אור ברסלב
דעת מרדכי א סימן סט › ענף ב

דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ

סימן סט · ענף ב

ענף א

אך בעיקר הדברים מסתפק הגרע"א מה שמיקרי שורש דאורייתא וגלגול דרבנן, הצד הראשון הוא דאין דנין מדין דאורייתא לדין דרבנן, וכך היא המדה בספק בכור בגיזה ועבודה שהיא מדאורייתא ספיקו לחומרא, ושחיטתו בחוץ ואכילתו לאחר שנצרם בכונה להתירו דהוא מדרבנן מותר מספק ושאני בדינו של האו"ה בספק טרפה שנתערב ויש בו רק שיעור בטול דאורייתא, דמה שאנו דנין עתה על אכילתו אכילה זו גופה היתה לנו מעיקרא אסורה מטעם ספיקא דאורייתא ועתה שנתערב הנה נחסר לנו שיעור בעול דרבנן ואם באנו לדון להרכיב שני הצדדים יחד דע"י התערובות שיש בו שיעור בטול דאורייתא נסתלק האיסור דאורייתא, ולגבי דרבנן ננקט הספק שמא לא היה ערפה זהו מיקרי שורש דאורייתא וגלגול דרבנן כיון דכבר אסרת האכילה מכח ספק דאורייתא. לא תותר האכילה רק בבטול גמור כמו ודאי איסור וכן בההיא דמוהריב"ל בכלי שבשלו בתוכו בשר ספק טרפה להשתמש בכלי אחר מל"ע דהבלוע זו שבכלי מהבשר ספק טרפה הוי כמו בלוע מודאי איסור כיון דספיקא דאורייתא לחומרא הוי הספק כמו ודאי טרפה ולא הותר במה ששהה מל"ע ונפגם, כמו ודאי ערפה דלא הותר בשהיית מל"ע. אבל מדבר אחד לדבר אחר לדון מדין גיזה ועבודה לדין שחיטה בחוץ ואכילתו אינם תליא זה בזה כלל דשפיר דנין דגיזה ועבודה אסורה מספק והשחיטה בחוץ ואכילתו מותרה מספק. אכן הצד הזה נסתר מדברי המחבר (יו"ד סי' שי"ג) דספק בכור שביד ישראל נאמן לומר שנפל בו מום מאליו, והרי מבואר דאסור להטיל בו מום מספק אף דהטלת מום בזה"ז אינו אלא מדרבנן וע"כ דאנו דנין מדין דאורייתא לדין דרבנן וכיון דלענין גו"ז דהוא מדאורייתא אסורה מספק ה"נ לענין דין דרבנן, אך מדברי הרי"ף (פ"ב דפסחים) שכתב שם בדין לתיתה נראה ההיפך וז"ל ת"ר אין לותתין את השעורין בפסח ואם לתת נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות אמר מר עוקבא לא נתבקעו ממש אלא כל שמניחן ע"פ הביב והם מתבקעות מאליהן. ושמואל אמר נתבקעו ממש, וכתב הרי"ף ואנן כיון דלא איפסיקא הלכתא לא כמ"ע ולא כשמואל עבדינן כמ"ע לחומרא לענין מיכלייהו להני שטרי בעינייהו דהו"ל ספדא"ר לחומרא, אבל אי משתכחי בהדי בשולא ולא נתבקעו כיון דאיסור תערובת חמץ במשהו דרבנן לא אסרינן לה הוא בשולא דמשתכחי ביה תרי תלת שערי ולא נתבקעו משום דהוי להו ספדר"ב ולקולא ולחלק בין ספק במעשה לספיקא דדינא אינו נראה בעיניו ע"ש.

ולכן. מצדד לומר להיפך דיש לומר דאין דנין מה שהיה בתחלה ספק דאורייתא, דמ"מ עתה הוא ספק דרבנן ובתר השתא אזלינן, אלא אם יש עתה המציאות בספק זה הנוגעת גם לדאורייתא מחמרינן גם במלתא דרבנן אבל דוקא באותה חתיכה. ולכן בספק בכור כיון דבההיא חתיכה ובאותו הגוף אנו דנין לחומרא לענין גיזה ועבודה אנו דנין ג"כ לחומרא לענין הטלת מום באותו גוף ממש, אבל בשתי חתיכות ובשני גופים אין דנין זה מזה ומשו"ה פסקינן ביו"ד (סי' פ"ו ש"ך סקי"א) דביצת תרנגולת שיש בה ספק בשחיטה דהביצה מותרת, דהספק נולד על שני גופים. התרנגולת והביצה יחד התרנגולת ספיקתה לחומרא והביצה שהיא מדרבנן ספיקתה לקולא ובדינו דאו"ה בספק טרפה שנתערב במינו ברוב דעכ"פ יש לדון עדין על עצם החתיכה אם יבוא אליהו ויברר דזוהי שנפלה לתוכו דאז נאסר אותה מטעם ספק דאורייתא משו"ה אף דעתה בעל מדאורייתא אפ"ה ספיקו לחומרא וכ"כ בההיא דמוהריב"ל דגם עתה על הבליעה בעצמותה דנין בה ספיקתה להחמיר מטעם ספדא"ר וגם יש אפשרות לדון על הבליעה לחומרא מספק

*) והעמידו אור

חזק את דבריו מהא דגרסינן (בכורות ל"ה ע"ב) אמר רבא בעלים של בכור עומדים עמנו בחוץ נכנס הבכור שלם ויצא חבול מעידין עליו, ופרכינן מאי למימרא, ומשני מהו דתימא ניחוש לחשדא (שמא הם גרמו לו מתחלה שהניחו לו דבילה על האוזן וכו' רש"י) קמ"לן והתבאר דמשום גרמא לחוד היכא דליכא למיחש שהוא בעצמו עשאו לא בעינן עדות, רק בשעה שחוקרין העדות גם ע"ד גרמא שואלין וכמבואר בביצה (כ"ז ע"ב) דשאל רבא אגרמא גבי בכור, וכמפורש להדיא בשאלתות (פרשה בא) דלהפדי הוי שאיל אגרמא אלא משום גרמא לחוד לא בעינן עדות, וטעמא דמלתא כיון דלית בזה לאו לא החמירו להצריך עדות עכת"ד ע"ש.

וראיתי יש לדחות דאפשר לומר משו"ה לא בעינן עדות בגרמא אע"פ שיש עלה לאו כבעושה המום בידים ממש, משום דהויא מלתא דליכא לאתויי עלה סהדי דמנלן ידעי סהדי כונתו, וע"י זה ניחא גם הסוגיא בביצה הנ"ל דלפי גירסתנו שם לא מוכח כלל דהביא עדים על גרמא אלא סמך רבא על דבריו והאיך האמינו הא כיון דכהן הוי כפירש"י וכהנים פסידי ולא מהימני אע"כ משום דעל גרמא לא משתכחי כלל סהדי ומצאתי בהגהות יד שאול ביו"ד (סי' שי"ד) שהביא כן בשם היש"ש ביצה, אך כנראה נעלמו מהיש"ש השאלתות, המובא בספר הנ"ל ואכמ"ל בפרט זה.

אך מלשון הטור והמחבר (בסימן שי"ג) יש להעיר קצת וז"ל אסור להטיל מום בבכור ואפי' לגרום לו מום כגון לתן דבילה ע"ב אזנו וכו' וכיוצא בזה או שאומר לנכרי להטיל בו מום עכ"ל ומדכתב בלשון אפילו גבי גרמא ובאמירה לנכרי לא כתב לשון אפילו רק לשון "או" משמע שאמירה לנכרי וגרמא חדא מלתא היא. דאורייתא אם נפליט הבליעה בדבר חריף דהא היא ראויה לגר אלא כשיפליט בתבשיל יהיה בעל ברוב דטעם פגום אינו חשוב טעם, א"כ על עצמות הבליעה עדין הוי סדא"ר ולכן דנין לחומרא נמי על הכלי, משא"כ דההיא דהרי"ף בפסחים י"ל דמשהו בלוע באחרת אין לו מציאות בעולם וככלה ואבוד דמי ורק על התבשיל נדון ולכן אע"פ על החטה הוי סדא"ר אין דנין מחתיכה לתבשיל דהוי כשני גופים שאין דנין מזה על זה עכת"ד הגרע"א הבהירים והמאירים.

ובעיקר ספיקתו הנ"ל הנה נחלקו בו הגאונים חות דעת, והגאון ר"ב פרענקיל ביו"ד (סי' קפ"ז) בהא דפסק הרמ"א שם דאם ראתה דם מחמת תשמיש ג"פ רצופים אחר לידתה שאסורה לבעלה ולא תלינן שמחמת לידה היא, וכתב שם הש"ך דהיינו דוקא אחר ימי טוהר שלה אבל בתוך ימי טוהר כיון דמן הדין דם טוהר הוא מותרת לבעלה, והקשה החו"ד (שם סק"כ) דהא קי"ל כרב דמעין אחד הוא, התורה טמאתו והתורה טהרתו א"כ מה בכך שעתה היא מותרת מ"מ הרי נתחזקה שממלאה ונופצת היא ותראה אח"כ מחמת תשמיש גם בימים שהתורה טמאתו, ותירץ דהנה יש להקשות על הא דאסרינן רואה מחמת תשמיש, כיון שכתב הר"ן דחולי שממלאה ונופצת הוי ספק השקול אי הדם מן המקור או מן הצדדין הוא והש"ך מוכיח דרואה מחמת תשמיש הוי מכלל וסתות דרבנן וא"כ הוי ספק דרבנן ולהקל, ועכצ"ל הטעם כיון דעיקר הספק הוא על הדם אי מן המקור או מן הצדדין ונוגע גם לדין דאורייתא לבעל ולקדשים ומשו"ה משווינן אותו לודאי דם טמא וכללא הוא בסי' (ק"י) דכל שהספק נולד בדאורייתא אף ע"י גלגול בא לדרבנן אוסרים והלכך יפה כתב הש"ך בתוך ימי טוהר, דאז אין ספק לענין דם כלל רק לענין אם להחזיקנה ברואה מחמת תשמיש שהוא מחמת וסת דרבנן והוי עיקר הספק בדרבנן ומותר עכ"ד.

וע"ז כתב בהגהת אמרי ברוך וז"ל י"ל דבגוונא דהכא לא דמי לדין גלגול דרבנן, דהא כאן יש לנו לדון תומ"י על שני דברים לענין טומאת נדה ולענין לאוסרה על בעלה תמיד בראשון יש ספק דאורייתא ולענין לאוסרה על בעלה לעולם יש סד"ר, משא"כ לעיל (סי' ק"י סק"ע) שהגלגול הוא מחמת דבר אחד שאסרנו תחלה מחמת סדא"ר ואח"כ נתערב בתערובת שיש בה דין בטול מדאורייתא רק מדרבנן אינו בטל, אמרינן כיון דאסרנו תחלה משום סדא"ר דיינינן לאסור זה כודאי דאורייתא גם לכל מה שיתגלגל בזה ולכך אף בתערובת אוסרים ולא דיינינן בזה כמופקע מספק איסור דאורייתא וכו", משא"כ הכא דתיכף יש לנו לדון מה שיש בזה ספק איסור דאורייתא ולמה שאין בזה חק ספק דרבנן אז דיינינן כאו"א כדינו ספק איסור דאורייתא לחומרא, וספק איסור דרבנן לקולא וכו' עכ"ל והוא כהצד הראשון של הגרע"א ודברי החו"ד כהצד השני.

ודבריו של האמרי ברוך צריכין באור קצת דהא התם כבר איתחזק לבעלה מקודם כשראתה בפעם הראשונה, אז אסרנוה לבעלה מספק שמא הדם מן המקור הוא דטרם שנסתפק לן ברואה מחמת תשמיש כדי לאוסרה לעולם, ורחוק לומר דאחר דנתחזק בג' פעמים איגלאי מלתא למפרע שגם בפעם הראשונה ראוי היה לן גם להסתפק שרואה נמי מחמת תשמיש, אלא די"ל דכונתו בראתה בפעם השלישית מחמת תשמיש אז נולדו לן שני הספיקות על שני דברים בפעם אחת לדאורייתא ולדרבנן, לדאורייתא לאוסרה לבעלה כנדה בעלמא ולדרבנן להחזיקה לבעלה שרואה מחמת תשמיש ודיינינן כל אחד כדינו.

והנה הר"ן כתב שם בפסחים על דברי הרי"ף המובאים למעלה, דכיון דאיסור תע"ח דרבנן הוא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא, אע"ג דעיקר איסורא דאורייתא הוא וז"ל שם, וראיה לדבר מדאמרינן (נזיר ל"ו) גבי שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שתי סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו, הרי אלו מותרים, שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין וא"א כזית בכא"פ דאורייתא אמאי אמרינן שא"א, אלמא דאי אמרינן כזית בכא"פ לאו דאורייתא ניחא דאע"ג דעיקר איסור מדאורייתא כיון מדאורייתא מיהא בעל תלינן לקולא ואמרינן שא"א עכ"ל וקשה לי דהנה הש"ך בכללי ס"ס (אות י"ט) כתב שם ואין להקשות על מש"כ הרב דהיכי דהאיסור מצ"ע הוא דאורייתא ומצד אחר בא לו שהוא מדרבנן לא אמרינן בכה"ג ספק דרבנן לקולא, דהא לקמן (סי' קי"א) אמרינן באיסור תורה שנפל באחת משתי קדירות ואחת מהן בשר נבלה ובשנית יש רובא להתירא אמרינן בכה"ג ספק דרבנן לקולא שמא נפל בקדירת נבלה, וי"ל דשא"ה דאין הספק מצ"ע אסור מהתורה שהרי הקדירה היא קדירה של היתר אלא שמא נפל בה איסור והלכך אמרינן נהי נמי דנפל בה איסור מ"מ מן התורה מותר דהא יש בה רוב והלכך לא הוי ליה אלא ספק דרבנן דכיון שאפשר שאין כאן איסור כלל א"כ הספק בא לו מצ"ע, אשר הוא מדרבנן, משא"כ הכא דא"א לומר שאין כאן איסור דהא ודאי יש בתערובת זה ספק טרפה והספק מצ"ע הוא ספק דאורייתא אלא דבאמת להרכיב שני הענינים יחד זה לא אמרינן עכת"ד הש"ך בקצת באור, וא"כ קשה על דברי הר"ן דמאי ראיה מייתי הר"ן משתי קופות שא"ה דהוי ממש כההיא דשתי קדירות דעצם הספק הוא ספק דרבנן כיון דכזית בכא"פ מותר מה"ת א"כ איסור דאורייתא אין כאן והספק שמא אין כאן איסור כלל, משא"כ הכא בדברי הרי"ף כיון דיש כאן ספק אחד אם נתחמצו החטין או לא נתחמצו והספק נוגע לדאורייתא ודרבנן יחד וכיון דמחמרינן בחטין ממילא ראוי לאסור התערובת דחמץ בפסח במשהו, ואפי' אם נימא כדברי הגרע"א דמשהו כמאן דליתא דמיא והוי כשתי חתיכות אשר אין דנין מזה על זה ומשו"ה אית לן למיזל לקולא בתבשיל ונהי דהסברא בעצמותה יש לה מקום אבל מ"מ אין ראיה משתי קופות לכאן וצ"ע.

והצד השני שמצדד הגרע"א לומר בדעת האו"ה דבאמת בתר השתא אזלינן ועיקר הטעם הוא דהיכי דנולד על חתיכה אחת ספק איסור דאורייתא ודרבנן יחד מחמרינן גם בדרבנן, וגם בספק טרפה שנתערב ישנו גם עתה במציאות לדונו, כי אם יבוא אליהו ויאמר דזוהי החתיכה הנתערבה ונאסרה מחמת ס' דאורייתא לחומרא אינו מובן לי דזה רק שייך בתערובת יבש ביבש אבל לא לח בלח, ואעפ"כ לא שמענו בכה"ג לח בלת אזלינן לקולא משום דלא הוי רק ס' דרבנן וצ"ע.

ולולי דמסתפינא מדברי הגרע"א היה נראה לי דשני דברים נפרדים המה, הפירוש באו"ה הוא כהצד הראשון שעלה בתחלה על דעת הגרע"א לומר אלא דיש גם דין שני אשר אינו מוזכר כלל באו"ה וזהו, דהיכי דנולד ספק בדאורייתא ודרבנן יחד בחתיכה אחת אז הכל לחומרא מטעם דהדאורייתא מכריע גם על הדרבנן ומשו"ה מחמיר המחבר בספק בכור בזה"ז להטיל בו מום אע"פ דהטלת מום בזה"ז אינו אלא מדרבנן ושאני בההיא דהרי"ף דהוי כשתי חתיכות דהמשהו כמאן דליתא בעולם דמי ויש לעיין בזה.

אגב אורחא אמרתי להביא כאן מה שהקשיתי בימי חרפי ממשנה דתרומות (פ"ג מ"א) בתורם חבית של יין ונמצאת חומץ אם משתרמה החמיצה תרומה, אם עד שלא תרומה החמיצה אינה תרומה, אם ספק תרומה ויחזור ויתרום הראשונה אינה מדמעת וכן השניה אלא שבטלים ברוב בעלמא, ואמאי כיון שהחמירו חכמים בתרומה דבעינן שיעור מאה משום עון מיתה בד"ש א"כ אפי' ספק תרומה נמי הוי לן להחמיר ולאצרוכי שעור מאה כיון דעצם הספק הוא דאורייתא אלא נתגלגל בדרבנן ומ"ש מספק דרוסה שנתערבה ברוב דמחמרינן כמו ודאי דאורייתא. ואמרתי לחלק בשלמא בספק דרוסה שנתערב ברוב, דהאיסור הוא משום טרפות, וחומר בטולו הוא משום דבר אחר משום בע"ח או חתיכה הרלה"כ וכדומה וע"ז אין ספק כלל, אלא הספק בעצם האיסור אשר הוא ענין דאורייתא ושפיר אמרינן ספק איסורא דאורייתא לחומרא אף דנתגלגל לדרבנן, משא"כ בתרומה שחומר בטולו תולדה מעצמותה של תרומה, ואם הוא ספק תרומה אז הוא הספק נמי בחומר בטולו אשר הוא מדרבנן וכיון דהוא ספק על עצם החשיבות אשר בגלל זה החמירו הרבנן הוי ספק דרבנן ואזלינן לקולא כמו בדברים החשובים דלא מתבטלי אפי' באלף אך אם היה ספק בחשיבותם שפיר מתבטלי כמבואר ביו"ד (סי' ק"י סק"א) ברמ"א שם והוא נכון לדעתי.

ובעיקר הדבר מצאתי שיש להעיר בזה מן מהרש"א בגיטין (מ"ה ע"ב), דאיתא שם מן שלש ברייתות ס"ת שכתבו עכו"ם תני חדא ישרף, ותני חדא יגנז, ותני חדא קורין בו ומוקי לברייתא דתני שם דקורין בו כרשב"ג דתניא מעשה בעכו"ם אחד בצידון שהיה כותב ספרים והתיר רשב"ג ליקח ממנו, ופריך שם והא רשב"ג בעי אפי' עבוד לשמה ומכ"ש כתיבה לשמה בעי, ומשני בגר שחזר לסורו, והקשה המרש"א דא"כ איך מוקי הברייתא כרשב"ג, דהא משמע דהני תלתא ברייתות בעכו"ם ממש מיירי ומאי מייתי מרשב"ג שהתיר בגר שחזר לסורו דידע דבעי כתיבה לשמה ועבוד לשמה אעכו"ם ממש דלא ידע כלל, ותירץ דלרשב"ג נמי דוקא בעכו"ם דידענין ביה דכתבו לשמה אז קורין בו דהא לית לו הך דרשא דכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה עכ"ד ע"ש, ותמה עליו בספר פנ"י איך ידעינן דכתבו לשמה הא אפילו ישראל עומד ע"ג אמרינן דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד. ומתרץ בהגהת קרני ראם דהמרש"א ס"ל כשיטת הב"י (אה"ע קכ"ג) דהא דאמרינן דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד אינו אלא ספיקא והנה הקריאה בס"ת כל השנה כולה אינה אלא מדרבנן רק קריאת פרשה זכור הוא מדאורייתא, ומש"כ רש"י דבנמצא ביד עכו"ם דקורין בו משום ס"ס היינו לקריאת פרשה זכור, אבל לקריאת כל השנה די בספק אחד דספק דרבנן לקולא, וא"כ עכ"פ לקריאת כל השנה די בספק אחד וממילא בכתבו עכו"ם לשמה דהיינו בישראל עומד ע"ג קורין בו כל השנה כולה כיון דהוי ספק אי אדעתא דנפשיה קעביד אי לא עכ"ד ע"ש והרי הכא הוי ספק בחתיכה אחת דהיינו לס"ת אחד לדאורייתא ולדרבנן יחד, לקריאת כל השנה דהוא דרבנן ולקריאת פרשת זכור דהוא דאורייתא ודיינינן בו כל אחד כדינו לקריאת כל השנה אמרינן בספק אחד לקולא ולקריאת פרשת זכור דהוא דאורייתא אמרינן ביה ספק דאורייתא לחומרא.

שוב מצאתי בס' כתונת פסים להגרי"מ מבריסק על מס' מו"ק (פ"ב) שהביא ראיה דהיכי דאיכא איסור דאורייתא ודרבנן יחד דמחמרינן בספק גם אהדין דרבנן מהא דקי"ל בחולין (צ"ב ע"ב) לענין דין גיה"נ דמבעיא לן שם בהמה ולא עגיל ובעוף ועגיל אם יש בהם דין גיה"נ ונשאר בתיקו ומספיקא פסקינן לחומרא, ומסתימת הפוסקים נראה דבבהמה ולא ועגיל איכא כל חומר הדין של גיה"נ לאסור גם גיד החצון אע"פ שאינו אלא מדרבנן, וע"כ כיון דהספק הוי על דאורייתא ודרבנן יחד מחמרינן גם בדרבנן עכת"ד ע"כ, ולא זכר הרב המחבר הסתירה לזה מדברי הרי"ף בפסחים הנ"ל וגם הסתירה לזה מביצת ספק נבלה דמקילין בה דהא כאן בגיה"נ נמי הוי בשני גופים וגם לשיטת השואל בשו"ת הגרע"א שרצה לחלק בין ספיקא דדינא לספיקא במעשה, דבספיקא דדינא מקילין הרי בגיה"נ נמי הוי ספיקא דדינא.

ונראה לי לחלק דהכא גבי גיה"נ הוי הכל משם אחד שם גיה"נ דהרי מה שאסרו החכמים גיד החצון שם גיה"נ נתן לו, דמשום גדר ומשמרת נתן גם על גיה"ח שם גיה"נ ולכן אין לחלק כלל בין גיד הפנימי לגיד החצון, ובכ"מ שאסור גיד הפנימי מדאורייתא אי מטעם ודאי אי מטעם ספק גם גיה"ח ראוי לאסור, משא"כ ביצת ספק נבלה, דביצת נבלה ודאית לאו מטעם נבלה אסרוה רק דגזרו על ביצת נבלה משום ביצת טרפה וכש"כ התוס' (ביצה ו' ע"ב וב"ק מ"ז ע"א) אע"פ בחולין (נ"ח) פקפקו ע"ז, וא"כ בביצת ספק נבלה הוא שני גופים ממש, ולכן אין גוף אחד מכריע על השני וכאו"א נדון כדינו, משא"כ גבי גיה"ח, כיון דהן הפנימי והן החצוני בשם גיה"נ יכונה כגוף אחד דמיין. והלכך הדין דרבנן נגרר אחר הדין דאורייתא.

וכעין זה מה שכתבתי מתברר לנו מהא דאיתא בברכות (כ"א ע"א) אר"י ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא, ספק אמר אמת ויציב סל"א חוזר ואומר או"י מ"ע, ק"ש דרבנן, אמת ויציב דאורייתא, ובתוד"ה ספק לא אמר, תמה הא עכצ"ל שהוא מסופק גם מק"ש שאם היה ברור נו מק"ש וספק מאמת ויציב בלבד אז גם או"י אינו מהתורה כיון שהזכיר יציאת מצרים בק"ש. וא"כ דמסופק משניהם יחזור לק"ש דאית בה תרתי מלכות שמים ויצי"מ דהכי עדיף מלומר או"י דליכא אלא חדא. כדאמר בסמוך במתניתא דבעל קרי עכת"ד ע"ש מה שתירצו, ומבואר מדברי התוספות דאם מסופק הוא בק"ש ואו"י ביחד אינו חוזר רק אאמת ויציב בלבד שהוא מדאורייתא ואינו חוזר אק"ש שהוא רק מדרבנן וקשה לי לכאורה אהא שכתב המג"א (בהל' בה"מ סי' קפ"ד סק"ד) באכל וספק אם ברך בה"מ דחוזר ומברך אפי' ברכה רביעית שהיא מדרבנן דהוי כזלזול בדרבנן אם מסופק אדאורייתא ואדרבנן יחד וחוזר רק אדאורייתא ולא אדרבנן, וא"כ ה"נ במסופק אאמת ויציב ואק"ש שהוא דאורייתא ודרבנן יחדן הו"ל לחזור גם אדרבנן, אך התירוץ פשוט, דהתם דהוי הספק כולו במצוה אחת שהיא ברכת המזון אלא שבמצוה הזאת יש בה דאורייתא ודרבנן יחד והוא יחזור רק אדאורייתא ולא אדרבנן שבה שפיר הוי זלזול לדרבנן, משא"כ הכא דשני הספיקות אשתי מצות המה, אמצות ק"ש שהיא מדרבנן ואמצות או"י שהיא מדאורייתא אלא שאצלו נזדווגו יחד השני ספיקות אשר אין להן שום שייכות זה לזה אז דיינינן כל אחד כדינו מה שהוא דאורייתא לחומרא, ומה שהוא דרבנן לקולא, (אמנם בלח"מ פ"ב מברכות מסתפק באמת שבספק אם בירך בה"מ לא יברך הטוה"מ יעו"ש שהניח דבר זה בוצ"ע הובא בא"כ על מקומו) והוא כעין מה שכתבנו למעלה.

תוכן העניינים

דעת מרדכי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה