דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
סימן סט · ענף א
נשאלתי באחד שגבה בחובו מנכרי רחל מבכרת ומסכה לרשותו ושהתה בביתו שבועות אחדים וילדה זכר ונקבה ולא ידוע מי נולד קודם א"כ הוי הזכר ספק בכור איזו עצה יש למצוא לזה.
וראשונה נעיין אי שרי להטיל בו מום ע"י נכרי, דכבר כתב הרא"ש (בפרק השוכר אה"פ ב"מ סי' ו') בשם הראב"ד אהא דמסיק שם באיבעיא דגמרא אי אמירה לנכרי אסור באיסור חסימה, דאולי לא גזרו איסור שבות באיסור לאו, דלקולא אזלינן כיון דלא איפשטא הבעיא והאיסור איני אלא מדרבנן. וכתב ע"ז הרא"ש שם וז"ל ואע"פ דמסקינן במטיל מום בקדשים דע"י נכרי נמי אסור ואפילו בזה"ז שאינו אסור אלא מדרבנן כדאיתא בבכורות (ל"ה) התם משום חומרא דקדשים הוא ולא גמרינן מינה עכ"ל ונמצא דהאיסור להטיל מום בבכור ע"י נכרי אינו אלא מדרבנן מטעם אמירה לנכרי שבות הוא כמו בחסימה, וא"כ בנ"ד ד"ס בכור הוא הוי ספק דרבנן, אך כבר ישבו על מדוכא זו רבותינו גדולי האחרונים עיין ח"ס (חיו"ד סי' ש"ו) שמחמיר כבנ"ד ממש היכי דהוי ס' בכור, אך בסי' (שי"ח) מסכים להקל ע"י עכו"ם קטן דלא מיחלף בגדול עיין בכורות (ל"ה ע"א) ד"ה וצריכא וכו', ובשו"ת הגרע"א (סימן ס"ד) נכבדות מדובר בענין זה ומפלפל מעיקרא לומר דבספק בכור בזה"ז יהיה מותר לישראל בעצמו להטיל בו מום לשיטת רש"י ותוס' (ע"ז י"א ע"א) ושיטת הרא"ש והראב"ד בב"מ כאמור לעיל דס"ל דהטלת מום בזה"ז אינו אלא מדרבנן, וא"כ הוי חק ספק דרבנן ולקולא אזלינן ולבסוף חוזר מהא משום דכתב המחבר (יו"ד סימן שי"ד סק"י) ישראל שיש לו ס' בכור נאמן לומר שנפל בו מום מעצמו, הרי להדיא דלהטיל מום בכונה אסור, וכן הוא מפורש בפסקי מהרא"י (סי' קס"ט) ומתמה על המל"מ שמסתפק בזה איך לא הביא ראיה מהמחבר והתה"ד דמפורש הוא לאיסורא ע"ש.
ואני אומר למה לן להביא ראיה מדברי המחבר הנ"ל שיש לפקפק בה שמא חשש לדעת הרמב"ם דס"ל דהטלת מום אפילו בזה"ז הוא דאורייתא, הא נוכל להביא ראיה מסוגיא דבכורות גופא (ל"ה ע"ב) דקאמר שם הש"ס כמאן אזלא הא דאמר רב חסדא ספק בכור שנולד בי ישראל צריך שנים מן השוק להעיד עליו כמאן כרבי יהושע בן קפיסאי, (דאמר שם בכור בי כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו, שנים כל שהן ואפילו כהנים אבל בני ביתו לא רש"י) ר"נ אמר בעלים מעידין עליו (דכהנים נחשדו על הבכורות אבל לא ישראל ואפילו על ס' בכור שנאכל להם רש"י) דאלת"ה מעשר לר"מ מן מעיד עליו ודחי מעשר ודאי מהימן דאי בעי שדי בו מומא בכולה עדרו, אלא ספק בכור לר"מ מי מעיד עליו וכי תימא ה"נ דלית ליה תקנתא, והתנן שהיה רבי יוסי אומר כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות ור"מ מחייב אלא ש"מ בעלים מעידין עליו, כהנים הוא דחשידי אמומי, ישראל לא חשידי אמומא עכ"ל הגמרא. וקשה אי נימא דגם בכה"ג הנ"ל מיקרי ספק דרבנן אם כן כיון דהטלת מום על ידי נכרי לא הוי חק איסור מדרבנן כמבואר מדברי הראב"ד והרא"ש הנ"ל, גם בספק בכור הו"ל להיות לבעלים נאמנות במגו דאי בעי הוי שרי בו מומא ע"י נכרי, ועכצ"ל דבכה"ג אינו מיקרי ספק דרבנן וכש"כ הגרע"א שם דכיון דהספק נולד ביחד על איסור גיזה ועבודה דמדאורייתא הוא ועל הטלת מום ע"י נכרי, כשם שלענין גיזה ועבודה מחמרינן, ה"נ מחמרינן לענין הטלת מום דרבנן והוא לכאורה ראיה ברורה.
שבתי וראיתי כי יש לדחות ראיתי בטוב אבל ע"י זה גם ראית הגרע"א מהמחבר נדחה דהנה יש לדקדק בפירש"י שפירש על דקאמר ר"ת ספק בכור שנולד בישראל צריך שנים מן השוק להעיד עליו דהיינו שנולדו שני זכרים שאחד לו ואחד לכהן ולמה לא פירש דמיירי בזכר ונקבה שאין כאן לכהן כלום שגם זה נזכר לעיל במשנה (דף י"ז) ודדרכו של רש"י לקצר ולא להאריך. ונ"ל בזה עפמש"כ הש"ך בכללי ס"ס (סי' ק"י אות כ"א) דהיכי דנתערב חד בחד אפילו באיסור דרבנן אמרינן בזה ספיקו לחומרא כיון דאיקבע איסורא ומחזק דבר זה מתשובת הרשב"א ע"ש, וא"כ יש לומר באמת כש"כ הגרע"א בראש דבריו שם, דהיכי דנולד בתחלה הספק על איסור דאורייתא ועל איסור דרבנן יחד אז דיינינן כאו"א כדינו האיסור דאורייתא לחומרא והאיסור דרבנן לקולא, והכא בספק בכור בשעה שנולד נולדו עמו בב"א שני ספיקות על דאורייתא בגיזה ועבודה ועל דרבנן להטיל בו מום ע"י נכרי, וגיזה ועבודה אסורה מספק, והטלת מום ע"י נכרי מותר, ושא"ה כיון דנולדו שני זכרים ואחד מהם ודאי בכור והוי תערובת חד בחד ואיקבע איסורא, אם כן אפילו הטלת מום ע"י נכרי דהוי רק מדרבנן מ"מ אזלינן לחומרא כשיטת הש"ך הנ"ל ואסור מספק, אבל בזכר ונקבה או בספיקא דדינא ע"י קנין כסף או משיכה, שפיר איכא למימר דהטלת מום ע"י נכרי דהוי רק איסור דרבנן אזלינן לקולא בספיקא, וממילא נדחית גם ראית הגרע"א מהמחבר שכתב דספק בכור ביד ישראל דנאמן לומר שנפל בו מום מאליו דמוכח מזה דלהטיל בו מום בידים אסור, די"ל דהא מקור דברי המחבר הוא מהכא מסוגיא הנ"ל ושם מיירי בנולדו שני זכרים דאיקבע איסורא והמחבר נמי מיירי בספיקא דאיקבע איסורא ואז בידים אסור להטיל בו מום אפילו הטלת מום בזה"ז שהוא רק מדרבנן, ואפ"ה נאמן הישראל לומר שנפל בו מום מאליו אע"פ דאיקבע איסורא משום דישראל לא חשידי ואפילו בודאי בכור שנפל לו מאת אבי אמו כהן מהימן כיון דלא חשידי, ואולי עוד מטעמא כש"כ הוא דהאיסור חמיר טפי כשהוא ודאי איסור.
והנה הגרע"א בסוף תשובתו שם אדברי הרא"ש (פ"ז דב"מ) דהטלת מום ע"י נכרי הוי רק איסור דרבנן, ומפקפק בזה דכיון דקי"ל כחכמים דגם גרמא אסור מדאורייתא א"כ אמירה לנכרי לא גרע מגרמא, דהרי גבי שבת קי"ל דגרם כבוי שרי ומותר לעשות מחיצה בכלים מלאים מים כחכמים דר"י (שבת ק"כ) ואמירה לנכרי אסור, דרק כל המכבה אינו מפסיד מותר לומר אבל לא אמירה לנכרי בהדיא, וכן בבכורות (ל"ה) במשנה שם מפורש דע"י נכרי אסור, ואח"כ תני זה הכלל לאתויי גרמא, ומזה משמע דגרמא פחות מאמירה לנכרי וכיון דגרמא במום דאורייתא לכאורה גם ע"י נכרי דאורייתא אך מבטל דעתו מפני דברי הרא"ש הנ"ל עכת"ד ע"ש.
ויש להעיר על דברי הגרע"א דהנה העמודי אור (סימן ס"ו) דחה שאלתו על הרא"ש הנ"ל כי מה שכתב הרא"ש, "אע"פ דמסקינן דמטיל מום בקדשים אסור ואפי' ע"י נכרי ואפילו בזה"ז שאינו אסור אלא מדרבנן דהיינו דוקא לר"מ דס"ל דגרמא מותר ולדידיה ה"ה דליכא איסור דאורייתא בהטלת מום ע"י נכרי, אבל מ"מ גם ר"מ מודה דע"י נכרי איכא איסור דרבנן דלא מצינו שיחלוק ר"מ על המשנה בבכורות (ל"ה) דאוסר אמירה לנכרי לפחות מדרבנן, אבל לרבנן דגרמא אסור מדאורייתא גם ע"י נכרי אסור מדאורייתא עכת"ד ע"ש.
אמנם עדיפא הו"ל למידחי דלר"מ מוכח מהסוגיא דהכא דאמירה לנכרי לכה"פ אסור מדרבנן, דאלת"ה מאי פריך הש"ס לר"מ מספק בכור ביד ישראל מי מעיד עליו, הרי בידו הוא להטיל בו מום בהיתר ע"י נכרי והיכי שבידו הוא אינו נחשד כלל כמו שאמר הש"ס לענין מעשר בהמה. וע"כ דגם לר"מ אסורה אמירה לנכרי מדרבנן, אך עדין קשה הא גרמא לר"מ מותר וא"כ מאי פריך הש"ס לר"מ מי מעיד עליו, והא בידו הוא להטיל בו מום ע"י גרמא, והנה משום קושיא זו עלה בדעתי לומר, דכמו לרבנן במטיל מום בבע"מ אע"פ שאינו מתרבה מהקרא, מ"מ איכא איסורא דרבנן כמבואר בתוד"ה בע"מ מעיקרו (בכורות ל"ג ע"ב) וברא"ש שם, ואע"פ שיש להתעקש ולומר דוקא מום קבוע בבע"מ עובר אסור מדרבנן אבל להטיל מום קבוע בבע"מ קבוע אפילו מדרבנן מותר, מ"מ מלשון הרא"ש שם בסופו לא משמע כן ע"ש. ועי' במהרי"ט אלגזי (פ"ה אות מ"ג) וה"ה לר"מ אע"ג דלא נתרבה גרמא מהקרא מ"מ מרבנן אסור.
ובזה אפשר לסלק קושית התוי"ט (בכורות פ"ה מ"ג) דמתמיה דהרע"ב פסק דהמטיל מום בע"מ חייב, הרי בש"ס קאמר דזה הכלל כל שהוא לדעתו אסור" אתי לאתויי גרמא ומאצטריך הרבוי דכל מום לגרמא, ממילא המטיל מום בע"מ פטור עכת"ד ע"ש, אבל השתא לפי חדושנו דר"מ נמי מודה דגרמא אסור מדרבנן אינו הכרח כלל לאוקמא "זה הכלל כל שהוא לדעתו" דוקא לרבנן, אלא דאתיא שפיר נמי כר"מ משום דהמשנה לא אתי לאשמעינן אלא לענין איסור בלבד ולא לענין מלקות, דאל"ה הו"ל למיתני חייב ולא אסור, כדייק בר"פ יוה"כ ובפרט כפי שנביא לקמן אפילו לרבנן ליכא מלקות, וע"כ לכו"ע איירי המשנה אלא לענין לאסור את הבהמה כשהוממה וכיון לר"מ בגרמא נמי איכא איסורא מדרבנן ג"כ אסורה הבהמה ע"י הגרמא כמו דאין מבטלין איסור לכתחלה דאינו אלא מדרבנן ומ"מ אם בטלו אפילו בדיעבד אסור למבטל עצמו או למי שנתבטל בשבילו
ובזה ג"כ סרה תמיהת הגרע"א הרי להראב"ד ע"י עכו"ם הוא רק מדרבנן וע"י גרמא הוא מדאורייתא, ובהמשנה משמע להיפך לכתחלה חשבה ע"י עכו"ם ואח"כ ע"י זה הכלל מרבה נמי גרמא, ומשמע דגרמא קילא מעל עכו"ם, אבל השתא ניחא דהכל הוא מדרבנן, הן ע"י עכו"ם והן ע"י גרמא דהמשנה אתיא כר"מ דגרמא רק מדרבנן אסור, וא"כ אשמעינן מקודם ע"י נכרי שלכהפ"ח מעשהו אסור בישראל מדאורייתא ואח"כ אשמועינן אפילו ע"י גרמא דלא מיתעבדא כלל איסור דאורייתא, ומ"מ הבהמה אסורה להשחט ע"י מום זה וגרמא ע"י עכו"ם מסתפקנא.
אמנם בעיקר דבריו של הגרע"א דלומד אמירה לעכו"ם מגרמא צריך לי עיון הא אין דנין ד"ת מד"ס כדאיתא במס' (ידים פ"ג מ"ב) ולכן אע"פ דגרמא אסור מדאורייתא היינו היכי דעכ"פ עשה מעשה אף שהמעשה בעצמו היתר כמו לענין שבת בעושה מחיצה בכלי חרס מלאים מים אי הוי אמרינן דגרם כבוי אסור, אבל ע"י אמירה לנכרי הוי פחות מגרמא שהוא אינו מעשה כלל, ורק מדרבנן ראו חכמים למיסר דלמא אתי לעשות בעצמו אפילו היכי דגרמא שרי, אבל בבכור מדאורייתא אין איסור באמירה לנכרי אלא מדרבנן אסור וע"י גרמא איכא איסורא דאורייתא, והא דאיצטריך בבכורות למינקט הרבוי ע"י גרמא היינו לאשמעינן דבגרמא אסור מדאורייתא וזה לא הוי ידענין מאיסור אמירה לנכרי דאינו אלא מדרבנן. ואע"פ שיש לפקפק ע"ז קצת היכי משמע מזה הכלל בהמשנה דאתי לומר דאיכא איסורא דאורייתא בגרמא דאפילו שאינו אסור אלא מדרבנן מ"מ יוכל היות דע"י גרמא אסור לשחוט הבכור כאמור.
אך ביותר אני תמה על דבריו, דהא אפילו בסוג אמירה לנכרי ישנם שני אופנים, אחד היכי שאומר לנכרי להטיל בו מום, אע"פ שאין הנכרי יודע ומכוין כלל להתירו לאכילה ע"י אותו המום. ודבר זה אסור מצד איסור אמירה לנכרי, ושנית היכי שהנכרי מטיל בו מום ומכוין להתירו בזה לאכילה אע"פ שהישראל לא צוהו על כך ומאומה לא הודיעהו, ולא נעשה בזה שום איסור. מ"מ אסור כי חכמינו לא התירו באכילה רק ע"י המום שנפל מאליו ולא שנעשה בכונה להתירו אע"פ שלא היה שום איסור בדבר, ובמשנה הנ"ל לא נזכר שום דבר מאופן הראשון דהיינו מדין אמירה לנכרי, רק מאופן השני שנעשה בכונת היתר להתירו באכילה וא"כ כיון דקתני מקודם דגם ע"י נכרי אפילו לא היתה אמירה לנכרי כלל אלא כל שנעשה בכונת היתר לאכילה אינו מותר, וא"כ כ"ש כשנעשה ע"י גרמא ע"י ישראל בעצמו להתירו, וע"כ צריך אתה לחלק ולומר דיש מקום לומר דכל שנעשה מום בידים שבריא היזיקא בכונת היתר לאכילה יש מקום טפי לאסור משנעשה ע"י עצמו ובגרמא שאין בריא היזיקא ואיצטריך לאשמועינן דאין שוחטין עליו, וא"כ מסדור לשון המשנה אין ראיה כלל דאמירה לנכרי הוי משום גרמא. ובאמת ברמב"ם (פ"ב מהלכות בכורות ה"ח) כתוב דין גרמא מקודם ואחר דין אמירה לנכרי וז"ל שם, הרגיל לבכור שיפול בו מום כגון שנתן דבילה ע"ג אזנו כדי שיטלנו הכלב או שאמר לנכרי להטיל בו מום וכו' עכ"ל, אך אין ראיה מהרמב"ם כלל, כי לא נמצא ברמב"ם דין גרמא לומר שאסור לגרום בו מום כמו שכתב בפ"א מאיסורי מזבח דין דמעיל מום בבע"מ, ואם נימא דהר"מ פוסק כרבנן וכן ראוי לפסוק דהלכה כרבים תמוה מאד השמטתו לדין גרמא, ואולי נאמר דהר"מ פוסק כר' מאיר ומש"כ בפ"א מא"מ שאסור להטיל מום בבע"מ ואינו לוקה היינו שאסור מדאורייתא, ואפ"ה אינו לוקה כיון דמרבוי כל מום אתיא וכל דבר שנתרבה "מכל" אין לוקין כמו שהאריך בזה המל"מ (הלכות שגגות פי"ג הל' ה'), שוב ראיתי בעמודי אור (סימן ס"ו) שחדש בגרמא לרבנן ג"כ אינו אלא איסורא דאורייתא אבל מלקות. ליכא כיון דמרבויא אתיא וציין את המל"מ הנ"ל ונהניתי שדרכתי בדרך סלולה. *).