אור ברסלב
דעת מרדכי א סימן נז

דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ

סימן נז

סימן נו

ענף א

המצאה נפלאה לסלק קושיתו של ערוגות הבושם ויחדש כל שלא נחשב בין הטרפות אע"פ שמחה כיון אי כהרי לה סמא והיא אינה נקראת טרפה ועוד הערות קצרות.

חולין, (מ"ב ע"א) אלו טרפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת, שמעתי להקשות בשם הערוגות הבושם על יו"ד להגאון בעל שם אריה לפי מאי דאר"ל לעיל (ל"ב ע"ב) שחט את הקנה ואח"כ נקבה הריאה כשרה משום דדמיא כמאן דמנחא בדיקולא, וא"כ אמאי איצטריך למיתני כלל דפסוקת הגרגרת טרפה, תיפוק ליה כיון דתני אח"ז דניקבה הריאה טרפה, ובניקב נכלל נמי ניטל כאמור בתוד"ה ניקב הלב לבית חללו, וא"כ בפסוקת הגרגרת הוי נטלה הריאה ואינך התלויים בה וטרפה משום נטולת הראיה ואין לומר דהיינו דוקא בשחט הקנה ולא בנפסקה, ז"א דהא מפורש שם בש"ס במאי דמקשה אר"ל דקאמר לחלק בפסוקת הגרגרת ברובה, היכי דשחטה במקום חתך אז הוי נבלה ובין היכי דשחטה שלא במקום חתך אינה אלא טרפה, ומקשה ע"ז ממימרא דר"ל האמור דשחט הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשרה דכמאן דמנחא בדיקולא דמיא וא"כ בפסק ולבסוף שחט שלא במקום חתך נמי כיון דרובה נפסקה הוי לה כמאן דמנחא בדיקולא ושוב אין לבהמה זו בשעת שחיטה אלא סימן אחד ובו אינה יוצא מידי נבלה כפירש"י שם, הרי להדיא דפסוקת הגרגרת נחשבה הריאה כמנחא בדיקולא ובכן למותר הוא למיתניא פסוקת הגרגרת כיון דתני אח"ז ניקב הלב והריאה ונטולה בכלל ניקב כאמור בתוספות שם ופסוקת הגרגרת בכלל נטולת הראיה היא, והיא תמיה עצומה ואין הספר תח"י לעיין בו.

ולענ"ד נראה ע"פ מאי דאמרינן לקמן (נ"ד ע"א) רב פפא בר אבא רישבא מחו בכוליא וקטלי (שהיתה מתה בכך רש"י) אתי לקמיה דרבי אבא, אמר להו וכי להוסיף על הטרפות יש אין לך אלא שמנו חכמים, והא קא חזינן דקא מתה, גמירי דאי בדרי לה סמא חיא, עכ"ל הש"ס והרי קי"ל דלטרפות לא מהני רפואה, אבל מה דלא נמנה בטרפות אע"פ דחזינן דמתה אמרינן דאי מבדרי לה סמא חיי וא"כ ניחא פשוט דע"כ אמרינן דפסוקת הגרגרת נחשבת כנטולת הריאה אלא אחרי שכבר שמעינן לה במתניתין דפה"ג טרפה ולא מהני לה סמא, אז שפיר אמרינן דפסוקת הגרגרת כמאן דמנחא הריאה בדיקולא דמיא, אבל אי לא הוי תני דפסוקת הגרגרת טרפה מצד עצמה, אז הוי טעינן לומר דלא הוי טרפה מצ"ע וא"כ אי מבדרא לה סמא חיי והדר חלימה וא"כ גם נטולת הריאה איננה. ולהכי תני התנא גם לפה"ג לומר דטרפה היא מצד עצמה וא"כ לא הדרא בריא וממילא היא נמי נטולת הריאה אלא דלא נ"מ מידי אי היא טרפה מצד אבר אחד או מחסרון שני אברים.

וראיה ברורה לזה היכי דאין עליה שם טרפה מצד פסוקת אבר אחד שאז איננה טרפה גם מצד נטילת האבר השני שתלוי בו מהא דאיתא לקמן (מ"ד ע"א) אמר שמואל תורבץ הושט שנטל כולו מלחי כשר, והא איכא עיקור סמנים, לא תימא כולו אלא אימא רובו. והאמר רבב"ח אמר שמואל סמנים שנדלדלו ברובן טרפה, אמר רב שישא בריה דרב אידי הא דאקפל אקפולי (כלומר בנחת) התם דאיפרוק איפרוקי (כדבר הנעקר בכח כאן מעט וכאן מעט עד רובו דאותו מיעוט המחובר אינו מחובר ביחד הלכך לאו חבור הוא דלא הדר בריא רש"י) ותמוה דאיך בתורבץ הושט שנטל רובו מלחי והמעוט הנשאר במקום אחד דכשר הוא, ואמאי לא נימא דהבני מעים התלויים בו כמאן דמנחא בדיקולא דמיא, וביותר להס"ד דגם בניטל כולו מלחי כשר בודאי קשה כנ"ל, ואת"ל דהגמ' פריך ע"ז והא איכא עיקור סמנים ונימא דה"ה דהוי מצי למיפרך והא נעלו הבני מעים, אכתי תקשה דמאי מקשו התוס' ע"ז אשיטת רש"י לעיל (דף כ') דפשיטא ליה דבעיקור סימנים הוי טרפה דאיך פשיטא לו בכך וקשה דאיך לא פשיטא להו, הא ע"י עיקור סמנים הוי כנטולת ב"מ וכדאמרינן לעיל בפה"ג, דמאי נ"מ בין נפסק באמצע לבין ניטל מהלחי אידי ואידי כמאן דמנחא בדיקולא דמיא, וגם לפי המסקנא עדין תקשה גם אם ניטל רובו הו"ל להיות טרפה וכמו בפסה"ג ברובו דאמרינן משום זה חשובה כנטולת הריאה, וביותר תקשה לשיטת הבה"ג דמפורש בתוס' כאן גם בניטל כולו מהלחי אם נקלף בנחת אינה טרפה אלא שהל"מ דאין שחיטה מועילה בה, וקשה דלמה לא הוי טרפה משום נעילת הריאה אם נקלף הקנה ומשום נטילת המעיים אם נקלף הושט, אעכצ"ל דכל היכי דלא הוי טרפה הדרא חלימה ולכן לא הוי עוד כנטולת המעים, ומשו"ה בין להס"ד דתורבץ הושט שניטל כולו מהלחי כשר, בין לפי האמת דניטל רובו דוקא, אין אנו מוכרחים לומר דתוכל לחיות לעולם בדרך זה אלא דדמי למחו בכוליא אע"ג דמייתי מזה, מ"מ גמירי דאי מבדרי לה סמא חיי, וה"ה להס"ד ס"ל גם בניטל כולו מהלחי ולהמסקנא בניטל רובו הדר חלים ולשיטת הבה"ג גם בניטל כולו אם נקלף בנחת לא הוי טרפה והדר חלים אלא דהל"מ בכה"ג לא מהני לה שחיטה וכן מבואר זה בדה"ח שם ד"ה והאיכא עיקור סמנים, שכתבו לשיטת הבה"ג, ומיהו לספרים דגרסי וכו' י"ל שיודע המקשן כדמסיק לבסוף דרבב"ח איירי האיפרוק איפרוקי בכח, דלא הדרא בריא והוי טרפה, ועיקר סמנים דלא הוי טרפה, כלומר דהדר בריא. דאיקפל איקפולי בנחת מעל הבשר וכו' עכ"ל התוס', וכן הוא ברש"י דטעמא דאיפרוקי משום דלא הדר בריא, הרי להדיא דהנ"מ בין טרפה לשאינה טרפה הוא אי הדר בריא והוא ע"פ היסוד של הגמרא מדף (נ"ד) הנ"ל.

ואין להקשות דאיך הוי סלקא אדעתין לומר דפסוה"ג הדרא בריא דא"כ איך תועיל בעוף שחיטת הקנה לבד דאיזה שחיטה היא אם חיותו אינה נטולה בכך ז"א דאם לא עביד סמא אז ודאי הוא מת בכך והוי שפיר נעולה נשמתו בכך ושחיטה מעליא הוא, וראיה לזה מהא דהקשה הת"ש (סי' כ"א סק"ד) בגמ' לעיל (כ"ט ע"א) דקאמר ת"ש הרי שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש וגמרו שחיטתו כשרה ואי אמרת מע"מ כרוב טרפה הוי, אמר רבא שאני לענין טרפה דבעינן רוב הנראה לעינים עכ"ל, ותמוה כיון דלא הוי ערפה א"כ מוכח דלא ניטלה חיותה בכך וראויה עוד לחיות וא"כ איך יתכן דלענין שחיטה יועיל, איזה שחיטה הא אם חיותה אינה ניטלת בזה והרי עיקרו של שחיטה הוא לעול חיותו של הבעל חי וכו' ע"ש, אבל לפי דברינו ניחא שפיר באמת גם במע"מ נמי מתה ואם לא מבדרא לה סמא בודאי תמות ולכן נקראת שחיטה בשיעור בזה אבל לענין טרפה שאני כיון דאי עביד לה סמא וחיה אינה נקראת טרפה כמו גבי מחו לה בכוליא.

ועוד לפי מה שכתבו התוס' לקמן (מ"ג ע"א) ד"ה הנך דאפקת לא תפיק, דלהכי לא תני במתני חסרון הגרגרת כאיסר משום דטעמא דחסרון דסופו ליפסק הגרגרת ברובה וא"כ כ"ז שייך אי תני לפסוקת לטרפה בפ"ע א"כ שוב לא צריך למנות חסרון גרגרת כאיסר, אבל אי לא תני פה"ג שוב הוי צריך למיתני חסרון גרגרת כאיסר ולאשמעינן דבחסרון נמי טרפה, אבל יש להשיב ע"ז דא"כ חסרון נמי טרפה משום דסופה להיות פסוקה ברובה ותהיה נטולת הריאה ונטולת הריאה הא קתני לה ותנא רק עיקרי טרפות קחשיב ואזל והנכון כתירוצנו הראשון.

עוד י"ל דנ"מ לפי המבואר ביו"ד (סי' ל"ג סק"ה) דעוף שיש לו שני קנים או ושטים דטרפה, הרמ"א בשם תשובת הרא"ש, וכתב הפר"ח דאם הם מחוברים למעלה ולמטה רק באמצע הם מחולקים דכשר דומיא דמרה יעו"ש, ואם נפסק אחד מהם במקום שכפולין המה נראה דטרפה וכמו ביתרת הדקין שנקבה ועין שו"ת צ"צ גבי שני טחולין שניקב אחד מהם בסומכה וא"כ כה"ג אם נפסק אחד מהם אז אין שייך לומר דהריאה כמאן דמנחא בדיקולא דמיא דהא הריאה מחוברת היטב ע"י הקנה הנשאר, ולהכי תני פסוקת הגרגרת דטרפה היא מחמת עצמה ולא מחמת נטולת הריאה, וא"כ אפילו בשני קנים היכי שפסוקה ברובה באחד מהם דטרפה והוא ציור נכון.

אבל לפ"ז יש לעיין אמאי אידחי לעיל דברי ריש לקיש שאמר לחלק כאן ששחט במקום חתך דאז הוי נבלה ומשנתינו דשני לה בהדי טרפות איירי ששחט שלא במקום חתך ופריך ע"ז דלא הוי אח"כ שחיטה כלל בקנה כיון דע"י פסוקה הוי הריאה כמאן דמנחא בדיקולא, ונימא דאיירי בשני קנים דאז ע"י פסיקתו של אחד מהם לא הוי כמאן כמנחא בדיקולא הריאה כיון שמחוברה נמי לקנה השלם ואינה אלא טרפה ואם שחט אח"כ באידך הקנה שלא במקום החתך שפיר מוציאה מידי נבלה והוא לכאורה כסתירה לשיטת הפר"ח ויל"ע עוד בזה.

ענף ב

א) חולין, (מ"ב ע"ב) תוד"ה ואמר רב יהודה אמר שמואל וכן לטרפה וכו', וכן לטרפה נמי אגולגולת דמשכחת ביה חומרא וקולא וכו', ולענין עשה חברו טרפה וכו' עכ"ל, ומבאר מהר"ם מלובלין את כונתם דאם עשאו חסר לחברו חוליא אחת לב"ש לא מקרי עשאו טרפה ואינו חייב והיינו קולא לב"ש וחומרא לב"ה ע"ש וקשה לי אמאי אינו חייב לב"ש הרוצח מיתה כה"ג ועיין בסנהדרין (ע"ח) דלענין מיתה תליא באמדוהו למיתה אע"פ שלא נעשה טרפה וגם מבואר בגיטין (מ"ג ע"א) ע"ש בפירש"י דכשעשה חברו טרפה עדין אינו נהרג עד שימות ממש, וא"כ ממ"נ אי אמדוהו למיתה ומת בודאי חייב מיתה גם לב"ש אע"פ שלא נטרף מקודם, ואם לא מת גם לב"ה אינו חייב מיתה אפילו נימא דנעשה טרפה, ואין לומר דאיירי דלא אמדוהו למיתה ומת דלב"ה חייב מיתה כיון שנעשה טרפה בודאי מת מחמת הכאתו, משא"כ לב"ש, ז"א דבאומדנא לא שייך לחלק בין ב"ש וב"ה, דבאופן דנעשה טרפה לב"ה א"כ לב"ש לפחות הוי מכה ראויה למות ממנה והוי אומדנא למיתה, אכן נתישבתי דאין זה מוכרח ושפיר נוכל לומר כיון דלב"ש חסר חוליא אחת לא הוי טרפה ויוכל לחיות שוב בעי אומדנא אי הוי מכה הראויה למות ממנה או לא משא"כ לב"ה דהוי טרפה לא בעי אומדנא כלל, וא"כ שפיר איכא נ"מ אי לא נאמד כלל ומת אח"ז דלב"ה לא בעי אומדנא כלל כיון דהוי טרפה וחייב הרוצח מיתה, ולב"ש כיון דבעי אומדנא והוא לא נאמד ואולי אי נאמד הוי אמדינן ליה דאינה ראויה למות ממנה ולא מיחייב מיתה, אכן כתבתי כל זה לפי באורו של מהר"ם כדי לישב דבריו אבל בפשטות דה"ת נוכל לומר דכונתם באם היה הנהרג חסר חוליא אחת דלב"ש הוא הורג את השלום וחייב מיתה ולב"ה הוא הורג את הטרפה ופטור וא"כ הוי חומרא לב"ש וקולא לב"ה וכ"כ הרש"ש.

ב) בפ"ת (יו"ד סי' ל' סק"ב) הביא בשם הח"ס (חיו"ד סי' נ"ה) שהעלה דהני עופות דיבשה שיש נקב בראשם מתחלת ברייתם ואפילו נימא שלפי ערך קוטנן יש בנקב כשיעור חסרון בגוגולת מ"מ מותרין כיון שאינו ניטל מן החי רק חסר הוא מתחלת ברייתו וראיתו מלשון המשנה דקתני כדי שינטל מן החי דמשמע האיסור דוקא בנטילה ועי' בפר"ח (סוף סי' נ') שהביא כן בשם התה"ד (סי' קע"ז) ומשיג עליו משום דהרמב"ם מונה חסרון הגולגולת תחת הסוג שבורה ובשבורה לא מחלק הר"מ בין נשבר אח"כ לחסר מתחלת ברייתו, ובסי' (כ"ט סק"ו) הקשה עוד הפר"ח על שיטת הר"מ דכל היכי דתנן נטילה אז בידי שמים כשר מהא דתנן (בפ"ב דאהלות) השדרה והגלגולת וכו' כמה חסרון השדרה כו' ובגלגולת ב"ש אומרים כמלא מקדח, וב"ה אומרים כדי שינטל מן החי וימות ואמר ר"י א"ש וכן לטרפה ואם איתא שיש חלוק בין חסר לנטולה הו"ל להש"ס לפרש אי טרפות הגלגולת משום חסרה או נטולה כיון בלשון המשנה הוזכר בשם חסרון ובלשון ב"ה הוזכר בלשון נטולה, א"כ כי קאמר שמואל וכן לטרפה אכתי לא ידעינן אמאן נירמייה עי"ש

ואני תמה על הפר"ת שנעלמו ממנו לכאורה דה"ת בעירובין (ז' ע"א) ד"ה כגון שדרה וגלגולת שהקשו וא"ת מאי קאמר ב"ה כדי שינטל מן החי וימות לב"ש נמי מיית בשיעורא דידהו (פירוש דאי מיית בפחות הו"ל להטריף בפחות ועי' במהר"מ מלובלין) ותירצו וי"ל דרגילות הוא למות ע"י נטילה בחסרון מועט מע"י רקיבה וחולי עכ"ל ובאורו הוא ע"י נטילה גם ב"ש מודי דסגי בשיעור סלע רק פליגי בחסרון שע"י רקיבה וחולי בלבד, דלב"ש בעינן התם כמלא מקדח ולב"ה הכל אחד כדי שינטל מן החי ויעו"ש במפרשים ולפ"ז באמת אין סתירה מלשון המשנה שנזכר בלשון חסרון ללשון ב"ה שנזכר בלשון נטילה דאדרבא גם ב"ה קיימי אלשון חסרון שבמשנה דאיירי להתוס' ע"י רקיבה וחולי ולהר"מ בחסרה מתחלת ברייתו אלא שמדמו שיעורייהו להיכי דנטול ביד מן החי דשם מודי להו ב"ש כאמור בתוס' ה"נ בחסרון ע"י חולי או חסרה מתחלת ברייתו הוי חד שיעורא, וא"כ כי קאמר שמואל וכן לטרפה מוכח דקאי אעיקר דברי ב"ה שקאי אחסרון המוזכר במשנה והכל מיושב.

ג) בדרכי תשובה (סימן ל' אות ה') וז"ל במטה יהונתן כתב דמ"ש ברוב גובהו או ברוב היקפו, (קאי על מ"ש המחבר בהמה או חיה שנתרוצץ עצם גולגלתה בין ברוב גבהה בין ברוב היקפה טרפה). היינו רוב הכמות של הגובה או מן ההיקף אבל אם נחבס רק רצועה אחת ארוכה אע"פ שעל רוב גובהה או רוב היקפה כשר עכ"ד כל דבריו תמוהין וחלילה לסמוך ע"ז וכו' ובודאי איזה תלמיד עשה כתבו וכו' עכ"ל, ורשמתי על הגליון, עיין בת"ש סק"א במש"כ שם ופשטא דהני לישני וכו' נראה מבואר כהמט"י ועל פירוש השני שפירש שם הת"ש שנחבסה היינו נסדקה כלומר שכל הראש שלם רק נסדק לשנים וסדק אחד ארוך הולך מתחלת הגולגלת ע"ש יש להעיר דא"כ פסוקת הגולגלת טרפה והש"ס לא חשיב רק תרין היינו גרגרת וחוה"ש וכבר העיר כיו"ב בי"א בסי' זה ולדינא עי' בת"ש ועכ"פ לאו תלמיד טועה כתבו.

ד) נוב"ק (חיו"ד סי' י"ח) נשאל מח"א ע"ד קורקבן שכל עור הכיס נרקב לגמרי והשואל רצה להטריף ע"פ דעת הט"ז (סי' ל"ג סק"ט) דנרקב גרע מחסרון והיכי דעור אחד כולו נרקב הלקותא יתפשט וגם. עור השני לא יתקיים והנו"ב השיבו דוקא עורות הריאה שחלושים המה אין מתקיים אחד אם עור השני כולו נרקב אבל עורות הקורקבן חזקים ומתקיים גם עור אחד אף שהעור השני כולו נרקב עכת"ד ע"ש.

ורשמתי על הגליון ויש להעיר עפ"ד הבה"ג המובא במ"ז (סי' מ"ט סק"א) דגם בקורקבן חיצון אדום ופנימי לבן ואי חליף טרפה כמו בושט ומיניה דה"ה בשניהם אדומים או לבנים וממילא מוכח מזה דהיכי דאחד לקוי לגמרי טרפה כמו בושט כמו שהבין הרב השואל, אך יל"ע דהא הפנימי הלבן אינו הכיס הנקלף, ע"ש במ"ז ובפליתי ובפירוש רגמ"ה ש"ס חדש ווילנא (דף מ"ג ע"א) ד"ה וכיס שלו קיים וכו' הכיס שהוא נקלף עכ"ל מבואר כדעת הפליתי וקצרתי.

ה) דעת הב"ח הובא בש"ך (סי' מ"ח סקי"ב) לאסור המסס שניקב מצ"א אפילו בניקב ע"י חולי, ודעת הש"ך לרש"י שהוא מן האוסרין אינו אלא בניקב ע"י מחט שאז יש חשש שמא ניקב והבריא אבל בניקב ע"י חולי אפילו רש"י מתיר ומסתייע בזה מלשון רש"י (ריש פא"ט) במשנה ד"ה שנקט לחוץ שכתב וז"ל שהנקב נראה מבחוץ וכגון שנקבו זה או זה שלא במקום חבורן וכו', וע"כ מיירי רש"י כאן בנקב שלא ע"י מחט ומשו"ה אינה טרפה עד שהנקב נראה מבחוץ:

והנה דיוקו מרש"י (ריש פא"ע) כבר קדמו המעי"ט באשר"י (סי' ל"ד סק"ס) בתירוצו השני עי"ש, אבל תירוצו הראשון שם הוא שמש"כ שם רש"י שנראה מבחוץ הכונה היא שמקום הנקב נראה שהוא מבחוץ לאפוקי אם נקבו זה לתוך זה. אכן בעיקר הדבר כבר העיר הפמ"ג שם בש"ד (אות י"ב) כי מלשון רש"י (סו"פ ב"מ) נראה להדיא שדעתו לאסור אפילו בניקב ע"י חולי מטעם דאין הגנה לחצי עור דק הקיים, והכונה היא שסופו לנקב. ומלשון רש"י (סוכה ל"ד סע"א) לא משמע להיפך ע"ש ותבין, וכן בתוס' סו"פ במה מדליקין נראה להדיא דבתחלה נקטו התוס' לפרש"י שהוא מטעם דאין זו סתימה דמזה משמע דאפילו בניקב ע"י חולי נמי הכי ובסופו כתבו ועוד אומר ר"י דמצינו למימר כפי' רש"י דבהמסס אפילו מצ"א טרפה דחיישינן שמא ניקב לחוץ וחזר והבריא והא דבעי בא"ט ניקבו לחוץ היינו כגון דידעינן דשוב לא הבריא כגון שאכלה מחט בפנינו ושחטוה מיד עכ"ל, אבל זה נראה בעליל ששתי דעות הוא בתוס' ודוקא לפר"י חדשו שהוא מטעם שמא הבריא אבל לרש"י הוא הטעם משום דלא הוי סתימה חצי עור דק ואפילו בניקב מחמת חולי או במחט ושחטוה מיד נמי טרפה וכן משמע פשטות דה"ת (חולין נ' ע"ב) ד"ה מחט ע"ש.

ולולא מסתפינא היה נראה לי לחדש עוד ולומר לפירש"י דהטעם הוא משום שאין זה סתימה שהדופן דק מאד דהיינו דוקא בניקב חצי עור ההמסס וכן מדויק לשון התוס' בחולין (נ' ע"ב) וכן מדויק לשון המהר"ם מלובלין בחדושיו לחולין (נ' וסוכה ל"ד) דדייקי ואמרי "דניקב חצי עור" אבל בניקב רק מעט מהעור פשוט שכיון שרוב העור קיים שאמרינן בזה רובו ככולו וכשירה הוא, חוץ בניקב מחמת מחט שהחשש הוא שמא הבריא אז אפילו יתפוס המחט רק מעוטא מעור ההמסס מ"מ חיישינן שמא נקב לחוץ וחזרה לאחוריה והבריא רוב העור, ולפ"ז יצא לן קולא אחת דגם לדעת הב"ח שמטריף שלא בה"מ אפילו בניקב מחמת חולי היינו דוקא בניקב חצי העור, אבל לא בניקב רק מעוט מהעור.

ודע דהא שנדחקו רבעה"ת לישב לשון שניקבו לחוץ האמור במתניתין דא"ט וכתבו דאיירי דשחטוה מיד או בניקב מחמת חולי כש"כ הר"ן, אינו מובן לי דע"כ האי לשון "לחוץ" לא בא לדייק שבעינן שיהא נקב מפולש אלא לדייק דבעינן לצד חוץ ולאפוקי נקבו זה לתוך זה וכש"כ התוס' (חולין נ' ובסו"פ ב"מ), דאין לומר דבא לאוריי לן דבעינן נקב מפלש תקשה דלמה שנה לן בכלל האי לשון ש "לחוץ" הא בגל נקובי דטרפות בעינן נקב מפולש וכי קתני באינך לחוץ לומר "מרה שנקבה לחוץ" או "דקין שנקבו לחוץ" ומ"ש דדוקא בהמסס ובה"כ דייק התנא לפרש לן שיעור נקיבה, וע"כ האי לחוץ הכונה הוא לאפוקי זה לתוך זה וכאמור

ודע דלפירש"י שפירש מטעם דחצי עור דק לא מקרי הגנה קשה לי הא עור הדקין, דק יותר מעור ההמסס וכש"כ הפר"ח (סי' מ"ו סק"ט) להטריף במחט שנתחב בדקין דטרפה אפילו למאן דמכשיר בהמסס משום בדקין ומרה שעורן דק חיישינן טפי ע"ש, ובמעים מצינו בש"ס (נ' ע"א) שרשב"ג סובר שאפילו שירקא דמעיא סותמת וע"כ לא פליגי עליו אלא בשירקא דמעיא שאינו מגוף המעי, אבל בנשאר מעט מעור המעי משמע דלכו"ע הוי סתימה, ואין להשיב נמי מהא דמצינו דשומן סותם ומשמע אפילו שומן דק. שא"ה שראוי להשמין יותר, אבל טובי האברים גבול טבעי יש להם וקצרתי

עוד ראיתי בפמ"ג (ש"ד סקי"ב) הביא שם בשם הכו"פ וז"ל ודע דברייתא מחט בביה"כ דפי' רש"י דוקא נקיט, הא המסס לא שמא הבריא והקשה הכו"פ א"כ עולא דלית ליה שמא הבריא איך הבין ברייתא זו (אמאי לא קתני נמי הך דינא בהמסם) עכ"ל ספר הכו"פ אינו תח"י אבל באמת בתוס' (סו"פ ב"מ) כתבו וז"ל ואפילו מאן דלא חייש התם בקוץ, שמא במחט שהוא דק חייש עכ"ל, וא"כ אף לעולא אתי שפיר והוא פשוט.

ו) נסתפקתי בבשר ששהה ג' ימים בלי מליחה דאסור לבשל אחר צליה אם גם לטגן בשומן אחר צלי אסור משום ע"י העגון בשומן מרכך נמי הבשר יותר ומוציא דם מה שאין הצלי יכול להוציא ודמיא לבשול או דנימא בפרט זה דומה עגון לצלי והוי צלי בתר צלי דלכאורה מותר גם אם הצלי בפעם השניה היה בכלי שאינו מנוקב, דכל מה שצלי יכול להוציא כבר יצא ע"י צלי בפעם הראשונה ולע"ע לא מצאתי שום גלוי לדין זה.

תוכן העניינים

דעת מרדכי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה