דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
סימן ב · כה
והנה השמ"ח העלה דגם במ"ע היכא דעושה להכעיס או שאינו מאמין ה"ז כגוי ובתב"ש סקי"ח הביא מרש"י חולין ד' ע"ב ד"ה מומר לערלות מבעט במצוה זו והש"ס קאמר עלה דמומר לד"א ל"ה מומר לכה"ת ובכ"מ תמה ע"ז דא"כ הוי אפיקורס ומוכח דגם בכה"ג הוי מין ע"ש ובאמת שמגוף ד' הש"ס שם מוכח דאין חילוק בין עשה לל"ת מדדייק מינה דמומר לד"א ל"ה מומר לכה"ח ופריך אימא סיפא כו' ואמאי לא משני דסיפא בעובר על ל"ת בקו"ע ובע"כ דאין חילוק וכן מצאתי בתשו' ח"צ סי' מ"ג שהוכיח מהש"ס כן וע' תשו' מהרי"א יו"ד סוסי' ו' שהביא כן בשם הט"א חגיגה והוא הביא מהרא"ש פ"ג דמ"ק סי' כ"ו שכ' עובר על א' מכל מצות וכו' עושה עבירה וכו' או מניח לקיים מ"ע וכו' וכ"כ הרא"מ פ' בא ד"ה שנתנכרו ע"ש אבל בפמ"ג או"ח בפתיחה כוללת ח"ד נסתפק בזה ובסי' ל"ז בא"א סק"א מסיק דתלוי במחלוקת הראשונים ובאמת יש לעיין דכיון דקיי"ל דחשוד על הקל א"ח על החמור וביבמות ז' ע"א אטו. עשה דדחי ל"ת לאו ל"ת חמור מיני' וקאתי עשה ודחי לי' וכו' מוכח דעשה קיל מל"ת וע' רמב"ן עה"ת פ' יתרו בפסוק זכור את יום השבת בטעמא דעדל"ת לפי שהעשה מקיים ועושה בגופו מאהבת השם והל"ת נשמר שלא יעשה תדע בעיניו מיראתו ית"ש ומדת אהבה גדולה מיראה ע"ש וכן מצאתי בתו"ח לסנהדרין צ"ט ע"ש וע' בתויה"ק ליומא פ"ג בזה וע' מהרי"ק שרש קל"ח ותשו' ב"א או"ח סי' ה' וגם לאינשי חמור שלא לעבור עבירה ממניעת מצוה כמ"ש בב"י א"ע סי' ל"ז ומצאתי ברא"ש פ"ה דבכורות סי' ח' וז"ל וחמור וקל דקאמרי' לא שזה לאו וזה עשה אלא האי הוא דחמור לאינשי וכו' דתנן החשוד על המעשר א"ח על השביעית ואע"ג דמעשר ודאי חמור משביעית דשביעית לאו הבא מכ"ע הוא וכו' ע"ש וע' בב"י סי' קי"ט וש"ך ודג"מ שם וא"כ בנ"ד מאן יימר דחמיר לאינשי טפי העשה מאיסור דאכילת נבלות וטרפות ובפרט דמידי דאכילה חמור טפי וכהא דאפי' בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה ע"י במידי דאכילה דוקא כמ"ש התוס' בשבת י"ב וכמ"ד וכה"ג כ' הב"ש בא"ע שי' קט"ו סק"ב לענין יוצאת שלא בכתובה ובמק"א ביארתי ד' התוס' פסחים ק"ז ע"ב ד"ה דלמא במ"ש דאע"ג דלא קיים אכילת פסחים לא נקרא רשע דהיינו משום דלא ביטל מ"ע בידים רק דגרם באכילתו הקודמת כדי שבעו ביטול המ"ע ואכילת פסחים לא מעכבא ומה"ט אמרי' בשבועות י"ב ע"ב האי עשה ה"ד אי דלא עביד תשובה זבח רשעים תועבה וע' בסמ"ח מצוה ו' ואני מוסיף דגם בזבחים ז' ע"ב ורש"י ד"ה אי וד"ה זבח וכו' מפורש כן אבל י"ל דקיל לאינשי מאיסור נו"ט ויש לדון בזה עפמ"ש התוס' יבמות צ"ט וכמ"ד דלהאכיל לאחר אינו בכלל דאין הקב"ה מביא תקלה במידי דאכילה אבל מ"מ י"ל דחמור לאנשי וע' ברכ"י חו"מ סי' ל"ד אות ט' בשם תשו' חוה"ש סי' י"ח דנהי דבעבר על ל"ת שא"ב מעשה מיפסל מדרבנן מ"מ בעבר על עשה בשוא"ת לא מיפסל כלל אפי' מדרבנן, ע"ש וכ"ה בתשו' חו"י סי' צ"ו ויש לדון בזה עפמ"ש בתשו' פ"י ח"א חח"מ סי' ט' דלאו דלפ"ע לעולם שוא"ת הוא וע' במהרי"ט בשניות חא"ע סי' מ"ג באמצע התשו' אבל מהתוס' שבועות ל' ע"ב ד"ה אבל וכו' דכשעושים איסור ע"י לא מקרי שוא"ת ובע"כ דכונת הפ"י רק דנהי דלא מקרי שוא"ת אבל גם קו"ע לא מקרי ומצאתי בבדה"ב להרא"ה בספק התערובות בית ד' שער ב' דף ע"ו ע"א שכ' בפשי' דטפי אדם זהיר במה דיהיב לאחריני מלהכשילם ממה שנזהר לצורך עצמו לבד מכותי דלית לי' לפ"ע ובמשה"ב שם תמה עליו וע' תשב"ץ ח"ג סי' פ"ג שדחה ד' הרא"ה והעלה כהרשב"א ולענ"ד ראי' להרשב"א מגיטין מ' צ"א מי איכא מידי דלעבדי' לא מיעבד איסורא ואיהו עביד וט' ומוכח דחמיר לאנשי לעצמו מלאחרים אבל י"ל דמ"מ חמיר בעיניו יותר מלעבור על מ"ע אחרת בשוא"ת וע' ברא"ש ור"ן נדרים מ"ו ובב"י חו"מ סי' ק"פ בשם ירושלמי דיותר יש לקנוס המביא אחרים לידי מכשול מהמכשיל א"ע אבל אין מזה ראי' לכאן ופ' בכ"מ פי"ב מעדות ה"ט שכתב בשי' רמב"ם דהמוכר טרפות אוכל בעצמו וצ"ע והא דמומר לערלות שהביאו הח"צ ותב"ש וט"א י"ל משום דמ"ע דמילה חמור לאנשי טפי וכמ"ש הש"ך סי' קי"ט וע"ש בדג"מ ותשו' מהרי"א סי' ו' הנ"ל אבל י"ל דהא דתליא בחמור וקל היינו בעובר על הדבר אבל מ"מ מאמין בהמצוה אבל בפוקר מלהאמין אין חילוק בין חמור לקל אבל עכ"פ מהש"ס אין ראי' ובפרט דרש"י כ' להיפוך ועכ"פ נראה דגם להתב"ש אין להחמיר רק בעבר בפרהסיא בפני עשרה דלא חמור משבח דל"ה מומר לכה"ת רק בפרהסיא והרי דעת המרדכי פ"ק דחולין דגם בפ"ז בעי' דוקא בפרהסיא ועמש"ל סקכ"ו בזה ומכ"ש בזה וכן מצאתי בתשו' ח"צ שם שכ"כ להדיא דגם בפקר במ"ע דוקא בפרהסיא דינו כמומר ע"ש ומצאתי בפמ"ג בפתיחה כוללת לאו"ח ח"ד אות א' שכ' בפשי' דמומר להכעיס אף בצנעה הוי כן ובמח"כ נעלם ממנו ד' הח"צ הנ"ל ומה שנסתפק שם לשי' הסוברי' דבשבת בדרבנן ל"ה מומר אם בעבר אדרבנן בשאר איסורים להכעיס אם נעשה מומר לכה"ת בדרבנן מצאתי בשעה"מ פ"ה מאישות ה"א בסופה שתי' קו' הגאון מהר"י בכר דוד לשי' הרמב"ן דיי"נ דרבנן מהא דהוריות י"א איזהו מומר אוכל נו"ט וכו' ושותה יי"נ רמב"י אומר אף הלובש כלאים ומפרש דפליגי בכלאים דרבנן אי הוי מומר ומוכח דיי"נ מה"ת והוא חי' דפלוגתייהו רק בלתיאבון אבל בלהכעיס גם בדרבנן הוי מומר לכ"ע וע"ש מ"ש ע"ד הב"ש מהתוס' ע"ז ותוס' בכורות אי בשותה יי"נ הוי כלהכעיס ע"ש וכבר נתבאר דגם במ"ע דאורייתא אין הדין פשוט ומכ"ש בדרבנן והפמ"ג נסתפק רק אם הוא כמומר למלתא דרבנן ועפ"ז י"ל דגם במומר להכעיס במ"ע דלכ"ע הוי כמומר עכ"פ לאיסורי דרבנן דקילי מעשה וע' בש"ך סי' רל"ח בשם רלב"ח אבל התם לגבי ח"ש דאתי רק מריבויא משא"כ במ"ע וע' רשב"א ר"ה ט"ז דס"ל דבכל מ"ע אם אינו מקיימה עובר בלא תגרע וי"ל דמה"ט עדל"ח וערש"י סו"פ משפטים בשם מכילתא בפסוק ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לעשות כל מ"ע באזהרה במקום לאו וע"ש בשפ"ח דמה"ט עדל"ת הרי דמ"ע חמירא ועפ"ז י"ל הטעם בהא דא"ע דוחה לתו"ע ובדיעבד אם עבר לא לקי ואכמ"ל: