אור ברסלב
דעת מרדכי א סימן מב › ענף ב

דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ

סימן מב · ענף ב

ענף א

ועל פי יסוד דברי הבשמים ראש הנ"ל זכיתי למצא דעת קדושים ולהבין חקר לפלגות שיטת רש"י ותוספות בסוכה (מ"ו ע"ב) דלשיטת רש"י ללוי דאוסר אתרוג בשמיני הוא מטעם מוקצה אע"פ דהוי מוקצה מחמת יום שעבר, ולשיטת התוספות גם לוי סובר דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן, רק טעמו של לוי הוא משום דגזר אתרוג אטו סוכה ולא משום מוקצה, דכו"ע ס"ל דמוקצה משום יום שעבר לא אמרינן דדבר זה תליא באשלי רברבין דהנה בריש מס' ביצה אמרינן (בבאור מחלוקת ב"ש וב"ה שבמשנה שם), אלא אמר רבה לעולם בתרנגולת העומדת לאכילה וביו"ט שחל להיות אחר שבת עסקינן, וקסבר רבה כל ביצה דמתילדה האידנא מאתמול גמרה לה, ורבה לטעמיה דאמר רבה (בפסחים מ"ז ויליף מהכא דמוקצה דאורייתא רש"י) מאי דכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, חול מכין לשבת וחול מכין ליו"ט ואין יו"ט מכין לשבת ואין שבת מכינה ליו"ט עכ"ל הש"ס ושיטת רש"י שם צריכה באור וכבר גמגמו עליו הראשונים עין בר"ן וברשב"א ובשמ"ק וגם בפנ"י ומה שלקטתי מדבריהם בתוספות נופך משלי מרובה על העיקר אציגה פה וזהו.

רבה ס"ל דמוהכינו דילפינן בברייתא בע"כ דכל סעודת שבת, (ויו"ט נמי קרי שבת) בעי הזמנת פה מבחול, אם לא הוזמן אסור, דאי להכנה ע"י מעשה כמו לאפות ולבשל הרי כבר נאמר את אשר תאפו אפו, וע"כ האי והכינו אתי להזמנת פה, ומשו"ה. גם הכנה בידי שמים כמו גמרו של ביצה במעי התרנגולת נמי אסור, ואיסורו של הכנה אינו משום מוקצה, דהא גם בתרנגולת העומדת לאכילה דכולה חזי לאכילה והביצה אוכלא דאופרת היא נמי אסורה משום חוסר ההכנה מבחול, רק הוא איסור של הכנה, אך להיפך בודאי כן הוא לשיטת רש"י דכל מוקצה אסור לרבה משום הכנה, דיסודו של מוקצה הוא כל מידי שהוקצה ואסח דעתו מיניה א"כ ממילא אין כאן הכנה, קצרו של דבר, יש איסור הכנה מבלי מוקצה, אבל אין מוקצה מבלי איסור של הכנה, והם הם דברי רש"י המפורשים לקמן (כ"ו ע"ב) ד"ה "ואי דלא אחזי בין השמשות ודאי אסורין דאין כאן הכנה מבעוד יום, ומאן דאית לה מוקצה הכנה מבעוד יום בעי כדכתיב ביום הששי והכינו את אשר יביאו" עכ"ל, וכן כתב רש"י לקמן (ד' ע"א) ד"ה "היא ואמה אסורה דשמעינן ליה לר"א דאית ליה מוקצה דתנן ר"א אומר עומד אדם על המוקצה כו' אלמא הכנה בעי" עכ"ל, הרי דיסוד איסור מוקצה לרש"י משום חסרון הכנה מבעוד יום.

ודברי הפנ"י בבאור שיטת רש"י למדתי להיפך דעיקר איסור דין הכנה נובע מהא דמוקצה אסור, וז"ל וגם מה שהכריחו לפרש דמהכא יליף דמוקצה דאורייתא וגם דמשמע לרש"י דפשטיה דקרא דוהיה ביום הששי והכינו יינו דקפיד קרא שאין לאכל בשבת ויו"ט שום דבר מה שלא וכן בששי דהיינו בדבר דשייך הכנה כגון עצי מוקצה ונולד, כל הא דדרשינן שאין שבת מכינה ליו"ט אינו כלל במשמעות דקרא דהיכן רמיזא, וע"כ דעיקר קפידא דקרא היינו משום איסור מוקצה שאין לאכל דבר שלא הוכן מבעוד יום כגון נולד כיו"ב אלא דממילא אמרינן כיון דהכנה זו חשיבא שמתרת איסור א"כ הו"ל מלאכה ואסור לעשותה בשבת ויו"ט לצורך מחר, משא"כ בחול דלא שייך איסור מוקצה א"כ לא מיקריא הכנה ממילא מלאכה נמצא דאי לאו דמוקצה אסור תו לא שייך הכנה דרבה כלל ולפמש"כ מבואר מלשון רש"י דעיקר הכנה דרבה משום מוקצה ונולד נגעו בה עכ"ל הפנ"י ואין דבריו מובנים לי כלל דהא הכא בתרנגולת העומדת לאכילה איירי ולא שייך שם איסור מוקצה כלל דהוי אוכלא דאפרת ומכל מקום אסור משום הכנה דרבה הרי שיתכן איסור הכנה דרבה גם בלתי איסור מוקצה, וכן מבואר בדברי הבעל המאור ע"ש, ומה שכתב הפנ"י דבקרא אינו מפורש כלל דבעינן דוקא שההזמנה תהיה מבחול, אך שממילא מוכח, כיון שההכנה היא המתרת ממילא אסור אם ההכנה הוא מיו"ט לשבת משום מלאכה וכנ"ל, תמהני הלא רש"י כתב במפורש דנלמד מביום הששי וסתם ששי הוא חול, הרי עיקר חדושי של קרא הוא דבעינן הזמנת פה שתהיה מבחול דוקא וכש"כ המוהר"ם מלובלין ע"ש, ועוד דלדבריו אינו מובן אכתי אמאי הכנה דבידו שמים אסור, הלא זה לא שייך לקרא מלאכה, וע"כ כדברינו הוא דלהיפך הוא דאיסור מוקצה נובע מדין איסור הכנה. אך בין לפמש"כ ובין לפי מה שכתב הפנ"י מוכח מרש"י דשבת ויו"ט אינם מכינים לעצמם, והא דקאמר הכא כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה, ה"ה נמי אי גמרה בו ביום אסור כיון דליכא הכנה מחול אלא האמת נקיט ולאפוקי דלאו משלשום גמרה דאז הוי מותרת דהויא הכנה מבחול, וכן כתב השמ"ק בשם מורו הרב, ומה שהקשו הראשונים על שיטת רש"י (עין רשב"א ר"ן ושמ"ק) מהא דאיתא בעירובין (ל"ת ע"ב) דהקשה אביי לרבה דיליף מוהכינו, אלא הא דתנן כיצד הוא עושה (ביו"ט הסמוך לשבת) מוליכו בראשון ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו בשני מחשיך עליו ואוכלו הא קא מכין מיו"ט לשבת, א"ל רבה מי סברת סוף היום קונה עירוב. תחלת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה, כבר תירץ השמ"ק דשאנו התם דאזמין לו לסעודתייהו דעירוב מבעוד יום וקנין שביתתו הו"ל ממילא, ותדע דהא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום כדקאמר התם דלגין טבול יום ע"ש עכ"ד ובכדי לתבל הדברים אמרתי דמקרא לא נלמד רק דעצם הסעודה בעי הזמנה מבחול דוקא ואם אינה ראויה מבחול אסור ושבת אינה מכינה לעצמה, אבל אם עצם הסעודה מוכן ורק קנין מקום הסעודה אינו מוכן זה לא ידעינן כלל מקרא הנ"ל ורק מדרבנן אסור ואסמכוה אהאי קרא דוהיה ביום הששי הנ"ל, דכל דבר תקון והכנה אסור מיו"ט לשבת, ואיסור דרבנן זה לא אסרו רק אם יו"ט מכין לשבת אבל אם שבת מכין לעצמו לא גזרו והא דמקשי הראשונים עוד על שיטת רש"י דאיך מפרש הכא דהא דקאמר ורבה לטעמיה היינו לטעמיה דפסחים שם דיליף מהכא דמוקצה דאורייתא, הא קאמר שם בהדיא דרבה חזר בו ולא מיקיים לו הברייתא דהמבשל גיד בחלב ביו"ט ואכלו דלוקה חמש דבשלו בעצי מוקצה, אלא דבשלו בעצי אשירה מיקיים לה, ומוקצה באמת ס"ל לרבה דאינה אלא מדרבנן, קושיא זו כבר ישבוה השמ"ק והפנ"י דרבה לאו משום קושיא הראשונה שמקשה לו אביי שם חזר בו, דמשום קושיא הראשונה היה יכול לתרץ דאע"פ דמוקצה דאורייתא כיון דלאו איסור גופא הוא דומיא דטבל משו"ה מביא מן המוקצה, ורק משום קושיא האחרונה חזר בו דאין חלוק מלאכות ביו"ט

ובש"א החדש בקונטרסו לחדש (סימן ו') מתרץ דלא חזר התם רבה בפסחים כלל רק משום דלמעוטי ממשקה ישראל אינו אלא מה שאסור באיסור לאו דומיא דערלה וכלאי הכרם, אבל מה שאינו אסור רק באיסור עשה אינו ממועט מדין משקה ישראל (והוא נגד דה"ת ב"מ נ"ח ד"ה לשמר, שכתבו דמשומר בשביעית אסור לגבוה משום משקה לישראל, אע"פ שמשומר אינו אסור להדיוט רק מפאת לאו הבא מכלל עשה דהוי עשה דוק ותשכח) וחזר בו רק מזה דבמוקצה ליכא לאו ולא קאי ע"ז הל"ת דלא תעשה כל מלאכה, אבל עשה דאורייתא בודאי איכא עכ"ד יעו"ש ותירוצו תמוה מאד לכאורה דא"כ קשה אמאי חזר מתירוצו דאפיק העברה ועייל עצי מוקצה דמכיון דבעצי מוקצה איכא איסור עושה א"כ שוב אין שייך לומר דבעצי מוקצה הואיל דחזיא לצרכו. דהא אף לצרכו אכתי איכא איסור עשה וא"כ שוב חייב משום לאו דהעברה ובאמת לכאורה קשה גם על הגמרא גופא דקאמר אפיק העברה ועייל עצי מוקצה, דכיון דמוקצה דאורייתא יתחייב גם משום הבערה, ושו"מ שהעיר בזה בדו"ח (מערכה ז') ע"ש, אבל באמת לק"מ דאי אפשר לחייב על מעשה הבערה שתי מלקות אחרי ששתי המלקות הוא מלאו אחד, מלאו דלא תעשה כל מלאכה שהפעולה אחת והלאו אחד, ואפילו אי נימא דיש חלוק מלאכות ביו"ט היינו שלכה"פ המעשים חלוקים משני ענינים כמו הבערה ובשול שכל מלאכה ומלאכה, פועלת בגוף אחר, אבל לא יתכן על עצם הבערה גרידא לחייב עלה משום לא תעשה כל מלאכה וגם משום מוקצה, אחרי כי הלאו דמוקצה אינו אלא מפאת הלאו הנ"ל אבל על השאגת אריה שפיר קשה כמובן.

ונתישבו לי דבריו היטב ע"פ דברי השמ"ק (ריש ביצה) ד"ה גמרא בתרנגולת העומדת לאכילה וכו' וז"ל וכתב רש"י דמאן דאית לו מוקצה יליף מוהכינו, וה"מ במידי דחזי למיכל וכ"כ לקמן גבי עצים שנשרו מן הדקל אבל בדרבנן כגון מוקצה דאיסור טלטול דלאו בר אכילה כי הכא לא. ופירוש לפירושו לפי שאין מוקצה מהתורה אלא בדבר הראוי לאכילה, והקשה עליו מורי הרב דהא רבה דהוא מרא דשמעתא בעצי מוקצה אמרה, וכדאיתא (פרק א"ע) דאתמר התם בהדיא דהוי מדאורייתא, ותירץ דעל כרחיה לא אמרה רבה דעצי מוקצה דאורייתא אלא משום דאקשיתיה הא דמבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט ואכלו דלוקה חמש, אבל בתר דפריק אפיק הבערה ועייל עצי אשירה לא צריך לדחוקי נפשיה, דאע"ג דס"ל מוקצה דאורייתא וכדמשמע דפשיטא לו לרבה וכדחזינן דאקשיה לו אביי ומוקצה דאורייתא היא, והוא אהדר לו אין ואזהרתיה מהכא והיה ביום הששי והכינו, אפ"ה משמע דמדכתיב והכינו בפרשת המן דבר אכילה הוא דלא אסר אלא מוקצה במידי דחזי למיכל עכ"ל השמ"ק, והן הן דברי השאגת אריה הנ"ל, דלפי הו"א דמוקצה דאורייתא בכל דבר אפילו בעצים א"כ שייך לומר ע"ז דאזהרתיה מהכא מלא תעשה כל מלאכה, וכדאיתא בפסחים שם, אבל לבסוף דמסיק דחזר בו רבה ובכל דבר מוקצה ליכא, רק איסור מדרבנן. ורק במידי דבר אכילה הוא דאורייתא א"כ ע"ז לא שייך הלאו דל"ת כל מלאכה, אבל איסור עשה איכא והאיסור עשה אינו אלא אמידי דבר אכילה, אבל במידי דלאו בר אכילה ליכא רק איסור דרבנן ודברי הש"א והשמ"ק שווין הם בזה והוא פשוט ונכון. [ומדברי הש"א הנ"ל למדתי דגם בעשה גרידא בשבת ויו"ט נמי נשים מצוות כמו באיסור הכנה לרבה דליכא אלא איסור עשה גרידא ונפשוט מזה ספיקת תרע"א במשניות (שבת פ"ה) לענין שביתת בהמתן של נשים בשבת ואכמ"ל בזה].

ולשיטת רש"י הני אמוראי דפליגי ארבה וס"ל דקרא דוהכינו לא אתי כלל לומר דסעודת שבת ויו"ט בעי הזמנת פה מבחול, וממילא אין איסור מוקצה דאורייתא והוא רק איסור דרבנן גרידא שאסרו באכילה ובטלטול כל מידי דאסח אדעתיה מיניה, וא"כ יכול להיות שאיסור מוקצה תלוי רק שיהיה ראוי בהתחלת היום, אבל לא בעינן כלל שיהיה ראוי מבעוד יום וכדברי הבשמים ראש הנ"ל זהו באור שיטת רש"י

ולשיטת יתר הראשונים הוא דהכונה בהכנה דרבה הוא דילפינן מוהכינו דכל דבר שנגמר בשבת או ביו"ט אסור ביו"ט ושבת שלאחריה אפילו בהכנה טבעית ואיסור זה אינו אלא מיום קדש לחברו, אבל הכנה שבאותו יום גופא שפיר מכינים לעצמם וכפשטות הגמרא בעירובין (ל"ח) הנ"ל ולא כפירש"י שבעי הזמנה מבעוד יום, וממילא איסור מוקצה אינו נובע כלל מאיסור הכנה דרבה ורק הוא איסור דרבנן גרידא גם לרבה לאחר חזרתו דכל מידי דאקצי מדעתו והכנה דרבה ומוקצה שני ענינים נפרדים המה, וא"כ גם לרבה. יכול להיות דאיסור מוקצה תלי רק אי ראוי בהתחלת היום גרידא, ומאן דפליג ארבה ס"ל דקרא לא אתי כלל אהכנה טבעית רק אהכנה דבידי אדם וכן כתב גם הפנ"י, אכן מדברי הרשב"א משמע קצת באופן אחר ע"ש.

והר"ן כתב וז"ל ואוקמא רבה בתרנגולת העומדת לאכילה וביו"ט שחל להיות אחר השבת ומשום הכנה, פירוש דחשיבא להו לב"ה הכנה דממילא וכו' והזמנה דבד"ש נמי חשיבא הכנה ואם הוכן ביו"ט בידי שמים אסור לאוכלו בשבת דבעינן בכל סעודת שבת ויו"ט שיהיו מוכנה מבעוד יום של חול והא דאצטריך למימר מאתמול גמרה לה, משום דאי היום גמרה לה לא מיתסרא דהא קיי"ל בעירובין (ל"ח) גבי תחלת היום קונה עירוב דשבת ויו"ט מכינים לעצמם, אבל לא מיו"ט לשבת וכו' עכ"ל עי"ש, ערבוב מושגים אני רואה כאן לכאורה, דממ"נ אם סעודת שבת ויו"ט בעי הזמנה מבעוד יום של חול א"כ איך שבת מכינה לעצמה הא ליכא הזמנה מבעוד יום של חול, ועכצ"ל דמה שכתב הר"ן דבעי הזמנה מבעוד יום לאו דוקא, אך עיקר הכונה שלא תהא הזמנה מיו"ט לשבת והוא דחוק בעינין ודברי בעה"מ מבוררין בזה יותר וז"ל, ואין בהכנה דרבה שום סרך מוקצה אלא שאין מותר בשבת דבר שנברא ביו"ט מאתמול וכן להיפך ואין בזה סרך מוקצה, אלא שגזירת הכתוב כך הוא, והיינו דאיצטריך רבה לומר כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה וכו' וגזירת הכתוב הוא בהכנה הבאה מיום קדש לחבירו, אבל בהכנה הבאה בו ביום אין בו שום איסור כדאמרינן בעירובין, מי סברת סוף היום קונה עירוב תחלת היום קונה עירוב יעו"ש.

ויש עוד להאריך בזה ולברר דברי רבותינו הראשונים בלשונותיהם השונות אך כבר נלאיתי להאריך, אך במה שכתבנו כבר יצא לנו דלשיטת התוספות הר"ן והבעה"מ אין איסור מוקצה כלל משום איסור הכנה מבעוד יום ויכול להיות שפיר דאיסור מוקצה תלי רק במידי דחזי לו בתחלת היום, ואם חזי לו מתחלת היום אע"פ שלא היה חזי לו מבעוד יום נמי מותר, ואפילו אם נימא כהכנה דרבה, דבהכנה דרבה גופא אין הכונה שסעודת שבת בעי הכנה מבעוד יום של חול, רק שלא יכין מיום קדש לחבירו, אבל לשיטת רש"י היסוד של מוקצה תלי בהכנה דרבה, והכנה דרבה היא שיכין מבעוד יום של חול ולפ"ז לענין מוקצה מחמת יום שעבר נמי כן הוא ותלי בזה, דלשיטת רש"י אליבא דרבה גם מוקצה מחמת יום שעבר נמי אמרינן. דלרבה דמוקצה הוא מחמת הכנה, והכנה מבעוד יום בעינן ולא שייך לומר כסברת הבשמים ראש, דכל שאתה לוקח לתחלת היום שוב אין בו מוקצה, דלא רק לתחלת היום בעינן ראוי אך מבעוד יום של חול ומבעוד יום הלא היה עוד יו"ט לכן שפיר שייך בזה מוקצה ושפיר כתב רש"י אליבא דלוי דטעמיה דאוסר אתרוג ביום השמיני משום מוקצה, אע"פ דהו מוקצה מחמת יום שעבר, כיון דליכא הכנה מבעוד יום, דבעוד יום אכתי הוי אסור משום דאיתקצאי למצותו ולוי סבר כהכנה דרבה, והתוספות לשיטתם דס"ל דאין יסוד מוקצה תלי כלל בהכנה מבעוד יום, ורק לתחלת היום בעינן דחזי ולכן לא מצי להחזיק בשיטת רש"י ושפיר מקשי עלה, דהא הוי מוקצה מחמת יום שעבר ולכן כתבו בטעמא דלוי דהוי משום גזירה, דגזר את אטו סוכה והוא נכון.

והיוצא לן מזה לענין דינא. הנה חזקנו זרועות המוהרש בהחמירו לאסור עגל שכלה יום שמיני שלו ביו"ט חדא דמתוספי הרא"ש בנדה משמע דבעינן מעת לעת, שני אפילו אם נימא דלא בעינן מעת לעת, מכל מקום אסור משו מוקצה ולא הוי מוקצה מחמת יום שעבר, כיון דעיקר היתר הוא מטעם מקצת היום ככולו, ונאסר גם מתחלת היום ושלישית דלשיטת רש"י למאי דקיימ"ל כרבה גם מוקצה מחמת יום שעבר אמרינן כיון דלא היתה הכנה מבעוד יום. אכן ראית בספר צל"ת שהעיר בזה דכיון דמה דלא חזי מאתמול הוא רק מטעם ספק נפל ועכשיו שהגיע יום שמיני נודע למפרע שמותרת היתה גם אתמול, ולא גרע מבהמה שאירע בה עיו"ט ספק טריפות, וביו"ט נזדמן לן מורה הוראה והכשירה שבודאי היא מותרת, אף שבין השמשות עדיין לא נודע שהיא מותרת עכת"ד ובאמת דמיונו אינו נכון וכמו שהעיר בעצמו שם, דשאני בשאלת טרפה התלויה בהוראת חכם, שזה גם אתמול אם היה מזדמן לו חכם היה יכול להתיר תיכף. אבל עגלה זה אי אפשר שיהיה נודע ההיתר שלו כי אם היום ביום שמיני, ודומה יותר להא דאיתא לקמן (כ"ה) גבי אין רואין מומין ביו"ט אפילו במום שנפל בו מעוי"ט, דאי אמרינן אין רואין מומין ביו"ט אז אסור משום מוקצה, ולדעת הרמב"ם אפילו לר"ש [ועין בספר פמ"א מש"כ בבאור דברי הרמב"ם הנ"ל] ולא גרע עגל קודם יום השמיני שאי אפשר לדעת עתה אם יצא מכלל נפל, מהא דבכור שנפל בו מום מעיו"ט ולא ראה המום עד יו"ט. אך יש לחלק דשאני גבי בכור דהיה לו חזקת איסור. כיון שנולד תם, משא"כ הכא שנתברר שהיה בר קיימא משעת לידתו. אמנם הצל"ח מכ"מ מקיל בצירוף הטעם שגם האיסור של האפרוח אינו ברור ויש הפוסקים המתירים וע"ש. וכן בספר ישעו"י ג"כ מקיל בזה מטעם רוב בני קיימא ובודאי יגיע לכלל היתר לא חשיב מוקצה ואין ההיתר ברור עדיין.

ובעיקר דין מוקצה בטעות שהעיר הצל"ח, לכאורה ראיה מפורשת מסוגיא דשבת (מ"ו ע"ב) מהא דפריך שם לרבה, דקאמר לר"ש דס"ל דכל שאין מומן ניכר מעיו"ט אין זה מן המוכן משום דמי יימר דמזדקיק לו חכם, ופריך מהא דתנן נשאלין לנדרים שהן לצורך השבת בשבת, ואמאי לימא מי יימר דמזדקיק לו חכם עכ"ל הש"ס והנ"ל קשה דשא"ה כיון דחכם עיקר הנדר מעיקרו א"כ נתברר דלא היתה מעולם מוקצה ולא היה מעולם בחזקת איסור משא"כ בבכור, וע"כ דאף מוקצה בטעות הוי מוקצה שוב ראיתי בתשובת בש"ר (סימן רכ"ט ור"ל) שהאריכו בזה הר"ר חיים פלטיאל והר"מ והעירו מסוגיא דשבת הנ"ל, אך הרא"ש דחי לה דשא"ה דאדחי לה בידים דעשאתן איסורי הנאה להכי אף שנתברר למפרע שלא היה אסור מעולם נמי הוי מוקצה, ולפ"ז אין זה ענין גם כן לספק נפל להערתו של הצל"ח הנ"ל, שוב מצאתי בפמ"ג (או"ח סימן תצ"ח במ"ז סק"ב) דהביא דברי הרש"א והעיר מן מוקצה לשעבר וחלק, דבמוקצה מחמת נפל אמרינן אפילו מוקצה מחמת שעבר ואין דבריו מבוארין בזה, והנה לפי מה שהערנו בהמתקת שיטת הרש"א משום דבשמנה ימים של שהות ספק נפל בעינן גם מקצת יום השמיני, ואף דלא בעינן מעת לעת עיקר ההיתר מטעם מקצת היום ככולו א"כ באותו ובנו בודאי מותר דהתם הוי באמת מוקצה מחמת יום שעבר, דהא בתחלת היום באמת מותר לשחט השני, וכעת ראיתי בספר דע"ח (סימן י"א) שהביא הרבה מגדולי האחרונים שנחלקו בזה ומביא ג"כ דברי הפמ"ג בפתיחתו להלכות יו"ט, שהחמיר באותו ובנו ומקיל בספק נפל, משום דהראשון מדאורייתא והשני מדרבנן, ובדאורייתא אמרינן מוקצה מחמת יום שלעבר, ובדרבנן לא אמרינן, ולפי מה שכתבנו הוא להיפך ויען שאין רצוני להחליט דבר זה להלכה לכן לא אאריך בזה ולדון על דבר הפרטים המסתעפים מדברינו ועחל"מ.

תוכן העניינים

דעת מרדכי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה