דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
סימן סט
יבאר איזו עצה יש להתפטר מספק בכור בזה"ז.
ענף א
נשאלתי באחד שגבה בחובו מנכרי רחל מבכרת ומסכה לרשותו ושהתה בביתו שבועות אחדים וילדה זכר ונקבה ולא ידוע מי נולד קודם א"כ הוי הזכר ספק בכור איזו עצה יש למצוא לזה.
וראשונה נעיין אי שרי להטיל בו מום ע"י נכרי, דכבר כתב הרא"ש (בפרק השוכר אה"פ ב"מ סי' ו') בשם הראב"ד אהא דמסיק שם באיבעיא דגמרא אי אמירה לנכרי אסור באיסור חסימה, דאולי לא גזרו איסור שבות באיסור לאו, דלקולא אזלינן כיון דלא איפשטא הבעיא והאיסור איני אלא מדרבנן. וכתב ע"ז הרא"ש שם וז"ל ואע"פ דמסקינן במטיל מום בקדשים דע"י נכרי נמי אסור ואפילו בזה"ז שאינו אסור אלא מדרבנן כדאיתא בבכורות (ל"ה) התם משום חומרא דקדשים הוא ולא גמרינן מינה עכ"ל ונמצא דהאיסור להטיל מום בבכור ע"י נכרי אינו אלא מדרבנן מטעם אמירה לנכרי שבות הוא כמו בחסימה, וא"כ בנ"ד ד"ס בכור הוא הוי ספק דרבנן, אך כבר ישבו על מדוכא זו רבותינו גדולי האחרונים עיין ח"ס (חיו"ד סי' ש"ו) שמחמיר כבנ"ד ממש היכי דהוי ס' בכור, אך בסי' (שי"ח) מסכים להקל ע"י עכו"ם קטן דלא מיחלף בגדול עיין בכורות (ל"ה ע"א) ד"ה וצריכא וכו', ובשו"ת הגרע"א (סימן ס"ד) נכבדות מדובר בענין זה ומפלפל מעיקרא לומר דבספק בכור בזה"ז יהיה מותר לישראל בעצמו להטיל בו מום לשיטת רש"י ותוס' (ע"ז י"א ע"א) ושיטת הרא"ש והראב"ד בב"מ כאמור לעיל דס"ל דהטלת מום בזה"ז אינו אלא מדרבנן, וא"כ הוי חק ספק דרבנן ולקולא אזלינן ולבסוף חוזר מהא משום דכתב המחבר (יו"ד סימן שי"ד סק"י) ישראל שיש לו ס' בכור נאמן לומר שנפל בו מום מעצמו, הרי להדיא דלהטיל מום בכונה אסור, וכן הוא מפורש בפסקי מהרא"י (סי' קס"ט) ומתמה על המל"מ שמסתפק בזה איך לא הביא ראיה מהמחבר והתה"ד דמפורש הוא לאיסורא ע"ש.
ואני אומר למה לן להביא ראיה מדברי המחבר הנ"ל שיש לפקפק בה שמא חשש לדעת הרמב"ם דס"ל דהטלת מום אפילו בזה"ז הוא דאורייתא, הא נוכל להביא ראיה מסוגיא דבכורות גופא (ל"ה ע"ב) דקאמר שם הש"ס כמאן אזלא הא דאמר רב חסדא ספק בכור שנולד בי ישראל צריך שנים מן השוק להעיד עליו כמאן כרבי יהושע בן קפיסאי, (דאמר שם בכור בי כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו, שנים כל שהן ואפילו כהנים אבל בני ביתו לא רש"י) ר"נ אמר בעלים מעידין עליו (דכהנים נחשדו על הבכורות אבל לא ישראל ואפילו על ס' בכור שנאכל להם רש"י) דאלת"ה מעשר לר"מ מן מעיד עליו ודחי מעשר ודאי מהימן דאי בעי שדי בו מומא בכולה עדרו, אלא ספק בכור לר"מ מי מעיד עליו וכי תימא ה"נ דלית ליה תקנתא, והתנן שהיה רבי יוסי אומר כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות ור"מ מחייב אלא ש"מ בעלים מעידין עליו, כהנים הוא דחשידי אמומי, ישראל לא חשידי אמומא עכ"ל הגמרא. וקשה אי נימא דגם בכה"ג הנ"ל מיקרי ספק דרבנן אם כן כיון דהטלת מום על ידי נכרי לא הוי חק איסור מדרבנן כמבואר מדברי הראב"ד והרא"ש הנ"ל, גם בספק בכור הו"ל להיות לבעלים נאמנות במגו דאי בעי הוי שרי בו מומא ע"י נכרי, ועכצ"ל דבכה"ג אינו מיקרי ספק דרבנן וכש"כ הגרע"א שם דכיון דהספק נולד ביחד על איסור גיזה ועבודה דמדאורייתא הוא ועל הטלת מום ע"י נכרי, כשם שלענין גיזה ועבודה מחמרינן, ה"נ מחמרינן לענין הטלת מום דרבנן והוא לכאורה ראיה ברורה.
שבתי וראיתי כי יש לדחות ראיתי בטוב אבל ע"י זה גם ראית הגרע"א מהמחבר נדחה דהנה יש לדקדק בפירש"י שפירש על דקאמר ר"ת ספק בכור שנולד בישראל צריך שנים מן השוק להעיד עליו דהיינו שנולדו שני זכרים שאחד לו ואחד לכהן ולמה לא פירש דמיירי בזכר ונקבה שאין כאן לכהן כלום שגם זה נזכר לעיל במשנה (דף י"ז) ודדרכו של רש"י לקצר ולא להאריך. ונ"ל בזה עפמש"כ הש"ך בכללי ס"ס (סי' ק"י אות כ"א) דהיכי דנתערב חד בחד אפילו באיסור דרבנן אמרינן בזה ספיקו לחומרא כיון דאיקבע איסורא ומחזק דבר זה מתשובת הרשב"א ע"ש, וא"כ יש לומר באמת כש"כ הגרע"א בראש דבריו שם, דהיכי דנולד בתחלה הספק על איסור דאורייתא ועל איסור דרבנן יחד אז דיינינן כאו"א כדינו האיסור דאורייתא לחומרא והאיסור דרבנן לקולא, והכא בספק בכור בשעה שנולד נולדו עמו בב"א שני ספיקות על דאורייתא בגיזה ועבודה ועל דרבנן להטיל בו מום ע"י נכרי, וגיזה ועבודה אסורה מספק, והטלת מום ע"י נכרי מותר, ושא"ה כיון דנולדו שני זכרים ואחד מהם ודאי בכור והוי תערובת חד בחד ואיקבע איסורא, אם כן אפילו הטלת מום ע"י נכרי דהוי רק מדרבנן מ"מ אזלינן לחומרא כשיטת הש"ך הנ"ל ואסור מספק, אבל בזכר ונקבה או בספיקא דדינא ע"י קנין כסף או משיכה, שפיר איכא למימר דהטלת מום ע"י נכרי דהוי רק איסור דרבנן אזלינן לקולא בספיקא, וממילא נדחית גם ראית הגרע"א מהמחבר שכתב דספק בכור ביד ישראל דנאמן לומר שנפל בו מום מאליו דמוכח מזה דלהטיל בו מום בידים אסור, די"ל דהא מקור דברי המחבר הוא מהכא מסוגיא הנ"ל ושם מיירי בנולדו שני זכרים דאיקבע איסורא והמחבר נמי מיירי בספיקא דאיקבע איסורא ואז בידים אסור להטיל בו מום אפילו הטלת מום בזה"ז שהוא רק מדרבנן, ואפ"ה נאמן הישראל לומר שנפל בו מום מאליו אע"פ דאיקבע איסורא משום דישראל לא חשידי ואפילו בודאי בכור שנפל לו מאת אבי אמו כהן מהימן כיון דלא חשידי, ואולי עוד מטעמא כש"כ הוא דהאיסור חמיר טפי כשהוא ודאי איסור.
והנה הגרע"א בסוף תשובתו שם אדברי הרא"ש (פ"ז דב"מ) דהטלת מום ע"י נכרי הוי רק איסור דרבנן, ומפקפק בזה דכיון דקי"ל כחכמים דגם גרמא אסור מדאורייתא א"כ אמירה לנכרי לא גרע מגרמא, דהרי גבי שבת קי"ל דגרם כבוי שרי ומותר לעשות מחיצה בכלים מלאים מים כחכמים דר"י (שבת ק"כ) ואמירה לנכרי אסור, דרק כל המכבה אינו מפסיד מותר לומר אבל לא אמירה לנכרי בהדיא, וכן בבכורות (ל"ה) במשנה שם מפורש דע"י נכרי אסור, ואח"כ תני זה הכלל לאתויי גרמא, ומזה משמע דגרמא פחות מאמירה לנכרי וכיון דגרמא במום דאורייתא לכאורה גם ע"י נכרי דאורייתא אך מבטל דעתו מפני דברי הרא"ש הנ"ל עכת"ד ע"ש.
ויש להעיר על דברי הגרע"א דהנה העמודי אור (סימן ס"ו) דחה שאלתו על הרא"ש הנ"ל כי מה שכתב הרא"ש, "אע"פ דמסקינן דמטיל מום בקדשים אסור ואפי' ע"י נכרי ואפילו בזה"ז שאינו אסור אלא מדרבנן דהיינו דוקא לר"מ דס"ל דגרמא מותר ולדידיה ה"ה דליכא איסור דאורייתא בהטלת מום ע"י נכרי, אבל מ"מ גם ר"מ מודה דע"י נכרי איכא איסור דרבנן דלא מצינו שיחלוק ר"מ על המשנה בבכורות (ל"ה) דאוסר אמירה לנכרי לפחות מדרבנן, אבל לרבנן דגרמא אסור מדאורייתא גם ע"י נכרי אסור מדאורייתא עכת"ד ע"ש.
אמנם עדיפא הו"ל למידחי דלר"מ מוכח מהסוגיא דהכא דאמירה לנכרי לכה"פ אסור מדרבנן, דאלת"ה מאי פריך הש"ס לר"מ מספק בכור ביד ישראל מי מעיד עליו, הרי בידו הוא להטיל בו מום בהיתר ע"י נכרי והיכי שבידו הוא אינו נחשד כלל כמו שאמר הש"ס לענין מעשר בהמה. וע"כ דגם לר"מ אסורה אמירה לנכרי מדרבנן, אך עדין קשה הא גרמא לר"מ מותר וא"כ מאי פריך הש"ס לר"מ מי מעיד עליו, והא בידו הוא להטיל בו מום ע"י גרמא, והנה משום קושיא זו עלה בדעתי לומר, דכמו לרבנן במטיל מום בבע"מ אע"פ שאינו מתרבה מהקרא, מ"מ איכא איסורא דרבנן כמבואר בתוד"ה בע"מ מעיקרו (בכורות ל"ג ע"ב) וברא"ש שם, ואע"פ שיש להתעקש ולומר דוקא מום קבוע בבע"מ עובר אסור מדרבנן אבל להטיל מום קבוע בבע"מ קבוע אפילו מדרבנן מותר, מ"מ מלשון הרא"ש שם בסופו לא משמע כן ע"ש. ועי' במהרי"ט אלגזי (פ"ה אות מ"ג) וה"ה לר"מ אע"ג דלא נתרבה גרמא מהקרא מ"מ מרבנן אסור.
ובזה אפשר לסלק קושית התוי"ט (בכורות פ"ה מ"ג) דמתמיה דהרע"ב פסק דהמטיל מום בע"מ חייב, הרי בש"ס קאמר דזה הכלל כל שהוא לדעתו אסור" אתי לאתויי גרמא ומאצטריך הרבוי דכל מום לגרמא, ממילא המטיל מום בע"מ פטור עכת"ד ע"ש, אבל השתא לפי חדושנו דר"מ נמי מודה דגרמא אסור מדרבנן אינו הכרח כלל לאוקמא "זה הכלל כל שהוא לדעתו" דוקא לרבנן, אלא דאתיא שפיר נמי כר"מ משום דהמשנה לא אתי לאשמעינן אלא לענין איסור בלבד ולא לענין מלקות, דאל"ה הו"ל למיתני חייב ולא אסור, כדייק בר"פ יוה"כ ובפרט כפי שנביא לקמן אפילו לרבנן ליכא מלקות, וע"כ לכו"ע איירי המשנה אלא לענין לאסור את הבהמה כשהוממה וכיון לר"מ בגרמא נמי איכא איסורא מדרבנן ג"כ אסורה הבהמה ע"י הגרמא כמו דאין מבטלין איסור לכתחלה דאינו אלא מדרבנן ומ"מ אם בטלו אפילו בדיעבד אסור למבטל עצמו או למי שנתבטל בשבילו
ובזה ג"כ סרה תמיהת הגרע"א הרי להראב"ד ע"י עכו"ם הוא רק מדרבנן וע"י גרמא הוא מדאורייתא, ובהמשנה משמע להיפך לכתחלה חשבה ע"י עכו"ם ואח"כ ע"י זה הכלל מרבה נמי גרמא, ומשמע דגרמא קילא מעל עכו"ם, אבל השתא ניחא דהכל הוא מדרבנן, הן ע"י עכו"ם והן ע"י גרמא דהמשנה אתיא כר"מ דגרמא רק מדרבנן אסור, וא"כ אשמעינן מקודם ע"י נכרי שלכהפ"ח מעשהו אסור בישראל מדאורייתא ואח"כ אשמועינן אפילו ע"י גרמא דלא מיתעבדא כלל איסור דאורייתא, ומ"מ הבהמה אסורה להשחט ע"י מום זה וגרמא ע"י עכו"ם מסתפקנא.
אמנם בעיקר דבריו של הגרע"א דלומד אמירה לעכו"ם מגרמא צריך לי עיון הא אין דנין ד"ת מד"ס כדאיתא במס' (ידים פ"ג מ"ב) ולכן אע"פ דגרמא אסור מדאורייתא היינו היכי דעכ"פ עשה מעשה אף שהמעשה בעצמו היתר כמו לענין שבת בעושה מחיצה בכלי חרס מלאים מים אי הוי אמרינן דגרם כבוי אסור, אבל ע"י אמירה לנכרי הוי פחות מגרמא שהוא אינו מעשה כלל, ורק מדרבנן ראו חכמים למיסר דלמא אתי לעשות בעצמו אפילו היכי דגרמא שרי, אבל בבכור מדאורייתא אין איסור באמירה לנכרי אלא מדרבנן אסור וע"י גרמא איכא איסורא דאורייתא, והא דאיצטריך בבכורות למינקט הרבוי ע"י גרמא היינו לאשמעינן דבגרמא אסור מדאורייתא וזה לא הוי ידענין מאיסור אמירה לנכרי דאינו אלא מדרבנן. ואע"פ שיש לפקפק ע"ז קצת היכי משמע מזה הכלל בהמשנה דאתי לומר דאיכא איסורא דאורייתא בגרמא דאפילו שאינו אסור אלא מדרבנן מ"מ יוכל היות דע"י גרמא אסור לשחוט הבכור כאמור.
אך ביותר אני תמה על דבריו, דהא אפילו בסוג אמירה לנכרי ישנם שני אופנים, אחד היכי שאומר לנכרי להטיל בו מום, אע"פ שאין הנכרי יודע ומכוין כלל להתירו לאכילה ע"י אותו המום. ודבר זה אסור מצד איסור אמירה לנכרי, ושנית היכי שהנכרי מטיל בו מום ומכוין להתירו בזה לאכילה אע"פ שהישראל לא צוהו על כך ומאומה לא הודיעהו, ולא נעשה בזה שום איסור. מ"מ אסור כי חכמינו לא התירו באכילה רק ע"י המום שנפל מאליו ולא שנעשה בכונה להתירו אע"פ שלא היה שום איסור בדבר, ובמשנה הנ"ל לא נזכר שום דבר מאופן הראשון דהיינו מדין אמירה לנכרי, רק מאופן השני שנעשה בכונת היתר להתירו באכילה וא"כ כיון דקתני מקודם דגם ע"י נכרי אפילו לא היתה אמירה לנכרי כלל אלא כל שנעשה בכונת היתר לאכילה אינו מותר, וא"כ כ"ש כשנעשה ע"י גרמא ע"י ישראל בעצמו להתירו, וע"כ צריך אתה לחלק ולומר דיש מקום לומר דכל שנעשה מום בידים שבריא היזיקא בכונת היתר לאכילה יש מקום טפי לאסור משנעשה ע"י עצמו ובגרמא שאין בריא היזיקא ואיצטריך לאשמועינן דאין שוחטין עליו, וא"כ מסדור לשון המשנה אין ראיה כלל דאמירה לנכרי הוי משום גרמא. ובאמת ברמב"ם (פ"ב מהלכות בכורות ה"ח) כתוב דין גרמא מקודם ואחר דין אמירה לנכרי וז"ל שם, הרגיל לבכור שיפול בו מום כגון שנתן דבילה ע"ג אזנו כדי שיטלנו הכלב או שאמר לנכרי להטיל בו מום וכו' עכ"ל, אך אין ראיה מהרמב"ם כלל, כי לא נמצא ברמב"ם דין גרמא לומר שאסור לגרום בו מום כמו שכתב בפ"א מאיסורי מזבח דין דמעיל מום בבע"מ, ואם נימא דהר"מ פוסק כרבנן וכן ראוי לפסוק דהלכה כרבים תמוה מאד השמטתו לדין גרמא, ואולי נאמר דהר"מ פוסק כר' מאיר ומש"כ בפ"א מא"מ שאסור להטיל מום בבע"מ ואינו לוקה היינו שאסור מדאורייתא, ואפ"ה אינו לוקה כיון דמרבוי כל מום אתיא וכל דבר שנתרבה "מכל" אין לוקין כמו שהאריך בזה המל"מ (הלכות שגגות פי"ג הל' ה'), שוב ראיתי בעמודי אור (סימן ס"ו) שחדש בגרמא לרבנן ג"כ אינו אלא איסורא דאורייתא אבל מלקות. ליכא כיון דמרבויא אתיא וציין את המל"מ הנ"ל ונהניתי שדרכתי בדרך סלולה. *).
ענף ב
אך בעיקר הדברים מסתפק הגרע"א מה שמיקרי שורש דאורייתא וגלגול דרבנן, הצד הראשון הוא דאין דנין מדין דאורייתא לדין דרבנן, וכך היא המדה בספק בכור בגיזה ועבודה שהיא מדאורייתא ספיקו לחומרא, ושחיטתו בחוץ ואכילתו לאחר שנצרם בכונה להתירו דהוא מדרבנן מותר מספק ושאני בדינו של האו"ה בספק טרפה שנתערב ויש בו רק שיעור בטול דאורייתא, דמה שאנו דנין עתה על אכילתו אכילה זו גופה היתה לנו מעיקרא אסורה מטעם ספיקא דאורייתא ועתה שנתערב הנה נחסר לנו שיעור בעול דרבנן ואם באנו לדון להרכיב שני הצדדים יחד דע"י התערובות שיש בו שיעור בטול דאורייתא נסתלק האיסור דאורייתא, ולגבי דרבנן ננקט הספק שמא לא היה ערפה זהו מיקרי שורש דאורייתא וגלגול דרבנן כיון דכבר אסרת האכילה מכח ספק דאורייתא. לא תותר האכילה רק בבטול גמור כמו ודאי איסור וכן בההיא דמוהריב"ל בכלי שבשלו בתוכו בשר ספק טרפה להשתמש בכלי אחר מל"ע דהבלוע זו שבכלי מהבשר ספק טרפה הוי כמו בלוע מודאי איסור כיון דספיקא דאורייתא לחומרא הוי הספק כמו ודאי טרפה ולא הותר במה ששהה מל"ע ונפגם, כמו ודאי ערפה דלא הותר בשהיית מל"ע. אבל מדבר אחד לדבר אחר לדון מדין גיזה ועבודה לדין שחיטה בחוץ ואכילתו אינם תליא זה בזה כלל דשפיר דנין דגיזה ועבודה אסורה מספק והשחיטה בחוץ ואכילתו מותרה מספק. אכן הצד הזה נסתר מדברי המחבר (יו"ד סי' שי"ג) דספק בכור שביד ישראל נאמן לומר שנפל בו מום מאליו, והרי מבואר דאסור להטיל בו מום מספק אף דהטלת מום בזה"ז אינו אלא מדרבנן וע"כ דאנו דנין מדין דאורייתא לדין דרבנן וכיון דלענין גו"ז דהוא מדאורייתא אסורה מספק ה"נ לענין דין דרבנן, אך מדברי הרי"ף (פ"ב דפסחים) שכתב שם בדין לתיתה נראה ההיפך וז"ל ת"ר אין לותתין את השעורין בפסח ואם לתת נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות אמר מר עוקבא לא נתבקעו ממש אלא כל שמניחן ע"פ הביב והם מתבקעות מאליהן. ושמואל אמר נתבקעו ממש, וכתב הרי"ף ואנן כיון דלא איפסיקא הלכתא לא כמ"ע ולא כשמואל עבדינן כמ"ע לחומרא לענין מיכלייהו להני שטרי בעינייהו דהו"ל ספדא"ר לחומרא, אבל אי משתכחי בהדי בשולא ולא נתבקעו כיון דאיסור תערובת חמץ במשהו דרבנן לא אסרינן לה הוא בשולא דמשתכחי ביה תרי תלת שערי ולא נתבקעו משום דהוי להו ספדר"ב ולקולא ולחלק בין ספק במעשה לספיקא דדינא אינו נראה בעיניו ע"ש.
ולכן. מצדד לומר להיפך דיש לומר דאין דנין מה שהיה בתחלה ספק דאורייתא, דמ"מ עתה הוא ספק דרבנן ובתר השתא אזלינן, אלא אם יש עתה המציאות בספק זה הנוגעת גם לדאורייתא מחמרינן גם במלתא דרבנן אבל דוקא באותה חתיכה. ולכן בספק בכור כיון דבההיא חתיכה ובאותו הגוף אנו דנין לחומרא לענין גיזה ועבודה אנו דנין ג"כ לחומרא לענין הטלת מום באותו גוף ממש, אבל בשתי חתיכות ובשני גופים אין דנין זה מזה ומשו"ה פסקינן ביו"ד (סי' פ"ו ש"ך סקי"א) דביצת תרנגולת שיש בה ספק בשחיטה דהביצה מותרת, דהספק נולד על שני גופים. התרנגולת והביצה יחד התרנגולת ספיקתה לחומרא והביצה שהיא מדרבנן ספיקתה לקולא ובדינו דאו"ה בספק טרפה שנתערב במינו ברוב דעכ"פ יש לדון עדין על עצם החתיכה אם יבוא אליהו ויברר דזוהי שנפלה לתוכו דאז נאסר אותה מטעם ספק דאורייתא משו"ה אף דעתה בעל מדאורייתא אפ"ה ספיקו לחומרא וכ"כ בההיא דמוהריב"ל דגם עתה על הבליעה בעצמותה דנין בה ספיקתה להחמיר מטעם ספדא"ר וגם יש אפשרות לדון על הבליעה לחומרא מספק
*) והעמידו אור
חזק את דבריו מהא דגרסינן (בכורות ל"ה ע"ב) אמר רבא בעלים של בכור עומדים עמנו בחוץ נכנס הבכור שלם ויצא חבול מעידין עליו, ופרכינן מאי למימרא, ומשני מהו דתימא ניחוש לחשדא (שמא הם גרמו לו מתחלה שהניחו לו דבילה על האוזן וכו' רש"י) קמ"לן והתבאר דמשום גרמא לחוד היכא דליכא למיחש שהוא בעצמו עשאו לא בעינן עדות, רק בשעה שחוקרין העדות גם ע"ד גרמא שואלין וכמבואר בביצה (כ"ז ע"ב) דשאל רבא אגרמא גבי בכור, וכמפורש להדיא בשאלתות (פרשה בא) דלהפדי הוי שאיל אגרמא אלא משום גרמא לחוד לא בעינן עדות, וטעמא דמלתא כיון דלית בזה לאו לא החמירו להצריך עדות עכת"ד ע"ש.
וראיתי יש לדחות דאפשר לומר משו"ה לא בעינן עדות בגרמא אע"פ שיש עלה לאו כבעושה המום בידים ממש, משום דהויא מלתא דליכא לאתויי עלה סהדי דמנלן ידעי סהדי כונתו, וע"י זה ניחא גם הסוגיא בביצה הנ"ל דלפי גירסתנו שם לא מוכח כלל דהביא עדים על גרמא אלא סמך רבא על דבריו והאיך האמינו הא כיון דכהן הוי כפירש"י וכהנים פסידי ולא מהימני אע"כ משום דעל גרמא לא משתכחי כלל סהדי ומצאתי בהגהות יד שאול ביו"ד (סי' שי"ד) שהביא כן בשם היש"ש ביצה, אך כנראה נעלמו מהיש"ש השאלתות, המובא בספר הנ"ל ואכמ"ל בפרט זה.
אך מלשון הטור והמחבר (בסימן שי"ג) יש להעיר קצת וז"ל אסור להטיל מום בבכור ואפי' לגרום לו מום כגון לתן דבילה ע"ב אזנו וכו' וכיוצא בזה או שאומר לנכרי להטיל בו מום עכ"ל ומדכתב בלשון אפילו גבי גרמא ובאמירה לנכרי לא כתב לשון אפילו רק לשון "או" משמע שאמירה לנכרי וגרמא חדא מלתא היא. דאורייתא אם נפליט הבליעה בדבר חריף דהא היא ראויה לגר אלא כשיפליט בתבשיל יהיה בעל ברוב דטעם פגום אינו חשוב טעם, א"כ על עצמות הבליעה עדין הוי סדא"ר ולכן דנין לחומרא נמי על הכלי, משא"כ דההיא דהרי"ף בפסחים י"ל דמשהו בלוע באחרת אין לו מציאות בעולם וככלה ואבוד דמי ורק על התבשיל נדון ולכן אע"פ על החטה הוי סדא"ר אין דנין מחתיכה לתבשיל דהוי כשני גופים שאין דנין מזה על זה עכת"ד הגרע"א הבהירים והמאירים.
ובעיקר ספיקתו הנ"ל הנה נחלקו בו הגאונים חות דעת, והגאון ר"ב פרענקיל ביו"ד (סי' קפ"ז) בהא דפסק הרמ"א שם דאם ראתה דם מחמת תשמיש ג"פ רצופים אחר לידתה שאסורה לבעלה ולא תלינן שמחמת לידה היא, וכתב שם הש"ך דהיינו דוקא אחר ימי טוהר שלה אבל בתוך ימי טוהר כיון דמן הדין דם טוהר הוא מותרת לבעלה, והקשה החו"ד (שם סק"כ) דהא קי"ל כרב דמעין אחד הוא, התורה טמאתו והתורה טהרתו א"כ מה בכך שעתה היא מותרת מ"מ הרי נתחזקה שממלאה ונופצת היא ותראה אח"כ מחמת תשמיש גם בימים שהתורה טמאתו, ותירץ דהנה יש להקשות על הא דאסרינן רואה מחמת תשמיש, כיון שכתב הר"ן דחולי שממלאה ונופצת הוי ספק השקול אי הדם מן המקור או מן הצדדין הוא והש"ך מוכיח דרואה מחמת תשמיש הוי מכלל וסתות דרבנן וא"כ הוי ספק דרבנן ולהקל, ועכצ"ל הטעם כיון דעיקר הספק הוא על הדם אי מן המקור או מן הצדדין ונוגע גם לדין דאורייתא לבעל ולקדשים ומשו"ה משווינן אותו לודאי דם טמא וכללא הוא בסי' (ק"י) דכל שהספק נולד בדאורייתא אף ע"י גלגול בא לדרבנן אוסרים והלכך יפה כתב הש"ך בתוך ימי טוהר, דאז אין ספק לענין דם כלל רק לענין אם להחזיקנה ברואה מחמת תשמיש שהוא מחמת וסת דרבנן והוי עיקר הספק בדרבנן ומותר עכ"ד.
וע"ז כתב בהגהת אמרי ברוך וז"ל י"ל דבגוונא דהכא לא דמי לדין גלגול דרבנן, דהא כאן יש לנו לדון תומ"י על שני דברים לענין טומאת נדה ולענין לאוסרה על בעלה תמיד בראשון יש ספק דאורייתא ולענין לאוסרה על בעלה לעולם יש סד"ר, משא"כ לעיל (סי' ק"י סק"ע) שהגלגול הוא מחמת דבר אחד שאסרנו תחלה מחמת סדא"ר ואח"כ נתערב בתערובת שיש בה דין בטול מדאורייתא רק מדרבנן אינו בטל, אמרינן כיון דאסרנו תחלה משום סדא"ר דיינינן לאסור זה כודאי דאורייתא גם לכל מה שיתגלגל בזה ולכך אף בתערובת אוסרים ולא דיינינן בזה כמופקע מספק איסור דאורייתא וכו", משא"כ הכא דתיכף יש לנו לדון מה שיש בזה ספק איסור דאורייתא ולמה שאין בזה חק ספק דרבנן אז דיינינן כאו"א כדינו ספק איסור דאורייתא לחומרא, וספק איסור דרבנן לקולא וכו' עכ"ל והוא כהצד הראשון של הגרע"א ודברי החו"ד כהצד השני.
ודבריו של האמרי ברוך צריכין באור קצת דהא התם כבר איתחזק לבעלה מקודם כשראתה בפעם הראשונה, אז אסרנוה לבעלה מספק שמא הדם מן המקור הוא דטרם שנסתפק לן ברואה מחמת תשמיש כדי לאוסרה לעולם, ורחוק לומר דאחר דנתחזק בג' פעמים איגלאי מלתא למפרע שגם בפעם הראשונה ראוי היה לן גם להסתפק שרואה נמי מחמת תשמיש, אלא די"ל דכונתו בראתה בפעם השלישית מחמת תשמיש אז נולדו לן שני הספיקות על שני דברים בפעם אחת לדאורייתא ולדרבנן, לדאורייתא לאוסרה לבעלה כנדה בעלמא ולדרבנן להחזיקה לבעלה שרואה מחמת תשמיש ודיינינן כל אחד כדינו.
והנה הר"ן כתב שם בפסחים על דברי הרי"ף המובאים למעלה, דכיון דאיסור תע"ח דרבנן הוא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא, אע"ג דעיקר איסורא דאורייתא הוא וז"ל שם, וראיה לדבר מדאמרינן (נזיר ל"ו) גבי שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שתי סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו, הרי אלו מותרים, שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין וא"א כזית בכא"פ דאורייתא אמאי אמרינן שא"א, אלמא דאי אמרינן כזית בכא"פ לאו דאורייתא ניחא דאע"ג דעיקר איסור מדאורייתא כיון מדאורייתא מיהא בעל תלינן לקולא ואמרינן שא"א עכ"ל וקשה לי דהנה הש"ך בכללי ס"ס (אות י"ט) כתב שם ואין להקשות על מש"כ הרב דהיכי דהאיסור מצ"ע הוא דאורייתא ומצד אחר בא לו שהוא מדרבנן לא אמרינן בכה"ג ספק דרבנן לקולא, דהא לקמן (סי' קי"א) אמרינן באיסור תורה שנפל באחת משתי קדירות ואחת מהן בשר נבלה ובשנית יש רובא להתירא אמרינן בכה"ג ספק דרבנן לקולא שמא נפל בקדירת נבלה, וי"ל דשא"ה דאין הספק מצ"ע אסור מהתורה שהרי הקדירה היא קדירה של היתר אלא שמא נפל בה איסור והלכך אמרינן נהי נמי דנפל בה איסור מ"מ מן התורה מותר דהא יש בה רוב והלכך לא הוי ליה אלא ספק דרבנן דכיון שאפשר שאין כאן איסור כלל א"כ הספק בא לו מצ"ע, אשר הוא מדרבנן, משא"כ הכא דא"א לומר שאין כאן איסור דהא ודאי יש בתערובת זה ספק טרפה והספק מצ"ע הוא ספק דאורייתא אלא דבאמת להרכיב שני הענינים יחד זה לא אמרינן עכת"ד הש"ך בקצת באור, וא"כ קשה על דברי הר"ן דמאי ראיה מייתי הר"ן משתי קופות שא"ה דהוי ממש כההיא דשתי קדירות דעצם הספק הוא ספק דרבנן כיון דכזית בכא"פ מותר מה"ת א"כ איסור דאורייתא אין כאן והספק שמא אין כאן איסור כלל, משא"כ הכא בדברי הרי"ף כיון דיש כאן ספק אחד אם נתחמצו החטין או לא נתחמצו והספק נוגע לדאורייתא ודרבנן יחד וכיון דמחמרינן בחטין ממילא ראוי לאסור התערובת דחמץ בפסח במשהו, ואפי' אם נימא כדברי הגרע"א דמשהו כמאן דליתא דמיא והוי כשתי חתיכות אשר אין דנין מזה על זה ומשו"ה אית לן למיזל לקולא בתבשיל ונהי דהסברא בעצמותה יש לה מקום אבל מ"מ אין ראיה משתי קופות לכאן וצ"ע.
והצד השני שמצדד הגרע"א לומר בדעת האו"ה דבאמת בתר השתא אזלינן ועיקר הטעם הוא דהיכי דנולד על חתיכה אחת ספק איסור דאורייתא ודרבנן יחד מחמרינן גם בדרבנן, וגם בספק טרפה שנתערב ישנו גם עתה במציאות לדונו, כי אם יבוא אליהו ויאמר דזוהי החתיכה הנתערבה ונאסרה מחמת ס' דאורייתא לחומרא אינו מובן לי דזה רק שייך בתערובת יבש ביבש אבל לא לח בלח, ואעפ"כ לא שמענו בכה"ג לח בלת אזלינן לקולא משום דלא הוי רק ס' דרבנן וצ"ע.
ולולי דמסתפינא מדברי הגרע"א היה נראה לי דשני דברים נפרדים המה, הפירוש באו"ה הוא כהצד הראשון שעלה בתחלה על דעת הגרע"א לומר אלא דיש גם דין שני אשר אינו מוזכר כלל באו"ה וזהו, דהיכי דנולד ספק בדאורייתא ודרבנן יחד בחתיכה אחת אז הכל לחומרא מטעם דהדאורייתא מכריע גם על הדרבנן ומשו"ה מחמיר המחבר בספק בכור בזה"ז להטיל בו מום אע"פ דהטלת מום בזה"ז אינו אלא מדרבנן ושאני בההיא דהרי"ף דהוי כשתי חתיכות דהמשהו כמאן דליתא בעולם דמי ויש לעיין בזה.
אגב אורחא אמרתי להביא כאן מה שהקשיתי בימי חרפי ממשנה דתרומות (פ"ג מ"א) בתורם חבית של יין ונמצאת חומץ אם משתרמה החמיצה תרומה, אם עד שלא תרומה החמיצה אינה תרומה, אם ספק תרומה ויחזור ויתרום הראשונה אינה מדמעת וכן השניה אלא שבטלים ברוב בעלמא, ואמאי כיון שהחמירו חכמים בתרומה דבעינן שיעור מאה משום עון מיתה בד"ש א"כ אפי' ספק תרומה נמי הוי לן להחמיר ולאצרוכי שעור מאה כיון דעצם הספק הוא דאורייתא אלא נתגלגל בדרבנן ומ"ש מספק דרוסה שנתערבה ברוב דמחמרינן כמו ודאי דאורייתא. ואמרתי לחלק בשלמא בספק דרוסה שנתערב ברוב, דהאיסור הוא משום טרפות, וחומר בטולו הוא משום דבר אחר משום בע"ח או חתיכה הרלה"כ וכדומה וע"ז אין ספק כלל, אלא הספק בעצם האיסור אשר הוא ענין דאורייתא ושפיר אמרינן ספק איסורא דאורייתא לחומרא אף דנתגלגל לדרבנן, משא"כ בתרומה שחומר בטולו תולדה מעצמותה של תרומה, ואם הוא ספק תרומה אז הוא הספק נמי בחומר בטולו אשר הוא מדרבנן וכיון דהוא ספק על עצם החשיבות אשר בגלל זה החמירו הרבנן הוי ספק דרבנן ואזלינן לקולא כמו בדברים החשובים דלא מתבטלי אפי' באלף אך אם היה ספק בחשיבותם שפיר מתבטלי כמבואר ביו"ד (סי' ק"י סק"א) ברמ"א שם והוא נכון לדעתי.
ובעיקר הדבר מצאתי שיש להעיר בזה מן מהרש"א בגיטין (מ"ה ע"ב), דאיתא שם מן שלש ברייתות ס"ת שכתבו עכו"ם תני חדא ישרף, ותני חדא יגנז, ותני חדא קורין בו ומוקי לברייתא דתני שם דקורין בו כרשב"ג דתניא מעשה בעכו"ם אחד בצידון שהיה כותב ספרים והתיר רשב"ג ליקח ממנו, ופריך שם והא רשב"ג בעי אפי' עבוד לשמה ומכ"ש כתיבה לשמה בעי, ומשני בגר שחזר לסורו, והקשה המרש"א דא"כ איך מוקי הברייתא כרשב"ג, דהא משמע דהני תלתא ברייתות בעכו"ם ממש מיירי ומאי מייתי מרשב"ג שהתיר בגר שחזר לסורו דידע דבעי כתיבה לשמה ועבוד לשמה אעכו"ם ממש דלא ידע כלל, ותירץ דלרשב"ג נמי דוקא בעכו"ם דידענין ביה דכתבו לשמה אז קורין בו דהא לית לו הך דרשא דכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה עכ"ד ע"ש, ותמה עליו בספר פנ"י איך ידעינן דכתבו לשמה הא אפילו ישראל עומד ע"ג אמרינן דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד. ומתרץ בהגהת קרני ראם דהמרש"א ס"ל כשיטת הב"י (אה"ע קכ"ג) דהא דאמרינן דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד אינו אלא ספיקא והנה הקריאה בס"ת כל השנה כולה אינה אלא מדרבנן רק קריאת פרשה זכור הוא מדאורייתא, ומש"כ רש"י דבנמצא ביד עכו"ם דקורין בו משום ס"ס היינו לקריאת פרשה זכור, אבל לקריאת כל השנה די בספק אחד דספק דרבנן לקולא, וא"כ עכ"פ לקריאת כל השנה די בספק אחד וממילא בכתבו עכו"ם לשמה דהיינו בישראל עומד ע"ג קורין בו כל השנה כולה כיון דהוי ספק אי אדעתא דנפשיה קעביד אי לא עכ"ד ע"ש והרי הכא הוי ספק בחתיכה אחת דהיינו לס"ת אחד לדאורייתא ולדרבנן יחד, לקריאת כל השנה דהוא דרבנן ולקריאת פרשת זכור דהוא דאורייתא ודיינינן בו כל אחד כדינו לקריאת כל השנה אמרינן בספק אחד לקולא ולקריאת פרשת זכור דהוא דאורייתא אמרינן ביה ספק דאורייתא לחומרא.
שוב מצאתי בס' כתונת פסים להגרי"מ מבריסק על מס' מו"ק (פ"ב) שהביא ראיה דהיכי דאיכא איסור דאורייתא ודרבנן יחד דמחמרינן בספק גם אהדין דרבנן מהא דקי"ל בחולין (צ"ב ע"ב) לענין דין גיה"נ דמבעיא לן שם בהמה ולא עגיל ובעוף ועגיל אם יש בהם דין גיה"נ ונשאר בתיקו ומספיקא פסקינן לחומרא, ומסתימת הפוסקים נראה דבבהמה ולא ועגיל איכא כל חומר הדין של גיה"נ לאסור גם גיד החצון אע"פ שאינו אלא מדרבנן, וע"כ כיון דהספק הוי על דאורייתא ודרבנן יחד מחמרינן גם בדרבנן עכת"ד ע"כ, ולא זכר הרב המחבר הסתירה לזה מדברי הרי"ף בפסחים הנ"ל וגם הסתירה לזה מביצת ספק נבלה דמקילין בה דהא כאן בגיה"נ נמי הוי בשני גופים וגם לשיטת השואל בשו"ת הגרע"א שרצה לחלק בין ספיקא דדינא לספיקא במעשה, דבספיקא דדינא מקילין הרי בגיה"נ נמי הוי ספיקא דדינא.
ונראה לי לחלק דהכא גבי גיה"נ הוי הכל משם אחד שם גיה"נ דהרי מה שאסרו החכמים גיד החצון שם גיה"נ נתן לו, דמשום גדר ומשמרת נתן גם על גיה"ח שם גיה"נ ולכן אין לחלק כלל בין גיד הפנימי לגיד החצון, ובכ"מ שאסור גיד הפנימי מדאורייתא אי מטעם ודאי אי מטעם ספק גם גיה"ח ראוי לאסור, משא"כ ביצת ספק נבלה, דביצת נבלה ודאית לאו מטעם נבלה אסרוה רק דגזרו על ביצת נבלה משום ביצת טרפה וכש"כ התוס' (ביצה ו' ע"ב וב"ק מ"ז ע"א) אע"פ בחולין (נ"ח) פקפקו ע"ז, וא"כ בביצת ספק נבלה הוא שני גופים ממש, ולכן אין גוף אחד מכריע על השני וכאו"א נדון כדינו, משא"כ גבי גיה"ח, כיון דהן הפנימי והן החצוני בשם גיה"נ יכונה כגוף אחד דמיין. והלכך הדין דרבנן נגרר אחר הדין דאורייתא.
וכעין זה מה שכתבתי מתברר לנו מהא דאיתא בברכות (כ"א ע"א) אר"י ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא, ספק אמר אמת ויציב סל"א חוזר ואומר או"י מ"ע, ק"ש דרבנן, אמת ויציב דאורייתא, ובתוד"ה ספק לא אמר, תמה הא עכצ"ל שהוא מסופק גם מק"ש שאם היה ברור נו מק"ש וספק מאמת ויציב בלבד אז גם או"י אינו מהתורה כיון שהזכיר יציאת מצרים בק"ש. וא"כ דמסופק משניהם יחזור לק"ש דאית בה תרתי מלכות שמים ויצי"מ דהכי עדיף מלומר או"י דליכא אלא חדא. כדאמר בסמוך במתניתא דבעל קרי עכת"ד ע"ש מה שתירצו, ומבואר מדברי התוספות דאם מסופק הוא בק"ש ואו"י ביחד אינו חוזר רק אאמת ויציב בלבד שהוא מדאורייתא ואינו חוזר אק"ש שהוא רק מדרבנן וקשה לי לכאורה אהא שכתב המג"א (בהל' בה"מ סי' קפ"ד סק"ד) באכל וספק אם ברך בה"מ דחוזר ומברך אפי' ברכה רביעית שהיא מדרבנן דהוי כזלזול בדרבנן אם מסופק אדאורייתא ואדרבנן יחד וחוזר רק אדאורייתא ולא אדרבנן, וא"כ ה"נ במסופק אאמת ויציב ואק"ש שהוא דאורייתא ודרבנן יחדן הו"ל לחזור גם אדרבנן, אך התירוץ פשוט, דהתם דהוי הספק כולו במצוה אחת שהיא ברכת המזון אלא שבמצוה הזאת יש בה דאורייתא ודרבנן יחד והוא יחזור רק אדאורייתא ולא אדרבנן שבה שפיר הוי זלזול לדרבנן, משא"כ הכא דשני הספיקות אשתי מצות המה, אמצות ק"ש שהיא מדרבנן ואמצות או"י שהיא מדאורייתא אלא שאצלו נזדווגו יחד השני ספיקות אשר אין להן שום שייכות זה לזה אז דיינינן כל אחד כדינו מה שהוא דאורייתא לחומרא, ומה שהוא דרבנן לקולא, (אמנם בלח"מ פ"ב מברכות מסתפק באמת שבספק אם בירך בה"מ לא יברך הטוה"מ יעו"ש שהניח דבר זה בוצ"ע הובא בא"כ על מקומו) והוא כעין מה שכתבנו למעלה.
ענף ג
ודרך אגב אמרתי לצרף כאן מה שכתבו הצל"ח והישוע"י (סי' ס"ז) דלהכי בספק קרא ק"ש אינו חוזר וקורא אם ק"ש הוא מדרבנן אע"פ דהכא איכא חזקת חיוב וכל היכא דאיכא חזקה גם באיסור דרבנן ספיקא לחומרא, ותירצו דכל היכי דאין עיקרו מדאורייתא גם באיכא חזקת חיוב ספיקו לקולא ואם ק"ש מדרבנן הוי אין עיקרו מדאורייתא ע"ש ובאמת לפי שיטת השא"ג (סי' א") דלכו"ע איכא מצוה מדאורייתא לקרות דבר אחד מה"ת בשכבו ובקומו, רק קריאת פרשת שמע הוא מדרבנן לחד מ"ד והכא מיירי בכבר קרא דבר אחד מה"ת רק שמסופק לו אם קרא שמע, אבל עכ"פ הוי עיקרו מה"ת, וכן תקשה מהא דאמר ר"א ספק קרא ק"ש חוזר וקורא. רק ספק התפלל אינו חוזר ומתפלל משום דתפלה דרבנן הוא, וקשה נמי הרי איכא חזקת חיוב ותפלה הוי עיקרה דאורייתא דכבר כתב המג"א (סי' ק"ו סק"ב) ועין בפמ"ג בפתיחתו להלכות תפלה דלרמב"ם והמחבר הוי תפלה דאורייתא, אך מדאורייתא סגי פעם אחת ביום וכאן בספק התפלל מיירי דכבר התפלל פעם אחת, אבל מכ"מ מקרי עיקרה מדאורייתא ולפמש"כ האחרונים בשם הר"ש עין הגהת קרני ראם על המרש"א (גיטין י"א ע"ב) בתוד"ה התם כדקתני טעמא, דכל היכי דהוי עליו חיובא מדאורייתא ודרבנן יחד והדאורייתא נתקן ונתקיים שוב ליכא כאן חזקת חיוב כלל והוי רק ספק דרבנן גרידא אז היתה מתישבת קושית האחרונים בטוב מאד, בין מק"ש בין מתפלה כיון דהוי עליו חיוב קריאת ק"ש מה"ת ומדרבנן ומחזקת חיוב דאורייתא בודאי נפטר אחרי דכבר קרא דבר אחד מה"ת וכן לענין תפלה כיון דכבר התפלל פ"א שוב אין כאן חזקת חיוב כלל.
אך למעוט בקיאותי אינני יודע היכן הם דברי הר"ש דממה שכתב הר"ש (פ"ב מקואות מ"ב) בשם התוספתא ב"ב מקואות אחד כשרה ואחד שאובה וטבל באחד מהן מטומאה חמורה ועשה טהרות תלויות בשני ועשה טהרות טהורות וכו' אלו ואלו תלויות וכתב שם הר"ש השתא מחמרינן בטומאה קלה טפי מטומאה חמורה, דאטומאה חמורה אמרינן הראשונות תלויות והשניות טהורות ובטומאה קלה אלו ואלו תלויות והיינו טעמא משום דהכא מעיקרא טומאה קלה הוה ליה, ואם בא בסוף במים שאובין אכתי טומאה קלה אית ביה שהרי בא ראשו ורובו במים שאובין הלכך שתיהן תלויות אבל גבי טומאה חמורה ספיקא דטומאה חמורה אזלה לה ומספיקא לא מחתינן ליה לטומאה קלה עכ"ד ואם לדבריו של הר"ש מהכא מכוונים אין מכאן שום ראיה, דהכא מעיקרא רק טומאה חמורה היתה בו, ולא טומאה קלה ושפיר כתב מספיקא לא מחתינן ליה לטומאה קלה, אבל היכי דמעיקרא היה בו חיובא דאורייתא ודרבנן יחד אע"ג דכבר נפטר או נתר האיסור דאורייתא דנימא דסרה החזקת חיוב או החזקת איסור גם מדרבנן עדין לא ידענין וצריך עיון וחפוש.
אמנם כן אם מצד זלזול דרבנן אתינן עלה וכמו שמטעים ומדגיש לה בספר ישועת יעקב היה נראה לי מצד הסברא הישרה לחלק בין קום ועשה לשוא"ת, רצוני לומר דבשלמא בשעה שבא לקיים מצות ברכת המזון מספק או בשעה שבא לקיים מצות ק"ש מספק ומדאורייתא אינו מחויב רק בפסוק ראשון או בפרשה ראשונה וכיו"ב אם בשעה שבא לתקן הספק דאורייתא ולחזור ולברך ברכת המזון או לקרא ק"ש, רק על מה שמחויב מדאורייתא יחזור ועל מה שמחויב רק מדרבנן יחדל לחזור. אז בכה"ג נראה כזלזול בדבר שהוא מדרבנן כיון שאינו חשוב לצאת ידי ספיקו כמו שמחשיב בדין דאורייתא לצאת ידי ספיקו, אבל בדבר שהוא רק בשוא"ת אינו נראה כזלזול, למשל, בנדון של הגרע"א בספק בכור שאנו אוסרים לו לגוז ולעבוד בו ומתירים לו להטיל בו מום, הנה בשעה שמטיל בו מום שמצד עצמותו של ספק ראוי להקל בזה משם דספיקא דרבנן לקולא, אינו נראה כלל החומרא גיזה ועבודה אשר מחמירין לצאת מידי ספק דאורייתא, כיון שאינו עוסק בזה השתא כלל, ואפי' בגיה"נ בבהמה ולא עגיל או בעוף ועגיל אם יקל א"ע לאכל הגיד החצון ולא את הפנימי נמי יש לומר שאין זה זלזול כלל לדרבנן, כיון בעצמותו של הספק דמדרבנן הוא אזלינן לקולא ומה שאינו אוכל הפנימי אינו ניכר כלל שמצד חומרא בדאורייתא הוא, דשמא אין רצונו בו מטעם אחר, כן היה נראה מצד הסברא אבל כיון שמצינו ראיות ברורות מהא דכתב המחבר לענין איסור הטלת מום בספק בכור בזה"ז ולענין גיה"נ, מוכח דבכה"ג נמי שייך זלזול או שאין הטעם כלל משום זלזול, רק כן הוא המדה שהיכי שנצטרפו על גוף אחד ספק דאורייתא וספק דרבנן יחד אז גם בדרבנן ספיקו לחומרא ועין בזה.
והנה אמרתי להעיר עוד בזה לפי האמור דהיכי בגוף אחד איכא ספיקא דאורייתא ומדרבנן יחד אז גם על האיסור דרבנן אמרינן ספיקו לחומרא יתישב בזה מה שהעיר בספר גינת ורדים להגאון פמ"ג (כלל נ"ט) שהקשה אהא דאיתא בחולין (ע"ט ע"א) כי מעיילת לי בכודנייתא דריספק עיין בהנך דדמיין להדדי, וכן פסק הרמב"ם (פ"ט כלאים ה"ו) הרוצה למשוך בשתי פרדות יעיין בהנך דדמיין להדדי, וקשה מה בכך שאין דומין להדדי, כון דספוקי מספקא לו אי חוששין לזרע האב והוי ספק דרבנן להקל, דהא אי חוששין לזרע האב אז כל מין פרדות אחת הוא ולא אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור ורק משום ספיקא דשמא אין חוששין לזרע האב יש להחמיר דאז הוי זה חמור וזה סוס וזה לא הוי רק מדרבנן באיסור הנהגת כלאים, דמדאורייתא אינו אסור אלא טהור עם טמא כמבואר שם בר"מ, וא"כ יש להקל דספיקא דרבנן לקולא. ומוכיח מזה דזה נקרא עושה ספק דרבנן בידים לכתחלה ואין עושים ספק דרבנן בידים לכתחלה עכת"ד ע"ש.
וע"פ דבריו ישבתי בימי חרפי קושית הרב הגאון ר"ש לובשער מווילנא ז"ל בעה"ח עולת שמואל שהקשה אהא דאמרינן שם, אמר לו ר' אבא לשמעיה, אי מעיילת לי כודנייתא בריספק עיין להנך דדמיין להדדי ועייל לי אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא, דמנ"ל הא דלמא ספוקי מספקא לו אי חוששין לזרע האב ומשו"ה סמך אסימנין דאפי' אי סימנין דרבנן אכתי איכא ס"ס, ספק אחד דלמא חוששין לזרע האב ובכל גווני מותר, וספק ב' דכיון דדמיין להדדי אפי' אי סימנין לאו דאורייתא מ"מ אכתי ספק הוא דלמא דמיין להדדי לגמרי בין באב ובין באם, דאי אין שווין בסימנין בודאי לא דמיין להדדי לגמרי באב ובאם, אבל לפי דבריו של הגו"ר ניחא דהא אין עושים ס"ס בידים כש"כ המג"א (סי' תס"ז סק"ב) בדגן שנטבע בנהר ע"ש והסכים לדברי ורשמתי זאת בגליון הגו"ר, הן אמת שלבי מפקפק בזה אם זה מקרי עושה ספק דרבנן או ס"ס בידים דהיכי למשל שצריך להנהגת שתי הבהמות בלא דמיין להדדי ואין לו אחרות למה לא נימא דזה מקרי שכבר נעשה הספק דרבנן אך לפי סגנונו של המחבר גו"ר יפה תירצתי לקושית הר"ש הנ"ל.
אמנם לפי האמור למעלה יש לישב קושית הגו"ר בפשוט, משום דלא אמרינן בכה"ג ספק דרבנן לקולא כיון שמצורף בזה גם ספק דאורייתא. דהא לענין הרבעת מין בשאינו מינו כו"ע מודים דאפי' בשני טמאים או טהרים שאינן שווין במינן שהוא עובר בלאו מדאורייתא, דדוקא לענין הנהגה דכתיב לא תחרוש בשור וחמור יחדיו בעינן אחד עמא ואחד טהור, אבל לענין הרבעה דכתיב סתמא בהמתך לא תרביע כלאים חייב אפי' בשני טמאים, וא"כ אם יקח אחד זכר ואחת נקבה אם אין שווין במינן הנה מצד הספק אסור בהרבעה מדאורייתא ומשו"ה אסרינן נמי אפי' לענין הנהגה אע"פ דזהו ספק דרבנן, כיון דהוי בגוף אחד, דעל אותם השני גופים ישנן ספק דאורייתא לענין הרבעה וספק דרבנן לענין הנהגה, והלכך הדרבנן נגרר לחומרא אחרי האיסור דאורייתא ואע"פ שבשני זכרים או בשתי נקבות אינו שייך זה, מ"מ כדי שלא יצטרך לדקדק בזה צוהו לעיין בהנך דדמיין להדדי, ואחרי כתבי ראיתי שהלב אריה על חולין העיר בקושית הגו"ר ובקושית הגר"ש ותי' משום דאין עושין ספק דרבנן וס"ס בידים ע"ש ועי' בבכורות (מ"ט ע"ב) במת ביום שלשים דפסקינן לענין אבילות לקולא ולענין פה"ב לר"ע לחומרא ויש לדחות ואכמ"ל עוד בזה.
ענף ד
והנה ע"ד הקנין בעובדא דידן, כי אחרי לדידן הוי ספיקא דדינא בעכו"ם וישראל מעכו"ם אי כסף קונה או משיכה קונה ומלוה אינו קונה א"כ אין כאן אלא קנין משיכה והוי ספיקא דדינא אי שייך לישראל או לא, וא"כ הוי ס"ס ספק אחד דלמא כסף דוקא קונה ואין כאן קנין כלל דמלוה אינו קונה וברשותו של עכו"ם נולד, ספק ב' דלמא אינו בכור כלל דהנקבה נולדה קודם, אך חזרתי תומ"י דכאן עדר קנין כסף אינו מגרע, כיון דעכ"פ אינו מגיע לעכו"ם כסף דבשביל חובו הוגבה הרחל וא"כ לא גרע ממתנה, דבמתנה דליכא כסף לכו"ע משיכה קונה כמבואר בתוספות (ט"ז ע"א) ע"ש ומצאתי בע"ה בקצה"ח (סי' ר"ד סק"ד) שכן כתב בנדון זה ממש והחליט לדבר פשוט וכ"כ המק"ח להלכות פסח (סי' תמ"ח אות ה') ד"ה ובעיקר קושית וכו' ע"ש.
ומענין לענן באותו ענין אמרתי לצרף כאן מה שאמרתי בימי חרפי בסוגיא דבכורות (י"ג ע"א) ישראל שנתן מעות לעכו"ם בבהמתו קנה וחייבת בבכורה. וכתבו התוס' אע"ג דאשמועינן קנה איצטריך לאשמעינן דחייבת בבכורה, דל"ת קנה מספק או מדרבנן קמ"ל דקנה קנין גמור:
והעירותי האיך שייך לומר דקנה מספק דאם נימא ספיקא דדינא הוא אי ישראל מעכו"ם קונה בכסף או במשיכה, הרי יש להעמיד הפרה בחזקת מ"ק דכלל גדול הוא הממע"ה וכש"כ התוס' (בכורות מ"ה) ד"ה דאמר, דאפילו לסומכוס, לא מסתבר לומר חולקין הכא בספק זה, בזה שחכמים מסופקים בהוראה עכ"ל, ואפי' לשיטת הרבה ראשונים והובאו דבריהם בשמ"ק (כתובות ע"ו) דבעכו"ם ליכא חזקת ממון, אפ"ה נ"ל דוקא חזקת ממון שהוא מצד שהוא תפוס, אבל חזקת מ"ק שהוא מטעם חזקה דמעיקרא ואזלינן בתרה אף באיסורין ולא מטעם מוחזק כמבואר בפנ"י בפ"ק דב"מ וכיו"ב הגרע"א (סי' קל"ו ושעה"מ סי' מ"ו אות י"ד) מסוגיא ערוכה ביבמות (ל"א) ע"ש שהאריכו בפרע זה אף בעכו"ם שייך לומר, וי"ל לפמ"ש הכנה"ג (יו"ד) דבספיקא דדינא ל"ש לומר אוקמא אחזקה דמשום חזקה לא הוכרע הדין וכ"כ המל"מ (פ"ב מהלכות טו"צ) ועי' בהגרע"א (סי' ל"ז) וא"כ דספיקא דדינא הוא אי ישראל מעכו"ם קונה בכסף לא מוקמינן אחזקת מ"ק.
ועפ"ז אמרתי מתישב הא דאמור (ב"ק צ' וב"ב נ') המוכר עבדו לאחר ופסק עמו ע"מ שישמשנו שלשים יום רבי יוסי אומר שניהם ישנו בדין יום או יומים, זה מפני שהוא תחתיו וזה מפני שהוא כספו, מספקא ליה קנין פירות אי כקנין הגוף דמי אי לאו כקנין הגוף דמי וספק נפשות להקל, והרי כיון דיש ספק אי קנין פירות מבטל קנין הגוף אי לא, הרי נצטרך מצד הספק ללכת בתר חזקת מ"ק לכל דבר גם לענין מכירה או יכול למכר בעל הפירות את פירותיו וכיון דהחזקה מכריע לנו דניזיל בתר חמ"ק א"כ שוב רק הראשין יש לו להיות בדין יום או יומים ולא השני, אבל השתא דאמרינן דחזקת מ"ק לא מקרי חזקת ממון אלא הוי רק כחזקה כדמעיקרא א"כ כיון דהוי ספיקא דדינא, ולא מוקמינן אחזקה, דמשום החזקה לא ישתנה הדין, משא"כ אי חזקת מ"ק מטעם שהוא כמוחזק ובספיקא אין מוציאין ממוחזק פשיטא גם בספיקא דדינא מהני חמ"ק דאין מוציאין מספק ממוחזק. אכן לשיטת הר"ן בקדושין בסוגיא דנתנה היא ואמר הוא וכן להתוס' (ב"ב דף ל"ב ע"ב) ד"ה והלכתא דס"ל אפילו בספיקא דדינא מוקמינן אחזקה הדרי הקושיא לדוכתא איך סד"א דקונה מספק, נוקמא אחזקת מ"ק ויכריע את הספק.
ונראה פשוט דסד"א דס"ל תקפה כהן אין מוציאין מידו אפי' בטענת שמא אע"ג דאית ליה לשכנגדו חמ"ק וכמבואר בחו"מ (סי' רכ"ג סק"א) כשיטת הר"מ ודלא כש"כ התוס' בב"מ (דף ק') דבלוקח בעינן דוקא טענת בריא, ועין ש"ש (שמ"ד) וא"כ קנה מספק לענין תפיסה דאין מוציאין מידו ואפ"ה הו"א דפטורה מן הבכורה מטעם ודאי כיון דיש לעכו"ם יד באמצע לענין תפיסה אפי' שהוא כבר בידו של ישראל, וראיה לזה מהא דפריך בב"מ (ו' ע"ב) וא"א תקפה כהן אין מוציאין מידו א"כ נמצא זה פוער ממונו בממונו של כהן ע"ש, ומה התם דעדין לא תפס מ"מ משום יכולת התפיסה מקרי ממונו בממונו של כהן, כ"ש הכא משום יכולת התפיסה נחזיק זה כיד עכו"ם באמצע ולפוטרה מן הבכורה ושפיר איצטריך למיתני וקנה וחייבת בבכורה דאל"ה הו"א וקונה מספק ומ"מ אינה חייבת בבכורה משום דיד עכו"ם באמצע לענין תפיסה, רק מה דקתני בסיפא ועכו"ם שנתן מעות לישראל בבהמתו קנה ופטור מן הבכורה, דג"כ קשיא למאי איצטריך למיתני תרתי כיון דקנה העכו"ם פשיטא דפטורה מן הבכורה ולא נוכל לתרץ ג"כ דסד"א דקונה מספק היינו לענין תפיסה ונימא דג"כ בעכו"ם מהני תפיסה אבל מ"מ האיך נטעה דתתחייב בבכורה דאפילו לא קנה העכו"ם רק מספק לענין תפיסה מ"מ היא פטורה מן בכורה מטעם ודאי כיון דיש לעכו"ם יד באמצע, אלא נהיה מוכרחין לומר דתני משום דאיידי דקתני ברישא קנה וחייבת בבכורה, קתני נמי סיפא קנה ופטורה מן הבכורה.
ולפ"ז יש להעיר טובא מש"כ הפוסקים (יו"ד סי' ש"כ) להחמיר במכר לעכו"ם בכסף או משיכה לחוד דהוי ספיקא דדינא וחייב בבכורה מספק ולפי האמור יש להקל גם בספק אי נימא כדעת הר"מ דת"כ א"מ וגם נימא בעכו"ם מהני תפיסה א"כ מקרי יד עכו"ם באמצע וליפטר, שוב ראיתי במהריט"א (ריש פ"ב דבכורות) שנסתבך בכ"ז בחדושיו והוא ממאן לומר כתירוצנו דקנה מספק היינו לענין תפיסה, אבל העלים עין דחמ"ק שייך נמי בעכו"ם וע"ש ואכמ"ל,