דעת תורה על שולחן ערוך יוד חלק א· רבי שלום מרדכי [המהרש"ם] הכהן שבדרון
הקדמה · ב
זאת לא זאת כי גם בדברים הנוגעים למשטרי השמים וחוקי הטבע ישתנו תהלוכותיהם ע"פ הכרעת חכמי הדור בדעת תוה"ק וכמ"ש בירושלמי (נדרים פ"ו ה"א) אר"א אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי, בת ג"ש ויום א' נמלכו ב"ד לעברו בתולי' חוזרין וכו', וכן הוא לענין טרפות שאינה חי' יב"ח ואם הדין יש בו מחלוקת והוכרע ע"פ דעת חז"ל להכשירו ע"פ דעת הרוב ישתנה הטבע להיותו חי. והטעם הוא כי כשברא הקב"ה העולם נסתכל בתורה ובה יצר וברא העולם ונתייסדה הטבע להיותה נשואות עיני' כעיני שפחה אל גבירתה היא התוה"ק התלוי' בהכרעת חכמי ישראל ובזה יש לבאר מ"ש תד"א כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב שנא' הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות. ונודע כי באומרו אל תקרי איננו עוקר המאמר מפשוטו רק הכונה כי בא להבטיח לב השונה הלכות לבל ידאג באמרו שגיאות מי יבין ומי יודע אם רוחו יעופף להשיג דעת האמת. ואם אולי שוגה הוא ויאבד עולמו בזה ובבא לז"א כל השונה הלכות מובטח לו שהוא בן עוה"ב כי הש"י יסכים ויטה את האמת לפי דעת האנושי שנא' הליכות עולם לו כי גם תהלוכות טבע העולם יתהלכו כפי דעת החכם וז"ש אל תקרי הליכות אלא הלכות ור"ל כי הליכות העולם המה כפי דעת השונה הלכות. ובזה נ"ל לבאר מ"ש (מגלה כ"ח ע"ב) ר"ל הוי אזיל באורחא מטא עורקמא דמיא אתא ההוא גברא ארכבי' אכתפא א"ל קרית א"ל קרינא א"ל תנית א"ל תנינא ד' סידרי משנה. א"ל פסלת לך ד' טורי וטענת בר לקישא אכתפך שדי בר לקישא במיא. א"ל ניחא לי' דאשמעי' למר אי הכי גמור מיני הא מלתא דאר"ז בנות ישראל החמירו על עצמן שאפי' רואות טפת דם כחרדל יושבות עליו ז"נ תד"א כל השונה הלכות בכ"י מובטח לו וכו' אלא הלכות ע"ש. ומאוד יפלא מדוע א"ל מימרא זו דוקא ומה ענין סמיכות מאמר תד"א הנ"ל לכאן.
ויבואר ע"פ דברינו הנ"ל דהנה בקידושין (ל"ב ע"א) אר"ח הרב שמחל על כבודו אינו מחול ור"י אמר מחול שנא' וד' הולך לפניהם יומם. אמר רבא הכי השתא התם הקב"ה עלמא דילי' הוא ותורה דילי' הוא מחיל לי' ליקרי' הכא אטו תורה דילי' הוא הדר אמר רבא אין תורה דיל' הוא דכתי' ובתורתו יהגה וכו' ע"ש. וביאור הדבר הוא כמ"ש דכיון דהתורה נמסרה לפי הכרעת חכמי התורה א"כ התורה הוא שלהם ויכולים למחול כבודם. ולכן מצינו בכמ"ק דחז"ל יכולים לעקור דבר מן התורה בשוא"ת. ולפעמים גם בקו"ע ובתוס' (נדה ל') הביאו בשם ר"ת שפסק דטבילה בזמנה מצוה ולפמ"ש רש"י נלמד מקרא דהוי מצה בזמנה. וא"כ ע"י החומרא שהחמירו ע"פ בנות ישראל יותר מן הדין יבטלו מצוה של תורה (וע' בתר"י רפ"ה דברכות) וצ"ל כמ"ש דיש ביד חז"ל לעקור ד"ת גם בחומרא מצד מנהג. ולכן כאשר נודע לר"ל שלמד ושנה האי גברא ולא רצה שישמשהו וההוא גברא א"ל ניחא לי דאשמעי' למר ומחל על כבודו ואם אין התורה שלו הרי א"י למחול ולז"א אי הכי גמור מיני הא מלתא דאר"ז וכו' דמזה נשמע דתורה דילי' הוא ומצי מחיל. וכבר נתבאר גם מאמר תד"א כל השונה הלכות וכו'. כי יסובב על קוטב הלז אשר ישמיענו כי התורה נמסרה ע"פ הכרעת חכמי הדור ולכן נסמכו המאמרים זל"ז:
ובזה יש לקשר סיום הש"ס עם תחלתו והוא עפמ"ש בתר"י ריש ברכות בשם י"א דאם לא קרא ק"ש עד מצות לא יקרא עוד דביד חז"ל לבטל ד"ת בשוא"ת והוא ג"כ כדברינו הנ"ל מפני שהתורה נמסרה לחכמי ישראל וז"ש תנא דב"א כל השונה הלכות וכו'. ולכן מאימתי קורין ק"ש בערבית וכו' וחכ"א עד חצות ולא יותר: