אור ברסלב
דעת מרדכי א סימן מב › ענף א

דעת מרדכי א· רבי מרדכי יצחק איזיק רבינוביץ

סימן מב · ענף א

סימן מב

ביצה (ו' ע"א) אתמר אפרוח שנולד ביו"ט רב אמר אסור מוקצה הוא ושמואל ואיתימא ר' יוחנן אמר מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה, אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב, וכי מה ובין זה לעגל שנולד ביו"ט, אמר להו הואיל ומוכן אגב אמו בשחיטה, ומה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה שתיק רב עכ"ל הגמרא ושם בתוד"ה מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה, הקשו ותימא והא מוכן הוא ע"י שיושיע ידו למעי אמו וישחטנו כדאיתא בחולין (ע"ד ע"א) דב"פ ניתר בארבעה סימנין, בשחיטת אמו או בדידיה, ותירצו בסוה"ד דהתם מיירי דאירע שכלו לו חדשו, והכא מיירי בלא כלו חדשיו עד היום וא"כ לא הוי מוכן היום הואיל ובין השמשות לא הוי חזי עכ"ל התוס' וכתב שם המהרש"א ע"ז וז"ל אמנם תקשה לו מעגל שנולד קודם יו"ט ואינו יודע אי כלו לו חדשיו ויום שמיני שלו הוא ביו"ט דהשתא לא הוי מוכן היום, דהא בה"ש לא הוי חזי, ומיהו לפי מה דמסיק הגמרא היתירא בנולד מן הטריפה הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים ניחא, דקושטא דמלתא הוא דעגל שנולד קודם יו"ט ויום השמיני שלו הוא ביו"ט דאסור לרב משום דלא הוי חזי ביה"ש אפילו לכלבים עכ"ל יעו"ש.

ואמרתי להעיר ע"ז לפי מה שכתבו האחרונים ביו"ד (סי' ט"ו) אי השבעה ימים שבעינן בבהמה המה מעת לעת דוקא, או לא בעינן מעל"ע ועגל שנולד ביום א' לעת ערב מותר בליל מוצאי שבת, והנה דעת הפמ"ג שם דבעינן דוקא שבעה ימים מעל"ע, אך דעת הת"ש וכן הוכיח במישור הגרע"א בחדושיו ליו"ד ובתשובותיו (סימן נ"ז) מדה"ת ערכין (י"ח). דלא בעינן מעל"ע וכן כתב מוהר"ש לאנדא (בנוב"ת חיו"ד סי' ז') ואנכי אמרתי להביא ראיה להיפך מדברי תוספי הרא"ש בנדה (מ"ז ע"ב) בהא דקאמר דבן שנה האמורה בקדשים היינו שנתו שלו ולא שנתו של מנין העולם, ויליף לה מדכתיב בן שנתו, והקשה שם בתוספי הרא"ש, ותימא תיפוק לו, מדאמרה תורה להקריב בראש השנה לתמיד, אלמא בתר שנתו אזלינן. דאי לשנת מנין עולם הו"ל בן שתי שנים שכבר נולד שבעה ימים לפני ראש השנה דאל"כ הו"ל מחוסר זמן, וי"ל דאפילו אזלינן בתר שנות עולם לא מנינן לו שנה אלא משעת הרצאה, ואם נולד שבעה ימים לפני ראש השנה מתחלת שנתו בראש השנה עכ"ל, והוא קושית התוספות ותירוצם בערכין (י"ח ע"ב) ד"ה שנתו שלו ולא שנתו של עולם, ושם דחו התוספות את הישוב מהגמרא דזבחים (כ"ה) דשעות פוסלות בקדשים, פירש אם שחט כבש ביום השלמת שנתו קודם שהגיע מעל"ע דלידתו ולא הספיק לזרוק הדם עד שעבר מעל"ע לשעת לידתו פסול, ואי אזלת בתר הרצאה לא תמצא דין זה שהרי לעולם הוא בן שנתו אלא ש"מ דאזלינן בתר הלידה ממש והדרא הקושיא לדוכתא עכת"ד [באור דבריהם דס"ל התוספות דז' ימים להרצאה אינן נמנים מעל"ע כי אם ימים ויום הלידה נחשב ליום שלם ונגמרו השבעה ימים בסוף היום וליל השמיני לאו זמן הרצאה הוא דהא ממעט מיום השמיני והלאה ואינו ראוי לשחיטה אלא עד הבקר של יום השמיני, א"כ מתחיל תדיר השנה בבקר וגם נשלם בבקר ואיך יהיה במציאות שתהיה השחיטה קודם שנשלם השנה והזריקה אחר שנשלם השנה ביום אחד, הא תיכף כעלות השחר כשיגיע זמן שחיטה נשלם שנתו.], והתוספות הרא"ש בדבור שמקודם זה מפלפלי בדברי הגמרא דזבחים (כ"ה) דשעות פוסלות בקדשים, וקשה לומר דאישתמיטתיה לו לפי שעה הדחוי מהסוגיא הנ"ל, בשעה שהוא מתעסק בה אע"כ דעתו של הרא"ש דאף השבעה ימים שבעינן משום מחוסר זמן בעינן מעל"ע לשעות, וא"כ אזדא לה דחייתם מהגמרא דזבחים הנ"ל, דאפילו אזלינן בתר הרצאה נמי משכחת לדין זה, דתהא השחיטה קודם שנשלמה השנה, והזריקה אחרי מלאו שנתו וממילא אף השבעה ימים שבעינן להוציא מספק נפל נמי בעינן כן שבעה ימים מעל"ע, דהא רשב"ג בשבת (קלה ע"ב) אסמכיה אקרא, והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' ויש לפלפל עוד בזה ועי' בתרע"א (סי' קצ"ה) ובתוספי הרא"ש והנחתי מקום למעיין הישר.

ויש להביא ראיה לדעת האחרונים הנ"ל דלא בעינן מעל"ע מהא דאיתא ביומא (ס"ג ע"ב), ירצה לקרבן אשה לה' אלו אישים, מניין שלא יקדישנו מחוסר זמן, ת"ל קרבן לה' לרבות שעיר המשתלח וכו' ופריך טעמא דרבי רחמנא הא לא רבי הוה אמינא שעיר המשתלח קדוש במחוסר זמן, והא אין הגורל קובע אלא בראוי לשם עכ"ל הגמ', וקשה מאי פריך אימא דאיירי בכה"ג דלקחן ביוה"כ גופא דגם לקיחתן ביוה"כ גופא כשר, וכמבואר לעיל בתוספות ישנים ד"ה משהגריל (ס"ב ע"א) וראיתם מגמ' (פסחים פרק אלו דברים ושבת קמ"ח) דלקיחתן דוחה שבת, ושני השעירים אלו, אחד מהם כלו שבעת הימים שלו קודם יוה"כ, ואחד יכלו שבעת הימים דידיה ביוה"כ גופא אחר חצות היום סמוך לו וע"ז שפיר קאי המעוט שאם נפל הגורל של שעיר המשתלח אאותו שעיר שהשבעת ימים דידיה שלים ביוה"כ גופא סמוך לאחר חצות היום ועדיין לא הגיעה השעה המשלמת שיעור המכשירו שאסור להתודות עליו ולתקן כפרתו ולהקדישנו קודם דשלים השבעת ימים מעל"ע דידיה, דבכה"ג לא שייך למעט מדאין הגורל קובע אלא בראוי לשם, דהא גם לשם ראוי, דהא קיימ"ל דאין מחוסר זמן לבו ביום כדאמר רב חסדא לעיל (ס"ב ע"ב) אע"כ דלא בעינן מעל"ע ולא יתכן שיתכשר באמצע יוה"כ וממילא דהוא הדין להוציא מחזקת נפל דנסמך על הקרא שבעת ימים יהיה עם אמו הכתוב בקדשים נמי לא בעינן מעל"ע

לכאורה יש לפקפק ע"ז דהנה רש"י ז"ל כתב בהא דאין הגורל קובע היינו שאינו (קובע "לשם" אלא א"כ ראוי לשם, ולפ"ז עדיין תמוה דמאי פריך, אימא דלכתחילה בודאי בעינן שיהא שני השעירים ראויים לשם, אבל בדיעבד שהגריל ונפל הגורל של השם על השעיר הראוי באמת לשם ושל לעזאזל על השעיר המחוסר זמן שפיר חל הכי איצטריך מעוטא, ובשלמא לפירוש ר"ח שמשמע שמפרש באמת דאין הגורל קובע אפילו לעזאזל אלא אם גם ראוי לשם ע"ש ניחא, אבל על פירש"י קשה. וצריך לומר אע"פ שממעטינן לעיל דבדיעבד לא בעינן שיהא שווין ממש, היינו דוקא בדברים שאינם פוסלים לשום אחד מהם, כגון מראה וקומה ודמים, אבל אם אינם שווין בדבר שפוסל ומעכב בדיעבד באחד מהם, אז אפילו בדיעבד פסול ולכן אי הוה אחד מהם מחוסר זמן, כיון שהמחוסר זמן אפילו בדיעבד פסול לשם, אז אי התדמות ושיווי כזה אפילו בדיעבד מעכב וממילא לפי האמור נסתרת ראיתנו דלא מצינו לאוקמא בכה"ג דשעיר אחד היה מחוסר זמן לבו ביום, ואחד כבר שלים זמנו מעיו"כ דבכה"ג גם בדיעבד לא מהני מטעם שאינם שווים, אבל אליבא דאמת הדחיה לאו כלום הוא, כיון דאין מחוסר זמן לבו ביום א"כ שוב מיקרי שווין, ומלבד אם נימא אם החסרון אלא מפאת שאינם שווין, הרי יש לצייר דאיירי ששני השעירים ישלמו השבעת הימים מעל"ע דידהו ביוה"כ גופא אחר שעת הגרלה, וע"כ דלא בעינן מעל"ע וא"כ לא יצויר בכה"ג, גם באורנו בפירש"י אינו מכוון בלשונו במש"כ שאין הגורל קובע "לשם" שהוא מטעם שאינן שווין רק זה יצדק להמתיק פירוש ר"ח, וראיתנו עכ"פ נכונה ועין בזה,

פי מה שבארנו דהעיקר הוא דלא בעינן שבעה ימים מעל"ע אין התחלה לקושית מוהרש"א, דהא אם יום השביעי וא בעיו"ט א"כ תיכף כשיגיע ליל יו"ט שהוא ליל השמיני תיכף מותרת, ואין לומר כיון דבין השמשות לא היתה ראויה ג"כ נימא מגו דאיתקצאי לביה"ש איתקצאי לכולי יומא, ז"א, הא כתבו התוספות לעיל (דף ד') אהא דאיתא שם, דשבת יו"ט הסמוכים זה לזה, דרב סבר נולדה בזה אסורה בזה, קאמר נימא קסבר רב קדושה אחת הן, והקשו התוספות לימא קסבר שתי קדושות הן אלא הטעם הוי מגו דאיתקצאי לביה"ש דשמא יום שבת הוא איתקצאי לכולי יומא דיום שני, ותרצו דלא אמרינן מגו משום יום שעבר דדוקא להבא אמרינן הכי, כגון ביה"ש בתחלת יו"ט אי ביה"ש דשבת שמא שבת הוא עכ"ל וא"כ הכא בביה"ש דיו"ט אינו אסור אלא משום יום שעבר דשמא עדיין יום הוא ולא כלו עוד השבעה ימים וא"כ הוי רק מוקצה מחמת יום שעבר, ומוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן והחלטת המוהרש"א לדינא לאסור לפי המסקנא ולפי הנ"ל הוא להיפך ומותרת הוא.

אך קשה לפ"ז דאם נימא דהתוס' אזלי כאן בשיטתם דלעיל דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן, א"כ גם תירוצם שתרצו דאיירי שלא כלו לו חדשיו עד היום נמי לא יתכן, דהא כל איתקצאתו דביה"ש אינו אלא מחמת יום שעבר דדלמא עדיין יום הוא ולא כלו לו עדיין חדשיו, וע"כ דהתוספות אזלי כאן בשיטת רש"י (סוכה מ"ו ע"ב) ללוי דס"ל התם דאתרוג אפילו בשמיני אסור משום מגו דאסירא ביה"ש דשמיני, משום דביהמ"ש ספק יום הוא, ובשביעי איתקצאי לכולי יומא וכיון דבין השמשות אסורה אע"ג דלא חזיא ביה"ש אסורה לכולי יומא עכ"ל רש"י, ולא כש"כ התוספות שם ולעיל (דף יוד ע"ב) דהוא משום דגזר אתרוג אטו סוכה ע"ש בתד"ה עד מוצאי יו"ט, וא"כ צדקו דברי הרש"א אף אם נחליט כשיטת האחרונים דשבעה ימים להוציאו מחזקת נפל לא בעינן מעל"ע, מ"מ הרי כאן שיטתם הוא וסוברים דאמרינן מוקצה מחמת יום שעבר ואיתקצאי לביה"ש ואסירא לכולי יומא שוב מצאתי בדו"ח להגרע"א שהעיר במקומו בזה בשם השעה"מ וכתב שם לישב לנכון וז"ל משום דאין אנו אוסרים משום המוקצה מצד איסור אכילה מפאת ספק נפל, אלא כיון דאם שוחטין אותו ביה"ש מיתסר הבשר לעולם משום ספק נפל, א"כ כיון דודאי לא יהיה שרי למיכל לא מקרי אוכל נפש ושוב אמרינן בו מגו דאיתקצאי לביה"ש היינו מחמת איסור מלאכת יו"ט, דא"א לשחטו דשמא באמת לילה הוא, וכיון דמ"מ אנן לא נתיר לו לאכלו א"כ הוי מלאכה שלא לצורך או"נ, והוי כמו נשחט בשבת דהוי מוקצה מחמת איסור ביה"ש דאסור לשוחטו שמא כבר הוא לילה, ה"נ בזה הוי מוקצה מחמת איסור שחיטה עכ"ד היקרים, ולפ"ז אין ראיה מתרוצם דקיימי הכא בשיטת רש"י דסוכה הנ"ל, ושפיר קמה הערתנו משיטת הרש"א להתיר עגל שיום שמיני שלו כלה ביו"ט דלא הוי מוקצה משום דהוי מוקצה מחמת יום שעבר.

אבל לכאורה מטעמא דהגרע"א והערתו הנ"ל יש להעיר גם בנידון דידן דשוב לא הוי גם הכא מוקצה מחמת יום שעבר, רק מוקצה מחמת יום דלהבא, כיון דאם יעבור וישחוט ביה"ש יהיה אסור מחמת ספק נפל א"כ שוב אסור לשחוט ביה"ש מחמת איסור דמלאכת יו"ט וא"כ הוי מוקצה מחמת יום דלהבא כהערתו של הגרע"א:

איברא לדינא באמת מסתפקנא אם עבר ושחט ביה"ש של יום השמיני אי אסור או מותר בדיעבד, דבשלמא בשוחט עובר במעי אמו ביה"ש של יום האחרון שכלים לו חדשיו שפיר אסור בדיעבד, כיון דבה"ש ספק הוא, א"כ הוי ספק דאורייתא, אי נשחט לאחר שכלו לו חדשיו, או קודם שכלו לו חדשיו אם ביה"ש יום הוא, משא"כ בעגל הנולד כדרכו ולא ידענין אי כלו חדשיו, ודעת רוב הראשונים דמדאורייתא לא בעינן שמונה ימים כלל דרוב ולדות בני קיימא נינהו, והא דמצריך רשב"ג שמונה ימים והכי קי"ל אינו אלא מדרבנן וא"כ בשחט ביה"ש של השמיני הוי ספק דרבנן ואזלינן לקולא וכיו"ב כתב גם הגרע"א בחדושיו ליו"ד (סימן ע"ו) בשני עדים המכחישים זה את זה אי הוה העגל שמונה ימים או לא להקל מטעם ספק דרבנן לקולא, ואי ביה"ש מיקרי חזקת אסור האריכו בזה רבותינו האחרונים, ועין בתו"ח (פ"ב דשבת) גבי ספק חשיכה ובתורע"א שם ובמג"א (סימן שמ"ב) ובשו"ת בשמים ראש (סימן קכ"א וזכורני שגם בספר ג"מ האריך בזה ואינו תח"י ואכמ"ל בפרט זה ולפי"ז אם נימא דאם שחט בין השמשות בדיעבד מותר א"כ לא הוי מוקצה מחמת יום דלהבא רק מוקצה מחמת יום שעבר, ודברי הרש"א מופרכין לכאורה.

אכן לאחר העיון מצאתי מקום לקיים את דבריו של הרש"א, דהנה איתא בשבת (ק"א ע"א), רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע איקלעו לבי דרב אידי בר אבין ועביד להו עגלא תלתא ביממא דשבעה ואמרי ליה אי איתרחיתו ליה עד לאורתא הוה אכלינן מיניה ופירש"י דמקצת היום ככולו כדכתיב והיה שבעת ימים תחת אמו הא לילה חזי עכ"ל, והנה בהא דפירש"י דלהכי מותר בליל השמיני משום מקצת היום ככולו, ה"נ דרש"י יסבור כשיטת הסוברים דלא בעינן שבעת ימים מעל"ע והנולד ביום הראשון אחר חצות היום מותר למוצאי שבת, ואע"ג דבקרא כתיב, והיה שבעת ימים תחת אמו והכא אכתי ליכא שבעת ימים, דשבעת ימים מעל"ע משמע והכא מעת לעת השביעית תוגמר רק למחר בשעה שנולדה, מ"מ מותר בכה"ג בליל השמיני מטעם מקצת היום ככולו, אבל קשה לי לפ"ז דאם נימא דעיקר הברור הוא בשבעה ימים מצומצמים, ורק משו"ה מותר בליל השמיני ללידתו אע"פ דאכתי ליכא שבעה ימים מעל"ע מטעם מקצת היום ככולו א"כ מאי איריא דוקא בליל ח' גם ביממא דשבעה דהיינו בכניסת המעל"ע השביעית נמי הו"ל להיות מותר משום מקצתן היום ככולו ומקצת המעת לעת השביעי ככל המעל"ע דמי, דפשוט בתר מעל"ע דידיה אזלינן ולא בתר מעל"ע דעלמא, ואפילו נימא בכונת רש"י במש"כ דמקצת היום ככולו, היינו על היום שנולד, דאע"פ שנולד ד"מ ביום שני בשבוע אחר חצות היום, מ"מ מותר לו לשחוט במוצאי יום הראשון בתחלת ליל השני, מטעם חשבינן ליום שנולד כאילו היה יום שלם, מטעם מקצת היום ככולו. וכמו שהעיר בתשובות בשלהי הספר קהלת יעקב להגאון ר"י מקארלין ומביא מזה ראיה באמת דרש"י ס"ל דלא בעינן שבעה ימים מעל"ע, ומתמה על כל הגאונים שלא הביאו ראיה מפורשת מכאן יעו"ש שהאריך בזה, אכתי קשה טעמא מאי כיון דלא בעינן רק שבעה ימים א"כ בצרוף מקצת היום ככולו הו"ל להתיר היכי דנכנס הולד במעל"ע ללידתו, דודאי אית לן למיזל בתר מעל"ע דידיה ולא בתר מעל"ע דעלמא?

לכן נלע"ד דכונת רש"י דלא כה"קהלת יעקב" אף שבעיקר הדין מה שרצה להוכיח מפירש"י יש מקום גם לפרושנו כמובן, אלא ששיטת רש"י היא דבאמת להוציא בהמה מידי ספק נפל בעינן שמונה ימים, והא דמותר ליל השמיני הוא מטעם מקצת היום ככולו, וראיה מדכתיב והיה שבעת ימים תחת אמו, הא לילה חזי כפירש"י [ומכל מקום מוכח מזה דלא בעינן שבעה ימים מעל"ע שמסתמא לא נולד בתחלת הלילה מדלא שאלם ע"ז וכש"כ ה"קהלת יעקב" שם] והוכרח רש"י לזה מלישנא דרשב"ג דקתני כל ששהה שמונה ימים בבהמה אינו נפל דמזה משמע דמעיקר הדין שמונה בעינן, וגם דברי התוספות שם (קל"ה ע"ב) ד"ה כל ששהה, אינם סותרים לזה דמש"כ התוספות התם, אהא דקאמר "כל ששהה שלשים יום באדם, ושמונה בבהמה" שאינם שווים, דיום שלשים דאדם כלפני למד, ויום שמונה כלאחר שמונה, כדמוכח לקמן דעבד להו עגלא תלתא עכת"ד, אין כונתם דרק שבעה ימים בעינן אלא כונתם ג"כ משום מקצת היום ככולו, ולפ"ז אין ההיתר בתחלת ליל שמיני רק לאחר שעבר לפחות איזה רגע ומעט זמן מליל שמיני אז דוקא מותר מטעם מקצת היום ככולו, אבל ברגע הראשון של ליל שמיני עדיין אסור, רק לאחר שעבר מעט זמן ורגע אחד לפחות אז דוקא מותר מטעם מקצת היום ככולו.

ולפי"ז דברי המוהרש"א נכונים מאד, דאם יום השמיני כלה ביו"ט אז שפיר אסור מטעם מוקצה רבין השמשות אכתי לא הוי חזי, ואין לומר דהוי מוקצה מחמת יום שעבר בלבד הא ליתא דאף בתחלת יום דלהבא נמי נאסרה ולא מחמת יום שעבר בלבד, ורק אחר שעבר מעט זמן מתחלת היום אז דוקא הותרה מטעם מקצת היום ככולו וכש"כ, דכל שלא שהה שמונת ימים בבהמה עדיין לא יצאה מידי ספק נפל והא דמותרת בתחלת ליל שמיני הוא רק מטעם מקצת היום ככולם.

והדברים מוסברים ביותר לפי מה שכתוב בשו"ת בשמים ראש (סימן רכ"ט) וז"ל הנצרך לעניננו ואמנם כבר מוכח מהא דנולדה בזה מותרת בזה דל"א מוקצה מחמת יום שעבר, וטעמא דמגו דאיתקצאי לבין השמשות ענינו שנאסר בתחלת היום ולכשאתה לוקח את הבין השמשות כתחלת היום הא איגלאי דלא נאסר מעולם עכ"ל, וא"כ בנדון דידן שבאמת נאסר גם תחלת היום מחמת ספק נפל דבאמת בעי שמונה ימים והותרה אלא מקצת היום ככולו שפיר הוי מוקצה ולא מיקרי כלל מוקצה מחמת יום שעבר.

וע"פ האמור מיושבת היטב גם קושית הגרע"א בשם האחרונים הנ"ל, עפ"מ דאיתא בבכורות (כ' ע"א) ת"ר עז בת שנתה ודאי לכהן. מכאן ואילך ספק פרה בת שלש ודאי לכהן מכאן ואילך ספק וכו' דברי ר' ישמעאל וכשנאמרו דברים לפני ר' יהושע אמר להן צאו אמרו לר' ישמעאל טעית, אילו בולד בלבד הבהמה נפטרת היה כדבריך. אבל אמרו סימן הולד בדקה טינוף ובגסה שליא ובאשה שפיר ושליא, ואני אין אני אומר כן אלא עז שטנפה בת ששה יולדת בתוך שנתה רחל שטנפה בת שנתה יולדת בתוך שתים, וקאמר שם מאי איכא בין גמריה דרבי יהושע לסבריה דר"י (במה שקאמר ואיני אומר כן) שטנפה בסוף ששה ואיכא בינייהו דזעירי, דאמר זעירי אין טנוף פחות משלשים יום [דלאחר שטנפה אינה מקבלת זכר עד שלשים יום] לגמריה אית ליה דזעירי,, ופירש"י היכי דלא ידענין שטנפה בת ששה פליג אדר"י דאמר בת שנתה ודאי לכהן קא"ל איהו אפילו ילדה בתוך שנתה ספק דלמא טניף בתוך שלשה או ארבעה חדשים משנולדה וחזרה וילדה בתוך שנתה, והיכי דחזינן דלא טנפה בתוך ששה וענפה בסוף ששה כדאמר ר"י בסבריה ההוא בכור מעליא הוא דההוא טניף לאו טינוף גמור הוא, דאם טנוף היה לא היתה יולדת בתוך שנתה עד יום אחד בשנה שניה דטנוף הוי כל חודש השביעי כזעירי וחמשה חדשים ימי העבור הרי כלתה שנתה ולא תלד עד למחר דכל חדשי העבור בעינן שלמים ואח"כ יולדת למחר כדאמרינן במס' נדה ויתן ה' לה הריון בגימ"ט רע"א ותשעה חדשים של שלשים יום הוי ר"ע יום וביום רע"א כתב קרא דיולדת עכ"ל, ולסבריה אע"ג דחזינא דלא טניף עד סוף ששה נמי ספיקא הוי דלית ליה דזעירי, ואיב"א דכו"ע אית להו דזעירי והכא ביולדת למקוטעין קמיפלגי וכו', ואיב"א ל"א יולדת למקוטעין והכא במקצת היום ככולו קמיפלגי לסבריה אמרינן מקצת היום ככולו. ופירש"י מקצת יום אחרון של חודש חמישי לעבורה ככולה ויולדת בו ביום דלא גמר בהמה מאשה, ולגמריה לא אמרינן מקצת היום ככולו דגמר בהמה מאשה עכ"ל הגמרא, וא"כ צדקו דה"ת בתירוצם שתירצו דמיירי דלא כלי לה חדשי העבור עד היום. דממ"נ לל"ק דכו"ע ס"ל דאינה יולדת עד רע"א לאחר שנשלמו לה כל חדשי העבור בשלימות במעל"ע של שעות, והכא איירי דהרע"א ימים במעת לעת דשעות יגמרו ביו"ט ולאחר שיכנס מעט זמן ברע"א אז ראויה להוליד, א"כ גם בליל יו"ט לא הותרה עדיין ולא יצאה מדין נפל עד שנכנסה השעה והרגע של המעל"ע הרע"א ביום של יו"ט ואפילו ללישנא תנינא למאן דס"ל דלא בעינן ר"ע בשלימות ומקצת יום אחרון של ר"ע נמי סגי להשלמת העבור, מ"מ כי קאמרי התוספות הכא דמיירי דלא כלו לה חדשי העבור עד היום היינו שיומא דיו"ט הוא היום הר"ע ועיקר היתירו הוא רק מטעם מקצת היום ככולו, א"כ בתחלת יו"ט לא יצא מידי נפל וכיון דאיתקצאי בתחלת היום איתקצאי לכולא יומא ולא מיקרי בכה"ג כלל מוקצה מחמת יום שעבר לשני הלשונות ונכון הוא

ולפ"ז אמרתי להעיר עמש"כ בתרע"א (סוף סימן ה') וז' ומהאי טעמא לכאורה יש ראיה להתיר, דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן, דאל"כ לר"ע וריה"ג ואחרים דס"ל שמשכחת שבת ויוה"כ סמוכים להדדי, א"כ בשבת שאחר יוה"כ יהא החיוב להתענות, דכל המאכלים הוי מוקצה במגו דאיתקצאי בין השמשות וכן בא"י אם נפל יום א' דפסח בשבת יהא אסור בשבת של אחריו שהוא אחר פסח לאכול חמץ במגו דאיתקצאי ביה"ש, וע"כ דמגו מחמת יום שעבר לא אמרינן עכ"ל, ולפי מה שכתבנו תקשה לכו"ע דהא אמרינן בר"ה (ט') דתוספות היוה"כ דאורייתא בין לפניו ובין לאחריו א"כ גם תחלת יום שבת נאסר וא"כ נימא דמגו דאיתקצאי לתחלת היום איתקצאי לכולא יומא, כיון דיסוד ענין היתר מוקצה מחמת יום שעבר דלא אמרינן הוא כשכתוב בספר בשמים ראש הנ"ל, דיסוד מוקצה הוא רק מדנאסר לתחלת היום נאסר לכולא יומא וכשאתה לוקח את ביה"ש לתחלת היום א"כ שוב לא נאסר מעולם, אבל הכא באמת דנאסר תחלת היום משום דין תוספות דאורייתא א"כ ראוי להיות אסור כל היום וצ"ע בפרע זה.

תוכן העניינים

דעת מרדכי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה