אור ברסלב
דעת מרדכי א סימן מא

דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ

סימן מא

סימן מ

יחקר האופה מיו"ט לחול אינו לוקה הואיל ומיקלעי לו אורחים. אי הכונה דעדין אפשר שיבאו אורחים ותהיה מלאכת היתר, או הכונה שאילו היו אורחים היתה מלאכת היתר. לכן צא הוי מלאכה איסור אע"פ שצא יבאו אורחים לבסוף.

פסחים (מ"ו ע"ב) אתמר האופה מיו"ט לחול רב חסדא אמר לוקה לא אמרינן הואיל ומיקלעי לו אורחים חזי לו, רבה אמר אינו לוקה אמרינן הואיל עכ"ל הש"ס, ויש להסתפק אי הכונה הואיל דעדין חזי ואפשר שיבואו אורחים ותהיה מלאכת היתר, דהרי גם לרב חסדא דס"ל דלוקה מ"מ אם באו אורחים ואכלו מזה בודאי אינו לוקה דנסתימה דהיתה מלאכת היתר, או הכונה היא שאילו היו אורחים אז היתה מלאכת היתר ולכן אינו חל עליה שם מלאכת איסור של יו"ט והנה ממה שכתבו התוד"ה רבה אמר וז"ל דאמר בהמצניע הרודה חלות דבש במזיד ביו"ט סופג את הארבעים דברי ר"א ואמאי לוקה לר"א לימא הואיל ומיקלעי לו אורחים ואפילו רבנן לא פטרי אלא משום דלא חשיבי דבש בכורתו מחובר, ותירצו א"נ דאיירי ברודה סמוך לשקיעת החמה שאפילו יבאו אורחים אין שהות ביום לאכלו עכ"ל, מזה נראה כהצד הראשון. דאי נימא דהכונה הוא אילו כבר היו אורחים אז חזי להו א"כ גם ברודה סמוך לשקיעת החמה נמי שייך הואיל ואי היו אורחים אז חזי להו תיכף בשעה שרדה החלות דבש וע"כ התוס' ס"ל דהכונה היא משום דעדין אפשר שיבאו אורחים ויאכלו ממנה.

והנה לקמן (ס"א ע"ב) אמרינן שחטו למולין על מנת שיתכפרו בו ערלים בזריקה (היינו בזריקתו ערלים או מנויין או שאינן מנויין רש"י) רב חסדא אמר פסול יש מחשבת ערלים בזריקה רבה אמר כשר אין מחשבת ערלים בזריקה (לא מהניא לפסול רש"י) ומפלפל שם הש"ס בזה ומסיק אלא אמר רב אשי, רב חסדא ורבה בהאי קרא קמיפלגי (ושיתכפרו בו ערלים קאמר שאין מנויין עליו קאמר ומשום מחשבת שלא למנוייו קאמרי, אבל במנויין עליו ושחטו למולים שהן נמי מנויין, לזרוק דמו למנויין ערלים שבהם לבדם דהוי כולה זריקה לערלים מנוייו דכו"ע פסול, ובערלים שאינן מנויין ומשום שלא למנוייו פליגי ובהאי קרא דשלא למנויו בזריקה מהכא נפק בכל הקרבנות לכפר עליו היינו זריקה עליו ולא על הזורק לשם חברו רש"י) רבה סבר חברו דומיא דידיה מה הוא דבר כפרה אף חברו דבר כפרה לאפוקי האי ערל דלאו בר כפרה הוא, ורב חסדא סבר האי ערל נמי כיון דבר חיובא הוא בר כפרה הוא הואיל דאי בעי מתקן נפשיה ופריך מי אית לה לר"ח הואיל, והא אתמר האופה מיו"ט לחול ר"ת אמר לוקה וכו', בשלמא דרבה אדרבה ל"ק הכא מחוסר מעשה התם דלא מחוסר מעשה אלא דר"ת אדר"ח קשיא ומשני אמרי כי לית ליה לר"ח הואיל לקולא לחומרא אית ליה עכ"ל הש"ס והנה הרמב"ן במלחמות (בפרק אלו עוברין) כתב דכל שאר דיני איסור והיתר אין לומר הואיל אלא בדבר שאפשר שיבאו לעולם רק שם בקדשים ההואיל הוא באופן אחר, דאפי' אי אפשר שיבא לעולם נמי אמרינן הואיל, שבקדשים כל שם שחל עליו לפסול בזמן אחד פוסלו לעולם, כגון שלא למנויין דבמולין פוסל ובערלים נמי פוסל הואיל ואפשר שהיו מולין דכל שלא למנוייו פסול רחמנא וז"ל הרמב"ן שם ועוד דההוא הואיל דהתם לאו הואיל דאת הוא שאפילו זרק ע"מ שיתכפרו בו ערלים נמי פסול לר"י ואע"ג דלא אפשר ליה לתקוני נפשו שיהא ראוי לכפרה בזריקה זו, [באור דבריו דהנה מחלוקתם בשחט ע"מ שיתכפרו בו ערלים שאינן מנויין בזריקה זו ושם הואיל דאתי הוא דהא אפשר עוד שאותם ערלים שאינם מנויים שעל דעתם שחט ע"מ שיתכפרו בו בזריקה ימלו עצמם בין שחיטה לזריקה וא"כ הואיל דאתי הוא ודומה להואיל דאי מיקלעי ליה אורחים, אך באמת ר"ח פוסל אפילו אם זרק ע"מ שיתכפרו בו ערלים שאז בשעה שזורק א"א עוד שימולו ויהיו ראויים אפילו הכי פוסל הואיל ואפשר שהיו כבר מולים, ורבה דאמר כשר דאין מחשבת ערלים בזריקה היינו אפילו בשחט ע"מ שיתכפרו בו ערלים דשם הואיל דאתי הוא ודומה ממש להואיל ואי מיקלעי אורחים אך כיון דמחוסר מעשה לא ס"ל הואיל אפילו לחומרא כן הוא פירוש הפשוט בדברי הרמב"ן, עד שאני תמה על הספר החיים להרש"ק ז"ל שהקשה בזה לשיטת הרמב"ן וז"ל והנה ראיתי במלחמות ה' בפסחים שהוא מפרש הואיל זה כפשוטו הואיל ואפשר עוד להיות כן ובזה מחלק בין הואיל זה להואיל תמיד נשחט וקשה לדברי הרמב"ן דהרי בש"ס פרק תמיד נשחט מפורש דמדמי שם הני תרי אהדדי ופריך להו אהדדי, ונהי דדברי ר"ח דמשני שם כי קאמר הואיל לחומרא נדחק הרמב"ן לפרש דזה עצמו חלוק של הש"ס דהקדש שאני והמקשן שפיר פריך מכח כש"כ כיון דאפילו היכי שאפשר לו להיות עדין לא ס"ל לר"ח הואיל מכ"ש שם דא"א לו להיות עדין, אך להיפך קשה מה פריך שם לרבה ומה הוצרך חלק שם בין מחוסר מעשה ללא מחוסר מעשה ולמה לא משני דרבה לא ס"ל הואיל רק באפשר לו להיות עדין וצ"ע עכ"ל, ודבריו של מהרש"ק תמוהין דהרמב"ן לא כתב כלל דהואיל (מפרק תמיד נשחט) לא אפשר דאתי הוא רק בזרק ע"מ שיתכפרו בו ערלים, אבל בשחט ע"מ שיתכפרו בו ערלים בזריקה בעיקר פלוגתייהו דרבה ור"ח שם דומה ממש להואיל דהאופה מיו"ט לחול ושפיר פריך הש"ס דרבה אדרבה והוא פשוט תדע מדמקשי עלה שם בע"ב מפסח שעברה שנתו וכו' ואמאי לימא הואיל ובזמנו פסול שלא בזמנו נמי פסול והאי הואיל לאו הואיל דעביד דאתי לעולם הוא ואפ"ה אמרינן הואיל לר"ח, מה שאין לומר כן בכל שאר דיני או"ה שלדברי הכל אין הואיל אלא בדבר שאפשר שיבא לעולם, אלא הנח לקדשים שכל שם שחל עליו לפסול בזמן אחד פוסלו לעולם כגון שלא למנוייו דבמולין פוסלי ובערלים נמי פוסל היינו לר"ח הואיל ואפשר שהיו מולין דכל שלא למנוייו פסיל רחמנא וכן בשוחט אחרים לשם פסח הואיל ופסח שם הפוסל בזמנו פסול הוא בו לעולם שכל אותו השם פסול בו הכתוב משום הואיל ולא דמי להואיל דהכא דמשום דמדעלמא אתי אי אפשר דאתי הוא, וזהו פירושו לחומרא אית ליה הואיל כלומר שיהא אותו השם פוסל בקדשים משום הואיל אבל לא שנקיל לומר שמא יצטרך לאורחים ולא מצד שזו קולא אלא שאנו מתירין לעצמנו לחוש שמא אין דעתנו עליו וכו' ע"ש תיבת מתירין (לכאורה צ"ל מחמירין וצ"ע) עכ"ל הרמב"ן. (ודברי הרמב"ן במה שהביא ראיה מפסח יש לעיין בדה"ת שם ד"ה לימא הואיל ובזמנו פסול שכתבו פי' שיכול להמתין עד זמנו ויפסל עכ"ל, ולא פירשו כפשוטו משום דכבר בזמנו היה חל עליו שם פסול כדברי הרמב"ן רק הואיל ואפשר לבוא לידי פסול ועין פירש"י ד"ה שלא בזמנו ועי' במהרש"א וצ"ע בכ"ז ולא נפניתי כעת לעין בזה כראוי) והמסקנא מכל האמור שנראה שדעת הרמב"ן בהואיל ואי מיקלעי אורחים שהכונה היא שעדיין אפשר שיבואו אורחים שוב מצאתי בסי' החיים להמהרש"ק שנגע בחקירתנו זו והאריך בזה ע"ש.

וכיו"ב יש להעיר בזה מדברי הגרע"א במערכותיו (מערכה ז') בד"ה ונראה להביא ראיה מסוגיא דביצה (כה) בהמה מסוכנת וכו', אמר רמי בר אבא הפשט ונתוח בעולה וה"ה לקצבים מכאן למדה תורה ד"א שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט ונחוח מאי קמ"ל אילימא לאפוקי מדר"ה דאמר ר"ה בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה והאנן תנן מתניתין כר"ה דתנן ר"ע אומר אפי' כזית חי מבית טביחתה מאי לאו מבית טביחתה ממש לא ממקום שטובחת אכילתה עכ"ל הש"ס, וקשה לכאורה הא אף אי איתא לדר"ה יקשה דהא טעמא דר"ה דבהמה בחזקת היתר עומדת היינו כשנולדה היה לה חזקת היתר מכח רובא, דרוב בהמות כשרות הן. אבל איך אמר ר"ע מבית טביחתה ממש הא ר"ע ס"ל בפ"ק דמכות דחיישינן למעוטא דקאמר אבל אילו הייתי בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם, דאמרינן להו ראיתם דלמא במקום סוף נקב הוי וכיון דחיישינן למעוטא ליכא חזקת היתר דבהמה ואיך מותר בלי בדיקת אברין (בקושיא זו כבר הקדימו כו"פ סי' ל"ט סק"א).

לכאורה היה נראה לישב דרע"ק לשיטתו דסבר (ביצה כ"א) דנפש אפי' נפש בהמה במשמע א"כ אף אם הוא ערפה יכול לשחוט משום הואיל דאי מיקלעי כלבים להאכילם ואף דבה"ש היה מוכן לאדם, י"ל דס"ל כר"ש דלא אמרינן מוקצה וכו', ומסיק עוד בד"ה ואדאתינן להכי י"ל דבאמת לר"ע ולר"מ דחיישי למעוטא צריכה בדיקה בכל האברים א"כ מוכח דס"ל לר"ע דאמרינן הואיל, דאף דמלישנא דיכול לאכלו י"ל דהיינו גמר בדעתו לאכל מ"מ הא למה דמסקינן דתני ר"ח מבית טביחתה ממש וכדר"יה, עדין יקשה לר"ע דחייש למעוטא א"י לאכול בלי בדיקה ואי דשרי לכלבים הא ודאי אין שייך לפרש דיכול לאכל היינו דגמר בדעתו להאכיל לכלבים, דאז הוי צריך למינקט אם יכול להאכיל לכלבים וגם הא סתמא קתני אף באין לו כלבים להאכילם, אע"כ דמותר מטעם הואיל דיזדמנו כלבים להאכילם עכ"ל הרגע"א

הנה מפורש יוצא מדבריו דענין הואיל הוא הואיל ואפשר שיזדמנו לו אורחים ואנכי שמעתי ולא אבין הואיל כזה, דבשלמא אם יזדמנו לו אורחים אנשים אז ההכרח להאכילם מצד הנימוס והכבוד או באורחים עניים מצד המצוה של הכנסת אורחים, משא"כ כלבים איזה הואיל שייך בזה, הלא אין מזונות הכלבים עליו ואפילו אם יבאו אצלו כלבים אין מן ההכרח לכבדם כלל ואין מכבדין את הכלבים אלא במקל, והנה בספר קהלת יעקב להגאון משכנות יעקב העיר ג"כ בקושיתו של הגרע"א ז"ל ודקדק לכתב הואיל ואי הוי לו כלבים.

וראיתי עוד בהגרע"א שכתב על קושיתו הנ"ל מר"ע דחייש למעוטא איך מותר לאכל בלי בדיקה וז"ל ואולי י"ל דהא באמת לא מצינו דלר"מ דחייש למעוטא דצריך בדיקה בכל האברים וע"כ הטעם כיון דסוף סוף צריכים לסמוך על הרוב מחששא דבמקום נקב קשחיט ומותר מטעם דכיון דלא אפשר סמכינן ארובא, וכיון דמוכרחים אנו לסמוך באכילה זו על הרוב סמכינן לגמרי ולא צריך לטורח בדיקת הבהמה, וא"כ י"ל דאף ר"ע דס"ל דחיישינן למעוטא מ"מ י"ל ס"ל כר"ה דמותר בלי בדיקה עכ"ל וע"ש שמסתפק ומפקפק עוד בסברא זו

ואנכי מצאתי בספר האשכל (הלכות שחיטה צד כ"ח) שכתב כסברתו של הגרע"א וז"ל וקשיא לן כיון דנקובת הושט ופה"ג בכל מקומן הראוי לשחיטה לא מהני להו שחיטה הוי לן למיבדק סמנים לאחר שחיטה בכל ארכן ורחבן דבהמה בחייה בח"א עומדת עד שיודע במה נשחטה, ואי משום דאזלינן בתר רובא מי לא תנן האשה שהלך בעלה וצרתה למ"ה וכו' סמוך למעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא להכי לא תנשא וה"נ סמוך מעוטא דנקובת הושט לח"א דבהמה ואיתרע רובא והו"ל לבדוקי אחר שחיטה כל הסמנין, וכד מעיינין שפיר אשכחנא פתורא כיון דרחמא אמר לוזל בתר רובא ונשחט לקנה וושט דלא ליחש דלמא במקום נקב שחט ובכ"מ הראוי לשחיטה אמר שחוט להכי גם לאח"ש לא צריך למבדק דכולהו סמנים אכשירנהו לשחיטה ולית סברא למימר לחצאין אמר, כל מקום שתשחט לא תיחש שמא נקב ובשאר מקומות תיחוש עכ"ל, ועי' בנחל אשכל בהמפרש שם (אות ג' וד') שהביא שגם הרשב"א (חולין ט') כתב סברא זו לר"מ כיון דפסח וקדשים לא אפשר וסמכינן ארובא, גם בחולין אף שאפשר אזלינן בתר חובא דלחצאין לא שרי רחמנא ומישב בזה קושית הגרע"א שהקשה אותה גם הכו"פ (סי' ל"ע) גם יש לציין אדברי הגרע"א בשו"ת (סי' קצ"ח) שהביא שם קושית המרש"א (בכורות כ' ע"ב) שהיא כקושית האשכול ע"ש ד"ה ובמהרש"א בכורות ובד"ה ובעיקר ובכל התשובה ההיא ואכמ"ל.

וחזות קשה ראיתי בענין זה. בדברי הרב קהלת יעקב הנ"ל (ביצה כ"ה) במשנה שם במחלוקת ת"ק ור"ע דלהת"ק בעינן שיהיה יוכל לאכל ממנו כזית צלי ולר"ע אפי' כזית חי מבית טביחתה, וז"ל נראה לפרש טעם פלוגתתם לפ"מ דק"ל כרבה (פסחים מ"ו) דאמרינן הואיל ואי מיקלעי אורחים ואותבינן לר"ח דלית ליה הואיל ממתני' דהכא דאלא א"כ שיכול לאכול כזית צלי וכו', יכול לאכול אע"ג דלא בעי למיכל, בשלמא לרבה דאמרינן הואיל ואי בעי למיכל כזית מצי אכיל משו"ה ישחוט אלא לדידך דאמרת לא אמרינן הואיל אמאי ישחוט ולכאורה קשה אף לדידיה איך מפרש בהר"ע דאמר אפי' כזית חי מבית טביחתה הרי בהא ליכא למימר הואיל ואי מיקלעי אורחים דהא אין ראוי ליתן לפני האורחים בשר חי וכש"כ התוס' התם לענין הרוצה חלות דבש דמיירי שהדביש הדבש ואינה ראויה לאורחים וה"נ כיון שאין שהות ביום רק לאכל חי לא שייך הואיל עכ"ל ואיני מבין את דבריו דלוא יהיה האמת דחתיכה חיה הוי חתיכה שאינה ראויה להתכבד לפני אורחים דאין זה דרך כבוד, מ"מ לנפשי חזי ודרך לאכל גם בשר חי וכדאיתא בחולין (ט"ו) השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא וקי"ל בשו"ע (סי' ש"ח סקל"ב) דכל בשר חי אפי' של בשר בהמה מותר לטלטלו ולא דוקא של אוזא מפני שחזי לאומצא וע"ש בא"ר, וההואיל דקאמר הש"ס בפסחים דמותר משו"ה לשחוט בהמה מסוכנת אינו מטעם הואיל ואי מיקלעי אורחים רק דזה גופא נקרא הואיל, דהואיל ואי בעי לאכול מצי אכיל דהש"ס מדמי לה זה להואיל ואי מיקלעי אורחים ועין בשבת (קכ"ח) וצ"ע

עוד כתב שם הקה"י וז"ל, ונראה לע"ד דלר"ע גם רבה מודה דלא שרי מטעם הואיל אלא כדמפרש ר"ח משום הפסד ממונו גמר בלבו לאכל כזית חי מבית טביחתה וא"א לאכל כזית בשר בלא שחיטה דבלא"ה מודה רבה דל"ל לר"ט הואיל מדריש לעיל (כ"א ע"ב) אך אשר יאכל לכל נפש אפי' נפש בהמה במשמע א"כ מה ת"ל לכם, לכם ולא לנכרים, ומדשרי לצורך בהמה ואסור לצורך נכרים ע"כ לא ס"ל כלל הואיל, דכל מידי דחזי לנכרים ודאי חזי לכלבים, ואם איתא דסבר הואיל אמאי אסור מה"ת לנכרים נימא הואיל ואי הוי לו כלבים חזי לו. השתא נמי חזי לו ואיך אסר קרא סתמא לצורך נכרים, אלא ודאי לר"ע גם רבה מודה משום דגמר בלבו וכו' עכ"ל:

ויפה העיר בזה בני הרב הגאון הנעלה אליעזר יהודה נ"י עפמש"כ הטו"א (סוף מגילה באבני מלואים) דמדס"ל הואיל ואי מיקלעי אורחים ומה"ט מותר מדאורייתא לאפות מיו"ט לחול א"כ א"א למעט מלכם לומר לכם ולא לנכרים דלישתרי לנכרים מטעם הואיל ואי מיקלעי אורחים ישראל כמו דשרינן מה"ט לאפות לחול וכתב שם לבסוף, מיהו י"ל הא דממעט מלכם ולא לנכרים היינו במבשל המאכל של הנכרי לצורך הנכרי דאין שייך בהא לומר הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה כיון דלאו דידיה הוא. עכ"ל הטו"א, ועין בא"מ להקצה"ח בתשובותיו (סי' ב'), וא"כ ממילא סרה ראית הקה"י דרבה מודה דלר"ע הטעם הוא משום דגמר בדעתו מדאסר לצורך נכרי ר"ע אע"ג דמתיר לכלבים ולא אמרינן הואיל דאי הוי לו כלבים כאמור לעיל, די"ל דהא דאסר ר"ע לצורך נכרים היינו לאפות ולבשל משל הנכרי לצורך הנכרי דאז ליכא למימר הואיל כיון דלאו דידיה הוא עכ"ד ונכון הוא

תוכן העניינים

דעת מרדכי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה