אור ברסלב
דעת מרדכי א סימן נט › ענף ב

דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ

סימן נט · ענף ב

ענף א

אכן הנחתנו הנ"ל נסתרה מסוגיא ערוכה (בכורות י"ג) וז"ל הסוגיא דשם (קאי על מחלוקת רבי יוחנן ור"ל אי משיכה קונה בנכרי או מעות) מתיבי הלוקח גרוטאות מן הנכרי ומצא בהן כו"ם אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר, ואם משנתן מעות משך לא יחזיר, ופריך מסיפא, וא"א מעות קונות משיכה ל"ל, ומשני אביי משום מקח טעות ולהנחתנו האמורה לעיל דבאיסורי הנאה לכו"ע ליכא קנין כסף רק משיכה מאי פריך, הא באה"נ לא מהני קנין כסף כלל, וכן תקשה מסוגיא דע"ז (ע"א) דפריך התם מרישא למ"ד משיכה בנכרי קונה, דאי אמרת משיכה בנכרי קונה אמאי עד שלא נתן מעות יחזיר, ולדברינו תקשה גם לרב אשי דס"ל משיכה בנכרי אינה קונה הא במתנה ומציאה דליכא קנין כסף אף לרב אשי משיכה קונה והכא ליכא קנין כסף, כיון דאיסורי הנאה נינהו, אלא דיש לדחוק על זה כיון דהיה שם שאר גרוטאות שבהן שפיר שייך קנין כסף, ושם תליא שפיר במחלוקת ר"א ואמימר אי משיכה בנכרי קונה אי לא וקי"ל דמשיכה במקצת מקח לא קנה וכדאיתא (ב"מ מ"ז) במכר לו פרה ועלה ומשך את הפרה ולא משך את הטלה, ועי' (חו"מ סימן ר"ג סק"ב) וא"כ ה"נ בשאר גרוטאות אע"פ שמשכם, הא באלו לא מהני משיכה כיון דאיתנייהו בקנין כסף. ולכן לא מהני המשיכה גם על הכו"ם וא"כ לרב אשי אתי שפיר, דאע"ג דבכו"ם מהני משיכה, מכ"מ כיון דלא מהני אאידך גרוטאות הוי רק כשמשך במקצת מקח, דלא קנה כלל, אבל לאמימר קשה דלדידיה משיכה מהני בכל מקום. כן יש ליישב בסוגיא דע"ז, אבל מסוגיא דבכורות קשה שפיר כנ"ל, ואין לומר כיון דלא בעינן בקנין כסף כל דמי המקח, וגס בפרוטה אחת נתפס כל המקח, א"כ הכא כיון שהיה שם גם דברים המותרים בהנאה שעליהם שייך קנין כסף ממילא נתפס כל המקח המכיל גם האה"נ, ז"א דעד כאן לא אמרינן דבפרוטה אחת נתפס כל המקח אלא היכי דשייך קנין כסף בכל המקח על כל דבר ודבר המכור, אבל כיון שיש בהם אה"נ דבפני עצמם אינם ראוים לקנין, אז גם ע"י צירוף לא מהני [ויש לפלפל בזה ע"פ דעת הי"א (חו"מ סימן ר"ט) במקנה לחבירו שני דברים דקנין דמגו דמועיל אהאי מועיל נמי גם אהא, א"כ ה"נ י"ל כן ואכמ"ל ויבואר ברצות ה' במקום אחר].

אכן לאחר ההתבוננות מצאנו מקום לקיים דברינו והנחתנו הצודקת דהנה המשנה למלך (פ"ה ה"ז בהלכות אישות) בהאריכו שם בדברי הר"ן המובא בדברינו למעלה כתב, דמה דכתב הר"ן, דלהכי איסורי הנאה אין דמיהן נתפסין שלפי שאין שווין כלום א"כ אין דמים הללו בשביל הערלה והכלאי כרם, רק מתנה וגזל, אין הכונה שכיון שהלוקח אסור ליהנות מזה א"כ אין הדמים שנותן הלוקח בשביל הערלה רק מתנה בעלמא, דא"כ אם מכר לנכרי דמותר לו ליהנות ממנו יהא דמיו נתפסין באיסור, אלא הכונה הוא מצד המוכר, דכיון דהמוכר אסור ליהנות ממנו ואסור לו למכור או להחליפו א"כ אין הדבר שוה ממון כלל, והדמים שמקבל ע"כ או מתנה או גזל, וכן הוא בר"ן ריש חולין בסוגיא דמומר אוכל נבילות לתאבון וז"ל אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאפילו לדידיה אם עבר והחליפו מותרין כיון שאין תופסין דמיהן לפי שלא. היה לו רשות להחליפן ואיסורי הנאה הן דמיהן וחליפיהן אינן אלא כגזל ביד המוכר וכשהוא נה בהן לא מאה"נ נהנה אלא מגזל שבידו עכ"ל יעו"ש אריכות הדברים והמה נחמדים.

על פי זה נראה לחלק בין כשישראל מוכר כו"ם ויין נסך לבין נכרי שהוא מוכר כו"ם כסוגיא דגרוטאות דהנה איתא קידושין (ז' ע"א) הילך מנה ותהא שדך קנויה לפלוני קני בדין עבד כנעני יעו"ש ברש"י, דלא בעינן נתינת הדמים ע"י לוקח, רק העיקר תליא בקבלת המוכר, דקבלתו מסבבת גורמת הקנין ומוציאה חפצו מרשותו ומעמידתהו ברשות הלוקח ולכן אין נ"מ משל מי הוא הכסף אם משל הלוקח או משל אחרים ולהדיא אמרינן בקידושין (כ"ג) כסף קבלת רבו גרמה לו. שטר קבלת אחרים גרמה, והתם אינו מטעם שליחות, כיון דמהני אף בע"כ של העבד אלא עיקר הטעם הוא דקנין כסף תלוי רק בקבלת המקנה ועי' קצה"ח (קצ"ה סק"ט) שבאר הדברים האלה והעלה ג"כ כדברינו, וגם בקנין חליפין כן הוא דמה שנותנים העדים סודרם להמקנה אינו בתורת שליחות רק משום דלא בעינן כלל בין בכסף בין בחליפין כספו וסודרו של הקונה אלא שיגיע להמקנה כסף וסודר ולכן אפילו אם הנכרי הוא המוכר והמקנה מהני כשנותנין העדים סודרם אף דאין שליחות לנכרי יעו"ש.

והנה נודעה המחלוקת בין הראשונים אי איסורי הנאה אית ליה בעלים. דהרמב"ם והריב"ש (סימן ת"א) סברי דאיסורי הנאה אית ליה בעלים ודעת הריטב"א (ס"פ האיש מקדש) דאיסורי הנאה לית ליה בעלים, (עי' בקצה"ח סימן ת"ו. ובא"מ כ"ח ס"ק נ"ו), אבל בזה כו"ע מודים דאין לאיסורי הנאה שום ערך ושיווי של דמים, וכמבואר בנדרים (מ"ז ע"א) בר"ן ד"ה בעי רמי בר אבא קונם פירות האלו על פלוני מהו בחלופיהן וכו', דודאי כל שהוא אסור בהנאה אסור למוכרו ולהחליפו דאלת"ה מצינו דמים לחמץ בפסח לשור הנסקל שיכול למוכרו לעכו"ם, ואמאי תנן שהגוזל פטור מן התשלומין ועי' בסנהדרין (פ') בתוד"ה בשור שלא נגמר דינו, הוכיחו דשור הנסקל אינו נאסר מחיים, מדאמרינן גנב שור הנסקל וטבחו משלם דו"ה דברי ר"מ וכו', והרי ר"ל ס"ל דכל שאינו בטביחה אינו במכירה וה"ה דכל שאינו במכירה אינו בטביחה, ואם שוה"נ נאסר מחיים א"כ אינו במכירה ובכן אמאי חייב כשטבחו וכו' יעו"ש, ולפי האמור ממילא קמה הנחתנו דבאיסורי הנאה כיון דאינן שוין ממון ואין להם שום ערך ושיווי לא שייך בהן קנין כסף, יען כי דין קנין כסף הוא משיווי המקח, כלומר הוא פרעון בעד ערכו ושויו, וכש"כ הסמ"ע (סימן ק"צ) ואיסורי הנאה אין להם שום שיווי וערך דמים, אמנם כל זה יתכן לחלק בין כשישראל מוכר את האיסורי הנאה, לבין כשנכרי מוכרם:

דכשישראל מוכרם להאה"נ והקנין כסף פועל אלא מצד קבלתו של הישראל להכסף, ואצל הישראל אין להם שום שיווי ולכן לא שייך בהן קנין כסף אלא קנין משיכה ולכן צדקו דברי המחבר והש"ך (בסימן קל"ב) שמקילים בישראל המוכר כו"ם ויין נסך בהקפה משום שהנכרי כבר קנם במשיכה והדמים שנותן אח"כ אינם דמי חליפי איסורי הנאה וכמו שהארכנו לעיל בזה. משא"כ בההיא דגרוטאות, דהגרוטאות של עכו"ם הוא ואצל העכו"ם יש להם שיווי וערך. דאע"פ שנכרים מצווים על ע"ז היינו על עבודתה של כו"ם, אבל אין מוזהרים בהנאת כו"ם וכש"כ המל"מ (בהלכ' אישות פ"ה ה"ז) והוא באמת גמרא מפורשת (ע"ז ס"ד ע"א) בהנהו דאתו לקמי דרבה א"ל זילו זבינו מה דאית לכו ותו איתגיירו יעו"ש, הרי דנכרי מותר בהנאת כו"ם ולכן שפיר שייך אצלו קנין כסף. דאתי מצד קבלת המוכר ואצל המוכר יש להם שיווי והוא נכון.

ועוד יש לומר בזה דאפילו בין כו"ם ובין יין נסך יש חלוק, דאף אי נימא דביי"נ לא מהני קנין כסף אפילו ביין נסך של מוכרים נכרים, מכל מקום בכו"ם של נכרים שמוכרם כההוא דגרוטראות דאיירי בנכרי המוכר כו"ם שלו שפיר שייך קנין כסף משום דיש להם שפיר שיווי דמים, והוא ע"פ דברי הר"ן (ר"פ כה"צ דף מ"ג) בההיא דאמר ריב"ל פעם אחת הייתי מהלך אחר ר"א הקפר בדרך ומצאתי טבעת ועליה צורת דרקון מצא עכו"ם קטן ולא אמר לו כלום מצא עכו"ם גדול אמר לו בטלה, ולא בטלה, סטרו ובטלה. ש"מ תלת, ש"מ נכרי מבטל ע"ז שלו ושל חברו, וש"מ נכרי מבטל ע"ז בע"כ וש"מ דדוקא היודע בטיב עכו"ם ומשמשיה מבטליה ע"ש, וכתב ע"ז הר"ן בד"ה ומצא טבעת וז"ל ולא רצה להגביהה עד שיבטלנה הנכרי משום דאי הוי מגביה לה מקמי הכא הוי ע"ז דישראל שאינה בעילה לעולם והכי אמרינן בהדיא בגמרא בסוגיא לעיל (מ"ב), ואע"ג שאסורה בהנאה ואין בה דין ממון אפ"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י עכו"ם מצי זכי בה, ומכאן דחמץ בפסח של עכו"ם שאפשר ישראל לזכות בו הוי חמץ של ישראל ואסור לעולם עכ"ל, ושיטת הר"ן נראה דהוא מכת הסוברים בכו"ם של נכרי שזכה בה ישראל מדאורייתא לא מהני בטול, דאי נימא דמדאורייתא גם לאחר שזכה בו הישראל מהני בעול, ורק מדרבנן אין לו בעול משום דגזרינן אטו ע"ז שעבדה ישראל וכשיטת הסמ"ג ועין במג"א (סימן תקפ"ו ובמה"ש שם). א"כ מאי ראיה מכו"ם לחמץ דיש זכייה, שאני כו"ם דגם לאחר שזכה בו מהני בטול מדאורייתא ושפיר שייך בו זכייה, ורק ע"י דאמרו חכמים דאין לו בעול לא יהא ראויה לזכייה א"כ אינו שייך כלל לומר דכיון דגזרו חכמים דלאחר שזכה אינו מועיל בטול א"כ שוב לא מהני בו זכייה, כיון דהוי גופא גזירת חכמים שלא יועיל בטול ע"י שמהני בו זכיה מדאורייתא, אע"כ דס"ל להר"ן דכו"ם שזכה בו ישראל אף שלא עבדה אינו מהני בו בטול מדאורייתא, ומכל מקום מצינו בגמרא דמועיל בו זכייה אף שבזכייתו שוב אינו שוה כלום, וע"כ דזכיתו ואיסורו באין כאחת, וא"כ אף בחמץ בפסח כן ומהאמור נקטינן דכו"ם של עכו"ם כיון דמהני בו בטול הוי לו דין ממון ממש ושפיר שייך בו זכייה כיון דמהני בו בטול וא"כ לפ"ז פשוט דנכרי המוכר כו"ם לישראל שפיר שייך בו קנין כסף אף לשיטת הסמ"ע דקנין כסף מטעם שיווי המקח דברגע הקנין שפיר יש בו שיווי משום דמהני בו בטול, ואע"פ שתיכף שזכה בו ישראל שוב נאסר בהנאה ואין לו בטול, מכל מקום זכיתו ומניעת בטולו באין כאחת וקנינו מתקיים וכעין שכתב הר"ן ולכן בההיא בגרוטאות שמיירי בכו"ם שביד נכרי שמכרן לישראל שפיר שייך בו קנין כסף ופריך הגמ' שפיר ומומתק בזה לשון רש"י (ע"ז נ"ג) ד"ה אם עד שלא נתן מעות יחזיר לעכו"ם ויבטלנה ואח"כ אם ירצה יקננה ממנו וכו' עי"ש. הרי הזכיר כאן רש"י דין בעול, משום דכל עיקר דמועיל בו קנין כסף הוא משום דאית ליה בעול וכנ"ל ויש לדחות הדקדוק אבל הדברים בעצמם נכונים וישרים למוצאי דעת.

וראיתי להעיר עמש"כ הש"ך (סק"ג סימן קל"ב) הביאותיו לעיל בראש דברינו במכר עכו"ם ומשמשיה בהקפה דדמיו מותרין בהפסד מרובה, דסמכינן על שיטת הר"י, הרא"ש והמרדכי שמתירים אפילו כשהעבודה זרה עודנה ביד העכו"ם, וקשה לי מאי שייך כאן הפסד מרובה לפי מה שהחליטו האחרונים דהפסד מרובה לא נקרא רק הפסד מהקרן והכא כיון דלאותו ישראל אסורים בהנאה וכש"כ המחבר כאן בסימן (קל"ב) הובא בש"ך הנ"ל וכן הוא דעת הרבינו ירוחם והאשרי ועי' לקמן (קמ"ד בש"ך סק"ד) ועין מחנה אפרים (הלכות קנין מעות סימן י"ב) ועי' בבאור הגר"א שם, דוק בכל אלו המקומות, כי קצרתי וסמכתי על המעיין, וא"כ דין המעות הנ"ל הוא כש"כ הר"ן (נדרים פ"ה) דהאוסר נכסיו על עצמו דהוי הפקר וכל החוצה לזכות יבוא ויזכה, וא"כ אין שייך כאן הפסד מרובה, ואולי כין דראוי ליורש ולבע"ח ועין בזה בנתיבות (סימן רע"ה) א"כ ע"י כך מקרי הפסד מרובה וצ"ע בפרט זה וקצרתי זולת דנימא דבהפסד מרובה סמכינן על הפוסקים ובתוכם הר"ן והרמב"ם דס"ל דאף למחליף עצמו מותר וצ"ע והדברים ישרים ת"ל.

ומענין לענין באותו ענין אמרתי לציין מה שהקשיתי על החנוך (מצוה תל"ו) וז"ל שנצטוינו לאבד בתי ע"ז בכל מיני אבוד בשברון בשריפה בהריסה ובכריתה כל מין כמה שראוי לו וכו', ולשון ספרי מנין אתה אומר שאם קצץ אשירה והחליפה אפילו יוד פעמים שחייב אדם לקוצצה ת"ל אבד תאבדון, ונאמר שם בספרי עוד ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, בא"י אתה מצוה לרדף אחריהם וא"א מצוה לרדף אחריהם בחו"ל וכו' ונוהג מצוה זו בזו"נ בכל מקום ובכל זמן וכו' עכ"ל, וכן הוא בר"מ (פ"ז מה' ע"ז) ונמצא שיש בענין זה שתי מ"ע, המ"ע דאבד תאבדון נוהג גם בחו"ל והמ"ע דואבדתם שהוא מ"ע לרדוף אחריה אינו נוהג אלא בא"י כמפורש בכתוב מן המקום ההוא אע"פ שהוא חובת הגוף וכנראה שהוא כעין ענף מן המ"ע הראשונה ותוספת זהירות בה, מ"מ זה יתכן שפיר לחייבו רק בארץ ישראל.

ונפלאתי בזה על דברי הרמב"ן (הובא בריטב"א קידושין ל"ז) דגרסינן התם מנה"מ (דחובת הגוף נוהג בחו"ל וחו"ק רק בא"י) דת"ר אלה החקים וכו', צא ולמד ממה שנאמר בענין אבד תאבדון מה ע"ז מיוחדת שהיא חוה"ג ונוהגת בין בארץ בין בחו"ל אף כל שהיא חוה"ג וכו' הקשה רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל והא ע"ז שהיא חוה"ג היינו שלא לעבוד ע"ז לא כתיב בהאי ענינא כלל ואין הכתוב מדבר אלא לעקור ע"ז לומר שאנו חייבין לעקרה ולשרש אחריה וההיא ודאי אינו אלא בארץ כדכתיב קרא בהדיא אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם (ובחו"ל כצ"ל) אין אנו חייבין לעקרה ולשרש אחריה, ותירץ הוא ז"ל דאפשר שאנו למדין ממה שאמר בפרשה לא תעשון כן לה"א כי אם אל המקום ויש בכלל זה איסור במות בחו"ל וכ"ת איסור במות הו"ל למנקט והיכי נקט ע"ז איכא למימר כיון דהאי דינא איתא בע"ז דעלמא שאסורה בכ"מ והכתוב מדבר בע"ז נקט ע"ז שדינו מפורש ולא דק עכ"ל וע"ש שנדחק הרבה בזה.

והדברים תמוהים שהוא נגד הספרי המפורש באר היטב שדין בעור ע"ז באמת נוהג גם בחו"ל והוא חוה"ג וא"כ הגמ' אתי כפשטא ומה דקאמר הש"ס ע"ז חוה"ג דהכונה אמצות בעור ע"ז ודברי הגמ' והספרי שוים בזה והסוגיא דידן מקורו מהספרי ודברי הרמב"ן והריטב"א צע"ג.

ועין (ע"ז נ"א סע"ב) דתניא אבד תאבדון את כל המקומות אשר אבדו שם הגויים, בכלים שנשתמשו בהן לע"ז הכתוב מדבר יכול עשאום ולא גמרום וכו' ת"ל אשר עבדו שם הגויים שאין אסורין עד שיעבדו מכאן אמרו ע"ז של נכרים אינה אסורה עד שתיעבד וכו', אמר מר בכלים שנשתמשו בהן לע"ז הכתוב מדבר הא מקומות כתיב אם א"ע למקומות דלא מיתסרי דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם תנהו ענין לכלים מכאן אמרו ע"ז של נכרי וכו' והא בכלים אוקימנא לה א"ק אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם מקיש אלהיהם לכלים, מה כלים עד שיעבדו אף אלהיהם נמי עד שיעבדו וכו' ע"ש ולסוגיא הנ"ל דאיירי בענין איסור ע"ז וכלים שנשתמשו בהן לע"ז בודאי הוא נוהג גם בחו"ל שהוא איסור חוה"ג ואין זה תלוי כלל בא"י וצע"ג.

תוכן העניינים

דעת מרדכי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה