אור ברסלב
דעת מרדכי א סימן סב › ענף ב

דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ

סימן סב · ענף ב

ענף א

ובכדי לישב סתירת הסוגיות דשבועות (י"ח) וכתובות (נא) לולי דמספינא הוה אמינא דבר חדתא וזהו, דהנה איתא בשבועות (י"ח ע"ב) אזהרה למשמש עם המטמאה ואמרה לו נטמאתי דלא יפרוש מיד מנלן, אמר חזקיה דאמר קרא ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדתה תהא עליו אשכחן עשה, ל"ת מנלן אמר ר"פ אמר קרא לא תקרב לא תקרב נמי לא תיפרוש הוא דכתיב האומרים קרב עליך וכו' עכ"ל הש"ס והנה עיקר חיובא באשה דמחויבת בכל העריות כמו איש הוא מדכתיב ונכרתו הנפשות העושות לתרוייהו קאמר רחמנא, והנאה ורצונה דידה שויא רחמנא למעשה כמפורש בב"ק (ל"ב ע"ב) ע"ש בוספות, ולפ"ז ניחא דכיון דלאו דלא תקרב קאי נמי אפרישה וגם ע"ז כתיב ונכרתו הנפשות העושות א"כ גלי לן קרא דבאיסור נדה חייבא רחמנא גם לדידה אפרישה ואף בפרישה שויא רחמנא לרצונה דידה מעשה ובאופן שהיתה יכולת בידה למחות שלא יפרשו זה מזה תיכף, אבל אם אין בידה לעכב שלא יפרוש ממנה מיד בא"ח בכה"ג פשיטא דפטורה ואינה מיחייבה בשביל הנאתה ורצונה לבד דאנוסה גמורה היא. בלא אפשר ומכוין וכש"כ לעיל ועי' (חו"ד קפ"ה סק"ח).

וכל זה באיסור נדה לבעלה וה"ה בכל העריות דהוקשו כולן זה לזה בהקישא דר"י (יבמות דף ח' ונ"ד) אבל בטומאת אשה לבעלה דלא כתיב קרא לזה, אז אזילנן בתר הסברא דרצונה שבסוף ביאה לאנוסה חשובה משום דיצרא אלבשה ומותרת לבעלה.

ועפ"ז יש להעיר קצת על הלשון התוספות, (ב"ק מ"א) דאיתא התם אמר מר נוגח משלם את הכופר רובע אינו משלם את הכופר, ופריך ה"ד אלימא דרבעה וקטלה, מה לי קטלה בקרנא מה לי קטלה ברביעה, אלא דרבעה ולא קטלה, הא דלא משלם את הכופר משום דלא קטלה הוא. אמר אביי לעולם דרבעה ולא קטלה דאתאה לבי דינא וקטלוה, מהו דתימא כמאן דקטלא דמי קמ"ל וכתבו התוס' שם ע"ז בד"ה כמאן דקטלה וז"ל, וא"ת ומה פשע השור היא הרגה עצמה שהביאתו עליו וי"ל כמו שפירש ר"ח שקפץ עליו השור לרבעה ואלבשה יצרה ונתרצתה ואפילו למ"ד בכתובות (נ"א) תחילתו באונס וסופו ברצון דמותר היינו תחילת ביאה באונס אבל הכא תחילת ביאה ברצון ואסורה לכו"ע ה"ה שנהרגה עכ"ל מבואר מדבריהם להדיא שמדמין איסור לקטלא, דס"ל דאילו היתה תחלת ביאה של הבהמה באונס גמור וסו"ב היה ברצון ואפילו באומרת הניחו לו שיש בידה לפרש ואינה פורשת, אז היה תלוי בפלוגתת אבוה דשמואל ורבא בכתובות שם, דלאבוה דשמואל דתחילת ביאה באונס וסוף ביאה ברצון אסורה לבעלה ה"ה הכא שנהרגה, ולרבא שמותרת לבעלה ה"ה שאינה נהרגת כן מבואר למעיין הישר, (ועי' בבית מאיר אה"ע סימן קע"ח סק"ג, מה שמדייק מהרמ"א סימן כ' וש"י ח"א סימן צ"ד).

וקשה לי כיון דחזינן בשבועות שם דבעי ילפותא מקרא דחייב אפרישה בא"ח, וכ"כ גבי דידה ע"כ מקרא דונכרתו הנפשות העושות ילפינן ומובן ממילא דבכל העריות ג"כ דחייב אפרישה בא"ח וכשכ' הרמב"ם בסופ"ה משגגות הוא מהקישא דר"י וא"כ ביאת בהמה דאינה נכללת בהקישא דר"י וכדמוכח ביבמות (נ"ד ע"ב) דבעי התם רבינא מרבא המערה בבהמה מהו אמר לו אם אינו ענין להעראה דכתיבה גבי אחות אב ואחות אם דאתיא בהקישא דר"י תנהו ענין להעראה דבהמה, וע"ש בתוס' ד"ה בזכור מהו, שכתבו הא דלא יליף זכור ובהמה מהקישא דר"י משום דאת מקורה הערה כתיב והנהו לא שייך בהו מקור, א"נ משום דזכור ובהמה לא חשיב ביאה ועוד דאפסקינהו דקרא דמולך וכו' ע"ש. וכיון דביאת בהמה ליתא בכללא דהקישא דר"י ולהעראה צריך קרא מיוחד, ומנלן לחייב בהו לאבוה דשמואל היכי דתחלת היתה באונס וסופו ברצון הא חזינן דבנדה בעי קרא לזה דוקא לחייב אפרישה בא"ח ובשאר עריות מהקישא דר"י וא"כ בביאת בהמה דליכא הקישא מנלן למיחייבא.

ואין לומר דשאני סוף ביאה מפרישה בא"ח וע"כ לא צריך קרא בנדה אלא אפרישה בא"ח. אבל על סוף ביאה ממש לא צריך קרא לזה, ז"א דיש לנו הוכחה עצומה דאין בין פרישה בא"ת לגמר ביאה ממש ולא כלום ודא ודא אחת היא דניחזי אנן, דיש לדקדק בלשון המשנה דשבועות, דתנן היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו. טעם זה איני יודע למה הוא בא, הא בגמרא יליף מקרא ע"ז דאיכא עשה דותהי נדתה עליו ואזהרה מלא תקרב, דלא תקרב נמי לא תפרש הוא, וממ"נ אם טעם זה טעם נכון הוא, שמפני שיש לו הנאת ביאה. הרי הוא כבועל נדה ממש, א"כ קרא למה לי, ולמה לא סגי בפשוטו של לאו שכתוב בנדה ועוד קשה לי וכי איסור עריות בהנאה תליא מלתא, הלא במעשה תליא ולא בהנאה, וכן כתבו להדיא התוספות (יומא פ"ד) וז"ל ויש מפרשים דלהכי פריך הש"ס בסנהדרין (ע"ד) והא אסתר גלוי עריות הוי משום דלא מתהניא מעבירה שהטיל בה זוהמא וכו', ולא נהירא חדא לענין דלא מיחייבא למימסר נפשה לא מהניא האי דלא מיתהני דבלאו הנאה נמי איכא איסור ערוה, ואע"ג דאמרינן בהמניח ונכרתו הנפשות העושות הנאה לתרוייהו אית להו, מכ"מ בלא הנאה נמי מיחייבה כמו שלא כדרכה דמקרי ענוי עכ"ל ע"ש, הרי מפורש הוא בדבריהם, דאיסור ערוה לא תלי כלל בהנאה וכעת ראיתי בספר א"ד (כלל כ"ד) שהאריך בפרט זה, וכתב דיסוד איסור עריות הוא ההנאה, והביא ראיה גם ממשנה דידן ועוד מכמה מקומות, והוא הכונה לדעתו בש"ס כריתות דקאמר במתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה יעו"ש שהאריך בזה, ונעלמו ממנו דה"ת דיומא הנ"ל וכל ראיותיו אינן מוכרחות ואין להאריך בזה.

והרויתי צמאוני בזה עפ"ד פה"מ להרמב"ם (הוריות פ"ב) ד"ה אין חייבין וז"ל ועשה שבנדה הוא כשנתטמאה בעוד שהוא בא עליה שנצוה אותו שיפרוש ממנה כמו שצונו לאחר שיצא מן המקדש וזו היא מ"ע כשנאמר לו פרוש ממנה, אבל יתחייב בזה במה שאומר לך וזה כי אם יבדל ממנה כשפרסה נדה מיד והוא בקשיו הוא חייב כרת במזיד וחטאת בשוגג לפי שהנאה לו ביציאתו כביאתו וכאילו בא על הנדה עכ"ל, מדבריו אלה מוכח להדיא דעיקר קרא אתי לאסור הגמר ביאה וכדמפורש בדבריו שהעשה הוא שנאמר לו פרוש ממנה, וע"ז קאי העשה והל"ת שבנדה דמייתי הש"ס, אלא שאחר שאסרינן לו לגמור ביאתו אז אסרינן לו מצד הסברא גם הפרישה בא"ח מפני שיש בזה הנאת ביאה ונחשבה כגמר ביאה (ולישנא גמרא לישב דלא תקרב נמי לא תפרוש דעת לנבון נקל) ובאור הדברים הוא כך, דאילו לא נאמר קרא אז לא היינו מחייבין אלא על ביאה שלימה וגלי לן הקרא בנדה זה לעומת זה לחייב על העראה בלי גמר ביאה, ועל גמר ביאה כגון שנטמאת באמצע בלי תחלת ביאה ובכל עריות לחייב על שני חלקי הביאה על כל אחת בפני עצמה ילפינן מהקישא דר"י

וע"פ דברינו האלה מיושבת היטב קוה"ת (יבמות נ"ט ע"ב) שהקשו למאן דס"ל דאינו חייב קנס דאונס ומפתה רק על גמר ביאה דוקא, א"כ מאי פריך הש"ס בסנהדרין (ע"ג ע"ב) למ"ד העראה זו הע"ט איך קתני בכתובות ואלו נערות יש להן קנס הבא על אחותו הא מצילין אותה בנפשו והוי קלב"מ ופטור מקנס, ומאי קושיא הא לדידיה נמי אתי שפיר דהא ממונא לא משלם עד גמר ביאה ממש, ומשעת העראה דפגמה לה איפטר מקטלא וכו' ע"ש.

וכן מה שהקשה הגאון רד"ב בהקדמת הפנ"י לסדר נשים דמאי פריך הש"ס (כתובות ל"ב) על המשנה דאלו נערות הנ"ל הא תנן אלו הלוקין הבא על אחותו וכו', ואין לוקין ומשלמין, ומאי פריך הא מלקות מחויב אהעראה וחיוב ממונא דקנס הוא אגמר ביאה וכו' ע"ש, ולפי הנחתנו האמורה לעיל ניחא מאד, דהא למאן דס"ל דקנס לא מיחייב אהעראה לבדה וטעמיה משום דקנס לא הוי בכלל הקישא דר"י ולא איתקש לנדה, א"כ כמו דלא מיחייב אהעראה לבדה ה"נ לא מיחייב אגמר ביאה לבד, דהא לחייב בכל עריות אגמר ביאה לבד לא ידענין אלא מדאיתקש לנדה, ובנדה אם נטמאת באמצע הביאה אסור לגמור ילפינן מותהי נדתה עליו כמו שהבאתי מפה"מ לרמב"ם בפ"ב דהוריות, ואף לאו איכא ע"ז דבכלל לא תקרב נכלל נמי לא תפרש, וע"כ דחייב אגמר ביאה, ופרישה בא"ח חשובה כגומר מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו, וכיון בקנס דלא הוקש לנדה. לא מיחייב אגמר ביאה לבד, כמו דאינו חייב אהעראה לבדה, כי ביאה שלימה בעינן, וא"כ שפיר פריך הש"ס בסנהדרין ובכתובות הנ"ל כיון דהעראתו אינה ראויה לחייביה בקנס משום דמצילין אותה בנפשו, או חייב במלקות ע"ז, וא"כ לא נשאר אלא גמר ביאה לבד, ואגמר ביאה לבד אינו חייב בקנס דביאה שלימה בעינן, ועין בוחן יראה ההבדל שבין תרוצנו לתירוצו של הגרע"א (סימן קס"ד):

ואף בלי הנחתנו ראוי לומר כן דאם בקנס לא מיחייב אהעראה לבד מאי חזית לאיחייבי אגמר ביאה בלבד ולא דמי למה שכתבו התוס' (ב"ב י"ג) דלהכי לא דחי עשה דפו"ר לאו לא יהיה קדש משום דבשעת העראה קעבר ללאו, והעשה לא מקיים עד גמר ביאה, דמשמע לכאורה, (אף דאינו מוכרח) דתלי רק בגמר ביאה לבד, שאני התם דהעיקר תלוי רק בהקמת זרע והקמת זרע בג"ב איתא, אבל הכא בקנס ביאה גורמת חיובא דידיה, וכל מעשה הביאה מתחלתה ועד סופה ביאה מקריא וכולה גורם חיובא, וקצת ראיה לזה ממה דהדר יליף (יבמות נ"ד) דיבמה נקנית ליבם בהעראה מקיחה קיחה, ואמאי לא יליף מדאיצטריך עליה למיסר אחות אשה ליבום דלא אתי עשה ודחי ל"ת, תיפוק ליה דהא בעינן בעידנא דל"ת עובר בהעראה ועשה דיבום אלא בגמר ביאה, אע"כ דאי לא ילפינן מהתם ה"א דביאה בעינן וביאה שלימה דוקא מקריא ביאה וא"כ אף ההעראה מסייע בהמצוה, ויש לדחות זאת, אבל מכ"מ בעצם הדברים נכונים הם בעה"י

וראיתי בהגהות רצה"ח על מס' שבועות (י"ח) שנגע מעט בדברינו והעלה להיפך, דאכל עריות לא חייבה רחמנא אפרישה בא"ח כי אם כשהיה בידה או בידו שלא לפרוש תיכף ופירש דאז חייב, אבל באי אפשר פטריה רחמנא מהלמוד ולנערה לא תעשה דבר, וזוהי אלא לענין חיוב מיתה וכרת וכדומה, אבל בטומאת אשה לבעלה גלי לן קרא להדיא מוהיא לא. נתפשה אפילו באומרת הניחו לו ובידה שלא לגמור הביאה נמי מותרת, ועוד סיים לבסוף דבלא"ה נמי לא קשה קושית הפנ"י והפלאה דהרי כאן גלי תורה לא תקרב דהיינו נמי לא תפרוש וא"כ הרי בפירוש חייבה התורה כאן אפרישה עכ"ד ע"ש והנה תירוצו האחרון של הגאון רצה"ח ז"ל הוא כעין תירוצנו, אבל לאחר העיון אין דבריו ודברינו נראים בישוב סתירת הסוגיות:

אתירוצו הראשון של הרצה"ח קשה שהרי רבא בכתובות (נ"א) שמזכיר בדבריו אפילו אומרת הניחו לו שמלשונו זה מוכח דאפילו אם בידה שלא לגמור הביאה וגמרה נמי מותרת, ומ"מ רבא אינו מזכיר כלל בדבריו הקרא דוהיא לא נתפשה, אלא מצד הסברא הוא אומר כן משום דיצרא אלבשא ואנוסה הוא הרי להדיא מפאת הסברא סובר רבא שמותרת אפילו בכה"ג, ולא מקרא דוהיא לא נתפשה כסברתו של הרצה"ח, והקרא דוהיא לא נתפשה לרבא ע"כ אתיא לכדר' ישמעאל אקדושי טעות יעו"ש בסוגיא, אבל לדברינו שהוא כעין תירוצו השני ניחא שאע"פ שמצד הסברא אפילו היכי שיש בידה שלא לגמור הביאה נמי מותרת וחשובה אנוסה מצד דיצרה אלבשה, מכ"מ בעריות לענין חיוב כרת ומיתה גלי לן קרא שדין האשה שוה לדין האיש, וכי היכי דהוא מיחייב בכה"ג וכש"כ לעיל, דבאיש העושה מעשה לא אמרינן יצרא אלבשה, כן האשה נמי חייבת משום רצונה לבד דרחמנא אקשה לאיש מונכרתו הנפשות העושות.

אבל באמת גם זה אינו נכון, דאם נחליט לסברא פשוטה דהרצון שבאשה בגמר ביאה נחשבת לאונס גמור א"כ יקשה מאד איך חייבה רחמנא בקרבן בעריות, הלא אונס פטור מקרבן, ואם נימא דחדוש הוא דחדשה רחמנא בעריות שבאשה שאף באונס דידה חייבת בקרבן, א"כ הו"ל למיפסק כן בכל אונס דעריות אפילו באונס שבתחלת ביאה שאם אחד אנס ערוה האסורה לו שהיא חייבת בקרבן, ואם הסברא אינה ברורה כל כך שמצד יצרא אלבשה נחשבת לאונס וכדמצינו באמת שאבוה דשמואל פליג עלה, אם כן אדרבא נילף מאיסור נדה שגם לגבי טומאת סוטה לבעלה גם כן לא מיחשבה לאונס.

אכן לאחר העיון נראה לי, כי היטב דבר בזה הח"ס (חיו"ד סימן קנ"ה) המחלק בין איסור נדה לשאר עריות, דעד כאן לא קאמרינן בכתובות (נ"א) דתחלתה באונס וסופה ברצון כאנוסה חשובה אף אסוף מצד דיצרא אלבשה אלא בנאנסה מגברא אחרינא דיצרה תקפה מאד, דאם לא עכשיו אימתי, ומשו"ה מותרת לבעלה, משא"כ נדה שמותרת לאחר זמן, דמשו"ה מותר להתיחד עם אשתו נדה משום דאין תקיפת היוצר כל כך, א"כ אפשר אפילו באמצע הבעילה לא שייך יצרה תקפה כל כך וכו' ע"ש, ולהכי אתי שפיר הסוגיא בשבועות דחייבין שניהם אפרישה, מפאת דבאיסור נדה כיון שמותרין זה בזה לאחר זמן לא אמרינן יצרא אלבשיה כאמור, ולפ"ז שפיר אפשר לומר דאיש ואשה שווין בזה, והיכי דשייך יצרא אלבשא כגון בגוף נוכראה אמרינן כן בין באיש ובין באשה אלא בנדה לא שייך זה וחשבינן למזיד בין לאיש בין לאשה כיון שיש היתר לאח"ז

ולפי הנחה זו יתישבו דברי הרמב"ם (שגגות פ"ה ה"ז) המובאים בראש דברינו כמין חומר, דבבועל נדה סמוך לוסתה ויודע שאסור אלא שטעה ביכולני לבעול, ואמרה לו נטמאתי כתוך התשמיש וידע שחטא ולא ידע שאסור לפרוש, דאילו אם ידע ופירש מיד חייב כרת, באופן זה לא הוי לא אונס ולא שוגג אלא מזיד כיון שיש היתר לאחר זמן לא אמרינן יצרא אלבשיה, ולהכי בלא ידע מיחשב שוגג חדש והוי שתי ביאות בשתי העלמות ושפיר חייב שתים:

א) על כניסתו, וב) על פרישתו בא"ח, אבל בשאר עריות, דאין היתר לאחר זמן א"כ שפיר אמרינן יצרא אלבשיה אף בגברא, אלא מפאת הסברא דיצרא אלבשיה אינו נחשב רק בגדר שוגג ולא אונם ומ"מ חיוב חטאת בודאי אין בזה, לא מיבעיא היכי דידע וחוטא בידיעה אע"פ שאנוס מצד יצרו מכ"מ אינו שב מידיעתו, כיון שדעתו ורצונו להשגגה שאירע לידו כמבואר בתוספות (שבועות כ"ז ע"ב) כאמור לעיל, אלא אפילו היכי דלא ידע נמי ליכא חיוב חטאת כיון דלא יצויר כרת במזיד, ממילא ליכא חטאת בשוגג, וכאמור לעיל, (ועין לעיל בדברינו שדעת הר"מ פליג ע"ז אמנם לעיל כתבתי אלא בדרך לכאורה אבל לא בהחלט) וא"כ שפיר כתב הרמב"ם שאם שגג ובא על הערוה על דעת שהיא מותרת לו ונודע לו שהיא ערוה בתוך התשמיש לא יפרוש מיד ומחויב להתגבר על יצרו עד מקום שידו ושכלו מגיע, ואם לא ידע שאסור, (כלומר ואפילו אם לא ידע וכמו במד"א שקדם לו), שאסור לפרוש מיד ופירש והוא מתקשה אינו חייב אלא חטאת אחת שהכל שגגה אחת היא, כלומר שמשגגה הראשונה באה לו אף השניה דהא לא היה אפשר לו להיות שלא בשגגה, דאפילו אם ידע ולא פירש נמי כשגגה יחשב לו מפאת יצרא אלבשיה והכניסה הראשונה הביאה וסבבה לו השגגה האחרונה והוא נכון ומחודד אע"פ שרחוקה קצת מן הפשטות מעט והבן.

ולכאורה היה נראה בעיני להחליט להיפך לפמש"כ המהרי"ק (שורש קס"ה) שאשה שזנתה שחשבה בדעתה שמותרת לזנות דמ"מ לבעלה אסורה, דבטומאה סוטה לבעלה לא כתיב ומעלה מעל בה', רק ומעלה מעל בבעלה, ומעילה לגבי בעלה איכא, ולפ"ז אפשר לומר ג"כ להיפך, דלענין מה שנוגע בין אדם למקום לענין חיוב כרת וקרבן אין סברת יצר אלבשה מועלת להחשיבה מפאת זה לשוגגת, דבאמת אם עשתה בזדון והיתה היכולת בידה להפרישו וברצונה הניחה לו לגמור ביאתו אף שהוא מצד היצר, חשובה למזידה גמורה וכן בפרישה בא"ח דמחויב אדם להתגבר על יצרו בכל תוקף ועוז ובכל מאמצי כחו שלא לעבור על רצון יוצרו, ובעשתה בשוגג אז פטורה מכרת וחייבת חטאת, ורק לענין מעילה בבעלה מהני האי סברא דיצרה אלבשה שלא להחשיבה מזידה ומועלת בבעלה במזיד, רק כשוגגת או אף כאנוסה חשובה ומותרת בבעלה כן נ"ל מצד הסברא ועדיין יש לעיין בכל אלה.

תוכן העניינים

דעת מרדכי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה