דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
סימן נ · ענף ג
והנה אע"פ שהרבינו להקשות אדברי הש"ך והדגול מרבבה, אבל בנכרי דברי הש"ך והמג"א (סימן שמ"ז) כראי מוצקים דבנכרי אין חייב להפרישו מאיסורא, ואיתא ביבמות (ה' ע"א) דתניא ראשו מה ת"ל, לפי שנאמר תער לא יעבר על ראשו שומע אני אף נזיר מצורע כן, ת"ל ראשו עכ"ל הש"ס, ופירש"י וז"ל אלמא אתי עשה ודחי ל"ת, ואע"ג דל"ת שאינו שוה בכל הוא אם אינו ענין ללאו שאין שוה בכל דהא נפקא לן מזקנו דאידך תנא תנהו עיין ללאו השוה בכל עכ"ל ודברי רש"י כאן דנזיר הוי לאו שאינו שוה בכל הוא תמוה מאד
*) ודברי
המרדכי (ריש ע"ז סימן תשצ"ה) המובא לעיל צריכין ברור, דאי ביין נסך שנתנסך לע"ז מיירי א"כ אסור בהנאה מדאורייתא, וא"כ בלא"ה תיפוק ליה דאסור לתנו אפילו במתנה משום איסורי הנאה דאפילו במתנה אסור ליתן משום החזקת טובה, ואי ביין נסך של המומר איירי הו"ל למימר "לא יושיט" והמרדכי נקיט ולא יתן וכדמדייק הש"ס בע"ז (ו' ע"א) ואפילו נדחוק בהכי דלאו דוקא נקיט האי לישנא נמי קשה לפי מה שהוכיחו התוס' בפסחים (כ"ב ע"ב) דאה"נ אפילו דידיה נמי אסור להושיטו משום החזקת טובה, כיון דבשכר אסור להושיטו, דאסור להשתכר באה"נ, בחנם נמי אסור דמה שמחזיק לו הנכרי טובה חשוב כמשתכר ע"ש בד"ה ואבמה"ח וכו', א"כ בודאי אסור להושיטו משום אה"כ? ואולי יש לומר דאיירי בשכרו לעשות עמו מלאכה אחרת, דאז אע"פ שאמר לו העבר לי חבית של יי"נ שכרו מותר כדאיתא (ס"פ השוכר אה"פ) אבל במומר בכה"ג בתרי עד"נ אסור משום לפ"ע ועדיין יש לפלפל בזה.
ובמעוף הרעיון אמרתי להסתפק בזה ספק מושכל והוא, דלפום רהיטא סתם יין של מומר אסור בהנאה לא מיבעיא לאחרינא אלא אף לדידיה אסור, ואם חוזר בתשובה, אז כל יינותיו הנמצאים אתו מקודם אסור בשתיה ובהנאה וא"כ יש להסתפק אם מותר למכר לו אפילו יין כשר, כיון דידוע דתיכף שיבוא לרשותו יאסר בשתיה והנאה וא"כ מכשילו בדבר האסור כן אמרתי להסתפק לכאורה, אכן אחרי שובי נחמתי, כי באמנה סתם יינות של מומר אחר ששב גם לאחרינא מותר, ולדידיה אין שום איסור גם בהיותו מומר, כי טעם איסור הנאה בסתם יינם הוא מחשש נסוך כמבואר באריכות בע"ז (נ"ז ע"ב) בתוס' ד"ה לאפוקי מדרב, ומה"ט יש מתירים סתם יינם של עכו"ם בזמן הזה כי נכרים של עכשיו אין רגילים לנסך לע"ז, ובכן אם הוא יודע בעצמו שלא נסך מותר לו בהנאה ולאחר ששב נאמן גם להעיד לאחריני ולא מקרי נגד חזקה כי לפי אמירתו לא נתחזקה מעולם באיסור וכש"כ המוהר"מ מרוטנבורג הובא בתשובות מיימוני (להלכות אישות סימן ג') ע"ש ויבואר במקום אחר, ואיסור שתיה הוא מטעם בנותיהן כמבואר בב"י (ריש סימן קכ"ג) בשם הר"ן והרשב"א ע"ש במחלוקתם, וא"כ במומר דבתו שרי גם יינו מותר בשתיה וכמו שהעיר בס' תפארת למשה הובא בפ"ת ליו"ד (סימן קי"ב) להתיר מהאי טעמא פת מומר, וגם ע"ז נתקשיתי אהא דכתב הב"י (יו"ד סימן קי"ט) לאסור סתם יינם של מחללי שבתות בפרהסיא, יקשה דהא בהנאה בודאי לא שייך לאסור כיון דידענא בו דלא פלך לע"ז וכמו שהביאו התוס' הנ"ל להתיר בהנאה סתם יינם של עכו"ם דזמנינו וז"ל וא"ת וכיון דגזרו על נסוך הנכרי הו"ל דבר שבמנין וצריך מנין אחר להתירו, וי"ל דלא גזרו אלא על המנסכים, וכיון דהשתא לא מנסכים לע"ז יש לתלות להיתר, וראיה לדבר דאיתא בע"ז (ס"ה) רבא שדר קורבנא לבר ששך ביום אידו אמר קיים לי דלא פלח לע"ז עכ"ל, ואי לאסור בשתיה, כיון דאיסור שתיה משום בנותיהן כנ"ל ובתו של מחללי שבתות מותרת א"כ גם בשתיה אין מקום לאסור וצ"ע לכאורה, אמנם אתרי התבוננתי בזה ראיתי, כי דברי הרשב"א נכונים הם, ודברי התפארת למשה שנשענתי עליהם בקושיתי תמוהים מאד, ואין להם מקום כלל, דדבריו נסתרים מניה וביה, דלפי שיטתו של התפארת למשה גם סתם יינן של מומר יהא מותר, כיון דבתו מותרת, דהא מפורש בע"ז (ל"ו) דגם יינן אסרו משום בנותיהן ואי נימא דיינן אסור משום חשש נסוך בלבד, דאוסר אף בהנאה, זה אינו דבחולין (ה' ע"ב) מבואר דאי נימא דמומר לע"ז לא הוי מומר לכה"ת כולה יינן מותר אף בשתיה, ולא חששו לאסור משום חשש נסוך, ומשמע מזה דהיכי דאין ראוי לאסור בשתיה מצד גזירת חכמים הקודמת כמבואר בתו"ה בית ה' שער א') לא אסרו בהנאה משום חשש נסוך בלבד, ורק במומר לכה"ת כולה אסרו בשתיה ובהנאה גם יחד, ואע"פ דגם במומר לכה"ת כולה נמי ליכא משום בנותיהן מכל מקום כיון דהוי כגוי לא פליגי חכמים ואסרו כל מה שאסרו בגוי גמור ומזה גופא מוכח דלא כהתפל"מ והוא מבואר ומפורש וממילא במומר לחלל שבתות דהוי נמי מומר לכה"ת כולה נגיעתו אוסרת, אף דליכא גבי חשש בנותיהן והוא פשוט וע' בנה"כ (סי' קי"ט) מה שהביא בשם המבי"ט ודו"ק.
ודע דדברי הש"ך האלה נעלמו מעיני הרב בעל טורי אבן (חגיגה י"א) בקונטרס אבני מלואים גבי ההיא דאין מוסרין ד"ת לנכרי שחקר ג"כ בנדון המחלוקת שהובאה ברמ"א (סימן קנא) שהוזכרה לעיל בדברינו אי יש איסור דרבנן גם אי לא קאי בתרי עד"נ, והביא שם ראיה מסוגיא דע"ז (ו') הנ"ל דאפילו איסור דרבנן ליכא, וכתב שם עוד ואני תמה על הרא"ש (פ"ק דשבת) שכתב דאפילו לא קאי בתרי עד"נ אכתי איכא איסור דרבנן שסותר לדברי התוס' דחגיגה ולדהת"ו. והרא"ש וסוגית הש"ס פ"ק דע"ז עכת"ד, ובאמת היא קושית הש"ך כאן במש"כ ותדע, וכמו שהבאתי לשונו לעיל והש"ך מישבה בטוב טעם ודעתן ובזה יש להשיב גם על יתר דברי הטו"א שם במש"כ וז"ל ומה שכתב הרא"ש פ"ק דשבת דאכתי לא גרע מקטן או"נ, נ"ל דלא דמי, דודאי כל ישראל מצווין להפריש עוברי עבירה בדאפשר, ומשו"ה מחויבים להפריש גם קטן או"נ כיון דאפשר להפרישו, אבל הכא איירי בדלא אפשר ומשו"ה היכי דלא קאי בתרי עד"נ והואיל והעבירה מזומנה לפניו באין מוחה ומעכב, כי נותן לו מאי הוי ואפילו איסור דרבנן ליכא:
מיהו ק"ל מהא דספ"ק דע"ז דתניא לא ישכיר אדם שדהו לכותי מפני שנקראת על שמו, וכותי זה עושה בו מלאכה בתומש"מ, ופריך מאי איריא מפני שנקראת, תיפוק ליה משום לפ"ע, ומשני חדא ועוד קאמר, והשתא תקשה לישני דאיירי דאית לו לשכור אצל נכרי אחר, או דאית ליה שדה לדידיה אע"כ גם בכה"ג אכתי איכא איסור דרבנן עכ"ד הטו"א. ומה שנראה לי בזה מה שהעיר לחלק על הרא"ש הדבר פשוט דכונת הרא"ש דהיכי דמצווה להפריש את חבירו מאיסורא, אם היה יכול להפריש לגמרי ממנה, אז גם באינו יכול להפרישו לגמרי, מכל מקום אסור להושיטו דעכ"פ מסייע נקרא ואסור לסייע ידי עוברי עבירה כאלה שמצווין אנו להפרישם מאיסורא כשיש יכולת בידינו ומשנה ערוכה היא בגיטין ובשביעית דאסור לסייע ידי עוברי עבירה אפילו בכה"ג שאין בידינו להפרישם מזה, אבל בנכרי שאין אנו מצווין להפרישו מאיסורא גם כשיש יכולת בידינו, גם לסייע מותר כ"ז שאינו נקרא נותן מכשול כגון דקאי בתרי עד"נ ועפ"ז הנ"ל מסולקת גם קושיתו הנ"ל מסופ"ק דע"ז דהא התם בכותים שהם גרים איירי לכן שפיר איכא איסור דרבנן גם במצי לשכור אצל אחר, אף הציור שכתב הטו"א על קושיתו הנ"ל באית ליה שדה לדידיה, אינו מובן, דאי אית ליה שדה לדידיה א"כ למה ישכור אצל אחרים, וע"כ ברוצה לחרוש ולזרוע גם שדהו שלו גם השדה המושכרת א"כ מאי נ"מ באית ליה שדה לדידיה, הא בתוספת חרישה איכא איסור נוסף, ואע"ג דגבי בהמה קאמר הש"ס (ו') כן, נ"מ דאית לו בהמה לדידיה, שא"ה דשכיח דאדם חס על בהמתו מלהקריבה ורוצה לגדלה או לחלבה, משא"כ גבי שדה דלא שייך כן ועין. דהא נזירות נוהגת בכל אדם וכבר העיר בזה הרש"ל ובמוהרש"א ע"ש. והנה המרש"ל בחידושיו מקיים סברת רש"י דנזיר הוי לאו שאינו שוה בכל, ומוהרש"א מוחק גרסת רש"י וס"ל דנזיר הוי לאו השוה בכל, כיון דהכל נודרים בנזיר אחד אנשים ואחד נשים והתוס' בנזיר (מ"א) ד"ה ואי כתב רחמנא ראשו, כתבו דהסוגיות חלוקות בזה אי נזיר הוי איסור השוה בכל וז"ל שם, ואע"ג דלאו ועשה דכהנים אינו שוה בכל ה"נ לאו ועשה דנזיר דהקפה אינו שוה בכל אלא בנזירים, ולקמן (נח) חשיב לאו דנזיר שוה בכל עכ"ל.
והאבני מלואים בתשובותיו בשלהי הספר (סימן כב) העלה בזה דבר מושכל, דהנה קיי"ל דנדר מיקרי איסור חפצא, ושבועות איסור גברא ולא איסור חפצא ונזירות מהו, אם איסור גברא או איסור חפצא וכבר נתוכחו בזה בארוכה בתשובות מהרי"ט (ח"א סימן נ"ג ונ"ד) מהר"י לב ומהר"י באסאן, ומהרי"ע העלה שם לבסוף דבר נכון מאד, דנזירות לא מקרי איסור חפצא ולא איסור גברא, אלא איסור תורה נקרא כלומר שהוא אינו אוסר עליו כלום באומרו הריני נזיר, רק בזה שהוא מקבל עליו תואר קדושת נזיר כמו קדושת כהן, ורק התורה היא שרבתה מצות יתרות בהמתואר בתואר קדושת נזיר ואסרה אותו באיסור יין תגלחת מתים ובהנחה זו נתפשטה כל עקמומיות שבענין זה ואף דברי רש"י מבואר לנכון, כי אילו היה נזיר איסור גברא או איסור חפצא שפיר היה נזיר אסור השוה בכל, דהא נקודת האיסור נלקחה ממה שהוא אוסר על עצמו, והרי כל אדם יכול לאסור עליו בדיני נזיר, אבל מכיון שנזיר איסור תורה הוא, והוא אינו אוסר על עצמו בכלום, רק מקבל עליו תואר קדושת נזיר, והתורה אמרה מי שהוא נזיר אסור בג' מינין שפיר הוי לאו שאינו שוה בכל, דהא סוף כל סוף התורה לא אסרה אלא למי שהוא נזיר אבל לא מי שאינו נזיר הן אמת דכו"ע יכולים לעשות את עצמם לנזירים, אבל סוף כל סוף לאו כו"ע נזירים המה, והתורה לא אסרה אלא למי שהוא נזיר ובכן דברי רש"י והתוס' בנזיר נכונים הם. והוא הרגש דק למבין זהו תורף דברי הא"מ ועי' בספרי שמן למנחה קו"א על מנחת החינוך (מצוה שס"ח) שהארכתי שם בפרט זה.
ויוצא לן מכל זה לפי מה שהארכנו לעיל דגדר הפרשת איסורין אינו אלא במצוה ול"ת שגם הוא מחויב בדבר זה, דאז נכנס בגדר הערבות, אבל באיסור שאינו שוה בכל אז אינו בגדר הערבות, ואינו מוטל עליו להציל את חבירו מן העון ולהפרישו מאיסורא, א"כ באיסורי נזיר מי שאינו נזיר אינו מצווה להפריש את חבירו הנזיר מאיסורא מדאורייתא ואע"פ שהעלינו לעיל דעכ"פ מדרבנן מחויב הוא, אבל מדאורייתא בודאי אינו מחויב אלא מדרבנן, וזהו "לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכל"ת", כיון דנזיר הוי לאו שאינו שוה בכל כמו שפרש"י ומי שאינו נזיר אינו בר חיובא באיסורים שאסרה התורה את הנזיר ואינו בגדר הערבות וא"כ אינו מצווה להפריש את חברו הנזיר מאיסורי נזיר לפחות מדאורייתא וכנ"ל.
ולכאורה לפי דברינו האמורים למעלה, א"כ גם באיסורי כהונה נמי דהוי לאו שאינו שוה בכל, נמי אין מצווה להפרישו ויש להעיר מדה"ת (ב"מ יוד ע"ב) ד"ה כגון דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה, שכתבו, אבל ישראל אף שעובר משום לפ"ע, מכל מקום כיון דאי מקדשה לעצמו לא מיחייב לא מקרי בר חיובא, והריטב"א תירץ ע"ז דהא לפני עור ליכא רק בתרי עד"נ, והכא איירי דגם בלתי השליח היה יכול לקדשה בעצמו עכת"ד, וקשה אתירוצו של הריטב"א דהא אכתי איכא משום הפרשת איסורין דהוא מדאורייתא מהעשה דהוכח תוכיח ואכתי הוי שליח בר חיובא אע"כ דס"ל להריטב"א דבלאו שאינו שוה בכל ליכא משום הפרשת איסורין וכשכתבנו למעלה, והתוס' דמאנו בתירוצו של הריטב"א והוצרכו לתירוצם, דכיון דאי מקדשה לעצמו לא מיחייב לא מיקרי בר חיובא יהא מוכח דס"ל דיש בזה משום הפ"א, אע"פ שהוא לאו שאינו שוה בכל והוא דלא כהנחתנו,
אכן אין לעשות מזה מחלוקת, דכל היכי דאין ביד השליח להפרישם לגמרי לא שייך בזה משום הפ"א ומכיון דאי לא יקדשה השליח בעדו, יוכל לקדשה בעצמו, ואין ביד השליח למנעהו מזה אין בזה משום הפרשת איסורין וכשכתבנו לעיל. בשם הטו"א בהגה, ומה דלא תרצו התוס' כהריטב"א הוא דכבר כתבנו לעיל דאפילו היכי דלא קאי בתרי, עד"נ אכתי איכא איסור דרבנן משום מסייע ידי עוברי עבירה ואכתי הוי שליח בר חיובא דהא גם באיסור דרבנן אמרינן אין שליח לדבר עבירה וכש"כ המשנה למלך (פ"ב מהלכות רוצח), ובפרט הכא דעצם השליחות הוא על עשירה דאורייתא והבר חיובא של השליח הוא מאיסור דרבנן אך לפמש"כ לעיל בשם הש"ך דבנכרי דאין מצווה להפרישו אי היכי דלא קאי בתרי עד"נ אפילו איסור דרבנן ליכא משום מסייע ידי עוברי עבירה, וא"כ. הוא הדין בלאו שאינו שוה בכל נמי, דאין מצווה להפרישו מדאורייתא אפילו היכי דיש בידו להפרישו לגמרי, אע"פ שעדיין מצווה מדרבנן להפרישו, מכ"מ יש לאמר דזה אינו אלא היכי דבידו להפרישם לגמרי, אבל היכי דאין בידו להפרישם לגמרי אפילו איסור דרבנן ליכא ומ"מ אין הדברים מוכרחים
אמנם נראה דבאיסורי כהונה אף דהוי לאו שאינו שוה בכל נמי מחויב להפרישו מדאורייתא מקרא דוקדשתו, המובא לעיל בדברינו דיליף מזה הש"ס (יבמות פ"ח) מניין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו עכ"ל הש"ס, הרי דצותה התורה להדיא לכפות את הכהן כדי להפרישו מאיסוריו המוטלים עליו, אע"פ שהוא לאו שאינו שוה בכל (אך יקשה לפי זה אסוגית הש"ס התם דמוקי להאי קרא בתרי ותרי דוקא וניסת לאחד מעדיה ופירש"י דאי על איסור ודאי או איסור ספק פשיטא דכופין אותו, ולשיטתנו הנ"ל תקשה הא גם על איסור ודאי נמי צריך קרא שהישראל מחויב להפרישו אע"פ שאינו בר חיובא באותו דבר, ואינו בגדר ערבות להצילו מן העון וצ"ע היטב).
ולא רחוקה היא בעיני לומר, דכל עיקר דין הפרשת איסורין לא נאמרה רק אאסורין שאסרה תורה, אבל באיסורין שבדה האדם מעצמו לאסור מעצמו עליו בין בלשון שבועה, ובין בלשון נדר, כי ע"ז לא נתערבו, והערבות לא היתה רק, אאיסורין שאסרה התורה לכל האדם, וכעין ראיה לזה מהא דאיתא בר"ה (ו') מוצא שפתיך זו עשה, תשמור זו ל"ת, ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך, וקשה ולמה לי קרא ע"ז דב"ד כופין אותו לקיים נדרו, מאי שנא מכל איסורין שבתורה שכופין אותו לקיים, ואם אומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל דמכין אותו עד שתצא נפשו. והיא קושית התוס' שם ד"ה יקריב, וע"כ שהוא מטעם ערבות, ובאיסורין הבאין מעצמו שאני, דע"ז לא נתערבו, ולהכי גלי לן קרא בנדרי מצוה דב"ד מוזהרין לכפותו אע"פ שהאיסור בא בעצמו, אבל בנדרי איסור לא גלי לן קרא ועדיין פרט זה צריך חפוש ושקידה אבל מכל מקום בנזיר שהאיסור בא מעצמו וגם הוא לאו שאינו שוה בכל כש"כ רש"י (יבמות ה' ע"א) כנ"ל וע"ז יש לנו מקור נאמן דאין אדם מצווה להפרישו מדברי הרא"ש דברכות הנ"ל.
ועפ"ז תתישב לן קושית הראשונים בברייתא דר' נתן המובא בראש דברינו כמין חומר, דבאמנה ר' נתן לא הוי מצי למינקט מניין שלא יושיט אדם נבלה וטרפה לחברו, דע"ז הוי קשה בתרתי אשאלתו "מניין שלא יושיט" קשה דאטו. הושטה לבדה אסורה, וכי אינו מושיטו שרי, הא אף להפרישו מן הנבלה מחויב וכ"ש שלא יושיט לו, ואף על תשובתו "ת"ל לפ"ע" יקשה דלמאי צריך לזה הלאו דלפני עור, הא גם בלי הלאו דלפ"ע הנ"ל אסור להושיט לו מקרא דוכשלו איש באחיו בעון אחיו ומקרא הוכח תוכיח כמבואר ברמב"ם הנ"ל ובאמת יש להעיר אעיקר קרא דלמאי אתי, דאי כפשוטו שלא ליתן אבן או עץ שיכשול הטור בלכתו כדעת הכותים. עי' בנדה (נ"ח) קשה הא איתא בב"מ (ל"ב) והשבותו לו לרבות אבידת גופו, ואם מונח מכשול מכבר במקום הלוכו של העור מחויב לסלקו וכ"ש שלא יתן מכשול בידים לפני העור בלכתו להכשילו ולהזיקו מגירא דיליה, ואי לענין מכשול באיסורין קשה הא גם להפרישו מחויב וכ"ש שלא להכשילו בידים היכי דקאי בתרי עד"נ, ואי לענין מלקות הא על לפ"ע לא לקי וכדמוכח מדברי הרמב"ם (הלכות כלאים פי"ד הל"א) שכתב המלביש את חבירו כלאים אם היה הלובש מזיד הלובש לוקה והמלביש עובר משום לפ"ע לת"מ וע"ש בכ"מ שכתב שהוא משום דהוי לאו שבכללות, ולאפושי בלאוי לא שייכי היכי דלא לקי וכש"כ הטו"א (ר"ה ד' סע"א) ד"ה עוד כתבו התוס' במעשרות, ועין (ב"מ ס"א ע"א) ד"ה לעבר וע"ש בפנ"י בגמ' ד"ה אא"ע לנשך בכסף, אכן יש לישב ע"פ דברי הספרי והובא ברמב"ם בסה"מ (מצוה ל"ת רצ"ט) דהלאו הוא שלא להשיא עצה רעה לחברו וע"ז מורה פשטות הקרא, דהא נאמרה בו ויראת מאלהיך, וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מא"ל ויש עוד לפלפל בזה.
ולזה התחכם ר"נ למצוא איסורין כאלה בתורתנו שאינו מצווה עליהם להפרישם את חבירו מאיסורא דע"ז באה עיקר המכוון באזהרת לפ"ע דעכ"פ להושיט לו אסור ואיזה המה האיסורים האלה שאינו מצווה על הפרשתם, לזה אומר תניא ר' נתן אומר מניין שלא יושיע אדם כוס יין לנזיר, שאינו מצווה על הפרשתו כיון דלאו שאינו שוה בכל הוא ואינו בדין ערבות, ואבר מן החי לבן נח דג"כ אינו מצווה על הפרשתו וכש"כ הש"ך (סימן קנ"א והמג"א בסימן שמ"ז) שעכ"פ אסור להושיעו ת"ל לפני עור, דדוקא משום לפ"ע אסור, אבל לא משום הפרשת איסורים והוא נכון בעה"י.
ואפשר לישב בזה גם קושית המפרשים בסוגיא דפסחים (כ"ב) דהא דפריך שם והרי אבמה"ח דכתיב לא תאכל וגומ', ותניא מניין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבמה"ח לב"נ ת"ל לפני עור לת"מ הא לכלבים שרי והקשו המפרשים דלמא איירי במפרכסת שלישראל מותר ולב"נ אסור לראב"י דס"ל בחולין (ל"ג ע"א) דאין מזמנין נכרים על בני מעים ולא ס"ל מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור עכת"ד, ולהנ"ל ניחא דעיקר דינא דר"נ באבמה"ח לב"נ הוא בדבר שגם המושיט מצווה, דאילו בישראל כה"ג גם להפרישו מצווה, אבל בעכו"ם אינו מצווה, דעכו"ם ליתא בדין הפרשת איסורים, ומכל מקום אשמועינן דלפ"ע איכא, דאילו איירי בדבר שהמושיט אינו מצווה א"כ מה איריא דנקט נכרי, הא אפילו בישראל נמי איכא חדוש דין בכה"ג דאיכא לפ"ע, אע"ג דליתא בדין הפרשת איסורין, וזהו באמת אשמעינן לבאורנו בדין כוס יין לנזיר, וע"כ ר"נ בתרי גווני השמיענו א') בכוס יין בנזיר, שאע"פ שישראל הוא וישנו בדין הפ"א, מ"מ כיון שבדבר זה אינו מצווה ליתא בדין הפרשת איסורין, ומ"מ לפ"ע איכא, וב') בנכרי שבכלל ליכא בדין הפרשת איסורין, ומ"מ איכא בדידיה דין לפ"ע אמנם יש לדחות שבדין מפרכסת לא שייך לומר שהמושיט אינו מצווה, דמ"מ איכא גם המושיט בעיקר דין אבהמ"ח וא"כ בישראל כה"ג שייך בדין הפ"א ושייך למיתני בכה"ג בעכו"ם איכא משום לפ"ע אע"ג בדידיה ליכא דין הפרשת איסורין ועין בזה.