אור ברסלב
דעת מרדכי א סימן סב

דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ

סימן סב

סימן סא

יבאר אי אמרינן יצרא אלבשו אף באיש. סברת הח"ס דאין חלוק בין איש לאשה אבל זה אינו שייך אלא בגוף נוכראה ולא באיסור נדה לבעלה. יצרא אלבשיה משויה רק לשגגה ולא לאונס. אי בעינא על כל פרט שחייב חטאת יהיה במזיד כרת אי סגי מה שחייב כרת בכללות על אותו דבר אע"פ על פרט זה לא תצויר כרת ועוד פרטים שונים.

ענף א

כתב הרמב"ם (הלכות שגגות פ"ה ה"ז) מי שעבר ובעל סמוך לוסת על דעת שתקדם ביאתו לראיית הדם והרגישה האשה שנטמאת בשעת תשמיש ואמרה לו נטמאתי הרי זה לא יפרוש כשהוא מתקשה כמו שבארנו בהלכות א"ב, ואם לא ידע שאסור לפרוש מיד ופירש כשהוא מתקשה חייב שתי חטאות, אחת על כניסתו שהרי בעל נדה ואחת על יציאתו, שיציאתו הנאה לו כביאתו, בד"א כשידע שאסור לבעול בשעת הוסת ודמה שתקדום בעילתו לראיתה, ולא ידע שאסור לפרוש מיד שנמצא לו שתי העלמות בשתי הבעילות אבל אם לא ידע שאסור לבעול בשעת הוסת ולא ידע שאסור לפרוש מן הטמאה מיד, (האי ולא ידע היינו ואפילו לא ידע כלומר ואע"פ שלא ידע ג"כ שאסור לפרוש נמי אינו אלא כשגגה אחת משום דכשאמרה לו נטמאתי עוד לא ידע שחטא מע"ש במל"מ). אע"פ שפירש מיד והוא מתקשה אינו חייב אלא חטאת אחת, מפני שכניסתו ויציאתו שהן כשתי בעילות בשגגה אחת הן ובהעלם אחת עשה הכל, והוא הדין בשאר עריות שאם שגג ובא על הערוה על דעת שהיא מותרת ונודע לו שהיא ערוה והוא בתוך התשמיש לא יפרוש מיד שיציאתו הנאה לו כביאתו, ואם לא ידע שאסור לפרוש מיד ופירש והוא מתקשה אינו חייב אלא חטאת אחת שהכל שגגה אחת עכ"ל והוא תמוה מאד דהרמב"ם סותר את עצמו, מניה וביה, דכמו שכתב מקודם בידע שאסור לבעול סמוך לוסת אלא שדמה שתקדים בעילתו לראיתה, וראתה בשעת תשמיש ופירש באבר חי, דלא ידע שאסור לפרוש בא"ח חייב שתים, דהנן שתי בעילות בשתי העלמות, הכי נמי בנודע לו בתוך התשמיש שהיא ערוה, הרי נודע לו שחטא, ואחר כך בפרישתו דלא ידע שאסור לפרוש בא"ח ופירש מיד, ואח"כ נודע לו שאסור לפרוש בא"ח הרי גם כן שתי בעילות בשתי העלמות. ואמאי אינו חייב אלא חטאת אחת, וכבר עמד ע"ז בסדרי טהרה (סי' ק"צ ס"ק ס"ז) באמצע תשובתו הארוכה ונשאר בתימא רבתא יעו"ש.

ובכדי לעמוד על עיקרן של דברים אלו אנו מוכרחין להעתיק הסוגיא במקורה הנצרכה לעניננו. גרסינן בשבועות (י"ז ע"ב) איתמר אביי אמר משמיה דר' חייא בר רב חייב שתים חדא אכניסה וחדא אפרישה, (קאי על היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי באמצע הביאה ופירש בא"ח) ומוקים לה רבא בסמוך לוסתה ותלמיד חכם לזו ואינו תלמיד חכם לזו ופירש"י כלומר יודע שישראל מוזהרין לפרוש מנשותיהם סמוך לווסתן כדאמר לקמן מוהזרתם את בני ישראל מטומאתם ואין יודע שהמשמש עם הטהורה, ואמרה נטמאתי צריך לפרוש בא"מ, דהוי ליה שוגג על שתיהן אכניסה דסבור יכולני לבעול ואפרישה אומר מותר ושני זיתי חלב בהעלם אחד לא הוי שהרי תלמיד חכם הוא לזו שלא היה לו לבעול סמוך לווסתה, ואין זה אונס אלא שוגג כסבור יכולני לבעול קודם, וכי אמחה לו נטמאתי ידע שחטא אכניסה והוי לו ידיעה בין כנוסה לפרישה, וא"ת מזיד הוא בבעילת סמוך לווסתה, אין זו קשיא שאין כרת וחיוב חטאת על סמוך לווסתה עד שתטמא, ובבעילת הטומאה שוגג הוא כסבור יכולני לבעול עכ"ל ואמר רבא עד תרוייהו תנינהו, כניסה תנינא, פרישה תנינא, פרישה חנינא דקתני היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חיב, כניסה תנינא נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן מאי לאו בסמוך לוסתה ואכניסה, א"ל רב אדא בר מתנא לרבא לעולם בשלא סמוך לוסתה ואפרישה (וה"ה דהמ"ל בסמוך לוסתה ואפרישה תוס' שם). וכי תימא פרישה ל"ל הא תני ליה הא איצטריך לאשמעינן נמצא על שלה טמאים בספק ופטורים מן הקרבן ואיידי דבעי למיתני נמצא על שלה, תנא נמי נמצא על שלו עכ"ל הגמרא.

וקשה לי טובא, דאיך אפשר לאוקמה המשנה בנדה בשלא סמוך לוסתה ומפרישה, דא"כ איך קתני במשנה וחייבין בקרבן. דמשמע דאף היא חייבת בקרבן, והלא רבא גופא סובר (כתובות נ"א ע"ב) כל שתחלתה באונס אפילו סופה ברצון ואפילו אומרת הניחו לו, שאלמלא נזקק לה היתה שוכרתו מותרת, מאי טעמא יצרא אלבשה ותניא נמי התם כותיה דרבא. יעו"ש, וא"כ הכא מאי פריך ר"א דנוקמא אפרישה, הרי אז לא היתה חייבת בקרבן דהא היא אנוסה על הגמר ביאה, ואנוסה פטורה מקרבן וכדפריך לעיל מזה, ואי בשאין סמוך לוסתה אכניסה אנוס הוא וה"נ באשה אג"ב ואפרישה אנוסה היא, ודוחק לחלק בין פרישה בא"ח לגמר ביאה ממש, שבאחרונה יצרה תוקפה וכאנוסה חשיבא, ובראשונה אין יצרה תוקפה כל כך. זה אינו דהא אמרינן דביצאתו הנאה לו כביאתו משמע דאין לחלק בכך.

שוב ראיתי והתבוננתי שכיוי"ב כבר העירו האחרונים החו"ד (יו"ד סימן קפ"ה) והנוב"ת (סימן פ"ה) אהגהת רמ"א ביו"ד (סימן קפ"ה) שכתב שאם פרש בא"ח שהוא צריך כפרה והאשה אינה צריכה כפרה, והעירו ע"ז מסוגיא דשבועות הנ"ל דרצה הש"ס לאוקמא המשנה דנדה דשלא בשעת וסתה ואפרישה ושם קתני דחייבין בקרבן לשון רבים, דאף האשה חייבת בקרבן, ותירץ החו"ד דהרמ"א איירי שהפרישה היתה בע"כ דידה דהוית אנוסה גם אפרישה, וסוגיא דידן איירי שהפרישה היתה ברצונה הטוב, ובידה היתה לעכבו שלא לפרוש תיכף:

והנו"ב כתב גם כן כעין זה בסגנון אחר קצת, ויעוין בפ"ת (ס"ק י"ד) אבל כל אלה אין מעלה ארוכה לקושיא דידן, דהא סוגיא דכתובות איירי שהגמר ביאה היתה ברצונה הטוב ובידה היתה לפרוש ממנו ואינה פורשת, דכן משמע לישנא דרבא להדיא, דקאמר אפילו אומרת הניחו לו, דמשמע שיש אנשים אשר רוצים לעכב עליו מלגמור ביאתו, ועוד דאי נימא דאיירי דגם הגמר ביאה היתה בע"כ דידה ואין בידה לעכב ע"ז לא פליג אבוה דשמואל לאוסרה, דהיכי דלא אפשר כלל אפילו ע"י טירחא וקא מיכוין לכו"ע שרי וכשכתבו התוס' (פסחים כ"ה ע"ב) והדרי הקושיא לדוכתא

גם הח"ס בתשובותיו העיר על דברי הרמ"א שמקורו מהמרדכי מסוגיא דשבועות הנ"ל ותירץ (סימן קס"ג חיו"ד) וז"ל ואני אמרתי מאז בזה פרפרת אחת ויען היום נתוסף לי נופך אחד אמרתי אשנה פרק זה ואומר בטעם המרדכי דהיא פטורה משום דהיא קרקע עולם ולא עבדה מעשה בשעת פרישה, והאומנם תוס' כתבו (סו"פ בסו"מ) הא דפשיטא לנו למיפטר קרקע עולם בעריות משום דמסירת נפש דעריות מרציחה נפקא לן ורוצח גופיה אתיא מסברא, מאי חזית דדמא דידך סומך טפי, וא"כ ממילא ברוצח גופה פטור קרקע עולם כשזורקין אותו על תינוק שיתמעך דאז לא שייך מאי חזית וא"כ ה"ה בעריות פטור קרקע עולם ע"ש, וא"כ לפמש"כ הכ"מ (פ"ה מיסודי התורה הלכה ה') בסוף דבריו דלריש לקיש בירושלמי דרוצח לא אתי מסברא דמאי חזית אלא הלכתא היא א"כ לר"ל ברוצח חייב קרקע עולם. וה"ה בעריות נמי חייב קרקע עולם ודלא כתוס' (סו"פ סו"מ) הנ"ל וקושיא דאסתר עריות הוה, בלא"ה לא קשה כל כך כמ"ש הרמב"ן שם דלא בריחא כל כך דאסתר היתה אשת מרדכי, דדרשא דאל תקרי לבת אלא לבית דרש אגדה היא ואין לבנות בנין עליה, והשתא לפ"ז הסוגיא דשבועות לא הוי מצי להקשות בפשיטות אי אפרישה אמאי שניהם חייבים חטאת הא האשה קרקע עולם דזה אינו, דמי ליכא ריש לקיש הנ"ל דמחייב קרקע עולם ברוצח וה"ה בעריות, ואמנם אנן סמכינן אסתמא דש"ס (נדה י"ב ע"א) דקאמר מהו שתבדוק עצמה בשיעור וסת לחייב בעלה חטאת וחיוב חטאת לא משכחת התם אלא אפרישה לפי מה שכתב הסדרי טהרה (ק"צ סק"ה) ומקדאמר לחייב בעלה משמע היא לא מחייבה משום קרקע עולם וכר"י בירושלמי לענין רוצח וה"ה לענין עריות עו"ש עכת"ד. וחזר דבריו אלה בכמה תשובות.

ואנכי שמעתי ולא אבין דממ"נ אם הפרישה היתה ברצונה א"כ בודאי לא שייך קרקע עולם, דהא רחמנא שויא לרצונה והנאתה מעשה וכש"כ התוס' (ב"ק ל"ב ע"א) ד"ה איהו קעביד מעשה, ומיהו לענין חטאת ולענין מלקות חייבת דרחמנא אחשביה להנאה מעשה עכ"ל, ולאו דוקא בפרישה אלא אף בבעילה שלימה דלענין ג"ע מיחשבה לגבי אשה גם בעילה שלימה קרקע עולם, וכמו דאמרינן גבי אסתר אמנם לחיובא דעריות נחשבת למעשה ואי נימא דפרישה נחשבה לאנוסה וכש"כ הח"ס (בשו"ת סימן קנ"ד) דמאי אית לה למיעבד כשפירש בא"ח א"כ גם לר"ל פטורה מחטאת, ועד כאן לא קאמר ר"ל דבג"ט גם קרקע עולם חייבת למסור נפשה אלא היכא דהברירה בידה להמסר למיתה ולא להבעל אז אמרינן לר"ל חייבת להמסר למיתה, ולא למסור נפשה לבעילה אבל היכי דבא עליה בע"כ פשיטא דפטורה מכל חיובי כרת וחטאת, ומקרא מלא הוא, ולנערה לא תעשה דבר וכ"כ הרמב"ם (א"ב פ"א ה"ע) וגדולה מזו כתבו התוס' בע"ז (נ"ד ע"א) דאפילו היכי דהדין הוא דיהרג ולא יעבור אם עבר ולא נהרג פטור ממיתה דאנוס הוא, וכן פסק הרמ"א (יו"ד סימן קנ"ז סוף סק"א) ואף שיש שחולקין על התוס' מכ"מ היכי שאין בידה להנצל מעבירה אפילו במיתתה פשיטא שפטורה מכל עונש וקרבן, סוף דבר דברי הח"ס אינם מובנים לי.

ואמרתי לכאורה לישב הסתירה הנ"ל, מסוגיא דכתובות (נ"א ע"א) על סוגיא דשבועות דאולי משום סברא דיצרא אלבשה אינה נחשבת בגדר אנוסה, אלא בגדר שוגגת, דאנוסה ממש לא הויא כיון דסוף סוף בדעתה ורצונה תלוי להתגבר על היצר, ולכן התם בכתובות (נ"א ט"א) מותרת היא לבעלה דאף בזינתה בשוגג נמי מותרת לבעלה וכלשון הרמב"ם (הלכות אישות פכ"ד ה"ט) האשה שזנתה בשגגה או באונס הרי היא מותרת לבעלה וכמו שהוכיחו האחרונים ממשנה ארוכה (יבמות ל"ג ע"ב) שנים שקדשו ובשעת כניסתן לחופה הוחלפו נשותיהן חייבין בחטאת ומותרת לבעליהן, ומדחייבין בחטאת:

ש"מ דשוגגת היא ומ"מ מותרת לבעלה, וכן מוכח מסוטה (כ"ז) ועוד מכמה מקומות, אבל בקרבן שפיר חייבת, דעיקר חיובא דקרבן הוא בשוגג, ולהכי שפיר קאמר הש"ס בשבועות (י"ח) הנ"ל דהא דקתני ונמצא על שלו חייבין שניהם בקרבן, שלא בשעת וסתה איירי ואפרישה קאי דגם היא חייבת בקרבן היכי דפרש בא"ח והיתה בידה שלא יפרש ממנה תיכף ומכ"מ אינה חייבת היא וגם הוא בידעו בשעת מעשה שאסור לפרש בא"ח ופרשו לא מיבעי הוא דלפי מה שנאמר לקמן דגבי גברא לא אמרינן דיצרא אלבשיה אלא אפילו גבי דידה נמי ביודעת אינה שייך לחייבה בחטאת מטעם אינו שב מידיעתו והוא ע"פ דה"ת ד"ה מצטער (שבועות כ"ז) אהא דבעי שם מצטער ואכלה בשגגת שבועה מאי, ופרשו התוס' דהכונה דמצטער על מה שאינו שוכח שהיה רצונו שישכח כדי שיאכל, אבל במזיד לא היה אוכל ופשיט דלאו היינו שב מידיעתו, כיון שברצונו היה שוכח כדי שיאכל עכ"ל א"כ הרי חזינן דהיכו דמרוצה לשגגה שאירעה לידו מקרי אינו שב מידיעתו וא"כ ה"נ בפרישה אף שמקרי שוגג מטעם יצרא אלבשה, מכ"מ כיון שיודעת ורצונה לזה אז עכ"פ לא הוית שב מידיעתו, דהא דעתה ורצונה להשגגה שאירעה לידה אבל היכי שאינה יודעת שאסור לפרוש שפיר חייבת קרבן מטעם האמור, דסברא דיצרא אלבשה אינה עושה לאנוסה אלא עושית בגדר שוגגת כן היה נראה לכאורה.

אבל לאחר העיון גם זה תמוה, דהרי כללא הוא, שכל היכי שבמזיד חייב כרת אז דוקא בשוגג חייב חטאת, אבל היכי דאין כרת במזיד אין חייב חטאת אשוגג, והכא בלאו וכרת דלא תקרב כפי מה שמפרש הגמרא לא תפרוש, לעולם אמרינן באשה שאין בה צד המזיד, ולעולם חשובה לשוגגת מטעם יצרא אלבשה, ולא יצויר לעולם שתתחייב כרת בשביל הפרישה לבדה, כיון דחשבינן אותה לעולם לשוגגת, והיכן מצינו שוגג כזה שיתחייב בקרבן, שוגג שעולם לא יצויר בו כרת במזיד שלו אתמהה?

ואע"פ מצד הסברא הוא נכון שלא יתכן בשוגג כזה חיוב קרבן. לכאורה יש להעיר מדברי הרמב"ם (הלכות ע"ז פ"ג ה"ה) וז"ל העובד עכו"ם כדרכה ואפילו דרך בזיון חייב, כיצד הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו או זרק אבן למרקולית כדי לבזותו הואיל ועבודתו בכך חייב ומביא קרבן על שגגתו עכ"ל. וכתב שם הכ"מ דמקורו הוא מהמשנה דסנהדרין (ס') דתנן הפוער עצמו לבע"פ והזורק אבן למרקוליס זוהי עבודתו, ובגמרא, אע"ג דמתכוין לבזויי ומפרש רבינו למתניתין בשוגג ולענין חיוב חטאת דאילו למזיד ולענין סקילה א"א דהא מוטעה הוא עכ"ל, הרי חזינן אע"ג דבאותו ענין אי אפשר לעולם לבוא לידי מזיד ולחייב כרת, מכל מקום שוגג מקרי וחייב קרבן, כיון בדרך כלל אפשר להיות מזיד בע"ז, ראוי לחייבו אף הכא בקרבן ולומר עליו כל שבמזיד כרת בשוגג חייב חטאת ואין אנו צריכין כלל שבכל פרט ופרט שבאותו אופן שהוא מחויב בקרבן יהא מחויב במזיד כרת, אלא כל דבר ודבר נדון בכללו, והכי נמי אפשר לומר בתחלתו באונס וסופו ברצון שנדון בגדר שגגתו ולחייבה בקרבן, אע"פ שמזיד באופן זה לא יצויר שלעולם תהא חשובה לשוגגת מצד שיצרו אלבשה, כיון שבדרך כלל איכא כרת בנדה ועריות במזיד.

ואולי דבר זה תלוי במחלוקת הרמב"ם. והרמ"ך, דפסק הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ה ה"ד) דהיכי דהדין הוא יהרג ולא יעבור ועבר ולא נהרג אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו והרמ"ך הובא בכ"מ שם משיג על הרמב"ם ממשנה זו, דאע"פ דמתכוין לבזויי חייב וההוא ודאי מוטעה הוא ואע"פ שקבל עליו התראה סבור דהתראתם בטלה ואפ"ה חייב, וה"נ אם עבד עכו"ם באונס והתרו בו חייב מיתה, עכ"ל, והכ"מ מישב שיטת הרמב"ם עפ"ד בהלכות ע"ז דמפרש דאיירי המשנה לענין קרבן, ולאו לענין חיוב סקילה וע"ש בלח"מ, ואמרתי אולי בפרט זה פליגי הרמב"ם והרמ"ך, דדעת הרמ"ך דאם נימא דאין שייך מזיד כאן, אז אף קרבן לא היה ראוי להתחייב, ומדחייבין אותו בקרבן, א"כ במזיד הוא חייב סקילה ודעת הרמב"ם, דאפילו אם במזיד הוא פטור מסקילה מכ"מ הוא חייב קרבן כיון בדרך כלל, איכא מזיד וחיוב כרת בעכו"ם, אע"פ בפרט זה ליכא מזיד ודו"ק.

ואחרי שנסתר החלוק האמור לפי שיטת הרמ"ך חזרה הקושיא מחדש, אמנם לכאורה קשה גם כן אף על האיש, אמאי דקאמר לעיל מזה, בסוגיא דשבועות (י"ח ע"א) ואלא בשאין סמוך לוסתה, ובמאן, אלימא בתלמיד חכם ולא חדא ולא מיחייב, אכניסה אנוס ואפרישה מזיד, ואמאי לא קאמר נמי דאף על אפרישה אנוס מטעם יצרא אלבשיה, דאטו בגברא לא שייכא הך סברא דיצרא אלבשא כמו באתתא, וכן כתבו התוספות שם (י"ז ע"ב) אהא דקאמר שם, אהא דאביי הנ"ל הוי בה רבה במאי אילימא בסמוך לוסתה ובמאן אילימא בת"ח, בשלמא אכניסה מיחייב קסבר יכולני לבעול אלא אפרישה אמאי ליחייב מזיד הוא, וז"ל אי בת"ח חדא הוא דמיחייב אע"פ שהוא מזיד על הפרישה מ"מ על הכניסה חשבינן לו שב מידיעתו, דאימא יצרא אלבשיה כדאשכחן בכתובות בפרק נערה (נ"א) עכ"ל התוס' הרי דאף בגברא שייך הך סברא דיצרא אלבשיה. [ודע דדברי התוספות האלה צריכים באור. לפמש"כ (סימן א') בשם המל"מ דבאכל חלב והמיר ואח"כ שב חייב בקרבן כיון בשעת עשיית החטא הוי שב מידיעתו ובשעת הבאת קרבן שוב אינו מומר ולא מקרי זבח רשעים תועבה וא"כ אין התחלה לקושיתם דאמאי צריכים התוס' לומר דיצרא אלבשיה, דאפילו היה מזיד גמור בשעת פרישתו, מ"מ כיון בשעת כניסה כשר היה ושוגג גמור היה שפיר מקרי שב מידיעתו, אם לא דנימא לחלק דהיכי דבתוך כדי דבור שאכל חלב בשוגג אכל חלב במזיד מיקרי אינו שב מידיעתו, ודבר זה לא ברירא לי וצריך שקידה ועיון בזה וגם כיון דחיובא אתחלת כניסה היא, ויוכל היות יותר מתכ"ד מתחלת כניסתו עד פרישתו בא"ח ממנה וצ"ע].

אכן השאלה על האיש יש לישב בקל, דיש לחלק בין האיש העושה מעשה בידים, לבין האשה שאינה עושה מעשה בידים רק רחמנא שויא לרצונה דידה מעשה, וכדאיתא (ב"ק ל"ב ע"א) ע"ש בתוס' משום דמסתברא דאדם שליט ביצרו מלעשות מעשה, אבל אין אדם שליט ברוח שלא להתרצות דבע"כ מתרצה ומתפייס, ומכל מקום מקרי שב מידיעתו, כיון דאיכא בזה הנאה מרובה, אבל אדידה שפיר קשה כנ"ל כיון דליכא בה מעשה רק רצונה שנתרצתה וארצונה חשובה אנוסה מטעם יצרא אלבשה.

ובמה שכתבנו לחלק בין איש לאשה, בהא דיצרא אלבשיה דבגברא לא שייך כן משום דאדם מושל בנפשו מלעשות מעשה מסולקת קושית הפנ"י דכתובות (נ"א ע"ב) מה שהקשה שם אמאי חייב לר"א אכל כח וכח, ולמה לא אמרינן דיצרא אלבשא ולפמש"כ אין התחלה לקושיתו דבגברא לא שייך כן וכנ"ל וראיה נמי מסוגיא דידן דקרי לפורש בא"ח מזיד ולא אנוס, ונסתר בזה נמי מה שתירץ הגר"ש איגר (תרע"א סימן רכ"א אות ד') קושית התוס' (יבמות כ" ע"ב) אהא דקאמר הש"ס שם דלהכי אלמנה מאירוסין לכה"ג אינה מתיבמת ולא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת משום גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה דאמאי לא קאמר גזירה תחלת ביאה אטי סוף ביאה דבהעראה כבר נתקימה המצוה וע"ז תירץ הגרש"א הנ"ל דעל סוף ביאה ליכא למיגזר דאף אם יעבור ליכא איסור דיש לו דין אונס משום דיצרא אלבשא יעו"ש שהאריך בזה, ודבריו נסתרין מסוגיא דידן דקרי ליה הש"ס מזיד בנטמאת באמצע הביאה וגומר ביאתו או פורש בא"ח ולא אונס וע"כ כמו שכתבנו דבגברא לא שייך כן וכשאמרנו מלתא בטעמא.

ענף ב

ובכדי לישב סתירת הסוגיות דשבועות (י"ח) וכתובות (נא) לולי דמספינא הוה אמינא דבר חדתא וזהו, דהנה איתא בשבועות (י"ח ע"ב) אזהרה למשמש עם המטמאה ואמרה לו נטמאתי דלא יפרוש מיד מנלן, אמר חזקיה דאמר קרא ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדתה תהא עליו אשכחן עשה, ל"ת מנלן אמר ר"פ אמר קרא לא תקרב לא תקרב נמי לא תיפרוש הוא דכתיב האומרים קרב עליך וכו' עכ"ל הש"ס והנה עיקר חיובא באשה דמחויבת בכל העריות כמו איש הוא מדכתיב ונכרתו הנפשות העושות לתרוייהו קאמר רחמנא, והנאה ורצונה דידה שויא רחמנא למעשה כמפורש בב"ק (ל"ב ע"ב) ע"ש בוספות, ולפ"ז ניחא דכיון דלאו דלא תקרב קאי נמי אפרישה וגם ע"ז כתיב ונכרתו הנפשות העושות א"כ גלי לן קרא דבאיסור נדה חייבא רחמנא גם לדידה אפרישה ואף בפרישה שויא רחמנא לרצונה דידה מעשה ובאופן שהיתה יכולת בידה למחות שלא יפרשו זה מזה תיכף, אבל אם אין בידה לעכב שלא יפרוש ממנה מיד בא"ח בכה"ג פשיטא דפטורה ואינה מיחייבה בשביל הנאתה ורצונה לבד דאנוסה גמורה היא. בלא אפשר ומכוין וכש"כ לעיל ועי' (חו"ד קפ"ה סק"ח).

וכל זה באיסור נדה לבעלה וה"ה בכל העריות דהוקשו כולן זה לזה בהקישא דר"י (יבמות דף ח' ונ"ד) אבל בטומאת אשה לבעלה דלא כתיב קרא לזה, אז אזילנן בתר הסברא דרצונה שבסוף ביאה לאנוסה חשובה משום דיצרא אלבשה ומותרת לבעלה.

ועפ"ז יש להעיר קצת על הלשון התוספות, (ב"ק מ"א) דאיתא התם אמר מר נוגח משלם את הכופר רובע אינו משלם את הכופר, ופריך ה"ד אלימא דרבעה וקטלה, מה לי קטלה בקרנא מה לי קטלה ברביעה, אלא דרבעה ולא קטלה, הא דלא משלם את הכופר משום דלא קטלה הוא. אמר אביי לעולם דרבעה ולא קטלה דאתאה לבי דינא וקטלוה, מהו דתימא כמאן דקטלא דמי קמ"ל וכתבו התוס' שם ע"ז בד"ה כמאן דקטלה וז"ל, וא"ת ומה פשע השור היא הרגה עצמה שהביאתו עליו וי"ל כמו שפירש ר"ח שקפץ עליו השור לרבעה ואלבשה יצרה ונתרצתה ואפילו למ"ד בכתובות (נ"א) תחילתו באונס וסופו ברצון דמותר היינו תחילת ביאה באונס אבל הכא תחילת ביאה ברצון ואסורה לכו"ע ה"ה שנהרגה עכ"ל מבואר מדבריהם להדיא שמדמין איסור לקטלא, דס"ל דאילו היתה תחלת ביאה של הבהמה באונס גמור וסו"ב היה ברצון ואפילו באומרת הניחו לו שיש בידה לפרש ואינה פורשת, אז היה תלוי בפלוגתת אבוה דשמואל ורבא בכתובות שם, דלאבוה דשמואל דתחילת ביאה באונס וסוף ביאה ברצון אסורה לבעלה ה"ה הכא שנהרגה, ולרבא שמותרת לבעלה ה"ה שאינה נהרגת כן מבואר למעיין הישר, (ועי' בבית מאיר אה"ע סימן קע"ח סק"ג, מה שמדייק מהרמ"א סימן כ' וש"י ח"א סימן צ"ד).

וקשה לי כיון דחזינן בשבועות שם דבעי ילפותא מקרא דחייב אפרישה בא"ח, וכ"כ גבי דידה ע"כ מקרא דונכרתו הנפשות העושות ילפינן ומובן ממילא דבכל העריות ג"כ דחייב אפרישה בא"ח וכשכ' הרמב"ם בסופ"ה משגגות הוא מהקישא דר"י וא"כ ביאת בהמה דאינה נכללת בהקישא דר"י וכדמוכח ביבמות (נ"ד ע"ב) דבעי התם רבינא מרבא המערה בבהמה מהו אמר לו אם אינו ענין להעראה דכתיבה גבי אחות אב ואחות אם דאתיא בהקישא דר"י תנהו ענין להעראה דבהמה, וע"ש בתוס' ד"ה בזכור מהו, שכתבו הא דלא יליף זכור ובהמה מהקישא דר"י משום דאת מקורה הערה כתיב והנהו לא שייך בהו מקור, א"נ משום דזכור ובהמה לא חשיב ביאה ועוד דאפסקינהו דקרא דמולך וכו' ע"ש. וכיון דביאת בהמה ליתא בכללא דהקישא דר"י ולהעראה צריך קרא מיוחד, ומנלן לחייב בהו לאבוה דשמואל היכי דתחלת היתה באונס וסופו ברצון הא חזינן דבנדה בעי קרא לזה דוקא לחייב אפרישה בא"ח ובשאר עריות מהקישא דר"י וא"כ בביאת בהמה דליכא הקישא מנלן למיחייבא.

ואין לומר דשאני סוף ביאה מפרישה בא"ח וע"כ לא צריך קרא בנדה אלא אפרישה בא"ח. אבל על סוף ביאה ממש לא צריך קרא לזה, ז"א דיש לנו הוכחה עצומה דאין בין פרישה בא"ת לגמר ביאה ממש ולא כלום ודא ודא אחת היא דניחזי אנן, דיש לדקדק בלשון המשנה דשבועות, דתנן היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו. טעם זה איני יודע למה הוא בא, הא בגמרא יליף מקרא ע"ז דאיכא עשה דותהי נדתה עליו ואזהרה מלא תקרב, דלא תקרב נמי לא תפרש הוא, וממ"נ אם טעם זה טעם נכון הוא, שמפני שיש לו הנאת ביאה. הרי הוא כבועל נדה ממש, א"כ קרא למה לי, ולמה לא סגי בפשוטו של לאו שכתוב בנדה ועוד קשה לי וכי איסור עריות בהנאה תליא מלתא, הלא במעשה תליא ולא בהנאה, וכן כתבו להדיא התוספות (יומא פ"ד) וז"ל ויש מפרשים דלהכי פריך הש"ס בסנהדרין (ע"ד) והא אסתר גלוי עריות הוי משום דלא מתהניא מעבירה שהטיל בה זוהמא וכו', ולא נהירא חדא לענין דלא מיחייבא למימסר נפשה לא מהניא האי דלא מיתהני דבלאו הנאה נמי איכא איסור ערוה, ואע"ג דאמרינן בהמניח ונכרתו הנפשות העושות הנאה לתרוייהו אית להו, מכ"מ בלא הנאה נמי מיחייבה כמו שלא כדרכה דמקרי ענוי עכ"ל ע"ש, הרי מפורש הוא בדבריהם, דאיסור ערוה לא תלי כלל בהנאה וכעת ראיתי בספר א"ד (כלל כ"ד) שהאריך בפרט זה, וכתב דיסוד איסור עריות הוא ההנאה, והביא ראיה גם ממשנה דידן ועוד מכמה מקומות, והוא הכונה לדעתו בש"ס כריתות דקאמר במתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה יעו"ש שהאריך בזה, ונעלמו ממנו דה"ת דיומא הנ"ל וכל ראיותיו אינן מוכרחות ואין להאריך בזה.

והרויתי צמאוני בזה עפ"ד פה"מ להרמב"ם (הוריות פ"ב) ד"ה אין חייבין וז"ל ועשה שבנדה הוא כשנתטמאה בעוד שהוא בא עליה שנצוה אותו שיפרוש ממנה כמו שצונו לאחר שיצא מן המקדש וזו היא מ"ע כשנאמר לו פרוש ממנה, אבל יתחייב בזה במה שאומר לך וזה כי אם יבדל ממנה כשפרסה נדה מיד והוא בקשיו הוא חייב כרת במזיד וחטאת בשוגג לפי שהנאה לו ביציאתו כביאתו וכאילו בא על הנדה עכ"ל, מדבריו אלה מוכח להדיא דעיקר קרא אתי לאסור הגמר ביאה וכדמפורש בדבריו שהעשה הוא שנאמר לו פרוש ממנה, וע"ז קאי העשה והל"ת שבנדה דמייתי הש"ס, אלא שאחר שאסרינן לו לגמור ביאתו אז אסרינן לו מצד הסברא גם הפרישה בא"ח מפני שיש בזה הנאת ביאה ונחשבה כגמר ביאה (ולישנא גמרא לישב דלא תקרב נמי לא תפרוש דעת לנבון נקל) ובאור הדברים הוא כך, דאילו לא נאמר קרא אז לא היינו מחייבין אלא על ביאה שלימה וגלי לן הקרא בנדה זה לעומת זה לחייב על העראה בלי גמר ביאה, ועל גמר ביאה כגון שנטמאת באמצע בלי תחלת ביאה ובכל עריות לחייב על שני חלקי הביאה על כל אחת בפני עצמה ילפינן מהקישא דר"י

וע"פ דברינו האלה מיושבת היטב קוה"ת (יבמות נ"ט ע"ב) שהקשו למאן דס"ל דאינו חייב קנס דאונס ומפתה רק על גמר ביאה דוקא, א"כ מאי פריך הש"ס בסנהדרין (ע"ג ע"ב) למ"ד העראה זו הע"ט איך קתני בכתובות ואלו נערות יש להן קנס הבא על אחותו הא מצילין אותה בנפשו והוי קלב"מ ופטור מקנס, ומאי קושיא הא לדידיה נמי אתי שפיר דהא ממונא לא משלם עד גמר ביאה ממש, ומשעת העראה דפגמה לה איפטר מקטלא וכו' ע"ש.

וכן מה שהקשה הגאון רד"ב בהקדמת הפנ"י לסדר נשים דמאי פריך הש"ס (כתובות ל"ב) על המשנה דאלו נערות הנ"ל הא תנן אלו הלוקין הבא על אחותו וכו', ואין לוקין ומשלמין, ומאי פריך הא מלקות מחויב אהעראה וחיוב ממונא דקנס הוא אגמר ביאה וכו' ע"ש, ולפי הנחתנו האמורה לעיל ניחא מאד, דהא למאן דס"ל דקנס לא מיחייב אהעראה לבדה וטעמיה משום דקנס לא הוי בכלל הקישא דר"י ולא איתקש לנדה, א"כ כמו דלא מיחייב אהעראה לבדה ה"נ לא מיחייב אגמר ביאה לבד, דהא לחייב בכל עריות אגמר ביאה לבד לא ידענין אלא מדאיתקש לנדה, ובנדה אם נטמאת באמצע הביאה אסור לגמור ילפינן מותהי נדתה עליו כמו שהבאתי מפה"מ לרמב"ם בפ"ב דהוריות, ואף לאו איכא ע"ז דבכלל לא תקרב נכלל נמי לא תפרש, וע"כ דחייב אגמר ביאה, ופרישה בא"ח חשובה כגומר מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו, וכיון בקנס דלא הוקש לנדה. לא מיחייב אגמר ביאה לבד, כמו דאינו חייב אהעראה לבדה, כי ביאה שלימה בעינן, וא"כ שפיר פריך הש"ס בסנהדרין ובכתובות הנ"ל כיון דהעראתו אינה ראויה לחייביה בקנס משום דמצילין אותה בנפשו, או חייב במלקות ע"ז, וא"כ לא נשאר אלא גמר ביאה לבד, ואגמר ביאה לבד אינו חייב בקנס דביאה שלימה בעינן, ועין בוחן יראה ההבדל שבין תרוצנו לתירוצו של הגרע"א (סימן קס"ד):

ואף בלי הנחתנו ראוי לומר כן דאם בקנס לא מיחייב אהעראה לבד מאי חזית לאיחייבי אגמר ביאה בלבד ולא דמי למה שכתבו התוס' (ב"ב י"ג) דלהכי לא דחי עשה דפו"ר לאו לא יהיה קדש משום דבשעת העראה קעבר ללאו, והעשה לא מקיים עד גמר ביאה, דמשמע לכאורה, (אף דאינו מוכרח) דתלי רק בגמר ביאה לבד, שאני התם דהעיקר תלוי רק בהקמת זרע והקמת זרע בג"ב איתא, אבל הכא בקנס ביאה גורמת חיובא דידיה, וכל מעשה הביאה מתחלתה ועד סופה ביאה מקריא וכולה גורם חיובא, וקצת ראיה לזה ממה דהדר יליף (יבמות נ"ד) דיבמה נקנית ליבם בהעראה מקיחה קיחה, ואמאי לא יליף מדאיצטריך עליה למיסר אחות אשה ליבום דלא אתי עשה ודחי ל"ת, תיפוק ליה דהא בעינן בעידנא דל"ת עובר בהעראה ועשה דיבום אלא בגמר ביאה, אע"כ דאי לא ילפינן מהתם ה"א דביאה בעינן וביאה שלימה דוקא מקריא ביאה וא"כ אף ההעראה מסייע בהמצוה, ויש לדחות זאת, אבל מכ"מ בעצם הדברים נכונים הם בעה"י

וראיתי בהגהות רצה"ח על מס' שבועות (י"ח) שנגע מעט בדברינו והעלה להיפך, דאכל עריות לא חייבה רחמנא אפרישה בא"ח כי אם כשהיה בידה או בידו שלא לפרוש תיכף ופירש דאז חייב, אבל באי אפשר פטריה רחמנא מהלמוד ולנערה לא תעשה דבר, וזוהי אלא לענין חיוב מיתה וכרת וכדומה, אבל בטומאת אשה לבעלה גלי לן קרא להדיא מוהיא לא. נתפשה אפילו באומרת הניחו לו ובידה שלא לגמור הביאה נמי מותרת, ועוד סיים לבסוף דבלא"ה נמי לא קשה קושית הפנ"י והפלאה דהרי כאן גלי תורה לא תקרב דהיינו נמי לא תפרוש וא"כ הרי בפירוש חייבה התורה כאן אפרישה עכ"ד ע"ש והנה תירוצו האחרון של הגאון רצה"ח ז"ל הוא כעין תירוצנו, אבל לאחר העיון אין דבריו ודברינו נראים בישוב סתירת הסוגיות:

אתירוצו הראשון של הרצה"ח קשה שהרי רבא בכתובות (נ"א) שמזכיר בדבריו אפילו אומרת הניחו לו שמלשונו זה מוכח דאפילו אם בידה שלא לגמור הביאה וגמרה נמי מותרת, ומ"מ רבא אינו מזכיר כלל בדבריו הקרא דוהיא לא נתפשה, אלא מצד הסברא הוא אומר כן משום דיצרא אלבשא ואנוסה הוא הרי להדיא מפאת הסברא סובר רבא שמותרת אפילו בכה"ג, ולא מקרא דוהיא לא נתפשה כסברתו של הרצה"ח, והקרא דוהיא לא נתפשה לרבא ע"כ אתיא לכדר' ישמעאל אקדושי טעות יעו"ש בסוגיא, אבל לדברינו שהוא כעין תירוצו השני ניחא שאע"פ שמצד הסברא אפילו היכי שיש בידה שלא לגמור הביאה נמי מותרת וחשובה אנוסה מצד דיצרה אלבשה, מכ"מ בעריות לענין חיוב כרת ומיתה גלי לן קרא שדין האשה שוה לדין האיש, וכי היכי דהוא מיחייב בכה"ג וכש"כ לעיל, דבאיש העושה מעשה לא אמרינן יצרא אלבשה, כן האשה נמי חייבת משום רצונה לבד דרחמנא אקשה לאיש מונכרתו הנפשות העושות.

אבל באמת גם זה אינו נכון, דאם נחליט לסברא פשוטה דהרצון שבאשה בגמר ביאה נחשבת לאונס גמור א"כ יקשה מאד איך חייבה רחמנא בקרבן בעריות, הלא אונס פטור מקרבן, ואם נימא דחדוש הוא דחדשה רחמנא בעריות שבאשה שאף באונס דידה חייבת בקרבן, א"כ הו"ל למיפסק כן בכל אונס דעריות אפילו באונס שבתחלת ביאה שאם אחד אנס ערוה האסורה לו שהיא חייבת בקרבן, ואם הסברא אינה ברורה כל כך שמצד יצרא אלבשה נחשבת לאונס וכדמצינו באמת שאבוה דשמואל פליג עלה, אם כן אדרבא נילף מאיסור נדה שגם לגבי טומאת סוטה לבעלה גם כן לא מיחשבה לאונס.

אכן לאחר העיון נראה לי, כי היטב דבר בזה הח"ס (חיו"ד סימן קנ"ה) המחלק בין איסור נדה לשאר עריות, דעד כאן לא קאמרינן בכתובות (נ"א) דתחלתה באונס וסופה ברצון כאנוסה חשובה אף אסוף מצד דיצרא אלבשה אלא בנאנסה מגברא אחרינא דיצרה תקפה מאד, דאם לא עכשיו אימתי, ומשו"ה מותרת לבעלה, משא"כ נדה שמותרת לאחר זמן, דמשו"ה מותר להתיחד עם אשתו נדה משום דאין תקיפת היוצר כל כך, א"כ אפשר אפילו באמצע הבעילה לא שייך יצרה תקפה כל כך וכו' ע"ש, ולהכי אתי שפיר הסוגיא בשבועות דחייבין שניהם אפרישה, מפאת דבאיסור נדה כיון שמותרין זה בזה לאחר זמן לא אמרינן יצרא אלבשיה כאמור, ולפ"ז שפיר אפשר לומר דאיש ואשה שווין בזה, והיכי דשייך יצרא אלבשא כגון בגוף נוכראה אמרינן כן בין באיש ובין באשה אלא בנדה לא שייך זה וחשבינן למזיד בין לאיש בין לאשה כיון שיש היתר לאח"ז

ולפי הנחה זו יתישבו דברי הרמב"ם (שגגות פ"ה ה"ז) המובאים בראש דברינו כמין חומר, דבבועל נדה סמוך לוסתה ויודע שאסור אלא שטעה ביכולני לבעול, ואמרה לו נטמאתי כתוך התשמיש וידע שחטא ולא ידע שאסור לפרוש, דאילו אם ידע ופירש מיד חייב כרת, באופן זה לא הוי לא אונס ולא שוגג אלא מזיד כיון שיש היתר לאחר זמן לא אמרינן יצרא אלבשיה, ולהכי בלא ידע מיחשב שוגג חדש והוי שתי ביאות בשתי העלמות ושפיר חייב שתים:

א) על כניסתו, וב) על פרישתו בא"ח, אבל בשאר עריות, דאין היתר לאחר זמן א"כ שפיר אמרינן יצרא אלבשיה אף בגברא, אלא מפאת הסברא דיצרא אלבשיה אינו נחשב רק בגדר שוגג ולא אונם ומ"מ חיוב חטאת בודאי אין בזה, לא מיבעיא היכי דידע וחוטא בידיעה אע"פ שאנוס מצד יצרו מכ"מ אינו שב מידיעתו, כיון שדעתו ורצונו להשגגה שאירע לידו כמבואר בתוספות (שבועות כ"ז ע"ב) כאמור לעיל, אלא אפילו היכי דלא ידע נמי ליכא חיוב חטאת כיון דלא יצויר כרת במזיד, ממילא ליכא חטאת בשוגג, וכאמור לעיל, (ועין לעיל בדברינו שדעת הר"מ פליג ע"ז אמנם לעיל כתבתי אלא בדרך לכאורה אבל לא בהחלט) וא"כ שפיר כתב הרמב"ם שאם שגג ובא על הערוה על דעת שהיא מותרת לו ונודע לו שהיא ערוה בתוך התשמיש לא יפרוש מיד ומחויב להתגבר על יצרו עד מקום שידו ושכלו מגיע, ואם לא ידע שאסור, (כלומר ואפילו אם לא ידע וכמו במד"א שקדם לו), שאסור לפרוש מיד ופירש והוא מתקשה אינו חייב אלא חטאת אחת שהכל שגגה אחת היא, כלומר שמשגגה הראשונה באה לו אף השניה דהא לא היה אפשר לו להיות שלא בשגגה, דאפילו אם ידע ולא פירש נמי כשגגה יחשב לו מפאת יצרא אלבשיה והכניסה הראשונה הביאה וסבבה לו השגגה האחרונה והוא נכון ומחודד אע"פ שרחוקה קצת מן הפשטות מעט והבן.

ולכאורה היה נראה בעיני להחליט להיפך לפמש"כ המהרי"ק (שורש קס"ה) שאשה שזנתה שחשבה בדעתה שמותרת לזנות דמ"מ לבעלה אסורה, דבטומאה סוטה לבעלה לא כתיב ומעלה מעל בה', רק ומעלה מעל בבעלה, ומעילה לגבי בעלה איכא, ולפ"ז אפשר לומר ג"כ להיפך, דלענין מה שנוגע בין אדם למקום לענין חיוב כרת וקרבן אין סברת יצר אלבשה מועלת להחשיבה מפאת זה לשוגגת, דבאמת אם עשתה בזדון והיתה היכולת בידה להפרישו וברצונה הניחה לו לגמור ביאתו אף שהוא מצד היצר, חשובה למזידה גמורה וכן בפרישה בא"ח דמחויב אדם להתגבר על יצרו בכל תוקף ועוז ובכל מאמצי כחו שלא לעבור על רצון יוצרו, ובעשתה בשוגג אז פטורה מכרת וחייבת חטאת, ורק לענין מעילה בבעלה מהני האי סברא דיצרה אלבשה שלא להחשיבה מזידה ומועלת בבעלה במזיד, רק כשוגגת או אף כאנוסה חשובה ומותרת בבעלה כן נ"ל מצד הסברא ועדיין יש לעיין בכל אלה.

תוכן העניינים

דעת מרדכי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה