אור ברסלב
דעת מרדכי א סימן נט › ענף א

דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ

סימן נט · ענף א

סימן נט

המחבר ביו"ד (סימן קל"ב סק"א) כתב וז"ל עכו"ם שנגע ביין שלנו אע"פ שאסור בהנאה מותר לקח דמיו מאותו העכו"ם שאסרו, ואם מכר הישראל לעכו"ם אחר, אם נתן לו המעות קודם שיתן לו הישראל היין, המעות אסורים בהנאה, ואם לקח העכו"ם היין תחלה ואח"כ נתן המעות לישראל יש מי שאומר שאע"פ שלבעל היין שמכרו אסורים בהנאה לאחרים מותרים עכ"ל וכתב ע"ז הש"ך (סק"ג) וז"ל כתב זה בשם יש מי שאומר, משום דרבינו ירוחם מביא בשם י"א דלא שרי אלא כשמכר העכו"ם היין ואח"כ פרע לישראל שאין ביד העכו"ם שום דבר כשפרע לישראל והביאו ב"י ומוכח מדבריו שם דאפילו לאחרים אסור כל שלא מכר העכו"ם היין והוא דעת הר' אלחנן שהביא הרא"ש (ריש פרק בתרא דע"ז), וכן הוא דעת הרמב"ן והר"ן ודעת רש"י, דאם הע"ז עדיין בעין ביד העכו"ם שלקח מישראל המעות אסורים אף לאחרים, מיהו דעת המרדכי והרא"ש וכן הוא מסקנת התוספות בשם ר"י להתיר לאחרים אף שהע"ז בעין ביד העכו"ם ובמקום הפסד מרובה שרי, ואף דלא נ"מ ביין נסך דקיי"ל דשרי בהנאה בזמן הזה, מ"מ נ"מ למוכר עכו"ם ומשמשיה עכ"ל הש"ך. ובכדי להבין דבריו היטב מוכרחים אנו להעתיק סוגית הש"ס ודה"ת בע"ז שם, (ס"ב ע"ב) וז"ל דבי רבי ינאי יזפי פירי שביעית מעניים ופרעו להו בשמינית, אתו אמרו ליה לרבי יוחנן, אמר להו יאות הן עבדין וכנגדן באתנן מותר עכ"ל הש"ס וכתבו שם התוס' בד"ה יאות הן עבדין, דכיון דבההיא שעתא לא הוו הנך בעין לאו חליפין נינהי ולא חייל עלייהו קדושת שביעית, ולפ"ז אפילו בשביעית עצמה היו יכולין לפרוע אם כבר אכלו לפירות שביעית, ומכאן דקדק הר"א הלכה למעשה שאם יש ביד ישראל יי"נ וע"ז ומכרן לעכו"ם בהקפה ומכרם העכו"ם לאחר קודם שיתן לזה הישראל הדמים, שהדמים מותרין בדיעבד, ואע"פ שהאיסור עדיין ישנו בעולם, ועוד הוסיף רבינו יצחק שאפילו לא מכרם העכו"ם אלא כיון שמשכם אצלו קודם שיתן הדמים דקי"ל משיכת עכו"ם קונה והוי כמו בא עליה ואח"כ נתן דאתננה מותר, כיון שלא היה ברשותה בשעת הביאה, וה"נ לא היתה ע"ז ברשותו בשעת פריעת המעות עכ"ל התוס', ועיין בר"ן מש"כ בשם הרמב"ן שדעתו להחמיר בכל גווני, והר"ן הכריע. החמיר כשיש ע"ז עדיין ביד הנכרי הלוקח ומתיר כשאינו ביד הנכרי

קשה לי אחרי שמבואר בתוספות הנ"ל דיסוד ההיתר להתיר בלקח העכו"ם היין נסך או האליל מקודם ואחר נתן המעות, ואע"פ שהיין נסך והאליל בעין הוא מטעם משיכה בנכרי קונה וכבר היה הדבר שלו והדמים לא הוין אלא חוב בעלמא ואינם כלל חליפי ע"ז ומוכח להדיא מדבריהם דאי הוי אמרינן דאין משיכה קונה בעכו"ם אלא כסף דוקא אז במאי דמשיך העכו"ם עדיין לא עבד כלום, ולא יצא עדיין מרשות ישראל א"כ בשעה שפרע המעות שהוא גמר הקנין והע"ז והיין עדיין בעין, אז הוי המעות חליפי ע"ז ויין נסך, ולקמן (סימן ש"כ) גבי מכירת בכור לעכו"ם סתם לן רבינו הב"י דבעינן דוקא כסף ומשיכה ביחד עי' בטור (סימן ש"כ בב"י) או ביחד עם הכסף תהיה הקנאת רשות שעומדת שם הבהמה, משום דמספקא לן בהי מינייהו קני עכו"ם מיד ישראל כידוע מחלוקת הפוסקים בזה, וא"כ ה"נ דהוי איסור דאורייתא מספיקא דדינא הו"ל להב"י להכריע דהדמים אסורין משום ספיקא דדינא ואיך סתם להקל?

ולפום רהיטא אמרתי לישב בפשוט דהנה בלא"ה קשה סתירת דברי המחבר אהדדי, דלקמן (סוף סימן קמ"ד) כתב המחבר וז"ל יש אומרים שאם ביד ישראל יין נסך ואלילים ומכרם לעכו"ם בהקפה, ומכרם העכו"ם לאחר קודם שיפרע לזה הישראל הדמים מותרים בדיעבד עכ"ל, דמשמע הא כל שלא מכרם אסורים אפילו לאחרים והוא כדעת הר"א, ולא כדעת הר"י, וכאן (סימן קל"ב) סותם כדעת הר"י להתיר אפילו בלא מכרם לעכו"ם אחר ועדיין הן בעין ביד הלוקח הראשון וכבר העירו ע"ז הש"ך שם (קמ"א סק"ג) וכן הט"ז ונשארו בתימא ע"ש. והיה נראה לי לישב בפשוט דכאן (סימן קל"ב) דאיירי בסתם נגיעה שאינו אסור אלא מדרבנן בהנאה משום חשש ניסוך, ומדאורייתא לא חיישינן לזה משו"ה סמך המחבר להקל כדעת הר"י במכר בהקפה בלבד אף שהוא עדיין בעין ביד הנכרי הלוקח, אבל שם (סימן קמ"ד) דאיירי במכר ע"ז ויין נסך ממש שאסורים בהנאה מדאורייתא ודמיהם נתפסים באיסור מדאורייתא להכי חשש המחבר לדעת הר"א ואינו מקיל רק בשאינו בעין ביד הלוקח הראשון שכבר מכרם.

ובזה מיושב עוד דלקמן בסימן זה (קל"ב סק"ב) כתב המחבר במדד לכליו של עכו"ם שיש בו עכבת יין (פי' מקום שהיין מתעכב בו) או לכליו של ישראל שביד העכו"ם והיה העכו"ם מנדנד הכלי צריך ליקח הדמים ואח"כ למדוד עכ"ל וכתב ע"ז הש"ך (ס"ק י"ז) וכן כתב הע"ז (ס"ק ד') דעכו"ם קונה בין במשיכה בין בכסף, וציין הש"ך לעיין לקמן (סימן ש"כ) והוא כתירוצם השני של התוספות. (ע"ז ע"א ע"ב) ד"ה שקילי זוזי מינייהו והדר כיילו להו וכו', והוא תמוה. ומצאתי שהעיר בזה הגרע"א בתשובותיו (סימן ל"ז) דאיך סמך להקל ביין נסך כהרמב"ם ולא חשש לשיטת ר"ת וסיעתו דנכרי אינו קונה בכסף, ותירץ שם הגרע"א דכיון דמיד שנתן לו המעות אינו יכול הלוקח לחזור דיכל המוכר למר קים לי כהרמב"ם דנכרי קונה בכסף וכיון דמיד אינו יכול הנכרי לחזור ולהוציא המעות מישראל ממילא מיד נקנים לו המעות קודם שנעשה יין נסך ולא מקרי דמי יין נסך עכ"ל והוא נכון. אכן לדברינו מיושב היטב בפשוט דדוקא בבכור תשש המחבר לדעת המחמירין מפאת שהוא איסור דאורייתא, אבל הכא בסתם יינם דאינו אסור אלא בהנאה רק מדרבנן סמך להקל כדעת הרמב"ם.

ועפ"ז היה מקום להקל בחמץ קודם הפסח במכרו בכסף לבדו ואחרי כן בטל חמצו, כיון דמידי איסור דאורייתא ממ"נ נפיק ע"י הבטול ולא נשאר רק איסור דרבנן, ובדרבנן שפיר סמכינן דעכו"ם קונה בכסף לבדו, וכי תימא כיון דמכר מקודם א"כ אין זה החמץ בכלל הבטול, אין זה מוכרח. כמו שכבר העיר ע"ז הגרע"א בתשובותיו (סימן כ"ג) ד"ה ובתחלת השקפה, דכיון דאמר כל חמץ שברשותי ואיגלאי מלתא למפרע דגם זה היה ברשותו א"כ אף זה היה בכלל הבטול, ועי' (או"ח סימן מ"ח במג"א ובח"י שם סקי"ד) ואם קנה העכו"ם החמץ בקנין משיכה בלי כסף יש להעיר ע"פ תירוצו של הגרע"א הנ"ל דהא עכו"ם יוכל לתופסו מספיקא דדינא וא"כ אין זה החמץ ברשותו ישראל עוד ואכמ"ל בפרט זה.

ולפי האמור מקום הוא להסיר גם תמיהתנו בסתירת דברי המחבר, במחלוקתן של הראשונים אי כסף קונה בעכו"ם בין נכרי מנכרי, בין נכרי מישראל, או משיכה קונה דלענין בכור שהוא ענין איסור דאורייתא להפקיעו מכמה לאווין מחמיר דבעינן תרווייהו, אבל הכא בסתם יינן שהן ותליפיהן אינן אסורין אלא מדרבנן סגי בכסף לבד או במשיכה לבדה כן היה נראה לכאורה.

אבל באמנה אין זה מעלה ארוכה לקושיתנו דעדיין תקשה דברי המחבר לקמן (סימן קמ"ד) דאם היה ביד של ישראל יין נסך וע"ז ומכרם לעכו"ם בהקפה והנכרי הלוקח מכרם לנכרי אחר קודם שיפרע לזה הישראל הדמים מותרים בדיעבד, והוא שיטת הר"א בתוספות (ע"ז ס"ב ע"ב) כמובאה לעיל בדברינו, ואע"פ שבשיטת הר"א אינו נזכר בדברי התוספות דטעם ההיתר מפאת משיכה קונה בנכרי ומשמע דעיקר יסודו הוא דדמי ממש לפירות שביעית במעשה דרבי ינאי דכיון דנאכלו הפירות שביעית לא הוי הפרעון שנפרע אח"כ חליפי פירות שביעית, כיון שאינן בעולם עוד, וה"נ בדמי ע"ז כן, כיון דאינו ביד העכו"ם שוב לא הוי הפרעון שפורע אח"כ דמי ע"ז, מכל מקום נראה ברור לכאורה דאף לשיטת הר"א מוכרחים אנו לבוא להיסוד דמשיכה בנכרי קונה, כיון דהאליל באמת ישנו בעולם ביד הנכרי השני, ואם נימא דהנכרי הראשון במשיכתו מהישראל לא קנהו א"כ לא קנה הנכרי השני ג"כ מיד הנכרי הראשון ואימתי נגמר הקנין בין מהישראל להנכרי הראשון ובין מהנכרי הראשון להשני רק בשעה שהישראל מקבל דמיו מן הנכרי הלוקח ממנו, א"כ אכתי הוי אליפי ט"ז, ועכצ"ל דאף לשיטת הר"א עיקר יסודו הוא דמשיכה בנכרי קונה, רק דבעי ג"כ דבשעת פרעון לא יהיה ברשותו עוד, וא"כ קשה טובא איך סמך המחבר להקל בע"ז ויין נסך ממש מטעם דמשיכה דנכרי קונה אע"פ שחליפי ע"ז אסורים בהנאה מדאורייתא ואילו גבי בכור החמיר אפילו בדיעבד דבענן דוקא כסף ומשיכה משום דהוי ספיקא דדינא אי משיכה קונה בנכרי או כסף קונה בנכרי וביותר קשה כאן (סימן קל"ב) דברי הש"ך (סק"ג) שמסיק להקל אף במכר כו"ם ומשמשיה בהקפה אף שלא מכרם הנכרי בהפסד מרובה ולסמוך על דעת הרא"ש והמרדכי והר"י הנ"ל ועל זה בודאי קשה דהא בכה"ג מפורש בתוספות דעיקר הטעם להקל הוא משום דמשיכה בנכרי קונה, ולענין קדושת בכור לא סמכינן להקל במשיכה אף בהפסד מרובה?

והנראה לפע"ד בזה דהנה הר"ן (ע"ז ריש פרק השוכר) הביא את הירושלמי דפרק האיש מקדיש וז"ל מכרן וקדש בדמיהן מקודשת, ר' חנא בשם ר' זעירא בשאין דמיהן אמר ר' חנינא זאת אומרת מקדשין בגזל, כן הוא הגירסא הנכונה ועי' ברא"ש (פ' האיש מקדש) וכתב ע"ז הר"ן דהכונה היא דלפיכך מקודשת לפי שאין דמים אלו של ערלה וכלאי הכרם, שאילו היה כן אף דמים הללו היו אסורין למוכר דמ"מ מנייהו מתהני שמכרן בדמיהן. ומה לי הן ומה לי דמיהן, אלא משו"ה מקודשת לפי שאין דמים הללו דמים של ערלה וכלאי הכרם שכיון שהן אסורין בהנאה אינן שווין ממון, ומעות הללו מתנה הן בידו ולפיכך מותרין, דדוקא בע"ז חדשה התורה שאע"פ שאין להם דמים שיהיו חליפיהן נתפסין באיסור, אבל בשאר איסורי הנאה לא, ולכך מקודשת עכ"ל. והמשנה למלך (פ"ה מאישות) כתב על דברי הר"ן האלה דאפילו מכרן לנכרי, דאע"ג דרשאי הנכרי ליהנות מהן. וא"כ הדמים האלו חליפי איסורי הנאה מכ"מ כיון שהתורה אמרה שלא יחליפם ושלא ימכרם ואסרה כל הנאות שבהן נמצא שדבר זה אין לו דמים ואם לקח ממון אינו אלא גזל או מתנה בידו יעו"ש באריכות.

ועין בחו"מ (סימן ק"צ סק"א) על הא דכתב המחבר דקרקע נקנה בכסף כיצד מכר לו בית או שדה ונתן לו כסף שוה פרוטה קנה, וכתב הסמ"ע ודוקא בשנתן לו השוה פרוטה על דמי הפרעון והשאר זקף עליו במלוה או כשכל שיווי המקח אינו אלא פרוטה, אבל אין לומר דלא איירי כאן בכסף שנותן בשביל שיווי המקח אלא שנותן לו פרוטה, שבפרוטה זו נשתעבדו זה לזה, זה לקנות, וזה למכור ושאין אחד יכול לחזור בו, ז"א דהא קנין כסף נלמד משדה עפרון, וכסף הנזכר בשדה עפרון היה דמי שיווי השדה עכ"ל הסמ"ע, והט"ז שם משיג עליו מהא דאשה נקנית בשו"פ ואינו אלא לקנין דשווי המקח לא שייך באשה ע"ש, אמנם האבני מלואים (סי' כ"ט סק"ב) מחזק דעת הסמ"ע, ואומר שהפרוטה של קידושין הוא דמי שיווי של האשה ע"ש. ונראה לי להביא ראיה לזה מדברי הריטב"א שבנמוקי יוסף (ב"ב פ"ג) בסוגיא תליוה וזבין וז"ל, וכתב הריטב"א דכיון דבתר דעתו דמוכר אזלינן כדאמרינן דאגב אונסיה דזוזי גמר ומזבין ליכא לדמויי לגמרי לאשה ולומר כי היכי דאשה מתקדשת בפרוטה ה"ה אם קבל פרוטה משדה זו דלהוי מכירה, דשאני אשה דהרי נתן לה דמיה דכל אשה מתקדשת בפרוטה עכ"ל, ובשמ"ק מסיק עוד, ומאשה המתקדשת בפרוטה נמי לאו ראיה היא, דכל אשה מתקדשת היא בכך ואפילו בנתיה דרבי ינאי מתקדשת בפרוטה והרי כל אשה כאלו דמיה קצובין לקנות לבטל בפרוטה עכ"ל, ואי נימא דדמי האשה הנתנין בתורת קידושין אינן דמי של שיוויה א"כ אין התחלת לקושיתם, דשאני אשה דכסף קדושיה אינו אלא בתור קנין ושום פרעון בעד השיוויה לא בעי כלל, אבל בשדה אע"פ שנקנה ע"י כסף הנתן אלא בתור קנין מ"מ הרי הצרך לפרוע עוד בעד השיווי ואין נותנין קרקע בחנם, ומהיכי תיתי לומר דסגי בכסף הקנין לבדו, כאשר איננו טועים לומר היכי דהיה בחזקה ובשטר הקנין בתלויה וזבין דאינו צריך עוד ליתן כסף השיווי, אע"כ דכסף אינו קונה אלא בשנתן בתור שיווי, וגם כסף קידושין הוא שיוויה של האשה, ואז הוי אמינא, דכמו דאשה נישומית שויה בפרוטה ומתקדשת בזה, דכמו כן שדה בשנתן בעדה פרוטה סגי וזוהי שויה של הקרקע, דע"י כסף הקנין נפרע כל שיווי של השדה, ע"ז מסיק דלא דמיא דשאני אשה דדמיה קצובין בפרוטה וזוהי שיווי של האשה, אבל קרקע יש לה ערך ושיווי ע"י שער העולם ולא סגי בפרוטה.

והנה בפרט זה יש מחלוקת האחרונים עי' בנתיבות (סימן ק"צ סק"ב) והרבה מרבותינו האחרונים מחזיקים בדעת הסמ"ע דכסף אינו קונה רק כשנתן בשביל שיווי המקח, נמצא לפי הנחה זו דבאיסורי הנאה לא שייך קנין כסף כיון דבעינן שהכסף יהיה מהשיווי ואיסורי הנאה אין להם שום שיווי. וכבר כתבו התוספות בע"ז (ע"א) ד"ה פרדשני, וז"ל ואור"י דאפילו למ"ד אינו קונה כרב אשי, ה"מ כיון דאיכא כספא כגון מכירה, אבל במציאה ומתנה דליכא כספא כו"ע מודו דקני במשיכה או בהגבהה עכ"ל, ולפ"ז באיסורי הנאה כיון דליכא כספא אחרי דקנין כסף פועל דוקא בתור שיווי ופרעון, ולאיסורי הנאה אין ערך ושיווי, אז כו"ע מודו דקני משיכה.

אחרי אקדמות מלין אלה מיושבות כל הסתירות, דשפיר סתים לה הבית יוסף בסימן (קל"ב) כדעת הרב רבי אלחנן דאם משך מקודם דהדמים מותרים משום דהכא כו"ע מודי דמשיכה קניא ואינו תלוי אלא במחלוקת הראשונים הנ"ל אי בעינן דוקא כשאין הע"ז ביד העכו"ם הלוקח הראשון או אפילו כשהוא עדיין ביד הלוקח הראשון. וכן בסימן (קמ"ד) דמקיל המחבר בע"ז ויין נסך ממש בשאין בעין ביד הנכרי הלוקח הראשון, והוכחנו למעלה דאף זה תלוי דוקא אי משיכה בנכרי קונה וכן מה שמקיל הש"ך בהפסד מרובה במכר עכו"ם אפילו כשעדיין בעין, משום דבאה"נ לכו"ע משיכה קונה דלא שייך בזה קנין כסף, והא בסעיף (ב') בהני סבויתא במדד לכליו של נכרי דמהני לקיחת כסף מקודם אף קודם שנאסר בהנאה והתם לא שייך תירוצנו הנ"ל הוא מטעם שכתבנו למעלה, דבסתם יינם שהוא רק איסורי הפאה דרבנן שפיר סמכינן אספיקא דדינא או כש"כ הגרע"א כיון שהישראל מוחזק במעות ויכול לומר קים לי כהרמב"ם ממילא לא הוי המעות חליפי אה"נ

תוכן העניינים

דעת מרדכי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה