דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
סימן נ
יחקר בדין הפרשת איסורין אם הוא מדאורייתא או רק מדרבנן, ואם הוא מדאורייתא, מקורו איו גם אם כל האיסורן שווין בזה לחיובא מדאורייתא להפריש את חברו מאיסורא, או יש איסורין ולאוין שאין חייבין מדאורייתא להפריש את חברו מאיסורא ואת כל אלה נבאר בארוכה כיד ה' הטובה עלינו.
ענף א
גרסינן (פסחים כב ע"ב ע"ז ו' ע"ב) תניא ר" נתן אומר מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבן נח ת"ל לפני עור לא תתן מכשול עכ"ל הש"ס והקשו התוס' בע"א והרא"ש האריך שם יותר וז"ל תימא אמאי נקיט כוס יין לנזיר ואבמה"ח לבן נח טפי מנבלה וטרפה לישראל בשלמא אבמה"ח לב"נ איצטריך לאשמעינן דשייך בו לפני עור וי"ל דנקט כוס יין לנזיר לפי שאינו נזהר כל כך מלשתות יין, כי הורגל כל ימיו בשתייתו, גם רואה את הכל שותין יין, הלכך אפילו שואל בסתם לא יתנו לו שמא ישכח נזירותו וישתה אבל מותר להושיט נבילה לישראל בסתם, כל זמן שאינו יודע בודאי שהוא רוצה לאוכלה, הלכך אסור להושיט למומרים דבר איסור אפילו שלהן היכי דקאי בתרי עברי דנהרא עכ"ל הרא"ש, וכן כתב התוס' בע"ז שם, אלא תחת שהרא"ש נקיט הלשון שמא "ישכח" נזירותו נקט התוס' שמא "שכח" נזירותו בלשון עבר. ועפ"ז יובן מה שהערנו בסמוך והנה מה שמחלקין התוס' והרא"ש בשואל סתם בין נבלה לישראל ובין כוס יין לנזיר, הדין אמת וצדק, ומכל מקום לכוין דבריהם בש"ס דנקט בהחלט ובפשיטות "לא יושיט" דאיירי דשואל בסתם דחוק מעט. דהא יוכל המושיט לברר הדבר ע"י שאלה, גם לא יצדק הדין בכל נזיר, כמו בנזיר שהזירו אביו מרחם, דבו לא שייך הסברא, כי הורגל כל ימיו בשתייתו, ואע"פ שעדיין שייך טעם השני של הרא"ש, מכל מקום נראה מהרא"ש דשני הטעמים מצטרפים ביחד, ובחדא לא סגי למיסר, ובכן בנזיר שהזירו אביו מרחם לא הוי לן למיסר להושיט לו בסתם.
ונראה דהנה כתב הטור (יו"ד סי' ס"ב) וז"ל לא תאכל הנפש עם הבשר, אזהרה לאכל אבר מה"ח ונוהג בבהמה חיה ועוף ואינו נוהג אלא בטהורים עכ"ל, וכתב ע"ז הב"י. ובאמת שלפי דרכו של רבינו שאינו מכניס עצמו לכתוב אלא האסור והמותר בלבד. לא החיוב והפטור לא הו"ל לכתוב דאינו נוהג אלא בטהורים, דמאי נ"מ, הא טמאים בלא"ה אסורים, אלא נמשך אחר דברי הרמב"ם עכ"ל. והב"ח בתירוצו האחרון שם במקומו העיר וז"ל, ועוד י"ל דבטהורים דאיכא אמה"ח אסור להושיעו לבן נח משום לפ"ע לא תתן מכשול, דב"נ מצווה על אבמה"ח, ובטמאים מותר להושיט ובתשובה הארכתי בזה עכ"ל הב"ח, וכן כתוב גם בפרישה וז"ל ואפשר למצוא נ"מ דהא בן נח נמי מצווה על אבמה"ח וכו', וע"ז כתב רבינו דאינו נוהג בטמאים, דאם ישראל נותן לו בשר טמא אבמה"ח אינו עובר, ויכול לתנו לו לכתחלה דמשום בהמה טמאה אינו עובר שבן נח אינו מצווה עליו, ואמה"ח אינו נוהג בו. דליכא למימר דב"נ עובר משום אבמה"ח גם בטמאה, דמי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור עכ"ל. וכבר תמהו כל האחרונים ע"ז דהא סוגיא ערוכה היא בחולין (ק"ב ע"א) דהכל מודים בב"נ דמוזהר על אבמה"ח בטמאים כבטהורים, ולא שייך להקשות ע"ז מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור, כיון דסוף סוף אסור לישראל משום עמא וכש"כ התוס' בחולין (ל"ג ע"א) ד"ה אחד נכרי ועין בש"ך (יו"ד סי' ס"ב סק"ג ובפר"ח).
ובתשובת אמונת שמואל (סימן י"ד) רוצה לישב דברי הב"ח והפרישה וחידש, דליכא לפ"ע אלא בדבר דגם המושיט והמכשיל מוזהר עליו, אבל בדבר דהמושיט והמכשיל אינו מוזהר ושרי לדידיה גופה אז ליכא לפ"ע בנותן אותו מכשול לאחרים עכת"ד:
וכבר תפס עליו הפר"ח וז"ל, חדא דגם לישראל אסור משום טמא, ולא שייך למיפרך ע"ז מי איכא מידי וכנ"ל, ועוד כיון דבן נח מוזהר עליו מה טעם יש בזה לומר דליכא לפ"ע, הרי התורה אמרה לפני עור לא תתן מכשול, וזה נותן מכשול לפניו עכ"ד הפר"ח, גם מדה"ת. (ב"מ יוד ע"ב) לאיכא בינייהו כהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה, שכתבו וז"ל וא"ת אפילו אמר לכהן נמי, וי"ל דכהן מיקרי בר חיובא הואיל ואם מקדשה לעצמו חייב, אבל ישראל אע"ג דעובר על לפ"ע לת"מ כשמקדשה לכהן, כיון דאי מקדשה לעצמו לא מיחייב לא מיקרי בר חיובא עכ"ל, הרי דכתבו להדיא דישראל המקדש גרושה לכהן. אע"ג דהישראל לא שייך בתורת איסור זה, מכל מקום עובר הוא אלפ"ע, ועי' בר"ן (ע"ז פ"ק) ד"ה מניין שלא יושיט וכו', רבותא קמ"ל דאפילו כוס יין לנזיר דלדידן לא אסור, איכא משום לפ"ע וכו' ע"ש.
ואנחנו לא באנו לישב את דברי האמונת שמואל התמוהים, אך גרשה לעצמנו לרדת מדרגה אחת מחדושו ולחדש חדוש קטן מחדושו מעין חדושו וזהו ע"פ המבואר בש"ס בכ"מ שישנו שני מיני איסורים בזה. אחד, במכשיל את חבירו בידים והיינו דקאמר בש"ס דליכא לפ"ע אלא היכי דקאי בתרי עברי דנהרא, דהנכשל לא היה יכול להגיע אל האיסור בלתי המכשיל, מדייק כן. מדקתני ר"נ לא יושיט, ולא קתני לא יתן. שנית חייבים גם כן להפריש את חבירו מאיסורא, והיינו דמשל, אם בר הגיעה הנבלה והטרפה לידו של חברו והוא יכול להפרישו מזה ולחטוף ממנו מחויב הוא בכך, דעד כאן לא איבעיא לן ביבמות (קי"ד) אלא אם קטן אוכל נבילות אי ב"ד מצווין עליו להפרישו אי לא אבל בגדול לית מאן דפליג דמצווים להפרישו ולזה היה נראה לי לחדש, דאף אי נימא דהלאו דפ"ט איכא גם במלתא דליתא בדידיה ודלא כהא"ש, מכל מקום בדין הפרשת איסורין שפיר נוכל לומר כזה דאין אנו מצווין להפריש ישראל מאיסורא, רק במלתא דאיהו נמי מוזהר, אבל מדבר שאיהו גופה גם כן אינו מוזהר, אינו מצווה להפריש את חבירו מאיסורא.
ויסודנו ע"פ מה שנחקר, הא דמפורסם בכל הש"ס דחייב אדם להפריש את חבירו מאיסורא, אם הוא מדאורייתא או רק מדרבנן, ואם הוא מדאורייתא מקורו איו? והנה מרהיטת לשון התוס' והרא"ש (שבת ג' ע"א) נראה לכאורה דאינו אנא מדרבנן, וז"ל תוד"ה בבא דרישא (קאי בפשט העני ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעה"ב, או שנטל מתוכה והוציא דהעני חייב ובעה"ב פטור ופטור ומותר), וא"ת הא קעבר אלפני עור לת"מ ואפילו מיירי שהיה יכול לטלו אפילו לא היה בידו דלא עבר משום לפ"ע, דמושיט כוס יין לנזיר מוקי לה בפ"ק דע"ז דקאי בתרי עברי דנהרא, מכל מקום איסור דרבנן מיהא איכא שחייב להפרישו מאיסור עכ"ל, וכן כתב גם כן הרא"ש וז"ל דמכל מקום איסורא דרבנן איכא, דאפילו קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו כ"ש גדול שלא יסייע לו עכ"ל, הרי מבואר לכאורה מדבריהם דכל עיקר דין הפרשת איסורין אינו אלא מדרבנן, אכן לפ"מ שיבואר לפנינו להלאה יראה שאין מדבריהם ראיה כלל. לכאורה נראה שהוא מדאורייתא, ומקורו מהא דאיתא (בסנהדרין, כ"ז ובשבועות ל"ט) וכשלו איש באחיו בעון אחיו מלמד שכל ישראל ערבין זה בזה, ולשון מלמד משמע שהוא מדאורייתא, וכן משמע מלשון הריטב"א (ע"ז ו' ע"א) שכתב, דאפילו קאי בחד עברא דנהרא, דנהי דמשום דלפ"ע ליכא, אכתי יש איסורא במלתא, משום מסייע ידי עוברי עבירה ולא עוד אלא שאנו חייבין למחות בידו משום דכל ישראל ערבין זה בזה עכ"ל, והא דכל ערבין זה בזה הוא מקרא דוכשלו איש באחיו הנ"ל והוא מטעם ערבות כנ"ל. ומלשון הרמב"ם (הלכות דעות פ"ו ה"ז) וז"ל הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב. ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך וכו', וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעון אלו, כיון שאפשר לו למחות בהם עכ"ל, הרי מלשון זה נראה שהוא מקרא הוכח תוכיח וזהו המקור העיקרי לדין הפרשת איסורין ועין לשונו בספר המצות (מצוה ר"ה) אך הפמ"ג בספרו תיבת גמא הובא בפ"ת ליו"ד (סי' קנ"ז סק"ה) כתב דמ"ע דהוכח תוכיח הוא ג"כ מפאת ערבות עי"ש.
והנה הרא"ש (פרק מי שמתו סימן י"ג) כתב שם אהא דמבעיא הגמרא שם אי נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן, וקאמר הש"ס דנ"מ להוציא אנשים ידי חובתן, דאי נשים בבה"מ דרבנן אינן יכולות להוציא אחרים יד"ח והקשה וז"ל וא"ת מ"ש מהא דאמרינן לקמן בפרק שלשה שאכלו ולהוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן וכשיעור כזית אינו חייב אלא מדרבנן, ואפ"ה מוציא אחרים שאכלו כדי שביעה, וא"כ אשה נמי תוציא אחרים אפילו נימא דנשים בבה"מ אינן חייבות אלא מדרבנן (וכן הקשו התוס') י"ל דלא דמי, דאיש אע"ג שלא אכל כלום דין הוא שיפטור את אחרים דכל ישראל ערבין זה בזה אלא מדרבנן אמרו שלא יברכו ברכת הנהנין בלי הנאה לפיכך כשאכל כזית אע"פ שאינו מחויב אלא מדרבנן מוציא אף אחרים שאכלו כדי שביעה שערב הוא בעבורם, ועליו הוא להצילו מן העון ולפטור אותו מן המצות, אבל אשה אינה בכלל הערבות, לכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן עכ"ל הרא"ש, והדגול מרבבה תפס את דברי הרא"ש כפשוטם, דנשים אינן כלל בדין ערבות והוציא מזה דינים שונים. אמנם הגרע"א בתשובותיו (סי' ז') השיג עליו בצדק, וכתב דלא מצינו כן בשום דוכתא, דבאשה לא יהיה הדין, דאם יצא מוציא, אלא דכונת הרא"ש לחלק בין יצא מוציא, ובין אינו מחויב במצוה זו בעצמותה, דערבות שייכה רק במי שמחויב ג"כ במצוה זו, משו"ה אף שהוא יצא כבר מוציא לאחרים, אבל במצוה שאינו בר חיובא כלל דהיינו לפי הצד דנשים אינן חייבות בבה"מ מדאורייתא אנן ערבות על מצות דברכת המזון אבל במצוה שאף נשים חייבות בה גם הנה בכלל ערבות עכת"ד ע"ש שהביא ראיות לזה אכן מדוקדק באמת לשון הרא"ש במש"כ: "אבל אשה אינה בכלל הערבות" דמזה משמע דבערבות דאיירי ביה לעיל מיירי בערבות דבה"מ, מדלא כתב: אבל אשה אינה בכלל ערבות" סתמא, דבאמת בדבר שהיא מחויבת בה גם אשה ישנה בכלל ערבות וכנ"ל,
ולפ"ז מבואר מדברי הרא"ש, דדוקא במצוה שמחויב בה ישנה בכלל ערבות וחייב להפריש את חבירו מאיסורא וכדייק הרא"ש בלשונו "ועליו להצילו מן העון ולפטור אותו מהמצות" דמבואר מזה להדיא דבמצוה שאינו מחויב בה אינו בכלל ערבות ואין מחויב להציל את חבירו מן העון ולא לפטור אותו מן המצות, דמה"ט נשים בבה"מ אם אינן מחויבות מדאורייתא אינן יכולות לפטור אחר מן המצוה ואם כן נסתיימה מדברי הרא"ש שיטת האמונת שמואל במקצת בדין הפרשת איסורין, שעיקר חיובא אינו אלא מקרא דוכשלו איש באחיו מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה וערבות אינה שייכת אלא בדבר ועברה שאף הוא מחויב בה אז מחויב גם להציל את חבירו מן העון, אבל במלתא דליתא בחיובא דנפשיה, אינו בכלל חיובא דערבות ואינו מחויב להציל את חבירו מן העון ואינו בדין הפרשת איסורין. ובפרט זה מסולקים מעליו כל הסתירות.
אכן לכאורה יש לסתור יסודנו זה שהנחנו דגדר הפרשת איסורין מדאורייתא אינו אלא בשהוא ג"כ מחויב במצוה זו, וא"כ הנמשך מזה דאין כהן מצוה להפריש ישראל הבא לאכל תרומה, כיון שהכהן אינו בר חיובא ואינו בגדר איסור זה, אכן מלבד שלא אשתמיט בשום דוכתא להיות מפורש כן, הנה יש להביא גם ראיה לזה מיבמות (צ' ע"א) דקטנה נשואה לכהן וקתני ואוכלת בגינו תרומה, והש"ס רוצה להביא ראיה מזה דיש כח ביד חכמים לעקר דבר מהתורה בקו"ט ודחי דאיירי בתרומה דרבנן, ודקדקו התוס' דאמאי לא קאמר אפילו בתרומה דאורייתא ומשום דקטן אוכל נבילות הוא *) ותירצו משום דאיבעיא דלא אפשטא הוא, ולשיטתנו באיסור תרומה לזר אפי' כשהוא גדול נמי אין מצוה להפרישו מי שהוא כהן והכא הבעל כהן הוא, ואין מצווה להפרישה וא"כ שפיר קאמר אוכלת בגינו תרומה אפילו בתרומה דאורייתא, וכן יש להעיר מגיטין (נ"ה ע"א) ע"ש אבל באמת אין מכאן שום סתירה, דמלבד דיש לומר, דנהי דאין על הבעל הכהן חיוב להפרישה, *) דברי התוספות באמת צריכין באור, דא"כ לא שייך ע"ז לומר ואוכלת בגינו תרומה, כלומר דהוא מאכילה, הרי הכא אינה אוכלת כלל בשבילו, אלא מפאת דב"ד אין מצווין להפרישה מאיסורא? אבל הכוונה דבאמת הנשואין מועילין להיות גורמת לה זכות אכילת תרומה, כלומר ליטול חלק בתרומה, כדתנן (יבמות צט ע"ב) עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות ואלו הן חרש שוטה וקטן וכו' והאשה, וכולן משגרין להם לבתיהם וכו' עכ"ל ע"ש, ואע"פ שיש איסור בדבר, הנה מצד האיסור הרי קטנה היא ואין ב"ד מצווין להפרישה והבן. מכל מקום על ישראל מוטל להפרישה, וב"ד של ישראל מצווין להפרישה, זולת זאת נראה לומר דכל דברינו שלמעלה אינם אמורים רק לענין חיוב הפרשת איסורין מדאורייתא, דמדאורייתא אין חיוב להפריש רק באיסור שגם הוא שייך בו, אבל באיסור שאין הוא שייך בו אינו מחויב להפריש את חבירו מדאורייתא שהוא מטעם ערבות, וכמו שכתבנו לעיל באריכות, אבל מדרבנן בודאי חייב להפריש בכל גווני וכמו שהחמירו חכמים דאסור לסייע ידי עבירה אפילו במקום דלא שייך הפרשה, וכמו שיבוא בדברינו לקמן, וכיו"ב כתבו האחרונים לענין הלאו דלא תאכילום בקטנים ועי' מה"ר ערך קטן אוכל נבלות.
ענף ב
ולפי מה שכתבנו הדבר ברור, דבעכו"ם אע"ג דמצווין אנו עליו שלא להכשילו, אבל להפרישו מאיסורא אין אנו חייבים, דעכו"ם ליתנייהו בכלל ערבות דוכשלו איש באחיו כתיב. ועכו"ם לאו אחיו הוא, וגם לפמש"כ הרמב"ם דהוא מקרא דהוכח תוכיח את עמיתך ג"כ אינו שייך רק בישראל דנקרא עמיתך, אבל לא עכו"ם. שוב נזכרתי מדברי הש"ך ביו"ד (סימן קנ"א סק"ו) אהא דכתב הרמ"א שם שתי דעות, על הא דכתב המחבר (סעיף א') דברים המיוחדים למין ממיני האלילים שבאותו מקום אסור למכור להם והוא ממשנה דע"ז (י"ג ע"א), והגיה הרמ"א י"א הא דאסור למכר להם דברים השייכים לע"ז היינו דוקא אם אין להם אחרים כיו"ב, או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר מותר למכר להם כל דבר מרדכי פ"ק דע"ז ויש מחמירין תוספות הרא"ש והמרדכי פ"ק דשבת עכ"ל. והעיר ע"ז הש"ך דהדעה הראשונה הוא דעת המרדכי פ"ק דע"ז, דס"ל דכי היכי דאמרינן גבי נזיר דאסור להושיט לו כוס יין דהיינו דוקא היכי דקאי בתרי עברי דנהרא, ה"ה הכא, והיש מחמירין סוברין דמכל מקום איסור דרבנן איכא אפילו היכי דלא הו כמו תרי עד"נ, וכל זה לדעת הרב, אבל לפענ"ד דלא פליגי דכו"ע מודים להמרדכי ותוס' פ"ק דע"ז דבעכו"ם או מומר שרי, והגמ' התוס' והרא"ש פ"ק דשבת מיירי בישראל שהוא חייב להפרישו מאיסורא וכדכתב הרא"ש שם דלא גרע מישראל קטן או"נ שב"ד מצווין כ"ש ישראל גדול, משא"כ בעכו"ם וישראל מומר שאינו חייב להפרישו, תדע, שהרי כתב בד"מ דדעת התוס' רפ"ק דע"ז כדעת המרדכי שם דשרי ולשון הרא"ש בפ"ק דע"ז הוא כלשון התוס' שם א"כ לפי דעת הרב יהיו דברי הרא"ש סותרים זא"ז, אלא ודאי כדפרשתי עכ"ל הש"ך וכן כתב ג"כ המג"א (סימן שמ"ז).
אבל קשה לכאורה לשיטת הש"ך הנ"ל מהא דאיתא בנדרים (ס"ב ע"ב) רב אשי הוי ליה ההוא אבא (יער) זבניה לביה נורא, אמר ליה רבינא לר"א והאיכא לפני עור לא תתן מכשול עכ"ל הש"ס. ופירש הרא"ש שם דעכו"ם מצווין על ע"ז ושמא יעשו ממנה צלמים ונויי ע"ז, א"ל רוב עצים להסקה נתנו, וכיון דאיכא למיתלי שקנו לדבר היתר תלינן הרא"ש והר"ן שם במקומם ולשיטת הש"ך קשה טובא, דמאי פריך, כיון שהמכירה היתה לעכו"ם, ובנכרים היכי דמצי למיקנו במקום אחר מותר למכור להם, וא"כ אפשר לומר דאיירי שהיו יכולים לקנות עצים גם במקום אחר, אע"כ ראיה מזה לכאורה לשיטת הסוברים דאף ביכולים לקנות במקום אחר אכתי איכא איסור דרבנן ואפילו בנכרים שוב אחר החפוש מצאתי שהעיר בקושיה זו בספר הנכבד יד מלאכי, ותירץ באמת, דגם ביכול לקנות במקום אחר אכתי איכא איסור דרבנן, ולא הזכיר כלל מדברי הרמ"א והש"ך כאן והוא תמוה לכאורה.
ועוד יש לדקדק בתירוצו של ר"א רוב עצים להסקה נתנו ופרשו הר"ן והרא"ש משום דכל היכי דאיכא למיתלי להתירא תלינן ומסיים הרא"ש בפירושו. כדאיתא בע"ז, וא"כ תקשה דלמה דייק דוקא משום רוב עצים להסקה, אפילו מחצה על מחצה נמי כדמוכח מהסוגיא דע"ז (ט"ו ע"א) ר"ה זב ההיא פרה לעכו"ם, א"ל ר"ח מ"ט עביד מר הכי (הא אי מוכרין בהמה גסה לעכו"ם), א"ל אימור לשחיטה זבנה, ואפילו מעוט להתירא נמי מותר וכמו שיבואר לפנינו לקמן בארוכה.
אכן מתוך דקדוק זה עמדתי על כונת הדברים, דהכא בסוגיא דנדרים לאו באיסור דרבנן מיירי וכשכתב הספר יד מלאכי, אלא בלפ"ע דאורייתא בהקדם מה שאמרנו וראוי להאמר לדעתנו הקצרה בבאור המשניות דשביעית דתמן תנינן (שביעית פ"ה מ"ו) אלו כלים שאין האומן רשאי למכרם בשביעית (למי שהוא חשוד על השביעית, אבל למי שאינו חשוד שרי דאינו קונה אלא להצניע עד אחר שביעית רע"ב) המחרישה וכל כליה וכו' אבל מוכר הוא מגל יד ומגל קציר וכו', זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה אסור, לאיסור ולהיתר מותר עכ"ל המשנה והקשיתי דאיך תלינן לקולא ולהתיר בדבר שמיוחד לאיסור ולהיתר כיון דאיכא לפ"ע מדאורייתא אם קונה לאיסור והיכן מצינו תליה לקולא בספק איסור דאורייתא, כיון דלחשוד מוכר הוא אולי קונה לאיסור ועובר על לפ"ע, וראיה לכאורה מדברי התוס' והרא"ש שהבאנו לעיל דכוס יין לנזיר אסור להושיט אפילו בסתם שמא שכח נזירותו ואע"ג דאיכא למיתלי לקולא ששואל הכוס יין למכירה או לשום הנאה, מכ"מ כיון דאיכא לפ"ע דאורייתא וראוי להסתפק שמא שכח נזירותו לא תלינן לקולא, וא"כ תקשה ממתניתין דהכא איך תלינן לקולא בדבר שמלאכתו לאיסור ולהיתר? ומצאתי בע"ה בספר מ"ר שנדפס מחדש שהקשה כן, לכאורה אמרתי לישב, דמשו"ה תלינן הכא לקולא משום דאיכא רובא להתירא ולא הוי כמחצה מחצה שקולים, דהא באינו חשוד מותר למכור לו אפילו במלאכתו מיוחדת לעבירה משום דתלינן שלהצניע וכמו שהבאתי לעיל מפירוש הרע"ב, אף דבחשוד לא תלינן דלהצניע קנה אע"ג דתלינן להיתר בדבר שמלאכתו לאיסור ולהיתר משום דאין דרך לקנות להצניע דכלים אלו מצויין בכל שעה, וכמו שמבואר מלשון רש"י בע"ז (ט"ו ע"ב) א"כ משו"ה בחשוד תלינן לקולא בדבר שמלאכתו לאיסור ולהיתר משום רובא להתירא, אימור דלהתירה זבין בדבר שמלאכתו נמי להיתר אף בשביעית ואפילו זבין לדבר שמלאכתו לאיסור אימור להצניע זבין כן היה נראה לי לכאורה.
וקצת ראיה לזה מהמשנה שאחר זו שם, היוצר מוכר חמש כדי שמן וט"ו כדי יין, שכן דרכו להביא מן המופקר, והקשה הרע"ב והיא קושית הירושלמי דלחוש שמא רוצה כולם לשמן או ליין, ותירץ שנכרים הם אותם של יין מאותם של שמן, שהעפר שעושים ממנו הכדים של יין אינו דומה לעפר שעושים ממנו כדי שמן עכ"ל, משמע דאילו היו נעשים מעפר אחד היה אסור, ואמאי הא איכא למיתלי להתירא כלאיסורא, שלוקח ה' כדי שמן וט"ו כדי יין ואמאי אסור, אע"כ דגם שם אינו אלא משום סמוך מעוטא דלהצניע לפלגא שמלאכתו להיתר והוי רובא להיתרא, אבל בנעשים מעפר אחד הוי ספק השקול, ומה שכתב הנימוקי הגרי"ב בזה אינו נכון כלל דאין שייך לומר דהוי שני צדדים לאיסור ואחד להיתר בנעשים מעפר אחד, דשמא רוצה כולן לשמן או ליין ואף אם נימא דה' לשמן וט"ו ליין עדיין אינו מבורר שיביא מן ההיתר, דהכל ספק אחד הוא, אם יביא מן ההיתר או מן המשומר דוק ותשכח דקצרתי.
אמנם מן המשנה שאח"ז סתירה לזה דאיתא שם, ב"ש אומרים א ימכור לו פרה חורשת בשביעית, וב"ה מתירין מפני שהוא יכול לשחטה, ואף דרובו לרדיא זבני, כיון דפרה חורשת היא וכמפורש מכ"מ משום מעוט דקונים לשחיטה תלינן לקולא, הרי אפילו דבמיעוט להתירא נמי תלינן לקולא, ואפילו אם נימא דמצטרפין מעוט דלהצניע והוי כתרי מעוטי דדמי לפלגא, מכ"מ רובא להתירא ליכא ותקשה איך נסמוך ע"ז לקולא באיסור דאורייתא דלפ"ע?
ולכן נראה לי, דבאמת לא תלינן לקולא רק באיסור דרבנן אבל בלפני עור דאורייתא לא תלינן לקולא בספק השקול, רק היכי דאיכא רובא להתירא, והכא בשלשת המשנות ציירי או בשביעית בזמן הזה דרבנן הוא, או במצי למיקני כלים המיוחדים לאיסור או הפרה החורשת אצל נכרי אחר, בכה"ג ליכא לפ"ע דאורייתא רק איסור דרבנן, וכש"כ התוס' הרא"ש ריש שבת וכמו שהבאנו לעיל, ובאיסור דרבנן כל היכי דאיכא תליה לקולא תלינן וכעין הא דיבמות (פב), אבל בדאורייתא לא תלינן לקולא בספק השקול, וכן הא דאמרינן בע"ז (ט"י) שהבאנו לעיל, דר"ה זבין פרה לנכרי, משום דתלינן דלשחיטה זבנה התם נמי הוי תליה באיסור דרבנן, דעיקר איסור מכירת המה גסה לע"ז אינו אלא מדרבנן, אבל באיסור דאורייתא לא תלינן כלל בספק השקול ואחרי שבארנו. נבוא לסוגיא דנדרים הנ"ל, דהן אמת דדחוק לומר דלא היה אפשר למצוא לקנות עצים במקום אחר, אבל אפשר לומר דמעכו"ם לא היה אפשר לקנות באותה סביבה רק מישראל, וכבר כתב המשנה למלך (בהלכות מלוה ולוה פרק פ"ד) דזה לא הוי כדקאי בחד עברא דנהרא, דא"כ יעבור ישראל אחר משום לפ"ע, ולהכי איכא כאן לפ"ע דאורייתא ושפיר קאמר ליה והא עובר אלפ"ע ומשני דהכא איכא רובא להתירא דרוב עצים להסקה נתנו והיכי דאיכא תליה ברובא להתירא אף בלפני עור דאורייתא מותר.
ועוד יש לומר ע"פ מה שכתוב בתשובות חות יאיר (סימן קפ"ה) וז"ל דזה כללא הוא, דכל היכי דשרינן מפני סברא שאפשר לו להשיגו במקום אחר, היינו דוקא בשישנו במציאות לרוב איך שיבוקש ובלי טורח וכו', משא"כ בשאין במציאות שם ויצטרך לילך למקום אחר דטריחא ליה מלתא וכו' וחילי דידי בסברא זו ממ"ש במס' ע"ז איבעיא להו משום הרוחה (דרוח ואזיל ומודה לע"ז ועבר ישראל משום לא ישמע על פיך רש"י) א"ד משום ולפני עור לת"מ, למאי נפקא מינה דאית ליה בהמה לדידיה, או אמרת משום הרוחה הא קא מרווח ליה, ואי אמרת משום לפ"ע לת"מ הא אית ליה לדידיה עכ"ל הש"ס, משמע דאי לית ליה לדידיה אסור משום לפ"ע אע"ג דמצי לקנות מאחרים, והכי משמע במה שכתוב מלת לדידיה, והטעם משום דצריך לטרוח אחריה עכ"ל הח"י ויעו"ש שהאריך עוד בזה, ואע"ג דדקוקו אינו כלום, וכמו שמוכח מלשון הרמ"א (בסימן קנ"א) הנ"ל וע"כ חדא מינייהו נקיט דגם לפי דבריו הא מצי למינקט באופן דיכול לקנות במקום אחר בקל בלי טורח, אבל מכ"מ הנחתו יש לה מקום לומר דכל היכי דמצי למיקני במ"א בקושי הוי כמו תרי עברי דנהרא, וא"כ אין סתירה מסוגיא דנדרים כלל לשיטת הש"ך דנהי דזה אי אפשר לומר דאיירי דלא מצי למיקני עצים בשום אופן מן מקום אחר דזה רחוק מן המציאות, וכש"כ הספר יד מלאכי, אבל מכל מקום זה נוכל לומר בפשטות דאותו היער היה קרוב להם יותר וממקום אחר בקושי היה בא להם ולכן שפיר קפריך רבינא לר"א והא איכא לפ"ע לת"מ, וע"ז מתרץ דרוב עצים להסקה נתנו וכיון דאיכא רוב דהתירא גם בלפ"ע דאורייתא שרי ופשוט
ומצד הסברא הישרה ושקול הדעת הנכון היה נראה לי לומר, דבאמת כל היכי דאיכא למיתלי להתירא גם בלפ"ע דאורייתא, כמו דקאי בתרי עד"נ נמי מותר, דכיון דבהאי סיוע והושטה שהוא מושיט ליה איכא נמי צד דהיתרא, א"כ אינו נקרא שהוא נותן מכשול לפניו, רק הוא המכשיל את עצמו, אלא דיש נ"מ בדבר, לבין היכי שהנכשל הוא שוגג בדבר ואומר מותר הוא, לבין היכי שהנכשל הוא מזיד בדבר ובשאט נפש ובתאות יצרו יעבור אאיסורא, דהיכי שהוא מזיד בדבר ונותן המכשול יש לו צד לתלות דלהתירא קבעי, א"כ לא שייך לומר ע"ז כי הוא נותן המכשול, כי באמת בנתינתו וסיעתו ליכא מכשול, רק אם הנכשל ישתמש בזה במזיד לאיסורא א"כ הוא המכשיל את עצמו, אבל כשהנכשל הוא שוגג בדבר ואומר מותר הוא, ולדעתו אין כאן איסור כלל אז הנותן נקרא מכשילו אם ישתמש בה לאיסורא, אף שיש פנים להיתר ואיכא תליה לקולא, מכ"מ פן ישתמש בה פלוני לאיסורא מחסרון ידיעה, א"כ נקרא הוא נותן המכשול ודוגמא לדבר מנתינת אבן נגף ומכשול במקום עוברים שאם יגדר את הדרך הכבושה מכל וכל, אז נקרא נותן מכשול, אבל אם עוד ישייר דרך קצרה לעבור בה לפקחים אין בו מכשול, שהרי עיניהם. בראשה לעבר בדרך קצרה, המסוקלה מאבני נגף, ואם יעבור במקום צורי המכשול ויתנזק דמו בראשו, אבל לפני עור ואין עינים גם בכה"ג כל שמקצר ומיצר דרכו שרגיל בה נקרא נותן המכשול לפ"ע. וה"נ בעורון התאוה לגבי איסורים וכנ"ל. ולפי"ז ניחא הכל, דגבי נזיר שפיר קאמרי הרא"ש והתוס' דאפילו בסתם אסור להושיט לו פן שכח נזירותו, וא"כ נקרא מכשיל חבירו אם ישתה הנזיר יין, אף דאיכא צד למיתלי להתירא דלאו לשתיה קבעי לה, ולא שכח נזירותיו, אבל מכ"מ מספק אסור לו להושיט דאם יכשל חבירו בשוגג על ידו נקרא הוא המכשיל ולכן הוא הדין בעכו"ם כיון דלדעתם ואי ידיעתם מותר להם לעבוד ע"ז משו"ה אף דאיכא למיתלי להתירא נמי אסור, בלתי היכי דאיכא רובא להתירא, ולכן קאמר בנדרים דרוב עצים להסקה נתנו משו"ה מותר, אבל בספק השקול הוי אסור, וכן נמי הא דאיתא בע"ז (י"ד) גבי אין מוכרין לבונה לנכרים, אבל חבילה מותר דלאו להקטרה הוא אלא לסחורה, ופריך וליחוש דלמא מזבין לאחריני להקטרה, ומשני אלפני דלפני לא מפקדינן. ומשמע דאי לאו האי טעמא הוי אסור, אע"ג דלא הוי מכשול ודאי בעת מכירתו, ואיכא תליה להתירא, ולפי מה שכתבנו ניחא היטב דהתם בעכו"ם מיירי, ובעכו"ם כיון דשונגים הם בדבר אף היכי דאיכא למיתלי להתירא נמי אסור, משא"כ בשביעית גבי פרה החורשת דלישראל קמיירי דיודע היטב מאיסור שביעית, ורק חשוד הוא לעבור במזיד, לכן כל היכי דאיכא למיתלי להתירא שפיר תלינן. דהוא המכשיל את עצמו, אם ישתמש בה לאיסורא ולא המוכר, כיון דנצרכת גם להיתר אינו נקרא נותן מכשול לפניו והבן.
אך במה שכתב הש"ך דגם בישראל מומר אין אנו מצווין להפרישו, ואע"פ שהוא לשיטתו דרוצה להשות דכת המרדכי לדעת התוס' והרא"ש פ"ק דשבת מוכרח לחדש זה משום דהמרדכי בריש עבודה זרה בישראל מומר איירי וז"ל המרדכי שם (סימן תשצה) פסק בספר ה"ג דאסור ליתן יין נסך למומר, דאע"פ שחטא ישראל הוא ודוקא דקאי בתרי עבד"נ עכ"ל אבל מכ"מ צריך עיון דאותו טעם דכתב המרדכי גם להפרישו מאיסורא נמי אנו מצווין, דאע"פ שחטא ישראל הוא, כבר העיר בזה החות יאיר (בסימן קפ"ה) הנ"ל וז"ל בסוף התשובה, אף כי חזינא תיוהא במש"כ הש"ך לפי דעתו. כחם יודע פשר, דדעת האוסרים היינו בבר ישראל שמחויבים להפרישו, דהא תינח בנכרי דודאי אין מוטל עלינו להפרישו, אבל מומר אחר דקידושיו קדושין וכדין ישראל הוא, מאן לימא לן דאם היה בידינו ובכחנו להפרישו שלא היה מוטל עלינו עכ"ל וכן העיר בזה גם בספר דגול מרבבה בגליונו.
ומש"כ הדג"מ דכונת הש"ך דאף בישראל אין אנו מצווין להפרישו, כי אם כשעובר עבירה בשוגג ויש ביד איש אחר להפרישו חייב להפרישו, וכמו בקטן או"ט שהקטן הוא שוגג והמשנה רפ"ק דשבת בשוגג איירי וכו', אבל בישראל דחוצה לעבר במזיד על איזה עבירה אפילו אינו מומר גמור אין ישראל אחר חייב להפרישו לדעת הש"ך, ומומר דנקט הש"ך הוא משום דהפוסקים במומר דברו, ומומר מסתמא מזיד הוא עכ"ל הדג"מ. וחדושו זה תמוה, דהא מקורו הוא מהוכח תוכיח וכשכתבנו לעיל בשם הרמב"ם והתם במזיד מיירי דהוכח אפילו מאה פעמים במשמע וכדאיתא (ב"מ ל"א).
ועוד יש להוכיח קצת מהא דב"ק (כ"ח מ"א) גבי מנין לנרצע שכלו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת וחבל ועשה בו חבורה שהוא פטור, ת"ל לא תקחו כופר לשוב, לא תקחו כופר לשב, אלמא עביד אניש דינא לנפשיה, ומשני רנב"י אמר בעבד שרבו מסר לו שפחה כנענית, עד האידנא היתירא, והשתא איסורא, (ורשאי להלקותו ולהפרישו דהאי לאו לנפשיה הוא רש"י) אלמא דאפילו במזיד חייב להפרישו, ולשון "רשאי" שבפירש"י אינו מדוקדק וביותר יש להוכיח כן מהא דיבמות (פ"ח ע"ב) מניין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו ויעו"ש בפירש"י בד"ה היכי דמי וז"ל דהא ודאי באיסור מפורסם ואפילו באיסור ספק לא איצטריך קרא דודאי כפינן לו עכ"ל. ולהדג"מ קשה, מאי ראיה דהא במזיד בעלמא אינו מצווה להפרישו, להכי איצטריך קרא הכא דאפילו במזיד חייבין להפרישו, אע"כ מוכח מכאן דאפילו במזיד חייבין להפריש מאיסורא ועוד יש להביא ראיה מהא דאיתא בב"ק (צח ע"ב) דאמר רבה גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווים עליו לבערו עכ"ל הש"ס וע"כ אין הכונה משום לא יראה ותשביתו, דהא שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים, וע"כ הכונה משום הפרשת איסורים הכל מצווים לבערו בכדי להציל ולהפריש את הגזלן מאיסור בל יראה, והרי מוכח דאפילו במזיד נמי איכא דין הפרשת איסורים.
וכשגגה היתה לפני הרב בעל עמודי אור בתשובותיו סימן בהשיגו על היד אפרים (או"ח סימן תל"ב) במה שהעיר המג"א שם דאיך יברך על הבדיקה שלוחו של בעל החמץ. הא אין המצוה מוטלת עליו לבדוק, ותירץ המג"א דמכל מקום מצוה קעביד, דומיא דמילה שהמצוה על אבי הבן ומ"מ אם אחר מל אותו אחר מברך, והי"א והדג"מ מקשים עליו, דשאני מילה, דאם לא מלו אביו ב"ד חייבין למולו, הו"ל כמצווה שאף השליח שייך בגוה ע"ש. והעמודי אור הקשה ע"ז דגם בחמץ שייכי כו"ע מסוגיא דהכא, דכו"ע מצווים עליו לבערו, ולא זכר להבדיל ולחלק שהכא רק מדין הפרשת איסורין ולא מעצם מצות בעור שאינו מוטל עליו כיון שאינו שלו ואפילו לשיטת הגר"א דגם על חמץ של ישראל אחר מוזהר בבל יראה, והא דממעטינן חמץ של אחרים היינו של נכרי כפירש"י היינו דוקא במונח ברשותו, אבל לא במונח ברשות אחרים, משא"כ גבי מילה שאם לא מלו אביו כו"ע מצווין עליו למולו מצד עצמם ולא מצד לפטור את אביו מחובתו כדיליף הש"ס מקראי ויש לפלפל עוד בזה ואכמ"ל.
ואל יטעך לשון הכתוב דלפני עור לא תתן מכשול, דמשמע לכאורה לדעת חז"ל שמפרשים שבמכשיל איסורים הכתוב מדבר שפלוני עור ושוגג בדבר, ז"א דזה לשון הרמב"ם בפה"מ בשביעית (פ"ה מ"ו) והובא בתוי"ט שם, שאין האומן רשאי למכרם אמר הכתוב לפ"ע לת"מ, ר"ל מי שסגרה עיניו התאוה ויצר הרע. לא תעזור אותו להוסיף בעורנו ותוסיף להרחיקו מן היושר וכו' ע"ש, וממנו תדון גם על דין הפרשת איסורים. אע"פ שיש לחלק זה מזה מכ"מ הדברים ברורים כש"כ למבין.
אך לכאורה ראיה לדברי הדג"מ מהא דאיתא (ב"ק ע"א) אמר רשב"ג בד"א בשביעית (אז מציינין הכרמים של ערלה ורבעי), אבל בשאר ימות השנה הלעיטהו לרשע וימות, הרי חזינן על עוברי עבירה במזיד אין אנו מצווים כלל להפרישם וכדעת הדג"מ, ואין לומר דשא"ה כיון דבין כך ובין כך עובר על איסור, ובאותו דבר שעושה האיסור אין אנו מצווים להפרישנו שלא יעשנו באיסור אחר עוד, ז"א דאדרבא ע"י הציון שנציין נציל אותו בין מאיסור גזל בין מאיסור ערלה ורבעי, דליכא למימר דיגזול ויחלל דהא אין חלולו כלום, כיון שאינו שלו הוא, ונהי דאאיסור גזל לא חייש, אבל אאיסור רבעי חייש עכ"פ, דהא משו"ה מציינין אותו, דבערלה בלא"ה לא שייך לומר כן. דהא בערלה ליכא איסור גזל כיון דאסור בהנאה לכו"ע, רק איסור ערלה לבדו, וא"כ לכאורה ראיה צודקת מכאן כהדג"מ, דאם לא נימא כדבריו תקשה דאמר אין מציינין בכדי להצילם ולהפרישם מאיסור ערלה?
אבל לאחר העיון אין משם ראיה כלל, משום דנלע"ד דעיקר דין הפרשת איסורים שמוטל על כל אחד מישרא להפריש את חבירו מאיסורא היכי דבידו להפרישו אינו אלא בשעה שרואהו עובר העבירה, אבל אם אינו רואהו עתה עובר עבירה. רק לחייבו לדאוג ולעשות תקנות שלא יחטא חברו להבא, זה אין נכנס בגדר הפרשת איסורין, ורק בסוג תקנת ב"ד נכנסת, דעל ב"ד שבדור מוטל לגדור פרצת הרשעים גם בשעה שאינם רואים עוברים עבירה כדי שלא יבאו לדבר עבירה להבא, וע"ז שפיר אמר רשב"ג דלרשעים לא עבדינן תקנת ב"ד, אבל כל היכי דשייך דין הפרשת איסורין דהיינו בשעה שרואה את חברו עובר עבירה ובידו להפרישו פשוט דאפילו במזיד נמי איכא חיובא.
ועפמש"כ למעלה בשם הרמב"ם דמקור דין הפרשת איסורין הוא מקרא הוכח תוכיח יש להביא ראיה לזה מדברי הספרי ריש דברים הובא בילקוט שמעוני (סימן ת"ת) ד"א ויהי בארבעים שנה מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה וכו', ומפני ארבעה דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיח וכו' יעו"ש וקשה טובא, דאטו העשה הוכח תוכיח אינו אלא סמוך למיתה בתמיה, וע"כ דהעשה הנ"ל אינו אלא כשרואהו שעובר עבירה, משא"כ בשאינו רואהו עובר עבירה, רק להוכיחו ולהזהירו להבא זה אינו אלא סמוך למיתה וכ"מ שכתב בספר ש"ח ריש דברים ע"ש, וע"פ האמור דבריו של הדגול מרבבה מופרכים ודברי הש"ך בדין מומר תמוהים וצ"ע.
ולפמש"כ למעלה מובן היטב חלוקו של הירושלמי (פ"ג דדמאי הלכה ה') תמן תנינן הנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה, ואת שהוא נוטל ממנה, מפני שהיא חשודה לחלף, אמר ר' יוסי אין אנו אחראין לרמאין אינו מעשר אלא מה שהוא נוטל ממנה בלבד עכ"ל המשנה, ובירושלמי מסיק עוד וז"ל ר"י ורשב"ג אמרו דבר אחד, כמה דרבי יוסי אמר אין אנו אחראין לרמאין כן רשב"ג' אמר אין אנו אחראין לרמאין מסתברא רבי יוסי יודי לרשב"ג, ורשב"ג לא יודי לרבי יוסי רבי יוסי יודי לרשב"ג שאין אנן אחראין לרמאין, ורשב"ג לא יודי לרבי יוסי שאין דרך חבר להיות מוציא מביתו דבר שאינו מתוקן עכ"ל הירושלמי. והיינו דבמלתא דרשב"ג לא די שאין בזה גדר לפני עור אלא אפילו הפרשת איסורין נמי אין בזה אחרי שהוא אינו רואהו שעובר עבירה, משא"כ הכא שהוא נותן לה יש בזה גדר לפ"ע לח"מ וע"פ דברי הירושלמי מיושבים היטב בזה פסקי הרמב"ם ז"ל שפסק (מפ"ט דמע"ש) כרשב"ג דאין אנו אחראין לרמאין ואין עושין תקנה בשבילן, ובהלכות מעשר (פי"א סי"ב) כתב והנותן לפונדקית לבשל לו ולאפות לו מעשר מה שהוא נותן לה, וכמו שהעיר ע"ז בתויו"ט על מקומו ע"ש, והשתא ניחא דשתי הלכות של רשב"ג ור' יוסי אינן תלויות זה בזה כלל דאפשר לפסוק כרשב"ג דאין אנו אחראין לרמאין, ומכל מקום בהך בהנותן להפונדקית לפסוק כת"ק, דמעשר מה שהוא נותן לה כאמור בירושלמי.
אכן לפמש"כ למעלה דהיכי דאיכא למיתלי להתירא אפילו בלפני עור דאורייתא תלינן ולא הוי כנותן מכשול, כי הוא המכשיל את עצמו עדיין מוכרחין אנו לפרש"י בחולין שמפרש בדעת הת"ק משום דלטובה מתכונת הוי כשוגגת בדבר והיכי דהוי שוגגת בדבר גם היכי דאיכא למיתלי להתירא נמי לא תלינן וכשכתבנו לעיל יעו"ש ויש לדחות ועין. ואח"ז ראיתי בספר עין יצחק ח"א להגרי"א מקובנה. (חאה"ע סי' א') נתחבט הרבה בדברי הש"ך והדג"מ ונכנס בפרצה דחוקה לחלק בין ערבות אנסתרות ואנגלות, ולפמש"כ דברים ברורים בטעמם ואין מקום לכל מה שהאריך בזה ע"ש *).
ענף ג
והנה אע"פ שהרבינו להקשות אדברי הש"ך והדגול מרבבה, אבל בנכרי דברי הש"ך והמג"א (סימן שמ"ז) כראי מוצקים דבנכרי אין חייב להפרישו מאיסורא, ואיתא ביבמות (ה' ע"א) דתניא ראשו מה ת"ל, לפי שנאמר תער לא יעבר על ראשו שומע אני אף נזיר מצורע כן, ת"ל ראשו עכ"ל הש"ס, ופירש"י וז"ל אלמא אתי עשה ודחי ל"ת, ואע"ג דל"ת שאינו שוה בכל הוא אם אינו ענין ללאו שאין שוה בכל דהא נפקא לן מזקנו דאידך תנא תנהו עיין ללאו השוה בכל עכ"ל ודברי רש"י כאן דנזיר הוי לאו שאינו שוה בכל הוא תמוה מאד
*) ודברי
המרדכי (ריש ע"ז סימן תשצ"ה) המובא לעיל צריכין ברור, דאי ביין נסך שנתנסך לע"ז מיירי א"כ אסור בהנאה מדאורייתא, וא"כ בלא"ה תיפוק ליה דאסור לתנו אפילו במתנה משום איסורי הנאה דאפילו במתנה אסור ליתן משום החזקת טובה, ואי ביין נסך של המומר איירי הו"ל למימר "לא יושיט" והמרדכי נקיט ולא יתן וכדמדייק הש"ס בע"ז (ו' ע"א) ואפילו נדחוק בהכי דלאו דוקא נקיט האי לישנא נמי קשה לפי מה שהוכיחו התוס' בפסחים (כ"ב ע"ב) דאה"נ אפילו דידיה נמי אסור להושיטו משום החזקת טובה, כיון דבשכר אסור להושיטו, דאסור להשתכר באה"נ, בחנם נמי אסור דמה שמחזיק לו הנכרי טובה חשוב כמשתכר ע"ש בד"ה ואבמה"ח וכו', א"כ בודאי אסור להושיטו משום אה"כ? ואולי יש לומר דאיירי בשכרו לעשות עמו מלאכה אחרת, דאז אע"פ שאמר לו העבר לי חבית של יי"נ שכרו מותר כדאיתא (ס"פ השוכר אה"פ) אבל במומר בכה"ג בתרי עד"נ אסור משום לפ"ע ועדיין יש לפלפל בזה.
ובמעוף הרעיון אמרתי להסתפק בזה ספק מושכל והוא, דלפום רהיטא סתם יין של מומר אסור בהנאה לא מיבעיא לאחרינא אלא אף לדידיה אסור, ואם חוזר בתשובה, אז כל יינותיו הנמצאים אתו מקודם אסור בשתיה ובהנאה וא"כ יש להסתפק אם מותר למכר לו אפילו יין כשר, כיון דידוע דתיכף שיבוא לרשותו יאסר בשתיה והנאה וא"כ מכשילו בדבר האסור כן אמרתי להסתפק לכאורה, אכן אחרי שובי נחמתי, כי באמנה סתם יינות של מומר אחר ששב גם לאחרינא מותר, ולדידיה אין שום איסור גם בהיותו מומר, כי טעם איסור הנאה בסתם יינם הוא מחשש נסוך כמבואר באריכות בע"ז (נ"ז ע"ב) בתוס' ד"ה לאפוקי מדרב, ומה"ט יש מתירים סתם יינם של עכו"ם בזמן הזה כי נכרים של עכשיו אין רגילים לנסך לע"ז, ובכן אם הוא יודע בעצמו שלא נסך מותר לו בהנאה ולאחר ששב נאמן גם להעיד לאחריני ולא מקרי נגד חזקה כי לפי אמירתו לא נתחזקה מעולם באיסור וכש"כ המוהר"מ מרוטנבורג הובא בתשובות מיימוני (להלכות אישות סימן ג') ע"ש ויבואר במקום אחר, ואיסור שתיה הוא מטעם בנותיהן כמבואר בב"י (ריש סימן קכ"ג) בשם הר"ן והרשב"א ע"ש במחלוקתם, וא"כ במומר דבתו שרי גם יינו מותר בשתיה וכמו שהעיר בס' תפארת למשה הובא בפ"ת ליו"ד (סימן קי"ב) להתיר מהאי טעמא פת מומר, וגם ע"ז נתקשיתי אהא דכתב הב"י (יו"ד סימן קי"ט) לאסור סתם יינם של מחללי שבתות בפרהסיא, יקשה דהא בהנאה בודאי לא שייך לאסור כיון דידענא בו דלא פלך לע"ז וכמו שהביאו התוס' הנ"ל להתיר בהנאה סתם יינם של עכו"ם דזמנינו וז"ל וא"ת וכיון דגזרו על נסוך הנכרי הו"ל דבר שבמנין וצריך מנין אחר להתירו, וי"ל דלא גזרו אלא על המנסכים, וכיון דהשתא לא מנסכים לע"ז יש לתלות להיתר, וראיה לדבר דאיתא בע"ז (ס"ה) רבא שדר קורבנא לבר ששך ביום אידו אמר קיים לי דלא פלח לע"ז עכ"ל, ואי לאסור בשתיה, כיון דאיסור שתיה משום בנותיהן כנ"ל ובתו של מחללי שבתות מותרת א"כ גם בשתיה אין מקום לאסור וצ"ע לכאורה, אמנם אתרי התבוננתי בזה ראיתי, כי דברי הרשב"א נכונים הם, ודברי התפארת למשה שנשענתי עליהם בקושיתי תמוהים מאד, ואין להם מקום כלל, דדבריו נסתרים מניה וביה, דלפי שיטתו של התפארת למשה גם סתם יינן של מומר יהא מותר, כיון דבתו מותרת, דהא מפורש בע"ז (ל"ו) דגם יינן אסרו משום בנותיהן ואי נימא דיינן אסור משום חשש נסוך בלבד, דאוסר אף בהנאה, זה אינו דבחולין (ה' ע"ב) מבואר דאי נימא דמומר לע"ז לא הוי מומר לכה"ת כולה יינן מותר אף בשתיה, ולא חששו לאסור משום חשש נסוך, ומשמע מזה דהיכי דאין ראוי לאסור בשתיה מצד גזירת חכמים הקודמת כמבואר בתו"ה בית ה' שער א') לא אסרו בהנאה משום חשש נסוך בלבד, ורק במומר לכה"ת כולה אסרו בשתיה ובהנאה גם יחד, ואע"פ דגם במומר לכה"ת כולה נמי ליכא משום בנותיהן מכל מקום כיון דהוי כגוי לא פליגי חכמים ואסרו כל מה שאסרו בגוי גמור ומזה גופא מוכח דלא כהתפל"מ והוא מבואר ומפורש וממילא במומר לחלל שבתות דהוי נמי מומר לכה"ת כולה נגיעתו אוסרת, אף דליכא גבי חשש בנותיהן והוא פשוט וע' בנה"כ (סי' קי"ט) מה שהביא בשם המבי"ט ודו"ק.
ודע דדברי הש"ך האלה נעלמו מעיני הרב בעל טורי אבן (חגיגה י"א) בקונטרס אבני מלואים גבי ההיא דאין מוסרין ד"ת לנכרי שחקר ג"כ בנדון המחלוקת שהובאה ברמ"א (סימן קנא) שהוזכרה לעיל בדברינו אי יש איסור דרבנן גם אי לא קאי בתרי עד"נ, והביא שם ראיה מסוגיא דע"ז (ו') הנ"ל דאפילו איסור דרבנן ליכא, וכתב שם עוד ואני תמה על הרא"ש (פ"ק דשבת) שכתב דאפילו לא קאי בתרי עד"נ אכתי איכא איסור דרבנן שסותר לדברי התוס' דחגיגה ולדהת"ו. והרא"ש וסוגית הש"ס פ"ק דע"ז עכת"ד, ובאמת היא קושית הש"ך כאן במש"כ ותדע, וכמו שהבאתי לשונו לעיל והש"ך מישבה בטוב טעם ודעתן ובזה יש להשיב גם על יתר דברי הטו"א שם במש"כ וז"ל ומה שכתב הרא"ש פ"ק דשבת דאכתי לא גרע מקטן או"נ, נ"ל דלא דמי, דודאי כל ישראל מצווין להפריש עוברי עבירה בדאפשר, ומשו"ה מחויבים להפריש גם קטן או"נ כיון דאפשר להפרישו, אבל הכא איירי בדלא אפשר ומשו"ה היכי דלא קאי בתרי עד"נ והואיל והעבירה מזומנה לפניו באין מוחה ומעכב, כי נותן לו מאי הוי ואפילו איסור דרבנן ליכא:
מיהו ק"ל מהא דספ"ק דע"ז דתניא לא ישכיר אדם שדהו לכותי מפני שנקראת על שמו, וכותי זה עושה בו מלאכה בתומש"מ, ופריך מאי איריא מפני שנקראת, תיפוק ליה משום לפ"ע, ומשני חדא ועוד קאמר, והשתא תקשה לישני דאיירי דאית לו לשכור אצל נכרי אחר, או דאית ליה שדה לדידיה אע"כ גם בכה"ג אכתי איכא איסור דרבנן עכ"ד הטו"א. ומה שנראה לי בזה מה שהעיר לחלק על הרא"ש הדבר פשוט דכונת הרא"ש דהיכי דמצווה להפריש את חבירו מאיסורא, אם היה יכול להפריש לגמרי ממנה, אז גם באינו יכול להפרישו לגמרי, מכל מקום אסור להושיטו דעכ"פ מסייע נקרא ואסור לסייע ידי עוברי עבירה כאלה שמצווין אנו להפרישם מאיסורא כשיש יכולת בידינו ומשנה ערוכה היא בגיטין ובשביעית דאסור לסייע ידי עוברי עבירה אפילו בכה"ג שאין בידינו להפרישם מזה, אבל בנכרי שאין אנו מצווין להפרישו מאיסורא גם כשיש יכולת בידינו, גם לסייע מותר כ"ז שאינו נקרא נותן מכשול כגון דקאי בתרי עד"נ ועפ"ז הנ"ל מסולקת גם קושיתו הנ"ל מסופ"ק דע"ז דהא התם בכותים שהם גרים איירי לכן שפיר איכא איסור דרבנן גם במצי לשכור אצל אחר, אף הציור שכתב הטו"א על קושיתו הנ"ל באית ליה שדה לדידיה, אינו מובן, דאי אית ליה שדה לדידיה א"כ למה ישכור אצל אחרים, וע"כ ברוצה לחרוש ולזרוע גם שדהו שלו גם השדה המושכרת א"כ מאי נ"מ באית ליה שדה לדידיה, הא בתוספת חרישה איכא איסור נוסף, ואע"ג דגבי בהמה קאמר הש"ס (ו') כן, נ"מ דאית לו בהמה לדידיה, שא"ה דשכיח דאדם חס על בהמתו מלהקריבה ורוצה לגדלה או לחלבה, משא"כ גבי שדה דלא שייך כן ועין. דהא נזירות נוהגת בכל אדם וכבר העיר בזה הרש"ל ובמוהרש"א ע"ש. והנה המרש"ל בחידושיו מקיים סברת רש"י דנזיר הוי לאו שאינו שוה בכל, ומוהרש"א מוחק גרסת רש"י וס"ל דנזיר הוי לאו השוה בכל, כיון דהכל נודרים בנזיר אחד אנשים ואחד נשים והתוס' בנזיר (מ"א) ד"ה ואי כתב רחמנא ראשו, כתבו דהסוגיות חלוקות בזה אי נזיר הוי איסור השוה בכל וז"ל שם, ואע"ג דלאו ועשה דכהנים אינו שוה בכל ה"נ לאו ועשה דנזיר דהקפה אינו שוה בכל אלא בנזירים, ולקמן (נח) חשיב לאו דנזיר שוה בכל עכ"ל.
והאבני מלואים בתשובותיו בשלהי הספר (סימן כב) העלה בזה דבר מושכל, דהנה קיי"ל דנדר מיקרי איסור חפצא, ושבועות איסור גברא ולא איסור חפצא ונזירות מהו, אם איסור גברא או איסור חפצא וכבר נתוכחו בזה בארוכה בתשובות מהרי"ט (ח"א סימן נ"ג ונ"ד) מהר"י לב ומהר"י באסאן, ומהרי"ע העלה שם לבסוף דבר נכון מאד, דנזירות לא מקרי איסור חפצא ולא איסור גברא, אלא איסור תורה נקרא כלומר שהוא אינו אוסר עליו כלום באומרו הריני נזיר, רק בזה שהוא מקבל עליו תואר קדושת נזיר כמו קדושת כהן, ורק התורה היא שרבתה מצות יתרות בהמתואר בתואר קדושת נזיר ואסרה אותו באיסור יין תגלחת מתים ובהנחה זו נתפשטה כל עקמומיות שבענין זה ואף דברי רש"י מבואר לנכון, כי אילו היה נזיר איסור גברא או איסור חפצא שפיר היה נזיר אסור השוה בכל, דהא נקודת האיסור נלקחה ממה שהוא אוסר על עצמו, והרי כל אדם יכול לאסור עליו בדיני נזיר, אבל מכיון שנזיר איסור תורה הוא, והוא אינו אוסר על עצמו בכלום, רק מקבל עליו תואר קדושת נזיר, והתורה אמרה מי שהוא נזיר אסור בג' מינין שפיר הוי לאו שאינו שוה בכל, דהא סוף כל סוף התורה לא אסרה אלא למי שהוא נזיר אבל לא מי שאינו נזיר הן אמת דכו"ע יכולים לעשות את עצמם לנזירים, אבל סוף כל סוף לאו כו"ע נזירים המה, והתורה לא אסרה אלא למי שהוא נזיר ובכן דברי רש"י והתוס' בנזיר נכונים הם. והוא הרגש דק למבין זהו תורף דברי הא"מ ועי' בספרי שמן למנחה קו"א על מנחת החינוך (מצוה שס"ח) שהארכתי שם בפרט זה.
ויוצא לן מכל זה לפי מה שהארכנו לעיל דגדר הפרשת איסורין אינו אלא במצוה ול"ת שגם הוא מחויב בדבר זה, דאז נכנס בגדר הערבות, אבל באיסור שאינו שוה בכל אז אינו בגדר הערבות, ואינו מוטל עליו להציל את חבירו מן העון ולהפרישו מאיסורא, א"כ באיסורי נזיר מי שאינו נזיר אינו מצווה להפריש את חבירו הנזיר מאיסורא מדאורייתא ואע"פ שהעלינו לעיל דעכ"פ מדרבנן מחויב הוא, אבל מדאורייתא בודאי אינו מחויב אלא מדרבנן, וזהו "לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכל"ת", כיון דנזיר הוי לאו שאינו שוה בכל כמו שפרש"י ומי שאינו נזיר אינו בר חיובא באיסורים שאסרה התורה את הנזיר ואינו בגדר הערבות וא"כ אינו מצווה להפריש את חברו הנזיר מאיסורי נזיר לפחות מדאורייתא וכנ"ל.
ולכאורה לפי דברינו האמורים למעלה, א"כ גם באיסורי כהונה נמי דהוי לאו שאינו שוה בכל, נמי אין מצווה להפרישו ויש להעיר מדה"ת (ב"מ יוד ע"ב) ד"ה כגון דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה, שכתבו, אבל ישראל אף שעובר משום לפ"ע, מכל מקום כיון דאי מקדשה לעצמו לא מיחייב לא מקרי בר חיובא, והריטב"א תירץ ע"ז דהא לפני עור ליכא רק בתרי עד"נ, והכא איירי דגם בלתי השליח היה יכול לקדשה בעצמו עכת"ד, וקשה אתירוצו של הריטב"א דהא אכתי איכא משום הפרשת איסורין דהוא מדאורייתא מהעשה דהוכח תוכיח ואכתי הוי שליח בר חיובא אע"כ דס"ל להריטב"א דבלאו שאינו שוה בכל ליכא משום הפרשת איסורין וכשכתבנו למעלה, והתוס' דמאנו בתירוצו של הריטב"א והוצרכו לתירוצם, דכיון דאי מקדשה לעצמו לא מיחייב לא מיקרי בר חיובא יהא מוכח דס"ל דיש בזה משום הפ"א, אע"פ שהוא לאו שאינו שוה בכל והוא דלא כהנחתנו,
אכן אין לעשות מזה מחלוקת, דכל היכי דאין ביד השליח להפרישם לגמרי לא שייך בזה משום הפ"א ומכיון דאי לא יקדשה השליח בעדו, יוכל לקדשה בעצמו, ואין ביד השליח למנעהו מזה אין בזה משום הפרשת איסורין וכשכתבנו לעיל. בשם הטו"א בהגה, ומה דלא תרצו התוס' כהריטב"א הוא דכבר כתבנו לעיל דאפילו היכי דלא קאי בתרי, עד"נ אכתי איכא איסור דרבנן משום מסייע ידי עוברי עבירה ואכתי הוי שליח בר חיובא דהא גם באיסור דרבנן אמרינן אין שליח לדבר עבירה וכש"כ המשנה למלך (פ"ב מהלכות רוצח), ובפרט הכא דעצם השליחות הוא על עשירה דאורייתא והבר חיובא של השליח הוא מאיסור דרבנן אך לפמש"כ לעיל בשם הש"ך דבנכרי דאין מצווה להפרישו אי היכי דלא קאי בתרי עד"נ אפילו איסור דרבנן ליכא משום מסייע ידי עוברי עבירה, וא"כ. הוא הדין בלאו שאינו שוה בכל נמי, דאין מצווה להפרישו מדאורייתא אפילו היכי דיש בידו להפרישו לגמרי, אע"פ שעדיין מצווה מדרבנן להפרישו, מכ"מ יש לאמר דזה אינו אלא היכי דבידו להפרישם לגמרי, אבל היכי דאין בידו להפרישם לגמרי אפילו איסור דרבנן ליכא ומ"מ אין הדברים מוכרחים
אמנם נראה דבאיסורי כהונה אף דהוי לאו שאינו שוה בכל נמי מחויב להפרישו מדאורייתא מקרא דוקדשתו, המובא לעיל בדברינו דיליף מזה הש"ס (יבמות פ"ח) מניין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו עכ"ל הש"ס, הרי דצותה התורה להדיא לכפות את הכהן כדי להפרישו מאיסוריו המוטלים עליו, אע"פ שהוא לאו שאינו שוה בכל (אך יקשה לפי זה אסוגית הש"ס התם דמוקי להאי קרא בתרי ותרי דוקא וניסת לאחד מעדיה ופירש"י דאי על איסור ודאי או איסור ספק פשיטא דכופין אותו, ולשיטתנו הנ"ל תקשה הא גם על איסור ודאי נמי צריך קרא שהישראל מחויב להפרישו אע"פ שאינו בר חיובא באותו דבר, ואינו בגדר ערבות להצילו מן העון וצ"ע היטב).
ולא רחוקה היא בעיני לומר, דכל עיקר דין הפרשת איסורין לא נאמרה רק אאסורין שאסרה תורה, אבל באיסורין שבדה האדם מעצמו לאסור מעצמו עליו בין בלשון שבועה, ובין בלשון נדר, כי ע"ז לא נתערבו, והערבות לא היתה רק, אאיסורין שאסרה התורה לכל האדם, וכעין ראיה לזה מהא דאיתא בר"ה (ו') מוצא שפתיך זו עשה, תשמור זו ל"ת, ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך, וקשה ולמה לי קרא ע"ז דב"ד כופין אותו לקיים נדרו, מאי שנא מכל איסורין שבתורה שכופין אותו לקיים, ואם אומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל דמכין אותו עד שתצא נפשו. והיא קושית התוס' שם ד"ה יקריב, וע"כ שהוא מטעם ערבות, ובאיסורין הבאין מעצמו שאני, דע"ז לא נתערבו, ולהכי גלי לן קרא בנדרי מצוה דב"ד מוזהרין לכפותו אע"פ שהאיסור בא בעצמו, אבל בנדרי איסור לא גלי לן קרא ועדיין פרט זה צריך חפוש ושקידה אבל מכל מקום בנזיר שהאיסור בא מעצמו וגם הוא לאו שאינו שוה בכל כש"כ רש"י (יבמות ה' ע"א) כנ"ל וע"ז יש לנו מקור נאמן דאין אדם מצווה להפרישו מדברי הרא"ש דברכות הנ"ל.
ועפ"ז תתישב לן קושית הראשונים בברייתא דר' נתן המובא בראש דברינו כמין חומר, דבאמנה ר' נתן לא הוי מצי למינקט מניין שלא יושיט אדם נבלה וטרפה לחברו, דע"ז הוי קשה בתרתי אשאלתו "מניין שלא יושיט" קשה דאטו. הושטה לבדה אסורה, וכי אינו מושיטו שרי, הא אף להפרישו מן הנבלה מחויב וכ"ש שלא יושיט לו, ואף על תשובתו "ת"ל לפ"ע" יקשה דלמאי צריך לזה הלאו דלפני עור, הא גם בלי הלאו דלפ"ע הנ"ל אסור להושיט לו מקרא דוכשלו איש באחיו בעון אחיו ומקרא הוכח תוכיח כמבואר ברמב"ם הנ"ל ובאמת יש להעיר אעיקר קרא דלמאי אתי, דאי כפשוטו שלא ליתן אבן או עץ שיכשול הטור בלכתו כדעת הכותים. עי' בנדה (נ"ח) קשה הא איתא בב"מ (ל"ב) והשבותו לו לרבות אבידת גופו, ואם מונח מכשול מכבר במקום הלוכו של העור מחויב לסלקו וכ"ש שלא יתן מכשול בידים לפני העור בלכתו להכשילו ולהזיקו מגירא דיליה, ואי לענין מכשול באיסורין קשה הא גם להפרישו מחויב וכ"ש שלא להכשילו בידים היכי דקאי בתרי עד"נ, ואי לענין מלקות הא על לפ"ע לא לקי וכדמוכח מדברי הרמב"ם (הלכות כלאים פי"ד הל"א) שכתב המלביש את חבירו כלאים אם היה הלובש מזיד הלובש לוקה והמלביש עובר משום לפ"ע לת"מ וע"ש בכ"מ שכתב שהוא משום דהוי לאו שבכללות, ולאפושי בלאוי לא שייכי היכי דלא לקי וכש"כ הטו"א (ר"ה ד' סע"א) ד"ה עוד כתבו התוס' במעשרות, ועין (ב"מ ס"א ע"א) ד"ה לעבר וע"ש בפנ"י בגמ' ד"ה אא"ע לנשך בכסף, אכן יש לישב ע"פ דברי הספרי והובא ברמב"ם בסה"מ (מצוה ל"ת רצ"ט) דהלאו הוא שלא להשיא עצה רעה לחברו וע"ז מורה פשטות הקרא, דהא נאמרה בו ויראת מאלהיך, וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מא"ל ויש עוד לפלפל בזה.
ולזה התחכם ר"נ למצוא איסורין כאלה בתורתנו שאינו מצווה עליהם להפרישם את חבירו מאיסורא דע"ז באה עיקר המכוון באזהרת לפ"ע דעכ"פ להושיט לו אסור ואיזה המה האיסורים האלה שאינו מצווה על הפרשתם, לזה אומר תניא ר' נתן אומר מניין שלא יושיע אדם כוס יין לנזיר, שאינו מצווה על הפרשתו כיון דלאו שאינו שוה בכל הוא ואינו בדין ערבות, ואבר מן החי לבן נח דג"כ אינו מצווה על הפרשתו וכש"כ הש"ך (סימן קנ"א והמג"א בסימן שמ"ז) שעכ"פ אסור להושיעו ת"ל לפני עור, דדוקא משום לפ"ע אסור, אבל לא משום הפרשת איסורים והוא נכון בעה"י.
ואפשר לישב בזה גם קושית המפרשים בסוגיא דפסחים (כ"ב) דהא דפריך שם והרי אבמה"ח דכתיב לא תאכל וגומ', ותניא מניין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבמה"ח לב"נ ת"ל לפני עור לת"מ הא לכלבים שרי והקשו המפרשים דלמא איירי במפרכסת שלישראל מותר ולב"נ אסור לראב"י דס"ל בחולין (ל"ג ע"א) דאין מזמנין נכרים על בני מעים ולא ס"ל מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור עכת"ד, ולהנ"ל ניחא דעיקר דינא דר"נ באבמה"ח לב"נ הוא בדבר שגם המושיט מצווה, דאילו בישראל כה"ג גם להפרישו מצווה, אבל בעכו"ם אינו מצווה, דעכו"ם ליתא בדין הפרשת איסורים, ומכל מקום אשמועינן דלפ"ע איכא, דאילו איירי בדבר שהמושיט אינו מצווה א"כ מה איריא דנקט נכרי, הא אפילו בישראל נמי איכא חדוש דין בכה"ג דאיכא לפ"ע, אע"ג דליתא בדין הפרשת איסורין, וזהו באמת אשמעינן לבאורנו בדין כוס יין לנזיר, וע"כ ר"נ בתרי גווני השמיענו א') בכוס יין בנזיר, שאע"פ שישראל הוא וישנו בדין הפ"א, מ"מ כיון שבדבר זה אינו מצווה ליתא בדין הפרשת איסורין, ומ"מ לפ"ע איכא, וב') בנכרי שבכלל ליכא בדין הפרשת איסורין, ומ"מ איכא בדידיה דין לפ"ע אמנם יש לדחות שבדין מפרכסת לא שייך לומר שהמושיט אינו מצווה, דמ"מ איכא גם המושיט בעיקר דין אבהמ"ח וא"כ בישראל כה"ג שייך בדין הפ"א ושייך למיתני בכה"ג בעכו"ם איכא משום לפ"ע אע"ג בדידיה ליכא דין הפרשת איסורין ועין בזה.