה ליכא בח"ש רק איסור מריבויא ככל ח"ש דעלמא וחלה השבועה שפיר ושוב חל בכולל גם על נבלה [ולפמש"ל אות ט' גם בטרפה איכא עשה א"כ לשי' פמ"ג גם בטרפה יהי' עשה גם בח"ש א"כ הדק"ל כמובן] אבל בדברי הש"ס הנ"ל לא יתכן לתרץ כן דהתם קאי אליבא דר"ל דלית ליה כולל באיסור הבא ע"י עצמו ויש לדון בזה לפמ"ש בתשו' מהרי"א חיו"ד סי' ק"ש בשם ח"א לחדש דדוקא היכא דנשבע על ב' דברים וכל ח' דיבור בפ"ע לא ס"ל לר"ל כולל אבל אם נכללים בדיבור א' גם ר"ל מודה. ותי' בזה קו' התוס' מהא דמוקדשין ע"ש וע' כה"ג בב"ש א"ע סי' מ"א בשם הה"מ לעלין קני את וחמור וא"כ לר"ל לשי' דס"ל א"ש לעוף מה"ת א"כ בנשבע שלא יאכל נבלות דהוי בכלל גם עוף דליכא בי' עשה דוזבחת וחל השבועה על ח"ש ושוב חל בכולל גם על בהמה כיון דהוי בחד דיבור אבל העירני ח"א דא"כ גם בשיעור שלם משכח"ל כולל לר"ל דבעוף נהי דבעי נחירה עכ"פ כמ"ש תוס' חולין כ' אבל עכ"פ כולל עוף שננחר דשרי לר"ל והבן] אבל מד' תוס' מוכח דלא ס"ל לחלק כן. וע' תשו' מהרי"א יו"ר סי' כ"ז שהביא ראיה להפמ"ג מתוס' שבועות הנ"ל שהקשו איך חל אמ"ה על שא"ז וק' הא באמ"ה גו"ע מצטרפין לכזית משא"כ איסור כא"ז והוי מוסיף. והג' יעב"ץ תי' דכונת תוס' מן במה"ח והוא תמה דהא התוס' הקשו אח"כ גם למ"ד לאיברים עומדת והא לכ"ע לאו לבשר עומדת ובע"כ כהפמ"ג דעשה שא"ז בכ"ש אך תמה דא"כ למ"ל להתוס' הא דשא"ז במעי אמו הא בלא"ה חל בכ"ש ואיך יחול אח"כ איסור אמ"ה. ולענ"ד משכח"ל בבלע כזית יחד דחלו שניהם ולכן הוצרכו התוס' להא דחל במעי אמו ועדיין צ"ע בזה. אך כיון דכל הפוסקים לא ס"ל כהתוס' וצ"ל לדידהו קו' התוס' א"כ י"ל דס"ל דשא"ז רק בכזית והוי אמ"ה מוסיף ואף דמ"מ תיקשי מבמה"ח י"ל דכיון דלאו לאיברים ולא לבשר עומדת וחלו שניהם בשעת תלישה מיגו דחל אמ"ה על במה"ח וכמש"ל אות ה' מהתוס' חולין ק"ג וגם לפמש"ל מתוס' חולין צ' דהיכא דא"א בע"א שאני ג"כ א"ש. וגם י"ל לפמ"ש התוס' חולין ק"ג דאמ"ה דאסור לב"נ הו"ל מוסיף וגם במה"ח אסור לב"נ כמ"ש הר"מ פ"ט ממלכים וע"ש בלח"מ וכדבריו מבואר ברשב"א חולין קכ"ט וכ"ה בס' האשכול ה"ש סי' כ' ועמש"ל סי' ס"ב בזה וע' בשו"ת כת' סופר חאו"ח סי' צ"ו שהעלה דלשי' פמ"ג גם שלכדה"נ אסור משום עשה דשא"ז ופלפל בזה בסוגי' דנזיר כ"ט לתרץ קו' הא"ח שהובא לעיל אות ט"ז וקו' התוס' שם וע"ש חיו"ד סי' י"ח עוד בזה. ויש להעיר לשי' פמ"ג בהא דדייק בבכורות דף ו' ע"ב מדגלי בפסהמ"ק בשר ולא חלב מכלל דחלב שרי הרי התם ג"כ ואכלת רשות א"כ גם ח"ש אסור בעשה וא"כ למ"ד דם נעכר וכו' י"ל דחלב בעלמא אסור וקמ"ל דבפסהמ"ק איכא עשה אפי' בח"ש משא"כ בחלב דעלמא דאיסורו רק משום דם וח"ש רק ריבוי ונ"מ לענין מושבע ועומד וי"ל דדייק רק למ"ד איברי' מתפרקין:
כ
ויש להביא ראי' לשי' פמ"ג מש"ס דבכורות י"ב ע"ב בהא דאר"ח בהמת שביעית פטורה מבכורה לאכלה ולא לשרפה ופריך מהאוכל עיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה דחייב מיתה ואמאי כיון דאלו מיטמא בת שרפה לאכלה ולא לשרפה וק' לפמ"ש השאג"א סי' פ"א דגבי ב"י ח"ש מותר מה"ת דל"ש חזי לאיצטרופי רק במאכל דמצטרף בכא"פ א"כ הרי חלה מה"ת אין לה שיעור ויכול להפריש כ"ש וליכא בי' משום לאכלה ולא לשרפה דלאכלה הוי בכזית ובזה אסור בשרפה משא"כ בפחות מכזית דח"ש מותר מה"ת בזה וע' מהריט"א הל' חלה אות ב' שהעיר כעין זה אבל לשי' פמ"ג ניחא דהתם נמי לאכלה רשות והוי בכ"ש אך אכתי תיקשי לשי' רמב"ן בסה"מ דס"ל דהוי מ"ע. אך לענ"ד כיון דמדרבנן אסור לשרפו הו"ל בכלל לאכלה ולא לשרפה ובפרט דרב חסדא לשי' ביבמות פ"ט ע"ב דס"ל דחכמים עוקרים דבר מה"ת וע' מהריט"א שם לעיל בהא דזוז"ג בדשיל"מ בזה ובמק"א כתבתי בהא דכ' החוס' שבת נ"ה ע"ב ד"ה כך לחד תי' דשרפת ת"ט רק מדרבנן. וקשה דא"כ מאי פריך בבכורות מלאכלה ולא לשרפה ובעכצ"ל כמ"ש ועתוס' פסחים נ"ט ע"ב ד"ת עשאום דכיון דמדרבנן לא מרצה הו"ל כאבדו אימורין וע"ש ל"ח דכיון דאין פודין מדרבנן הו"ל אינו נאכל בכל מושבות וע' מל"מ פ"ז מתרומות וח"צ סי' ק"נ ושו"ת שבסו"ס רא"פ סי' ב' מכמ"ד בזה והא דמשני שא"ה דכתי' לדורותיכם דמשמע דאיצטריך קרא מה"ת י"ל דהכונה כהא דכריתות ט' האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים אראב"י לדורותיכם ועתוס' קידושין ס"ב ע"ב ד"ה גר דהכונה דנכתב קרא ע"ש העתיד שיהי' כן בכל דור וע' כה"ג כתובות יו"ד דאלמנה ע"ש העתיד שתקנו חכמים כתובה לאלמנה מנה וע' פסחים ל"ח גבי נוב וגבעון. ואולם במה שהקשיתי לעיל מתוס' שבת כ"ה י"ל בפשי' דנהי דאינו חייב לשרוף מ"מ היו רגילים לשרוף וכמ"ש כה"ג בתוס' קידושין ל' סוע"ב ותוס' גיטין מ"ז ותוס' פסחים ע"ד ע"א וריטב"א סוכה מ"ט ותוס' זבחים כ' ע"ב ד"ה יציאה. ובזה י"ל גם מה שהקשה המהריט"א שם להסוברים דפחות מכביצה אינו מקב"ט מה"ת ולפמ"ש א"ש אך דמ"מ תמה מהריט"א שם איך יכולים חז"ל לעקור ד"ת בקו"ע וכבר כתבתי לעיל די"ל דקאי לר"ח לשיטתו ועוד י"ל דהיכא דמפריש חלה כ"ש כיון דמקיים בזה מצות חלה הוי שיעור גם לטומאה ולאיסור שרפה וכדאי' כה"ג בפסחי' מ"ו ובכורות דף י' דאיסורו חושבו וע' שבת צ"א כה"ג וע' בא"ז הגדול הל' מוצ"ש במה שנחלק הר"ע עם הר"פ בזה וע' ברכות מ"ג וחולין ס"ט וסוכה ז' ור"ש פ"ט דכלים וכ"מ פ"כ מטו"מ ה"ה והגמ"ר שלהי חולין ועוד בכ"ד כעין זה. (ועמש"ל אות ל"ג עוד בענין זה דבר נחמד). והנה נשאלתי מח"א ע"ד הפמ"ה הנ"ל מחולין ק' ע"א דאין נבלה חל על טמאה והא נבלה מוסיף דבכ"ש. ולק"מ דהוי רק עשה וע' שאג"א סי' ע"ב דבכה"ג ל"ה כולל וע' בסמ"ח מצוה קנ"ז שהשיג ע"ד הפמ"ג מרמב"ם פי"א מט"צ ה"ז דהאוכל כזית מצפור השחיטה עובר בל"ת ועשה ומוכח דבפחות ליכא עשה והנה מ"ש הפמ"ג שורש ה' להקשות לר"מ דס"ל אמ"ה אינו נוהג בעוף והקשה מחולין פ"ו יעוין בשו"ת שברא"פ סי' א' שהשיג מתוס' חולין ל"ג ד"ה אחד וגם השיג עמ"ש הפמ"ג דמהיקשא יליף. ובמ"ש הפמ"ג ע"ד המל"מ פי"ח מאי"ב יעוין בסמ"ח מצוה רס"ח שהשיג עליו. ובמ"ש הפמ"ג אי באיסור בעלמא חל עליו הלאו יל"ע בתוס' יבמות ל"ג ע"א ד"ה אלא מליקה בב"א הוא דמשכחת וכו' דהקשו היכי הוי בב"א דהא מיד כי נמלקה הוי נבלה ואיסור זרות לא חייל עד אחר זריקה וכו' ותי' דאיסור נבלה נמי לא חל עד אחר זריקה דנבלה לא חל על מעילה דחמור וכו' ואע"ג דהיתר זריקה שנינו מ"מ איסור איכא הלכך לא חל נבלה עד אחר זריקה [ועתוס' מעילה דף ז' ע"ב סוד"ה הא ממונא וכו'] וע' בס' ישרי"ע ובס' על"נ שם מ"ש בזה. ומ"ש הפמ"ג בד' תוס' שבועות דבצדקה איכא נמי ל"ת עתוס' כתובות מ"ט וחולין ק"י שכ"כ להדיא וע' ב"י יו"ד רמ"ח בשם רמב"ן ג"כ בזה ומל"מ פ"ז ממת"ע והפלאה כתובות שם וע"ע במל"מ פ"ג מעבדים הי"ד ועתשו' מהרי"א יו"ד סי' קי"ח וסי' של"ז מ"ש בזה ולא זכר ד' פמ"ג כאן וע' ישויע"ק סוף הל' נדרים. וע"ע בס' עצ"ל סי' פ"ז בדין איסור לאו דחל על ח"ש הנ"ל מהא דמעילה ט"ז וכמה דוכתי ועשו"ת ב"א חיו"ד סי' ל"ד ל"ה מה שהשיב לבעל עצ"ל מזה. ועתשו' מהרי"א חיו"ד סי' ק"ל שהעיר דלפמ"ש הנו"ב מ"ח או"ח סי' ס"ו דדוקא באיסור לאו טכ"ע דאורייתא אבל לא בעשה א"כ י"ל דמה"ט יחול לאו על עשה דהוי מוסיף ובזה י"ל הקושי' שהבאתי לעיל אות ה' איך חל זרות על עשה דא"ז דלפמ"ש רש"י חולין צ"ח דבקדשים לכ"ע טכ"ע מה"ת א"כ הוי מוסיף אך דיש לדון בזה לפמ"ש הרמב"ם בפיהמ"ש פ"ג דכריתות בנקודה הנפלאה ותוס' חולין ק"א. וע' תשו' מהרי"א הנ"ל שתי' ע"פ הנ"ל קושי' א' שהקשה לו ח"א בהא דע"ז ס"ח דמחלק ר"מ בהא דנבלה שא"ר לגר בין סרוחה מעיקרא דקדם פגם לאיסור ובין נאסר מקודם והא מ"מ איכא עשה דשא"ז ולא פקע ע"י סרחון. ותי' דכל טעמי' דר"מ דיליף מגי"נ ודוקא באיסור לאו ולא בעשה וכמו בטכ"ע לשי' נו"ב הנ"ל אבל לע"ד יש לדון לפ"מ תוס' קידושין ל"ד ע"א דעשה שיש עמה לאו גם הלאו אלים וע' ירושלמי פ"ח דפסחים ה"א חומר היא מ"ע שהיא באה מכח ל"ת וכו' וע' ריטב"א קידושין שם ובשיו"ק על הירושלמי שם וא"כ ה"ה להיפוך דהעשה אלים כמו הלאו ובזה י"ל במ"ש המבי"ט בק"ס דגם לר"י דס"ל דסומא פטור ממצות חייב בל"ת והקשו עליו לשיטת הרמב"ם פ"א מתמורה דבלאו כולל יותר מעשה ל"ה נל"ע א"ב איך משכח"ל לר"י לאו הנל"ע ולפמ"ש ניחא דבלאו ועשה חייב הסומא גם בעשה ובזה יש לפלפל בדין עשה דתשביתו אי נוהג בנשים וא"כ גם בעשה דשא"ז אף דחל מקודם מ"מ העשה בא לתקן הלאו דנבלה וכעשה דתשביתו דחל בע"פ אף דליכא ב"י לשי' הה"מ שהובא במג"א רסי' תמ"ג ואפ"ה הוי תיקון הלאו וע' תשו' כ"פ חיו"ד סי' ס"ט שנשאל ג"כ בקושי' הנ"ל בהא דע"ז ס"ח ושכן הקשה אביו הג' ח"ש ז"ל בכתביו והוא תי' דד"ז תליא בפלוגתא דר"ע ור"י בחולין י"ז דלר"ע וזבחת ואכלת לאסור בשר נחירה שפיר י"ל דהוי עשה אבל לר"י דלהתיר בשר תאוה ל"ה עשה וא"כ י"ל דר"מ ס"ל כר"י ע"ש:
כא
ברשב"א ור"ן פ"ק דחולין בהא דשחט הושט ונמצא הגרגרת שמוטה וא"י אם קודם שחיטה נשמטה וכו' כל ס' בשחיטה פסול והביאו בשם הר"י שהוכיח מזה דנשבר הגף וא"י אם מחיים או אח"ש אסור בספק שקול וכבר תמה הבכ"ש דשא"ה דהוי ס' בשחיטה ומזה רצה הפמ"ג להוכיח דבעוף ליכא עשה דשא"ז ע"ש. ולכאורה עלה בלבי ליישב ע"ד הפלפול דהא התוס' ביצה כ"ה וכ"ד הקשו כיון דגם בלא נשחטה כהוגן ליכא משום אמ"ה רק משום נבלה א"כ איזה חזקת איסור איכא לבהמה לגבי ספק בשחיטה והרי אין מחזיקין מאיסור לאיסור. ואולם בישויע"ק סי' י"ז העלה דכיון דבשעת פרכוס מהראוי שיאסר לב"נ כיון דלדידי' במיתה תליא רק משום דמי איכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור לכן שרי גם לב"נ א"כ כשיש ספק בשחיטה מוקמי' לה בחז"א כמו שהי' בשעת פרכוס דהא אם לא נשחט כהוגן גם לישראל אסור א"כ נאסר לב"נ משום אמ"ה בשעת פרכוס ע"ש והנה התוס' חולין פ"ד ע"א ד"ה בעינן כתבו דיש סברא לומר דבעוף דזוטר חיותי' והכשרו בסימן א' מפרכסת כמתה ע"ש א"כ גם בשעת פרכוס ליכא משום אמ"ה לב"נ וכ"ה בבכ"ש לחולין ל"ג ע"ש ולכן שפיר הביא הר"י מדין שחט הושט וכו' דמיירי בעוף ואפ"ה אסור א"כ ה"ה בנשבר הגף דהא מוכח משם דמחזיקין מאיסור לאיסור ודו"ק. אך בגוף סברת תוס' יש לעיין מחולין ק"ב ע"א דדייק ר"ש דב"נ מוזהר על הטמאין כטהורין משום אמ"ה מהא דפ"א דטהרות אכל אמ"ה ממנה אינו סופג מ' ואין שחיטה מטהרתה וכו' אלא בב"נ ופרש"י דהתם קתני י"ג דבר בנבלת עוף טהור וסיפא בב"נ שאין שחיטה עתירתו כל זמן שהוא מפרכס וכו' ע"ש ומבואר דגם בעוף מפרכסת כחי' ועשו"ת רח"כ בסופו ובס' העמק שאלה על השאלתות פ' נח ש"ו מ"ש בד' תוס' חולין כ"א ע"א ד"ה הותזו וע"ש דף כ' ע"א ורש"י ד"ה וכי מתה וכו' ורשב"א שם ועתש"ו בר"א חיו"ד סי' כ"ה שהעיר ג"כ מדף כ' הנ"ל והוכיח דבעוף לא אמרי' מפרכסת כחי' וכהדוחק שכ' תוס' חולין פ"ד הנ"ל ויש לדון בהא דדף ק"ב הנ"ל דבב"נ דלעולם אין שחיטה מטהרת גם בעוף מפרכסת כחי' וכדאיתא כה"ג בחולין ע"ה דבדגים דאין טרפות פוסל אפי' למ"ד דבבהמה ט פה א"ח מ"מ בדגים טרפה חי' ויש לחלק דהתם דאין טרפה פוסל טרפה חי' באמת משא"כ הכא ולכן ד' תוס' צ"ע וגם התוס' עצמם חשבו סברא זו לדוחק ע"ש. ולכן נראה ליישב דברי הר"י בדרך אחר דכבר הבאתי קו' תו' ביצה כ"ה ואולם בחי' רע"א סי' כ"ז ושו"ת ספר יהושע סי' כ"ד ושו"ת טור האבן סי' מ"א נתכוונו לדבר א' ליישב לפמ"ש הת"ח ותב"ש דבנתנבלה בשחיטה המיעים אסורים לב"נ משום אמ"ה א"כ לגבי מיעים איכא חז"א דאמ"ה דגם השתא יהי' אסורים לב"נ משום אמ"ה היכא דלא נשחטה כהוגן וא"כ בספק מוקמי' בחז"א וכיון דלגבי מעים איכא חז"א שוב א"א להתיר גם הבהמה עצמה דהוי תרתי דסתרי וכעין מעשה דווילנא שהובא באחרונים סי' ק"י ע"ש והנה לגבי ישראל ליכא נ"מ באיסור אמ"ה כיון דבהמה בחיי' לאו' לאברים עומדת א"כ בנשמט הגרגרת קודם שחיטה נעשית נבילה או טרפה וכשיתלוש האבר אח"כ שוב אין אמ"ה חל על טרפה כדאי' בחולין ק"ג וגם לפמ"ש התוס' דאמ"ה מוסיף לב"נ הרי בעוף דשרי לב"נ ליכא מוסיף ואינו חל ואם נשמט אחר שחיטה הרי כשרה ונשאר רק חשש שמא נשמט בשעת שחיטה דחלין אמ"ה וטרפה יחד כיון דבשעת שחיטה לאברים עומדת וא"כ איכא ב' צדדים לקולא וחד צד לחומרא ואזלי' לקולא וכמ"ש כה"ג בתוס' חולין דף כ"ח ע"ב בשם הר"ש בהא דמע"מ כרוב וכ"ה בתוס' עירובין דף ה' ע"ב וע' תשו' טה"א סוס"י מ"ב במ"ש מד' הכ"מ פ"ב מאה"ט דבנבלה ליכא בישראל איסור בב"מ משום אמ"ה והוא השיג מכמ"ד אבל לפמ"ש ליכא רק צד א' לאיסור אבל לגבי ב"נ שפיר איכא נ"מ באיסור אמ"ה. ונודע שי' רמב"ם פ"ט ממלכים דב"נ אינו מוזהר בעוף משום אמ"ה וע' פלתי סי' ס"ב דגם איסור ליכא ודלא כהכ"מ שם וע' בל"א חולין ק"ב שדחה ג"כ ד' הכ"מ וכ"ה בא"ח פסחים ע"ג ובע"נ עה"ת בדרוש לש"ש וזהו דלא כתשו' בר"א חיו"ד סי' כ"ד שהעלה דמ"מ אסור מדרבנן ע"ש. ומעתה שפיר הוכיח הר"י מדין שחט הושט דמיירי בעוף והתם ס' בשחיטה שוה עם שאר ספק טרפות דליכא חז"א דאמ"ה כיון דאין מחזיקין מאיסור לאיסור ומוכח דנשבר הגף ספק קודם שחיטה אסור וא"ש ודו"ק ועתשו' מהר"ם מלובלין סי' ס"ו ובתוי"ק סי' כ"ה מ"ש בישוב סתירת ד' הר"י בענין זה ועמש"ל אות כ"ז אופן ג' ליישב ד' הר"י בדרך יותר נכון בס"ד: