דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
סימן נ · ענף ב
ולפי מה שכתבנו הדבר ברור, דבעכו"ם אע"ג דמצווין אנו עליו שלא להכשילו, אבל להפרישו מאיסורא אין אנו חייבים, דעכו"ם ליתנייהו בכלל ערבות דוכשלו איש באחיו כתיב. ועכו"ם לאו אחיו הוא, וגם לפמש"כ הרמב"ם דהוא מקרא דהוכח תוכיח את עמיתך ג"כ אינו שייך רק בישראל דנקרא עמיתך, אבל לא עכו"ם. שוב נזכרתי מדברי הש"ך ביו"ד (סימן קנ"א סק"ו) אהא דכתב הרמ"א שם שתי דעות, על הא דכתב המחבר (סעיף א') דברים המיוחדים למין ממיני האלילים שבאותו מקום אסור למכור להם והוא ממשנה דע"ז (י"ג ע"א), והגיה הרמ"א י"א הא דאסור למכר להם דברים השייכים לע"ז היינו דוקא אם אין להם אחרים כיו"ב, או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר מותר למכר להם כל דבר מרדכי פ"ק דע"ז ויש מחמירין תוספות הרא"ש והמרדכי פ"ק דשבת עכ"ל. והעיר ע"ז הש"ך דהדעה הראשונה הוא דעת המרדכי פ"ק דע"ז, דס"ל דכי היכי דאמרינן גבי נזיר דאסור להושיט לו כוס יין דהיינו דוקא היכי דקאי בתרי עברי דנהרא, ה"ה הכא, והיש מחמירין סוברין דמכל מקום איסור דרבנן איכא אפילו היכי דלא הו כמו תרי עד"נ, וכל זה לדעת הרב, אבל לפענ"ד דלא פליגי דכו"ע מודים להמרדכי ותוס' פ"ק דע"ז דבעכו"ם או מומר שרי, והגמ' התוס' והרא"ש פ"ק דשבת מיירי בישראל שהוא חייב להפרישו מאיסורא וכדכתב הרא"ש שם דלא גרע מישראל קטן או"נ שב"ד מצווין כ"ש ישראל גדול, משא"כ בעכו"ם וישראל מומר שאינו חייב להפרישו, תדע, שהרי כתב בד"מ דדעת התוס' רפ"ק דע"ז כדעת המרדכי שם דשרי ולשון הרא"ש בפ"ק דע"ז הוא כלשון התוס' שם א"כ לפי דעת הרב יהיו דברי הרא"ש סותרים זא"ז, אלא ודאי כדפרשתי עכ"ל הש"ך וכן כתב ג"כ המג"א (סימן שמ"ז).
אבל קשה לכאורה לשיטת הש"ך הנ"ל מהא דאיתא בנדרים (ס"ב ע"ב) רב אשי הוי ליה ההוא אבא (יער) זבניה לביה נורא, אמר ליה רבינא לר"א והאיכא לפני עור לא תתן מכשול עכ"ל הש"ס. ופירש הרא"ש שם דעכו"ם מצווין על ע"ז ושמא יעשו ממנה צלמים ונויי ע"ז, א"ל רוב עצים להסקה נתנו, וכיון דאיכא למיתלי שקנו לדבר היתר תלינן הרא"ש והר"ן שם במקומם ולשיטת הש"ך קשה טובא, דמאי פריך, כיון שהמכירה היתה לעכו"ם, ובנכרים היכי דמצי למיקנו במקום אחר מותר למכור להם, וא"כ אפשר לומר דאיירי שהיו יכולים לקנות עצים גם במקום אחר, אע"כ ראיה מזה לכאורה לשיטת הסוברים דאף ביכולים לקנות במקום אחר אכתי איכא איסור דרבנן ואפילו בנכרים שוב אחר החפוש מצאתי שהעיר בקושיה זו בספר הנכבד יד מלאכי, ותירץ באמת, דגם ביכול לקנות במקום אחר אכתי איכא איסור דרבנן, ולא הזכיר כלל מדברי הרמ"א והש"ך כאן והוא תמוה לכאורה.
ועוד יש לדקדק בתירוצו של ר"א רוב עצים להסקה נתנו ופרשו הר"ן והרא"ש משום דכל היכי דאיכא למיתלי להתירא תלינן ומסיים הרא"ש בפירושו. כדאיתא בע"ז, וא"כ תקשה דלמה דייק דוקא משום רוב עצים להסקה, אפילו מחצה על מחצה נמי כדמוכח מהסוגיא דע"ז (ט"ו ע"א) ר"ה זב ההיא פרה לעכו"ם, א"ל ר"ח מ"ט עביד מר הכי (הא אי מוכרין בהמה גסה לעכו"ם), א"ל אימור לשחיטה זבנה, ואפילו מעוט להתירא נמי מותר וכמו שיבואר לפנינו לקמן בארוכה.
אכן מתוך דקדוק זה עמדתי על כונת הדברים, דהכא בסוגיא דנדרים לאו באיסור דרבנן מיירי וכשכתב הספר יד מלאכי, אלא בלפ"ע דאורייתא בהקדם מה שאמרנו וראוי להאמר לדעתנו הקצרה בבאור המשניות דשביעית דתמן תנינן (שביעית פ"ה מ"ו) אלו כלים שאין האומן רשאי למכרם בשביעית (למי שהוא חשוד על השביעית, אבל למי שאינו חשוד שרי דאינו קונה אלא להצניע עד אחר שביעית רע"ב) המחרישה וכל כליה וכו' אבל מוכר הוא מגל יד ומגל קציר וכו', זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה אסור, לאיסור ולהיתר מותר עכ"ל המשנה והקשיתי דאיך תלינן לקולא ולהתיר בדבר שמיוחד לאיסור ולהיתר כיון דאיכא לפ"ע מדאורייתא אם קונה לאיסור והיכן מצינו תליה לקולא בספק איסור דאורייתא, כיון דלחשוד מוכר הוא אולי קונה לאיסור ועובר על לפ"ע, וראיה לכאורה מדברי התוס' והרא"ש שהבאנו לעיל דכוס יין לנזיר אסור להושיט אפילו בסתם שמא שכח נזירותו ואע"ג דאיכא למיתלי לקולא ששואל הכוס יין למכירה או לשום הנאה, מכ"מ כיון דאיכא לפ"ע דאורייתא וראוי להסתפק שמא שכח נזירותו לא תלינן לקולא, וא"כ תקשה ממתניתין דהכא איך תלינן לקולא בדבר שמלאכתו לאיסור ולהיתר? ומצאתי בע"ה בספר מ"ר שנדפס מחדש שהקשה כן, לכאורה אמרתי לישב, דמשו"ה תלינן הכא לקולא משום דאיכא רובא להתירא ולא הוי כמחצה מחצה שקולים, דהא באינו חשוד מותר למכור לו אפילו במלאכתו מיוחדת לעבירה משום דתלינן שלהצניע וכמו שהבאתי לעיל מפירוש הרע"ב, אף דבחשוד לא תלינן דלהצניע קנה אע"ג דתלינן להיתר בדבר שמלאכתו לאיסור ולהיתר משום דאין דרך לקנות להצניע דכלים אלו מצויין בכל שעה, וכמו שמבואר מלשון רש"י בע"ז (ט"ו ע"ב) א"כ משו"ה בחשוד תלינן לקולא בדבר שמלאכתו לאיסור ולהיתר משום רובא להתירא, אימור דלהתירה זבין בדבר שמלאכתו נמי להיתר אף בשביעית ואפילו זבין לדבר שמלאכתו לאיסור אימור להצניע זבין כן היה נראה לי לכאורה.
וקצת ראיה לזה מהמשנה שאחר זו שם, היוצר מוכר חמש כדי שמן וט"ו כדי יין, שכן דרכו להביא מן המופקר, והקשה הרע"ב והיא קושית הירושלמי דלחוש שמא רוצה כולם לשמן או ליין, ותירץ שנכרים הם אותם של יין מאותם של שמן, שהעפר שעושים ממנו הכדים של יין אינו דומה לעפר שעושים ממנו כדי שמן עכ"ל, משמע דאילו היו נעשים מעפר אחד היה אסור, ואמאי הא איכא למיתלי להתירא כלאיסורא, שלוקח ה' כדי שמן וט"ו כדי יין ואמאי אסור, אע"כ דגם שם אינו אלא משום סמוך מעוטא דלהצניע לפלגא שמלאכתו להיתר והוי רובא להיתרא, אבל בנעשים מעפר אחד הוי ספק השקול, ומה שכתב הנימוקי הגרי"ב בזה אינו נכון כלל דאין שייך לומר דהוי שני צדדים לאיסור ואחד להיתר בנעשים מעפר אחד, דשמא רוצה כולן לשמן או ליין ואף אם נימא דה' לשמן וט"ו ליין עדיין אינו מבורר שיביא מן ההיתר, דהכל ספק אחד הוא, אם יביא מן ההיתר או מן המשומר דוק ותשכח דקצרתי.
אמנם מן המשנה שאח"ז סתירה לזה דאיתא שם, ב"ש אומרים א ימכור לו פרה חורשת בשביעית, וב"ה מתירין מפני שהוא יכול לשחטה, ואף דרובו לרדיא זבני, כיון דפרה חורשת היא וכמפורש מכ"מ משום מעוט דקונים לשחיטה תלינן לקולא, הרי אפילו דבמיעוט להתירא נמי תלינן לקולא, ואפילו אם נימא דמצטרפין מעוט דלהצניע והוי כתרי מעוטי דדמי לפלגא, מכ"מ רובא להתירא ליכא ותקשה איך נסמוך ע"ז לקולא באיסור דאורייתא דלפ"ע?
ולכן נראה לי, דבאמת לא תלינן לקולא רק באיסור דרבנן אבל בלפני עור דאורייתא לא תלינן לקולא בספק השקול, רק היכי דאיכא רובא להתירא, והכא בשלשת המשנות ציירי או בשביעית בזמן הזה דרבנן הוא, או במצי למיקני כלים המיוחדים לאיסור או הפרה החורשת אצל נכרי אחר, בכה"ג ליכא לפ"ע דאורייתא רק איסור דרבנן, וכש"כ התוס' הרא"ש ריש שבת וכמו שהבאנו לעיל, ובאיסור דרבנן כל היכי דאיכא תליה לקולא תלינן וכעין הא דיבמות (פב), אבל בדאורייתא לא תלינן לקולא בספק השקול, וכן הא דאמרינן בע"ז (ט"י) שהבאנו לעיל, דר"ה זבין פרה לנכרי, משום דתלינן דלשחיטה זבנה התם נמי הוי תליה באיסור דרבנן, דעיקר איסור מכירת המה גסה לע"ז אינו אלא מדרבנן, אבל באיסור דאורייתא לא תלינן כלל בספק השקול ואחרי שבארנו. נבוא לסוגיא דנדרים הנ"ל, דהן אמת דדחוק לומר דלא היה אפשר למצוא לקנות עצים במקום אחר, אבל אפשר לומר דמעכו"ם לא היה אפשר לקנות באותה סביבה רק מישראל, וכבר כתב המשנה למלך (בהלכות מלוה ולוה פרק פ"ד) דזה לא הוי כדקאי בחד עברא דנהרא, דא"כ יעבור ישראל אחר משום לפ"ע, ולהכי איכא כאן לפ"ע דאורייתא ושפיר קאמר ליה והא עובר אלפ"ע ומשני דהכא איכא רובא להתירא דרוב עצים להסקה נתנו והיכי דאיכא תליה ברובא להתירא אף בלפני עור דאורייתא מותר.
ועוד יש לומר ע"פ מה שכתוב בתשובות חות יאיר (סימן קפ"ה) וז"ל דזה כללא הוא, דכל היכי דשרינן מפני סברא שאפשר לו להשיגו במקום אחר, היינו דוקא בשישנו במציאות לרוב איך שיבוקש ובלי טורח וכו', משא"כ בשאין במציאות שם ויצטרך לילך למקום אחר דטריחא ליה מלתא וכו' וחילי דידי בסברא זו ממ"ש במס' ע"ז איבעיא להו משום הרוחה (דרוח ואזיל ומודה לע"ז ועבר ישראל משום לא ישמע על פיך רש"י) א"ד משום ולפני עור לת"מ, למאי נפקא מינה דאית ליה בהמה לדידיה, או אמרת משום הרוחה הא קא מרווח ליה, ואי אמרת משום לפ"ע לת"מ הא אית ליה לדידיה עכ"ל הש"ס, משמע דאי לית ליה לדידיה אסור משום לפ"ע אע"ג דמצי לקנות מאחרים, והכי משמע במה שכתוב מלת לדידיה, והטעם משום דצריך לטרוח אחריה עכ"ל הח"י ויעו"ש שהאריך עוד בזה, ואע"ג דדקוקו אינו כלום, וכמו שמוכח מלשון הרמ"א (בסימן קנ"א) הנ"ל וע"כ חדא מינייהו נקיט דגם לפי דבריו הא מצי למינקט באופן דיכול לקנות במקום אחר בקל בלי טורח, אבל מכ"מ הנחתו יש לה מקום לומר דכל היכי דמצי למיקני במ"א בקושי הוי כמו תרי עברי דנהרא, וא"כ אין סתירה מסוגיא דנדרים כלל לשיטת הש"ך דנהי דזה אי אפשר לומר דאיירי דלא מצי למיקני עצים בשום אופן מן מקום אחר דזה רחוק מן המציאות, וכש"כ הספר יד מלאכי, אבל מכל מקום זה נוכל לומר בפשטות דאותו היער היה קרוב להם יותר וממקום אחר בקושי היה בא להם ולכן שפיר קפריך רבינא לר"א והא איכא לפ"ע לת"מ, וע"ז מתרץ דרוב עצים להסקה נתנו וכיון דאיכא רוב דהתירא גם בלפ"ע דאורייתא שרי ופשוט
ומצד הסברא הישרה ושקול הדעת הנכון היה נראה לי לומר, דבאמת כל היכי דאיכא למיתלי להתירא גם בלפ"ע דאורייתא, כמו דקאי בתרי עד"נ נמי מותר, דכיון דבהאי סיוע והושטה שהוא מושיט ליה איכא נמי צד דהיתרא, א"כ אינו נקרא שהוא נותן מכשול לפניו, רק הוא המכשיל את עצמו, אלא דיש נ"מ בדבר, לבין היכי שהנכשל הוא שוגג בדבר ואומר מותר הוא, לבין היכי שהנכשל הוא מזיד בדבר ובשאט נפש ובתאות יצרו יעבור אאיסורא, דהיכי שהוא מזיד בדבר ונותן המכשול יש לו צד לתלות דלהתירא קבעי, א"כ לא שייך לומר ע"ז כי הוא נותן המכשול, כי באמת בנתינתו וסיעתו ליכא מכשול, רק אם הנכשל ישתמש בזה במזיד לאיסורא א"כ הוא המכשיל את עצמו, אבל כשהנכשל הוא שוגג בדבר ואומר מותר הוא, ולדעתו אין כאן איסור כלל אז הנותן נקרא מכשילו אם ישתמש בה לאיסורא, אף שיש פנים להיתר ואיכא תליה לקולא, מכ"מ פן ישתמש בה פלוני לאיסורא מחסרון ידיעה, א"כ נקרא הוא נותן המכשול ודוגמא לדבר מנתינת אבן נגף ומכשול במקום עוברים שאם יגדר את הדרך הכבושה מכל וכל, אז נקרא נותן מכשול, אבל אם עוד ישייר דרך קצרה לעבור בה לפקחים אין בו מכשול, שהרי עיניהם. בראשה לעבר בדרך קצרה, המסוקלה מאבני נגף, ואם יעבור במקום צורי המכשול ויתנזק דמו בראשו, אבל לפני עור ואין עינים גם בכה"ג כל שמקצר ומיצר דרכו שרגיל בה נקרא נותן המכשול לפ"ע. וה"נ בעורון התאוה לגבי איסורים וכנ"ל. ולפי"ז ניחא הכל, דגבי נזיר שפיר קאמרי הרא"ש והתוס' דאפילו בסתם אסור להושיט לו פן שכח נזירותו, וא"כ נקרא מכשיל חבירו אם ישתה הנזיר יין, אף דאיכא צד למיתלי להתירא דלאו לשתיה קבעי לה, ולא שכח נזירותיו, אבל מכ"מ מספק אסור לו להושיט דאם יכשל חבירו בשוגג על ידו נקרא הוא המכשיל ולכן הוא הדין בעכו"ם כיון דלדעתם ואי ידיעתם מותר להם לעבוד ע"ז משו"ה אף דאיכא למיתלי להתירא נמי אסור, בלתי היכי דאיכא רובא להתירא, ולכן קאמר בנדרים דרוב עצים להסקה נתנו משו"ה מותר, אבל בספק השקול הוי אסור, וכן נמי הא דאיתא בע"ז (י"ד) גבי אין מוכרין לבונה לנכרים, אבל חבילה מותר דלאו להקטרה הוא אלא לסחורה, ופריך וליחוש דלמא מזבין לאחריני להקטרה, ומשני אלפני דלפני לא מפקדינן. ומשמע דאי לאו האי טעמא הוי אסור, אע"ג דלא הוי מכשול ודאי בעת מכירתו, ואיכא תליה להתירא, ולפי מה שכתבנו ניחא היטב דהתם בעכו"ם מיירי, ובעכו"ם כיון דשונגים הם בדבר אף היכי דאיכא למיתלי להתירא נמי אסור, משא"כ בשביעית גבי פרה החורשת דלישראל קמיירי דיודע היטב מאיסור שביעית, ורק חשוד הוא לעבור במזיד, לכן כל היכי דאיכא למיתלי להתירא שפיר תלינן. דהוא המכשיל את עצמו, אם ישתמש בה לאיסורא ולא המוכר, כיון דנצרכת גם להיתר אינו נקרא נותן מכשול לפניו והבן.
אך במה שכתב הש"ך דגם בישראל מומר אין אנו מצווין להפרישו, ואע"פ שהוא לשיטתו דרוצה להשות דכת המרדכי לדעת התוס' והרא"ש פ"ק דשבת מוכרח לחדש זה משום דהמרדכי בריש עבודה זרה בישראל מומר איירי וז"ל המרדכי שם (סימן תשצה) פסק בספר ה"ג דאסור ליתן יין נסך למומר, דאע"פ שחטא ישראל הוא ודוקא דקאי בתרי עבד"נ עכ"ל אבל מכ"מ צריך עיון דאותו טעם דכתב המרדכי גם להפרישו מאיסורא נמי אנו מצווין, דאע"פ שחטא ישראל הוא, כבר העיר בזה החות יאיר (בסימן קפ"ה) הנ"ל וז"ל בסוף התשובה, אף כי חזינא תיוהא במש"כ הש"ך לפי דעתו. כחם יודע פשר, דדעת האוסרים היינו בבר ישראל שמחויבים להפרישו, דהא תינח בנכרי דודאי אין מוטל עלינו להפרישו, אבל מומר אחר דקידושיו קדושין וכדין ישראל הוא, מאן לימא לן דאם היה בידינו ובכחנו להפרישו שלא היה מוטל עלינו עכ"ל וכן העיר בזה גם בספר דגול מרבבה בגליונו.
ומש"כ הדג"מ דכונת הש"ך דאף בישראל אין אנו מצווין להפרישו, כי אם כשעובר עבירה בשוגג ויש ביד איש אחר להפרישו חייב להפרישו, וכמו בקטן או"ט שהקטן הוא שוגג והמשנה רפ"ק דשבת בשוגג איירי וכו', אבל בישראל דחוצה לעבר במזיד על איזה עבירה אפילו אינו מומר גמור אין ישראל אחר חייב להפרישו לדעת הש"ך, ומומר דנקט הש"ך הוא משום דהפוסקים במומר דברו, ומומר מסתמא מזיד הוא עכ"ל הדג"מ. וחדושו זה תמוה, דהא מקורו הוא מהוכח תוכיח וכשכתבנו לעיל בשם הרמב"ם והתם במזיד מיירי דהוכח אפילו מאה פעמים במשמע וכדאיתא (ב"מ ל"א).
ועוד יש להוכיח קצת מהא דב"ק (כ"ח מ"א) גבי מנין לנרצע שכלו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת וחבל ועשה בו חבורה שהוא פטור, ת"ל לא תקחו כופר לשוב, לא תקחו כופר לשב, אלמא עביד אניש דינא לנפשיה, ומשני רנב"י אמר בעבד שרבו מסר לו שפחה כנענית, עד האידנא היתירא, והשתא איסורא, (ורשאי להלקותו ולהפרישו דהאי לאו לנפשיה הוא רש"י) אלמא דאפילו במזיד חייב להפרישו, ולשון "רשאי" שבפירש"י אינו מדוקדק וביותר יש להוכיח כן מהא דיבמות (פ"ח ע"ב) מניין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו ויעו"ש בפירש"י בד"ה היכי דמי וז"ל דהא ודאי באיסור מפורסם ואפילו באיסור ספק לא איצטריך קרא דודאי כפינן לו עכ"ל. ולהדג"מ קשה, מאי ראיה דהא במזיד בעלמא אינו מצווה להפרישו, להכי איצטריך קרא הכא דאפילו במזיד חייבין להפרישו, אע"כ מוכח מכאן דאפילו במזיד חייבין להפריש מאיסורא ועוד יש להביא ראיה מהא דאיתא בב"ק (צח ע"ב) דאמר רבה גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווים עליו לבערו עכ"ל הש"ס וע"כ אין הכונה משום לא יראה ותשביתו, דהא שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים, וע"כ הכונה משום הפרשת איסורים הכל מצווים לבערו בכדי להציל ולהפריש את הגזלן מאיסור בל יראה, והרי מוכח דאפילו במזיד נמי איכא דין הפרשת איסורים.
וכשגגה היתה לפני הרב בעל עמודי אור בתשובותיו סימן בהשיגו על היד אפרים (או"ח סימן תל"ב) במה שהעיר המג"א שם דאיך יברך על הבדיקה שלוחו של בעל החמץ. הא אין המצוה מוטלת עליו לבדוק, ותירץ המג"א דמכל מקום מצוה קעביד, דומיא דמילה שהמצוה על אבי הבן ומ"מ אם אחר מל אותו אחר מברך, והי"א והדג"מ מקשים עליו, דשאני מילה, דאם לא מלו אביו ב"ד חייבין למולו, הו"ל כמצווה שאף השליח שייך בגוה ע"ש. והעמודי אור הקשה ע"ז דגם בחמץ שייכי כו"ע מסוגיא דהכא, דכו"ע מצווים עליו לבערו, ולא זכר להבדיל ולחלק שהכא רק מדין הפרשת איסורין ולא מעצם מצות בעור שאינו מוטל עליו כיון שאינו שלו ואפילו לשיטת הגר"א דגם על חמץ של ישראל אחר מוזהר בבל יראה, והא דממעטינן חמץ של אחרים היינו של נכרי כפירש"י היינו דוקא במונח ברשותו, אבל לא במונח ברשות אחרים, משא"כ גבי מילה שאם לא מלו אביו כו"ע מצווין עליו למולו מצד עצמם ולא מצד לפטור את אביו מחובתו כדיליף הש"ס מקראי ויש לפלפל עוד בזה ואכמ"ל.
ואל יטעך לשון הכתוב דלפני עור לא תתן מכשול, דמשמע לכאורה לדעת חז"ל שמפרשים שבמכשיל איסורים הכתוב מדבר שפלוני עור ושוגג בדבר, ז"א דזה לשון הרמב"ם בפה"מ בשביעית (פ"ה מ"ו) והובא בתוי"ט שם, שאין האומן רשאי למכרם אמר הכתוב לפ"ע לת"מ, ר"ל מי שסגרה עיניו התאוה ויצר הרע. לא תעזור אותו להוסיף בעורנו ותוסיף להרחיקו מן היושר וכו' ע"ש, וממנו תדון גם על דין הפרשת איסורים. אע"פ שיש לחלק זה מזה מכ"מ הדברים ברורים כש"כ למבין.
אך לכאורה ראיה לדברי הדג"מ מהא דאיתא (ב"ק ע"א) אמר רשב"ג בד"א בשביעית (אז מציינין הכרמים של ערלה ורבעי), אבל בשאר ימות השנה הלעיטהו לרשע וימות, הרי חזינן על עוברי עבירה במזיד אין אנו מצווים כלל להפרישם וכדעת הדג"מ, ואין לומר דשא"ה כיון דבין כך ובין כך עובר על איסור, ובאותו דבר שעושה האיסור אין אנו מצווים להפרישנו שלא יעשנו באיסור אחר עוד, ז"א דאדרבא ע"י הציון שנציין נציל אותו בין מאיסור גזל בין מאיסור ערלה ורבעי, דליכא למימר דיגזול ויחלל דהא אין חלולו כלום, כיון שאינו שלו הוא, ונהי דאאיסור גזל לא חייש, אבל אאיסור רבעי חייש עכ"פ, דהא משו"ה מציינין אותו, דבערלה בלא"ה לא שייך לומר כן. דהא בערלה ליכא איסור גזל כיון דאסור בהנאה לכו"ע, רק איסור ערלה לבדו, וא"כ לכאורה ראיה צודקת מכאן כהדג"מ, דאם לא נימא כדבריו תקשה דאמר אין מציינין בכדי להצילם ולהפרישם מאיסור ערלה?
אבל לאחר העיון אין משם ראיה כלל, משום דנלע"ד דעיקר דין הפרשת איסורים שמוטל על כל אחד מישרא להפריש את חבירו מאיסורא היכי דבידו להפרישו אינו אלא בשעה שרואהו עובר העבירה, אבל אם אינו רואהו עתה עובר עבירה. רק לחייבו לדאוג ולעשות תקנות שלא יחטא חברו להבא, זה אין נכנס בגדר הפרשת איסורין, ורק בסוג תקנת ב"ד נכנסת, דעל ב"ד שבדור מוטל לגדור פרצת הרשעים גם בשעה שאינם רואים עוברים עבירה כדי שלא יבאו לדבר עבירה להבא, וע"ז שפיר אמר רשב"ג דלרשעים לא עבדינן תקנת ב"ד, אבל כל היכי דשייך דין הפרשת איסורין דהיינו בשעה שרואה את חברו עובר עבירה ובידו להפרישו פשוט דאפילו במזיד נמי איכא חיובא.
ועפמש"כ למעלה בשם הרמב"ם דמקור דין הפרשת איסורין הוא מקרא הוכח תוכיח יש להביא ראיה לזה מדברי הספרי ריש דברים הובא בילקוט שמעוני (סימן ת"ת) ד"א ויהי בארבעים שנה מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה וכו', ומפני ארבעה דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיח וכו' יעו"ש וקשה טובא, דאטו העשה הוכח תוכיח אינו אלא סמוך למיתה בתמיה, וע"כ דהעשה הנ"ל אינו אלא כשרואהו שעובר עבירה, משא"כ בשאינו רואהו עובר עבירה, רק להוכיחו ולהזהירו להבא זה אינו אלא סמוך למיתה וכ"מ שכתב בספר ש"ח ריש דברים ע"ש, וע"פ האמור דבריו של הדגול מרבבה מופרכים ודברי הש"ך בדין מומר תמוהים וצ"ע.
ולפמש"כ למעלה מובן היטב חלוקו של הירושלמי (פ"ג דדמאי הלכה ה') תמן תנינן הנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה, ואת שהוא נוטל ממנה, מפני שהיא חשודה לחלף, אמר ר' יוסי אין אנו אחראין לרמאין אינו מעשר אלא מה שהוא נוטל ממנה בלבד עכ"ל המשנה, ובירושלמי מסיק עוד וז"ל ר"י ורשב"ג אמרו דבר אחד, כמה דרבי יוסי אמר אין אנו אחראין לרמאין כן רשב"ג' אמר אין אנו אחראין לרמאין מסתברא רבי יוסי יודי לרשב"ג, ורשב"ג לא יודי לרבי יוסי רבי יוסי יודי לרשב"ג שאין אנן אחראין לרמאין, ורשב"ג לא יודי לרבי יוסי שאין דרך חבר להיות מוציא מביתו דבר שאינו מתוקן עכ"ל הירושלמי. והיינו דבמלתא דרשב"ג לא די שאין בזה גדר לפני עור אלא אפילו הפרשת איסורין נמי אין בזה אחרי שהוא אינו רואהו שעובר עבירה, משא"כ הכא שהוא נותן לה יש בזה גדר לפ"ע לח"מ וע"פ דברי הירושלמי מיושבים היטב בזה פסקי הרמב"ם ז"ל שפסק (מפ"ט דמע"ש) כרשב"ג דאין אנו אחראין לרמאין ואין עושין תקנה בשבילן, ובהלכות מעשר (פי"א סי"ב) כתב והנותן לפונדקית לבשל לו ולאפות לו מעשר מה שהוא נותן לה, וכמו שהעיר ע"ז בתויו"ט על מקומו ע"ש, והשתא ניחא דשתי הלכות של רשב"ג ור' יוסי אינן תלויות זה בזה כלל דאפשר לפסוק כרשב"ג דאין אנו אחראין לרמאין, ומכל מקום בהך בהנותן להפונדקית לפסוק כת"ק, דמעשר מה שהוא נותן לה כאמור בירושלמי.
אכן לפמש"כ למעלה דהיכי דאיכא למיתלי להתירא אפילו בלפני עור דאורייתא תלינן ולא הוי כנותן מכשול, כי הוא המכשיל את עצמו עדיין מוכרחין אנו לפרש"י בחולין שמפרש בדעת הת"ק משום דלטובה מתכונת הוי כשוגגת בדבר והיכי דהוי שוגגת בדבר גם היכי דאיכא למיתלי להתירא נמי לא תלינן וכשכתבנו לעיל יעו"ש ויש לדחות ועין. ואח"ז ראיתי בספר עין יצחק ח"א להגרי"א מקובנה. (חאה"ע סי' א') נתחבט הרבה בדברי הש"ך והדג"מ ונכנס בפרצה דחוקה לחלק בין ערבות אנסתרות ואנגלות, ולפמש"כ דברים ברורים בטעמם ואין מקום לכל מה שהאריך בזה ע"ש *).