אור ברסלב
דעת מרדכי א סימן סב › ענף א

דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ

סימן סב · ענף א

סימן סב

כתב הרמב"ם (הלכות שגגות פ"ה ה"ז) מי שעבר ובעל סמוך לוסת על דעת שתקדם ביאתו לראיית הדם והרגישה האשה שנטמאת בשעת תשמיש ואמרה לו נטמאתי הרי זה לא יפרוש כשהוא מתקשה כמו שבארנו בהלכות א"ב, ואם לא ידע שאסור לפרוש מיד ופירש כשהוא מתקשה חייב שתי חטאות, אחת על כניסתו שהרי בעל נדה ואחת על יציאתו, שיציאתו הנאה לו כביאתו, בד"א כשידע שאסור לבעול בשעת הוסת ודמה שתקדום בעילתו לראיתה, ולא ידע שאסור לפרוש מיד שנמצא לו שתי העלמות בשתי הבעילות אבל אם לא ידע שאסור לבעול בשעת הוסת ולא ידע שאסור לפרוש מן הטמאה מיד, (האי ולא ידע היינו ואפילו לא ידע כלומר ואע"פ שלא ידע ג"כ שאסור לפרוש נמי אינו אלא כשגגה אחת משום דכשאמרה לו נטמאתי עוד לא ידע שחטא מע"ש במל"מ). אע"פ שפירש מיד והוא מתקשה אינו חייב אלא חטאת אחת, מפני שכניסתו ויציאתו שהן כשתי בעילות בשגגה אחת הן ובהעלם אחת עשה הכל, והוא הדין בשאר עריות שאם שגג ובא על הערוה על דעת שהיא מותרת ונודע לו שהיא ערוה והוא בתוך התשמיש לא יפרוש מיד שיציאתו הנאה לו כביאתו, ואם לא ידע שאסור לפרוש מיד ופירש והוא מתקשה אינו חייב אלא חטאת אחת שהכל שגגה אחת עכ"ל והוא תמוה מאד דהרמב"ם סותר את עצמו, מניה וביה, דכמו שכתב מקודם בידע שאסור לבעול סמוך לוסת אלא שדמה שתקדים בעילתו לראיתה, וראתה בשעת תשמיש ופירש באבר חי, דלא ידע שאסור לפרוש בא"ח חייב שתים, דהנן שתי בעילות בשתי העלמות, הכי נמי בנודע לו בתוך התשמיש שהיא ערוה, הרי נודע לו שחטא, ואחר כך בפרישתו דלא ידע שאסור לפרוש בא"ח ופירש מיד, ואח"כ נודע לו שאסור לפרוש בא"ח הרי גם כן שתי בעילות בשתי העלמות. ואמאי אינו חייב אלא חטאת אחת, וכבר עמד ע"ז בסדרי טהרה (סי' ק"צ ס"ק ס"ז) באמצע תשובתו הארוכה ונשאר בתימא רבתא יעו"ש.

ובכדי לעמוד על עיקרן של דברים אלו אנו מוכרחין להעתיק הסוגיא במקורה הנצרכה לעניננו. גרסינן בשבועות (י"ז ע"ב) איתמר אביי אמר משמיה דר' חייא בר רב חייב שתים חדא אכניסה וחדא אפרישה, (קאי על היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי באמצע הביאה ופירש בא"ח) ומוקים לה רבא בסמוך לוסתה ותלמיד חכם לזו ואינו תלמיד חכם לזו ופירש"י כלומר יודע שישראל מוזהרין לפרוש מנשותיהם סמוך לווסתן כדאמר לקמן מוהזרתם את בני ישראל מטומאתם ואין יודע שהמשמש עם הטהורה, ואמרה נטמאתי צריך לפרוש בא"מ, דהוי ליה שוגג על שתיהן אכניסה דסבור יכולני לבעול ואפרישה אומר מותר ושני זיתי חלב בהעלם אחד לא הוי שהרי תלמיד חכם הוא לזו שלא היה לו לבעול סמוך לווסתה, ואין זה אונס אלא שוגג כסבור יכולני לבעול קודם, וכי אמחה לו נטמאתי ידע שחטא אכניסה והוי לו ידיעה בין כנוסה לפרישה, וא"ת מזיד הוא בבעילת סמוך לווסתה, אין זו קשיא שאין כרת וחיוב חטאת על סמוך לווסתה עד שתטמא, ובבעילת הטומאה שוגג הוא כסבור יכולני לבעול עכ"ל ואמר רבא עד תרוייהו תנינהו, כניסה תנינא, פרישה תנינא, פרישה חנינא דקתני היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חיב, כניסה תנינא נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן מאי לאו בסמוך לוסתה ואכניסה, א"ל רב אדא בר מתנא לרבא לעולם בשלא סמוך לוסתה ואפרישה (וה"ה דהמ"ל בסמוך לוסתה ואפרישה תוס' שם). וכי תימא פרישה ל"ל הא תני ליה הא איצטריך לאשמעינן נמצא על שלה טמאים בספק ופטורים מן הקרבן ואיידי דבעי למיתני נמצא על שלה, תנא נמי נמצא על שלו עכ"ל הגמרא.

וקשה לי טובא, דאיך אפשר לאוקמה המשנה בנדה בשלא סמוך לוסתה ומפרישה, דא"כ איך קתני במשנה וחייבין בקרבן. דמשמע דאף היא חייבת בקרבן, והלא רבא גופא סובר (כתובות נ"א ע"ב) כל שתחלתה באונס אפילו סופה ברצון ואפילו אומרת הניחו לו, שאלמלא נזקק לה היתה שוכרתו מותרת, מאי טעמא יצרא אלבשה ותניא נמי התם כותיה דרבא. יעו"ש, וא"כ הכא מאי פריך ר"א דנוקמא אפרישה, הרי אז לא היתה חייבת בקרבן דהא היא אנוסה על הגמר ביאה, ואנוסה פטורה מקרבן וכדפריך לעיל מזה, ואי בשאין סמוך לוסתה אכניסה אנוס הוא וה"נ באשה אג"ב ואפרישה אנוסה היא, ודוחק לחלק בין פרישה בא"ח לגמר ביאה ממש, שבאחרונה יצרה תוקפה וכאנוסה חשיבא, ובראשונה אין יצרה תוקפה כל כך. זה אינו דהא אמרינן דביצאתו הנאה לו כביאתו משמע דאין לחלק בכך.

שוב ראיתי והתבוננתי שכיוי"ב כבר העירו האחרונים החו"ד (יו"ד סימן קפ"ה) והנוב"ת (סימן פ"ה) אהגהת רמ"א ביו"ד (סימן קפ"ה) שכתב שאם פרש בא"ח שהוא צריך כפרה והאשה אינה צריכה כפרה, והעירו ע"ז מסוגיא דשבועות הנ"ל דרצה הש"ס לאוקמא המשנה דנדה דשלא בשעת וסתה ואפרישה ושם קתני דחייבין בקרבן לשון רבים, דאף האשה חייבת בקרבן, ותירץ החו"ד דהרמ"א איירי שהפרישה היתה בע"כ דידה דהוית אנוסה גם אפרישה, וסוגיא דידן איירי שהפרישה היתה ברצונה הטוב, ובידה היתה לעכבו שלא לפרוש תיכף:

והנו"ב כתב גם כן כעין זה בסגנון אחר קצת, ויעוין בפ"ת (ס"ק י"ד) אבל כל אלה אין מעלה ארוכה לקושיא דידן, דהא סוגיא דכתובות איירי שהגמר ביאה היתה ברצונה הטוב ובידה היתה לפרוש ממנו ואינה פורשת, דכן משמע לישנא דרבא להדיא, דקאמר אפילו אומרת הניחו לו, דמשמע שיש אנשים אשר רוצים לעכב עליו מלגמור ביאתו, ועוד דאי נימא דאיירי דגם הגמר ביאה היתה בע"כ דידה ואין בידה לעכב ע"ז לא פליג אבוה דשמואל לאוסרה, דהיכי דלא אפשר כלל אפילו ע"י טירחא וקא מיכוין לכו"ע שרי וכשכתבו התוס' (פסחים כ"ה ע"ב) והדרי הקושיא לדוכתא

גם הח"ס בתשובותיו העיר על דברי הרמ"א שמקורו מהמרדכי מסוגיא דשבועות הנ"ל ותירץ (סימן קס"ג חיו"ד) וז"ל ואני אמרתי מאז בזה פרפרת אחת ויען היום נתוסף לי נופך אחד אמרתי אשנה פרק זה ואומר בטעם המרדכי דהיא פטורה משום דהיא קרקע עולם ולא עבדה מעשה בשעת פרישה, והאומנם תוס' כתבו (סו"פ בסו"מ) הא דפשיטא לנו למיפטר קרקע עולם בעריות משום דמסירת נפש דעריות מרציחה נפקא לן ורוצח גופיה אתיא מסברא, מאי חזית דדמא דידך סומך טפי, וא"כ ממילא ברוצח גופה פטור קרקע עולם כשזורקין אותו על תינוק שיתמעך דאז לא שייך מאי חזית וא"כ ה"ה בעריות פטור קרקע עולם ע"ש, וא"כ לפמש"כ הכ"מ (פ"ה מיסודי התורה הלכה ה') בסוף דבריו דלריש לקיש בירושלמי דרוצח לא אתי מסברא דמאי חזית אלא הלכתא היא א"כ לר"ל ברוצח חייב קרקע עולם. וה"ה בעריות נמי חייב קרקע עולם ודלא כתוס' (סו"פ סו"מ) הנ"ל וקושיא דאסתר עריות הוה, בלא"ה לא קשה כל כך כמ"ש הרמב"ן שם דלא בריחא כל כך דאסתר היתה אשת מרדכי, דדרשא דאל תקרי לבת אלא לבית דרש אגדה היא ואין לבנות בנין עליה, והשתא לפ"ז הסוגיא דשבועות לא הוי מצי להקשות בפשיטות אי אפרישה אמאי שניהם חייבים חטאת הא האשה קרקע עולם דזה אינו, דמי ליכא ריש לקיש הנ"ל דמחייב קרקע עולם ברוצח וה"ה בעריות, ואמנם אנן סמכינן אסתמא דש"ס (נדה י"ב ע"א) דקאמר מהו שתבדוק עצמה בשיעור וסת לחייב בעלה חטאת וחיוב חטאת לא משכחת התם אלא אפרישה לפי מה שכתב הסדרי טהרה (ק"צ סק"ה) ומקדאמר לחייב בעלה משמע היא לא מחייבה משום קרקע עולם וכר"י בירושלמי לענין רוצח וה"ה לענין עריות עו"ש עכת"ד. וחזר דבריו אלה בכמה תשובות.

ואנכי שמעתי ולא אבין דממ"נ אם הפרישה היתה ברצונה א"כ בודאי לא שייך קרקע עולם, דהא רחמנא שויא לרצונה והנאתה מעשה וכש"כ התוס' (ב"ק ל"ב ע"א) ד"ה איהו קעביד מעשה, ומיהו לענין חטאת ולענין מלקות חייבת דרחמנא אחשביה להנאה מעשה עכ"ל, ולאו דוקא בפרישה אלא אף בבעילה שלימה דלענין ג"ע מיחשבה לגבי אשה גם בעילה שלימה קרקע עולם, וכמו דאמרינן גבי אסתר אמנם לחיובא דעריות נחשבת למעשה ואי נימא דפרישה נחשבה לאנוסה וכש"כ הח"ס (בשו"ת סימן קנ"ד) דמאי אית לה למיעבד כשפירש בא"ח א"כ גם לר"ל פטורה מחטאת, ועד כאן לא קאמר ר"ל דבג"ט גם קרקע עולם חייבת למסור נפשה אלא היכא דהברירה בידה להמסר למיתה ולא להבעל אז אמרינן לר"ל חייבת להמסר למיתה, ולא למסור נפשה לבעילה אבל היכי דבא עליה בע"כ פשיטא דפטורה מכל חיובי כרת וחטאת, ומקרא מלא הוא, ולנערה לא תעשה דבר וכ"כ הרמב"ם (א"ב פ"א ה"ע) וגדולה מזו כתבו התוס' בע"ז (נ"ד ע"א) דאפילו היכי דהדין הוא דיהרג ולא יעבור אם עבר ולא נהרג פטור ממיתה דאנוס הוא, וכן פסק הרמ"א (יו"ד סימן קנ"ז סוף סק"א) ואף שיש שחולקין על התוס' מכ"מ היכי שאין בידה להנצל מעבירה אפילו במיתתה פשיטא שפטורה מכל עונש וקרבן, סוף דבר דברי הח"ס אינם מובנים לי.

ואמרתי לכאורה לישב הסתירה הנ"ל, מסוגיא דכתובות (נ"א ע"א) על סוגיא דשבועות דאולי משום סברא דיצרא אלבשה אינה נחשבת בגדר אנוסה, אלא בגדר שוגגת, דאנוסה ממש לא הויא כיון דסוף סוף בדעתה ורצונה תלוי להתגבר על היצר, ולכן התם בכתובות (נ"א ט"א) מותרת היא לבעלה דאף בזינתה בשוגג נמי מותרת לבעלה וכלשון הרמב"ם (הלכות אישות פכ"ד ה"ט) האשה שזנתה בשגגה או באונס הרי היא מותרת לבעלה וכמו שהוכיחו האחרונים ממשנה ארוכה (יבמות ל"ג ע"ב) שנים שקדשו ובשעת כניסתן לחופה הוחלפו נשותיהן חייבין בחטאת ומותרת לבעליהן, ומדחייבין בחטאת:

ש"מ דשוגגת היא ומ"מ מותרת לבעלה, וכן מוכח מסוטה (כ"ז) ועוד מכמה מקומות, אבל בקרבן שפיר חייבת, דעיקר חיובא דקרבן הוא בשוגג, ולהכי שפיר קאמר הש"ס בשבועות (י"ח) הנ"ל דהא דקתני ונמצא על שלו חייבין שניהם בקרבן, שלא בשעת וסתה איירי ואפרישה קאי דגם היא חייבת בקרבן היכי דפרש בא"ח והיתה בידה שלא יפרש ממנה תיכף ומכ"מ אינה חייבת היא וגם הוא בידעו בשעת מעשה שאסור לפרש בא"ח ופרשו לא מיבעי הוא דלפי מה שנאמר לקמן דגבי גברא לא אמרינן דיצרא אלבשיה אלא אפילו גבי דידה נמי ביודעת אינה שייך לחייבה בחטאת מטעם אינו שב מידיעתו והוא ע"פ דה"ת ד"ה מצטער (שבועות כ"ז) אהא דבעי שם מצטער ואכלה בשגגת שבועה מאי, ופרשו התוס' דהכונה דמצטער על מה שאינו שוכח שהיה רצונו שישכח כדי שיאכל, אבל במזיד לא היה אוכל ופשיט דלאו היינו שב מידיעתו, כיון שברצונו היה שוכח כדי שיאכל עכ"ל א"כ הרי חזינן דהיכו דמרוצה לשגגה שאירעה לידו מקרי אינו שב מידיעתו וא"כ ה"נ בפרישה אף שמקרי שוגג מטעם יצרא אלבשה, מכ"מ כיון שיודעת ורצונה לזה אז עכ"פ לא הוית שב מידיעתו, דהא דעתה ורצונה להשגגה שאירעה לידה אבל היכי שאינה יודעת שאסור לפרוש שפיר חייבת קרבן מטעם האמור, דסברא דיצרא אלבשה אינה עושה לאנוסה אלא עושית בגדר שוגגת כן היה נראה לכאורה.

אבל לאחר העיון גם זה תמוה, דהרי כללא הוא, שכל היכי שבמזיד חייב כרת אז דוקא בשוגג חייב חטאת, אבל היכי דאין כרת במזיד אין חייב חטאת אשוגג, והכא בלאו וכרת דלא תקרב כפי מה שמפרש הגמרא לא תפרוש, לעולם אמרינן באשה שאין בה צד המזיד, ולעולם חשובה לשוגגת מטעם יצרא אלבשה, ולא יצויר לעולם שתתחייב כרת בשביל הפרישה לבדה, כיון דחשבינן אותה לעולם לשוגגת, והיכן מצינו שוגג כזה שיתחייב בקרבן, שוגג שעולם לא יצויר בו כרת במזיד שלו אתמהה?

ואע"פ מצד הסברא הוא נכון שלא יתכן בשוגג כזה חיוב קרבן. לכאורה יש להעיר מדברי הרמב"ם (הלכות ע"ז פ"ג ה"ה) וז"ל העובד עכו"ם כדרכה ואפילו דרך בזיון חייב, כיצד הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו או זרק אבן למרקולית כדי לבזותו הואיל ועבודתו בכך חייב ומביא קרבן על שגגתו עכ"ל. וכתב שם הכ"מ דמקורו הוא מהמשנה דסנהדרין (ס') דתנן הפוער עצמו לבע"פ והזורק אבן למרקוליס זוהי עבודתו, ובגמרא, אע"ג דמתכוין לבזויי ומפרש רבינו למתניתין בשוגג ולענין חיוב חטאת דאילו למזיד ולענין סקילה א"א דהא מוטעה הוא עכ"ל, הרי חזינן אע"ג דבאותו ענין אי אפשר לעולם לבוא לידי מזיד ולחייב כרת, מכל מקום שוגג מקרי וחייב קרבן, כיון בדרך כלל אפשר להיות מזיד בע"ז, ראוי לחייבו אף הכא בקרבן ולומר עליו כל שבמזיד כרת בשוגג חייב חטאת ואין אנו צריכין כלל שבכל פרט ופרט שבאותו אופן שהוא מחויב בקרבן יהא מחויב במזיד כרת, אלא כל דבר ודבר נדון בכללו, והכי נמי אפשר לומר בתחלתו באונס וסופו ברצון שנדון בגדר שגגתו ולחייבה בקרבן, אע"פ שמזיד באופן זה לא יצויר שלעולם תהא חשובה לשוגגת מצד שיצרו אלבשה, כיון שבדרך כלל איכא כרת בנדה ועריות במזיד.

ואולי דבר זה תלוי במחלוקת הרמב"ם. והרמ"ך, דפסק הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ה ה"ד) דהיכי דהדין הוא יהרג ולא יעבור ועבר ולא נהרג אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו והרמ"ך הובא בכ"מ שם משיג על הרמב"ם ממשנה זו, דאע"פ דמתכוין לבזויי חייב וההוא ודאי מוטעה הוא ואע"פ שקבל עליו התראה סבור דהתראתם בטלה ואפ"ה חייב, וה"נ אם עבד עכו"ם באונס והתרו בו חייב מיתה, עכ"ל, והכ"מ מישב שיטת הרמב"ם עפ"ד בהלכות ע"ז דמפרש דאיירי המשנה לענין קרבן, ולאו לענין חיוב סקילה וע"ש בלח"מ, ואמרתי אולי בפרט זה פליגי הרמב"ם והרמ"ך, דדעת הרמ"ך דאם נימא דאין שייך מזיד כאן, אז אף קרבן לא היה ראוי להתחייב, ומדחייבין אותו בקרבן, א"כ במזיד הוא חייב סקילה ודעת הרמב"ם, דאפילו אם במזיד הוא פטור מסקילה מכ"מ הוא חייב קרבן כיון בדרך כלל, איכא מזיד וחיוב כרת בעכו"ם, אע"פ בפרט זה ליכא מזיד ודו"ק.

ואחרי שנסתר החלוק האמור לפי שיטת הרמ"ך חזרה הקושיא מחדש, אמנם לכאורה קשה גם כן אף על האיש, אמאי דקאמר לעיל מזה, בסוגיא דשבועות (י"ח ע"א) ואלא בשאין סמוך לוסתה, ובמאן, אלימא בתלמיד חכם ולא חדא ולא מיחייב, אכניסה אנוס ואפרישה מזיד, ואמאי לא קאמר נמי דאף על אפרישה אנוס מטעם יצרא אלבשיה, דאטו בגברא לא שייכא הך סברא דיצרא אלבשא כמו באתתא, וכן כתבו התוספות שם (י"ז ע"ב) אהא דקאמר שם, אהא דאביי הנ"ל הוי בה רבה במאי אילימא בסמוך לוסתה ובמאן אילימא בת"ח, בשלמא אכניסה מיחייב קסבר יכולני לבעול אלא אפרישה אמאי ליחייב מזיד הוא, וז"ל אי בת"ח חדא הוא דמיחייב אע"פ שהוא מזיד על הפרישה מ"מ על הכניסה חשבינן לו שב מידיעתו, דאימא יצרא אלבשיה כדאשכחן בכתובות בפרק נערה (נ"א) עכ"ל התוס' הרי דאף בגברא שייך הך סברא דיצרא אלבשיה. [ודע דדברי התוספות האלה צריכים באור. לפמש"כ (סימן א') בשם המל"מ דבאכל חלב והמיר ואח"כ שב חייב בקרבן כיון בשעת עשיית החטא הוי שב מידיעתו ובשעת הבאת קרבן שוב אינו מומר ולא מקרי זבח רשעים תועבה וא"כ אין התחלה לקושיתם דאמאי צריכים התוס' לומר דיצרא אלבשיה, דאפילו היה מזיד גמור בשעת פרישתו, מ"מ כיון בשעת כניסה כשר היה ושוגג גמור היה שפיר מקרי שב מידיעתו, אם לא דנימא לחלק דהיכי דבתוך כדי דבור שאכל חלב בשוגג אכל חלב במזיד מיקרי אינו שב מידיעתו, ודבר זה לא ברירא לי וצריך שקידה ועיון בזה וגם כיון דחיובא אתחלת כניסה היא, ויוכל היות יותר מתכ"ד מתחלת כניסתו עד פרישתו בא"ח ממנה וצ"ע].

אכן השאלה על האיש יש לישב בקל, דיש לחלק בין האיש העושה מעשה בידים, לבין האשה שאינה עושה מעשה בידים רק רחמנא שויא לרצונה דידה מעשה, וכדאיתא (ב"ק ל"ב ע"א) ע"ש בתוס' משום דמסתברא דאדם שליט ביצרו מלעשות מעשה, אבל אין אדם שליט ברוח שלא להתרצות דבע"כ מתרצה ומתפייס, ומכל מקום מקרי שב מידיעתו, כיון דאיכא בזה הנאה מרובה, אבל אדידה שפיר קשה כנ"ל כיון דליכא בה מעשה רק רצונה שנתרצתה וארצונה חשובה אנוסה מטעם יצרא אלבשה.

ובמה שכתבנו לחלק בין איש לאשה, בהא דיצרא אלבשיה דבגברא לא שייך כן משום דאדם מושל בנפשו מלעשות מעשה מסולקת קושית הפנ"י דכתובות (נ"א ע"ב) מה שהקשה שם אמאי חייב לר"א אכל כח וכח, ולמה לא אמרינן דיצרא אלבשא ולפמש"כ אין התחלה לקושיתו דבגברא לא שייך כן וכנ"ל וראיה נמי מסוגיא דידן דקרי לפורש בא"ח מזיד ולא אנוס, ונסתר בזה נמי מה שתירץ הגר"ש איגר (תרע"א סימן רכ"א אות ד') קושית התוס' (יבמות כ" ע"ב) אהא דקאמר הש"ס שם דלהכי אלמנה מאירוסין לכה"ג אינה מתיבמת ולא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת משום גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה דאמאי לא קאמר גזירה תחלת ביאה אטי סוף ביאה דבהעראה כבר נתקימה המצוה וע"ז תירץ הגרש"א הנ"ל דעל סוף ביאה ליכא למיגזר דאף אם יעבור ליכא איסור דיש לו דין אונס משום דיצרא אלבשא יעו"ש שהאריך בזה, ודבריו נסתרין מסוגיא דידן דקרי ליה הש"ס מזיד בנטמאת באמצע הביאה וגומר ביאתו או פורש בא"ח ולא אונס וע"כ כמו שכתבנו דבגברא לא שייך כן וכשאמרנו מלתא בטעמא.

תוכן העניינים

דעת מרדכי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה