דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ
סימן מב
יחקר בשמונה ימים בבהמה להוציאה מספק נפל אם בעינן מעת לעת, ובדיני מוקצה אימתי הוא עיקר איסור ההקצאה אם בתחלת מעל"ע דלהבא. או בשלהי מל"ע שעבר, אף יחקר בדיני קצירה ביו"ט ובחותך דבר מבעל חי אי שייך בזה דין קצירה ועוד פרטים שונים ויבואר הכל בארוכה בעה"י.
ענף א
ביצה (ו' ע"א) אתמר אפרוח שנולד ביו"ט רב אמר אסור מוקצה הוא ושמואל ואיתימא ר' יוחנן אמר מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה, אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב, וכי מה ובין זה לעגל שנולד ביו"ט, אמר להו הואיל ומוכן אגב אמו בשחיטה, ומה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה שתיק רב עכ"ל הגמרא ושם בתוד"ה מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה, הקשו ותימא והא מוכן הוא ע"י שיושיע ידו למעי אמו וישחטנו כדאיתא בחולין (ע"ד ע"א) דב"פ ניתר בארבעה סימנין, בשחיטת אמו או בדידיה, ותירצו בסוה"ד דהתם מיירי דאירע שכלו לו חדשו, והכא מיירי בלא כלו חדשיו עד היום וא"כ לא הוי מוכן היום הואיל ובין השמשות לא הוי חזי עכ"ל התוס' וכתב שם המהרש"א ע"ז וז"ל אמנם תקשה לו מעגל שנולד קודם יו"ט ואינו יודע אי כלו לו חדשיו ויום שמיני שלו הוא ביו"ט דהשתא לא הוי מוכן היום, דהא בה"ש לא הוי חזי, ומיהו לפי מה דמסיק הגמרא היתירא בנולד מן הטריפה הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים ניחא, דקושטא דמלתא הוא דעגל שנולד קודם יו"ט ויום השמיני שלו הוא ביו"ט דאסור לרב משום דלא הוי חזי ביה"ש אפילו לכלבים עכ"ל יעו"ש.
ואמרתי להעיר ע"ז לפי מה שכתבו האחרונים ביו"ד (סי' ט"ו) אי השבעה ימים שבעינן בבהמה המה מעת לעת דוקא, או לא בעינן מעל"ע ועגל שנולד ביום א' לעת ערב מותר בליל מוצאי שבת, והנה דעת הפמ"ג שם דבעינן דוקא שבעה ימים מעל"ע, אך דעת הת"ש וכן הוכיח במישור הגרע"א בחדושיו ליו"ד ובתשובותיו (סימן נ"ז) מדה"ת ערכין (י"ח). דלא בעינן מעל"ע וכן כתב מוהר"ש לאנדא (בנוב"ת חיו"ד סי' ז') ואנכי אמרתי להביא ראיה להיפך מדברי תוספי הרא"ש בנדה (מ"ז ע"ב) בהא דקאמר דבן שנה האמורה בקדשים היינו שנתו שלו ולא שנתו של מנין העולם, ויליף לה מדכתיב בן שנתו, והקשה שם בתוספי הרא"ש, ותימא תיפוק לו, מדאמרה תורה להקריב בראש השנה לתמיד, אלמא בתר שנתו אזלינן. דאי לשנת מנין עולם הו"ל בן שתי שנים שכבר נולד שבעה ימים לפני ראש השנה דאל"כ הו"ל מחוסר זמן, וי"ל דאפילו אזלינן בתר שנות עולם לא מנינן לו שנה אלא משעת הרצאה, ואם נולד שבעה ימים לפני ראש השנה מתחלת שנתו בראש השנה עכ"ל, והוא קושית התוספות ותירוצם בערכין (י"ח ע"ב) ד"ה שנתו שלו ולא שנתו של עולם, ושם דחו התוספות את הישוב מהגמרא דזבחים (כ"ה) דשעות פוסלות בקדשים, פירש אם שחט כבש ביום השלמת שנתו קודם שהגיע מעל"ע דלידתו ולא הספיק לזרוק הדם עד שעבר מעל"ע לשעת לידתו פסול, ואי אזלת בתר הרצאה לא תמצא דין זה שהרי לעולם הוא בן שנתו אלא ש"מ דאזלינן בתר הלידה ממש והדרא הקושיא לדוכתא עכת"ד [באור דבריהם דס"ל התוספות דז' ימים להרצאה אינן נמנים מעל"ע כי אם ימים ויום הלידה נחשב ליום שלם ונגמרו השבעה ימים בסוף היום וליל השמיני לאו זמן הרצאה הוא דהא ממעט מיום השמיני והלאה ואינו ראוי לשחיטה אלא עד הבקר של יום השמיני, א"כ מתחיל תדיר השנה בבקר וגם נשלם בבקר ואיך יהיה במציאות שתהיה השחיטה קודם שנשלם השנה והזריקה אחר שנשלם השנה ביום אחד, הא תיכף כעלות השחר כשיגיע זמן שחיטה נשלם שנתו.], והתוספות הרא"ש בדבור שמקודם זה מפלפלי בדברי הגמרא דזבחים (כ"ה) דשעות פוסלות בקדשים, וקשה לומר דאישתמיטתיה לו לפי שעה הדחוי מהסוגיא הנ"ל, בשעה שהוא מתעסק בה אע"כ דעתו של הרא"ש דאף השבעה ימים שבעינן משום מחוסר זמן בעינן מעל"ע לשעות, וא"כ אזדא לה דחייתם מהגמרא דזבחים הנ"ל, דאפילו אזלינן בתר הרצאה נמי משכחת לדין זה, דתהא השחיטה קודם שנשלמה השנה, והזריקה אחרי מלאו שנתו וממילא אף השבעה ימים שבעינן להוציא מספק נפל נמי בעינן כן שבעה ימים מעל"ע, דהא רשב"ג בשבת (קלה ע"ב) אסמכיה אקרא, והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' ויש לפלפל עוד בזה ועי' בתרע"א (סי' קצ"ה) ובתוספי הרא"ש והנחתי מקום למעיין הישר.
ויש להביא ראיה לדעת האחרונים הנ"ל דלא בעינן מעל"ע מהא דאיתא ביומא (ס"ג ע"ב), ירצה לקרבן אשה לה' אלו אישים, מניין שלא יקדישנו מחוסר זמן, ת"ל קרבן לה' לרבות שעיר המשתלח וכו' ופריך טעמא דרבי רחמנא הא לא רבי הוה אמינא שעיר המשתלח קדוש במחוסר זמן, והא אין הגורל קובע אלא בראוי לשם עכ"ל הגמ', וקשה מאי פריך אימא דאיירי בכה"ג דלקחן ביוה"כ גופא דגם לקיחתן ביוה"כ גופא כשר, וכמבואר לעיל בתוספות ישנים ד"ה משהגריל (ס"ב ע"א) וראיתם מגמ' (פסחים פרק אלו דברים ושבת קמ"ח) דלקיחתן דוחה שבת, ושני השעירים אלו, אחד מהם כלו שבעת הימים שלו קודם יוה"כ, ואחד יכלו שבעת הימים דידיה ביוה"כ גופא אחר חצות היום סמוך לו וע"ז שפיר קאי המעוט שאם נפל הגורל של שעיר המשתלח אאותו שעיר שהשבעת ימים דידיה שלים ביוה"כ גופא סמוך לאחר חצות היום ועדיין לא הגיעה השעה המשלמת שיעור המכשירו שאסור להתודות עליו ולתקן כפרתו ולהקדישנו קודם דשלים השבעת ימים מעל"ע דידיה, דבכה"ג לא שייך למעט מדאין הגורל קובע אלא בראוי לשם, דהא גם לשם ראוי, דהא קיימ"ל דאין מחוסר זמן לבו ביום כדאמר רב חסדא לעיל (ס"ב ע"ב) אע"כ דלא בעינן מעל"ע ולא יתכן שיתכשר באמצע יוה"כ וממילא דהוא הדין להוציא מחזקת נפל דנסמך על הקרא שבעת ימים יהיה עם אמו הכתוב בקדשים נמי לא בעינן מעל"ע
לכאורה יש לפקפק ע"ז דהנה רש"י ז"ל כתב בהא דאין הגורל קובע היינו שאינו (קובע "לשם" אלא א"כ ראוי לשם, ולפ"ז עדיין תמוה דמאי פריך, אימא דלכתחילה בודאי בעינן שיהא שני השעירים ראויים לשם, אבל בדיעבד שהגריל ונפל הגורל של השם על השעיר הראוי באמת לשם ושל לעזאזל על השעיר המחוסר זמן שפיר חל הכי איצטריך מעוטא, ובשלמא לפירוש ר"ח שמשמע שמפרש באמת דאין הגורל קובע אפילו לעזאזל אלא אם גם ראוי לשם ע"ש ניחא, אבל על פירש"י קשה. וצריך לומר אע"פ שממעטינן לעיל דבדיעבד לא בעינן שיהא שווין ממש, היינו דוקא בדברים שאינם פוסלים לשום אחד מהם, כגון מראה וקומה ודמים, אבל אם אינם שווין בדבר שפוסל ומעכב בדיעבד באחד מהם, אז אפילו בדיעבד פסול ולכן אי הוה אחד מהם מחוסר זמן, כיון שהמחוסר זמן אפילו בדיעבד פסול לשם, אז אי התדמות ושיווי כזה אפילו בדיעבד מעכב וממילא לפי האמור נסתרת ראיתנו דלא מצינו לאוקמא בכה"ג דשעיר אחד היה מחוסר זמן לבו ביום, ואחד כבר שלים זמנו מעיו"כ דבכה"ג גם בדיעבד לא מהני מטעם שאינם שווים, אבל אליבא דאמת הדחיה לאו כלום הוא, כיון דאין מחוסר זמן לבו ביום א"כ שוב מיקרי שווין, ומלבד אם נימא אם החסרון אלא מפאת שאינם שווין, הרי יש לצייר דאיירי ששני השעירים ישלמו השבעת הימים מעל"ע דידהו ביוה"כ גופא אחר שעת הגרלה, וע"כ דלא בעינן מעל"ע וא"כ לא יצויר בכה"ג, גם באורנו בפירש"י אינו מכוון בלשונו במש"כ שאין הגורל קובע "לשם" שהוא מטעם שאינן שווין רק זה יצדק להמתיק פירוש ר"ח, וראיתנו עכ"פ נכונה ועין בזה,
פי מה שבארנו דהעיקר הוא דלא בעינן שבעה ימים מעל"ע אין התחלה לקושית מוהרש"א, דהא אם יום השביעי וא בעיו"ט א"כ תיכף כשיגיע ליל יו"ט שהוא ליל השמיני תיכף מותרת, ואין לומר כיון דבין השמשות לא היתה ראויה ג"כ נימא מגו דאיתקצאי לביה"ש איתקצאי לכולי יומא, ז"א, הא כתבו התוספות לעיל (דף ד') אהא דאיתא שם, דשבת יו"ט הסמוכים זה לזה, דרב סבר נולדה בזה אסורה בזה, קאמר נימא קסבר רב קדושה אחת הן, והקשו התוספות לימא קסבר שתי קדושות הן אלא הטעם הוי מגו דאיתקצאי לביה"ש דשמא יום שבת הוא איתקצאי לכולי יומא דיום שני, ותרצו דלא אמרינן מגו משום יום שעבר דדוקא להבא אמרינן הכי, כגון ביה"ש בתחלת יו"ט אי ביה"ש דשבת שמא שבת הוא עכ"ל וא"כ הכא בביה"ש דיו"ט אינו אסור אלא משום יום שעבר דשמא עדיין יום הוא ולא כלו עוד השבעה ימים וא"כ הוי רק מוקצה מחמת יום שעבר, ומוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן והחלטת המוהרש"א לדינא לאסור לפי המסקנא ולפי הנ"ל הוא להיפך ומותרת הוא.
אך קשה לפ"ז דאם נימא דהתוס' אזלי כאן בשיטתם דלעיל דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן, א"כ גם תירוצם שתרצו דאיירי שלא כלו לו חדשיו עד היום נמי לא יתכן, דהא כל איתקצאתו דביה"ש אינו אלא מחמת יום שעבר דדלמא עדיין יום הוא ולא כלו לו עדיין חדשיו, וע"כ דהתוספות אזלי כאן בשיטת רש"י (סוכה מ"ו ע"ב) ללוי דס"ל התם דאתרוג אפילו בשמיני אסור משום מגו דאסירא ביה"ש דשמיני, משום דביהמ"ש ספק יום הוא, ובשביעי איתקצאי לכולי יומא וכיון דבין השמשות אסורה אע"ג דלא חזיא ביה"ש אסורה לכולי יומא עכ"ל רש"י, ולא כש"כ התוספות שם ולעיל (דף יוד ע"ב) דהוא משום דגזר אתרוג אטו סוכה ע"ש בתד"ה עד מוצאי יו"ט, וא"כ צדקו דברי הרש"א אף אם נחליט כשיטת האחרונים דשבעה ימים להוציאו מחזקת נפל לא בעינן מעל"ע, מ"מ הרי כאן שיטתם הוא וסוברים דאמרינן מוקצה מחמת יום שעבר ואיתקצאי לביה"ש ואסירא לכולי יומא שוב מצאתי בדו"ח להגרע"א שהעיר במקומו בזה בשם השעה"מ וכתב שם לישב לנכון וז"ל משום דאין אנו אוסרים משום המוקצה מצד איסור אכילה מפאת ספק נפל, אלא כיון דאם שוחטין אותו ביה"ש מיתסר הבשר לעולם משום ספק נפל, א"כ כיון דודאי לא יהיה שרי למיכל לא מקרי אוכל נפש ושוב אמרינן בו מגו דאיתקצאי לביה"ש היינו מחמת איסור מלאכת יו"ט, דא"א לשחטו דשמא באמת לילה הוא, וכיון דמ"מ אנן לא נתיר לו לאכלו א"כ הוי מלאכה שלא לצורך או"נ, והוי כמו נשחט בשבת דהוי מוקצה מחמת איסור ביה"ש דאסור לשוחטו שמא כבר הוא לילה, ה"נ בזה הוי מוקצה מחמת איסור שחיטה עכ"ד היקרים, ולפ"ז אין ראיה מתרוצם דקיימי הכא בשיטת רש"י דסוכה הנ"ל, ושפיר קמה הערתנו משיטת הרש"א להתיר עגל שיום שמיני שלו כלה ביו"ט דלא הוי מוקצה משום דהוי מוקצה מחמת יום שעבר.
אבל לכאורה מטעמא דהגרע"א והערתו הנ"ל יש להעיר גם בנידון דידן דשוב לא הוי גם הכא מוקצה מחמת יום שעבר, רק מוקצה מחמת יום דלהבא, כיון דאם יעבור וישחוט ביה"ש יהיה אסור מחמת ספק נפל א"כ שוב אסור לשחוט ביה"ש מחמת איסור דמלאכת יו"ט וא"כ הוי מוקצה מחמת יום דלהבא כהערתו של הגרע"א:
איברא לדינא באמת מסתפקנא אם עבר ושחט ביה"ש של יום השמיני אי אסור או מותר בדיעבד, דבשלמא בשוחט עובר במעי אמו ביה"ש של יום האחרון שכלים לו חדשיו שפיר אסור בדיעבד, כיון דבה"ש ספק הוא, א"כ הוי ספק דאורייתא, אי נשחט לאחר שכלו לו חדשיו, או קודם שכלו לו חדשיו אם ביה"ש יום הוא, משא"כ בעגל הנולד כדרכו ולא ידענין אי כלו חדשיו, ודעת רוב הראשונים דמדאורייתא לא בעינן שמונה ימים כלל דרוב ולדות בני קיימא נינהו, והא דמצריך רשב"ג שמונה ימים והכי קי"ל אינו אלא מדרבנן וא"כ בשחט ביה"ש של השמיני הוי ספק דרבנן ואזלינן לקולא וכיו"ב כתב גם הגרע"א בחדושיו ליו"ד (סימן ע"ו) בשני עדים המכחישים זה את זה אי הוה העגל שמונה ימים או לא להקל מטעם ספק דרבנן לקולא, ואי ביה"ש מיקרי חזקת אסור האריכו בזה רבותינו האחרונים, ועין בתו"ח (פ"ב דשבת) גבי ספק חשיכה ובתורע"א שם ובמג"א (סימן שמ"ב) ובשו"ת בשמים ראש (סימן קכ"א וזכורני שגם בספר ג"מ האריך בזה ואינו תח"י ואכמ"ל בפרט זה ולפי"ז אם נימא דאם שחט בין השמשות בדיעבד מותר א"כ לא הוי מוקצה מחמת יום דלהבא רק מוקצה מחמת יום שעבר, ודברי הרש"א מופרכין לכאורה.
אכן לאחר העיון מצאתי מקום לקיים את דבריו של הרש"א, דהנה איתא בשבת (ק"א ע"א), רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע איקלעו לבי דרב אידי בר אבין ועביד להו עגלא תלתא ביממא דשבעה ואמרי ליה אי איתרחיתו ליה עד לאורתא הוה אכלינן מיניה ופירש"י דמקצת היום ככולו כדכתיב והיה שבעת ימים תחת אמו הא לילה חזי עכ"ל, והנה בהא דפירש"י דלהכי מותר בליל השמיני משום מקצת היום ככולו, ה"נ דרש"י יסבור כשיטת הסוברים דלא בעינן שבעת ימים מעל"ע והנולד ביום הראשון אחר חצות היום מותר למוצאי שבת, ואע"ג דבקרא כתיב, והיה שבעת ימים תחת אמו והכא אכתי ליכא שבעת ימים, דשבעת ימים מעל"ע משמע והכא מעת לעת השביעית תוגמר רק למחר בשעה שנולדה, מ"מ מותר בכה"ג בליל השמיני מטעם מקצת היום ככולו, אבל קשה לי לפ"ז דאם נימא דעיקר הברור הוא בשבעה ימים מצומצמים, ורק משו"ה מותר בליל השמיני ללידתו אע"פ דאכתי ליכא שבעה ימים מעל"ע מטעם מקצת היום ככולו א"כ מאי איריא דוקא בליל ח' גם ביממא דשבעה דהיינו בכניסת המעל"ע השביעית נמי הו"ל להיות מותר משום מקצתן היום ככולו ומקצת המעת לעת השביעי ככל המעל"ע דמי, דפשוט בתר מעל"ע דידיה אזלינן ולא בתר מעל"ע דעלמא, ואפילו נימא בכונת רש"י במש"כ דמקצת היום ככולו, היינו על היום שנולד, דאע"פ שנולד ד"מ ביום שני בשבוע אחר חצות היום, מ"מ מותר לו לשחוט במוצאי יום הראשון בתחלת ליל השני, מטעם חשבינן ליום שנולד כאילו היה יום שלם, מטעם מקצת היום ככולו. וכמו שהעיר בתשובות בשלהי הספר קהלת יעקב להגאון ר"י מקארלין ומביא מזה ראיה באמת דרש"י ס"ל דלא בעינן שבעה ימים מעל"ע, ומתמה על כל הגאונים שלא הביאו ראיה מפורשת מכאן יעו"ש שהאריך בזה, אכתי קשה טעמא מאי כיון דלא בעינן רק שבעה ימים א"כ בצרוף מקצת היום ככולו הו"ל להתיר היכי דנכנס הולד במעל"ע ללידתו, דודאי אית לן למיזל בתר מעל"ע דידיה ולא בתר מעל"ע דעלמא?
לכן נלע"ד דכונת רש"י דלא כה"קהלת יעקב" אף שבעיקר הדין מה שרצה להוכיח מפירש"י יש מקום גם לפרושנו כמובן, אלא ששיטת רש"י היא דבאמת להוציא בהמה מידי ספק נפל בעינן שמונה ימים, והא דמותר ליל השמיני הוא מטעם מקצת היום ככולו, וראיה מדכתיב והיה שבעת ימים תחת אמו, הא לילה חזי כפירש"י [ומכל מקום מוכח מזה דלא בעינן שבעה ימים מעל"ע שמסתמא לא נולד בתחלת הלילה מדלא שאלם ע"ז וכש"כ ה"קהלת יעקב" שם] והוכרח רש"י לזה מלישנא דרשב"ג דקתני כל ששהה שמונה ימים בבהמה אינו נפל דמזה משמע דמעיקר הדין שמונה בעינן, וגם דברי התוספות שם (קל"ה ע"ב) ד"ה כל ששהה, אינם סותרים לזה דמש"כ התוספות התם, אהא דקאמר "כל ששהה שלשים יום באדם, ושמונה בבהמה" שאינם שווים, דיום שלשים דאדם כלפני למד, ויום שמונה כלאחר שמונה, כדמוכח לקמן דעבד להו עגלא תלתא עכת"ד, אין כונתם דרק שבעה ימים בעינן אלא כונתם ג"כ משום מקצת היום ככולו, ולפ"ז אין ההיתר בתחלת ליל שמיני רק לאחר שעבר לפחות איזה רגע ומעט זמן מליל שמיני אז דוקא מותר מטעם מקצת היום ככולו, אבל ברגע הראשון של ליל שמיני עדיין אסור, רק לאחר שעבר מעט זמן ורגע אחד לפחות אז דוקא מותר מטעם מקצת היום ככולו.
ולפי"ז דברי המוהרש"א נכונים מאד, דאם יום השמיני כלה ביו"ט אז שפיר אסור מטעם מוקצה רבין השמשות אכתי לא הוי חזי, ואין לומר דהוי מוקצה מחמת יום שעבר בלבד הא ליתא דאף בתחלת יום דלהבא נמי נאסרה ולא מחמת יום שעבר בלבד, ורק אחר שעבר מעט זמן מתחלת היום אז דוקא הותרה מטעם מקצת היום ככולו וכש"כ, דכל שלא שהה שמונת ימים בבהמה עדיין לא יצאה מידי ספק נפל והא דמותרת בתחלת ליל שמיני הוא רק מטעם מקצת היום ככולם.
והדברים מוסברים ביותר לפי מה שכתוב בשו"ת בשמים ראש (סימן רכ"ט) וז"ל הנצרך לעניננו ואמנם כבר מוכח מהא דנולדה בזה מותרת בזה דל"א מוקצה מחמת יום שעבר, וטעמא דמגו דאיתקצאי לבין השמשות ענינו שנאסר בתחלת היום ולכשאתה לוקח את הבין השמשות כתחלת היום הא איגלאי דלא נאסר מעולם עכ"ל, וא"כ בנדון דידן שבאמת נאסר גם תחלת היום מחמת ספק נפל דבאמת בעי שמונה ימים והותרה אלא מקצת היום ככולו שפיר הוי מוקצה ולא מיקרי כלל מוקצה מחמת יום שעבר.
וע"פ האמור מיושבת היטב גם קושית הגרע"א בשם האחרונים הנ"ל, עפ"מ דאיתא בבכורות (כ' ע"א) ת"ר עז בת שנתה ודאי לכהן. מכאן ואילך ספק פרה בת שלש ודאי לכהן מכאן ואילך ספק וכו' דברי ר' ישמעאל וכשנאמרו דברים לפני ר' יהושע אמר להן צאו אמרו לר' ישמעאל טעית, אילו בולד בלבד הבהמה נפטרת היה כדבריך. אבל אמרו סימן הולד בדקה טינוף ובגסה שליא ובאשה שפיר ושליא, ואני אין אני אומר כן אלא עז שטנפה בת ששה יולדת בתוך שנתה רחל שטנפה בת שנתה יולדת בתוך שתים, וקאמר שם מאי איכא בין גמריה דרבי יהושע לסבריה דר"י (במה שקאמר ואיני אומר כן) שטנפה בסוף ששה ואיכא בינייהו דזעירי, דאמר זעירי אין טנוף פחות משלשים יום [דלאחר שטנפה אינה מקבלת זכר עד שלשים יום] לגמריה אית ליה דזעירי,, ופירש"י היכי דלא ידענין שטנפה בת ששה פליג אדר"י דאמר בת שנתה ודאי לכהן קא"ל איהו אפילו ילדה בתוך שנתה ספק דלמא טניף בתוך שלשה או ארבעה חדשים משנולדה וחזרה וילדה בתוך שנתה, והיכי דחזינן דלא טנפה בתוך ששה וענפה בסוף ששה כדאמר ר"י בסבריה ההוא בכור מעליא הוא דההוא טניף לאו טינוף גמור הוא, דאם טנוף היה לא היתה יולדת בתוך שנתה עד יום אחד בשנה שניה דטנוף הוי כל חודש השביעי כזעירי וחמשה חדשים ימי העבור הרי כלתה שנתה ולא תלד עד למחר דכל חדשי העבור בעינן שלמים ואח"כ יולדת למחר כדאמרינן במס' נדה ויתן ה' לה הריון בגימ"ט רע"א ותשעה חדשים של שלשים יום הוי ר"ע יום וביום רע"א כתב קרא דיולדת עכ"ל, ולסבריה אע"ג דחזינא דלא טניף עד סוף ששה נמי ספיקא הוי דלית ליה דזעירי, ואיב"א דכו"ע אית להו דזעירי והכא ביולדת למקוטעין קמיפלגי וכו', ואיב"א ל"א יולדת למקוטעין והכא במקצת היום ככולו קמיפלגי לסבריה אמרינן מקצת היום ככולו. ופירש"י מקצת יום אחרון של חודש חמישי לעבורה ככולה ויולדת בו ביום דלא גמר בהמה מאשה, ולגמריה לא אמרינן מקצת היום ככולו דגמר בהמה מאשה עכ"ל הגמרא, וא"כ צדקו דה"ת בתירוצם שתירצו דמיירי דלא כלי לה חדשי העבור עד היום. דממ"נ לל"ק דכו"ע ס"ל דאינה יולדת עד רע"א לאחר שנשלמו לה כל חדשי העבור בשלימות במעל"ע של שעות, והכא איירי דהרע"א ימים במעת לעת דשעות יגמרו ביו"ט ולאחר שיכנס מעט זמן ברע"א אז ראויה להוליד, א"כ גם בליל יו"ט לא הותרה עדיין ולא יצאה מדין נפל עד שנכנסה השעה והרגע של המעל"ע הרע"א ביום של יו"ט ואפילו ללישנא תנינא למאן דס"ל דלא בעינן ר"ע בשלימות ומקצת יום אחרון של ר"ע נמי סגי להשלמת העבור, מ"מ כי קאמרי התוספות הכא דמיירי דלא כלו לה חדשי העבור עד היום היינו שיומא דיו"ט הוא היום הר"ע ועיקר היתירו הוא רק מטעם מקצת היום ככולו, א"כ בתחלת יו"ט לא יצא מידי נפל וכיון דאיתקצאי בתחלת היום איתקצאי לכולא יומא ולא מיקרי בכה"ג כלל מוקצה מחמת יום שעבר לשני הלשונות ונכון הוא
ולפ"ז אמרתי להעיר עמש"כ בתרע"א (סוף סימן ה') וז' ומהאי טעמא לכאורה יש ראיה להתיר, דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן, דאל"כ לר"ע וריה"ג ואחרים דס"ל שמשכחת שבת ויוה"כ סמוכים להדדי, א"כ בשבת שאחר יוה"כ יהא החיוב להתענות, דכל המאכלים הוי מוקצה במגו דאיתקצאי בין השמשות וכן בא"י אם נפל יום א' דפסח בשבת יהא אסור בשבת של אחריו שהוא אחר פסח לאכול חמץ במגו דאיתקצאי ביה"ש, וע"כ דמגו מחמת יום שעבר לא אמרינן עכ"ל, ולפי מה שכתבנו תקשה לכו"ע דהא אמרינן בר"ה (ט') דתוספות היוה"כ דאורייתא בין לפניו ובין לאחריו א"כ גם תחלת יום שבת נאסר וא"כ נימא דמגו דאיתקצאי לתחלת היום איתקצאי לכולא יומא, כיון דיסוד ענין היתר מוקצה מחמת יום שעבר דלא אמרינן הוא כשכתוב בספר בשמים ראש הנ"ל, דיסוד מוקצה הוא רק מדנאסר לתחלת היום נאסר לכולא יומא וכשאתה לוקח את ביה"ש לתחלת היום א"כ שוב לא נאסר מעולם, אבל הכא באמת דנאסר תחלת היום משום דין תוספות דאורייתא א"כ ראוי להיות אסור כל היום וצ"ע בפרע זה.
ענף ב
ועל פי יסוד דברי הבשמים ראש הנ"ל זכיתי למצא דעת קדושים ולהבין חקר לפלגות שיטת רש"י ותוספות בסוכה (מ"ו ע"ב) דלשיטת רש"י ללוי דאוסר אתרוג בשמיני הוא מטעם מוקצה אע"פ דהוי מוקצה מחמת יום שעבר, ולשיטת התוספות גם לוי סובר דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן, רק טעמו של לוי הוא משום דגזר אתרוג אטו סוכה ולא משום מוקצה, דכו"ע ס"ל דמוקצה משום יום שעבר לא אמרינן דדבר זה תליא באשלי רברבין דהנה בריש מס' ביצה אמרינן (בבאור מחלוקת ב"ש וב"ה שבמשנה שם), אלא אמר רבה לעולם בתרנגולת העומדת לאכילה וביו"ט שחל להיות אחר שבת עסקינן, וקסבר רבה כל ביצה דמתילדה האידנא מאתמול גמרה לה, ורבה לטעמיה דאמר רבה (בפסחים מ"ז ויליף מהכא דמוקצה דאורייתא רש"י) מאי דכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, חול מכין לשבת וחול מכין ליו"ט ואין יו"ט מכין לשבת ואין שבת מכינה ליו"ט עכ"ל הש"ס ושיטת רש"י שם צריכה באור וכבר גמגמו עליו הראשונים עין בר"ן וברשב"א ובשמ"ק וגם בפנ"י ומה שלקטתי מדבריהם בתוספות נופך משלי מרובה על העיקר אציגה פה וזהו.
רבה ס"ל דמוהכינו דילפינן בברייתא בע"כ דכל סעודת שבת, (ויו"ט נמי קרי שבת) בעי הזמנת פה מבחול, אם לא הוזמן אסור, דאי להכנה ע"י מעשה כמו לאפות ולבשל הרי כבר נאמר את אשר תאפו אפו, וע"כ האי והכינו אתי להזמנת פה, ומשו"ה. גם הכנה בידי שמים כמו גמרו של ביצה במעי התרנגולת נמי אסור, ואיסורו של הכנה אינו משום מוקצה, דהא גם בתרנגולת העומדת לאכילה דכולה חזי לאכילה והביצה אוכלא דאופרת היא נמי אסורה משום חוסר ההכנה מבחול, רק הוא איסור של הכנה, אך להיפך בודאי כן הוא לשיטת רש"י דכל מוקצה אסור לרבה משום הכנה, דיסודו של מוקצה הוא כל מידי שהוקצה ואסח דעתו מיניה א"כ ממילא אין כאן הכנה, קצרו של דבר, יש איסור הכנה מבלי מוקצה, אבל אין מוקצה מבלי איסור של הכנה, והם הם דברי רש"י המפורשים לקמן (כ"ו ע"ב) ד"ה "ואי דלא אחזי בין השמשות ודאי אסורין דאין כאן הכנה מבעוד יום, ומאן דאית לה מוקצה הכנה מבעוד יום בעי כדכתיב ביום הששי והכינו את אשר יביאו" עכ"ל, וכן כתב רש"י לקמן (ד' ע"א) ד"ה "היא ואמה אסורה דשמעינן ליה לר"א דאית ליה מוקצה דתנן ר"א אומר עומד אדם על המוקצה כו' אלמא הכנה בעי" עכ"ל, הרי דיסוד איסור מוקצה לרש"י משום חסרון הכנה מבעוד יום.
ודברי הפנ"י בבאור שיטת רש"י למדתי להיפך דעיקר איסור דין הכנה נובע מהא דמוקצה אסור, וז"ל וגם מה שהכריחו לפרש דמהכא יליף דמוקצה דאורייתא וגם דמשמע לרש"י דפשטיה דקרא דוהיה ביום הששי והכינו יינו דקפיד קרא שאין לאכל בשבת ויו"ט שום דבר מה שלא וכן בששי דהיינו בדבר דשייך הכנה כגון עצי מוקצה ונולד, כל הא דדרשינן שאין שבת מכינה ליו"ט אינו כלל במשמעות דקרא דהיכן רמיזא, וע"כ דעיקר קפידא דקרא היינו משום איסור מוקצה שאין לאכל דבר שלא הוכן מבעוד יום כגון נולד כיו"ב אלא דממילא אמרינן כיון דהכנה זו חשיבא שמתרת איסור א"כ הו"ל מלאכה ואסור לעשותה בשבת ויו"ט לצורך מחר, משא"כ בחול דלא שייך איסור מוקצה א"כ לא מיקריא הכנה ממילא מלאכה נמצא דאי לאו דמוקצה אסור תו לא שייך הכנה דרבה כלל ולפמש"כ מבואר מלשון רש"י דעיקר הכנה דרבה משום מוקצה ונולד נגעו בה עכ"ל הפנ"י ואין דבריו מובנים לי כלל דהא הכא בתרנגולת העומדת לאכילה איירי ולא שייך שם איסור מוקצה כלל דהוי אוכלא דאפרת ומכל מקום אסור משום הכנה דרבה הרי שיתכן איסור הכנה דרבה גם בלתי איסור מוקצה, וכן מבואר בדברי הבעל המאור ע"ש, ומה שכתב הפנ"י דבקרא אינו מפורש כלל דבעינן דוקא שההזמנה תהיה מבחול, אך שממילא מוכח, כיון שההכנה היא המתרת ממילא אסור אם ההכנה הוא מיו"ט לשבת משום מלאכה וכנ"ל, תמהני הלא רש"י כתב במפורש דנלמד מביום הששי וסתם ששי הוא חול, הרי עיקר חדושי של קרא הוא דבעינן הזמנת פה שתהיה מבחול דוקא וכש"כ המוהר"ם מלובלין ע"ש, ועוד דלדבריו אינו מובן אכתי אמאי הכנה דבידו שמים אסור, הלא זה לא שייך לקרא מלאכה, וע"כ כדברינו הוא דלהיפך הוא דאיסור מוקצה נובע מדין איסור הכנה. אך בין לפמש"כ ובין לפי מה שכתב הפנ"י מוכח מרש"י דשבת ויו"ט אינם מכינים לעצמם, והא דקאמר הכא כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה, ה"ה נמי אי גמרה בו ביום אסור כיון דליכא הכנה מחול אלא האמת נקיט ולאפוקי דלאו משלשום גמרה דאז הוי מותרת דהויא הכנה מבחול, וכן כתב השמ"ק בשם מורו הרב, ומה שהקשו הראשונים על שיטת רש"י (עין רשב"א ר"ן ושמ"ק) מהא דאיתא בעירובין (ל"ת ע"ב) דהקשה אביי לרבה דיליף מוהכינו, אלא הא דתנן כיצד הוא עושה (ביו"ט הסמוך לשבת) מוליכו בראשון ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו בשני מחשיך עליו ואוכלו הא קא מכין מיו"ט לשבת, א"ל רבה מי סברת סוף היום קונה עירוב. תחלת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה, כבר תירץ השמ"ק דשאנו התם דאזמין לו לסעודתייהו דעירוב מבעוד יום וקנין שביתתו הו"ל ממילא, ותדע דהא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום כדקאמר התם דלגין טבול יום ע"ש עכ"ד ובכדי לתבל הדברים אמרתי דמקרא לא נלמד רק דעצם הסעודה בעי הזמנה מבחול דוקא ואם אינה ראויה מבחול אסור ושבת אינה מכינה לעצמה, אבל אם עצם הסעודה מוכן ורק קנין מקום הסעודה אינו מוכן זה לא ידעינן כלל מקרא הנ"ל ורק מדרבנן אסור ואסמכוה אהאי קרא דוהיה ביום הששי הנ"ל, דכל דבר תקון והכנה אסור מיו"ט לשבת, ואיסור דרבנן זה לא אסרו רק אם יו"ט מכין לשבת אבל אם שבת מכין לעצמו לא גזרו והא דמקשי הראשונים עוד על שיטת רש"י דאיך מפרש הכא דהא דקאמר ורבה לטעמיה היינו לטעמיה דפסחים שם דיליף מהכא דמוקצה דאורייתא, הא קאמר שם בהדיא דרבה חזר בו ולא מיקיים לו הברייתא דהמבשל גיד בחלב ביו"ט ואכלו דלוקה חמש דבשלו בעצי מוקצה, אלא דבשלו בעצי אשירה מיקיים לה, ומוקצה באמת ס"ל לרבה דאינה אלא מדרבנן, קושיא זו כבר ישבוה השמ"ק והפנ"י דרבה לאו משום קושיא הראשונה שמקשה לו אביי שם חזר בו, דמשום קושיא הראשונה היה יכול לתרץ דאע"פ דמוקצה דאורייתא כיון דלאו איסור גופא הוא דומיא דטבל משו"ה מביא מן המוקצה, ורק משום קושיא האחרונה חזר בו דאין חלוק מלאכות ביו"ט
ובש"א החדש בקונטרסו לחדש (סימן ו') מתרץ דלא חזר התם רבה בפסחים כלל רק משום דלמעוטי ממשקה ישראל אינו אלא מה שאסור באיסור לאו דומיא דערלה וכלאי הכרם, אבל מה שאינו אסור רק באיסור עשה אינו ממועט מדין משקה ישראל (והוא נגד דה"ת ב"מ נ"ח ד"ה לשמר, שכתבו דמשומר בשביעית אסור לגבוה משום משקה לישראל, אע"פ שמשומר אינו אסור להדיוט רק מפאת לאו הבא מכלל עשה דהוי עשה דוק ותשכח) וחזר בו רק מזה דבמוקצה ליכא לאו ולא קאי ע"ז הל"ת דלא תעשה כל מלאכה, אבל עשה דאורייתא בודאי איכא עכ"ד יעו"ש ותירוצו תמוה מאד לכאורה דא"כ קשה אמאי חזר מתירוצו דאפיק העברה ועייל עצי מוקצה דמכיון דבעצי מוקצה איכא איסור עושה א"כ שוב אין שייך לומר דבעצי מוקצה הואיל דחזיא לצרכו. דהא אף לצרכו אכתי איכא איסור עשה וא"כ שוב חייב משום לאו דהעברה ובאמת לכאורה קשה גם על הגמרא גופא דקאמר אפיק העברה ועייל עצי מוקצה, דכיון דמוקצה דאורייתא יתחייב גם משום הבערה, ושו"מ שהעיר בזה בדו"ח (מערכה ז') ע"ש, אבל באמת לק"מ דאי אפשר לחייב על מעשה הבערה שתי מלקות אחרי ששתי המלקות הוא מלאו אחד, מלאו דלא תעשה כל מלאכה שהפעולה אחת והלאו אחד, ואפילו אי נימא דיש חלוק מלאכות ביו"ט היינו שלכה"פ המעשים חלוקים משני ענינים כמו הבערה ובשול שכל מלאכה ומלאכה, פועלת בגוף אחר, אבל לא יתכן על עצם הבערה גרידא לחייב עלה משום לא תעשה כל מלאכה וגם משום מוקצה, אחרי כי הלאו דמוקצה אינו אלא מפאת הלאו הנ"ל אבל על השאגת אריה שפיר קשה כמובן.
ונתישבו לי דבריו היטב ע"פ דברי השמ"ק (ריש ביצה) ד"ה גמרא בתרנגולת העומדת לאכילה וכו' וז"ל וכתב רש"י דמאן דאית לו מוקצה יליף מוהכינו, וה"מ במידי דחזי למיכל וכ"כ לקמן גבי עצים שנשרו מן הדקל אבל בדרבנן כגון מוקצה דאיסור טלטול דלאו בר אכילה כי הכא לא. ופירוש לפירושו לפי שאין מוקצה מהתורה אלא בדבר הראוי לאכילה, והקשה עליו מורי הרב דהא רבה דהוא מרא דשמעתא בעצי מוקצה אמרה, וכדאיתא (פרק א"ע) דאתמר התם בהדיא דהוי מדאורייתא, ותירץ דעל כרחיה לא אמרה רבה דעצי מוקצה דאורייתא אלא משום דאקשיתיה הא דמבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט ואכלו דלוקה חמש, אבל בתר דפריק אפיק הבערה ועייל עצי אשירה לא צריך לדחוקי נפשיה, דאע"ג דס"ל מוקצה דאורייתא וכדמשמע דפשיטא לו לרבה וכדחזינן דאקשיה לו אביי ומוקצה דאורייתא היא, והוא אהדר לו אין ואזהרתיה מהכא והיה ביום הששי והכינו, אפ"ה משמע דמדכתיב והכינו בפרשת המן דבר אכילה הוא דלא אסר אלא מוקצה במידי דחזי למיכל עכ"ל השמ"ק, והן הן דברי השאגת אריה הנ"ל, דלפי הו"א דמוקצה דאורייתא בכל דבר אפילו בעצים א"כ שייך לומר ע"ז דאזהרתיה מהכא מלא תעשה כל מלאכה, וכדאיתא בפסחים שם, אבל לבסוף דמסיק דחזר בו רבה ובכל דבר מוקצה ליכא, רק איסור מדרבנן. ורק במידי דבר אכילה הוא דאורייתא א"כ ע"ז לא שייך הלאו דל"ת כל מלאכה, אבל איסור עשה איכא והאיסור עשה אינו אלא אמידי דבר אכילה, אבל במידי דלאו בר אכילה ליכא רק איסור דרבנן ודברי הש"א והשמ"ק שווין הם בזה והוא פשוט ונכון. [ומדברי הש"א הנ"ל למדתי דגם בעשה גרידא בשבת ויו"ט נמי נשים מצוות כמו באיסור הכנה לרבה דליכא אלא איסור עשה גרידא ונפשוט מזה ספיקת תרע"א במשניות (שבת פ"ה) לענין שביתת בהמתן של נשים בשבת ואכמ"ל בזה].
ולשיטת רש"י הני אמוראי דפליגי ארבה וס"ל דקרא דוהכינו לא אתי כלל לומר דסעודת שבת ויו"ט בעי הזמנת פה מבחול, וממילא אין איסור מוקצה דאורייתא והוא רק איסור דרבנן גרידא שאסרו באכילה ובטלטול כל מידי דאסח אדעתיה מיניה, וא"כ יכול להיות שאיסור מוקצה תלוי רק שיהיה ראוי בהתחלת היום, אבל לא בעינן כלל שיהיה ראוי מבעוד יום וכדברי הבשמים ראש הנ"ל זהו באור שיטת רש"י
ולשיטת יתר הראשונים הוא דהכונה בהכנה דרבה הוא דילפינן מוהכינו דכל דבר שנגמר בשבת או ביו"ט אסור ביו"ט ושבת שלאחריה אפילו בהכנה טבעית ואיסור זה אינו אלא מיום קדש לחברו, אבל הכנה שבאותו יום גופא שפיר מכינים לעצמם וכפשטות הגמרא בעירובין (ל"ח) הנ"ל ולא כפירש"י שבעי הזמנה מבעוד יום, וממילא איסור מוקצה אינו נובע כלל מאיסור הכנה דרבה ורק הוא איסור דרבנן גרידא גם לרבה לאחר חזרתו דכל מידי דאקצי מדעתו והכנה דרבה ומוקצה שני ענינים נפרדים המה, וא"כ גם לרבה. יכול להיות דאיסור מוקצה תלי רק אי ראוי בהתחלת היום גרידא, ומאן דפליג ארבה ס"ל דקרא לא אתי כלל אהכנה טבעית רק אהכנה דבידי אדם וכן כתב גם הפנ"י, אכן מדברי הרשב"א משמע קצת באופן אחר ע"ש.
והר"ן כתב וז"ל ואוקמא רבה בתרנגולת העומדת לאכילה וביו"ט שחל להיות אחר השבת ומשום הכנה, פירוש דחשיבא להו לב"ה הכנה דממילא וכו' והזמנה דבד"ש נמי חשיבא הכנה ואם הוכן ביו"ט בידי שמים אסור לאוכלו בשבת דבעינן בכל סעודת שבת ויו"ט שיהיו מוכנה מבעוד יום של חול והא דאצטריך למימר מאתמול גמרה לה, משום דאי היום גמרה לה לא מיתסרא דהא קיי"ל בעירובין (ל"ח) גבי תחלת היום קונה עירוב דשבת ויו"ט מכינים לעצמם, אבל לא מיו"ט לשבת וכו' עכ"ל עי"ש, ערבוב מושגים אני רואה כאן לכאורה, דממ"נ אם סעודת שבת ויו"ט בעי הזמנה מבעוד יום של חול א"כ איך שבת מכינה לעצמה הא ליכא הזמנה מבעוד יום של חול, ועכצ"ל דמה שכתב הר"ן דבעי הזמנה מבעוד יום לאו דוקא, אך עיקר הכונה שלא תהא הזמנה מיו"ט לשבת והוא דחוק בעינין ודברי בעה"מ מבוררין בזה יותר וז"ל, ואין בהכנה דרבה שום סרך מוקצה אלא שאין מותר בשבת דבר שנברא ביו"ט מאתמול וכן להיפך ואין בזה סרך מוקצה, אלא שגזירת הכתוב כך הוא, והיינו דאיצטריך רבה לומר כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה וכו' וגזירת הכתוב הוא בהכנה הבאה מיום קדש לחבירו, אבל בהכנה הבאה בו ביום אין בו שום איסור כדאמרינן בעירובין, מי סברת סוף היום קונה עירוב תחלת היום קונה עירוב יעו"ש.
ויש עוד להאריך בזה ולברר דברי רבותינו הראשונים בלשונותיהם השונות אך כבר נלאיתי להאריך, אך במה שכתבנו כבר יצא לנו דלשיטת התוספות הר"ן והבעה"מ אין איסור מוקצה כלל משום איסור הכנה מבעוד יום ויכול להיות שפיר דאיסור מוקצה תלי רק במידי דחזי לו בתחלת היום, ואם חזי לו מתחלת היום אע"פ שלא היה חזי לו מבעוד יום נמי מותר, ואפילו אם נימא כהכנה דרבה, דבהכנה דרבה גופא אין הכונה שסעודת שבת בעי הכנה מבעוד יום של חול, רק שלא יכין מיום קדש לחבירו, אבל לשיטת רש"י היסוד של מוקצה תלי בהכנה דרבה, והכנה דרבה היא שיכין מבעוד יום של חול ולפ"ז לענין מוקצה מחמת יום שעבר נמי כן הוא ותלי בזה, דלשיטת רש"י אליבא דרבה גם מוקצה מחמת יום שעבר נמי אמרינן. דלרבה דמוקצה הוא מחמת הכנה, והכנה מבעוד יום בעינן ולא שייך לומר כסברת הבשמים ראש, דכל שאתה לוקח לתחלת היום שוב אין בו מוקצה, דלא רק לתחלת היום בעינן ראוי אך מבעוד יום של חול ומבעוד יום הלא היה עוד יו"ט לכן שפיר שייך בזה מוקצה ושפיר כתב רש"י אליבא דלוי דטעמיה דאוסר אתרוג ביום השמיני משום מוקצה, אע"פ דהו מוקצה מחמת יום שעבר, כיון דליכא הכנה מבעוד יום, דבעוד יום אכתי הוי אסור משום דאיתקצאי למצותו ולוי סבר כהכנה דרבה, והתוספות לשיטתם דס"ל דאין יסוד מוקצה תלי כלל בהכנה מבעוד יום, ורק לתחלת היום בעינן דחזי ולכן לא מצי להחזיק בשיטת רש"י ושפיר מקשי עלה, דהא הוי מוקצה מחמת יום שעבר ולכן כתבו בטעמא דלוי דהוי משום גזירה, דגזר את אטו סוכה והוא נכון.
והיוצא לן מזה לענין דינא. הנה חזקנו זרועות המוהרש בהחמירו לאסור עגל שכלה יום שמיני שלו ביו"ט חדא דמתוספי הרא"ש בנדה משמע דבעינן מעת לעת, שני אפילו אם נימא דלא בעינן מעת לעת, מכל מקום אסור משו מוקצה ולא הוי מוקצה מחמת יום שעבר, כיון דעיקר היתר הוא מטעם מקצת היום ככולו, ונאסר גם מתחלת היום ושלישית דלשיטת רש"י למאי דקיימ"ל כרבה גם מוקצה מחמת יום שעבר אמרינן כיון דלא היתה הכנה מבעוד יום. אכן ראית בספר צל"ת שהעיר בזה דכיון דמה דלא חזי מאתמול הוא רק מטעם ספק נפל ועכשיו שהגיע יום שמיני נודע למפרע שמותרת היתה גם אתמול, ולא גרע מבהמה שאירע בה עיו"ט ספק טריפות, וביו"ט נזדמן לן מורה הוראה והכשירה שבודאי היא מותרת, אף שבין השמשות עדיין לא נודע שהיא מותרת עכת"ד ובאמת דמיונו אינו נכון וכמו שהעיר בעצמו שם, דשאני בשאלת טרפה התלויה בהוראת חכם, שזה גם אתמול אם היה מזדמן לו חכם היה יכול להתיר תיכף. אבל עגלה זה אי אפשר שיהיה נודע ההיתר שלו כי אם היום ביום שמיני, ודומה יותר להא דאיתא לקמן (כ"ה) גבי אין רואין מומין ביו"ט אפילו במום שנפל בו מעוי"ט, דאי אמרינן אין רואין מומין ביו"ט אז אסור משום מוקצה, ולדעת הרמב"ם אפילו לר"ש [ועין בספר פמ"א מש"כ בבאור דברי הרמב"ם הנ"ל] ולא גרע עגל קודם יום השמיני שאי אפשר לדעת עתה אם יצא מכלל נפל, מהא דבכור שנפל בו מום מעיו"ט ולא ראה המום עד יו"ט. אך יש לחלק דשאני גבי בכור דהיה לו חזקת איסור. כיון שנולד תם, משא"כ הכא שנתברר שהיה בר קיימא משעת לידתו. אמנם הצל"ח מכ"מ מקיל בצירוף הטעם שגם האיסור של האפרוח אינו ברור ויש הפוסקים המתירים וע"ש. וכן בספר ישעו"י ג"כ מקיל בזה מטעם רוב בני קיימא ובודאי יגיע לכלל היתר לא חשיב מוקצה ואין ההיתר ברור עדיין.
ובעיקר דין מוקצה בטעות שהעיר הצל"ח, לכאורה ראיה מפורשת מסוגיא דשבת (מ"ו ע"ב) מהא דפריך שם לרבה, דקאמר לר"ש דס"ל דכל שאין מומן ניכר מעיו"ט אין זה מן המוכן משום דמי יימר דמזדקיק לו חכם, ופריך מהא דתנן נשאלין לנדרים שהן לצורך השבת בשבת, ואמאי לימא מי יימר דמזדקיק לו חכם עכ"ל הש"ס והנ"ל קשה דשא"ה כיון דחכם עיקר הנדר מעיקרו א"כ נתברר דלא היתה מעולם מוקצה ולא היה מעולם בחזקת איסור משא"כ בבכור, וע"כ דאף מוקצה בטעות הוי מוקצה שוב ראיתי בתשובת בש"ר (סימן רכ"ט ור"ל) שהאריכו בזה הר"ר חיים פלטיאל והר"מ והעירו מסוגיא דשבת הנ"ל, אך הרא"ש דחי לה דשא"ה דאדחי לה בידים דעשאתן איסורי הנאה להכי אף שנתברר למפרע שלא היה אסור מעולם נמי הוי מוקצה, ולפ"ז אין זה ענין גם כן לספק נפל להערתו של הצל"ח הנ"ל, שוב מצאתי בפמ"ג (או"ח סימן תצ"ח במ"ז סק"ב) דהביא דברי הרש"א והעיר מן מוקצה לשעבר וחלק, דבמוקצה מחמת נפל אמרינן אפילו מוקצה מחמת שעבר ואין דבריו מבוארין בזה, והנה לפי מה שהערנו בהמתקת שיטת הרש"א משום דבשמנה ימים של שהות ספק נפל בעינן גם מקצת יום השמיני, ואף דלא בעינן מעת לעת עיקר ההיתר מטעם מקצת היום ככולו א"כ באותו ובנו בודאי מותר דהתם הוי באמת מוקצה מחמת יום שעבר, דהא בתחלת היום באמת מותר לשחט השני, וכעת ראיתי בספר דע"ח (סימן י"א) שהביא הרבה מגדולי האחרונים שנחלקו בזה ומביא ג"כ דברי הפמ"ג בפתיחתו להלכות יו"ט, שהחמיר באותו ובנו ומקיל בספק נפל, משום דהראשון מדאורייתא והשני מדרבנן, ובדאורייתא אמרינן מוקצה מחמת יום שלעבר, ובדרבנן לא אמרינן, ולפי מה שכתבנו הוא להיפך ויען שאין רצוני להחליט דבר זה להלכה לכן לא אאריך בזה ולדון על דבר הפרטים המסתעפים מדברינו ועחל"מ.
ענף ג
עיקר קושית התוספות דביצה (דף כ"ו) הנ"ל אמרתי להעיר בזה דבר מושכל וזהו. איתא בשבת (ק"ז ע"ב) מר שמואל הושיט ידו למעי בהמה ותלש עובר שבמעיה חייב נ"ט לאו אמר ר"ש האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי מיחייב משום עוקר דבר מגידולו הנל מיחייב משום עוקר דבר מגידולו וכ"ל הש"ס, והרמב"ם (הלכות שבת פי"א) נראה שהוא מפרש סוגיא זו משום נטילת נשמה.
עין פמ"ג (או"ח במ"ז סימן שכ"ח סק"א) שחקר בהורג עובר במעי אמו בשבת אי חייב משום נטילת נשמה דאזלינן בתר רוב ולדות שהם בני קיימא ודן כן מסברא דנפשיה ולא זכר כלל שיטת הר"מ הנ"ל שהוא מפורש כן והבן. והרב המגיד כתב שגם דעת הרמב"ן כן הוא, אכן מפירש"י וכן הוא דעת התוספות בע"ז (כ"ו ע"א, בכורות כ"ה) ד"ה דהוי לו דהטעם הוא משום עוקר דבר מגידולו, והנה בהאי עוקר דבר מגידולו, אם כי מפשטות הסוגיא דבכורות (כ"ה) גבי השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ ותולש את השער דמסיק שם אליבא דרב דתולש לאו היינו גוזז וההיתר משום כלאחר יד, נראה דהיינו משום תולדה דקוצר, אכן הרמב"ן כתב שם דלאו דוקא הוא דאין תלישה אלא בגידולי קרקע ורק משום גוזז הוא דמחייב וכן הוא בתוספות (ע"ז כ"ו ע"א) דהוא משום גוזז, וטעמא משום דאין קצירה אלא בגידולו קרקע ובחידושי הרשב"א בשבת שם במקומו כתב וז"ל הא דאמרינן במושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה דחייב משום עוקר דבר מגידולו, הקשה הרמב"ן ז"ל דהא תולש כנף מן העוף וכן גוזז כשהן חיים לא מחייבינן תרתי:
חדא משום עיקר דבר מגידולו וחדא משום תולש או גוזז וכן הנועל שערו או שפמו וצרפניו דאלמא ליכא משום עוקר דבר מגידולו אלא בגידולי קרקע כמו שאין דישה אלא בגידולי קרקע, והכי נמי משמע בבכורות גבי תולש צמר מבכור דתולש לאו היינו גוזז וכנגדו ביו"ט מותר דלית ביה משום עוקר דבר מגידולו, ולפיכך פירש הוא ז"ל דדלדל את העובר משום נטילת נשמה הוא חייב וכו', ומה שאמרו בירושלמי בפרק כלל גדול רבנן דקיסרין אמרי הדין דצייד כוורא וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו אתה חייב עליו משום קוצר לא אתי בשיטתא דגמ' דילן עכ"ל, אכן המהריט"א בבכורות שם הפליא להשיג על דברי הרמב"ן. דמנלן לעשות פלוגתא בזה בין בבלי לירושלמי, דכל מה שהביא הרמב"ן איכא למימר דאיירי דתולש לאחר מיתה, ובתולש מחיים חייב תרתי משום גוזז ומשום קוצר יעו"ש באריכות והביא ראיה לזה משיטת רש"י בשבת (צ"ה ע"א) בהא דחולב חייב משום מפרק וכתב רש"י שם, ואית דאמרי דהוא תולדה דקוצר, ולא היא דלאו מחובר הוא אלא פקיד ועקיר וקאי בעטינו כתבואה בקשיה ולשון מפרק נמי לא שייך לומר אלא לשון תולש עכ"ל רש"י, הרי מתבאר דדוקא משום דלאו מחובר הוא אמרינן דלא חשיב קוצר אבל בדבר המחובר אפשר דש"ס דילן דפליגי אר"א נמי ס"ל כהירושלמי דהמבדיל דבר מחיותו אפילו מבעלי חיים חייב משום קוצר, וי"ל אף לרבנן דפליגי אר"א וס"ל דחולב אינו אלא משום שבות היינו משום דלאו מחובר הוא ולא חשיב קוצר אבל בדבר המחובר אפשר דרבנן נמי מודו דהמבדיל דבר משום חיותו אפילו מבע"ח חשיב קוצר עכ"ל המוהריט"א ויעו"ש באריכות, וא"כ לפי שיטת הירושלמי ולפי מה שכתב הריט"א גם תלמודא דידן לא יחלוק ע"ז, וכן הוא שיטת רש"י בשבת הנ"ל דהמבדיל דבר מבע"ח חייב עליו משום קוצר, והמורם מזה דאף בשוחט עובר במעי אמו מלבד מלאכת השחיטה איכא כאן גם משום עוקר דבר מגידולו דהוא משום מלאכת קצירה דהא מבדילו מחיותו, וכיון דאיכא כאן משום קצירה הא כבר כתבו התוספות ביצה (ג' ע"א) בשם הירושלמי דמלאכת קצירה לא הותר כלל ביו"ט אפילו מדאורייתא וממעט לה מאך אשר יאכל לכל נפש, ואפילו לשיטת הפוסקים דקצירה אינה אסורה אלא מדרבנן. מכ"מ הא הוי מוקצה מחמת איסור דרבנן ועי' או"ח (סימן ש"ל סק"ו) במג"א מה שנוגע לדברינו בזה ואין להאריך.
ועפ"ז אמרתי להעיר לענין מצות מילה בשבת, דא"כ במילה בשבת מלבד מלאכת חבלה איכא ג"כ מלאכת קצירה בחתיכת הערלה דהא קוצר הוא ומבדיל דבר מחיותו, וביותר לפי מה שכתב הט"ז (או"ח סוף סימן של"ו) וז"ל, ועוד יש לזהר שלא יתלש מן עור שלו בידיו או במקומות אחרים דהוי כמחובר לקרקע דכן משמע בריש סנהדרין דאדם הוי כקרקע, וכתב ע"ז בספר נ"א (כלל כ"א) דכונתו למה שאיתא שם דבקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בו, וראיה זו חלושה ויעו"ש בתוס' (ע"ו) מחלוקת רש"י ותוספות אי בן חורין איתקש לקרקע ובקידושין (ז' ע"א) והביא ראיה יותר ברורה מהא דאיתא בחולין (קל"ט ע"ב) מצא קן בראשו של אדם חייב בשלוח שנאמר והאדמה על ראשו ופירש"י דאדם גופא איקרי אדמה מדלא אבדה את שמה דלא קרוי עפר והשתא נמי על הארץ קרינן בו עכ"ל ע"ש אבל יש להתבונן בזה בסוגיא דשבת (ק"ו) דיליף ר"ש דמקלקל בחבורה חייב ממילה, דלמאי איצטריך קרא דמילה דוחה שבת הא מקלקל הוא וע"כ דמקלקל בחבורה חייב עכת"ד הגמ' וקשה האיך מוכח מכאן דמקלקל בחבורה חייב אימא דצריך קרא משום קצירה ומקלקל בקצירה חייב,, אכן י"ל ע"ז דר"ש לשיטתיה דס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופא פטור עליה מדאורייתא א"כ לענין קצירה הא הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, דהא אין לו צורך לערלה הנחתכת וכש"כ הרמב"ן בבכורות (כ"ה) גבי התולש כנף אבל לענין חבלה הוה מלאכה הצריכה לגופה וכש"כ התוספות (שבת ק"ו).
אך אכתי קשה לר' יהודה דס"ל בשבת (ק"ו) דאף מלאכה שאצל"ג חייב ומקלקל בחבורה חייב ושאני מילה דהוי תקון גברא, למאי איצטריך לו למימר דשאני מילה דהוי תקון גברא אפילו נימא דהוי מקלקל, מכ"מ לא נוכל למילף מזה דמקלקל בחבורה חייב, דאימא דהוא משום קוצר ומקלקל בקוצר חייב, ואי נימא משום קצירה הוי מלאכה שאצל"ג הא לר' יהודה מלאכה שאצל"ג חייב אך באמת זה לא קשה כלל דא"כ עכ"פ יהא מוכח אחת משתיהן, אי דמקלקל בחבורה חייב, אי דמקלקל בקצירה חייב ונ"מ לעושה שתי מלאכות חבלה וקצירה בזדון שבת ושגגת מלאכות בדרך קלקול דעכ"פ חייב חטאת אחת, ולכן משני האמת דבמילה ליכא קלקול כלל דהוי תקון גברא ויהיה החיוב במילה משום דמתקן הוא אך בדרך החדוד יש לומר עפ"מ דאיתא בפ' (ר' אליעזר) ערלתו ודאי דוחה שבת ולא ספק ולא נולד בין השמשות, ולא אנדרוגינוס, ולא נולד כשהוא מהול, וכתבו שם התוספות דלספק אין צריך קרא, כי איצטריך קרא לאנדרוגינוס ולנולד כשהוא מהול אך לרבי יהודה דס"ל דאנדרוגינוס זכר ודאי הוא ומחללים עליו את השבת, א"כ אתי הקרא רק לנולד כשהוא מהול, ור"א הקפר אמר שם דברי הכל מודים דצריך להטיף ממנו דם ברית ולא נחלקו אלא לחלל עליו את השבת א"כ לר"י אתי קרא דערלתו לומר בנולד מהול אין מטיפין ממנו דם ברית בשבת, ובהטפת דם ברית ליכא קצירה רק חבלה וקשה למאי צריך קרא לזה הא הוי מקלקל בחבורה, ולכן הוצרך לשנות דהוי תקון גברא והוא נחמד.
ומצאתי בספר בית יעקב על כתובות לבעל נתיבות המשפט שהביא כן בשם השמ"ק וכך הוא הצעת הענין כתובות (ה' ע"ב) תוד"ה מפקד פקיד, כתבו התוס' להוכיח דחובל חייב משום נעילת נשמה, ונטילת נשמה אין הטעם משום החלשה והכחשה שמחליש ונוטל קצת נשמתו, דהרי במילה משמע איכא איסורא דאורייתא מדאמרינן (פר"א) האי אומנא דלא מייץ סכנתא הוא ומעברינן לו ופריך פשיטא מדחללין שבת עליו ומשני מהו דתימא דם מפקיד פקיד קמ"ל דם חבורי מיחבר ואי חובל הוי משום הכחשה והחלשה הא הוי מלאכה שאצל"ג דאין צריך לחלישת התינוק, והקשה הפנ"י אמאי לא הוכיחו התוס' במילה איכא איסורא דאורייתא מדאיצטריך קרא למישרי מילה בשבת, ותירץ הב"י הנ"ל עפ"ד השמ"ק דבמילה איכא ג"כ מלאכת תולש ומשו"ה צריך קרא למישרי, שוב הקשה הב"י הו"ל להם להוכיח במילה איכא איסור דאורייתא מהא דאיתא בשבת (ק"ו ע"א) לר"ש דס"ל במילה מקלקל הוי מוכח דמקלקל בחבורה חייב וא"כ מוכח במילה חייב מטעם חובל דאי משום תולש הרי ודאי מקלקל פטור ותירץ דאפשר כל מלאכות שנעשו ע"י חבלה מקלקל חייב עכ"ד של הב"י ולפמש"כ ליתא לתירוצו של הב"י דמשום תולש לא צריך קרא לר"ש למישרי מילה בשבת, כיון דאין צורך לו לעור הנחתך והוי מלאכה שצל"ג ומשאצל"ג לר"ש פטור וקושית הפנ"י חזרה מחדש בתקפה.
גם יש להעיר עפ"ז על דברי הגרע"א באו"ח (סי' שלא סק"י) שפסק שם המחבר, אדם שלא מל מעולם אסור למול בשבת והעיר הגרע"א אולי ביו"ט שרי אף יקלקל אין איסור דאורייתא משום מתוך שהותרה חבלה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וליכא רק איסור דרבנן ובספק אזלינן לקולא, דעיקר האיסור אינו אלא מטעם האיבעיא בביצה (ל"ד) בבהמה שצריכה בדיקה אי מותר לשוחטה ביו"ט אשר לא נפשטה ע"ש ולפ"מ שכתבנו דאיכא נמי איסור קצירה במילה וקצירה הוא איסור דאורייתא ולא הותרה ביו"ט וגם במשאצל"ג הרבה מגדולי הראשונים פוסקים כרבי יהודה דחייב וכשיטת הר"מ (הל' שבת פ"א ה"ז) א"כ גם ביו"ט יש לאסור. וכיו"ב יש להעיר על מה שראיתי בס' בל"ע על הלכות יו"ט שכתב להתיר מילה שלא בזמנה ביו"ט משום מתוך שהותרה חבלה לצורך או"נ הותרה נמי שלא לצורך או"נ ועכ"פ ביו"ט שני יש לנו להתיר מהאי טעמא ע"ש ולהאמור זה ליתא דהרי במילה איכא ג"כ מלאכת קצירה וביו"ט קצירה לא הותרה.
עוד העירותי ע"מ שחקר הגרע"א (שו"ת סי' קעד) במל שלא בזמנו בשבת אי אמרינן בזה דעבד לא מהני וצריך הטפת דם ברית כמו במל נכרי והביא ראיה לזה מפסחים (ס"א ע"ב) בשחטו לפסח להאכילו למולין ע"מ שיתכפרו בזריקתו גם ערלים דר"ח אמר פסול ורבה אמר כשר ומפרש התם בדף (ס"ב) דטעמו דרבה משום דכתב ונרצה לו לכפר עליו, עליו דומיא דידיה מה הוא דבר כפרה אף חברו נמי בר כפרה ור"ח סבר דמקרי בר כפרה הואיל ואי בעי מתקן נפשיה ויקשה בע"פ שחל בשבת איך שייך הואיל הא גם אם יעבור האיסור וימול מ"מ יהיה הדין דלא מהני וצריך להטיף דם ברית ואסור לאכול בפסח כדאיתא ביבמות (ע"א) וכי נימא פלוגתא דר"ח ורבה לא מיירי גם בכה"ג אע"כ דעבד מהני, ואף דיש לדחות קצת דלמא ר"ח ס"ל מקלקל בחבורה חייב וא"כ אין העבירה תליא במילה ובכה"ג ל"א אי עבד לא מהני וכו' מ"מ נלע"ד במל שלא בזמנו בשבת דמהני וכו' עכ"ד ע"ש ולפמש"כ לכאורה אין דחייתו חזקה דהרי אכתי איכא במילה גם מלאכת קצירה דלכו"ע מקלקל פטור וא"כ העבירה דקצירה. תליא במצות מילה אי הוי תקון גברא, אלא שיש לדחוק ולומר כיון עכ"פ במעשה המילה קשורה גם עבירה דחבלה ועבירת דחבלה אינה תליא כלל במילה וא"כ משום זה לא שייך אי עבד לא מהני וממילא מהני נמי גם לענין מלאכת קצירה, אבל אין הדבר מוכרח ולא מסתבר כלל ואכמ"ל וקצרתי