אור ברסלב
דעת מרדכי א סימן ס › ענף ב

דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ

סימן ס · ענף ב

ענף א

וע"פ מה שכתבנו יתישבו אל נכון דה"ת (ע"ז י"ט ע"ב) ד"ה מכוש אחרון לית בו שוה פרוטה, שהקשו וז"ל וא"ת מ"מ הלא אסור ליהנות מדמי ע"ז אפילו בפחות משוה פרוטה וא"כ נמצא איסור מעורב בשכרו עכ"ל, וקשה הא באמת אף אם פרוטה שלמה היתה מעורבת בשקרו הו"ל להיות שרי מטעם בעול אלא דפרוטה חשיבא ואינה בטילה, אבל פחות מפרוטה דראויה להתבטל שפיר מותרת מטעם בעול וכן הקשה הגאון ר' שמואל זיבערטאנסקי ז"ל מו"צ בווילנא, בעה"ח עולת שמואל אבל לפי מה שכתבנו ניחא, דהכא לא שייך דין בטול כיון שלא הוכר האיסור עד שנתערבה, וא"כ שייך בזה דין ברירה שיקח אחת מן הפרוטות ויאמר שזה בשביל מכוש האחרון ואז כל הפרוטות שרי אחרי שאין שם שום תערובת איסור, וא"כ כיון דאפשר לברר האיסור לא שייכא שם דין בטול וקשה שפיר אמאי מותר כל שכחו הא אסור ליהנות מדמי ע"ז אפילו בפחות משוה פרוטה, ואע"פ דקיי"ל דמדאורייתא אין ברירה וא"כ שוב שייך בו בטול, מכ"מ הרי זה אינו אלא מטעם ספיקא, דאזלינן לחומרא, אבל אם יוצא מזה קולא אז להיפך אמרינן דלמא יש. ברירה ואז אין שייך בו בטול וכנ"ל והוא נכון.

ומתוך דברי הרשב"א בתוה"ב הארוך בדיני יין נסך (דף פ"ח ע"ב דפוס ווין) למדנו תירוץ נכון וישר לקושית התוספות הנ"ל ואדרבא כמקצת תביעה וקצת קושיא יש לנו על דה"ת במה שנדחקו לתרץ קושיתם הנ"ל וז"ל הרשב"א שם, (דבריו קאי אדינא דרבא הנ"ל באומר מאה חביות במאה פרוטות שכרו כולו אסור) וקשיא לי והא קי"ל דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכל חבית וחבית שהוא מעבר זכה כנגדה בפרוטה אחת וא"כ למה אסרו שכר המותרת, וה"נ אמרינן בפ"ק דע"ז גבי הגיע לכיפה מקום שמעמידין שם ע"ז אסור לבנותה, אמר ר"א ואם בנה שכרו מותר ואוקימנא אפילו בבונה ע"ז עצמה ואפילו שכר מכוש אחרון, דכיון דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ומכוש אחרון לית ביה שו"פ שכר מכוש אחרון נמי מותר ונ"ל דהתם היינו טעמא משום דלא הויא ע"ז אלא במכוש אחרון ואפי' למ"ד ע"ז של נכרי אסורה מיד מכוש אחרון לית ביה שו"פ ובפחות משו"פ לא גזרו הלכך שכרו כולו מותר, אבל הכא דאיכא פרוטה אחת אסורה וההיא פרוטה בכולו אגרא פתיכא הכל אסור, אבל ודאי אי אמר ליה מאה חביות בחמשים פרוטות שכרו כולו מותר וכי נקט מאה חביות במאה פרוטות דוקא נקט מאה במאה עכ"ל הרשב"א והיינו אף דקי"ל דדמי ע"ז אפילו בפחות משוה פרוטה אסורים, היינו חליפי ע"ז ממש, שאסורים מדאורייתא משום והיית חרם כמהו, כל מה שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמהו, אבל היכי דלא הוי רק שכר ע"ז ושכר יין נסך, דאינו אסור אלא מדרבנן דקנס קנסו חכמים וכמבואר (ע"ז ס"ג) לא גזרו אלא על פרוטה, אבל לא על פחות משו"פ.

ולשון התוספות הנ"ל שכתבו הלא אסור ליהנות מדמי ע"ז אינו מדוקדק לכאורה, דהא הכא לא הוי דמי ע"ז וחליפיו דאסורים מדאורייתא, רק שכר ע"ז דאינו אלא קנס מדרבנן ומנלן שהחמירו חכמים בשכר ע"ז כמו דמי מ"ז ממש לאסור אפילו בפחות משו"פ ועין בר"ן (ר"פ השוכר את הפועל) שהעתיק את דברי הרשב"א הנ"ל בסגנון אחר ממש"כ אבל אנחנו לפי עצם הלשון הכתוב בתוה"ב הלכנו בדברינו אכן קושיתנו הנ"ל הדר תקשה אף על שיטת הרשב"א דשפיר הוי יכול דרשב"א לישב קושיתו ולחלק בין ההיא דמאה חביות במאה פרוטות לההוא דהגיע לכיפה, דהתם מותר שכרו מפאת בטול כיון דמכוש האחרון פחות משו"פ הוא וישנו בתורת בטול, ובמאה חביות במאה פרוטות כיון דשכר דאיסורא שיעור פרוטה א"כ מטבע אינה בטילה, אכן לפי מה שכתבנו ניחא דבקושיתו טרם נחית בשיטת החולקים על הראב"ד וא"כ אין שייך להתיר בהגיע לכיפה מפאת בטול כשכתבנו דהא אם יוצא מזה חומרא אז אמרינן אף מדאורייתא יש ברירה ואין בזה בעול ובתירוצו דנחית לשיטת הכת החולקים על הראב"ד הכל ניחא דאין ברירה ואין בטול כיון דכולא כאיסורא חשיבא.

אכן לפ"ז יש לנו לטעון על לשון הראב"ד שכתב וז"ל ולפי מאי דקיי"ל כר"א וכו' וכמו שהעתקתי לעיל דפשוט דכונת הראב"ד הוא, דסוגיא דידן אזלא אליבא דרבנן ולהכי באומר מאה חביות במאה פרוטות ונמצאת ביניהן חבית אחת של יין נסך כל שכרו אסור, אם לא היכי דאמר לו לעתותי ערב, אבל לדידן דקי"ל כר"א גם בכה"ג יש היתר ע"י פדיון ולפי האמור למעלה קשה דאף לרבנן ה"ל להיות מותר מפאת ברירה, כיון דלא הוכר האיסור ומדאורייתא אין ברירה וא"כ הותר מטעם בעול ולא נשאר רק איסור דרבנן, ובדרבנן הא קי"ל דיש ברירה כיו"ב ישב הגרע"א בתוספותיו על משניות (תמורה) באחד נטל תשעה וכלב וכשנגדו נטל עשרה טלאים שמה שנגד הכלב כולן מותרין מפאת ברירה, דמפיק חד מינייהו לגבי כלב ואינך משתרי אם לא בטופיינא, והקושיא מפורשת דהא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה עין בר"ן (נדרים ריש פרק השותפין) ותירץ הגרע"א דאי אין ברירה א"כ באמת מותר מפאת בטול, והא דבע"ח אינם בטלין היינו מדרבנן, ובדרבנן הלא אמרינן דיש ברירה, וכן כתב השע"ה בשם הקרית ספר להרב המבי"ט. ודבריו צריכים באור דאף דשיטת הרמב"ם הוא דיש ברירה

ודבריו אף היכי שעיקרו מדאורייתא, ולא כשיטת היש"ש שפסק דבדבר שעיקרו מדאורייתא לא אמרינן ברירה ומקורו טהור מדה"ת (עירובין ל"ז ע"ב) ד"ה מאן האי תנא שכ"כ בדרך ספק וכן הוא בדה"ת (בכורות י"א ע"ב) ד"ה טבלים, מדפסק הר"מ דיש ברירה בתחומין אף שלהרמב"ם תחומין בי"ב מיל הוא מדאורייתא, וכן יש להוכיח מהא דפסק (בפי"א דמעשר ה"ו) חבר וע"ה שירשו את אביהם ע"ה יכול לומר טול אתה חטים שבמקום פלוני ואני במקום פלוני והיינו דברבנן יש ברירה, אף שדמאי מיקרי עיקרו מה"ת כש"כ בעירובין הנ"ל מכ"מ היכי שבדבר זה גופא הוי עיקרו מן התורה ואח"כ נתגלגל בדרבנן ס"ל להרמב"ם דאין ברירה וראיה לזה מהא דכתב הרמב"ם (תרומות פ"א) שותפות העכו"ם חייבת בתרומות ומעשרות אפילו חלקו שדה בקמתה ואצ"ל אם חלקו גדיש הרי טבל וחולין מעורבין זה בזה אע"פ שמרחן עכו"ם וחיובם מדבריהם ובהלכה (כ"א) כתב שם בד"א בארץ ישראל אבל בסוריא הואיל ומעשרות מדרבנן אמרינן ברירה, וקשה הלא מרוח עכו"ם נמי אינו אלא מדרבנן ואמאי ל"א ברירה, וכבר העיר בקושיא זו בספר משנת חכמים על הרמב"ם, ותירץ לנכון וכונתי ג"כ לתירוצו מדעתי, דכיון שחלקו קודם המרוח נולד הספק בדאורייתא אע"ג דע"י המרוח הוי דרבנן מכ"מ אזלינן לחומרא כל שהספק נולד בתחלה בדאורייתא, אע"ג דע"י גלגול הוי דרבנן עכת"ד והיינו דהא דקיי"ל בדרבנן יש ברירה, ובדאורייתא אין ברירה הוא מטעם ספיקא הוא ספק מדאורייתא לחומרא, וספק לרבנן לקולא וכש"כ הרמב"ם (בפ"ג מגרושין ה"א ובכסף משנה שם במקומו, ובר"ן ריש פ"ג בגיטין) והכא הספק לכתחלה נולד בדאורייתא. לא מהני מה שנתגלגל אח"כ ע"י מרוח עכו"ם למיהוי מדרבנן, וכש"כ הפוסקים בספק. דרוסה שנתערבה דאינה בטילה אע"ג דהא בע"ח אינם בטלים אינו אלא מדרבנן מ"מ לא מקרי ספק דרבנן, כיון דעצם הספק הוי דאורייתא ורק ע"י גלגול. דבטיל מהוי לדרבנן וא"כ גם תירוצו של המבי"ט והגרע"א נסתר דגם הכא לכאורה הוי רק נתגלגל לדרבנן ע"י בטול ועצם הספק אי הוי מחיר כלב או לא הוי דאורייתא, אכן באמת יש לחלק בפשוט, דהא הכא קודם שחלקו לא היה כאן מחיר כלב כלל ותיכף שחלקו ונתהוי כאן מחיר כלב תיכף היה גם דין בטול ולא היה כאן מציאות ועמידה לספק דאורייתא בפני עצמו מעולם, ורק איסור דרבנן שבע"ח לא בטלי ולכן שפיר אמרינן כאן דין ברירה בדרבנן מפאת ספק דרבנן לקולא.

וא"כ קשה דהכי נמי כן אפילו לרבנן הו"ל להיות כאן מותר, דהלא מדאורייתא אין ברירה ומותר מטעם בטול, ואי דמטבע לא בטילה הלא אין זה רק מדרבנן ובדרבנן הא קי"ל דיש ברירה והכי נמי לא היה מעולם לדין ספק דאורייתא עמידה בפני עצמו, ועוד דיש להקשות בפשיטות הא עיקר דין דשכרו של יין נסך אינו אסור אלא מדרבנן וכדקאמר הש"ס לעיל (ס"ב ע"א) א"ר אבוה א"ר יוחנן קנס הוא שקנסו חכמים ביין נסך, ובדרבנן הא קי"ל דיש ברירה, וא"כ הכא דלא הוכר האיסור, ולהעכו"ם לא נ"מ מידי, וא"כ קשה להראב"ד דמועיל פדיון משום דלא ס"ל דכל השכר באיסור מישך שייכא, אלא דלא מהני ג"כ שיקבל כל שכרו מן העכו"ם פחות פרוטה משים דפרוטה של איסור מתערבה בכולה ודמי ללח בלח ובעינן דוקא הולכת הנאה לים המלח אליבא דר"א מטעם פדיון, א"כ והני ג"כ דין ברירה אליבא דכו"ע, ובכן אמאי כתב הראב"ד דוקא לפי מאי דקיי"ל כר"א, הא גם לרבנן שרי הכא מטעם ברירה, לפי מה שהוכחתי דבעינן דוקא מינייהו, ולא מהני ממעות שבביתו. ומלשונו של הראב"ד הנ"ל שכתב ולפי מאי דקי"ל כר"א דאמר גבי יין ביין בסתם יינם יוליך הנאה לים המלח וכו' לשונו זה מורה דהכא דומה לסתם יינם שאינו אלא מדרבנן כמו שדקדקנו לעיל וכדקאמר הש"ס להדיא ריש פרקין וא"כ קושיתנו בתקפה הדרה דלרבנן נמי בעי למהוי מותר

ונראה לדחוק ולישב דבאמת א"כ הדר תקשה אברייתא גופה דקתני דבעינן שיאמר ולעתותי ערב דוקא, תיפוק ליה דאפילו נימא דהברייתא ס"ל כרבנן דר"א דאינו מועיל פדיון מ"מ הו"ל למישרי הכא מטעם ברירה, כיון דלא הוכר האיסור מתחלה, וגם אינו רק איסור דרבנן ועכצ"ל דהסוגיא דהכא אזלי לרבי יוחנן דקאמר בגיטין (כ"ה ע"א) דמאן דא"ל ברירה, בין בדאורייתא ובין בדרבנן א"ל ברירה, ולמאן דל"ל ברירה אפילו בדרבנן ל"ל ברירה, רק לדידן דמספקא לן דהלכה כמאן, מחלקינן בין דאורייתא לדרבנן וגם מטעם פדיון אזלא הסוגיא לרבנן דר"א דל"ל פדיון וכלפי זה אמר הראב"ד לפי מאי דקי"ל כר"א דמועיל פדיון,. ה"נ הכא מועיל פדיון והברייתא דבעי לעתותי ערב דוקא היינו לרבנן דר"א וה"ה דהוי מצי הראב"ד לומר, דלפי דקי"ל בדרבנן יש ברירה הכא מותר מטעם ברירה אלא דנקט מה דמפורש בש"ס בנידון דידן גופא. והוא דחוק מעט.

ואולי נאמר בזה דביין נסך משום חומרא דע"ז החמירו דאפילו בדרבנן אין ברירה וכיו"ב כתב התוי"ט (ע"ז פ"ג מ"ו) דתנן התם היה שלו ושל אליל נדון מחצה על מחצה, אבניו עציו ועפרו מטמאין כשרץ וכתב הר"ב רש"י והר"ן ואפילו חלקו של ישראל לפי שאין ברירה, והקשה התוי"ט הא טומאת אליל אינה אלא מדרבנן ובדרבנן הא קי"ל דיש ברירה ותירץ דאולי משום חומרת אליל אמרו דאין ברירה ע"ש. ובחדושי למשניות כתבתי על דברי התוי"ט וז"ל שם, אף כי כעין סברתו מבוארת בט"ז (נ"ב סע"א) במאי דמבעיא שם לענין שבירת כלי מתכות ונתקנו דחוזרין לטומאתן הישנה, ובטומאה דרבנן אינן חוזרין לטומאתן הישנה, מכ"מ בטומאת אליל דרבנן מבעיא ליה דחמיר דאע"פ שאינה אלא טומאה דרבנן נמי חוזרין לטומאתן הישנה, מכ"מ הכא אין צריכין לזה, ומקודם לישב קושית הגרע"א בתוספותיו בשם התה"ד דמאי שייך הכא ברירה, כיון דבשעה שהיה הכותל קיים היה ניכר מבורר חלק שלו. זה בצד שלו וזה בצד שלו. אלא לאחר נפילה נתערבו ובכה"ג לא שייך כלל ברירה וכמ"ש התוספות ד"ה ואידך (תמורה ל') והנה הספר תה"ד אין תח"י לעיין בו ונראה לי דרש"י ס"ל דכותל זה שוה לכל כותל של שותפין שרשות של שניהן שוה בכל צדי הכותל וכל אחד יש לו שותפות אפילו באותן אבנים שהן לצד חברו, וכמו שהעיר הר"ן בזה במקומו על המשנה הנ"ל ולא ס"ל לרש"י כמסקנת הר"ן בזה דהכא שאני משום דלתרווייהו ניחא שיהא חלקם מבורר שכנגד כל אחד יהא שלו לגמרי יעו"ש, וא"כ אין שונה דין ברירה דהכא מבעלמא, שו"מ אח"ז בתה"ד שהעיר כל זה, אלא שאכתי תקשה קושית התוי"ט הא טומאת אליל מדרבנן, ובדרבנן אמרינן דיש ברירה.

ואמרתי לישב לפי מה שכתב הש"א (סימן צ') דהא דקי"ל בדאורייתא אין ברירה, ובדרבנן יש ברירה הוא משום ספיקא דדינא ולכן בדאורייתא אזלינן לחומרא ובדרבנן לקולא וכבר כתבו האחרונים בשם המהרח"ש דאע"ג דקי"ל סדר"ב לקולא מכ"מ היכי דהספק הוא על דאורייתא ודרבנן ביחד, אץ גם מה שנוגע לדרבנן אזלינן לחומרא, ומהאי טעמא פסק המג"א (הלכות ברכת המזון סימן קפ"ד ס"ק ז') דבספק אם בירך מחויב לחזור ולברך אפילו ברכה רביעית, אע"פ דלכו"ע ברכה רביעית אינה אלא מדרבנן וא"כ כ"ש הכא דבהאי מלתא גופא איכא דאורייתא ודרבנן יחד דהא איסור הנאה הוא מדאורייתא אך טומאתן אינה אלא מדרבנן, וכיון דלענין איסור הנאה אמרינן דספיקא דאורייתא לחומרא ואין ברירה לכן גם לענין טומאה דרבנן אמרינן נמי אין ברירה ואזלינן לחומרא, ולפלא על התו"ח שהעיר על הרע"ב מדברי הרמב"ם (פ"ח מע"ז) דברבנן יש ברירה ודוקא המחצה של אליל אסורה, ולא הרגיש כלל כי הרמב"ם מיירי באה"נ שהוא דאורייתא, ואיירי במכירין וס"ל כהירושלמי וכמו שהביא הר"ן ע"ש ותבין.

אכן יש להשיב ע"ז דהא לענין טומאה שיעורה בכזית, ולענין אה"נ שיעורו בפרוטה כמו כל אה"נ שאינם בני אכילה, וא"כ אם יש כזית עפר שאינה שו"פ דלא נ"מ רק לענין טומאה אמאי לא אמרינן כאן יש ברירה, אמנם ז"א דבע"ז אסור להנות מדאורייתא אפילו בפחות משו"פ משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, ועי' תוספות (ע"ז י"ט ע"ב) ד"ה מכוש, אלא שבלשון הר"ן נמי כתוב משום דאין ברירה, והר"ן מיירי להדיא כפי שיטת הירושלמי דמבוררין החלקים לגמרי. והפשטות נראה דהוא שותף השם בלבד וכיו"ב בהרבה דברים בש"ס שהלשונות שוין והכוונות מתחלפות וכש"כ הרז"ה בס' הצבא שלו ע"כ מחדושי למשניות].

ואין להשיב דלכאורה לפי מה שהעירנו בסוף דברינו יש להקל גם התמיה על דברי הט"ז דהא עיקר של קושיתנו לא היתה רק כיון דלדין פדיון בעינן מקודם שיתבטל כדי לסלק את האיסור דאורייתא, ואם יש ברירה ליכא דין בטול, דאכתי איכא איסור דאורייתא ולא מהני פדיון, אבל באמת הכא גם בלי בעול ליכא רק איסור דרבנן, דכל עיקר איסור של שכר יין נסך אינו אלא מדרבנן וא"כ מהני פדיון אפילו ממעות שבביתו וכש"כ לעיל באריכות, אבל באמת זה אינו, דדין פדיון לא שייך רק באי אפשר להכיר האיסור, אבל באפשר להכיר את האיסור אפילו באיסור דרבנן בודאי לא יועיל פדיון, דהא פדיון לא מהני רק בע"ז ויי"נ מפני שתופסין דמיהן כשיטת רוב הראשונים ולא כשיטת הרשב"ם וכיון דכל היכי דאיכא למידן דין ברירה הוי ממש אפשר להכיר את האיסור שוב אינו מועיל פדיון ומוכרחים דוקא לסלק האיסור ע"י ברירה, וברירה לא שייך רק בנוטל מתוכו ולא ממעות שבביתו, ואפילו אם נימא כש"כ למעלה דבע"ז מחמיר דאפילו בדרבנן אין ברירה, היינו דוקא היכי דהברירה הוא הוא קולא, אבל פשיטא דאם נימא דיש ברירה הוא חומרא אמרינן יש ברירה לחומרא, כיון דעצם הדין ספיקא הוא יש ברירה או אין ברירה, ועלינו למיזל תמיד לחומרא, וא אדרבא נימא דיש ברירה לחומרא דמחויב דוקא ליטול לו המעות שבתוכו ולא מן המעות שבביתו, ודבריו של הט"ז תמוהים ומופרכים.

תוכן העניינים

דעת מרדכי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה