אור ברסלב
דעת מרדכי א סימן נח

דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ

סימן נח

סימן נז

יסלק הקושיות משיטת הרי"ף דפסק דשיל"מ מיד אף בשאינו מינו צא בטל, מסתפק אם נתבטל הטעם אי צריך עוד לבטול הממש של האיסור ועוד פרטים שונים.

ענף א

הגרע"א (סי' קפ"ט) הקשה לשיטת הר"ן (נדרים נ"ב ע"א) כבאור שיטת הרי"ף דדבר שיש לו מתירין מיד אף בשאינו מינו אמרינו דלא בטיל, ומשו"ה פסק הרי"ף בפת שאפאו עם הצלי דאע"פ דריחא הוי משהו, מ"מ לא בטיל כיון שאפשר לאכלו מיד בלי כותח וז"ל שם אולם תמוה לי מאד על דברי הר"ן בשיטת הרי"ף הנ"ל ממשנה ערוכה (רפ"ט דכלאים) דתנן התם צמר גמלים וצמר רחלים טרפן בזה אם רוב מן הגמלים מותר, דקשה דאיך בטיל הצמר רחלים בגמלים הא הוי היתר בהיתר דלא בטיל כמו דבשר לא בטיל בפת לאכלו עם חלב, בשלמא לדידן לא קשה מהא דצמר גמלים וצמר רחלים דבטילין זה בזה הא הוי מין במינו בשמא וא"כ לא ליבטל מדין ישל"מ, די"ל דלדבר אחר חוץ מפשתן לא נאסר מעולם וכמו שהקשו מה"ט על הרי"ף, אבל לדברי הר"ן בשיטת הרי"ף דאפילו בכה"ג מ"מ הוי דשיל"מ קשה כנ"ל, מה חלוק בין ריח משהו של בשר שנבלע בפת דלא בטיל משום דיל"מ דהוי היתר בהיתר ובין צמר רחלים דבטיל בצמר גמלים הא הוי ג"כ היתר בהיתר, ואי דצמר רחלים שם איסור עליו דאסור לחברו בפשתן ה"נ בשר שם איסור עליו דאסור לחברו בחלב וצ"ע עכ"ל.

ולדעתי הקצרה היה נראה לישב קושיתו שפיר באופן שכתב הגאון ז"ל בעצמו בסוף דבריו דלהכי בטיל צמר רחלים בצמר גמלים משום דצמר רחלים שם איסור עליו לחברו בפשתן, רק נחוץ להרחיב הדבור בסברא זו וברורן של הדברים כך הוא, דהיכי שכל אחד מן התערובות יש לו היתר לעצמו והיתרו של זה כהיתרו של זה בהשואה גמורה לכל צד לית ביה תורת בעול כלל, וכסברת הר"ן דבטול תלי בחלוק המינין אבל השווים מחזקים זה את זה, משא"כ היכי שאחד מן התערובות עלול לקבל צורת איסור אפילו ע"י מקרה ושינוי והשני אינו עלול לקבל צורת איסור אפילו ע"י מקרה ושינוי אז שפיר שייך בו דין בטול ומקרי האחד לגבי השני איסור לגבי היתר, ולכן צמר רחלים בעיל בצמר גמלים משום דצמר רחלים שם איסור עליו דהא אם יחובר בפשתן אז יחול עליו בכלו איסור כלאים שכלו נעשה איסור אבל צמר גמלים אינו עומד כלל לקבל צורת איסור דאפילו אם יתערב בצמר גמלים של איסור כגון של תקרובת ע"ז לא יוגרע מהתירו שבכ"מ שהוא היתר הוא ולא יתהפק ההיתר להיות איסור, משא"כ צמר רחלים שע"י מקרה של התחברות בפשתן יתהפך גם הצמר רחלים לאיסור שכלו נעשה כלאים ולכן שפיר שייך בו דין בטול ומה שמסיים הגרע"א להקשות ע"ז דא"כ בנדון הרי"ף נמי בפת שאפאו עם הצלי הלא חל על הבשר שם איסור דאסור לחברו בחלב, נלע"ד דאינו דומה כלל, דהא העיקר מה שאנו צריכין לדון הוא על הדבר שנתערב אם שם איסור עליו או לא, וא"כ בצמר רחלים שנתערב בצמר גמלים שפיר אנו דנין על מעט הצמר רחלים שנתערב שראוי לחול עליו שם איסור כלאים אם אותו המעט צמר רחלים היה מתערב ומתחבר בפשתן ע"י שוע טווי ונוז דאז היה חל עליו שם איסור כלאים, משא"כ בפת שנאפה עם הצלי, הרי הבשר גופא לא נתערב בפת ואף לא טעם בשר רק הריח של בשר נתערב ואותו הריח לעולם חשוב משהו ואינו ראוי לעולם לחול עליו שם איסור, דהרי אפילו נצלה שור שלם גדול כשור הבר עם רביעית הלוג חלב לעולם לא ידון הריח רק בתור "משהו" והחלב יהיה מותר, וא"כ הריח שנתערב בפת הוא דבר שאינו ראוי לקבל לעולם שום צורת איסור ודמי בזה ממש לפת שג"כ הוי היתר גמור ואינו ראוי להתבטל וכיון דמשהו עכ"פ איכא לכן אסור לאכלו בחלב לשיטת הרי"ף הנ"ל, ושפיר מדמי הר"ן נדון הרי"ף לההיא ד"פ משילין גבי האשה ששאלה מים ומלח לעיסתה דתנן התם הרי הוא כרגלי שתיהן ופריך הש"ס ע"ז וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה, ומשני רב אשי ע"ז משום דהוי דשיל"מ אע"פ דהוי מין בשאינו מינו וע"כ משום דיש לו היתר מיד במקום שרגלי שתיהן הולכות, ובאורו הוא משום דהתם נמי שני ההיתרים שווים לגמרי זה עירובו למזרח וזה עירובו למערב וכל שההיתרים שווים לגמרי שאין אחד עתיד להתפעל ולקבל צורת איסור לא במקרה ולא בזמן אין בו תורת בעול כאמור.

ובסברתנו זו מיושבת לנכון גם קושיתו השניה של הגרע"א באותה תשובה שהקשה שם, לשיטת הר"ן הנ"ל מסוגיא דחולין (קי"א ע"ב) דאמר רבא צנון שחתכו בסכין של בשר דע"י טעימת קפילא מותר לאכלו בכותח, וקשה מאי מהני טעימת קפילא הא גם אם יש בו משהו טעם בשר אינו נרגש הטעם, אבל עכ"פ משהו יש בו והו"ל להיות אסור לאכלו בכותח משום דהוי דשיל"מ מיד לאכלו בלא כותח יעו"ש שנדחק הרבה בישובו.

אבל לפמש"כ נכון מאד, דע"כ לא קאמר הר"ן בשיטת הרי"ף דדשיל"מ מיד אף בשאינו מינו לא בטיל ומשום האי טעמא בפת שאפאו עם הצלי דריחא הוי משהו ולא בטיל האי משהו כיון דאפשר לאכלו מיד בלי כותח היינו דוקא בריחא דאי אפשר לעולם לריח של בשר שיקבל צורת אסור משום דלעולם ריחא לא נחשב רק למשהו אפילו ריח של בשר מרובה בחלב מועט, משא"כ טעם בשר והשמנונית הקרושה על הסכין לפירוש קמא של רש"י, וגם הטעם הנפלט מן הסכין ע"י חורפא דצנון ודוחקא דסכינא לפי פירושו תנינא של רש"י והרי השמנונית והטעם ראוין לקבל צורת איסור אם יתערבו בחלב מעט שאין בו ששים לבטלן וכיון דהשמנונית והטעם ראויין לקבל צורת איסור שפיר הוי כאיסור ממש ויש בו תורת בטול ואם נתערב בצנון שהוא היתר מוחלט ואינו עומד לעולם להאסר שפיר מתבטל דדמי ממש לההוא דצמר גמלים וצמר רחלים דבטילין זה בזה.

ובמש"כ ישבתי הנגוד והסתירה שנמצא בין דברי הר"ן בנדרים (נ"ב) הנ"ל ששם מחליט דהיתר בהיתר לא בטיל משום דהוי מין במינו ממש ושווי המנין גורם שהאחד מחזק את חברו ולא לבטל ורק חלוק המינין גורם הבטול, ובין דברי הר"ן בתשובותיו (סי' נ"ז ונ"ט) ששם נשאל הר"ן אם מותר לטחון יחד החטים המבוקעות עם שאינן המבוקשות אם יש לחוש בזה מפני שאין מבטלין איסור לכתחלה, או נקל בזה אפילו לשיטת הראב"ד דס"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה מדאורייתא משום דעדין הוא בזמן היתר, אבל יש כאן שני ספיקות, חדא שנוכל לומר שאין היתר מתבטל בהיתר דבע"ז (ע"ג) מוכח דהיתירא לגו איסורא לא בטיל, וטעמא דמלתא לפי שאין ההיתר עשוי להתבטל וה"נ בזמן ההיתירא יש לדון ולומר שאינו מתבטל ומתי יתבטל לאחר איסורו ונמצא זה מבטל איסור לכתחלה, והספק השני דדלמא כי אמרינן בחמץ לפי זמנו בששים היינו דוקא לאכלו בער"פ משש ולמעלה, אבל בתוך הפסח אסור לאכלו משום דחוזר וניעור, ופושט לשני הספיקות האלה ממשנה דכלאים הנ"ל דצמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר ואם רוב מרחלים אסור, וכן פשתן וקנבוס וכו', כלומר אסור ומותר לערב עמהן צו"פ ומהא שמעינן שהיתר בהיתר מתבטל ומכיון שנתבטל אינו חוזר וניעור עכ"ד והם להיפוך לכאורה מדבריו של הר"ן בנדרים שם, אך לפי מה שכתבנו נכון היטב, דשם בחטין מבוקעות ואינן מבוקעות כיון דהמבוקעות עתידות לקבל צורת איסור לאחר זמן לכן שם איסור חל עליהם להתבטל תיכף בשאינן מבוקעות שהן ההיתר מוחלט שאינן עתידות לקבל שום צורת איסור אפילו לאחר זמן וכן שם בצמר רחלים בצמר גמלים שהצמר רחלים עתיד לקבל צורת איסור בהתחברו לפשתן ע"י שוע טווי ונוז, משא"כ הצמר גמלים שהוא היתר מוחלט שאין עתיד לקבל שום צורת איסור, ומה שהצמר גמלים בטיל בצמר רחלים אם הצמר רחלים הוא הרוב אין ראיה דהיתר לגו איסור מתבטל, דגם אם אינו מתבטל נמי אסור, כיון דהרוב הוא איסור דלא גרע ממחצה ע"מ.

אכן תמהני על דברי הר"ן הנ"ל דמאי ראיה היא מהתם דשם הצמר רחלים והצמר גמלים וכן הפשתן והקנבוס בודאי חל עליהם שם איסור והיתר לענין טומאת נגעים דאין מטמאים משום נגעים רק צו"פ ולא צמר גמלים וצמר קנבוס וכדאיתא בנגעים (פרק י"א) וכן נ"מ בענין בגדי כהונה דאין לובשין רק צמר רחלים ופשתים וכיון דבטיל להא בטיל נמי להא. והנה מטומאת נגעים לק"מ דשם ג"כ כיון דלעת עתה אין בהם נגעים ורק שעלולים לקבל טומאת נגעים, א"כ אין זה עדיפא מכלאים לענין לבישה וההסבר שאנו מסבירים לענין כלאים של לבישה דלא הוי היתר בהיתר ממש כיון דהצמר רחלים והפשתן עלולים לקבל צורת איסור ולכן נכנס בסוג איסור. שמתבטל כיו"ב צריך נמי להסביר לענין טומאת נגעים, אבל מבגדי כהונה קשה לכאורה דשם האיסור חל תיכף לבלי לעשות בגדי כהונה. מצמר גמלים וקנבוס אך גם שם יש לדחות ואכמ"ל בזה.

וישבנו בזה גם קושית השעה"מ (פ"ד מה' חמץ ומצה) שהקשה על תשובת הר"ן הנ"ל מהא דאיתא בנדרים (נ"ח ע"א) דתניא ר' שמעון אומר כל דשיל"מ כגון טבל ומע"ש והקדש וחדש לא נתנו בהן חכמים שיעור, וכ"ד שאין לו מתירין כגון תרומה ותר"מ וחלה וערלה וכה"כ נתנו בהן חכמים שיעור, אמרו לו והלא שביעית אין לה מתירין ולא נתנו בה חכמים שיעור, אמר להן אף אני לא אמרתי אלא לבעור, אבל לאכילה בנותן טעם, ופירש הר"ן ד"ה אמר להם וכו' וז"ל אף הם לא אמרו שהשביעית אוסרת בכל שהוא במינה אלא לענין שצריך לאכול התערובות קודם הבעור דכיון דאפשר לאכלו הוי ליה כדישל"מ, אבל לאכילה כלומר אם נתערבו לאחר הבעור שאם יהא אוסרין תערובתן לא שרו באכילה, בין במינן בין שלא במינן בנו"ט עכ"ל, וחזינן מזה דדשיל"מ אינו דוקא באתי ההיתר לאח"ז אלא אפילו בישנו לההיתר קודם נמי הוי דשיל"מ. דאמרינן עד שתאכלנו באח"ז בדין בטול אכלהו עתה בלא דין בטול, וא"כ קשה בההיא עובדא דתשובת הר"ן בחיטין המבוקעות הו"ל להיות הדין שיהיה מחויב לאכלן דוקא קודם הפסח ולא להניחן בפסח שיאכלן דוקא מדין בטול ותירוצו של הר"ן לא יועיל מאומה ע"ז, דהא בדין שביעית קודם הבעור בודאי שייך דין בטול לענין איסור סחורה והפסד ואפ"ה אמרינן דלענין איסור אכילה הוי דשיל"מ כיון שיכול לאכלו עכשיו א"כ בחטים מבוקעות נמי יאכל קודם הפסח.

[אגב אורחא אמרתי לציין דמכאן מוכח לכאורה לענין ביצת טרפה שנולדה ביו"ט ונתערבה באחרות, דמ"מ אסור לאכל התערובות דלענין איסור יו"ט הוי דשיל"מ אע"פ דלאחר יו"ט נמי מוכרח לאכלן ע"י בטול דין ביצת טרפה ועיין שו"ת הגרע"א (סי' ס"ה) דהא הכא בשביעית לענין איסור סחורה גם השתא מוכרחים לדין בטול ואפ"ה לענין אכילה הוי דשיל"מ. ויש לחלק דהתם בביצת טרפה שנולדה ביו"ט דהכל הוי איסור אכילה כיון דסוף כל סוף זקוקים אנו לענין אכילה לדין בטול ממילא גם האיסור אשר הוא דשיל"מ נמי מתבטל מיד כשיטת התפארת למשה וכדעת השואל בצ"צ, אבל הכא איסור סחורה ואכילה שני מיני איסורים שונים המה ולכן כל מין איסור שיש לו היתר שלא ע"י בטול ראוי לקיימו בלא בטול וכל אחד אינו נגרר בתר חברו ועי' בהגרע"א שם שגם הוא נחית לחלוק זה אלא דחהו אבל אינו רחוק מלאמרו.

ובימי חרפי הבאתי ראיה לזה מהא דאיתא (פ"ב דבכורים מ"ב) גבי יש במעשר ובכורים, ואסורים כל שהן מלאכול בירושלים ופירש הר"ש וז"ל האי אסורין כמו אוסרין כדמפרש בירושלמי כלומר לענין שלא לאכול אלא בירושלים הם אוסרין בכל שהן דאפילו באלף לא בטיל משום דשיל"מ דאפשר להעלותו לירושלים, והא דתנן לעיל דבכורים עולין באחד ומאה כשנתערבו בחולין דלענין זרים לאו דבר שיש לו מתירין והכא בבכורים שנתערבו בתרומה דליכא אלא איסור מחיצה עכ"ל, הרי חזינן בנתערבו בחולין אז בעלין הם באחד ומאה אפילו לענין איסור מחיצה, דאלת"ה מאי דוחקא לאוקמיה דאיירי הכא דנתערבו בתרומה הרי אפשר לאוקמיה דנתערבו נמי בחולין ולענין איסור מחיצה הוי דשיל"מ, אע"כ בכה"ג כיון דבטיל לענין דין תרומה בטיל נמי לענין איסור מחיצה, אכן לפירוש הר"מ וכן פי' הרע"ב דאיירי שנתערבו בירושלים דוקא לא מוכח מידי ע"ש].

ואמרתי בזה עפ"מ שהקשה הגרע"א (סי' קפ"ט) אשיטת הר"ן בנדרים בטעמא דשיל"מ משום דהוי כמו היתר בהיתר והוי מין במינו ממש, דא"כ אמאי קאמר (ביצה ד' ע"א) דכמו דשיל"מ אינו בטיל כן נמי ספק דרבנן בדשיל"מ לקולא נמי לא אמרינן ולדברי הר"ן איזה דמיון יש ליחש בין זה לזה, וע"כ דהטעם הוא משום דעד שתאכלנו באיסור ע"י בטול אכלהו בהיתר שלא ע"י בטול, וזה הטעם שייך נמי בספק דרבנן, דעד שתאכלנו ע"י ספק דרבנן לקולא אכלהו שלא בספיקות ב) יבש ביבש דלר"י נמי אמרינן דמין במינו בעיל וכש"כ התוס' (יבמות פ"ב ע"א) ד"ה רבי יהודה א"כ לשיטת הר"ן דיבש ביבש גם בדשיל"מ בטיל והלא מפורש הוא להיפך בריש מסכת ביצה, דביצה שנולדה ביו"ט ונתערבה בין ביצים אחרות דאינה בטלה מטעם דשיל"מ ואע"ג. דהוא יבש ביבש ג) לשיטת הר"ן הנ"ל כיון באיסור דרבנן גם רבי יהודה מודה מין במינו בטיל וכש"כ התוס' (חולין צ"ט ע"ב) ד"ה שאני ציר, הו"ל להיות באיסורא דרבנן גם בדשיל"מ בעיל ובריש ביצה מפורש הוא להיפך, דהא ביצה שנולדה ביו"ט אינו אלא איסורא דרבנן ואפ"ה אינה בעילה משום דהוי דשיל"מ עכת"ד ע"ש

ואמרתי עפמש"כ המקור חיים להלכות פסח (סי' תמ"ז סק"ד) להסביר החלוק שמחלק הרמ"א (סי' צ"ט ביו"ד) דבלח בלח אינו חוזר וניעור ויבש ביבש חוזר וניעור עפ"מ שהניח מקודם ליסוד דענין חוזר וניעור תליא אי בבטול האיסורין בחוב אם האיסור כמאן דאיתא דמי או לאו, וכאשר מבואר הוא בכסף משנה סופ"א אבות הטומאה דביבש אמרינן איסורא כמאן דאיתא דמי אבל בלח כיון שנבלל לא שייך לומר איסורא כמאן דאיתא דמי והלכך ביבש חוזר וניעור כיון עודנו נמצא האיסור ברוב, משא"כ בלח לא שייך לומר חוזר וניעור כיון שהאיסור אינו כלל עוד במציאות ע"ש, וא"כ ע"פ הנחה זו מיושב כל הקושי בענין זה, דהר"ן אשר המציא טעם ובאור חדש בדין דישל"מ כיון דהוי קרוב להיתר בהיתר הוי כמין במינו, זה אינו אלא בנתערב לח בלח כמו בפת שאפאה עם הצלי דשקלינן וטרינן על אדות הריח הנקלט דע"ז לא שייך לומר איסורא כמאן דאיתא דמי ולכן היה מוכרח להמציא טעמו בדשיל"מ דהוי כמין במינו, משא"כ בנתערב יבש ביבש דאינו מתאים כלל באורו וטעמו דמשו"ה דשיל"מ אינו בטיל משום דהוי כמין במינו, הרי יבש ביבש גם מין במינו בטיל, אך בכה"ג אין זקוק כלל לטעמו החדש, דבזה גם הר"ן מודה כיון דיבש יבש אמרינן איסורא כמאן דאיתא מספיק הטעם הפשוטי משו"ה דשיל"מ אינו בטיל משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, ומטעם זה אינו בעיל בדשיל"מ יבש ביבש אפילו בספיקא דרבנן. ומיושב כל הסוגיא דריש ביצה היטב. שו"מ שכבר קדמוני בעיקר הדבר המחברים האחרונים עי' בס' באר יצחק (חיו"ד סי' יו"ד) וגם ממנו נעלם שכבר הקדימו בזה המראות הצובאות בלקוטיו למס' ביצה בשלהי הספר ע"ש.

והבא"י רוצה לישב בזה גם קושית הגרע"א ממשנה דכלאים הנ"ל והוא משום דצמר גמלים בצמר רחלים הוי יבש ביבש דבזה גם הר"ן מודה דבטל אף היתר בהיתר וסברת רש"י עד שתאכלנו באיסור לא שייך בזה דהא מבואר הוא בט"ז (יו"ד סי' ק"ב) דלמין בשאינו מינו אף לטעם זה לא מחמירנן כיון שאין ההיתר אח"כ נקרא על האיסור אלא על התערובות שנתערב בה כמש"כ הת"ח ע"ש,

ולא נהירא דהא הר"ן בתשובה שם מביא ראיה לדינו אשר איירי קמח בקמח דהוי לח בלח וכ"ש היכי דנתערבו קודם הטחינה דהוי לח בלח עי' ט"ז (או"ח סי' תנ"ג) ממשנה דכלאים הנ"ל דלא אמרינן חוזר וניעור וגם היתר בהיתר בטיל, ולפ"ד של הבא"י דצמר גמלים וצמר רחלים הוא יבש ביבש ממילא יהא מוכח משם דאפי' יבש ביבש נמי אמרינן דאינו חוזר וניעור, וע"כ מוכרחין לומר צמר גמלים וצמר רחלים נדון כלח בלח כיון שמתערב בכלו ואינו בעין ולכן מדמה שפיר הר"ן לקמח בקמח:

ועוד מה שכתב הבא"י דצ"ג וצ"ר הוי מין בשא"מ, הוא נגד דבר הגרע"א (סימן ל"ח) במוסגר ד"ה אבל, שכתב שם מפורש דזה הוי מין במינו דק"ל כרבא דאזלינן בתר שמא והוי כמו חלא דחמרא וחלא דשכרא וכונתו למש"כ הש"ך ביו"ד (סי' צ"ח סק"ו) דכל מידי דאינו תלוי בשיעור ששים רק בעינן יותר מששים כמו יי"נ תרומה וערלה ודשיל"מ אזלינן בתר שמא ע"ש.

ואחרי אקדמות מלין אלה מיושבות היטב קושית השעה"מ האמורה לעיל אתשובת הר"ן מנדרים (נ"ח) והוא עפ"מ שהקשו השעה"מ (פ"ט מהל' מ"א וכן בנוב"ת סי' נ"ג) דאמאי בשביעית אינה אוסרת רק במינה, מ"ש מאשה ששאלה מים ומלח לעיסתה דאף שלא במינה אסורה כיון דיש לה עכשיו היתר, ותירצו בפשוט דשא"ה דהיתר שיש לה עכשיו ישאר לעולם, משא"כ בשביעית דההיתר יופסק בהגעת זמן הבעור והוי כשאר דשיל"מ דבטיל בשא"מ, דשם ההיתר רק לאח"ז וכאן ההיתר קודם זמן חלות האיסור עכת"ד ע"ש, ולפ"ז נוקי בשביעית דאינו אוסרת אלא במינה כיון דאינו היתר מוחלט איירי שנתערב יבש ביבש, וביבש גם הר"ן זקוק לטעמו עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ולהכי צריך לאכל התערובות קודם הבעור, משא"כ בתשובת הר"ן דנתערבו חטים מבוקעות, דקמח בקמח הוי לח בלח לרוב פוסקים כמבואר בש"ך (סי' ק"ט) וכ"ש היכי דנתערבו קודם העתינה, אשר האיסור כמאן דליתא דמי וממילא אינו שייך כאן הטעם עד שתאכלנו באיסור אלא הכא מתאים טעמו החדש של הר"ן כיון דהוי דשיל"מ ובלא"ה הוי היתר בהיתר, אפ"ה מביא שפיר גם בכה"ג שייך דין בטול ממשנה דכלאים דהר"ן ממדמה. מה שעתיד לקבל צורת איסור לאחר זמן כמו בחמץ, לדבר שעתיד לקבל צורת איסור ע"י מקרה אפי' מיד. כמו בצמר רחלים שעתיד לקבל צורת איסור אם יתערב בפשתן וכמו שהסברנו לעיל, ובאמת הפר"ח חולק על הר"ן וס"ל דאינו דומה דבר שמוכן לקבל צורת איסור מיד לדבר שעתה הוא היתר גמור ויהא נאסר לאח"ז עי' (סי' תמ"ז) וא"כ מיושבת קושית השעה"מ היטב בשביעית דאיירי יבש ביבש ואינו בטיל במינה משום דעד שתאכלנו באיסור צריך לאכול התערובות קודם הבעור, משא"כ בתשובת הר"ן דאיירי קמח בקמח דהוי לח בלח ואיסורא כמאן דליתא דמי ואינו שייך הכא הטעם עד שתאכלנו באיסור ולהכי אינו מחויב לאכל קודם הפסח אלא הנדון הוא אם שייך בכלל הכא בטול דלכאורה הוא. הוי היתר בהיתר וע"ז. מביא הר"ן מצ"ג וצ"ר גם בכה"ג שייך דין בטול דלא הוי היתר בהיתר וגם חו"נ לא אמרינן בזה.

ובנוב"ת (סי' ע"ג) שם בהגה ממוהר"ש תירץ לקושית השעה"מ אתשובת הר"ן אמאי בחטין שנתבקעו דבטלין יאכלם קודם הפסח. כשביעית קודם הביעור אינו בטילה במינה מפני שיוכל לאכל קודם בעורה, משום דתשובת הר"ן איירי שנתבקעו לאחר שנתערבו דהוי נולד האיסור בתערובת דבכה"ג גם דשיל"מ בטיל כמבואר באו"ח (סי' ש"כ סק"ב) בגיגית מלאה ענבים ע"ש ותירוצו תמוה הא קודם טחינה אינו שייך תערובת כלל הרי יש היכר בין מבוקעות לאינן מבוקעות, וספיקת הר"ן הוא רק אם להתיר החטין לטחנם, אם לא הוי בכה"ג מבטל איסור לכתחלה וגם אם התערובת היתה קודם טחינה, הרי אינו מבטל כלל בטחינתם דכבר הם בטלין מאליו ומאי מסתפק הר"ן.

ענף ב

אמרתי הואיל ואתא לידן דינא של המרדכי הידוע נימא בו מלתא, הנה ביו"ד (סי' י"ד סק"ה) איתא עובר שהוציא אבר ונאסר האבר ואח"כ נשחטה האם והוציאו העובר והרי היא נקבה החלב שלה אסור לשתותו הואיל והוא בא מכלל האברים ויש בה אבר אחד אסור והר"ז כחלב טרפה שנתערב בחלב כשרה עכ"ל המחבר, וכתב ע"ז הש"ך (ס"ק י"ב) וז"ל מיהו י"ל לא יהא אלא ספק אם יש בו ששים כיון דהוי מב"מ דבטיל מה"ת ברוב אלא מדרבנן צריך ששים הוי ספק דרבנן ולקולא, וכדלקמן (סי' צ"ח סק"ב) גבי נשפך וה"נ אמרינן לקמן (סי' פ"א סק"ח) עכ"ל והמל"מ (פ"א מ"ה מטמו"מ) תמה ע"ז מדברי המרדכי הידועים דדבר המעורב מתחלת ברייתו אינו שייך בו בטול ותמה על חכמי אשכנז האחרונים שנשאו ונתנו כאן אם החלב בטל בששים, והנוב"ת (חיו"ד סי' נ"ד) מישב דבריהם וז"ל ואני אומר דודאי יפה כתב המרדכי בשם רבינו משולם דדבר המעורב מתחלת ברייתו אינו שייך בו בטול ברוב:

אמנם היינו רק בבטול אשר מתורת רוב אתינן עליה וילפינן לה מקרא דאחרי הרבים להטות דכתיב בסנהדרין ובעינן דומא דסנהדרין שהם, ודאי אינם מעורבים מתחלתם, ולכן ביבמה שרקקה דם וכן בזב שראה קרי לא מהני בטול, אך לא כן דבר הבטל בששים לאו מתורת רובא אתינן שהרי מין בשא"מ מדאורייתא לא מהני רובא משום טעם כעיקר דאורייתא ואפ"ה בששים בטל והיינו שהבטול אינו בתורת רוב עוד רק שאין בו עוד טעם איסור כלל וכלל, וא"כ יפה כתבו ופסקו איבעיא זו לחומרא דאף שיש כאן רוב בודאי, מ"מ כיון שהוא דבר המעורב מתחלת ברייתו הרי אין זה דומיא דסנהדרין ולא מהני תו חוב זה וכיון דלא שייך בו אחרי הרבים להטות הרי נשאר באסור תורה ולכן ספיקו לחומרא אכן אילו ידענו שיש כאן ששים אז בודאי בטל ולא בתורת רוב רק מטעם שאין בזה עוד שום טעם האיסור וממילא בספק ששים הוא ספיקו לחומרא עכ"ל.

וכבר תמהתי על דבריו בימי בחרותי דהא גם במין בשא"מ יסוד האיסור וההיתר באין בו ששים וביש בו ששים תליא דהממש הנו"ט בטל ברוב, אך כל זמן שנרגש טעמו אסור הוא מטעם טעם כעיקר דילפינן מגעולי מדין או ממשרת בנזיר, אבל כשאין נרגש בו טעם אז אין מקום לאסור משום טעם כעיקר והממש כבר נתבטל ברובו, וכיו"ב במין במינו שם אין שייך טעם, ובטול הממש הוא מטעם רוב, אך כל שכנגדו ראוי לתן טעם בשא"מ אסרוהו חכמים, משא"כ המעורב מתחלת ברייתו כיון שאין בו דין בטול ברוב הרי הממש אסור בכל מקום שהוא נמצא, ומה יועילנו זה שאין בו טעם זה אינו מועיל רק שלא לאסור מדין טעם כעיקר הנלמד מגעולי מדין אבל הממש עדין באיסורו עומד וא"כ יפה כתב המל"מ, והרציתי דברי אז לפני הגאון רמ"מ משאט זצ"ל והבאתי גם ראיה לזה מדברי רש"י אך מלתא מני אזדא והראני שגם הוא בחדושיו הרגיש והאריך בזה ואח"ז ראיתי שגם בהגהת י"א העיר בזה גם הביא ראיה לזה מדברי הרשב"א בחולין ע"ש.

כעת נ"ל להטעים שיטתו של הנו"ב שהיכי דאיכא ששים וליכא טעמא שוב אין אנו צריכים לבטל הממש מדין בטול ברוב דהנה (סי' פ"ז סק"ט) כתב הרמ"א וז"ל עור הקיבה לפעמים מולחים אותו ומיבשים אותו ונעשה כעץ וממלאים אותו חלב מותר, דמאחר שנתיבש הוי כעץ בעלמא ואין בו לחלוחית בשר, ב"י בשם שבולי הלקט עכ"ל ועי' בפ"ת (ס"ק כ' וכ"א) שמביא בשם תשובת תפארת צבי דלאו דוקא באיסור בו"ח אלא אפי' בבשר אסור נמי נפקע ממנו שם האיסור ע"י שנתיבש וכן הוא דעת הבינת אדם (שער או"ה אות ל"ו) אך הנו"ב חולק ע"ז ע"ש. וא"כ ה"נ במין בשא"מ ונתבטל בששים ונאבד טעמו הנה גם הממש לחוב התפשטותו בתוך ההיתר עד שנאבד האסור ממנו, בודאי לא גרע מקיבה ובשר שנתיבש עד שנעשה כעץ כיון שאין בו עוד שום לחלוחית של איסור ובכה"ג גם הממש מותר ומצאתי מקור וסמוכין לדברי מדברי הר"ן (נדרים נ"ט ע"א) דאיתא שם, גופא אמר ר' יוחנן ליטרא בצלים שתקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה, וא"ל ר"ח מאן צאית לך ולר"י רבך היתר שבהן להיכן הלך, וז"ל הר"ן נראה בעיני דהכי מקשה אפילו תימא דגדולין של היתר מבטלים עיקר של איסור התם היינו טעמא משום דכיון שרבו גדוליו על עיקרו נמצא שכשאוכל אינו טועם טעם האיסור כלל הלכך אע"פ שאיסור מעורב בתוכו ולא אזל ליה לעלמא שרי אבל גבי מעשר כיון דלפי חשבון הטבל חייביה רחמנא לעשורי הכא אמאי מתעשרת לפי כולה וכי היתר שבהן להיכן הלך עכ"ל, והנה הר"ן הכא אינו מזכיר כלל מדין בטול ברוב שהוא גזה"כ מאחרי הרבים להטות, רק מטעם שאינו טועם טעם האיסור, אע"פ שאיסור בתוכו בודאי יש ולא אזל לעלמא ואפ"ה מותר. ע"כ ההסבר כדברינו דגם גוף האיסור שנאבד טעמו האסור ממנו דמיא לנתיבש ונעשה כעץ דנהפך להיתר, ואז אין צריכין כלל לבוא בזה לדין בטול ברוב ובזה אמרתי להסביר הא דקי"ל בדשיל"מ בטיל בששים במין בשא"מ, ודחקו למצוא טעמו של דבר כיון במינו אינו בטיל ברוב, עד שתאכלנו באיסור ע"י בטול אכלנו לאח"ז בלי בטול, וא"כ האי טעמא שייך נמי בשא"מ, ועי' בט"ז (סי' ק"א אות י"ב) אך לפי אמרינו ניחא, כיון דבאיכא שיעור ששים אין צריכים כלל לבוא מדין בטול ברוב כיון שהאיסור אבד טעמו האסור הוי כשנתיבש ונעשה כעץ, ואין שייך לומר עוד הטעם עד שאכלנו באיסור ע"י בעול נאכלהו בהיתר, כיון דלאו מדין בטול אתינן עלה, אלא דבר טבעי הוא בששים נאבד טעמו וממילא דמיא כשנתיבש נעץ ושריא. אך ביבש ביבש לא שייך לומר כן והוא נכון.

והנה. אף כי הסברתי נכונה בעיני לחזק שיטת הנו"ב כי במין בשא"מ ויש בו ששים לבטל אין צריכין לבוא לדין בטול ברוב. אך מ"מ לענין מב"מ אפי' ביש בו ששים לכאורה אין שייך סברתי האמורה שנאבד טעמו והוי כנתיבש, ועדין צריכין לבוא לדין בטול ברוב וא"כ צדק המל"מ בהשגתו על חכמי אשכנז משיטת המרדכי הנ"ל בדבר שבא מתחלת ברייתו מעורב אינו מתבטל ברוב.

ובעצם אשיטת המרדכי הנ"ל העירותי מהא דאיתא (מכשירין פ"ד מ"י) בעצים שבלעו משקין טמאין ר"ש אומר אם היו העצים לחין והסיקן ורבו המשקין היוצאין מהן על המשקין שבלעו טהורין, והמשקין היוצאין היינו מה שנבלעו דרך גדולים דלא היה המשקה הזה ניכר מעולם ואעפ"כ מבטלין המה להמשקין הטמאין ואפילו לפ"מ שמחלקין האחרונים ביו"ד (סי' ק"ב) שיטת המרדכי הנ"ל מהא דק"ל באו"ח (סי' ש"כ) והוא ג"כ מקורו מדברי המרדכי מגיגית מלאה ענבים שוב בשבת שמותר שאפילו בדבר שיל"מ בטל, דיש חלוק בין היכי דלא היה לההיתר עמידה בפ"ע שאז אינו בטיל כלל, להיכי דלא היה רק להאיסור עמידה בפ"ע שאז גם בדשיל"מ בטל, אבל הכא הרי להיפך הוא דהאיסור הוא המשקין הטמאין להם היתה עמידה בפ"ע שהרי הם היו נכרין טרם שנבלעו בהעצים, אבל להמשקין הטהורין המבטלים להם לא היתה עמידה בפ"ע שהרי נבלעו בהעצים דרך גדולתם וא"כ כ"ש אינם ראויים לבטל והוא תמוה לכאורה, וכיו"ב העיר הרצ"ח בנדרים (נ"ז) ועין ריט"א (פ"ג דבכורות אות ל') ובנוב"ת (סי' נ"ד) ובעין יצחק (האו"ת סימן כ"ו) שהאריכו בשיטת המרדכי ודו"ק היטב.

תוכן העניינים

דעת מרדכי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה