דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
סימן נט
יחקר אי באיסורי הנאה שייך קנין דכסף ואם כל איסורי הנאה שוה בפרט זה או יש לחלק בין ישראל המוכר אה"נ ובין נכרי המוכר איסורי הנאה ומחלוקת הפוסקים בזה, גם יבואר דין נכרי המוכר אה"נ בהקפה אי הדמים מותרין וישוב סתירת דברי המחבר בית יוסף בזה.
ענף א
המחבר ביו"ד (סימן קל"ב סק"א) כתב וז"ל עכו"ם שנגע ביין שלנו אע"פ שאסור בהנאה מותר לקח דמיו מאותו העכו"ם שאסרו, ואם מכר הישראל לעכו"ם אחר, אם נתן לו המעות קודם שיתן לו הישראל היין, המעות אסורים בהנאה, ואם לקח העכו"ם היין תחלה ואח"כ נתן המעות לישראל יש מי שאומר שאע"פ שלבעל היין שמכרו אסורים בהנאה לאחרים מותרים עכ"ל וכתב ע"ז הש"ך (סק"ג) וז"ל כתב זה בשם יש מי שאומר, משום דרבינו ירוחם מביא בשם י"א דלא שרי אלא כשמכר העכו"ם היין ואח"כ פרע לישראל שאין ביד העכו"ם שום דבר כשפרע לישראל והביאו ב"י ומוכח מדבריו שם דאפילו לאחרים אסור כל שלא מכר העכו"ם היין והוא דעת הר' אלחנן שהביא הרא"ש (ריש פרק בתרא דע"ז), וכן הוא דעת הרמב"ן והר"ן ודעת רש"י, דאם הע"ז עדיין בעין ביד העכו"ם שלקח מישראל המעות אסורים אף לאחרים, מיהו דעת המרדכי והרא"ש וכן הוא מסקנת התוספות בשם ר"י להתיר לאחרים אף שהע"ז בעין ביד העכו"ם ובמקום הפסד מרובה שרי, ואף דלא נ"מ ביין נסך דקיי"ל דשרי בהנאה בזמן הזה, מ"מ נ"מ למוכר עכו"ם ומשמשיה עכ"ל הש"ך. ובכדי להבין דבריו היטב מוכרחים אנו להעתיק סוגית הש"ס ודה"ת בע"ז שם, (ס"ב ע"ב) וז"ל דבי רבי ינאי יזפי פירי שביעית מעניים ופרעו להו בשמינית, אתו אמרו ליה לרבי יוחנן, אמר להו יאות הן עבדין וכנגדן באתנן מותר עכ"ל הש"ס וכתבו שם התוס' בד"ה יאות הן עבדין, דכיון דבההיא שעתא לא הוו הנך בעין לאו חליפין נינהי ולא חייל עלייהו קדושת שביעית, ולפ"ז אפילו בשביעית עצמה היו יכולין לפרוע אם כבר אכלו לפירות שביעית, ומכאן דקדק הר"א הלכה למעשה שאם יש ביד ישראל יי"נ וע"ז ומכרן לעכו"ם בהקפה ומכרם העכו"ם לאחר קודם שיתן לזה הישראל הדמים, שהדמים מותרין בדיעבד, ואע"פ שהאיסור עדיין ישנו בעולם, ועוד הוסיף רבינו יצחק שאפילו לא מכרם העכו"ם אלא כיון שמשכם אצלו קודם שיתן הדמים דקי"ל משיכת עכו"ם קונה והוי כמו בא עליה ואח"כ נתן דאתננה מותר, כיון שלא היה ברשותה בשעת הביאה, וה"נ לא היתה ע"ז ברשותו בשעת פריעת המעות עכ"ל התוס', ועיין בר"ן מש"כ בשם הרמב"ן שדעתו להחמיר בכל גווני, והר"ן הכריע. החמיר כשיש ע"ז עדיין ביד הנכרי הלוקח ומתיר כשאינו ביד הנכרי
קשה לי אחרי שמבואר בתוספות הנ"ל דיסוד ההיתר להתיר בלקח העכו"ם היין נסך או האליל מקודם ואחר נתן המעות, ואע"פ שהיין נסך והאליל בעין הוא מטעם משיכה בנכרי קונה וכבר היה הדבר שלו והדמים לא הוין אלא חוב בעלמא ואינם כלל חליפי ע"ז ומוכח להדיא מדבריהם דאי הוי אמרינן דאין משיכה קונה בעכו"ם אלא כסף דוקא אז במאי דמשיך העכו"ם עדיין לא עבד כלום, ולא יצא עדיין מרשות ישראל א"כ בשעה שפרע המעות שהוא גמר הקנין והע"ז והיין עדיין בעין, אז הוי המעות חליפי ע"ז ויין נסך, ולקמן (סימן ש"כ) גבי מכירת בכור לעכו"ם סתם לן רבינו הב"י דבעינן דוקא כסף ומשיכה ביחד עי' בטור (סימן ש"כ בב"י) או ביחד עם הכסף תהיה הקנאת רשות שעומדת שם הבהמה, משום דמספקא לן בהי מינייהו קני עכו"ם מיד ישראל כידוע מחלוקת הפוסקים בזה, וא"כ ה"נ דהוי איסור דאורייתא מספיקא דדינא הו"ל להב"י להכריע דהדמים אסורין משום ספיקא דדינא ואיך סתם להקל?
ולפום רהיטא אמרתי לישב בפשוט דהנה בלא"ה קשה סתירת דברי המחבר אהדדי, דלקמן (סוף סימן קמ"ד) כתב המחבר וז"ל יש אומרים שאם ביד ישראל יין נסך ואלילים ומכרם לעכו"ם בהקפה, ומכרם העכו"ם לאחר קודם שיפרע לזה הישראל הדמים מותרים בדיעבד עכ"ל, דמשמע הא כל שלא מכרם אסורים אפילו לאחרים והוא כדעת הר"א, ולא כדעת הר"י, וכאן (סימן קל"ב) סותם כדעת הר"י להתיר אפילו בלא מכרם לעכו"ם אחר ועדיין הן בעין ביד הלוקח הראשון וכבר העירו ע"ז הש"ך שם (קמ"א סק"ג) וכן הט"ז ונשארו בתימא ע"ש. והיה נראה לי לישב בפשוט דכאן (סימן קל"ב) דאיירי בסתם נגיעה שאינו אסור אלא מדרבנן בהנאה משום חשש ניסוך, ומדאורייתא לא חיישינן לזה משו"ה סמך המחבר להקל כדעת הר"י במכר בהקפה בלבד אף שהוא עדיין בעין ביד הנכרי הלוקח, אבל שם (סימן קמ"ד) דאיירי במכר ע"ז ויין נסך ממש שאסורים בהנאה מדאורייתא ודמיהם נתפסים באיסור מדאורייתא להכי חשש המחבר לדעת הר"א ואינו מקיל רק בשאינו בעין ביד הלוקח הראשון שכבר מכרם.
ובזה מיושב עוד דלקמן בסימן זה (קל"ב סק"ב) כתב המחבר במדד לכליו של עכו"ם שיש בו עכבת יין (פי' מקום שהיין מתעכב בו) או לכליו של ישראל שביד העכו"ם והיה העכו"ם מנדנד הכלי צריך ליקח הדמים ואח"כ למדוד עכ"ל וכתב ע"ז הש"ך (ס"ק י"ז) וכן כתב הע"ז (ס"ק ד') דעכו"ם קונה בין במשיכה בין בכסף, וציין הש"ך לעיין לקמן (סימן ש"כ) והוא כתירוצם השני של התוספות. (ע"ז ע"א ע"ב) ד"ה שקילי זוזי מינייהו והדר כיילו להו וכו', והוא תמוה. ומצאתי שהעיר בזה הגרע"א בתשובותיו (סימן ל"ז) דאיך סמך להקל ביין נסך כהרמב"ם ולא חשש לשיטת ר"ת וסיעתו דנכרי אינו קונה בכסף, ותירץ שם הגרע"א דכיון דמיד שנתן לו המעות אינו יכול הלוקח לחזור דיכל המוכר למר קים לי כהרמב"ם דנכרי קונה בכסף וכיון דמיד אינו יכול הנכרי לחזור ולהוציא המעות מישראל ממילא מיד נקנים לו המעות קודם שנעשה יין נסך ולא מקרי דמי יין נסך עכ"ל והוא נכון. אכן לדברינו מיושב היטב בפשוט דדוקא בבכור תשש המחבר לדעת המחמירין מפאת שהוא איסור דאורייתא, אבל הכא בסתם יינם דאינו אסור אלא בהנאה רק מדרבנן סמך להקל כדעת הרמב"ם.
ועפ"ז היה מקום להקל בחמץ קודם הפסח במכרו בכסף לבדו ואחרי כן בטל חמצו, כיון דמידי איסור דאורייתא ממ"נ נפיק ע"י הבטול ולא נשאר רק איסור דרבנן, ובדרבנן שפיר סמכינן דעכו"ם קונה בכסף לבדו, וכי תימא כיון דמכר מקודם א"כ אין זה החמץ בכלל הבטול, אין זה מוכרח. כמו שכבר העיר ע"ז הגרע"א בתשובותיו (סימן כ"ג) ד"ה ובתחלת השקפה, דכיון דאמר כל חמץ שברשותי ואיגלאי מלתא למפרע דגם זה היה ברשותו א"כ אף זה היה בכלל הבטול, ועי' (או"ח סימן מ"ח במג"א ובח"י שם סקי"ד) ואם קנה העכו"ם החמץ בקנין משיכה בלי כסף יש להעיר ע"פ תירוצו של הגרע"א הנ"ל דהא עכו"ם יוכל לתופסו מספיקא דדינא וא"כ אין זה החמץ ברשותו ישראל עוד ואכמ"ל בפרט זה.
ולפי האמור מקום הוא להסיר גם תמיהתנו בסתירת דברי המחבר, במחלוקתן של הראשונים אי כסף קונה בעכו"ם בין נכרי מנכרי, בין נכרי מישראל, או משיכה קונה דלענין בכור שהוא ענין איסור דאורייתא להפקיעו מכמה לאווין מחמיר דבעינן תרווייהו, אבל הכא בסתם יינן שהן ותליפיהן אינן אסורין אלא מדרבנן סגי בכסף לבד או במשיכה לבדה כן היה נראה לכאורה.
אבל באמנה אין זה מעלה ארוכה לקושיתנו דעדיין תקשה דברי המחבר לקמן (סימן קמ"ד) דאם היה ביד של ישראל יין נסך וע"ז ומכרם לעכו"ם בהקפה והנכרי הלוקח מכרם לנכרי אחר קודם שיפרע לזה הישראל הדמים מותרים בדיעבד, והוא שיטת הר"א בתוספות (ע"ז ס"ב ע"ב) כמובאה לעיל בדברינו, ואע"פ שבשיטת הר"א אינו נזכר בדברי התוספות דטעם ההיתר מפאת משיכה קונה בנכרי ומשמע דעיקר יסודו הוא דדמי ממש לפירות שביעית במעשה דרבי ינאי דכיון דנאכלו הפירות שביעית לא הוי הפרעון שנפרע אח"כ חליפי פירות שביעית, כיון שאינן בעולם עוד, וה"נ בדמי ע"ז כן, כיון דאינו ביד העכו"ם שוב לא הוי הפרעון שפורע אח"כ דמי ע"ז, מכל מקום נראה ברור לכאורה דאף לשיטת הר"א מוכרחים אנו לבוא להיסוד דמשיכה בנכרי קונה, כיון דהאליל באמת ישנו בעולם ביד הנכרי השני, ואם נימא דהנכרי הראשון במשיכתו מהישראל לא קנהו א"כ לא קנה הנכרי השני ג"כ מיד הנכרי הראשון ואימתי נגמר הקנין בין מהישראל להנכרי הראשון ובין מהנכרי הראשון להשני רק בשעה שהישראל מקבל דמיו מן הנכרי הלוקח ממנו, א"כ אכתי הוי אליפי ט"ז, ועכצ"ל דאף לשיטת הר"א עיקר יסודו הוא דמשיכה בנכרי קונה, רק דבעי ג"כ דבשעת פרעון לא יהיה ברשותו עוד, וא"כ קשה טובא איך סמך המחבר להקל בע"ז ויין נסך ממש מטעם דמשיכה דנכרי קונה אע"פ שחליפי ע"ז אסורים בהנאה מדאורייתא ואילו גבי בכור החמיר אפילו בדיעבד דבענן דוקא כסף ומשיכה משום דהוי ספיקא דדינא אי משיכה קונה בנכרי או כסף קונה בנכרי וביותר קשה כאן (סימן קל"ב) דברי הש"ך (סק"ג) שמסיק להקל אף במכר כו"ם ומשמשיה בהקפה אף שלא מכרם הנכרי בהפסד מרובה ולסמוך על דעת הרא"ש והמרדכי והר"י הנ"ל ועל זה בודאי קשה דהא בכה"ג מפורש בתוספות דעיקר הטעם להקל הוא משום דמשיכה בנכרי קונה, ולענין קדושת בכור לא סמכינן להקל במשיכה אף בהפסד מרובה?
והנראה לפע"ד בזה דהנה הר"ן (ע"ז ריש פרק השוכר) הביא את הירושלמי דפרק האיש מקדיש וז"ל מכרן וקדש בדמיהן מקודשת, ר' חנא בשם ר' זעירא בשאין דמיהן אמר ר' חנינא זאת אומרת מקדשין בגזל, כן הוא הגירסא הנכונה ועי' ברא"ש (פ' האיש מקדש) וכתב ע"ז הר"ן דהכונה היא דלפיכך מקודשת לפי שאין דמים אלו של ערלה וכלאי הכרם, שאילו היה כן אף דמים הללו היו אסורין למוכר דמ"מ מנייהו מתהני שמכרן בדמיהן. ומה לי הן ומה לי דמיהן, אלא משו"ה מקודשת לפי שאין דמים הללו דמים של ערלה וכלאי הכרם שכיון שהן אסורין בהנאה אינן שווין ממון, ומעות הללו מתנה הן בידו ולפיכך מותרין, דדוקא בע"ז חדשה התורה שאע"פ שאין להם דמים שיהיו חליפיהן נתפסין באיסור, אבל בשאר איסורי הנאה לא, ולכך מקודשת עכ"ל. והמשנה למלך (פ"ה מאישות) כתב על דברי הר"ן האלה דאפילו מכרן לנכרי, דאע"ג דרשאי הנכרי ליהנות מהן. וא"כ הדמים האלו חליפי איסורי הנאה מכ"מ כיון שהתורה אמרה שלא יחליפם ושלא ימכרם ואסרה כל הנאות שבהן נמצא שדבר זה אין לו דמים ואם לקח ממון אינו אלא גזל או מתנה בידו יעו"ש באריכות.
ועין בחו"מ (סימן ק"צ סק"א) על הא דכתב המחבר דקרקע נקנה בכסף כיצד מכר לו בית או שדה ונתן לו כסף שוה פרוטה קנה, וכתב הסמ"ע ודוקא בשנתן לו השוה פרוטה על דמי הפרעון והשאר זקף עליו במלוה או כשכל שיווי המקח אינו אלא פרוטה, אבל אין לומר דלא איירי כאן בכסף שנותן בשביל שיווי המקח אלא שנותן לו פרוטה, שבפרוטה זו נשתעבדו זה לזה, זה לקנות, וזה למכור ושאין אחד יכול לחזור בו, ז"א דהא קנין כסף נלמד משדה עפרון, וכסף הנזכר בשדה עפרון היה דמי שיווי השדה עכ"ל הסמ"ע, והט"ז שם משיג עליו מהא דאשה נקנית בשו"פ ואינו אלא לקנין דשווי המקח לא שייך באשה ע"ש, אמנם האבני מלואים (סי' כ"ט סק"ב) מחזק דעת הסמ"ע, ואומר שהפרוטה של קידושין הוא דמי שיווי של האשה ע"ש. ונראה לי להביא ראיה לזה מדברי הריטב"א שבנמוקי יוסף (ב"ב פ"ג) בסוגיא תליוה וזבין וז"ל, וכתב הריטב"א דכיון דבתר דעתו דמוכר אזלינן כדאמרינן דאגב אונסיה דזוזי גמר ומזבין ליכא לדמויי לגמרי לאשה ולומר כי היכי דאשה מתקדשת בפרוטה ה"ה אם קבל פרוטה משדה זו דלהוי מכירה, דשאני אשה דהרי נתן לה דמיה דכל אשה מתקדשת בפרוטה עכ"ל, ובשמ"ק מסיק עוד, ומאשה המתקדשת בפרוטה נמי לאו ראיה היא, דכל אשה מתקדשת היא בכך ואפילו בנתיה דרבי ינאי מתקדשת בפרוטה והרי כל אשה כאלו דמיה קצובין לקנות לבטל בפרוטה עכ"ל, ואי נימא דדמי האשה הנתנין בתורת קידושין אינן דמי של שיוויה א"כ אין התחלת לקושיתם, דשאני אשה דכסף קדושיה אינו אלא בתור קנין ושום פרעון בעד השיוויה לא בעי כלל, אבל בשדה אע"פ שנקנה ע"י כסף הנתן אלא בתור קנין מ"מ הרי הצרך לפרוע עוד בעד השיווי ואין נותנין קרקע בחנם, ומהיכי תיתי לומר דסגי בכסף הקנין לבדו, כאשר איננו טועים לומר היכי דהיה בחזקה ובשטר הקנין בתלויה וזבין דאינו צריך עוד ליתן כסף השיווי, אע"כ דכסף אינו קונה אלא בשנתן בתור שיווי, וגם כסף קידושין הוא שיוויה של האשה, ואז הוי אמינא, דכמו דאשה נישומית שויה בפרוטה ומתקדשת בזה, דכמו כן שדה בשנתן בעדה פרוטה סגי וזוהי שויה של הקרקע, דע"י כסף הקנין נפרע כל שיווי של השדה, ע"ז מסיק דלא דמיא דשאני אשה דדמיה קצובין בפרוטה וזוהי שיווי של האשה, אבל קרקע יש לה ערך ושיווי ע"י שער העולם ולא סגי בפרוטה.
והנה בפרט זה יש מחלוקת האחרונים עי' בנתיבות (סימן ק"צ סק"ב) והרבה מרבותינו האחרונים מחזיקים בדעת הסמ"ע דכסף אינו קונה רק כשנתן בשביל שיווי המקח, נמצא לפי הנחה זו דבאיסורי הנאה לא שייך קנין כסף כיון דבעינן שהכסף יהיה מהשיווי ואיסורי הנאה אין להם שום שיווי. וכבר כתבו התוספות בע"ז (ע"א) ד"ה פרדשני, וז"ל ואור"י דאפילו למ"ד אינו קונה כרב אשי, ה"מ כיון דאיכא כספא כגון מכירה, אבל במציאה ומתנה דליכא כספא כו"ע מודו דקני במשיכה או בהגבהה עכ"ל, ולפ"ז באיסורי הנאה כיון דליכא כספא אחרי דקנין כסף פועל דוקא בתור שיווי ופרעון, ולאיסורי הנאה אין ערך ושיווי, אז כו"ע מודו דקני משיכה.
אחרי אקדמות מלין אלה מיושבות כל הסתירות, דשפיר סתים לה הבית יוסף בסימן (קל"ב) כדעת הרב רבי אלחנן דאם משך מקודם דהדמים מותרים משום דהכא כו"ע מודי דמשיכה קניא ואינו תלוי אלא במחלוקת הראשונים הנ"ל אי בעינן דוקא כשאין הע"ז ביד העכו"ם הלוקח הראשון או אפילו כשהוא עדיין ביד הלוקח הראשון. וכן בסימן (קמ"ד) דמקיל המחבר בע"ז ויין נסך ממש בשאין בעין ביד הנכרי הלוקח הראשון, והוכחנו למעלה דאף זה תלוי דוקא אי משיכה בנכרי קונה וכן מה שמקיל הש"ך בהפסד מרובה במכר עכו"ם אפילו כשעדיין בעין, משום דבאה"נ לכו"ע משיכה קונה דלא שייך בזה קנין כסף, והא בסעיף (ב') בהני סבויתא במדד לכליו של נכרי דמהני לקיחת כסף מקודם אף קודם שנאסר בהנאה והתם לא שייך תירוצנו הנ"ל הוא מטעם שכתבנו למעלה, דבסתם יינם שהוא רק איסורי הפאה דרבנן שפיר סמכינן אספיקא דדינא או כש"כ הגרע"א כיון שהישראל מוחזק במעות ויכול לומר קים לי כהרמב"ם ממילא לא הוי המעות חליפי אה"נ
ענף ב
אכן הנחתנו הנ"ל נסתרה מסוגיא ערוכה (בכורות י"ג) וז"ל הסוגיא דשם (קאי על מחלוקת רבי יוחנן ור"ל אי משיכה קונה בנכרי או מעות) מתיבי הלוקח גרוטאות מן הנכרי ומצא בהן כו"ם אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר, ואם משנתן מעות משך לא יחזיר, ופריך מסיפא, וא"א מעות קונות משיכה ל"ל, ומשני אביי משום מקח טעות ולהנחתנו האמורה לעיל דבאיסורי הנאה לכו"ע ליכא קנין כסף רק משיכה מאי פריך, הא באה"נ לא מהני קנין כסף כלל, וכן תקשה מסוגיא דע"ז (ע"א) דפריך התם מרישא למ"ד משיכה בנכרי קונה, דאי אמרת משיכה בנכרי קונה אמאי עד שלא נתן מעות יחזיר, ולדברינו תקשה גם לרב אשי דס"ל משיכה בנכרי אינה קונה הא במתנה ומציאה דליכא קנין כסף אף לרב אשי משיכה קונה והכא ליכא קנין כסף, כיון דאיסורי הנאה נינהו, אלא דיש לדחוק על זה כיון דהיה שם שאר גרוטאות שבהן שפיר שייך קנין כסף, ושם תליא שפיר במחלוקת ר"א ואמימר אי משיכה בנכרי קונה אי לא וקי"ל דמשיכה במקצת מקח לא קנה וכדאיתא (ב"מ מ"ז) במכר לו פרה ועלה ומשך את הפרה ולא משך את הטלה, ועי' (חו"מ סימן ר"ג סק"ב) וא"כ ה"נ בשאר גרוטאות אע"פ שמשכם, הא באלו לא מהני משיכה כיון דאיתנייהו בקנין כסף. ולכן לא מהני המשיכה גם על הכו"ם וא"כ לרב אשי אתי שפיר, דאע"ג דבכו"ם מהני משיכה, מכ"מ כיון דלא מהני אאידך גרוטאות הוי רק כשמשך במקצת מקח, דלא קנה כלל, אבל לאמימר קשה דלדידיה משיכה מהני בכל מקום. כן יש ליישב בסוגיא דע"ז, אבל מסוגיא דבכורות קשה שפיר כנ"ל, ואין לומר כיון דלא בעינן בקנין כסף כל דמי המקח, וגס בפרוטה אחת נתפס כל המקח, א"כ הכא כיון שהיה שם גם דברים המותרים בהנאה שעליהם שייך קנין כסף ממילא נתפס כל המקח המכיל גם האה"נ, ז"א דעד כאן לא אמרינן דבפרוטה אחת נתפס כל המקח אלא היכי דשייך קנין כסף בכל המקח על כל דבר ודבר המכור, אבל כיון שיש בהם אה"נ דבפני עצמם אינם ראוים לקנין, אז גם ע"י צירוף לא מהני [ויש לפלפל בזה ע"פ דעת הי"א (חו"מ סימן ר"ט) במקנה לחבירו שני דברים דקנין דמגו דמועיל אהאי מועיל נמי גם אהא, א"כ ה"נ י"ל כן ואכמ"ל ויבואר ברצות ה' במקום אחר].
אכן לאחר ההתבוננות מצאנו מקום לקיים דברינו והנחתנו הצודקת דהנה המשנה למלך (פ"ה ה"ז בהלכות אישות) בהאריכו שם בדברי הר"ן המובא בדברינו למעלה כתב, דמה דכתב הר"ן, דלהכי איסורי הנאה אין דמיהן נתפסין שלפי שאין שווין כלום א"כ אין דמים הללו בשביל הערלה והכלאי כרם, רק מתנה וגזל, אין הכונה שכיון שהלוקח אסור ליהנות מזה א"כ אין הדמים שנותן הלוקח בשביל הערלה רק מתנה בעלמא, דא"כ אם מכר לנכרי דמותר לו ליהנות ממנו יהא דמיו נתפסין באיסור, אלא הכונה הוא מצד המוכר, דכיון דהמוכר אסור ליהנות ממנו ואסור לו למכור או להחליפו א"כ אין הדבר שוה ממון כלל, והדמים שמקבל ע"כ או מתנה או גזל, וכן הוא בר"ן ריש חולין בסוגיא דמומר אוכל נבילות לתאבון וז"ל אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאפילו לדידיה אם עבר והחליפו מותרין כיון שאין תופסין דמיהן לפי שלא. היה לו רשות להחליפן ואיסורי הנאה הן דמיהן וחליפיהן אינן אלא כגזל ביד המוכר וכשהוא נה בהן לא מאה"נ נהנה אלא מגזל שבידו עכ"ל יעו"ש אריכות הדברים והמה נחמדים.
על פי זה נראה לחלק בין כשישראל מוכר כו"ם ויין נסך לבין נכרי שהוא מוכר כו"ם כסוגיא דגרוטאות דהנה איתא קידושין (ז' ע"א) הילך מנה ותהא שדך קנויה לפלוני קני בדין עבד כנעני יעו"ש ברש"י, דלא בעינן נתינת הדמים ע"י לוקח, רק העיקר תליא בקבלת המוכר, דקבלתו מסבבת גורמת הקנין ומוציאה חפצו מרשותו ומעמידתהו ברשות הלוקח ולכן אין נ"מ משל מי הוא הכסף אם משל הלוקח או משל אחרים ולהדיא אמרינן בקידושין (כ"ג) כסף קבלת רבו גרמה לו. שטר קבלת אחרים גרמה, והתם אינו מטעם שליחות, כיון דמהני אף בע"כ של העבד אלא עיקר הטעם הוא דקנין כסף תלוי רק בקבלת המקנה ועי' קצה"ח (קצ"ה סק"ט) שבאר הדברים האלה והעלה ג"כ כדברינו, וגם בקנין חליפין כן הוא דמה שנותנים העדים סודרם להמקנה אינו בתורת שליחות רק משום דלא בעינן כלל בין בכסף בין בחליפין כספו וסודרו של הקונה אלא שיגיע להמקנה כסף וסודר ולכן אפילו אם הנכרי הוא המוכר והמקנה מהני כשנותנין העדים סודרם אף דאין שליחות לנכרי יעו"ש.
והנה נודעה המחלוקת בין הראשונים אי איסורי הנאה אית ליה בעלים. דהרמב"ם והריב"ש (סימן ת"א) סברי דאיסורי הנאה אית ליה בעלים ודעת הריטב"א (ס"פ האיש מקדש) דאיסורי הנאה לית ליה בעלים, (עי' בקצה"ח סימן ת"ו. ובא"מ כ"ח ס"ק נ"ו), אבל בזה כו"ע מודים דאין לאיסורי הנאה שום ערך ושיווי של דמים, וכמבואר בנדרים (מ"ז ע"א) בר"ן ד"ה בעי רמי בר אבא קונם פירות האלו על פלוני מהו בחלופיהן וכו', דודאי כל שהוא אסור בהנאה אסור למוכרו ולהחליפו דאלת"ה מצינו דמים לחמץ בפסח לשור הנסקל שיכול למוכרו לעכו"ם, ואמאי תנן שהגוזל פטור מן התשלומין ועי' בסנהדרין (פ') בתוד"ה בשור שלא נגמר דינו, הוכיחו דשור הנסקל אינו נאסר מחיים, מדאמרינן גנב שור הנסקל וטבחו משלם דו"ה דברי ר"מ וכו', והרי ר"ל ס"ל דכל שאינו בטביחה אינו במכירה וה"ה דכל שאינו במכירה אינו בטביחה, ואם שוה"נ נאסר מחיים א"כ אינו במכירה ובכן אמאי חייב כשטבחו וכו' יעו"ש, ולפי האמור ממילא קמה הנחתנו דבאיסורי הנאה כיון דאינן שוין ממון ואין להם שום ערך ושיווי לא שייך בהן קנין כסף, יען כי דין קנין כסף הוא משיווי המקח, כלומר הוא פרעון בעד ערכו ושויו, וכש"כ הסמ"ע (סימן ק"צ) ואיסורי הנאה אין להם שום שיווי וערך דמים, אמנם כל זה יתכן לחלק בין כשישראל מוכר את האיסורי הנאה, לבין כשנכרי מוכרם:
דכשישראל מוכרם להאה"נ והקנין כסף פועל אלא מצד קבלתו של הישראל להכסף, ואצל הישראל אין להם שום שיווי ולכן לא שייך בהן קנין כסף אלא קנין משיכה ולכן צדקו דברי המחבר והש"ך (בסימן קל"ב) שמקילים בישראל המוכר כו"ם ויין נסך בהקפה משום שהנכרי כבר קנם במשיכה והדמים שנותן אח"כ אינם דמי חליפי איסורי הנאה וכמו שהארכנו לעיל בזה. משא"כ בההיא דגרוטאות, דהגרוטאות של עכו"ם הוא ואצל העכו"ם יש להם שיווי וערך. דאע"פ שנכרים מצווים על ע"ז היינו על עבודתה של כו"ם, אבל אין מוזהרים בהנאת כו"ם וכש"כ המל"מ (בהלכ' אישות פ"ה ה"ז) והוא באמת גמרא מפורשת (ע"ז ס"ד ע"א) בהנהו דאתו לקמי דרבה א"ל זילו זבינו מה דאית לכו ותו איתגיירו יעו"ש, הרי דנכרי מותר בהנאת כו"ם ולכן שפיר שייך אצלו קנין כסף. דאתי מצד קבלת המוכר ואצל המוכר יש להם שיווי והוא נכון.
ועוד יש לומר בזה דאפילו בין כו"ם ובין יין נסך יש חלוק, דאף אי נימא דביי"נ לא מהני קנין כסף אפילו ביין נסך של מוכרים נכרים, מכל מקום בכו"ם של נכרים שמוכרם כההוא דגרוטראות דאיירי בנכרי המוכר כו"ם שלו שפיר שייך קנין כסף משום דיש להם שפיר שיווי דמים, והוא ע"פ דברי הר"ן (ר"פ כה"צ דף מ"ג) בההיא דאמר ריב"ל פעם אחת הייתי מהלך אחר ר"א הקפר בדרך ומצאתי טבעת ועליה צורת דרקון מצא עכו"ם קטן ולא אמר לו כלום מצא עכו"ם גדול אמר לו בטלה, ולא בטלה, סטרו ובטלה. ש"מ תלת, ש"מ נכרי מבטל ע"ז שלו ושל חברו, וש"מ נכרי מבטל ע"ז בע"כ וש"מ דדוקא היודע בטיב עכו"ם ומשמשיה מבטליה ע"ש, וכתב ע"ז הר"ן בד"ה ומצא טבעת וז"ל ולא רצה להגביהה עד שיבטלנה הנכרי משום דאי הוי מגביה לה מקמי הכא הוי ע"ז דישראל שאינה בעילה לעולם והכי אמרינן בהדיא בגמרא בסוגיא לעיל (מ"ב), ואע"ג שאסורה בהנאה ואין בה דין ממון אפ"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י עכו"ם מצי זכי בה, ומכאן דחמץ בפסח של עכו"ם שאפשר ישראל לזכות בו הוי חמץ של ישראל ואסור לעולם עכ"ל, ושיטת הר"ן נראה דהוא מכת הסוברים בכו"ם של נכרי שזכה בה ישראל מדאורייתא לא מהני בטול, דאי נימא דמדאורייתא גם לאחר שזכה בו הישראל מהני בעול, ורק מדרבנן אין לו בעול משום דגזרינן אטו ע"ז שעבדה ישראל וכשיטת הסמ"ג ועין במג"א (סימן תקפ"ו ובמה"ש שם). א"כ מאי ראיה מכו"ם לחמץ דיש זכייה, שאני כו"ם דגם לאחר שזכה בו מהני בטול מדאורייתא ושפיר שייך בו זכייה, ורק ע"י דאמרו חכמים דאין לו בעול לא יהא ראויה לזכייה א"כ אינו שייך כלל לומר דכיון דגזרו חכמים דלאחר שזכה אינו מועיל בטול א"כ שוב לא מהני בו זכייה, כיון דהוי גופא גזירת חכמים שלא יועיל בטול ע"י שמהני בו זכיה מדאורייתא, אע"כ דס"ל להר"ן דכו"ם שזכה בו ישראל אף שלא עבדה אינו מהני בו בטול מדאורייתא, ומכל מקום מצינו בגמרא דמועיל בו זכייה אף שבזכייתו שוב אינו שוה כלום, וע"כ דזכיתו ואיסורו באין כאחת, וא"כ אף בחמץ בפסח כן ומהאמור נקטינן דכו"ם של עכו"ם כיון דמהני בו בטול הוי לו דין ממון ממש ושפיר שייך בו זכייה כיון דמהני בו בטול וא"כ לפ"ז פשוט דנכרי המוכר כו"ם לישראל שפיר שייך בו קנין כסף אף לשיטת הסמ"ע דקנין כסף מטעם שיווי המקח דברגע הקנין שפיר יש בו שיווי משום דמהני בו בטול, ואע"פ שתיכף שזכה בו ישראל שוב נאסר בהנאה ואין לו בטול, מכל מקום זכיתו ומניעת בטולו באין כאחת וקנינו מתקיים וכעין שכתב הר"ן ולכן בההיא בגרוטאות שמיירי בכו"ם שביד נכרי שמכרן לישראל שפיר שייך בו קנין כסף ופריך הגמ' שפיר ומומתק בזה לשון רש"י (ע"ז נ"ג) ד"ה אם עד שלא נתן מעות יחזיר לעכו"ם ויבטלנה ואח"כ אם ירצה יקננה ממנו וכו' עי"ש. הרי הזכיר כאן רש"י דין בעול, משום דכל עיקר דמועיל בו קנין כסף הוא משום דאית ליה בעול וכנ"ל ויש לדחות הדקדוק אבל הדברים בעצמם נכונים וישרים למוצאי דעת.
וראיתי להעיר עמש"כ הש"ך (סק"ג סימן קל"ב) הביאותיו לעיל בראש דברינו במכר עכו"ם ומשמשיה בהקפה דדמיו מותרין בהפסד מרובה, דסמכינן על שיטת הר"י, הרא"ש והמרדכי שמתירים אפילו כשהעבודה זרה עודנה ביד העכו"ם, וקשה לי מאי שייך כאן הפסד מרובה לפי מה שהחליטו האחרונים דהפסד מרובה לא נקרא רק הפסד מהקרן והכא כיון דלאותו ישראל אסורים בהנאה וכש"כ המחבר כאן בסימן (קל"ב) הובא בש"ך הנ"ל וכן הוא דעת הרבינו ירוחם והאשרי ועי' לקמן (קמ"ד בש"ך סק"ד) ועין מחנה אפרים (הלכות קנין מעות סימן י"ב) ועי' בבאור הגר"א שם, דוק בכל אלו המקומות, כי קצרתי וסמכתי על המעיין, וא"כ דין המעות הנ"ל הוא כש"כ הר"ן (נדרים פ"ה) דהאוסר נכסיו על עצמו דהוי הפקר וכל החוצה לזכות יבוא ויזכה, וא"כ אין שייך כאן הפסד מרובה, ואולי כין דראוי ליורש ולבע"ח ועין בזה בנתיבות (סימן רע"ה) א"כ ע"י כך מקרי הפסד מרובה וצ"ע בפרט זה וקצרתי זולת דנימא דבהפסד מרובה סמכינן על הפוסקים ובתוכם הר"ן והרמב"ם דס"ל דאף למחליף עצמו מותר וצ"ע והדברים ישרים ת"ל.
ומענין לענין באותו ענין אמרתי לציין מה שהקשיתי על החנוך (מצוה תל"ו) וז"ל שנצטוינו לאבד בתי ע"ז בכל מיני אבוד בשברון בשריפה בהריסה ובכריתה כל מין כמה שראוי לו וכו', ולשון ספרי מנין אתה אומר שאם קצץ אשירה והחליפה אפילו יוד פעמים שחייב אדם לקוצצה ת"ל אבד תאבדון, ונאמר שם בספרי עוד ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, בא"י אתה מצוה לרדף אחריהם וא"א מצוה לרדף אחריהם בחו"ל וכו' ונוהג מצוה זו בזו"נ בכל מקום ובכל זמן וכו' עכ"ל, וכן הוא בר"מ (פ"ז מה' ע"ז) ונמצא שיש בענין זה שתי מ"ע, המ"ע דאבד תאבדון נוהג גם בחו"ל והמ"ע דואבדתם שהוא מ"ע לרדוף אחריה אינו נוהג אלא בא"י כמפורש בכתוב מן המקום ההוא אע"פ שהוא חובת הגוף וכנראה שהוא כעין ענף מן המ"ע הראשונה ותוספת זהירות בה, מ"מ זה יתכן שפיר לחייבו רק בארץ ישראל.
ונפלאתי בזה על דברי הרמב"ן (הובא בריטב"א קידושין ל"ז) דגרסינן התם מנה"מ (דחובת הגוף נוהג בחו"ל וחו"ק רק בא"י) דת"ר אלה החקים וכו', צא ולמד ממה שנאמר בענין אבד תאבדון מה ע"ז מיוחדת שהיא חוה"ג ונוהגת בין בארץ בין בחו"ל אף כל שהיא חוה"ג וכו' הקשה רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל והא ע"ז שהיא חוה"ג היינו שלא לעבוד ע"ז לא כתיב בהאי ענינא כלל ואין הכתוב מדבר אלא לעקור ע"ז לומר שאנו חייבין לעקרה ולשרש אחריה וההיא ודאי אינו אלא בארץ כדכתיב קרא בהדיא אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם (ובחו"ל כצ"ל) אין אנו חייבין לעקרה ולשרש אחריה, ותירץ הוא ז"ל דאפשר שאנו למדין ממה שאמר בפרשה לא תעשון כן לה"א כי אם אל המקום ויש בכלל זה איסור במות בחו"ל וכ"ת איסור במות הו"ל למנקט והיכי נקט ע"ז איכא למימר כיון דהאי דינא איתא בע"ז דעלמא שאסורה בכ"מ והכתוב מדבר בע"ז נקט ע"ז שדינו מפורש ולא דק עכ"ל וע"ש שנדחק הרבה בזה.
והדברים תמוהים שהוא נגד הספרי המפורש באר היטב שדין בעור ע"ז באמת נוהג גם בחו"ל והוא חוה"ג וא"כ הגמ' אתי כפשטא ומה דקאמר הש"ס ע"ז חוה"ג דהכונה אמצות בעור ע"ז ודברי הגמ' והספרי שוים בזה והסוגיא דידן מקורו מהספרי ודברי הרמב"ן והריטב"א צע"ג.
ועין (ע"ז נ"א סע"ב) דתניא אבד תאבדון את כל המקומות אשר אבדו שם הגויים, בכלים שנשתמשו בהן לע"ז הכתוב מדבר יכול עשאום ולא גמרום וכו' ת"ל אשר עבדו שם הגויים שאין אסורין עד שיעבדו מכאן אמרו ע"ז של נכרים אינה אסורה עד שתיעבד וכו', אמר מר בכלים שנשתמשו בהן לע"ז הכתוב מדבר הא מקומות כתיב אם א"ע למקומות דלא מיתסרי דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם תנהו ענין לכלים מכאן אמרו ע"ז של נכרי וכו' והא בכלים אוקימנא לה א"ק אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם מקיש אלהיהם לכלים, מה כלים עד שיעבדו אף אלהיהם נמי עד שיעבדו וכו' ע"ש ולסוגיא הנ"ל דאיירי בענין איסור ע"ז וכלים שנשתמשו בהן לע"ז בודאי הוא נוהג גם בחו"ל שהוא איסור חוה"ג ואין זה תלוי כלל בא"י וצע"ג.