דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
סימן ס
יחקר לשיטת הראב"ד מן מאכלות אסורות פרק שלשה עשר הלכה י"ח, דבהאומר לחבירו העבר לי מאה חביות של שכר במאה פרוטות ונמצא אחת מהן יין נסך דהדין הוא דכל שברו אסור. וחרש הראב"ד דמכל מקום יש תקנה לזה ע"י הולכת הנאה לים המלח. אי בעינן דוקא שיוליך פרוטה אחת מן התערובות ממה שקבל מן העכו"ם לים המלח. או סגי אפילו במוליך מן המעות שככיסו מכבר, אגב אורחא יבואר טעמא של הראב"ד אשר פליג על כל הראשונים הסוברים דלא מהני הולכת הנאה לים המלח משום דקבלנו כולה חדא אגרא הוא ועוד פרטים רבים בעה"י.
ענף א
איתא ביו"ד (סימן קל"ג סק"ג) נכרי ששכר את הפועל ואמר לו העבד לי מאה חביות של שכר במאה פרוטות ונמצא אחת מהן יין שכרו כולו אסור, כיון שיש ביניהם שוה פרוטה משכר היין נסך, שאם היה פחות משוה פרוטה מותר בדיעבד ואם אמר לו העבר לי כל חבית בפרוטה ונמצא ביניהם חבית של יין, שכר חבית של יין אסור והשאר שכרו מותר. עכ"ל המחבר, וכתב הט"ז (בס"ק ה') אהא דכתב המחבר דמאה חבית במאה פרועות שכרו כולו אסור וז"ל בטור כתוב בשם הראב"ד מיהו יש לו תקנה ע"י שיוליך הנאה לים המלח שכר אותו חבית, וכתב בפרישה בשם רש"ל דהיינו אם כבר קבלם, משמע דכל שלא קבל עדיין אין שייך תקנה זו ואסור לקבלם, ומו"ח ז"ל כתב אף אם לא קבלם עדיין יש תקנה דיוליך אותו הנאת החבית לים המלח והשאר מותר לקבל ומביא ראיה ממה שכתוב (בסעיף ד'). היה עושה עמו ביין בחנם ממשכנין כנגד שכרו דש"מ דאף קודם שיעשה לו הנכרי טוה"נ כנגד קבלת שכרו מהני הא דמשכנין כנגד שכרו עכ"ד. ולענ"ד לא כדברי זה ולא כדברי זה, דעיקר הטעם הוא כמ"ש בתו"ה הארוך דקי"ל כר"א דאמר בפרק (כל הצלמים) יוליך הנאה לים המלח והיינו אפילו בחבית שנתערבה בין החביות וא"כ כל שכבר נעשה התערובות למה לא יועיל הולכת הנאתו לים המלח דמה בכך שהמעות עדיין ביד העכו"ם, אלא קודם הקבלה אין שייך לומר שיוליך משלו לים המלח, דאם יקבל אחר זה כל השכר יקבלנו באיסור, ומה מועיל מה שכבר הוליך משלו, אלא יקבלנו כולו מן הנכרי ואח"כ יוליך אחד מהם לים המלח או האחד מה שקבל תחלה מן הנכרי ואף אם לא יוליך אחד מהם ממש רק ממה שיש לו כבר משלו די בכך שכבר יש בידו אחד של איסור ולא יהנה מאותו סך ששוה האיסור משא"כ בקודם לו עכ"ל הט"ז ותוכן דבריו דמסכים להרש"ל דדוקא בקבל כל שכרו מן הנכרי אז מועיל התיקון דיוליך הנאה ליה"מ ומטעם דרק אז נקרא דנעשו התערובות ואך אחר שקבל כל שכרו ונעשו התערובות אז סגי אפילו דמוליך משלו, וכמו שמצינו בחבית שנתערבה בין החביות לר"א דלא בעינן דוקא שיוליך אחת מן החביות ממש אלא סגי בפדיון דמים כן.
ומקודם שנכתוב מה שיש לנו לו אדברי הט"ז נקדים דברי הש"ך בנקודת הכסף שכתב עליו וז"ל, ותימא משכוני נפשיה אליבא דהראב"ד למה לי, הא הרמ"ה והרמב"ן וכו' פליגי עליו וכבר כתבתי כן בש"ך (סק"ו) וז"ל בש"ך שם, ולא מהני הולכת הנאה לים המלח כדלקמן (סימן קל"ד) דהכא כיון שקבלנות הוא כולי אגרא אכל חדא, וחדא יהיב לו וגם אפשר שאילו הודיעו מתחלה שאין מעביר לו אותו חבית, שמא לא היה שוכרו כלל כן הסכימו רוב הפוסקים עכ"ל. אכן באמת דעת הראב"ד לאו דעת יחיד הוא, כי גם רבותינו בעה"ת קיימו בשיטתיה כאשר יבואר לפנינו וז"ל לשון הגמרא בע"ז (ס"ה ע"א) וכן שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת אע"פ שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר ואע"ג דלא אמר לו לעתותי ערב, ורמינהי השוכר את הפועל ולעתותי ערב אמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר, טעמא דאמר לו לעתותי ערב אין כולו יומא לא, ומשני רבא, הא דאמר לו מאה חביות במאה פרוטות, הא דאמר לו חבית, חבית בפרוטה (כאשר כתוב לעיל בשם המחבר) עכ"ל הש"ס, וכתבו התוספות בד"ה טעמא, הא דלא משני מתניתין כרשב"ג דאמר גבי יין נסך שנפל לבור ימכר כולו לנכרי חוץ מדמי יין נסך שבו וכאן נמי שכרו מותר חוץ מדמי חבית דניחא לו לאוקמיה כרבנן, אי נמי שכחו מותר משמע כל שכרו וכו', וניחא נמי לפ"ז דנוקא כר"א (בספ"ג ע"ז) באפה את הפת בעצי ע"ז ונתערבה באחרות דאית לו יש פדיון לע"ז יוליך הנאה לים המלח אף בלי זה וזה גורם דניחא לו לאוקמא כרבנן, ולתירוץ השני נמי י"ל שכרו מותר משמע בלי פדיון עכ"ל *). וכתב המהרש"א אתירוצם דשכרו מותר דמשמע כל שכרו וקשה לתירוץ זה לרבא דאוקמא למתניתין דאמר לו חבית, חבית בפרוטה אמאי קתני שכרו מותר דמשמע כל שכרו, הא שכר אותו חבית של יין נסך ודאי אסור כפירש"י, ויש לישב דודאי למאי דאוקמא דאמר לו חבית חבית בפרוטה וכל חדא באפי נפשה שפיר קאמר שכרו של כל אחת דהיתירא מותר משא"כ למאי דס"ד השתא דאיירי מתניתין נמי בדאמר לו מאה חביות במאה פרוטות דכולה חדא אגרא הוא ושכרו מותר אכולה שכרו קאי עכ"ל, וכן כתב המוהר"ם מלובלין, ומבואר מזה דלשיטת התוספות דעת הס"ד היתה דהמשנה איירי בקבלנות מאה חביות במאה פרוטות וא"כ מאי מקשו התוס' דנוקמא כר"א דיוליך הנאה לים המלח, הא לדעתם של הראשונים האלה גם לר"א בכה"ג אינו מועיל כלל הולכת הנאה לים המלח משום דכולי חדא אגרא אכל חדא וחדא יהיב לו וע"כ ששיטת התוספות כשיטת הראב"ד דגם בקבלנות מועיל הולכת הנאה לים המלח ולכן שפיר הקשו
ובאמת לשיטת הראשונים מיושבות שתי קושיותיהם דנוקמא כר"א ודנוקמא כרשב"ג והכונה דהכי נמי יוכל להחליף כל שכרו עם נכרי חוץ מפרוטה איסור שבו, דזה אינו שייך אלא בדרשב"ג ביין נסך שנפל לבור דהאיסור נבדל ועומד בפני עצמו ואינו גורם למציאות ההיתר משו"ה שפיר יכול להחליפנו חוץ מדמי איסור שבו, אבל בקבלנות כמו מאה חביות במאה פרוטות שהאיסור גרם למציאותו ההיתר, ואי לאו ההיא פרוטה לא הוי אגריה כלל וכשכתוב בר"ן בע"ז שם, א"כ אינו שייך כלל לומר דיחליפנו חוץ מדמי איסור שבו משום שהאיסור מעורב ומיסריך סריך בכל ההיתר, ורק התוספות לשיטתם דאזלי בשיטת הראב"ד דגם בקבלנות מועיל לר"א הולכת הנאה ולא אמרינן כולה חדא אגרא שפיר הקשו דנוקמא כרשב"ג גם לפי הס"ד דאיירי בקבלנות, אך קשה לכאורה לשיטת התוספות והראב"ד דקבלנות שוה בזה לאומר חבית חבית בפרוטה, וזה כזה מועיל במוליך הנאה לים המלח, א"כ נימא נמי כמו באומר חבית חבית בפרוטה מהני במקבל כל שכרו חוץ מפרוטה של איסור אפילו לרבנן דרשב"ג כמו כן מועיל נמי בקבלנות במקבל כל שכחו חוץ מפרוטה של איסור דהא לשיטת התוספות והראב"ד לא אמרינן דכולה אגרא אכל חדא וחדא יהיב לו.
ונראה דאף לשיטת התוספות והראב"ד דס"ל דגם בקבלנות מועיל פדיון מכ"מ יודו ג"כ דקבלנות כולה חדא אגרא, ואין שייך להבדיל וליחד את הפרוטות ולומר שאלה שקבל בשביל ההיתר הנן וזו שנתותר הוא בשביל האיסור מפני שכולן מעורבות זו בזו אלא דס"ל דלא אמרינן שהאיסור גרם למציאות שכר ההיתר וכש"כ יתר הראשונים דבאמת אין זה מוכרח כלל, דבשביל שהיה נמנע הישראל להשכיר את עצמו לחבית דאיסורא בשביל זה לא היה שוכרו ג"כ לאינך. ובאמת אין האיסור מסבב וגורם ההיתר כלל, אך מכ"מ האיסור וההיתר מעורבים יחד ולא אמרינן שכר כל חבית לחודא קאי והמשל לזה הוא כמו איסור לח בלח, יין דאיסורא בהתירא שנתערבו יחד ואי אפשר להבדיל אלו מאלו, ומכ"מ מציאות האיסור לא גרמה כלל למציאת והוית ההיתר וה"נ כן, ומכל מקום פדיון מועיל שפרוטת האיסור כל היכי דאיתא מחוללת על מטבע זו ונמצא שאינו נהנה כלל מאיסורא ולכן אינו מועיל בקבלנות במה שלא יקבל מן הנכרי כל שכרו רק בציר פרוטה אחת כנגד החבית דאיסורא דגם מה שקבל כבר יש בו תערובות איסור, כיון דכולה חדא אגרא היא, אבל לאחר שקבל כל שכרו יוכל להחליף עם נכרי על מעות אחרות חוץ מפרוטה אחת לרשב"ג דאז בע"כ ליכא גביה הנאת פרוטת האיסור.
וכן מועיל פדיון אליבא דר"א שיקח פרוטה אחת מן התערובות או ממעות שבכיסו להט"ז הנ"ל וישליכנו לים המלח דאז ליכא גביה הנאת האיסור, כיון באמת האיסור לא גרם לההיתר
וכמה מדוקדקים לפי הסברתנו האמורה דלהראב"ד ודעמיה קבלנות דומה ללח בלח לשון הראב"ד בהשגותיו (מ"א פי"ג הי"ח) וז"ל ולפי מאי דקיי"ל כר"א דאמר גבי "יין ביין" בסתם יינם יוליך הנאה ליה"מ הכי נמי יוליך הנאה ליה"מ עכ"ל דקדק והדגיש "יין ביין" משום דאף להראב"ד קבלנות כולה חדא אגרא ודומה ליין ביין.
ומה שדקדק הראב"ד בסתם יינם הוא משום דס"ל כש"כ הר"ן פרק כל הצלמים בכונת הרי"ף דתקנתו של ר"א הוא כדקי"ל בתקנתא של רשב"ג דיי"נ חבית בחבית דוקא וסתם יינם אפילו יין ביין וכן פסק הרמב"ם (מ"א פ"י) והראב"ד שתיק לו שם, ולפי מה שיבואר להלן בדברינו ה"נ דומה לסתם יינם כיון דשכר יין נסך אינו אסור אלא מדרבנן כדאיתא (ס"ב ע"א) ע"ש.
ועתה נבוא לדברי הט"ז הנ"ל הנה לדעתי נראה ברור דלר"א דס"ל דמועיל הולכת הנאה ליה"מ ואחר זה מותר ליהנות מכל חדא וחדא עיקר הטעם הוא משום שאיסור תורה כבר נסתלק מזה דכל האיסורים בטלים ברוב מדאורייתא וכן מדוקדק בלשונו של ר"א דאמר נתערבה באחרות ולא "באחרת" ואף דלפירש"י (ע"ז מ"ט) הפת מותרת אף בלא נתערבה, אולי יש לומר דלשיטת רש"י בזה. וזה גורם גם לר"א אינו אלא מדרבנן ועוד יש לומר כיון דאין צורת האיסור בעין מקילין אבל בלא זה אין סברא כלל לומר, למשל דכוס של עכו"ם שנתערבה בין הכוסות דלהתוספות בזבחים (ע"ב) ד"ה כולן גם בכה"ג אמרינן דמועיל הולכת הנאה ליה"מ, דאם נתערב כוס אחד של ע"ז בכוס אחד של היתר שיועיל הולכת הנאה ליה"מ ולהתיר ספק איסור דאורייתא באיקבע איסורא, דבאמת אין פדיון מועיל כלל לע"ז וע"כ פלוגתת ר"א ורבנן אינה אלא בדרבנן אחר שנתבטל ברוב ואזיל לה האיסור דאורייתא, דמדאורייתא כל האיסורים בטלים ברוב וכש"כ התוספות בכ"מ אלא שמדרבנן אין להם בטול, ע"ז קאמר ר"א דמועיל פדיון, וכן כתב התוספות (זבחים ע"ד) בהא דקאמר רב דטבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים דהותרו כולן משום דתלינן דאיסורא נפל היינו נמי משום דמדאורייתא בטיל ברובא אפילו דבר חשוב ודבר שבמנין, ומינה נמי מה שכתבו
*) ותירוצם של התוספות הנ"ל צריך באור במה שכתבו דלהכי לא אוקמא כרשב"ג משום דרוצה לאוקמא כרבנן, וקשה לכאורה לרבא דמתרץ דמתניתין איירי באומר חבית חבית בפרוטה דכל חדא וחדא לחודא קאי אכתי לא אתי כרבנן, דהא רבנן אסרי התם אפילו בנתערבה חבית בין החביות אע"ג דכל חדא וחדא קאי מ"מ אסרי למכור כולו לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו וא"כ איך מותר הכא, וצריך לומר דהכי שאני דהלא יש לו תקנה שלא יקבל כלל מיד הנכרי שכר חבית דאיסורא וכפירש"י וכיון דכל חבית וחבית שכירות באפי נפשיה היא א"כ לא נעשו כלל תערובות ובכה"ג אף לרבנן דרשב"ג שרי, אבל אי אירע באמת שקבל כל שכרו שוב אין תקנה לרבנן:
ולפ"ז מה שכתב רש"י בתירוצא דרבא באמר לו חבית חבית פרוטה, דלא שקיל לו מיד הנכרי האי פרוטה אינו דוקא כרשב"ג אלא אפילו כרבנן ודלא כמו שראיתי בספר אחד, אך מה שפירש רש"י מקודם שדי לנהרא היינו כר"א ומובן מזה דמאה חביות במאה פרוטות דהוא קבלנות לא מהני אפילו לר"א ודלא כהראב"ד וכן הביא הב"י ונה"כ דרש"י מכת החולקים על הראב"ד הוא. התוספות שם (דף ע"ב ע"ב) ד"ה כולן ידלקו, דהא דטבעות וכוסות דלקמן (נתכונו אמימרא דרב הכא) לר"א שרי הולכת הנאה לים המלח היינו נמי מטעם רובא, דאל"כ עדיפא הי"ל למימר דמטעם נפילה לא הותר רק בנתערב ברובא דהתירא ומטעם פדיון מותר אפינו נתערב חד בחד וע"כ דגם פדיון לא מהני רק היכי דאיכא בטול ברוב ועין בתוספות ישנים (יומא ס"ד) ד"ה הא ע"י תערובות, וכן מוכרחים אנו לומר גם לשיטת הרשב"ם דס"ל דבכל האיסורין של הנאה מועיל פדיון, דזה אינו אלא לאחר שנתבטל ברוב, אבל חד בחד לא ועין הג"א ברא"ש כה"צ (סימן ע') ויש לפלפל בדבריו ואכמ"ל.
ואחרי הנחה זו נראה לי ע"פ מה דאיתא (תמורה ל' ע"א) השותפין שחלקו, אחד נטל עשרה ואחד נטל תשעה וכלב שעם הכלב מותרין שנגד הכלב אסורין ופריך ניפוק חדא להדי כלבא ואינך לישתרו והקשו התוספות ע"ז וז"ל ויש לתמוה הכא שאם איסור מעורב בהיתר נועל האיסר וסומכין על ברירה לומר שזהו האיסור שנסתלק, וכן בההיא דלוקחין יין מבין הכותים וכו', א"כ בכל איסור שנתערב בהיתר נסמוך אברירה ונשקול כשיעור האיסור ואינך לישתרו, ואומר מורי הרמ"ר כלל גדול בדין זה דודאי כל דבר שהוברר האיסור מתחלה ואח"כ נתערב בהיתר לא סמכינן אברירה, כיון שתערובתו היה באיסור אבל הני תערובתן בהיתר. כי האיסור לא היה מבורר קודם תערובתו ולאחר התערובת נולד האיסור אז סמכינן אברירה עכ"ל, ועין ח"ס האו"ת שבאר דבריהם אל נכון וכן בהגהותיו על הש"ס ע"פ דברי התוי"ט (פ"ו דדמאי מ"ז) ולא בהבנתו של החות יאיר (שו"ת סימן קל"ג) בבאור התוספות הנ"ל ע"ש.
וגם זה נראה להנחה פשוטה, דכל היכי דשייך דין ברירה לא שייך דין בטול, דכמו דאינו שייך דין בעול בהוכר האיסור הכי נמי לא שייך דין בטול היכי דשייך דין ברירה, כיון דיוכל לברר ולומר דזהו האיסור, וזה עדיפא ממה שכתב הרא"ה לענין תערובת כלים דהיכי דאפשר בהגעלה אינו שייך בעול מדאורייתא, עין יו"ד (סימן ק"ב סק"ח בש"ך ובפמ"ג שם) ובנידון דידן גם הרשב"א יודה ועין תו"ח (סוף מעילה) ובמקום אחר הארכנו ביסוד זה ומצאתי בע"ה כדברינו וכחדושנו זה בדברי הגרע"א (סימן ט"ז) כל היכי דשייך ברירה ליכא דין בטול ע"ש. והנה קי"ל דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה (ביצה ל"ח ע"א רמב"ם פ"ה הלכות יו"ט) וכתבו הראשונים דהטעם הוא משום דמספקא לן לדינא אי יש ברירה אי אין ברירה. להכי פסקינן בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא (ר"ן ריש פ"ג דגיטין שו"ת ש"א סי' צ')
עתה ניחזי אנן בנידון דידן באומר לו מאה חביות במאה פרוטות וקבל כל שכרו דלא הוכר האיסור מעולם וא"כ כיון דלהראב"ד מועיל בזה דין פדיון משום דנא אמרינן שפרוטת האיסור גרמה למציאת שכר ההיתר, הכי נמי יועיל בזה דין ברירה דהא להנכרי לא נ"מ מידי איזה פרוטה בעד האיסור ואיזה בעד ההיתר, דאף אם נדמהו ללח בלח וכשכתבנו לעיל, הרי גם בלח בלח שייך ברירה וכמו בהלוקח יין מבין הכותים, וא"כ הכא בודאי מחויב למישקל חד מינייהו דוקא וליחדנה ולבררנה שזו בשביל האיסור ולהשליכנה לים, דבזה יוצא ממ"נ, דאם אין ברירה א"כ שייכא בה בעול וכיון דהותרה מדאורייתא מטעם בטול שוב מותרת לגמרי אף מדרבנן מטעם פדיון אליבא דר"א ואי יש ברירה וא"כ לא שייך בה דין בטול והיכי דלא שייך בטול גם פדיון אינו מועיל אליבא דר"א וכש"כ לעיל, אבל הלא אז מותרת בודאי מטעם ברירה, מאי אמרת מטבע ואינה בטילה, ז"א אלא מדרבנן וכש"כ הפר"ח (יו"ד סימן ק"ב ומל"מ פ"ה ממעילה) ובדרבנן יש ברירה, אבל עכ"פ מחויב דוקא לטול פרוטה אחת מהשכר שקבל דוקא, דבזה הרי יוכל לברר האיסור, אבל אינו מועיל מה שיקח ממעות שלו וכשכתב הט"ז הנ"ל וכמו שמועיל לר"א בעלמא וכשכתב הר"ן במפורש דבחבית בחבית לר"א יוליך דמי הנאת החבית דאיסורא ולא בעינן החבית עצמה, ז"א דהא ר"א איירי בהו האיסור מתחלה ואז לא שייך דין ברירה וכמבואר בתוספות (תמורה ל' ע"א) וא"כ שייך בו דין ביטול ומשו"ה מועי פדיון, אבל היכי דלא הוכר האיסור וא"כ שייך בזה דין בריר' היכי דשייך ברירה ליכא דין בטול ואינו מועיל פדיון ולהכי צריך לטול מינייהו דוקא ואז מועיל ממ"נ ודלא כהט"ז לכאורה
ענף ב
וע"פ מה שכתבנו יתישבו אל נכון דה"ת (ע"ז י"ט ע"ב) ד"ה מכוש אחרון לית בו שוה פרוטה, שהקשו וז"ל וא"ת מ"מ הלא אסור ליהנות מדמי ע"ז אפילו בפחות משוה פרוטה וא"כ נמצא איסור מעורב בשכרו עכ"ל, וקשה הא באמת אף אם פרוטה שלמה היתה מעורבת בשקרו הו"ל להיות שרי מטעם בעול אלא דפרוטה חשיבא ואינה בטילה, אבל פחות מפרוטה דראויה להתבטל שפיר מותרת מטעם בעול וכן הקשה הגאון ר' שמואל זיבערטאנסקי ז"ל מו"צ בווילנא, בעה"ח עולת שמואל אבל לפי מה שכתבנו ניחא, דהכא לא שייך דין בטול כיון שלא הוכר האיסור עד שנתערבה, וא"כ שייך בזה דין ברירה שיקח אחת מן הפרוטות ויאמר שזה בשביל מכוש האחרון ואז כל הפרוטות שרי אחרי שאין שם שום תערובת איסור, וא"כ כיון דאפשר לברר האיסור לא שייכא שם דין בטול וקשה שפיר אמאי מותר כל שכחו הא אסור ליהנות מדמי ע"ז אפילו בפחות משוה פרוטה, ואע"פ דקיי"ל דמדאורייתא אין ברירה וא"כ שוב שייך בו בטול, מכ"מ הרי זה אינו אלא מטעם ספיקא, דאזלינן לחומרא, אבל אם יוצא מזה קולא אז להיפך אמרינן דלמא יש. ברירה ואז אין שייך בו בטול וכנ"ל והוא נכון.
ומתוך דברי הרשב"א בתוה"ב הארוך בדיני יין נסך (דף פ"ח ע"ב דפוס ווין) למדנו תירוץ נכון וישר לקושית התוספות הנ"ל ואדרבא כמקצת תביעה וקצת קושיא יש לנו על דה"ת במה שנדחקו לתרץ קושיתם הנ"ל וז"ל הרשב"א שם, (דבריו קאי אדינא דרבא הנ"ל באומר מאה חביות במאה פרוטות שכרו כולו אסור) וקשיא לי והא קי"ל דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכל חבית וחבית שהוא מעבר זכה כנגדה בפרוטה אחת וא"כ למה אסרו שכר המותרת, וה"נ אמרינן בפ"ק דע"ז גבי הגיע לכיפה מקום שמעמידין שם ע"ז אסור לבנותה, אמר ר"א ואם בנה שכרו מותר ואוקימנא אפילו בבונה ע"ז עצמה ואפילו שכר מכוש אחרון, דכיון דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ומכוש אחרון לית ביה שו"פ שכר מכוש אחרון נמי מותר ונ"ל דהתם היינו טעמא משום דלא הויא ע"ז אלא במכוש אחרון ואפי' למ"ד ע"ז של נכרי אסורה מיד מכוש אחרון לית ביה שו"פ ובפחות משו"פ לא גזרו הלכך שכרו כולו מותר, אבל הכא דאיכא פרוטה אחת אסורה וההיא פרוטה בכולו אגרא פתיכא הכל אסור, אבל ודאי אי אמר ליה מאה חביות בחמשים פרוטות שכרו כולו מותר וכי נקט מאה חביות במאה פרוטות דוקא נקט מאה במאה עכ"ל הרשב"א והיינו אף דקי"ל דדמי ע"ז אפילו בפחות משוה פרוטה אסורים, היינו חליפי ע"ז ממש, שאסורים מדאורייתא משום והיית חרם כמהו, כל מה שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמהו, אבל היכי דלא הוי רק שכר ע"ז ושכר יין נסך, דאינו אסור אלא מדרבנן דקנס קנסו חכמים וכמבואר (ע"ז ס"ג) לא גזרו אלא על פרוטה, אבל לא על פחות משו"פ.
ולשון התוספות הנ"ל שכתבו הלא אסור ליהנות מדמי ע"ז אינו מדוקדק לכאורה, דהא הכא לא הוי דמי ע"ז וחליפיו דאסורים מדאורייתא, רק שכר ע"ז דאינו אלא קנס מדרבנן ומנלן שהחמירו חכמים בשכר ע"ז כמו דמי מ"ז ממש לאסור אפילו בפחות משו"פ ועין בר"ן (ר"פ השוכר את הפועל) שהעתיק את דברי הרשב"א הנ"ל בסגנון אחר ממש"כ אבל אנחנו לפי עצם הלשון הכתוב בתוה"ב הלכנו בדברינו אכן קושיתנו הנ"ל הדר תקשה אף על שיטת הרשב"א דשפיר הוי יכול דרשב"א לישב קושיתו ולחלק בין ההיא דמאה חביות במאה פרוטות לההוא דהגיע לכיפה, דהתם מותר שכרו מפאת בטול כיון דמכוש האחרון פחות משו"פ הוא וישנו בתורת בטול, ובמאה חביות במאה פרוטות כיון דשכר דאיסורא שיעור פרוטה א"כ מטבע אינה בטילה, אכן לפי מה שכתבנו ניחא דבקושיתו טרם נחית בשיטת החולקים על הראב"ד וא"כ אין שייך להתיר בהגיע לכיפה מפאת בטול כשכתבנו דהא אם יוצא מזה חומרא אז אמרינן אף מדאורייתא יש ברירה ואין בזה בעול ובתירוצו דנחית לשיטת הכת החולקים על הראב"ד הכל ניחא דאין ברירה ואין בטול כיון דכולא כאיסורא חשיבא.
אכן לפ"ז יש לנו לטעון על לשון הראב"ד שכתב וז"ל ולפי מאי דקיי"ל כר"א וכו' וכמו שהעתקתי לעיל דפשוט דכונת הראב"ד הוא, דסוגיא דידן אזלא אליבא דרבנן ולהכי באומר מאה חביות במאה פרוטות ונמצאת ביניהן חבית אחת של יין נסך כל שכרו אסור, אם לא היכי דאמר לו לעתותי ערב, אבל לדידן דקי"ל כר"א גם בכה"ג יש היתר ע"י פדיון ולפי האמור למעלה קשה דאף לרבנן ה"ל להיות מותר מפאת ברירה, כיון דלא הוכר האיסור ומדאורייתא אין ברירה וא"כ הותר מטעם בעול ולא נשאר רק איסור דרבנן, ובדרבנן הא קי"ל דיש ברירה כיו"ב ישב הגרע"א בתוספותיו על משניות (תמורה) באחד נטל תשעה וכלב וכשנגדו נטל עשרה טלאים שמה שנגד הכלב כולן מותרין מפאת ברירה, דמפיק חד מינייהו לגבי כלב ואינך משתרי אם לא בטופיינא, והקושיא מפורשת דהא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה עין בר"ן (נדרים ריש פרק השותפין) ותירץ הגרע"א דאי אין ברירה א"כ באמת מותר מפאת בטול, והא דבע"ח אינם בטלין היינו מדרבנן, ובדרבנן הלא אמרינן דיש ברירה, וכן כתב השע"ה בשם הקרית ספר להרב המבי"ט. ודבריו צריכים באור דאף דשיטת הרמב"ם הוא דיש ברירה
ודבריו אף היכי שעיקרו מדאורייתא, ולא כשיטת היש"ש שפסק דבדבר שעיקרו מדאורייתא לא אמרינן ברירה ומקורו טהור מדה"ת (עירובין ל"ז ע"ב) ד"ה מאן האי תנא שכ"כ בדרך ספק וכן הוא בדה"ת (בכורות י"א ע"ב) ד"ה טבלים, מדפסק הר"מ דיש ברירה בתחומין אף שלהרמב"ם תחומין בי"ב מיל הוא מדאורייתא, וכן יש להוכיח מהא דפסק (בפי"א דמעשר ה"ו) חבר וע"ה שירשו את אביהם ע"ה יכול לומר טול אתה חטים שבמקום פלוני ואני במקום פלוני והיינו דברבנן יש ברירה, אף שדמאי מיקרי עיקרו מה"ת כש"כ בעירובין הנ"ל מכ"מ היכי שבדבר זה גופא הוי עיקרו מן התורה ואח"כ נתגלגל בדרבנן ס"ל להרמב"ם דאין ברירה וראיה לזה מהא דכתב הרמב"ם (תרומות פ"א) שותפות העכו"ם חייבת בתרומות ומעשרות אפילו חלקו שדה בקמתה ואצ"ל אם חלקו גדיש הרי טבל וחולין מעורבין זה בזה אע"פ שמרחן עכו"ם וחיובם מדבריהם ובהלכה (כ"א) כתב שם בד"א בארץ ישראל אבל בסוריא הואיל ומעשרות מדרבנן אמרינן ברירה, וקשה הלא מרוח עכו"ם נמי אינו אלא מדרבנן ואמאי ל"א ברירה, וכבר העיר בקושיא זו בספר משנת חכמים על הרמב"ם, ותירץ לנכון וכונתי ג"כ לתירוצו מדעתי, דכיון שחלקו קודם המרוח נולד הספק בדאורייתא אע"ג דע"י המרוח הוי דרבנן מכ"מ אזלינן לחומרא כל שהספק נולד בתחלה בדאורייתא, אע"ג דע"י גלגול הוי דרבנן עכת"ד והיינו דהא דקיי"ל בדרבנן יש ברירה, ובדאורייתא אין ברירה הוא מטעם ספיקא הוא ספק מדאורייתא לחומרא, וספק לרבנן לקולא וכש"כ הרמב"ם (בפ"ג מגרושין ה"א ובכסף משנה שם במקומו, ובר"ן ריש פ"ג בגיטין) והכא הספק לכתחלה נולד בדאורייתא. לא מהני מה שנתגלגל אח"כ ע"י מרוח עכו"ם למיהוי מדרבנן, וכש"כ הפוסקים בספק. דרוסה שנתערבה דאינה בטילה אע"ג דהא בע"ח אינם בטלים אינו אלא מדרבנן מ"מ לא מקרי ספק דרבנן, כיון דעצם הספק הוי דאורייתא ורק ע"י גלגול. דבטיל מהוי לדרבנן וא"כ גם תירוצו של המבי"ט והגרע"א נסתר דגם הכא לכאורה הוי רק נתגלגל לדרבנן ע"י בטול ועצם הספק אי הוי מחיר כלב או לא הוי דאורייתא, אכן באמת יש לחלק בפשוט, דהא הכא קודם שחלקו לא היה כאן מחיר כלב כלל ותיכף שחלקו ונתהוי כאן מחיר כלב תיכף היה גם דין בטול ולא היה כאן מציאות ועמידה לספק דאורייתא בפני עצמו מעולם, ורק איסור דרבנן שבע"ח לא בטלי ולכן שפיר אמרינן כאן דין ברירה בדרבנן מפאת ספק דרבנן לקולא.
וא"כ קשה דהכי נמי כן אפילו לרבנן הו"ל להיות כאן מותר, דהלא מדאורייתא אין ברירה ומותר מטעם בטול, ואי דמטבע לא בטילה הלא אין זה רק מדרבנן ובדרבנן הא קי"ל דיש ברירה והכי נמי לא היה מעולם לדין ספק דאורייתא עמידה בפני עצמו, ועוד דיש להקשות בפשיטות הא עיקר דין דשכרו של יין נסך אינו אסור אלא מדרבנן וכדקאמר הש"ס לעיל (ס"ב ע"א) א"ר אבוה א"ר יוחנן קנס הוא שקנסו חכמים ביין נסך, ובדרבנן הא קי"ל דיש ברירה, וא"כ הכא דלא הוכר האיסור, ולהעכו"ם לא נ"מ מידי, וא"כ קשה להראב"ד דמועיל פדיון משום דלא ס"ל דכל השכר באיסור מישך שייכא, אלא דלא מהני ג"כ שיקבל כל שכרו מן העכו"ם פחות פרוטה משים דפרוטה של איסור מתערבה בכולה ודמי ללח בלח ובעינן דוקא הולכת הנאה לים המלח אליבא דר"א מטעם פדיון, א"כ והני ג"כ דין ברירה אליבא דכו"ע, ובכן אמאי כתב הראב"ד דוקא לפי מאי דקיי"ל כר"א, הא גם לרבנן שרי הכא מטעם ברירה, לפי מה שהוכחתי דבעינן דוקא מינייהו, ולא מהני ממעות שבביתו. ומלשונו של הראב"ד הנ"ל שכתב ולפי מאי דקי"ל כר"א דאמר גבי יין ביין בסתם יינם יוליך הנאה לים המלח וכו' לשונו זה מורה דהכא דומה לסתם יינם שאינו אלא מדרבנן כמו שדקדקנו לעיל וכדקאמר הש"ס להדיא ריש פרקין וא"כ קושיתנו בתקפה הדרה דלרבנן נמי בעי למהוי מותר
ונראה לדחוק ולישב דבאמת א"כ הדר תקשה אברייתא גופה דקתני דבעינן שיאמר ולעתותי ערב דוקא, תיפוק ליה דאפילו נימא דהברייתא ס"ל כרבנן דר"א דאינו מועיל פדיון מ"מ הו"ל למישרי הכא מטעם ברירה, כיון דלא הוכר האיסור מתחלה, וגם אינו רק איסור דרבנן ועכצ"ל דהסוגיא דהכא אזלי לרבי יוחנן דקאמר בגיטין (כ"ה ע"א) דמאן דא"ל ברירה, בין בדאורייתא ובין בדרבנן א"ל ברירה, ולמאן דל"ל ברירה אפילו בדרבנן ל"ל ברירה, רק לדידן דמספקא לן דהלכה כמאן, מחלקינן בין דאורייתא לדרבנן וגם מטעם פדיון אזלא הסוגיא לרבנן דר"א דל"ל פדיון וכלפי זה אמר הראב"ד לפי מאי דקי"ל כר"א דמועיל פדיון,. ה"נ הכא מועיל פדיון והברייתא דבעי לעתותי ערב דוקא היינו לרבנן דר"א וה"ה דהוי מצי הראב"ד לומר, דלפי דקי"ל בדרבנן יש ברירה הכא מותר מטעם ברירה אלא דנקט מה דמפורש בש"ס בנידון דידן גופא. והוא דחוק מעט.
ואולי נאמר בזה דביין נסך משום חומרא דע"ז החמירו דאפילו בדרבנן אין ברירה וכיו"ב כתב התוי"ט (ע"ז פ"ג מ"ו) דתנן התם היה שלו ושל אליל נדון מחצה על מחצה, אבניו עציו ועפרו מטמאין כשרץ וכתב הר"ב רש"י והר"ן ואפילו חלקו של ישראל לפי שאין ברירה, והקשה התוי"ט הא טומאת אליל אינה אלא מדרבנן ובדרבנן הא קי"ל דיש ברירה ותירץ דאולי משום חומרת אליל אמרו דאין ברירה ע"ש. ובחדושי למשניות כתבתי על דברי התוי"ט וז"ל שם, אף כי כעין סברתו מבוארת בט"ז (נ"ב סע"א) במאי דמבעיא שם לענין שבירת כלי מתכות ונתקנו דחוזרין לטומאתן הישנה, ובטומאה דרבנן אינן חוזרין לטומאתן הישנה, מכ"מ בטומאת אליל דרבנן מבעיא ליה דחמיר דאע"פ שאינה אלא טומאה דרבנן נמי חוזרין לטומאתן הישנה, מכ"מ הכא אין צריכין לזה, ומקודם לישב קושית הגרע"א בתוספותיו בשם התה"ד דמאי שייך הכא ברירה, כיון דבשעה שהיה הכותל קיים היה ניכר מבורר חלק שלו. זה בצד שלו וזה בצד שלו. אלא לאחר נפילה נתערבו ובכה"ג לא שייך כלל ברירה וכמ"ש התוספות ד"ה ואידך (תמורה ל') והנה הספר תה"ד אין תח"י לעיין בו ונראה לי דרש"י ס"ל דכותל זה שוה לכל כותל של שותפין שרשות של שניהן שוה בכל צדי הכותל וכל אחד יש לו שותפות אפילו באותן אבנים שהן לצד חברו, וכמו שהעיר הר"ן בזה במקומו על המשנה הנ"ל ולא ס"ל לרש"י כמסקנת הר"ן בזה דהכא שאני משום דלתרווייהו ניחא שיהא חלקם מבורר שכנגד כל אחד יהא שלו לגמרי יעו"ש, וא"כ אין שונה דין ברירה דהכא מבעלמא, שו"מ אח"ז בתה"ד שהעיר כל זה, אלא שאכתי תקשה קושית התוי"ט הא טומאת אליל מדרבנן, ובדרבנן אמרינן דיש ברירה.
ואמרתי לישב לפי מה שכתב הש"א (סימן צ') דהא דקי"ל בדאורייתא אין ברירה, ובדרבנן יש ברירה הוא משום ספיקא דדינא ולכן בדאורייתא אזלינן לחומרא ובדרבנן לקולא וכבר כתבו האחרונים בשם המהרח"ש דאע"ג דקי"ל סדר"ב לקולא מכ"מ היכי דהספק הוא על דאורייתא ודרבנן ביחד, אץ גם מה שנוגע לדרבנן אזלינן לחומרא, ומהאי טעמא פסק המג"א (הלכות ברכת המזון סימן קפ"ד ס"ק ז') דבספק אם בירך מחויב לחזור ולברך אפילו ברכה רביעית, אע"פ דלכו"ע ברכה רביעית אינה אלא מדרבנן וא"כ כ"ש הכא דבהאי מלתא גופא איכא דאורייתא ודרבנן יחד דהא איסור הנאה הוא מדאורייתא אך טומאתן אינה אלא מדרבנן, וכיון דלענין איסור הנאה אמרינן דספיקא דאורייתא לחומרא ואין ברירה לכן גם לענין טומאה דרבנן אמרינן נמי אין ברירה ואזלינן לחומרא, ולפלא על התו"ח שהעיר על הרע"ב מדברי הרמב"ם (פ"ח מע"ז) דברבנן יש ברירה ודוקא המחצה של אליל אסורה, ולא הרגיש כלל כי הרמב"ם מיירי באה"נ שהוא דאורייתא, ואיירי במכירין וס"ל כהירושלמי וכמו שהביא הר"ן ע"ש ותבין.
אכן יש להשיב ע"ז דהא לענין טומאה שיעורה בכזית, ולענין אה"נ שיעורו בפרוטה כמו כל אה"נ שאינם בני אכילה, וא"כ אם יש כזית עפר שאינה שו"פ דלא נ"מ רק לענין טומאה אמאי לא אמרינן כאן יש ברירה, אמנם ז"א דבע"ז אסור להנות מדאורייתא אפילו בפחות משו"פ משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, ועי' תוספות (ע"ז י"ט ע"ב) ד"ה מכוש, אלא שבלשון הר"ן נמי כתוב משום דאין ברירה, והר"ן מיירי להדיא כפי שיטת הירושלמי דמבוררין החלקים לגמרי. והפשטות נראה דהוא שותף השם בלבד וכיו"ב בהרבה דברים בש"ס שהלשונות שוין והכוונות מתחלפות וכש"כ הרז"ה בס' הצבא שלו ע"כ מחדושי למשניות].
ואין להשיב דלכאורה לפי מה שהעירנו בסוף דברינו יש להקל גם התמיה על דברי הט"ז דהא עיקר של קושיתנו לא היתה רק כיון דלדין פדיון בעינן מקודם שיתבטל כדי לסלק את האיסור דאורייתא, ואם יש ברירה ליכא דין בטול, דאכתי איכא איסור דאורייתא ולא מהני פדיון, אבל באמת הכא גם בלי בעול ליכא רק איסור דרבנן, דכל עיקר איסור של שכר יין נסך אינו אלא מדרבנן וא"כ מהני פדיון אפילו ממעות שבביתו וכש"כ לעיל באריכות, אבל באמת זה אינו, דדין פדיון לא שייך רק באי אפשר להכיר האיסור, אבל באפשר להכיר את האיסור אפילו באיסור דרבנן בודאי לא יועיל פדיון, דהא פדיון לא מהני רק בע"ז ויי"נ מפני שתופסין דמיהן כשיטת רוב הראשונים ולא כשיטת הרשב"ם וכיון דכל היכי דאיכא למידן דין ברירה הוי ממש אפשר להכיר את האיסור שוב אינו מועיל פדיון ומוכרחים דוקא לסלק האיסור ע"י ברירה, וברירה לא שייך רק בנוטל מתוכו ולא ממעות שבביתו, ואפילו אם נימא כש"כ למעלה דבע"ז מחמיר דאפילו בדרבנן אין ברירה, היינו דוקא היכי דהברירה הוא הוא קולא, אבל פשיטא דאם נימא דיש ברירה הוא חומרא אמרינן יש ברירה לחומרא, כיון דעצם הדין ספיקא הוא יש ברירה או אין ברירה, ועלינו למיזל תמיד לחומרא, וא אדרבא נימא דיש ברירה לחומרא דמחויב דוקא ליטול לו המעות שבתוכו ולא מן המעות שבביתו, ודבריו של הט"ז תמוהים ומופרכים.
ענף ג
ולכאורה יש להעיר מדברי התוספתא דע"ז (פ"ח פיסקא ד') תניא התם השוכר את הפועל לעשות חצי היום באיסור וחצי היום בהיתר ונתן כולן בכרך אחד כולן אסורות, אלו בפני עצמו ואלו בפני עצמן, ראשונות אסורות, ושניות מותרות עכ"ל, וקשה לכאורה לשיטת הראב"ד דנהי דנימא דאיירי רישא דהוי בקבלנות, ואף נימא דלא אתיא כר"א דמועיל הולכת הנאה ליה"מ, וכמו דקאמר הש"ס בסיפא דתוספתא דא המובא בש"ס שם, השוכר את הפועל ולעתותי ערב אמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר, דאיירי באומר לו מאה חביות במאה פרוטות, מ"מ הו"ל להיות מותר מטעם ברירה, כיון דכל האיסור אינו אלא מדרבנן, וגם בשוה בשוה אף בלי בטול ברוב נמי שייך דין ברירה, אם לא דנימא כנ"ל דבע"ז מחמירינן דאין ברירה אפילו בדרבנן אכן יש לישב בכמה אנפי:
חדא דהתוספתא אזלא למאן דל"ל ברירה אפילו בדרבנן, או דהתנה בפירוש ששוכרו דוקא לשניהן ביחד, דאז אף הראב"ד מודה לאינך פוסקים דאינו מועיל פדיון וגם ברירה לא שייך דכולהו חדא שכר נינהו, או לפי מה שצדדנו למעלה דבשכר יין נסך החמירו דלא אמרנן בזה ברירה אף דהוי רק איסור דרבנן, דשויוה כאיסור דאורייתא, וכמו שמצינו בירושלמי (ריש השוכר אה"פ) דהחמירו אפילו בנתן לו בשכרו קרקע או בע"ח אף דבנעבדו אין נתפסין באיסור להדיוט, מכ"מ בשכר יי"נ החמירו, וא"כ ה"נ החמירו לענין בריחה בלתי היכא דאיכא מדין בטול ואז מהני גם הכא, דאף באיסור דאורייתא כה"ג מהני ברירה וכש"כ לעיל בשם המבי"ט והגרע"א בבאור דברי הרמב"ם.
ובירושלמי (פרק השוכר אה"פ ה"א) איתא. וז"ל היה עושה חצי היום באיסור וחצי היום בהיתר, היה מוכר חולין ושני בכרך אחד. איזה שירצה חולין יעשה, ושני יעשה והכא כן נשמעינה מן הדא השוכר את הפועל להביא יין לחולה, אם הביא חייב ליתן לו. ואם לאו אין חייב ליתן לו. אבל אם אמר לו יין לחולה ממקום פלוני ותפוח לחולה ממקום פלוני בין הביא ובין לא הביא חייב ליתן לו, דמי רגליו נותן לו, וכא לא דמי רגליו נותן לו עכ"ל הירושלמי הנצרך לעניננו, ומפרש הפני משה דמיבעיא לו בהיה עושה עמו חצי היום באיסור וחצי היום בהיתר אם הוא מותר בשכר של מלאכת ההיתר. א"ד אמרינן דאי לא מלאכת האיסור שעשה עמו לא היה שוכרו למלאכת ההיתר ורוצה לדמות להא דמוכר חולין ושני בכרך אחד עכ"ד. ונראה לי הכונה שמכר חולין ושני חוץ לירושלים ששם מותר להחליף ונמצא מעורבין מעות חולין ומעות מעשר ומאחר שת ביאתן לעולם הוא בתערובות ולא היה ניכר האיסור מעולם לכן מהני כאן ברירה ולאיזה שירצה יעשה חולין ולאיזה שירצה יעשה שני והיינו למאן דא"ל ברירה בדאורייתא, וה"נ כן לכו"ע אף שנתן לו שכרו בכרך אחד, אם נימא דאין שכר ההיתר תלי כלל בשכר האיסור והיה שוכרו למלאכת ההיתר אף שלא היה נשכר למלאכת האיסור א"כ נימא נמי דלאיזה שירצה יקבע לאיסור ויוליך לים המלח, ולאיזה שירצה יקבע להיתרא כנ"ל ופירושו של הפ"מ שמפרש להא דחולן ושני בכרך אחד וז"ל חולין ושני בכ"א מסקנת האיבעיא היא, מי אמרינן דדמיא הא לדין דמוכר חולין ומעשר שני (בכרך אחד ואינו ניכר איזה הוא חולין ואיזה הוא מעשר) בבת אחת וגבי מעשר תנן אין מוכרין אותו והשתא דמכרן בכ"א ואינו ניכר איזה הוא חולין ואיזו הוא מעשר דאמרינן לאיזה שירצה יעשה חולין ולאיזה שירצה יעשה מעשר שני, וכלומר אע"ג דבכרך אחד הן אין קפידא בכך אלא החצי שירצה יעשה אותה חולין ומכירתו מכירה, וחצי השני של מע"ש הן ואין במכירתו כלום ונשאר בקדושת מעשר, והכא כן וה"נ מי נימא דהדין כן דשכר חצי היום אסור הוא, ושכר חצי היום של מלאכת ההיתר מותר הוא ואע"פ שנתן לו הנכרי שכרו בכרך אחד לאיזה חצי שירצה יעשנו איסור, ולאיזה חצי שירצה יעשנה בעד שכר מלאכת ההיתר וכו' עכ"ל ע"ש ואיני מבין פירושו בהא דחולין ומע"ש דאם נימא דנתערבו החולין והמע"ש, והמע"ש אין נתפס במכירה, א"כ הלוקח מספיקא צריך לאכול כולן בקדושת מעשר וגם המעות כולן חולין הן ועל מי קאי איזה שירצה יעשה חולין ויש לעיין בזה, וע"ז פשט הירושלמי נשמעינה מן הדא, וכמו באומר לו הביא ממקום פלוני אע"פ שאינו משלם לו שכרו בשלימות כיון שלא עשה כמו שהתנה עמו, מ"מ נותן לו שכר טרחתו, וה"נ נוטל שכר טרחתו בעד ההיתר ופירושו מגומגם ואין להאריך.
ולולי דמסתפינא הייתי מפרש הפשיעות בדרך אחר, דהנה כמו דמצינן בשליח בשכר באומר לו הביא לי תפוח ממקום פלוני והלך שם ולא מצא דאע"פ דאינו נוטל שכרו בשלימות מ"מ שכר רגליו הוא נוטל, א"כ ה"ה בשכר יי"נ אם הנכרי אומר לישראל הביא לי יין נסך ממקום פלוני והלך ולא הביא שכר רגלו הוא נוטל ואין זה מקרי כלל שכר יין נסך דשכר רגליו הוא ולא שכר יין נסך, וא"כ קשה דאמאי תנן במתניתין דהשוכר את הפועל לעשות עמו ביי"נ כל שכרו אסור, אע"פ בכולו איסור מ"מ יש בזה חלק המותר היינו שכר רגליו וראוי להתיר לו לפחות כנגד שכר רגליו, אע"כ כיון דהעכו"ם נותן לו בכרך אחד ואינו מיחד בשביל שכר רגליו ובשביל עשיית מלאכתו מקרי כולו שכר איסור ואין ברירה בזה דאמרינן שלא היה שכרו לזה בלי זה ומקרי כולו שכר איסור וחדא אגרא הוא, וה"נ בעושה עמו חצי יום באיסור וחצי יום בהיתר נמי אמרינן כן שלא היה שוכרו לזה בלא זה ומקרי שכר של איסור ועין בזה, ומ"מ גם לפי באורנו בירושלמי אין סתירה למש"כ למעלה וכש"כ לעיל בבאור ובישוב דברי התוספתא,
ובסיומא אמרתי להעיר מה שראיתי בט"ז (סקל"ג) שמקשה לשי' המחבר שהוא שי' הרשב"א דשכר חצי פרוטה מותר בדיעבד אמאי לא תני לה בב"מ (נ"ה ע"א) בהדי פרוטות ולמיתני שש פרוטות והיינו שכר יין נסך דאינו נאסר בפחות משו"פ ובנה"כ נדחק שם לומר דתני ושייר, ופשוט דלק"מ בכל החמש פרוטות דחשיב שם מילי דאורייתא נינהי ושכר יין נסך אף בפרוטה אינו אלא מדרבנן, ודאורייתא קתני ודרבנן לא קתני כיו"ב בהרבה מקומות ועין בכ"ז היטב והוא פשוט.