דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
סימן ס · ענף א
איתא ביו"ד (סימן קל"ג סק"ג) נכרי ששכר את הפועל ואמר לו העבד לי מאה חביות של שכר במאה פרוטות ונמצא אחת מהן יין שכרו כולו אסור, כיון שיש ביניהם שוה פרוטה משכר היין נסך, שאם היה פחות משוה פרוטה מותר בדיעבד ואם אמר לו העבר לי כל חבית בפרוטה ונמצא ביניהם חבית של יין, שכר חבית של יין אסור והשאר שכרו מותר. עכ"ל המחבר, וכתב הט"ז (בס"ק ה') אהא דכתב המחבר דמאה חבית במאה פרועות שכרו כולו אסור וז"ל בטור כתוב בשם הראב"ד מיהו יש לו תקנה ע"י שיוליך הנאה לים המלח שכר אותו חבית, וכתב בפרישה בשם רש"ל דהיינו אם כבר קבלם, משמע דכל שלא קבל עדיין אין שייך תקנה זו ואסור לקבלם, ומו"ח ז"ל כתב אף אם לא קבלם עדיין יש תקנה דיוליך אותו הנאת החבית לים המלח והשאר מותר לקבל ומביא ראיה ממה שכתוב (בסעיף ד'). היה עושה עמו ביין בחנם ממשכנין כנגד שכרו דש"מ דאף קודם שיעשה לו הנכרי טוה"נ כנגד קבלת שכרו מהני הא דמשכנין כנגד שכרו עכ"ד. ולענ"ד לא כדברי זה ולא כדברי זה, דעיקר הטעם הוא כמ"ש בתו"ה הארוך דקי"ל כר"א דאמר בפרק (כל הצלמים) יוליך הנאה לים המלח והיינו אפילו בחבית שנתערבה בין החביות וא"כ כל שכבר נעשה התערובות למה לא יועיל הולכת הנאתו לים המלח דמה בכך שהמעות עדיין ביד העכו"ם, אלא קודם הקבלה אין שייך לומר שיוליך משלו לים המלח, דאם יקבל אחר זה כל השכר יקבלנו באיסור, ומה מועיל מה שכבר הוליך משלו, אלא יקבלנו כולו מן הנכרי ואח"כ יוליך אחד מהם לים המלח או האחד מה שקבל תחלה מן הנכרי ואף אם לא יוליך אחד מהם ממש רק ממה שיש לו כבר משלו די בכך שכבר יש בידו אחד של איסור ולא יהנה מאותו סך ששוה האיסור משא"כ בקודם לו עכ"ל הט"ז ותוכן דבריו דמסכים להרש"ל דדוקא בקבל כל שכרו מן הנכרי אז מועיל התיקון דיוליך הנאה ליה"מ ומטעם דרק אז נקרא דנעשו התערובות ואך אחר שקבל כל שכרו ונעשו התערובות אז סגי אפילו דמוליך משלו, וכמו שמצינו בחבית שנתערבה בין החביות לר"א דלא בעינן דוקא שיוליך אחת מן החביות ממש אלא סגי בפדיון דמים כן.
ומקודם שנכתוב מה שיש לנו לו אדברי הט"ז נקדים דברי הש"ך בנקודת הכסף שכתב עליו וז"ל, ותימא משכוני נפשיה אליבא דהראב"ד למה לי, הא הרמ"ה והרמב"ן וכו' פליגי עליו וכבר כתבתי כן בש"ך (סק"ו) וז"ל בש"ך שם, ולא מהני הולכת הנאה לים המלח כדלקמן (סימן קל"ד) דהכא כיון שקבלנות הוא כולי אגרא אכל חדא, וחדא יהיב לו וגם אפשר שאילו הודיעו מתחלה שאין מעביר לו אותו חבית, שמא לא היה שוכרו כלל כן הסכימו רוב הפוסקים עכ"ל. אכן באמת דעת הראב"ד לאו דעת יחיד הוא, כי גם רבותינו בעה"ת קיימו בשיטתיה כאשר יבואר לפנינו וז"ל לשון הגמרא בע"ז (ס"ה ע"א) וכן שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת אע"פ שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר ואע"ג דלא אמר לו לעתותי ערב, ורמינהי השוכר את הפועל ולעתותי ערב אמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר, טעמא דאמר לו לעתותי ערב אין כולו יומא לא, ומשני רבא, הא דאמר לו מאה חביות במאה פרוטות, הא דאמר לו חבית, חבית בפרוטה (כאשר כתוב לעיל בשם המחבר) עכ"ל הש"ס, וכתבו התוספות בד"ה טעמא, הא דלא משני מתניתין כרשב"ג דאמר גבי יין נסך שנפל לבור ימכר כולו לנכרי חוץ מדמי יין נסך שבו וכאן נמי שכרו מותר חוץ מדמי חבית דניחא לו לאוקמיה כרבנן, אי נמי שכחו מותר משמע כל שכרו וכו', וניחא נמי לפ"ז דנוקא כר"א (בספ"ג ע"ז) באפה את הפת בעצי ע"ז ונתערבה באחרות דאית לו יש פדיון לע"ז יוליך הנאה לים המלח אף בלי זה וזה גורם דניחא לו לאוקמא כרבנן, ולתירוץ השני נמי י"ל שכרו מותר משמע בלי פדיון עכ"ל *). וכתב המהרש"א אתירוצם דשכרו מותר דמשמע כל שכרו וקשה לתירוץ זה לרבא דאוקמא למתניתין דאמר לו חבית, חבית בפרוטה אמאי קתני שכרו מותר דמשמע כל שכרו, הא שכר אותו חבית של יין נסך ודאי אסור כפירש"י, ויש לישב דודאי למאי דאוקמא דאמר לו חבית חבית בפרוטה וכל חדא באפי נפשה שפיר קאמר שכרו של כל אחת דהיתירא מותר משא"כ למאי דס"ד השתא דאיירי מתניתין נמי בדאמר לו מאה חביות במאה פרוטות דכולה חדא אגרא הוא ושכרו מותר אכולה שכרו קאי עכ"ל, וכן כתב המוהר"ם מלובלין, ומבואר מזה דלשיטת התוספות דעת הס"ד היתה דהמשנה איירי בקבלנות מאה חביות במאה פרוטות וא"כ מאי מקשו התוס' דנוקמא כר"א דיוליך הנאה לים המלח, הא לדעתם של הראשונים האלה גם לר"א בכה"ג אינו מועיל כלל הולכת הנאה לים המלח משום דכולי חדא אגרא אכל חדא וחדא יהיב לו וע"כ ששיטת התוספות כשיטת הראב"ד דגם בקבלנות מועיל הולכת הנאה לים המלח ולכן שפיר הקשו
ובאמת לשיטת הראשונים מיושבות שתי קושיותיהם דנוקמא כר"א ודנוקמא כרשב"ג והכונה דהכי נמי יוכל להחליף כל שכרו עם נכרי חוץ מפרוטה איסור שבו, דזה אינו שייך אלא בדרשב"ג ביין נסך שנפל לבור דהאיסור נבדל ועומד בפני עצמו ואינו גורם למציאות ההיתר משו"ה שפיר יכול להחליפנו חוץ מדמי איסור שבו, אבל בקבלנות כמו מאה חביות במאה פרוטות שהאיסור גרם למציאותו ההיתר, ואי לאו ההיא פרוטה לא הוי אגריה כלל וכשכתוב בר"ן בע"ז שם, א"כ אינו שייך כלל לומר דיחליפנו חוץ מדמי איסור שבו משום שהאיסור מעורב ומיסריך סריך בכל ההיתר, ורק התוספות לשיטתם דאזלי בשיטת הראב"ד דגם בקבלנות מועיל לר"א הולכת הנאה ולא אמרינן כולה חדא אגרא שפיר הקשו דנוקמא כרשב"ג גם לפי הס"ד דאיירי בקבלנות, אך קשה לכאורה לשיטת התוספות והראב"ד דקבלנות שוה בזה לאומר חבית חבית בפרוטה, וזה כזה מועיל במוליך הנאה לים המלח, א"כ נימא נמי כמו באומר חבית חבית בפרוטה מהני במקבל כל שכרו חוץ מפרוטה של איסור אפילו לרבנן דרשב"ג כמו כן מועיל נמי בקבלנות במקבל כל שכחו חוץ מפרוטה של איסור דהא לשיטת התוספות והראב"ד לא אמרינן דכולה אגרא אכל חדא וחדא יהיב לו.
ונראה דאף לשיטת התוספות והראב"ד דס"ל דגם בקבלנות מועיל פדיון מכ"מ יודו ג"כ דקבלנות כולה חדא אגרא, ואין שייך להבדיל וליחד את הפרוטות ולומר שאלה שקבל בשביל ההיתר הנן וזו שנתותר הוא בשביל האיסור מפני שכולן מעורבות זו בזו אלא דס"ל דלא אמרינן שהאיסור גרם למציאות שכר ההיתר וכש"כ יתר הראשונים דבאמת אין זה מוכרח כלל, דבשביל שהיה נמנע הישראל להשכיר את עצמו לחבית דאיסורא בשביל זה לא היה שוכרו ג"כ לאינך. ובאמת אין האיסור מסבב וגורם ההיתר כלל, אך מכ"מ האיסור וההיתר מעורבים יחד ולא אמרינן שכר כל חבית לחודא קאי והמשל לזה הוא כמו איסור לח בלח, יין דאיסורא בהתירא שנתערבו יחד ואי אפשר להבדיל אלו מאלו, ומכ"מ מציאות האיסור לא גרמה כלל למציאת והוית ההיתר וה"נ כן, ומכל מקום פדיון מועיל שפרוטת האיסור כל היכי דאיתא מחוללת על מטבע זו ונמצא שאינו נהנה כלל מאיסורא ולכן אינו מועיל בקבלנות במה שלא יקבל מן הנכרי כל שכרו רק בציר פרוטה אחת כנגד החבית דאיסורא דגם מה שקבל כבר יש בו תערובות איסור, כיון דכולה חדא אגרא היא, אבל לאחר שקבל כל שכרו יוכל להחליף עם נכרי על מעות אחרות חוץ מפרוטה אחת לרשב"ג דאז בע"כ ליכא גביה הנאת פרוטת האיסור.
וכן מועיל פדיון אליבא דר"א שיקח פרוטה אחת מן התערובות או ממעות שבכיסו להט"ז הנ"ל וישליכנו לים המלח דאז ליכא גביה הנאת האיסור, כיון באמת האיסור לא גרם לההיתר
וכמה מדוקדקים לפי הסברתנו האמורה דלהראב"ד ודעמיה קבלנות דומה ללח בלח לשון הראב"ד בהשגותיו (מ"א פי"ג הי"ח) וז"ל ולפי מאי דקיי"ל כר"א דאמר גבי "יין ביין" בסתם יינם יוליך הנאה ליה"מ הכי נמי יוליך הנאה ליה"מ עכ"ל דקדק והדגיש "יין ביין" משום דאף להראב"ד קבלנות כולה חדא אגרא ודומה ליין ביין.
ומה שדקדק הראב"ד בסתם יינם הוא משום דס"ל כש"כ הר"ן פרק כל הצלמים בכונת הרי"ף דתקנתו של ר"א הוא כדקי"ל בתקנתא של רשב"ג דיי"נ חבית בחבית דוקא וסתם יינם אפילו יין ביין וכן פסק הרמב"ם (מ"א פ"י) והראב"ד שתיק לו שם, ולפי מה שיבואר להלן בדברינו ה"נ דומה לסתם יינם כיון דשכר יין נסך אינו אסור אלא מדרבנן כדאיתא (ס"ב ע"א) ע"ש.
ועתה נבוא לדברי הט"ז הנ"ל הנה לדעתי נראה ברור דלר"א דס"ל דמועיל הולכת הנאה ליה"מ ואחר זה מותר ליהנות מכל חדא וחדא עיקר הטעם הוא משום שאיסור תורה כבר נסתלק מזה דכל האיסורים בטלים ברוב מדאורייתא וכן מדוקדק בלשונו של ר"א דאמר נתערבה באחרות ולא "באחרת" ואף דלפירש"י (ע"ז מ"ט) הפת מותרת אף בלא נתערבה, אולי יש לומר דלשיטת רש"י בזה. וזה גורם גם לר"א אינו אלא מדרבנן ועוד יש לומר כיון דאין צורת האיסור בעין מקילין אבל בלא זה אין סברא כלל לומר, למשל דכוס של עכו"ם שנתערבה בין הכוסות דלהתוספות בזבחים (ע"ב) ד"ה כולן גם בכה"ג אמרינן דמועיל הולכת הנאה ליה"מ, דאם נתערב כוס אחד של ע"ז בכוס אחד של היתר שיועיל הולכת הנאה ליה"מ ולהתיר ספק איסור דאורייתא באיקבע איסורא, דבאמת אין פדיון מועיל כלל לע"ז וע"כ פלוגתת ר"א ורבנן אינה אלא בדרבנן אחר שנתבטל ברוב ואזיל לה האיסור דאורייתא, דמדאורייתא כל האיסורים בטלים ברוב וכש"כ התוספות בכ"מ אלא שמדרבנן אין להם בטול, ע"ז קאמר ר"א דמועיל פדיון, וכן כתב התוספות (זבחים ע"ד) בהא דקאמר רב דטבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים דהותרו כולן משום דתלינן דאיסורא נפל היינו נמי משום דמדאורייתא בטיל ברובא אפילו דבר חשוב ודבר שבמנין, ומינה נמי מה שכתבו
*) ותירוצם של התוספות הנ"ל צריך באור במה שכתבו דלהכי לא אוקמא כרשב"ג משום דרוצה לאוקמא כרבנן, וקשה לכאורה לרבא דמתרץ דמתניתין איירי באומר חבית חבית בפרוטה דכל חדא וחדא לחודא קאי אכתי לא אתי כרבנן, דהא רבנן אסרי התם אפילו בנתערבה חבית בין החביות אע"ג דכל חדא וחדא קאי מ"מ אסרי למכור כולו לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו וא"כ איך מותר הכא, וצריך לומר דהכי שאני דהלא יש לו תקנה שלא יקבל כלל מיד הנכרי שכר חבית דאיסורא וכפירש"י וכיון דכל חבית וחבית שכירות באפי נפשיה היא א"כ לא נעשו כלל תערובות ובכה"ג אף לרבנן דרשב"ג שרי, אבל אי אירע באמת שקבל כל שכרו שוב אין תקנה לרבנן:
ולפ"ז מה שכתב רש"י בתירוצא דרבא באמר לו חבית חבית פרוטה, דלא שקיל לו מיד הנכרי האי פרוטה אינו דוקא כרשב"ג אלא אפילו כרבנן ודלא כמו שראיתי בספר אחד, אך מה שפירש רש"י מקודם שדי לנהרא היינו כר"א ומובן מזה דמאה חביות במאה פרוטות דהוא קבלנות לא מהני אפילו לר"א ודלא כהראב"ד וכן הביא הב"י ונה"כ דרש"י מכת החולקים על הראב"ד הוא. התוספות שם (דף ע"ב ע"ב) ד"ה כולן ידלקו, דהא דטבעות וכוסות דלקמן (נתכונו אמימרא דרב הכא) לר"א שרי הולכת הנאה לים המלח היינו נמי מטעם רובא, דאל"כ עדיפא הי"ל למימר דמטעם נפילה לא הותר רק בנתערב ברובא דהתירא ומטעם פדיון מותר אפינו נתערב חד בחד וע"כ דגם פדיון לא מהני רק היכי דאיכא בטול ברוב ועין בתוספות ישנים (יומא ס"ד) ד"ה הא ע"י תערובות, וכן מוכרחים אנו לומר גם לשיטת הרשב"ם דס"ל דבכל האיסורין של הנאה מועיל פדיון, דזה אינו אלא לאחר שנתבטל ברוב, אבל חד בחד לא ועין הג"א ברא"ש כה"צ (סימן ע') ויש לפלפל בדבריו ואכמ"ל.
ואחרי הנחה זו נראה לי ע"פ מה דאיתא (תמורה ל' ע"א) השותפין שחלקו, אחד נטל עשרה ואחד נטל תשעה וכלב שעם הכלב מותרין שנגד הכלב אסורין ופריך ניפוק חדא להדי כלבא ואינך לישתרו והקשו התוספות ע"ז וז"ל ויש לתמוה הכא שאם איסור מעורב בהיתר נועל האיסר וסומכין על ברירה לומר שזהו האיסור שנסתלק, וכן בההיא דלוקחין יין מבין הכותים וכו', א"כ בכל איסור שנתערב בהיתר נסמוך אברירה ונשקול כשיעור האיסור ואינך לישתרו, ואומר מורי הרמ"ר כלל גדול בדין זה דודאי כל דבר שהוברר האיסור מתחלה ואח"כ נתערב בהיתר לא סמכינן אברירה, כיון שתערובתו היה באיסור אבל הני תערובתן בהיתר. כי האיסור לא היה מבורר קודם תערובתו ולאחר התערובת נולד האיסור אז סמכינן אברירה עכ"ל, ועין ח"ס האו"ת שבאר דבריהם אל נכון וכן בהגהותיו על הש"ס ע"פ דברי התוי"ט (פ"ו דדמאי מ"ז) ולא בהבנתו של החות יאיר (שו"ת סימן קל"ג) בבאור התוספות הנ"ל ע"ש.
וגם זה נראה להנחה פשוטה, דכל היכי דשייך דין ברירה לא שייך דין בטול, דכמו דאינו שייך דין בעול בהוכר האיסור הכי נמי לא שייך דין בטול היכי דשייך דין ברירה, כיון דיוכל לברר ולומר דזהו האיסור, וזה עדיפא ממה שכתב הרא"ה לענין תערובת כלים דהיכי דאפשר בהגעלה אינו שייך בעול מדאורייתא, עין יו"ד (סימן ק"ב סק"ח בש"ך ובפמ"ג שם) ובנידון דידן גם הרשב"א יודה ועין תו"ח (סוף מעילה) ובמקום אחר הארכנו ביסוד זה ומצאתי בע"ה כדברינו וכחדושנו זה בדברי הגרע"א (סימן ט"ז) כל היכי דשייך ברירה ליכא דין בטול ע"ש. והנה קי"ל דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה (ביצה ל"ח ע"א רמב"ם פ"ה הלכות יו"ט) וכתבו הראשונים דהטעם הוא משום דמספקא לן לדינא אי יש ברירה אי אין ברירה. להכי פסקינן בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא (ר"ן ריש פ"ג דגיטין שו"ת ש"א סי' צ')
עתה ניחזי אנן בנידון דידן באומר לו מאה חביות במאה פרוטות וקבל כל שכרו דלא הוכר האיסור מעולם וא"כ כיון דלהראב"ד מועיל בזה דין פדיון משום דנא אמרינן שפרוטת האיסור גרמה למציאת שכר ההיתר, הכי נמי יועיל בזה דין ברירה דהא להנכרי לא נ"מ מידי איזה פרוטה בעד האיסור ואיזה בעד ההיתר, דאף אם נדמהו ללח בלח וכשכתבנו לעיל, הרי גם בלח בלח שייך ברירה וכמו בהלוקח יין מבין הכותים, וא"כ הכא בודאי מחויב למישקל חד מינייהו דוקא וליחדנה ולבררנה שזו בשביל האיסור ולהשליכנה לים, דבזה יוצא ממ"נ, דאם אין ברירה א"כ שייכא בה בעול וכיון דהותרה מדאורייתא מטעם בטול שוב מותרת לגמרי אף מדרבנן מטעם פדיון אליבא דר"א ואי יש ברירה וא"כ לא שייך בה דין בטול והיכי דלא שייך בטול גם פדיון אינו מועיל אליבא דר"א וכש"כ לעיל, אבל הלא אז מותרת בודאי מטעם ברירה, מאי אמרת מטבע ואינה בטילה, ז"א אלא מדרבנן וכש"כ הפר"ח (יו"ד סימן ק"ב ומל"מ פ"ה ממעילה) ובדרבנן יש ברירה, אבל עכ"פ מחויב דוקא לטול פרוטה אחת מהשכר שקבל דוקא, דבזה הרי יוכל לברר האיסור, אבל אינו מועיל מה שיקח ממעות שלו וכשכתב הט"ז הנ"ל וכמו שמועיל לר"א בעלמא וכשכתב הר"ן במפורש דבחבית בחבית לר"א יוליך דמי הנאת החבית דאיסורא ולא בעינן החבית עצמה, ז"א דהא ר"א איירי בהו האיסור מתחלה ואז לא שייך דין ברירה וכמבואר בתוספות (תמורה ל' ע"א) וא"כ שייך בו דין ביטול ומשו"ה מועי פדיון, אבל היכי דלא הוכר האיסור וא"כ שייך בזה דין בריר' היכי דשייך ברירה ליכא דין בטול ואינו מועיל פדיון ולהכי צריך לטול מינייהו דוקא ואז מועיל ממ"נ ודלא כהט"ז לכאורה